בית מאיר/יורה דעה/רכח

בית מאיר ‏ יורה דעה רכח

סעיף א' עיין בב"י מביא בשם רבינו ירוחם שכתב בשם הרמ"ה יחיד מומחה בעי' סמוך או ג' הדיוטות בעינן דגמירי וסבירי אבל לא גמירי ולא סבירי אפילו י' אין מפירין וכן מוכח ביבמות פרק כיצד עכ"ל. ועיינתי בפרק כיצד ובעניותי לא זכיתי להבין כונתו (והוא בסוף הפרק) ואם ההוכחה מדבמתני' תנן החכם שאסר ומ"מ ס"ד דהמקשה דאינו אלא בג' ול"ק לי' דא"כ חכם מאן דכר שמי' א"ו דאפילו בשלשה בעי גמירי וסבירי שהן הנה המכונים בשם חכם. וממילא היחיד מומחה היינו סמוך. אי מש"ה לא ארי' מידי דודאי המקשן דלא ידע כלל דאפשר ביחיד פשיטא דלא ס"ד אלא דבעינן שלשתן גמירי וסבירי דהא ראשי מטות כתיב משא"כ להתירוץ ולהמסקנא דיחיד מומחה מתיר ביחיד והיינו ע"פ המבואר נדרים ע"ח דגז"ש דזה הדבר מורה שאצל ג' אף הדיוטות כשרים ובע"כ ראשי מטות לא כתיב אלא לגבי יחיד ממילא נשמע דהדיוטות לא בעינן גמירי וסבירי ויחיד מומחה למר כדאית לי' או בסמוך או. מובהק בדורו וע"ש בר"ן היטב ובשטת בית שמאי שהרי אף למה דבעי הדיוטות דגמרי להו וסברו מוכרח הר"ן לידחוק שלא יהא נגד הב"ש ע"ש וק"ל: סעיף ד' במה דברים אמורים וכו' הילכך צריך למצוא לו פתח שאילו הי' יודע שיבא לידי כך הי' נמנע מלידור אע"פ שהי' צריך לעבור על דעתו וכו'. ובתשו' להרמב"ן סי' רנ"ג הביאה הב"י איתא דמשום כך מי שאסר על עצמו אכילת הגבינה לעולם מפני שהיא רעה לחליו ג"כ אין מתירין לו בחרטה אם אין לו פתחים ממקום אחר וכיון דניחא לו במה שנדר מעיקרא אלא שעכשיו מתאוה לו אין זו חרטה דמעיקרא ואין לו היתר אלא בפתחים אחרי' בודאי כונתו ג"כ שצריך למצוא לו פתחים שעל ידם הי' נמנע מלידור אף שלא הי' יכול להשבית יצרו מלאכול מה שיזיקנו דאין לומר הפתחים יפעלו שיתחרט על הנדר שעשה אלא שהי' לו למנוע מאכילת הגבינה בלא נדר זה אפשר בחרטה בלי פתח נמי א"ו יודע בעצמו שלולא הנדר לא הי' יכול להתאפק משלא לאכלו שזה בודאי א"א לו בחרטה דמעיקרא לולא הפתח שעל ידו הי' נמנע מלידור ואפילו הי' אכלו להזיקו ובודאי כמה קשה למצוא פתח בענין זה. וא"כ תימה לי על הסוגיא דנדרים דף נ"ט שנותנה לכל הנדרים בסתם דין דבר שיש לו מתירין מדאפשר בשאלה. ואם הי' הנדר במניעת אכילת בשר או יין או גבינה המזיקו בחליו מה איכא למימר ומי פשיטא שימצא פתח בענין זה ואף אם נדחק בהסוגי' דמשני הכי קונמות קאמרת שאני קונמות דהוי כדבר שיל"מ דלא איירי באופנים הנ"ל אלא בסתם קונמות הנעשה מרצון הפשוט שלזה פשיטא דאפשר בשאלה ע"י חרטה אכתי קשה יותר על סתימת הש"ע סי' רי"ו סעיף י' והוא מהרמב"ם הן אמת שבהרמב"ם פ"ג מה' שבועות הלכה ח' אינו מזכיר