בית מאיר/יורה דעה/קפז

בית מאיר ‏ יורה דעה קפז

סעיף א'. בש"ך סק"א. שוב פסק אמ"ו בתשובתו וכו' אלא ימים הראשונים יפלו. הן אמת שכדברי תשו' אביו ז"ל מוכח מבעלי נפש להראב"ד שער הפרישה שכתב ועוד תבין ותדע כי לא נחוש אליה (ר"ל לאשה שאין לה וסת שתהא צריכה בדיקה מיד אחר התשמיש) לרואה דם מחמת תשמיש עד שיולד בה רעותא על זה שהרי שנינן נשאת וראתה דם מחמת תשמיש משמשת פעם א' ב' ג' מכאן ואילך לא תשמש וכו' וקתני סיפא ואם יש לה וסת. ש"מ דרישא באשה שאין לה וסת עסקינן ואפ"ה קתני נשאת וכו' כנ"ל משמע דקמייתא לאו ממנינא הוא אלמא מעיקרא לא בדקה (ר"ל לא בדקה בשעה שתושיט ידה אלא מעצמה אחר זמן זה ראתה. וזה הפי' הברור וכן פי' התורת שלמים וכן מסכים בס"ט. ודלא כדפירשו הכרו"פ ע"ש) ולא חיישא וש"מ דאשה שאין לה וסת נמי אי לאו דאתיליד בה ריעותא דראתה דם סמוך לתשמיש לא הוי חיישא. הרי להדיא דהפעם הראשון אינו מן המנין לשיטתו ולא אמרינן איגלאי מילתא למפרע ואף הפוסקים הסוברים דראי' א' ממנינא היינו כדפי' בת"ה מפני שסברו הם דאין לה וסת תמיד צריכה בדיקה מיד אחר תשמיש ושפיר וק"ל. אמנם מה שכתב הש"ך וכ"ש באשה שראתה ג"פ בבקר וכו' יראה לענ"ד דהיינו דוקא שלא באתה לשאול עד עברה לה ג"פ באופן זה שאז היא מותרת. ומ"מ צריך המורה לומר לה שמאז אסורה לשמש עד שתבדק לפני תשמיש ולאחר תשמיש מיד בסמוך בכל מה דאפשר כמבואר סי' קפ"ו לדעת הש"ע. (ודלא כהש"ך ועיין כרו"פ בדין אשה שאין לה וסת ואפילו לדעת הש"ך שמקיל מ"מ הא חזינן דהראב"ד גופי' פי' הסוגי' דלהכי אשה שאין לה וסת כ"ז דלא איתרעי לא בעי בדיקה לא"ת אבל בתר דאתרעי בחד זימנא לראות סמוך לתשמיש שוב צריכה בדיקה א"ת מיד ובזה ודאי לא מצינן חולק עליו. ולהכי לענ"ד אשה הרואה מגופה אף במופלג מתשמיש באופן דיש לספק דמיד מבשעת תשמיש ראתה צריך המורה להזהירה לבדוק מאז תמיד א"ת מיד. וכן הוא להדיא במהרי"ו סי' קפ"ד. ואפילו אחר פעם אחת דאיכא לספוקי כנ"ל. אבל בנמצא פעם אחד בכתונתה בקמה ממטתה או בהסדין זה י"ל מדאינו אלא מציאת כתם אפשר דלא חשוב ריעותא כלל להצריכה בדיקה אם היא אשה שיש לה וסת. אמנם באופן הש"ך שג"פ בבקר בליל טבילתה כשקמה ממטתה מצאה על הכתונת רבוי דם אף דבאמת מ"מ אינו אלא גזירת כתם מ"מ לבי נוקפי מאוד אם לא יהא חשוב ריעותא כדי להצריכה מאז בדיקה א"ת מיד במה דאפשר או דתהא חשובה מכח זה עכ"פ אשה שאין לה וסת להצריכה בדיקה לדעת הש"ע וצ"ע ומדברי הסמ"ג וסה"ת שבב"י אין ראי' שכתב בלשון זה ודוקא ברואה מיד לא"ת כשיעור שפירשתי אבל אם ראתה לאחר זמן שפירשתי אינה אסורה לו בכך אפילו פעמים רבות. כי י"ל דאיירי בשלא באתה לשאול עד עברה ג"פ באופן זה וק"ל בהנ"ל שהוצאתי מדברי בעה"נ דראתה פעם אחד בספק רואה מחמת תשמיש מאז צריכה בדיקה א"ת מיד הואיל ונמצא בה ריעותא לענ"ד יש לתרץ דברי רש"י ותשו' רשב"א שמתמיה עליהם הס"ט במה שפירשו מה דנאמר בהסוגיא ואם יש לה וסת תולה בוסתה ומותרת לשמש בין וסת לוסת בלא בדיקה והבין דכוונתם בלא בדיקת שפופרת ולכן הקשה ת"ל דא"צ שפופרת מפני שלא ראתה מ"ת ג"פ רצופין. ולענ"ד כוונתם פשוט בלא בדיקה של א"ת מיד משא"כ קודם שקבעה הוסת עכ"פ צריכה בדיקה אחר תשמיש מיד מפני הריעותא דאתיליד בה לראות מחמת תשמיש וק"ל:

שם בש"ע. ותקנח עצמה משמשת. נ"ב עיין סעיף י' ובסעיף י"א בש"ך ס"ק ל"ה:

