בית מאיר/יורה דעה/קצח

בית מאיר ‏ יורה דעה קצח

סעיף ד' הג"ה ואם היו מוזהבות וכו'. והיינו ע"פ הטור הפוסק כרבותיו של, רש"י שבפרק במה אשה ועיין בב"י שביאר טעמם דס"ל לההוא לישנא הלשון שאמרו מיעוט ומקפיד חוצץ ל"ד דאפילו עלו בי' מיא אם מקפדת לא הוי טבילה ודוקא בחוטי' שאינה מקפדת משום לכלוך אזי יש לחלק בין עלו בהם מיא שאז אינה מקפדת ברחיצת ראשה ושרי ובין לא עלו בהם מיא שאז מקפדת ואסור עיין בב"י ודוק. ותימה לי איך אפשר כזה הא איתא בתוספתא והיא בש"ע לקמן השירים והטבעות אוצין חוצצין רפוים אין חוצצין. והקשו בב"י הרשב"א והראב"ד וא"ת טבעות דחוקים אמאי חוצצין הא מיעוט שאינו מקפיד הוא אדרבא נוי הוא לה ומתרצים פעמים יש שמקפדת להסירם בשעת לישה וכיון שמקפדת בשום פעם אע"פ שאינה מקפדת בשעת טבילה חוצצין. וא"כ לרבותיו של רש"י טבעות אפילו רפוים נמי לחצוץ כיון שמקפדת' בשום פעם הוי כמו חוטין מוזהבות דלההוא לישנא ההוא דמקפיד עליו, חוצץ אפילו במידי דלא מיהדק איתמר. וראיתי בהלבוש ואפשר דחק לשנויי קושי' זו וכתב בלשון זה. וי"א כו' ואע"ג דעיילי בהו מיא כיון שמקפיד עליהם שלא יטנפם המים והוי ניחא לה שלא יבאו שמה המים פוסלת בטבילה כחציצה דלא עיילי בהו מיא. וכן כתב על המטונפות דעיקר הטעם הואיל וניחא לה שלא יבאו שמה המים הוי כחציצה דלא עיילי בהו מיא ופוסלת הטבילה. וכנראה דלומד דאף רבותיו מודים דמיעוטו המקפיד דוקא חוצצין היכא דלא עלו בהו מיא והיינו אם מקפיד בשום פעם שלא בשעת טבילה אבל במקפדת בשעת טבילה וניחא לה שלא יבאו שמה מים בזה הוי כמו שלא עלו בה מיא וחוצצין. ומלבד שהסברא דחוקה מאוד כיון דלפ"ז עכ"פ הנאמר מיעוטו ומקפיד חוצץ היינו דוקא בדלא עלו בו מיא קשה א"כ באיזה מקום נאמר שמקפדת בשעת טבילה כיון דלא ניחא לה הוי כמו לא עלו בה מיא וסברא זו לא מצינן כל עיקר ונמצא דללישנא דמקפדת יש עוד חילוק בדיני חציצה. אף גם קשה לי דאיך אפשר לומר אף סברא זו דהיכא דמקפדת בשעת טבילה והי' ניחא לה דלא עלו בהו מיא אף דעלו הוי כלא עלו וחוצץ. א"כ עיין סעיף מ"ו נדה שטבלה בבגדיה. ונהי דהש"ך פירשם בבגדים רחבים מ"מ עכ"פ אפילו רובא ומקפיד הוי דמי הוא זה שאינו חושש על השרת בגדיו במים ומ"מ כיון דעלו בהו מיא ש"ד ומכ"ש מיעוטו ומקפיד ומכ"ש דקשה זה נמי לפי' הב"י. לכן נלענ"ד שהטור סובר הפי' ברבותיו דרש"י באופן אחר שהבינם רש"י ז"ל והיינו מדראה שהראב"ד בספר בעלי הנפש הביאו הב"י תפס שיטת פירושם לעיקר וביאר כונת הגאון רב אחאי בתיכי דטניפין מבואר כונתו ע"פ פי' רבותיו. ע"כ למד פירושם ע"ד זה דל"ק סובר דכל שהוא אריג לא גזרו ועיקר ההיתר משום דעלו בהו מיא אפילו לטבילת מצוה שפיר כמו בגדים רחבים וא"כ נהי דמטנפין או שהמה מוזהבים ש"ד. וא"ד סברי דודאי נהי דעלו בהו מיא לחפיפת ראשן אשר מכח זה אינם מקפידין להסירן ברחיצת ראשן. מ"מ לטבילת מצוה דצריך ביאת מים מבלי שישאר מקום כל שהוא בלא מים לענין זה לא עלו בהו מיא שפיר וחציצה הוי אלא דשרי מכח דחזינן לאחוותי דלא קפדי בשעת רחיצת ראשן נמצא דהוי מיעוטא שאינו מקפיד ואינו חוצץ. ולפ"ז במטונפים ומוזהבים דלא היו מרחצת בהן ראשן וקפדי להסירן הוי חציצה לטבילת מצוה מדלא עלו בהו מיא הצורך לטבילת מצוה. כן נלענ"ד הפי' ברבותיו של רש"י ובהטור הכא. אף שידעתי שדברי הטור א"ח סי' שמ"ג, אינם עולים כפי' הזה בל"ז דבריו, שם סותרים להכא. ומה שפי' הט"ז שם דבריו ע"פ דברי ההג"ה דבמקפדת אפילו טיט לח חוצץ לא נראה לענ"ד שהרי הטור אינו פוסק כלל דברי המרדכי אלו שבהגהה. ויותר אפשר שבא"ח מדלא נ"מ לדינא לא נחית לדקדק בפי' הרבותיו כמו הכא שדקדק בפירושם ע"פ הראב"ד דלעיל ולשון הטור דמחלק בין מהודקים לרפוים ר"ל שמכח זה אינה מקפדת להסירם בשעת רחיצה להנאת רחיצה ואין ר"ל שרפוים עלו בהו מיא לטבילת מצוה ודוק כי מ"מ עדיין צ"ע: סעיף ט דם יבש שעל המכה. נ"ב משמעות מסקנת הב"י שצ"ל שעל גבי מכה ור"ל חוץ למכה סביב אבל מה שכנגד פי המכה הוי כמו שבתוך המכה וע"ש: בט"ז ס"ק י"ד והביא רש"ל הג"ה וכו'. נ"ב והב"י מביא בשם הסמ"ק בלשון זה הורגלו הנשים להסיר מעליהם כל גרב וכל שחין אע"פ שמן הדין לא הי' צריך. לפ"ז אין לאסור מלטבול אשה שיש לה חטטין בראשה ועיין בס"ט: סעיף כ"ח. הש"ך בס"ק ל"ו מביא בשם תשובת מ"ב בלשון זה אבל אין לה תקנה שישכבוה על הסדין ויטבלוה דסדין מקבל טומאה ואסור עכ"ד כדלקמן סעיף ל"א ותשובה זו אינה כעת בידי (ואולם כהיום ת"ל היא בידי אבל לא נתחדש לי דבר מתוכה) אמנם תמהני דהא הטעם של סעיף ל"א היינו משום גזירת מרחצות ע"פ מתני' דהעבירו ע"ג שוקת ע"ש בב"י. וכל הוכחתם אינו אלא כדי להעמיד מתני' זו אף בכלים נמצא דלדברי המ"ב אף כלים אינם ראוים לטבול תוך סדין וה"ה שק דמ"ש ובהדיא איתא בסי' ר"א בהג"ה ס"ס ט' ומותר לטבול כלים בסל או שק והוא ע"פ מתני' דפ"ו דמקואות וזה ודאי דשק דבר המקבל טומאה הוא כמבואר בתורה. ואמת שזה נוטה כמו קושי' הר"ש על הראב"ד ממה דמטבילין כלי בתוך כלי וע"כ לחלק או כחילוק הר"ש בין כלי קבוע או תלוש וסדין זה הא תלוש הוא או כדחילק הרא"ש בין אם הכל