כלל הקפידה זו של חרטה דמעיקרא אלא סתם כל שניחם על נדרו ומעצמו מבקש התרה מתירין לו. אלא בלא ניחם מעצמו הצריך לפתח. ועיין בב"י פירושו להסוגיא אליבי' לק"מ דפשיטא דכל הנדרים אפשרים בשאלה. אבל על הסכמת הש"ע פה כדעת רוב המורים קשה לי מאוד סתימתו בסי' רי"ו. ואם קושייתי קושי' ושע"כ לידחוק לשיטת רוב המורים ומכללם הר"ן למוקים הסוגיא דדף נ"ט בנדר פשוט דוקא ולא בנדר שהוא למנוע מעסק חזק של היזקו א"י מה הרעש הגדול שהרעיש הר"ן בנדרים נ"ב על הריף מהמתני' דהנודר מן הבשר בלשון שאני טועם דצריך לנתינת טעם ות"ל דהוי דשיל"מ והוכיח מינה שיטת הירושלמי ודילמא הריף מוקים המתני' בנדרים שצריך לפתח דוקא ובענין הנ"ל שזה אפשר דאין לו מתירין דמי יימר דימצא לו פתח חזק בענין הנ"ל. [ואולי יש לידחוק דעיקר קושייתו מן נודר על בשר זה שנמי בנותן טעם ואפשר בזה לא שייך מפני שקשה לו]. תו קשיא לי על גוף הדין שהמציאו שנדר הנעשה כדי להציל מהיזק א"א בחרטה דמעיקרא. ומדוע לא הא מ"מ יוכל להתחרט דרך משל באכילת הגבינה המזיקו בחליו על מה שעשה הנדר בסתם עולמית אלא שהי' לו לנדור לזמן דרך משל על שנה באופן ששיער שבודאי לשעה זו יופסק חליו או ימות בו. ושוב כשמבקש התרה ע"י חרטה הוי לי' נדר שהותר מקצתו שהותר כולו ומותר אפילו תוך הזמן ועיין בדברי א"ח שבש"ך ס"ק כ"א. ואולי הרמב"ן לשיטתו שבב"י סי' רכ"ט שע"י חרטה לא אמרינן הותר מקצתו הותר כולו. ור"ל שתוך זמן מיחושו שהגבינה יזיקנו א"א אלא בפתחים אבל סתימת לשונו לא משמע הכי אלא משמעותו הוא אפילו בעבר חליו א"א בחרטה. גם דברי הרא"ש וש"ע א"א ליישב בדרך זה] וכההוא גונא איכא לאשכוחי חרטה דמעיקרא אף על אופני הש"ע. וכן ע"כ לומר בתירוץ הר"ן על עובדא דרב סחורה שכתב ההוא דלא פתח לו בחרטה יש מפרשים שאותו נדר הי' כעין דבר מצוה כגון שנדר להתענות זמן ידוע ואילו הי' מתחרט על עיקר הנדר יאבד שכר תעניותיו. וקשה הי' לו להתחרט על נדרו עולמית ולבקש התרה ע"פ חרטה זו א"ו שזה א"א מפני שאז הוי נדר שהותר מקצתו והותר כולו ונמצא דהי' מתענה בלא קבלה שלאו כלום ושפיר. משא"כ ע"י הפתח נתחרט מעיקרא אף בהפסד השכר וזה עולה בענין הר"ן. משא"כ בענין הרא"ש והש"ע או הרמב"ן מה לו בהכי אם יתחרט באמת על מקצתו דהיינו העולמית ושוב ליהוי הותר כולו הא מ"מ חשש הזיקו כבר חלף ועבר לו. אף קשה לי עד מאוד הא כל עיקר פתח שפתח הקב"ה למשה רבינו לא הי' אלא ע"י פתח כי מתו כל האנשים והא ודאי לא הי' מתחרט ע"י זה על עיקר הנדר שהרי עכ"פ קודם שהענו הי' צריך להנדר והרי זה ממש כנודר על אכילת גבינה בעת חליו. וע"כ שבאמת אך צריך לפתח שיתחרט על ידו על שלא הטיל תנאה