סעיף ב עד מקום שהשמש דש וכו' ואם לאו בידוע שהוא מן הצדדים. כלשון הזה הוא נמי בעינו לשון הטור. וכן הוא לשון הריף ולשון הרא"ש וכן לשון התה"ב שער ב'. ולשון הרמב"ם הוא ואם לא נמצא על המוך כלום בידוע שהדם שהיא רואה מדוחק הצדדים וטהורה. ולשון הגמרא ואם לא נמצא דם על ראשו בידוע שהוא מן הצדדים. וכל מעיין ישפוט בצדק שא"א בשום פנים לפרש אחת מלשונות הללו כ"א דאף אם לא נמצא נמי מן הצד השפופרת נמי בידוע וכו' דאטו אם לא נמצא כלום אינו בכלל לא נמצא על ראשו ולמען לא יבא אדם לטעות ולדייק מלשון הגמרא לא נמצא על ראשו. על ראשו הוא דלא נמצא הא מן הצד נמצא באו הפוסקים ונקטו הלשון כנ"ל באופן דליכא למטעי. וכתבו ואם לאו שהוא ודאי מורה דאך אם לאו שנמצא על הראש יהי' נמצא מן הצד או לא נמצא תמיד בידוע וכו'. וכן באמת מוכח מצד הסברא נמי דהא ודאי המציאות מן הצד בלחוד אין שום הוראה דמן הצדדים הוא דהא תמיד כל מציאת דמים דרוב נשים הם בבית החיצון וא"כ אילו לא קים להו לחכמים שהאשה הרואה מ"ת מן המקור מוכרח נמי לראות ע"י המכחול אלא דנימא דיש אפשרות דע"י המכחול מ"מ לא ראתה מה בכך שנמצא מצדדי השפופרת דילמא זה הדם מקמא הכי הוי התם ובפרט מאשה שא"ל וסת נמי יש לה בדיקות שפופרת כדאיתא בהר"ן מס' שבועות והרי היא רגילה נמי בלא תשמיש לראות כל שעה שבודקת עצמה דאפילו לצירוף אומדנא כמעט ליתא א"ו כל עיקר בדיקה זו היינו מה דלא נמצא על הראש המכחול דהיינו המוך כלום כמו שהוחזקה לראות ע"י תשמיש זה מורה על ראייתה מחמת תשמיש בהחלט שתמיד הוא מן הצדדים וא"כ מה לי נמצא מן הצד או לא. ומעולם לא נסתפק אדם בזה עד שבא (הריצב"א שתי' קושי' הב"ח בשמא נתרפא והב"ח תי' בסברא אף קושי' הב"י) הב"ח והוקשה לו בלא נמצא כלום מה בכך שבא מן הצדדים אכתי אף בשעת בדיקה מצד השפופרת מיבעי ליה לאשתכוחי כדהוחזקה. ומפני שתירוצו באמת הוא נגד הסוגי' נבוכו האחרונים ובפרט בספר ס"ט שאחז לו דרך בפני עצמו דמה דנאמר בש"ס לא נמצא על ראש המכחול בידוע וכו' היינו אלא מן הצד. ומה דסתמו הפוסקים ואם לאו דמשמע אפילו לא נמצא כלום היינו ע"פ סברת הריצב"א שזה מורה שנתרפאה ומכח זה פוסק ההבדל המבואר דבנמצא מן הצד מועלת הבדיקה לעולם. ואפי' תראה בתר הכי נמי ובלא נמצא כלום או תשמיש שלא ראתה בו אינו מועיל אלא היתר תשמיש ואם תראה אח"כ ג' פעמים רצופים מחליט שחוזרת לאיסורה ובפעם אחת מסופק. וחילו הוא מן לשון התוספתא שמבוארת נמצא על ראשו וכו' נמצא על הצדדים וכו'. וכן מלשון הראב"ד שבספר בעה"נ שער הפרישה שכתב עכשיו אין לנו בדיקה זו שאין אנו בקיאין בין ראשו לצדדין והרא"ש כתב ואין נראה דמה בקיאות שייך בין אם הדם על ראשו או על הצדדים. מלשון זה דקדק וכתב ואי ס"ד דהיכא דלא נמצא כלל נמי אמרינן בידוע וכו' איך סתם וכתב שאין לנו הבקיאות הא עכ"פ יש לנו הבדיקה היכא דלא נמצא כלל. וכי טח עינינו מראות וכו'. והבט וראה שהראב"ד והרא"ש גופייהו העתיקו הלשון ככל הפוסקים הנ"ל ואם לאו בידוע וכו' המורה בבירור אף על לא נמצא כלל. ומה שקשה לו הא עכ"פ יש וכו'. א"י אף לשיטתו דצריך להמצא דוקא מן הצד אכתי קשה למה סתם שאין אנו בקיאין תינח אילו ימצא מן צד השפופרת מלמעלה סמוך לראשו אפשר דאין אנו בקיאין אכתי נבדוק ותועיל אם ימצא למטה מן הצד דהא ודאי אפילו הסומא יכול להרגיש מה שמלמטה שאינו בספק ראשו. א"ו לגירסא זו ע"כ לומר שהראב"ד חושש למכשול פעם ימצא מן הצד סמוך לראש ויקילו לומר שהוא מן הצד ובאמת יהי' בראשו ולכן ביטל כל עיקר הבדיקה וכן חשש וביטל אף הבדיקה של לא נמצא כלום מההוא חששא גופה פן ימצא מן הצד סמוך לראשו. והרא"ש פליג בגוף הגזירה ואמר דאפילו בין סמוך לראש לעל הראש בקיאינן וליכא למגזר במידי וכ"ז לגירסת בעה"נ והרא"ש. אמנם בחידושי רמב"ן ור"ן ותשו' הר"ן סי' מ"ט כתבו לשון הראב"ד סתם שאין אנו בקיאים בבדיקה זו באופן שאין ממנו ראי' של כלום. ואולם מהתוספתא ודאי ראי' היא. אבל לבי אומר לי בטח דאדרבא מזה ראי' איפכא מדחזינן דתלמודן שינתה לשון התוספתא בכיון וכתבו לא נמצא על ראשו בודאי כן דרך הש"ס ולשנות לשון התוספתא במקום דנראה להם שאין לשונה מסודר כדקא יאות. אבל לקצר במקום שאמרו להאריך ולשנות המכוון שלא כדין ח"ו. ותדע תו הרי הריף משנה לשון הגמרא ומעתיק ריש