נטבל תוך המקוה ומים מקיפים מכל צד דשרי ובין אם טובל ע"ג כלים שרק מחוברים למקוה ואין המים מקיפין אותם נמצא עכ"פ דסדין שרי וכמתני' דשק דמ"ש. והנה לא נעלם ממני מה שכתב הר"ן בפ' שני דשבועות הביאו הב"י וז"ל ולפ"ז הא דעבד אבוה דשמואל מפצי לבנתי' וכו' ולא כפי' רש"י שהרי מקבלת טומאה. (וכהיום ראיתי שזה באמת ראיית המ"ב) מזה משמע כדברי המ"ב. אמנם אחר העיון אם נאמר שדברי הראב"ד ור"ן המה הלכה וכדי שלא יקשה עליהם מתני' דשק ע"כ לומר שהנהו מפצים או דנמי קבועים הוי שם ביתידות או שהיו מתחילים על היבשה קודם הנהר באופן שלא היו המים מקיפים אותם מכל צד. והשני אופנים משמעים שהי' כך כיון שהיו עושים כדי שלא יחוץ הטיט שעל שפת הנהר משא"כ טבילה שבתוך הסדין הוא ממש של תוך השק. אח"כ עיינתי בהראב"ד ור"ן שבב"י ובאמת דבריהם מבוארים בין בכלים תלושים בין מחוברים וגם משמע מדינייהו בשליבות דאפילו אם המים אינם באים דרך עליהם נמי פסלו. נמצא דבריי הנ"ל בטלים אמנם אחר העיון עכ"פ מוכח דהראב"ד ור"ן מחלקים בין אם טובל כלי תוך כלי במקוה דכיון דעכ"פ טובל השתא במקוה ליכא למגזר אטו מרחצאות כיון שעכשיו טובל הכל במקוה משא"כ אם הכלי מקודם עומד תוך המקוה והוא דבר המקבל טומאה אז חשו חכמים שיטעה ויאמר דה"ה אם כל המקוה נעשה בכלי נמי ש"ד והיינו גזירת מרחצאות. וזה לדעתי נמי סברת הב"י בש"ע שמביא כאן דין הרשב"א בשליבות. ובסי' ר"א פסק סתם דטובלים כלים תוך כלים ותוך שק. עכ"פ נמצא מוכח לדינא אליבא דכ"ע טובלין האשה ע"י סדין דהוא ממש כלים בשק והיא היא שוב עיינתי וראיתי שמה שכתבתי לעיל שתי' הר"ש לחלק בין קבוע לתלוש. זה ליתא והחילוק הוא בין דבר הנעשה בקבע לבין באקראי בעלמא ולפ"ז אין שום סתירה מהר"ן דגם המפצים הי' ענין קבוע וכן הסולמות והשליבות הכל איירי בקבע. ויהי' איך שיהי' הדין ברור לענ"ד דשרי דלא כתשובת מ"ב עיין ודוק. ובספר ס"ט ראיתי שמחמיר מטעם חציצה. וגם זה לענ"ד ליתא ואין דומה כלל לטבילת אשה בבגדים קצרים שמהודקים בגופה. ואפשר דלא עלו בהו מיא שפיר. אבל בסדין שאינו מחזיק מים כל עיקר הוי דומיא דשק דלא מחלק כלל המשנה בין כלים כבדים לקלים כי ידוע שהמים שוטפים בכל שטח הסדין והיא מונחת ממש תוך מי המקוה וזה ברור לענ"ד. אך עדיין צ"ע בפרק חומר בקודש דף כ"ב שם משמע מדברי אבא שאול דאף בסל שייך טעם חציצה ולתרומה מה דמהני היינו משום דחבר מידע ידע ליזהר ע"ש ברש"י: סעיף ל"א. הט"ז ס"ק ל"א תוך הדברים מקשה על המ"פ בלשון זה ויותר תמוה שכתב אפילו הי' עליו שם כלי