בית מאיר/יורה דעה/רלב

בית מאיר ‏ יורה דעה רלב

סעיף ב' בט"ז סק"ב מסיים וכאן אין לבו שוה לפיו. נ"ב ומפני שדרכן בכך לא מקרי דברים שבלב: סעיף ד בט"ז סק"ח ונראה לי דגם הר"ן וכו'. נ"ב א"י מפני מה תלה דברים אלו בנ"ל: סעיף ה' הג"ה. וכן אם אסר כל פירות חוץ מחטין. ויש חולקין הגהות מיימון. אמת שהב"י המציא פלוגתא זו של הגהות מיימון אפילו באוסר כל הפירות חוץ מחטים אין הנדר חל. ואני עיינתי היטב וחלילה אדרבה מאריך להוכיח דיש לו התרה אף שהי' ע"ד רבים ומטעם שכיון דכל פירות שבעולם כולל כל הנהו מילי אף שהוציא חטים מ"מ קרוב לודאי שיבא לידי מכשול לעבור והוי דבר מצוה ואם ת"ח הוא אף אם יעמוד בנדרו חשוב דבר מצוה כדי שלא יסור כחו. עכ"פ מוכח דעתן ברור שהנדר חל אלא שיש לו התרה. ומה שמקשה בתר הכי מן יאסור פירות עלי שלא יחול היינו שאמר איך אפשר שכולל כל הנהו מילי א"כ באומר יאסור פירות עולם עלי בלא חוץ אף מין אחד לא יחול כלל ומשני דיש הבדל בין כל או בין שבעולם. אבל מ"מ הוכיח משבועות דבאומר כל פירות שבעולם הכל בכלל ולהכי בשבועות שלא הוציא שום דבר מהכלל הוי שבועת שוא ובהוציא מין אחד הנדר חל אלא שיש מצוה להתירו ע"ש כי זה ברור ואין כאן שום מחלוקת: מה שמביא הכא הש"ך סק"ח תמי' בשם הב"ח דכסות וכלים אינם בכלל פירות ס"ס קע"ז. א"י מה ענין כסות וכלים לצמר ופשתן גם שם רשאי לסחור בצמר ופשתן אלא היכא שכבר נעשה מהם כסות וכלים שוב אינם בלשון פירות ובנדר מה מהני שמיד שנאסר בהצמר ופשתן ממילא דכל הנעשה מהם אסור לו. ואני תמה על הש"ך שדחק ליישבו ולענ"ד אפילו ריח קושי' אין כאן: סעיף ו'. בט"ז ס"ק יב בא"ד. וחילוק זה מצינו ג"כ בח"מ נ"ב חילוק זה מבואר נמי בש"ך ס"ס רל"ט: סעיף י"ב. בש"ע נדרי אונסין וכו' וחלה. נ"ב ומכ"ש כשהי' אנוס בתחילת הנדר או השבועה תשובת הרמב"ן סי' רע"ג וכן הוא בתשו' מהר"מ בשבועות הביאו הב"י וע"ש. ועיין ריטב"א קדושין דף נ' לא כתב הכי: בט"ז ס"ק י"ז. והרי חלה בנו. נ"ב א"י איך נתלה בראי' זו הא הריב"ש סי' שפ"ז סילק ראי' זו מכל וכל ע"ש. והעיקר כהש"ך שלחלוקו מורה לשון הריב"ש גופי' ע"ש ודוק ועיין ריב"ש סי' ת"ס ובמ"ל פ"ג מה"ש: שם בהג"ה מי שנשבע או נדר וכו' ושכח או נאנס וכו' י"א וי"א. ועיין ט"ז מה שמשיג על האגודה ולענ"ד אין בכל דבריו ענין מבואר להשיג אבל העיקר לענ"ד שמ"מ לדינא יפה כיון. ועיין בספרי ב"מ סי' קמ"ג תוך הדברים שתמהתי על הירושלמי שבודאי אין טענת אונס מועלת בבתי ערי חומה מטעם דאונס רחמנא פטרי' ולא חייבו להלוקח אם המוכר נאנס מלגאול. ותדע וכי נימא בדלא הוי להמוכר זוזא דאין אונס גדול מזה כמבואר הכא בהגהת רמ"א ובש"ך ס"ק כ"ב וכי משום זה יוכל לפדות אחר שנה כשתשיג ידו הא ודאי ליתא מטעם הנ"ל דסתמא אמרה תורה ואם לא יגאל יהי' מחמת אונס ג"כ. לכן ודאי מהתם אין שום ראי'. אמנם עיקר הדין