לשון התוספתא ת"ר נשאת וכו' המורה על פסק רבינו חננאל המובא בביאור בהגהות ש"ד שבנקה"כ. (ומי יודע אם הריף אינו סובר כותי' להלכה ועיין בספר בשמים ראש) ומ"מ לבסוף משמיט לשון התוספתא וכותב ואם לאו בידוע וכו' וממנו למדו כל המורים לכתוב לשון זה המורה בהיפוך התוספתא. א"ו שסמכו על תלמודן שהוא עיקר. ואולם מאי דקשי' ליה כמו חומה מה עדיפות יש לבעילה בלא נמצא כלום או בדיקה בלא נמצא כלום שתותר בה לעולמים מהיכא דנתקלקלה לאחר נשואיה וה"נ דלא נמצא כלום דל כל הנמצא מקודם הבדיקה ולו יהא שלא ראתה כלום הא אתחזקה מאז לענ"ד בירורן של דברים יש ללמוד מדברי מ"ו יוחנן ז"ל בהגהות ש"ד שבנקה"כ כתב שם בלשון זה ואע"פ שהפוסק כתב בתשובה ולא סמכינן עלה היינו משום שנתוספו כחותיו של איסור והיו אחרונים ואיכא למימר אחר שנתוספו והוחזקו בתוספת כחות לא נתיר אבל האי גברא דאחר שנתוספו הכחות והוחזקו באיסור דהיינו אחר לידה א' חזרו והיו כחות של היתר כבראשונה וכו' אין חילוק לומר שלא נתלה הביאות של תשמיש בגרם כחות ויש לתלות להיתר ולא נאמר שיחלוק כ"כ על ר"ח אפילו בלא חילק טעם תליי' אחרת רק שאומר כיון שהוחזק באותו כח היתר כשבא דם לאחר מכאן בא מן הצדדים ולא מן המקור וכ"ש וכו'. וע"כ ר"ל שידוע לחכמים שאם בא מן המקור מחמת חימוד אף בנגיעת השפופרת היא רואה אלא שמן הצדדים הוא וגרם כחות היא שמצוי בדוחק הצדדים לשנות הענין בקל מכח לכח פעם לראות ופעם שלא לראות משא"כ בהמקור אינם עשוין להשתנות על הרוב אלא במיעוט אפשרים מ"מ להשתנות עד דלהכי שרי' לבעל ב' וג' ומשום דלקולא אמרינן ולא לחומרא משא"כ מן הצדדים עשוים מאוד להשתנות (והאמת שעל בדיקת שפופרת ולא נמצא כלל הפשוט לק"מ כדכתב הרב מוה' חיים צנזור בתשובת נ"ב סי' מ"ה סוף ד"ה ולהבין שכתב והא דלא הוציאה ג"כ בשפופרת מפני שאינו יוצא ונכנס כמו שהשמש דש. אך לא הרגיש כלל במ"ש הרמ"א דבעילה עדיפא משפופרת. וגם מ"ש ולולא זאת הסיבה אין אשה זו רואה כלל רק בוסתה. לא הרגיש בדברי הר"ן פ"ק דשבועות דאף לאין לה וסת יש בדיקת שפופרת א"נ אפשר דדוקא תוס' כח עושה שינוי אף בהמקור משא"כ שינוי נטיה כח השוה זה א"א כ"א בהצדדים. ולמד הגאון מוה' יוחנן סברא זו מן דעת ר"ח שמתיר בנתקלקלה לאחר נשואיה. ונהי דסמך עצמו על לשון התוספתא מ"מ הא טעמא בעי להתירה דהא נתחזקה ולא יהא אלא כמשנית וסתה. א"ו טעמו משום דלא תלינן אלא במן הצדדים. וקשה ות"ל הא מקמא דאתחזקה לא ראתה כלום ומנ"ל דנתקלקלה מן הצד דילמא מהמקור א"ו לשיטתו הטעם דלא תלינן כלל בתוספת כח בהמקור באיש זה דלא שכיח כלל לחומרא אלא לקולא להנשא לשני אבל מן הצדדים דנינן בו אף תחת הראשון מפני שהוא מצוי. מזה למד נהי דאנן בתחת הראשון דנינן בו אף לחומרא ואפילו נתקלקלה אחר נשואיה היינו מפני שרוב דמים מן המקור אף דרוב שינוי כחות הן מן הצד מ"מ בפעם אחד חיישינן מדאתחזקה באיסורה באחרונה דילמא תוספת כח המועט שאינו מצוי גרם משא"כ כשבעל שוב באיסור או בנבדקה ולא נמצא כלום וראינו שלאו תוספת כח האיש גרם ודאי שינוי כח הצדדים המצוי הוא דגורם והוא בידוע שמן הצדדים והנה לשון הגהות מיימוני בשם הריצב"א הכי ועתה נ"ל דאפילו בדקה ע"י שפופרת ולא מצאה כלל תוכל לשמש אח"כ דילמא נתרפאת שהרי ע"י שפופרת רגילה לראות כמו ע"י אצבע דאל"כ מה הועילו חכמים בבדיקה זו הלא שמא לא תמצא כלל א"ו ע"י השפופרת רואה תדיר כ"ז שלא נתרפאת ובודאי פשטותו מורה כדתפסו הרבה מהאחרונים הנ"ב והס"ט הנ"ל שמפרש מה דנאמר בש"ס בידוע שמן הצדדים היינו בנמצא מן הצד. אלא שהמציא מדילי' שאפילו בלא נמצא כלל מותרת מפני הידוע שנתרפאה. אבל זה דבר זר בעיני דהא לפ"ז לא נאמר בש"ס בידוע שמן הצדדים אלא על היכא דנמצא מן הצד דהא בלא נמצא כלל אין היתירה עולמית אלא לכל היותר עד דתתחזק כמבואר בס"ט הנ"ל. וקשה מנ"ל