תחילה נתבטל והוי כבנין דדבר פשוט דאפילו בבנין גמור אין בנין מבטל כלי כדאיתא בצינור שחקקו ולבסוף קבעו דפוסל המקוה והוא עצמו כתב כן לעיל מיני' ואיך שכח בכדי דיבור עכ"ל. וא"י כלל מה מתמיה ולענ"ד אדרבא דבריו מותמהים דאיך מדמה דינא דצינור דהוי טעמא משום שאובין ובאמת פסול שאובין אפילו בכלי גללים שאינם מקבלים שום טומאה נמי הוי כמבואר סי' ר"א סעיף ל"ה ומשום שקבע בקרקע ודאי דלא בטל שם כלי מיני'. (ואם חברו במסמרות ובנה עליו מבואר בהרמב"ם בריש פרק כ"ו דכלים דבטל שם כלי מיני') אבל טומאה פשיטא דבטל מיני' כמבואר סי' ר"א סעיף מ"ח והכא דמיירי בכלי שאינו עשוי לקבל מידי נמצא דאין הפיסול אלא לדעת הראב"ד מטעם הואיל שמקבלים טומאה איכא גזירת מרחצאות הואיל ועומדת על דבר המקבל טומאה אבל משום שאובין ליתא גבייהו כמו ע"ג כלים או שליבות שהם פשוטין ולא מקבלים מידי נמצא דזה הפסול דומה לדינא דהוייתו ע"י טהרה בעינן דמבואר סי' ר"א סעיף מ"ח דאפילו צינור של מתכת אם מחובר לקרקע בטל טומאה מיני' וכשר מכ"ש גזירת מרחצאות דבטל דמ"ש. לכן לדינא דברי המהר"מ מיושרים אף דמשמעות הרשב"א והראב"ד דלא כותי' משמע מדלא חילקו בתקנקם דעשיות השליבות כ"א בשל אבנים מ"מ לענ"ד סברתו נכונה ומדידי' ודאי דלק"מ: שם עיין בש"ך ס"ק מ"ה כתב בשם האחרונים ההיתר משום דאף הרשב"א והמחבר לא איירי אלא כשהי' סולם זה בשליבות בתלוש. ולענ"ד לא משמע הכי בהרשב"א שהרי לא המציא היתר אלא בשל אבנים. ואם איתא ליפלוג בדידי' [ואף שהבאר הגולה מביא בשמם יישוב דחוק לא נלענ"ד] ואף כונת הב"י לא משמע כלל הכי שהרי כתב בבה"ב דגבי סילון שאני משום דאינו ראוי למדרס והיינו משום דסתם סילון עגול ואינו ראוי לעמוד עליו אלא אחרי הקביעות בקרקע משא"כ שליבות שראוים למדרס בעודן תלושין (ומה שדחק הש"ך עצמו בהבה"ב לשטת האחרונים לא משמע לי כלל) משמע מדבריו אבל אם הי' ראוי למדרס אף שלא הי' עשוי לכך הי' אסור להראב"ד. ע"כ לענ"ד האמת בכונת הרשב"א ומחבר בזה כהט"ז אף אם אינו עשוי למדרס רק שראוי למדרס אסור לעמוד על גביהן אמנם ודאי דאף הרשב"א מודה בסתם נסרים רחבים אינם טמאים מדרס וכדברי הרמב"ם שבבאר הגולה וכדמוכח מהא דמסככין בנסרים ואי אמרת דמקבל טומאת מדרס אפילו מדרבנן הי' פסול לסכך כדמשמע שילהי פ"ב דסוכה א"ו כדאמרן אבל טעם היתר שלנו ברור דסמכינן על הטור בשטת אביו הרא"ש והר"ש כמסקנת הט"ז אבל לא כדמשמע מטעמי' שכתב דהשליבות והסילון הכל אחד ע"פ מה שביאר כוונת הרא"ש. ולדבריו יהי' הש"ע סותר עצמו תכ"ד. וזה