שמעתיק הרמ"א לגבי שבועה א"י למה נ"מ דבשלמא בנדר שתלה נדרו בעבירות התנאי שפיר כמבואר בש"ע סעיף ו' שאם בשעת חלות הנדר שכח נמי לא חל וקמ"ל בזה דאף באופן זה שהי' לו פנאי וגם הי' בזכרונו תוך הזמן מ"מ מקרי אנוס ולא חל הנדר. אבל לענין שבועה באופן שהעתיקו הרמ"א וכן הוא באמת בהר"ן שבפרק כיצד הרגל. אך לענין שבועה לבד שאם נשבע לעשות דבר לזמן ולבסוף שכח דמקרי אונס. א"י מה הנ"מ אם דליהוי פטור מתשובה. הא ודאי ליתא דזה עבירות שבועת בטוי ממש דהיינו בשנשבע שלא לאכול ואכל בשוגג של שכחה בשבועתו חייב בקרבן שבועה אלא שבשבועה שאעשה ועבר ולא עשה במזיד אין לוקין מצד שאין בו מעשה. אבל ודאי דבשוגג צריך קרבן ותשובה לדידן כי אונס שכחה לא הוי אונס גמור שא"צ כפרה אלא דשוגג מקרי והכי מבואר בהרמב"ם פ"ד הלכה כ' הנשבע שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה בשוגג חייב. ואך לענין מה דממעטינן מהאדם בשבועה פרט לאנוס אף מה דלבו אנסו מחמת שכחה נמי מקרי אונס והכי איתא להדיא בתשובת רשב"א בב"י ס"ס רל"ז ולא אמרינן לבך אנסך אלא בלשעבר וכו' אבל אם נשבע שלא יאכל ושכח שנשבע ואכל חייב משום שבועת בטוי. וה"נ מבואר להדיא מפי' רש"י שבועות כ"ו ע"ב ד"ה אי דידע כתב בשלמא להבא משכחת לה שבשעת שבועה דעתו מיושבת עליו ואחר זמן נתעלמה ממנו שבועה. הרי לך בהדיא דשכחת השבועה לא מקרי אונס אלא שוגג וצריך תשובה לדידן במקום קרבן. וא"כ א"י למה נ"מ בשבועה לענין שכחה זולת באונס גמור הנ"מ שפיר. ובהט"ז מסיק וכיון שיש בו אונס פטור ודאי משבועתו ובכל מה שנתקשר בקנס אם לא יתן באותו יום. ובודאי אם הי' באותו אונס גמור הדין עמו וכנ"ל שאין בדברי אגודה ממש. אבל אונס שכחה לענ"ד קרוב שחייב כמו שמחויב בקרבן שבועת ביטוי על אונס שכחה ואינו דומה למה שנדר אינו חל ע"י עבירת התנאי בשכחה דשם חלות הנדר צריך בדיעה שלימה כמו שמיעטה התורה שהוצאת פיו צריך להיות בלא שום שכחה אלא בדיעה שלימה משא"כ בקנס שנתחייב נגד חבירו אם הי' באופן המועיל לסלק אסמכתא יותר יש לומר דאף על השוגג נתחייב בהקנס כיון שאינו אונס גמור כמו שצריך כפרה כן נתחייב בהקנס על שלא נזהר משלא לשכוח וצ"ע ואולם כ"ז לשיטת רש"י ורשב"א הנ"ל אבל הרמב"ם כתב בפ"ג מה"ש ה"ו שבועות של שגגות כיצד אם שבועת וכו' ואם שבועת שקר וכו' או שנשבע שלא יאכל ושכח ואכל. הרי שאף שכחת השבועה חושב לשבועת שגגה שפטר עליהן מקרבן. ולהכי כתב בהלכה ח' וכיצד היא השגגה שחייבין עליה קרבן להבא כגון שנשבע שלא יאכל פת חטים ושגג ודמה שנשבע שיאכל פת חטים ואכלה שהרי וכו'. לדעתו מוכח דאף שכחת השבועה חשוב אונס דאל"ה מאין יבא פיטורו. ויראה שהוציא זה מלשון הגמרא דף כ"ו ע"א דאיתא שם בשלמא שבועה בלא חפץ משכחת כגון שבועה שלא אוכל פת חטים וסבר שאוכל קאמר ומדייק מדלא קאמר פשוט כגון שנשבע שלא יאכל ושכח שנשבע א"ו