הא אחרי שלא נזכר בש"ס מזה. ומה שכתב דאל"כ מאי הועילו חכמים וכו' הא הועילו הרבה כדכתב בעצמו א"ו ע"י השפופרת רואה תדיר ומדנמצא תדיר הועילו הרבה באם תמצא מן הצד. ואם בפעם שאינו מצוי לא תמצא כלום בהבדיקה מאי כולי האי ודילמא באמת תשאר אסורה ותו הא ודאי יפה הקשה הרב מוה' ח"צ הנ"ל דאיך יעקר בפעם אחד. ומה שתירץ המחבר בסי' מ"ו משום דהוי כוסת הקפיצה דנעקר בפעם אחד. עיין בדברי כרו"פ ס"ק י"ב דאין לדמות כלל דין רואה מחמת תשמיש לוסת כי יפה דיבר. ולקמן אבאר לשון הרשב"א שממנו תוצאת דברים אלו שבספר נ"ב ריש סי' מ"ג. ותו דא"כ למה לי לתלות הענין בנתרפאה ולא בפשוט בעקירות וסת. וביותר קשה עלי מאוד לומר שמפרש לשון הגמרא ואם לא נמצא דם על ראשו וכו' היינו בדוקא על הראשו הוא דלא נמצא הא מן הצד נמצא דלא ככל הפוסקים ראשונים שסתמו להדיא כלשון הש"ע המורה בבירור גמור אף על לא נמצא כלל. לכן המחוור לענ"ד לדחוק קצת בלשונו ולהסכימו עם כל הפוסקים דסובר דהטעם בלא נמצא כלל דשרי' נמי מן הטעם שבידוע שמן הצדדים אלא שסברא אמינא דקים להו לחכמים שלאחר שנתחזקה לראות מחמת תשמיש שוב היא רואה תמיד אם לא בשינוי כחות או אצבעות שאמרינן לקולא ולא לחומרא ולא שייך נמי למיחש דילמא נתרפאה מעצמה דהא לא תלינן כלל הריעותא בדידה אלא בתוספת כח דידי' כמבואר לעיל משא"כ מן הצדדים שהריעותא נתחדש בבשר דידה שנחלש והוכה כלומר העור דק המגין על הבשר שלא לצאת הדם בזה ודאי אין ראי' דאף שהוחזקה לראות פעמים רואה ע"י שהוכו אז הצדדים ופעמים אינה רואה ע"י שנתרפאה אז מעצמם וקרם העור עליהם כדרך כל מכות שפעם נתרפאה ופעם נתגלע מעצמם ע"י חיכוך מעט שבא עליה. עכ"פ זה מופת חותך מה שאינה רואה בתר שנתחזקה בביאת איסור מה שרואה תמיד הוא מן הצדדים והיינו דכתב דילמא נתרפאת וכו'. א"ו ע"י השפופרת רואה תדיר כ"ז שלא נתרפאת ר"ל הצדדים ואולי כזה הבין הש"ך. ולהכי העתיקו בסגנון אחד עם דברי הב"ח מפני שאין נ"מ לדינא דאילו לההבנה הפשוטה תמוה מה שהרכיב דבריו עם דברי הב"ח והם רחוקים כרחוק מזרח ממערב. ואף את"ל שלא כוונתי האמת בדעתו נלענ"ד שלהכי השמיט הב"י כל דבריו אלו בכיון. אף שהעתיק כל דבריו שבתשו' זו לאחדים מפני שסובר שדברים אלו אינם הלכה. אלא העיקר כשיטת כל הפוסקים ולמה שפירשתיו מפני שאין בו נ"מ לדינא השמיטו וכן הד"מ בהש"ע השמיטו ואדרבה סתם דתשמיש שלא ראתה בו הוא כמו שפופרת וסתם בלשון הש"ע ואם לאו בידוע שהיא מן הצדדים והיינו כדכתיבנא. ואולם התשו' רש"ך שבבאר היטב שנסתייע ממנה בספר ס"ט אינה בידי ואולי באמת חולק על הרמ"א להשוות תשמיש לבדיקה וסובר טעם הפוסקים בלא נמצא כלל מטעם סברת הרב מו"ה ח"צ שבתשו' נ"ב הנ"ל שאינה שייכה לחלק בה אלא בשפופרת דוקא וצ"ע בה:

ודע שאף שתחילת לשון הרמב"ם מורה לסברת הריצב"א מ"מ סוף לשונו מורה על ריש דבריו שאינה אלא מליצה שתפס בלשון מושאל וכינה לטהרתה בשם רפואה ודוק ותשכח. אמנם הא ודאי להנ"ל קשה קושי' הב"י ז"ל דמה תועיל הבדיקה אולי לאו כל הכחות שוות. ור"ל לענ"ד דקושייתו על כל הפוסקים ואף לבתר דאתחזקה לכל האצבעות וכחות אכתי ממין אדם למין כזה מה רא' דלא תועיל חזקה ואפילו מועד לבהמה אינו מועד לאדם ודלא כנ"ב שתירץ בזה קושי' הב"י וכתב דאף לשיטת התוס' דלבעל הראשון נמי מועיל בדיקה נמי ל"ק דלדידהו ודאי לא מהני עד דתמצא מן הצד שאז עיקר הבדיקה וההיתר ע"י שחזינן שיש לה מכה מן הצד. והוכיח מזה דכותלי בית הרחם לא מוקמי דם. וכל זה לענ"ד דברים שאינם דאם מה דלא נמצא על ראשו י"ל לאו כל אצבעות שוות מה יתן ומה יוסיף המציאה מן הצד הא ודאי לא עדיף זה מבדיקת האשה בידיה ומצאה מן הצד אטו משום זה סלקא אדעתא דבר נש לומר דמן הצדדים הוא ואפילו אם בדקה עצמה בפשוט בחורים וסדקים ולא מצאה כלום ושוב הכניסה השפופרת ומצאה מן הצד ולא