בנדרו שלא ימשך אלא עד. שיעבור הסיבה שבשבילה נדר. וצ"ע כי לפ"ר באופן זה יש למצוא פתח אף בנדון הש"ע ואפי' לא הי' נמנע מלידור אלא שהי' מטיל תנאי בהנדר שלא ימשוך אלא כנ"ל. ולהכי ע"כ לומר שלא החמיר הרא"ש בענין הפתח היכא שהי' לו תועלת בנדרו שצריך להיות שע"י הפתח הי' נמנע מלידור אפילו שהי' צריך לעבור על דעתו אלא דוקא בהענין שממשיל שזה אפשר אילו לא נדר בסתם לא הי' לו מקום להמלט ממה שאוהביו הפצירו בו כי אילו הי' מטיל תנאי בנדרו היו מרגישין בו שעושה כדי לקנטרם. משא"כ בנודר סתם סברו שבאמת דעתו קץ בענין זה. אבל באכילת דבר המזיקו או בדומי' דמשה רבינו מפני יראת אנשים בודאי א"צ להתחרט ע"י הפתח אלא על שלא הטיל תנאי בנדרו ונדר סתם דמשמע לעולם. אך עדיין צ"ע הא זה אפשר בחרטה שלא ע"י פתח נמי וע"כ לומר בדברי הרמב"ן הנ"ל כדכתבתי לעיל בהג"ה. ובהיתר מרע"ה הדבר פשוט דאילו לא פתח לו הקב"ה להודיעו שהענו ושעל ידו יתחרט פשיטא דמאליו לא נחית להתחרט. שוב מצאתי בתשו' הרמב"ן סי' רנ"ה נראה מדעתו ששתי שבועות נשבע משה רבינו אחת ליתרו שלא יצא ממדין. ובזה הרגיש שהרי לא הי' לו חרטה דמעיקרא מפני חפצו בצפורה וניחא לו בהמצאתו שנדר כזה שאינו מצד עצמות חפצו בהנדר סגי בחרטה דהשתא. אבל מאוד תמהני איך לא הרגיש נמי בקושייתי דמה חרטה דמעיקרא הי' לו על השבועה שלא לילך למצרים הא זה ודאי ממש כנשבע בחליו על הגבינה, ואין לומר כמשמעות לשונו שם שכתב ועוד נדר אחר נדר שלא לירד למצרים מפני שאנשיה רעים וכנודר שלא אכנס בבית זה שנחש בתוכו. ועל זה הוא שמצא פתח כי מתו וגו' ונימא שמוקים נדר משה רבינו זה שתלה נדרו שלא לירד למצרים במפני שאנשיה רעים. דא"כ איך מייתי ר"א ראי' מזה שפותחין בנולד הא שנינו בדף ס"ה וכן הוא בש"ע סי' רל"ב סעי' י"ט דזה לא חשוב נולד מפני שתלה נדרו בדבר. וצ"ע רב כי לפ"ר נראה דלא כדהבנתי תחילה שדעת הרמב"ן והרא"ש הם אחדים אלא שהרמב"ן אינו מקפיד אלא בהיתר שע"י חרטה דצריך להיות חרטה דמעיקרא אבל ע"י פתח מתיר בפשיטות אפילו בע"י חרטה שמחמתו מלידת הפתח ואילך כל שאינו נולד שאינו מצוי דומי' דעניות. ובדעת הרא"ש ע"כ לידחוק כנ"ל. אמנם לפי' הקונטרס וכן פי' הכ"מ להרמב"ם שהפתח של עניות הי' בטעות מעיקרא שכבר בשעת הנדר היו עניים שפיר. וא"כ יש לתרץ בטוב קושי' הכ"מ וב"י לשיטת הרמב"ם מה מייתי ר"א ראי' ממתו כל האנשים הא זה דניחא לו אף לרבנן לא חשוב נולד. וכמעט הניח בתימה. ולהנ"ל י"ל דהא כבר פי' הב"י להסמ"ג שסובר בדעת הרמב"ם דס"ל דאע"ג דהשתא שנולד דבר זה שאינו מצוי הוא מתחרט מעיקרו ואילו היה יודע שיוולד דבר זה לא הי' נודר מ"מ כיון שרצונו הי' שלא