ס"ל דזה ג"כ אנוס הוא ולא קרוי שוגג אלא בזוכר השבועה ושגג אופן השבועה ואם כן ע"כ מה שכתב בפ"ד הלכה כ' הנ"ל נשבע שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה בשוגג חייב. לא איירי בשוגג של העלם שבועה מכל וכל (תדע שהרי זה מקרי העלם זה וזה בידו שמסיק שם הסוגי' אלא ל"ש ופי' רש"י ופטור וצ"ע כי אני כותב דברים אלו אך לפ"ר וע"ש בשבועות דף כ"ו] דהא זה לדידי' אפילו בעבירת השבועה בפועל פוטר מקרבן אלא איירי נמי שסובר שנשבע שלא יאכלנו והוא דוחק. (א"נ כדפירשו תוס' במס' שבת דף ס"ט ד"ה עד דשכח איסור שבועה ע"ש וצ"ע]. היוצא לנו ששכחה אם יהא קרוי אונס או שוגג לפ"ר תלי' בפלוגתא שבין הרמב"ם ורש"י ורשב"א. [ועיין מ"א בסי' ק"ח ס"ק י"א ועיין תשו' ש"א סי' כ"א] והנ"מ לענין הקנס כנ"ל. והנאמנות על טענת שכחתי עיין ח"מ סי' ל"ד ש"ך סק"ח: בש"ך ס"ק כ"ב. קודם הזמן. נ"ב הנשבע שלא לישא אשה על אשתו ונסמית בשתי עיני' עיין תשובת מהר"ם אלשיך סי' פ"ו. ועל גוף דין תשו' מהר"ם גלאנטי נ"ב עיין סי' רכ"ח סעי' י"ב בהג"ה די"ל עניות שכיח ועיין פה ש"ך ס"ק כ' ואפשר משום דהכא הוי נאנס בשעת חלות הנדר לא גרע מאונס דשכחה דאפשר דנמי שכיח. וצ"ע בגוף הספר והש"ך כתב שפשוט הוא אף גם שגוף דין דנדרי אונסין שבש"ע נמי הוי האונס בשעת חלות הנדר כדאיתא בריב"ש סי' שפ"ז וצ"ע. שוב ראיתי במ"ל פ"ג מה' שבועות פלפול ארוך בזה וע"ש: בש"ך ס"ק כ"ד. זה פשוט. נ"ב עיין במהרי"ק כי אינו פשוט כל כך: בהנ"ל ומהרי"ק אשמועינן דאפילו מסר וכו'. נ"ב והיינו משום דהוי נשבע לחבירו ועיין בס"ס רי"א: בש"ך ס"ק כ"ה. ולא דמי וכו'. נ"ב א"י מה קשה לו מזה שלא נאמר שם שנאמן אלא שלא יהא פסול לשבועה: ש"ע סעיף ט"ו הג"ה כן משמע במרדכי. נ"ב וכן מוכח מתשו' הרמב"ן הנ"ל בסעיף י"ב ואף מוכח מיני' דלא כדברי המהרי"ו שבש"ך סק"מ: סעיף טז בש"ך ס"ק מ"ג ועיין בא"ע סי' ע"ה נ"ב ובסי' נ' שם התמיהו הח"מ וב"ש ג"כ הכי על הרמ"א ז"ל: סוף הסימן בהג"ה י"א דוקא בדבר קיום מעשה וכו' וי"א דאין חילוק לפ"ר קשה לי על הדעה דאין חילוק דא"כ דף כ"ג שם דביתהו דאביי וכו' אמר לה תיתסר הנאתי עלך אי עברת וכו'. וכן בעובדא דר' יוסי שהדירה מלעלות לרגל מה הוצרכו להתיר בפתח דאילו הייתי יודע הא יכול להתיר בעצמו דהרי הוא כאילו לא עלית לרגל. ולפ"ר ע"כ צ"ל דע"כ לא יכול לומר הכי אלא קודם עבירת התנאי ואז יכול לומר קודם שחל הנדר אף שתלך יחשב לי כאילו לא הלכת והנדר בטל ולא חל אף אם ילך. אבל בהנהו עובדי שכבר עברו וחל הנדר שוב צריך התרה. אך א"כ צ"ע אף תנאי דקום ועשה אם נתלה בזמן כגון קונם אם לא תתן לי מחר ר' זוז ועבר היום ולא נתן והנדר חל נמי נימא דשוב לא יועיל אמירת הריני כאילו התקבלתי וזה אינו נראה מסתימת, הפוסקים וצ"ע,:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· הבא >מעבר לתחילת הדף