על ראשו עכ"ז פשיטא אם י"ל דמה שלא מצאה על הראש הוא משום דאינו שוה לאצבע די"ל נמי המציאה מן הצד אינה ראי' דהוכו הצדדים אלא די"ל עם סילוק ידי' ראתה והיינו מה שנמצא מן הצד כדאיתא דף ס"ח ע"ב עכשיו אומר עם סילוק ידי' וכו'. (ועיין בנ"ב הנ"ל דלהכי תרווייהו איהו וגם הרב מהורחב לא יפה הורו. והעיקר לענ"ד להלכה כהרב מו"ה ח"צ שם סי' מ"ה שאין לנו להוסיף ולהמצא בדיקה אלא באופן הנמצא בהראשונים ודוק) וכל עיקר מה דס"ד דבעינן מציאה מצד השפופרת היינו אך שלא להוציא לעז על הבדיקה לומר ע"כ לאו בדיקה הוא דאל"כ למה לא נמצא על הצד. אבל ודאי מ"מ מוכרחים להודות דעיקר הבדיקה אינה אלא במה שלא נמצא על הראש. לכן בודאי קושי' הב"י קושי' היא לכ"ע. ומכ"ש לשיטת התוס'. ובר מכל דין אף לשיטת רש"י קושי' היא אף לשיטתו דמה הקושי' דתבדק לבעל הראשון ולא תתגרש הא בבעל הראשון אין בדיקה מפני השפופרת אינו דומה לאצבע. והא ודאי אין לומר דלרש"י היינו דקמשני הגמרא לאו כל אצבעות שוות. דלשון רש"י אינו סובל פי' זה עיין ודוק. הרי מבואר דקושי' הב"י עצומה לכל השטות. וע"כ לבא לתירוצו דלחומרא לא אמרינן. אמנם להנ"ל ודאי צ"ע שהרי לדידן דאסרינן לה אפילו בנתקלקלה לאחר נשואין ע"כ דחיישינן לומר מן המקור בא. ומה שמתחלה לא ראתה. היינו דניתוסף בכח ונמצא דתוספת כח איש זה גורם להדם שיבא ובמה יוכיח השפופרת דלא נמצא על ראשו הא י"ל משו' דאינו כתוספת כח זה האיש. ובזה א"ל לחומרא לא אמרינן ור"ל דמסתמא אמרינן כח השפופרת שוה לכל תשמיש היינו לכח בינוני אבל חומר חשש זה שחיישינן באיש זה תוספת כח על כח פשוט. איך שייך לומר לחומרא לא אמרינן ומסתמא אף לתוספת כח זה דומה. ותו דהא עיקר האיסור אינו אלא מכח חומרא דתוספת כח. וע"כ לומר מ"מ הכי קים להו לחכמינו ז"ל דכח עסק השפופרת ומכחול הוא פעולה היותר אפשרי בכל אצבעות וכחות שבבני אדם. ועלינו אין לחקור אחריהם כי סוד ה' ליראיו עליהם נאמר. עכ"פ יראה לענ"ד שבין בבדיקת שפופרת ולא נמצא כלום ובין בבעילה הנעשה באיסור לאחר שנתחזקה מעיקרא דדינא מותרת לשמש לעולם ואפילו תחזור ותראה מחמת תשמיש ג' פעמים. אך בבעילה צ"ע מקודם בתשו' רש"ך הנ"ל. אמנם הא ודאי צ"ע אם לאחר הבדיקה ואפילו בנמצא נמי מן הצד אם מותרת לבעלה בלא טבילה על דם זה שתחזור ותראה מחמת תשמיש אם לאו. ועיין בנ"ב הנ"ל שמסופק בו ובכרו"פ סוף סק"ז החליט וכתב אבל מ"מ לא בשביל זה מבורר דדם הבא מהצדדים לטהר הדם ולא תהא צריכה ז' נקיים וטהורה בלא טבילה וא"צ לפנים דאלף שפופרת אינם מועילים לטהרה מנדה עכ"ל. וא"י מנ"ל הא כי לפ"ר לשון הגמ' בידוע שמן הצדדים אינו מורה לכונה זו. וכן במרדכי. מבואר להדיא שכתב ואם לא נמצא על המוך בידוע שמן הצדדים ולא מן המקור וטהורה. ולענ"ד זה תלי' בפלוגתת רש"י ותוספות אי מהני בדיקה תחת הראשון כי לשיטת התוס' משמע שאין שום ספק בבדיקה זו וכדכתב הרמב"ן בלשון זה שאין אחר בדיקה של חכמים בית מיחוש. וא"כ למה לא תהא אף הדם טהור. וכן משמעות לשון הר"ן בתשו' סי' מ"ט שכתב אעפ"כ מודה הרב שאם בדקה עצמה ומצאה טהור טהורה. ואולם לשיטת רש"י שכתב ומוטב שתתגרש ותתעגן ולא תבא לידי כרת. משמע שאף אחר הבדיקה כל שרואה אח"כ י"ל דמן המקור הוא. ומה שנאמר בידוע' שמן הצדדים ע"כ דמפרש בידוע שיש לתלות במן הצדדים כדמפרשי התוס' ריש התינוקת בידוע שחייתה המכה ע"ש. וא"כ ודאי י"ל ע"כ לא תלינן אלא כדי שלא תיאסר עולמית. ואך הספק דשמא תראה. הא הדם גופא לא מטהרינן. וי"ל נמי מ"מ דמפני שהאשה בחזקת טהרה אף הדם מטהרינן מכח התלי' דמן הצדדים. וחתני החריף הרב מו"ה יודא נ"י ר"ל דלדידן ודאי אי אפשר לטהר דם זה דהא עיקר הבדיקה מה דלא נמצא בראשו ש"מ דאינו מן המקור והרי אנן לא בקיאינן ותמיד מספקינן אם היא רואה בשעת תשמיש ממש אם בסמוך לו ואם באמת היא ראי' דסמוך