יולד דבר זה ושיתקיים נדרו אינו מתחרט אלא מנולד ואילך מקרי ואין פותחין בו וא"כ לר"א אף זה מתירין לו ושפיר מביא ראי' ממתו האנשים דהא שם אף דהוי ניחא לו מ"מ הא לא אפשר דמתחרט על עיקר הנדר שהרי כל זמן שהיו חיים הי' מוכרח להנדר מיראת הנזק א"ו דכל שנתחרט משעת הנולד נמי חשוב חרטה. ופשיטא דה"ה דפותחין בנולד. ומשני דעניים היו וכפי' הקונטרס הנ"ל. משא"כ נולד דלא שכיח דניחא לו דומיא דר"ע וכלבא שבוע דניחא לו הנולד ומשעה ראשונה מתחרט בעיקר שפיר עיין ודוק: ודע שעוד קשה לי על ההוא כללא דש"ע דתמיד א"א בהתרה אלא ע"י חרטה דמעיקרא הן בחרטה בלבד והן ע"י פתח ואם הנדר כדי להינצל מנזק צריך פתח חזק שאם הי' יודע לא הי' נודר אף אילו לא הי' ניצול מהסיבה שבשבילה נדר א"כ מה מקשה הגמרא גיטין ל"ה ע"ב וליחוש דילמא אזלה לגבי חכם הא כיון שהוצרכה להנדר ואפילו לאסור באותו דבר עולמית כמו שרצו היתומים כדי שתבא לגביית כתובתה איך אפשר לה בחרטה דמעיקרא הא אילו לא נדרה לא גבתה והרי זה ממש כנדר שלא לאכול הגבינה שאין מתירין בחרטה כ"א ע"י פתח. ובודאי שלפתח זה צריך חקירת חכם גדול להמציא פתח שעל ידו תתחרט על הנדר אף אילו הי' מפסידה כתובתה וממילא מוכרחת להגיד לחכם הנדר וסיבתו. וא"כ ל"ק אף למ"ד בעלמא אין צריך לפרט הנדר. אמנם למה שהבאתי לקמן סעיף ז' בשם הרמב"ן שהמציא שנדר שאין תכליתו גוף הנדר אלא לקנס א"צ בחרטה דמעיקרא אלא אפילו בחרטה דמהשתא סגי אז לק"מ ודוק. שוב ראיתי שבתשו' רמב"ן גופי' סי' רנ"ה מביא ראי' זו לדינו זה: סעיף ה' ואם נשאל וכו' מותר. יראה לענ"ד דזה אינו אלא לפי' הרמב"ם ושיטת הב"י דאך הטעם משום ההנאה שמקבל בהיתר הנדר ממי שהנאתו אסור לו דודאי איסורא דעביד עביד וההיתר משום זה במקומו עומד. אבל לפי' הריב"ש שהוא העיקר להסכמת אחרונים וכן לענ"ד שאם בני העיר אסורים בהנאתו לא יכול להתיר זקן שבעיר וכמבואר בהריב"ש מטעם לא יחל דבריו וכיון שהוא נוגע חשוב כנדרי עצמו. ודאי משמע דאפילו בדיעבד אינו מופר אך א"כ צ"ע הטור שהעתיק דברי הרמב"ם על לשונו שמורה לפי' הריב"ש] וכדדייק לשון הריב"ש שכתב אינו יכול להתיר ודלא כט"ז שכתב משום קושי' הב"י שאינו אל כף הדמיון לכתחילה ודחק למוקים בטעמו דשייך הטיית דעת והיינו בנדר שיותר ע"י פתח ולא שייך בחרטה ובודאי אין חילוק כמוכרח מהירושלמי ולענ"ד במח"כ הב"י ז"ל מעיקרא אין התחלה לקושייתו שהרי הר"ן דף ט"ו חולק בזה על הרמב"ם שהרמב"ם מפרש הלאו דלא יחל על הנודר ולא על המודר והר"ן הוכיח דלא יחל אדבר קאמר וכמו שגוף הלאו קאי על הדבר ה"נ הדרש דהוא עצמו לא יחל אבל אחרים מיחלין לו קאי נמי על הדבר והכי קאמר קרא הוא