אינו שבהדיא מחלק בבה"ב דבסילון כע"מ משום דאינם ראוים למדרס משא"כ בשליבות. ועוד דלפירושו בהרא"ש שכתב דבסילון לא שייך למיגזר שמא יעשנו במקום מוצא המעיין בלא נקיבה כשפופרת דהא כל סילון יש בו נקב כשפופרת ומשום זה כתב דזה נמי שייך בשליבות. לדבריו קשה על הרא"ש מה טעמא דספסל דמ"ש לסברתו משליבות. וגם במה שכתב בהועוד נמי קשה זה. וגם במה שכתב בטעם הרא"ש שלעצמו נמי קשה כזה ממעין שהעבירו על גבי ספסל שאסור לטבול על גבו אבל העיקר לענ"ד כך הוא דלטעם הר"ש והרא"ש דהיינו להר"ש גזירה שמא יקבענו סמוך למבוא המים ולהרא"ש שמא אתי לטבול תוך כלי בלא חיבור להנהו טעמים אין לחלק כלל בין דבר המקבל טומאה או לאו. אלא עיקר החילוק כדביאר הר"ש בתשובה דסילון הואיל ואינו עשוי להוליך המים למקוה אלא אדרבא לשאוב מן המקוה למקום אחר שפיר דמי דטעמייהו לא שייך אלא אם הכלים עשוים להביא המים דהיינו לאו דוקא דודאי אף בלא הכלים היו באים המים להמקוה דאל"ה ת"ל דהווייתו ע"י טהרה בעינן לחד שיטתא אלא ר"ל שכל מי המקוה באים מעל הכלים. ואח"כ כתב הרא"ש ועוד אפילו נימא כשיטת הראב"ד דטעמא דמתני' משום גזירת מרחצאות והיינו אפילו הכלי רק מקצתו במקוה נמי אסור אם הכלי מקבל טומאה לכך כתב הרא"ש דסתם סילון אין לו בית קיבול וראוי למדרס פשיטא דלא הוי כדביאר הבה"ב והוי דומיא דבקעת. אך הטור תפס חילוק ראשון עיקר וכדביאר הש"ך ס"ק מ"ו ולכן אפילו הי' כלי גמור שפיר דמי. וזה כונת המהר"ל מפראג שבט"ז ולא כדכתב שכיון לדעתו אבל ודאי טענה דאין לו. לבזבזין לחוד לא הי' מהני דספסל יוכיח. נמצא דאך על תי' הראשון והטור סמכינן. ומה יפה כחו של מהר"ם לובלין שהי' חושש תמיד לכתחילה לשיטת הראב"ד אחרי שחזינן שהרא"ש עצמו חייש להכי בתירוץ של הועוד ולא כט"ז שכתב דאף לתירוץ הועוד שליבות וסילון חדא וז"א כדמוכח מספסל. וגם מ"ש דלטעם הרא"ש של עצמו ליכא למיגזר מידי כיון דשליבות אין להם תוך זה ג"כ אינו כלל מהוכחה דספסל. א"ו דכל היתר הטור אינו אלא מן תי' הראשון של הרא"ש וכדברי הש"ך הם ומטעם שאינו עשוי לעבור המים עליו להביאם אל תוך המקוה וכמשמעות המתני'. וגם הרמב"ם סובר הכי כדאיתא בב"י ודוק. וספרי תשו' אחרונים שמביא הש"ך אינם בידי לעיין בם: שם בש"ך. שגגה יצאה מלפניו. נ"ב שגגה זו מבוארת ג"כ בהמ"פ סי' ל"א ובהוכחה אבל אינה עיקר כי עיין בתשו' רשב"א סי' קצ"ה: סעיף מ או שהוא בלילה. נ"ב וטובלת בנהר במקום שא"א להיות עמה נר דולק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · מעבר לתחילת הדף