הרי אין ראי' ממה שלא נמצא בראשו דהא י"ל אף תמיד אין ענינה כ"א לראות בסמוך ולא מחמתו וא"כ הדם טמא אלא שמ"מ שרי' לבעלה לשמש פעם אחד ממ"נ ויפה דיבר אך אי מש"ה לא ארי' דהא אפשר דתבדוק עצמה סמוך להוצאת השפופרת ואם אף אח"כ בסמוך נמי לא תמצא הרי שפיר מוכח דראייתה תמיד היא מן הצדדים דהא ע"י המכחול רגילה לראות כמו ע"י השפופרת ואם ראייתה תמיד מחמת התשמיש הוא מן המקור ובסמוך לו אף ע"י המכחול מהראוי שתראה בסמוך לו. אמנם בדברי תשו' הגהות מיימון סי' ג' איתא בלשון זה ועוד יש להקל ולהתיר באשה זו אם נמצא הדבר בענין זה שלא הרגישה עד שעבר זמן שאחר איוסטי. ואפילו ספיקות אשם תלוי אין כאן ומשמשת לעולם בענין זה פעם אחת עכ"ל. ואם ר"ל מפני שלא הרגישה ע"כ שוב לא נקראת בהחלט רואה מחמת תשמיש ומותרת לשמש לעולם בענין זה פעם אחת ותטבול אחר ראי' זו. קשה חדא וכי לא חייש למה דחש הראב"ד והוא בש"ע דלא בקיאינן בשעור זה וכל שרואה סמוך לתשמיש רואה מ"ת קרינן. ותו דא"כ אין מובן למה דכתב תו וגם אם תמצא רפואה תוכל לשמש ולבדוק עצמה אם נתרפאת שהרי כבר התיר לה לשמש אף בלא רפואה. א"ו הכי קאמר דאם נמצא הדבר וכו' אזי אף דמחמרינן לדונה ברואה מחמת תשמיש מ"מ כיון דלא אפי' ספיקות אשם יש כאן בפשוט יש להתיר אותה ע"י הבדיקה אפילו לשיטת. רש"י ומשמשת לעולם בענין זה אם לא נמצא בראש המכחול פעם אחת. ושוב שפיר כתב וגם אם תמצא רפואה תוכל לשמש ולבדוק עצמה בלא בדיקת שפופרת משא"כ כדכתב בתר הכי ועוד אפשר וכו' שאז צ"ע ברופא נכרי אם יש לסמוך עליו. וא"כ נשמע מיני' מדכתב ומשמשת לעולם בענין זה פעם אחת דמצריך לה טבילה על דם זה אף אחר הבדיקה עכ"פ לשיטת רש"י. וא"כ נהי דהאחרונים הסכימו להקל דלא כרש"י כדי שלא להוציא מבעלה אבל לטהר הדם יש לחוש לשיטתו. ומה גם שאפשר אף תוס' סוברים בזה כותי' וצ"ע:

ומעתה אכתוב מה דנלענ"ד לנהוג להלכה בעסק זה. אשה הרואה מ"ת ע"י שנמצא על שלו שבזה אין ספק שרואה מחמת תשמיש יש לנהוג כדעת ס"ט שלא להתירה ע"י הבדיקה לעולמים. זולת בנמצא על צדדי השפופרת ולא מן הטעם בעל ספר הנ"ל שזה מעיקרא דדינא. כי לענ"ד העיקר כדבררתי שהבדיקה היא מעלייתא אפילו בלא נמצא כלל שבידוע שמן הצדדים. אלא מפני שבל"ז גדולי הראשונים הראב"ד והרמב"ן דעתייהו דלא בקיאינן בבדיקה זו אנן יתמי דיתמי אף דמפני דוחק חשבינן עצמינו לבקיאים. מ"מ עכ"פ יש לחוש לנו לדעת התוספתא דמשמעותה דצריך להיות נמצא מן הצד ובאם לאו יש לחוש אולי לא היתה הבדיקה כראוי. ובע"כ אז לבא ולסמוך על משמעות הריצב"א כמשמעות פשטותה לומר דנתרפאה וזה לא יועיל ולא יתיר כ"א עוד פעם אחד לשמש ולכל היותר עד דתתחזק תו בג' זימני. וכל זה בבדיקת שפופרת דיש לספק בה אם היתה כהוגן. אבל אם נבעלת באיסור דבבדיקה זו לענ"ד ודאי דאין לספק וכמשמעות הרמ"א דעדיף מבדיקת שפופרת אין לזוז ממשמעות הש"ע דאפילו לעולמים ניתרת אך צ"ע מקודם בתשו' רש"ך הנ"ל. וכ"ז בנמצא על שלו. אבל בנמצא על שלה דמצד חסרון בקיאתינו אך מחזיקינן אותה ברואה מ"ת בזה הסומך על משמעות תלמודן וכל גדולי הפוסקים להתירה לעולמים ע"י בדיקת שפופרת ואפילו בלא נמצא כלום לענ"ד לא הפסיד דהיינו שתשמש פעם אחד ותספר ז' נקיים ותטבול על דם הנמצא:

ואחרי בררתי את כל הנ"ל בין תבין את אשר לפניך שעיקר המצאת הבדיקה דשפופרת אין מופת על שבא מן הצדדים אלא מה שלא נמצא על ראשו. אבל אם זה אינו מופת יהי' באיזה אופן שיהי' שוב אף מה שנמצא מן צד השפופרת אין שום ראי' להיתר לומר דהנמצא בשעת תשמיש הוא מן הצדדים כי אפשר הוא מן המונח כבר בבית החיצון כבריש דברי ועיקר מה שיש להחמיר בהמציאות דם מצד השפופרת אינו כי אם שלא להוציא לעז על הבדיקה וכנ"ל. ודלא כבעל ספר נ"ב אלא שעליו אין לתמוה כי זה דרכו לכתוב דברים להגדיל התורה ולבסוף באמת לא עמד על דעתו