עצמו לא יחל דבר שהוא אסור בו ונגיעה היינו הדבר שהוא אסור בו וחשוב מתיר לעצמו. ובין בחרטה ובין בפתח אפילו בדיעבד אינו מותר מגז"ה ודי לנו במה שהוכיח דכל היכא דליכא למחשדי' כגון בצירוף לא חשוב לעצמו אבל היכא דאיכא למחשדי' דחשיב לעצמו הוא בכלל עצמו ואפי' בדיעבד אינו מותר. ותדע דהא עיקר הוכחת הריב"ש הוא בסי' תקי"א מהירושלמי שהקשה מה אנן קיימין אם בנדרי שבינו לבינה נדרי עצמו הן. ואם כהט"ז דבדיעבד עבד מותר מה הקושי' הא נ"מ לענין דיעבד א"ו כנ"ל. והרמב"ם ז"ל לשיטתי' הוכרח לפירושו מכח קושי' הב"י. ועל קושי' הב"י ז"ל שהרי נהנה מן הזקן בההתרה והט"ז דחק ע"ש. לענ"ד אפשר די"ל התרתו והנאתו באין כאחד כדאמרינן גיטה וחצירה באין כאחד ודוק. אך אפשר דזה לא מקרי הנאה אלא גרם הנאה ודברי ד"מ שבש"ך לענ"ד עדיין צ"ע: סעיף יג אבל פותחין וכו' והי' משקר. נ"ב ע"ש בתוס' פירשו הכי אלא אילו באו בני אדם ופייסוך שלא לנדר מחשש שמא תחריב הבית כלום היית נודר. ונראה שאף הרמב"ם פי' הכי ולהכי לא העתיקו מפני שאין בזה חידוש דין ועיין ב"י: סעיף יז הג"ה וכ"ש נודר על תנאי. נ"ב ואפי' תנאי שנאסר מעכשיו כגון קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר הר"ן בסי' נ"א: סעיף יח ונראה לי וכו'. עיין ט"ז מביא תשובת הר"ן שבב"י [ והיא בסי' נ"א שם כתב בלשון זה וכיון שכן בנדון זה הוי לי' ספק דאורייתא ולחומרא שמן התורה מחויב לצאת מן העיר מחמת חיוב נדרו. משמע ודאי דחל הנדר מקרי ואעפ"י שעדיין אפשר לפקפק קצת בזה אפ"ה וכו' ועוד שאפי' הדבר ספק הדברים מוכיחים ונראין דכיון דמדאורייתא הוא דמחויב חל הנדר מקרי ויש להביא ראי' לסברתו זאת דהיכא דמספק מחויב ליזהר בנדרו ד"ת שוב חל הנדר מקרי אף דמפקפק קצת בה. מדשמעתי קושי' בשם המופלא מוה' אברהם במוה' איצק מקאפין האגין מה מקשה הגמרא גיטין ל"ה ע"ב וניחוש דילמא אזלה לגבי חכם הא אפשר למודרה אם גנבה יאסור עליה לחם ולא יחול איסור זה עליה אלא שעה אחת קודם מותה. נמצא אם גנבה כל ימיה היא באיסור אכילת לחם מספק שמא תמות בתר שעה. כדקיי"ל הנותן גט לאשתו ולא יחל עד שעה אחת קודם מותו אסורה לאכול בתרומה מיד. והחכם אינו יכול להתיר משום דשמא לא תמות בתר שעה ולא חל הנדר. משא"כ הבעל הא יוכל להפר עד שלא חל. ולסברת הר"ן ניחא דזה נמי חל הנדר מקרי הואיל ואסורה מן התורה מיד מפני הספק דשמא תמות אמנם בל"ז אפשר לדחויי ההוא קושי' דלא ניחא לש"ס לומר דתהא נאמנת ע"י נדר כזה במה שאינה עוברת אלא מספק כי אפשר דתיקל לעצמה ולא תחוש אליו. גם מעיקרא דדינא מסופק אני אם לא ההוא גופא שאסורה בתרומה מיד אינו אלא חששא דרבנן אפילו למסקנת הפוסקים דספק דאורייתא ד"ת לחומרא מ"מ חששא זו דשמא ימות מיד אינו אלא דרבנן ומדאורייתא לכ"ע שרי ואנן בעינן לאוסרה באיסור דאוריית' וק"ל: סעיף כ ואם נשבע לחבירו שלא יזוז מעיר פלוני ועבר ויצא מתירין לו וכו'. מבואר דבתר שעבר עדיין יש תרופה לנדרו ע"י התרה לנפקותא שיפטר מעונש שמים. וכן מבואר בטור וש"ע ס"ס רל"ח להדיא. ולפ"ר לענ"ד לא הי' משמע הכי במס' שבועות דף כ"ח דלא קאמר אלא אי בשוגג מחוסר קרבן אי במזיד מחוסר מלקות ופרש"י וקרבן הוי לי' שיור וכן מלקות למזיד. וזה ניחא במזיד והתראה ובזמן סנהדרין אבל בזמנינו מה שיור שייך ואם לפטור מעונש לזה לא הי' צריך להאריך אי בשוגג אי במזיד ולשון הרמב"ם סוף פ"ו מה' שבועות מוכח לאשר סברתי. וכן מוכח לענ"ד מדברי תוס' גיטין דף ל"ה ע"ב שמקשו ומה הקושי' וניחוש דילמא אזלא לגבי חכם דילמא מדירין אותה על ככר ותאכלנו בפנינו ואם איתא דאף בתר עבירת השבועה מועיל ההיתר להציל מהאיסור למפרע מה בכך שתאכלנו דילמא תאכלנו על סמך שיתיר לה בתר הכי [שוב ראיתי שבחידושי רמב"ן על גיטין משני באמת הכי] (ודוחק גדול שתחוש אולי תמות קודם ההתרה) וע"כ כי היכי דלא נימא דהתוס' חולקים על כה"פ לידחוק שמה שכתבו שם בד"ה אבל דרך קושי' הוא בל"ז לאו דוקא. ועיין בפ"י ומה שפירשו ע"ד זה קושי' הש"ס דבל"ז אין קושי' על המתני' היינו דאפשר ליישב המתני' אליבא דרבא דפליג בשבעות על אמימר וק"ל: בש"ך ס"ק מ"ג. כתב ב"י בשם הריב"ש דכל שאין חבירו מדירו אעפ"י שנשבע לתועלת חבירו לכ"ע א"צ דעת חבירו וכו'. והריב"ש מיירי להדיא באינו מקובל טובה. ובודאי שכן הוא דכ"ע מוכרחים להודות בדין זה דאל"כ איך מתירין בפשוט נדרי הקדישות ונדרי צדקות לעניים הא הוי לעבודת הקב"ה ולתועלת העניים. א"ו דכל שהוא בלא קבלת טובה ובלא שחבירו מדירו אלא שמעצמו א"צ דעתו. ואף שמן הקב"ה אנו מקבלים טובה בכל עת ורגע עיין ש"ך ס"ק מ"א וק"ל אם היכא שנשבע ע"ד חבירו עיין לקמן: בש"ך ס"ק מ"ד. ולענין דינא וכו' דבכה"ג וכו'. נ"ב בכה"ג [ דפי' העט"ז. ולענ"ד כל שנשבע לתועלת חבירו אפי' שלא השביעו חבירו אלא מעצמו שייך לכ"ע טעם החשד. אם נשבע ע"ד חבירו והריב"ש שבס"ק מ"ג שכתב לכ"ע א"צ דעת חבירו ע"כ היינו רצונו וכתב הכי על נ"ד שהי' דבר מפורסם ופשיטא שידעו מיעוט הקהל מן ההיתר באופן דלא הי' שייך חשד. וא"כ א"י לפרש מ"ש ולענין דינא וכו' אם לא שנגיה וצ"ל דבכה"ג כלומר שבשביל טובה נדר מעצמו דבר לתועלת חבירו וחבירו לא הדירו דהיינו פי' העט"ז אין יכולים להתיר בלא דעתו והיינו מ"ש הד"מ על דברי הריב"ש אבל אין נראה כן דעת הפוסקים וצ"ע: סעיף כא בש"ע בלא דעתם וכו' ואין נקראים רבים וכו' . אבל אם אמר סתם ע"ד רבים יש לו התרה ומוקדם בהגהות רמ"א ואם אותן הרבים אומרים שלא להתיר לו אפילו לצורך חציה אין מתירין לו. ויש להקשות א"כ בממ"נ על הסוגי' דמכות ט"ז תחילה מה קסבר דמשני דאיכא לאשכוחי ביטלו בשהדירה על דעת הרבים ות"ל דמ"מ לא ביטל אם יסכימו אותן הרבים להתירו. ואם זה מ"מ חשוב ביטול מפני שמצדו לבד אין בידו להחזירה ותולה בדעת אחרים. א"כ לבסוף מה קסבר ע"ב דמפני דלדבר מצוה יש לו התרה לא חשוב ביטול הא מ"מ חשוב ביטול כיון דתולה בדעת אחרים שהרי אם ירצו אותן הרבים ימחו אף בדבר מצוה מלהתיר. ונהי דבסתם לדבר מצוה יש לו התרה מ"מ משכחת ביטלו כגון שהדירה ע"ד הרבים שלשה בפניהם והם מיחו מיד מלהתיר והוי שפיר ביטלו מדתולה בדעת. אחרים עד שיחזרו וירשו להתיר ולענ"ד מזה יש להוכיח שטת הב"י דלדבר מצוה לא מהני מחאתם. ואולי יש לדחוק דוקא שלא במקום מצוה חשוב מבטל כיון דסתם נדרו אין לו היתר בלא דעתם מפורש. משא"כ לדבר מצוה כיון דסתם נדרו יש לו היתר אף כי מיחו הרבים לא חשוב הוא המבטל אלא הרבים שמיחו הם מבטלים ועכ"ז דחוק וצ"ע בש"ך ס"ק מ"ה, כתב בד"מ דמכאן משמע אפילו נשבע על המצוה עצמה מתירין לו דלא כתשו' רמב"ן סי' ר"נ ואין להקשות איך ס"ד דהרמב"ן הכי שהרי בהדיא אית' במס' מכות י"ו ע"ב דאפילו בנדר שלא להחזיר אשתו אנוסה שגירש דיש לו התרה מפני שהוא לדבר מצוה אף דנדר על המצוה עצמה. דלק"מ דשם הא אי אפשר בשבועה שהרי הוא נשבע לבטל המצוה דאינה חלה אלא ע"י נדר שאסר עלוה הנאתו או הנאתו ממנה וזה לא הוי נדר עצמה אלא שהמצוה ממילא מתעקרה ומודה הרמב"ן בזה דיש לו היתר. וא"כ צ"ע נמי ראיות הד"מ כי שם נמי נדר הוי וראיות מהשולח עיין תשובת פי סי' י"ב: בש"ך ס"ק ס"ח. מסוים. אבל לא אסרו וכו'. נ"ב עיין תשובת רמ"א סי' פ"ג: סעיף ל' בש"ך ס"ק פ"ו ואפילו ענו כל הקהל אמן. נ"ב צריך לי עיון מאין הוציא זה בדעת הרב כיון דקיי"ל העונה אמן כמוציא שבועה מפיו דמי. אך בתשב"ץ שבב"י משמע שהי' מנהג הראשונים בעניית אמן ואפ"ה משמע לו שסתם הרמ"א בסעיף כ"ה אפילו הזכירו שבועה ובאופן זה דעניית אמן נמי ומוכרח לחלק בהכי: סעיף לט. בש"ך ס"ק ק"א האריך להוכיח דהא"ח איירי כשאמר לי' הריני כאילו התקבלתי וכו'. והפי' הוא תמוה דא"כ מה זה שתלאו במה שהקדים שבועה שהותר מקצתו הותר כולו לפיכך וכו'. לכן העיקר דברי הא"ח הן כפשטן מדרווח לי' זימנא וחשיב לענין זה כהריני כאילו התקבלתי הוי נדר שהותר מקצתו והותר כולו. ומה דקשה לו מן מיגז גייז ודאי בזה אין הלכה כהא"ח דהא"ח ע"כ אזיל בשטת תוס' שאף ע"י חרטה אמרינן דהותר מקצתו הותר כולו והרבינו ירוחם שמביא הב"י בסי' רכ"ט לא למד שבענין זה בנשבע לחבירו והתיר לו מקצתו ע"י הריני כאילו התקבלתי דלא אמרינן גבי' הותר כולו אלא במכ"ש מן ע"י חרטה. והא"ח ע"כ אפילו בע"י חרטה סובר כנ"ל. אבל ודאי מה שסובר הא"ח שעכ"פ המקצת שהתיר הותר בזה אדרבא משמע אף מהרבינו ירוחם הנ"ל כותי' וכן מהרמב"ן שכתב הב"י פשיטא דמשמע הכי מדהוצרך לבא שאין מועיל ההרוחת זמן מפני שהי' באונס ולא מטעם הרשב"א. ובודאי בזה יש לסמוך עליו והיינו שכתב הרמ"א ועיין לקמן ס"ס רל"ב ודוק: סעיף מ בט"ז ס"ק מ"ט בא"ד תו קשה מקדושין. נ"ב בזה ל"ק די"ל כיון שנתן לה שלשתן זה מופת שכונתו הוא לצירוף וק"ל: סעיף מא הנשבע. נ"ב עיין מ"ל פ"ד מה"ש הלכה כ': סעיף מח עיין ש"ך ס"ק קי"א כתב ולפ"ז אפילו בלא שבועה אם כתיב בשטר שמחויב לשלם ר"ח אדר או קודם ר"ח אדר וכו'. ובודאי אם כתב קודם ר"ח זה כבר מבואר בהגהות רמ"א סי' ר"כ סעיף ד' דכ"ש הוא והיינו משום דשטרות ונדרים נידונים כאחד וכיון דבנדרים לא נכלל בשם חדש זה אלא הכ"ט יום ולא יום הלמ"ד ויום הל' מכונה בשם ר"ח ממילא כל שנכתב קודם ר"ח מחויב לפרוע קודם היום הנקרא ר"ח. אבל אם כתב בר"ח א"י מה ראי' משם דלא נימא כיון דשני הימים נקראים ר"ח הוי דינו כיום א' בר"ח ניסן דאינו מחויב לפרוע בתחילתו וה"נ נימא דחיובו אינו אלא בכל עוד השעה שנקרא ר"ח דהיינו סוף יום שני. אלא דהרשב"א מפני חומר שבועה נסתפק הואיל והימים מחולקים אולי הי' כונתו על יום הראשון מפני שלא הי' כונתו אלא על יום אחד. ואז הוא מסתמא יום הראשון דנמי ר"ח מקרי ומחמיר אבל בלא שבועה הברור בעיני שאין לחייבו עד סוף יום השני. שוב עיינתי בח"מ סי' ע"ג וראיתי שבחנם טרחתי שבעצמו חזר בו: איתא בב"י תשו' הרשב"א בד"ה, ומ"ש בשם הרא"ש ויזהר הנודר. וע"ש כי לשון התשובה צריכה פי' ולענ"ד הכי הוא מ"ש וא"כ אותן אנשים שנסכמין להתירו יתנו להם כל הקהל רשות היינו מפני שקיבלו עליהם ונשבע כל אחד מהקהל לינהג בו כדין האסור הוי כמי שנשבעו כ"א ע"ד חבירו לפיכך אין התרה לשבועתם עד שיתנו להם כל הקהל רשות להתיר עצמם תחילה שבועתם. (ואפשר דזה מקרי אף נמי שכל אחד נשבע לטובת חבירו ועיין תשו' הרמ"א סי' פ"ב פ"ג) ואח"כ שאלו היתר ע"י פתח דוקא ולא בחרטה כיון שמסתמא אין להם חרטה דמעיקרא דהא עשוהו כדין איסור מפני שהי' מזיק להם וע"י זה חזר בו. ושוב כתב ואם אלה הנותרים כלומר אלה שנסכמים להתירו יודעים בעצמם שנתחרטים יסמיכו (כצ"ל) על זה דהא קיי"ל פותחין בחרטה ובלבד וכו' כלומר אם יודעים בעצמם שמ"מ מתחרטים בחרטה דמעיקרא יכולים לסמוך על זה ולהתיר להם בלא פתח וכו' וק"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· הבא >מעבר לתחילת הדף