זו ע"ש ודוק. אבל ביותר יש לתמוה על המחבר ס"ט שכתב תוך ס"ק ז' ומעשה בא לידי באשה שראתה ג"פ מ"ת אחר לידתה וצוויתי לעשות כיס מב"פ ארוך וקצר כמדת אבר ולמלאות הכיס במוכין בדוחק עד שנעשה עגול ועב כמדת אבר בינוני והי' דק מלמעלה ועב למטה בדקוה בו ונמצא דם מן הצד והתרתי לשמש עם בעלה ואח"כ לא נמצא עוד דם מ"ת. מיהו אם לא נמצא בו דם כלל אין להתיר לשמש אחר בדיקה זו כי אם כשהכניסה עד מקום ששמש דש ומ"מ וכו' מבואר שהתיר אף בלא הגיע למקום ששמש דש באופן שאין מזה שום מופת במה שלא נמצא על ראשו כי אם ע"י שמצא מן הצד. וא"י מה הי' צריך לכל המצאה זו בדיקה זו תוכל עשוהו בפריסת עד על אצבעה ולהכניסו בעומק וליגע בצדדין ותראה אם תמצא דם. והעיקר שאין בזה שום בדיקה אף לאחר לידה אלא צריכה בדיקה המגיעה למקום שהשמש דש דוקא. ולענ"ד במחילת כבודו שגג מאוד בהוראה זו וכמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמרא סייעי' שלא מצאה שוב מ"ת ודוק. ובתשובת א"ש סי' נ"ז כתב ג"כ בדיקה על דרך זה אבל הקפיד שיהיה למדת אורך האבר. ומה שכתב שם אולי יהי' הדם מן הצד ע"כ ל"ד אלא העיקר שלא יהי' בראשו. ומה שדקדק אולי יהי' הדם מן הצד ר"ל מן הצד ולא על ראשו ולאפוקי אם לא ימצא כלל והיינו מפני שבאמת יש לפקפק דבדיקה זו אינה נאמרה בהש"ס עד דלהכי מסיים ובאם נמצא על ראש המוך לא תועיל הבדיקה לחומרא וכמו כן לא סמך עלי' בלא נמצא כלל רק בנמצא מן הצד ולא על הראש דהוי נמי רגלים לדבר דמן הצדדים סמך על הבדיקה שלא נמי על הראש לטהרה. ומה יפה כתב לפ"ז הת"ה שאין תועלת בבדיקה זו., והס"ט כתב שהתועלת בלא נמצא כלל וליתא שהרי דקדק דוקא אולי יהי' דם מן הצד:

ודע דלפי הנ"ל דע"י בדיקה שלא נמצא כלום וע"י בעילת איסור שלא נמצא כלום תותר מדינא דגמרא לעולמים ואפי' תראה אח"כ ג"פ רצופים מן הטעם שבידוע שהיא מן הצדדים. צ"ע הד"מ שכתב על עובדא דיולדת בהגהות ש"ד ונ"ל דזו השאלה היתה כדי להתיר לאחר לידה ד' ושלא אמרינן דהוקבע לה וסת לראות אחר הלידות או מיירי בלידות הקודמים קודם שבא עליה בפעם ד' דאי כבר בא עליה פעם ד' ולא ראתה נ"ל פשוט דמותרת לו עד לידה ד' בלא הטעמים דלעיל דאע"ג דקעבדה איסורא שבא עליה מ"מ לא גרע מבדיקת שפופרת דע"י מותרת לבעלה כ"ש ע"י ביאה ממש עכ"ל. וקשה על שכתב דאי כבר בא עליה וכו' דאע"ג דעבדה איסורא שבא עליה. מה איסור הי' לדעתו הא לדידי' ביאה שלא נמצא בה עדיף מבדיקת שפופרת א"כ אשה זו שבג' לידות ראתה ג"פ רצופים ובנתיים לא ראתה א"כ למה לא תהא מותרת אף לכתחילה בתר הלידה שלישית אף מיד בתר שראתה ג"פ רצופים אחר לידה שלישית לשמש פעם בממ"נ אם לא קבעה וסת ללידות לראות מ"ת מהמקור הרי ע"כ מן הצדדים הוא כמו נבדקה בתר דאתחזקה. דהא לשיטתו התשמיש של בנתיים עדיף מבדיקת שפופרת ואין אליבי' החשש אלא שמא קבעה וסת לראות ג"פ אחר הלידה מן המקור א"כ בלידה ג' לאחר שעבר הג"פ רצופים שאחר לידה זו הרי עבר וסתה ולמה לא תהא מותרת לשמש. א"ו השאלה לא היתה אלא לבתר לידה ד' אם תהא אז מיד בתר לידה מותרת ולא תצטרף לחוש לקביעות וסת. אמנם המעיין היטב בנקה"כ יראה שהמשיב נסתפק בהשאלה גופא אם היתה לאחר הביאה הרביעית וכתב מ"מ אפילו הי' המעשה כן מ"מ הי' ראוי להתיר ולתלות במן הצדדים ומכ"ש היכא דיש לתלות בחולשת הלידה. הרי להדיא דעתו דעתו הי' אף בפשוט להתיר הביאה רביעית מכח דאתחזקה בדהתירא בתר דאיסורא ובאמת בכל תשו' זו לא נזכר החשש של קביעות וסת אלא שהרמ"א ז"ל המציא שזה הי' ספיקת השואל ומ"מ אף לדעתו צ"ע לשון הנ"ל אם לא שנדחק מ"ש אע"ג קעבדה איסורא היינו מה ששמשה הביאה רביעית בלי שאלת חכם שעכ"פ היתה מחויבת לשאול פי מורה. וזה דוחק:

ודע שמה שכתב הכרו"פ ס"ק י"א אך הא"ש ומ"י למדו מהא דהצריך הטעם דחולשת הלידה ולא סגי בהך טעמא דהוי ביאת היתר בנתיים ש"מ דאין זה מספיק דמ"מ הוחזקה ללידות וא"כ בלידה רביעית תאסר ומזה השרישו שורש הנ"ל והוא מקור אכזב וכו' ומסיים והרבנים הנ"ל לא עיינו כל הצורך בהג"ה הנ"ל עכ"ל. מדברי הד"מ הנ"ל מבואר כונת כל האחרונים עכ"פ בדעת הרמ"א דלדעתו אך החשש מכח קביעות וסת ללידה. וכדביארתי נמי דעת הרמ"א בסעיף י' לענין הטבילה. והכרתי ופליתי עם הס"ט לא דקו שפיר בדעת הרמ"א ז"ל את כל הנ"ל כתבתי פה ק"ק ש"ל אחרי שכבר נדפסו ספרי גאוני זמנינו הכרו"פ ונ"ב וס"ט. אמנם כבר יש קונטרס שכתבתי בק"ק ק"ב טרם הדפסת ספרים הנ"ל בלשון זה. כתב הב"י ואיכא למידק בבדיקה זו כשלא נמצא דם על ראש המכחול וכו'. יש להקשות מאי קשיא לי' הא הבדיקה בש"ס נאמרה על האשה שכבר אתחזקה בג' אצבעות ובכל הכחות ומאי איכא שוב לספק באשה זו. וקושי' הגמרא ותבדק בבעל הא' נמי ל"ק משום שעדיין לא ידע מסברא דלאו כל אצבעות שוים. וכה"ג אזלא קושי' הגמרא שני'. ואי קשיא לי' על הפוסקים שמביא אח"כ שמתירים בבעל הג' בבדיקה אין כאן מקומה ומקודם הי' לו להביא שיטת הפוסקים ולדקדק אחריהם. שוב הובא לפני קונטרס כתוב בשם הגאון מהר"י לנדא נ"י אבד"ק פראג וז"ל ש"ך ס"ק י"א וכו' ומפני שכעת כבר הוא בדפוס בספרו לא אעתיק פה לשונו ואך מה שכתבתי אז אעתיק פה אף כי באמת כבר מבואר לעיל מ"מ אולי יש שינוי במה הבוחר יבחר. וז"ל הנה המציא מכח קושייתו דין חדש שלא נזכר בשום פוסק. והדבר תמוה מאוד על כן החיוב עלינו לחקור אחריו האם הלכה כדבריו אם לאו. ואף כי הוא מחמיר מי איכא הוראה לאיסור. וקודם כל אומר ראייתו שהביא לדבריו מן הסמ"ג ודאי לאו כלום היא דנהי דהש"ך בסי' ק"י למד מדברי סמ"ג אלו דס"ס שרי' ולא צריך לטרוח בבדיקה אבל לטרוח ולבדוק באופן שישאר ס"ס זה לא שמעינן ואף הסמ"ג מודה ודאי דאסור אין זה כי אם מי שיבדוק הריאה ויעצים עיניו מראות ברע וא"כ פשיטא כשיבדוק שצריך לעשות הבדיקה בשפופרת ודי בזה. וכעת אביא ראיות דלא כותי'. ראשון מדברי הגהות] רמ"א סעי' י' אם עברה ושמשה ולא ראתה מותרת דתשמיש זה שלא ראתה עדיף מבדיקת שפופרת. מבואר ודאי דאף בשפופרת ולא ראתה נמי אמרינן מכח זה דמה שרואה תמיד הוא מצדדים ומלידה. ואמאי לא נימא לאו כל אצבעות שוות. ואם שבדברים, אלו אפשר לדחוק לשיטתו דהכי קאמר דתשמיש זה שהוא באותו אצבע שלמודה לראות בו ולא ראתה עדיף מבדיקת שפופרת בבעל ג' היכא דלא שייך תו לומר לאו כל וכו' מ"מ הלשון דחוק מאוד. וזה מילתא דפשיטא דדין זה נאמר בבעל הא' כמבואר בד"מ. ועוד לשיטתי' הלא הבדיקה כמו שהוזכרה בש"ס לא נאמרה אלא היכא דנמצא מן הצד ובלא נמצא כלל לא נאמרה בש"ס כלל אלא הריצב"א שבתשו' מימוני והביאה הש"ך אבל הרמ"א עד כה לא זכרה ואיך תלה הרמ"א תניא בדלא תניא שמביא ראי' לתשמיש ולא ראתה מבדיקת שפופרת ולא ראתה ומי יימר דמהני אפילו לאחר בעל ג'. ועוד מוכח מתשו' א"ש הביאה תורת השלמים ס"ס ק"ל דאשה שראתה ג"פ אחר טבילתה לא מהני לה שמוש היתר בנתיים דאיכא למימר דוקא לטבילה קבעה וסת ומכח זה פסק דה"ה בדיקת שפופרת לא מהני לה אחר הטבילה. וע"כ ר"ל בדיקת שפופרת בלא נמצא כלום דאי דוקא כשתמצא מן הצד ומשום דחזינן דיש לה מכה מן הצד מה בכך דאיכא למימר מה שלא ראתה על הראש היינו משום דלא הגיע וסתה מ"מ הא חזינן דאית לה מכה מן הצד כמו בבעל א' לשיטתי' די"ל מה שלא נמצא על המוך הוא משום דלאו כל אצבעות שוים ומ"מ טהורה. א"ו רוצה להתירה אפילו בלא נמצא כלל וזה א"א אלא בסמוך לוסתה שאז ראי' גמורה היא מה שלא ראתה ותיפוק לי' מ"מ מה ראי' היא זו הא איירי בבעל הא' ודילמא לאו כל אצבעות שוים ש"מ דנ"ל כדבריו. ועוד דאף הריצב"א שנאמרו בדבריו תחילה זה הדין דלא ראתה כלל לא נאמרו אלא בבעל הא' ע"ש תמצא כדברי. ואיך כתב אפי' הפוסקים המתירים בבעל הא' לא התירו אלא בנמצא מן הצד אבל בלא נמצא כלל לא. ומוכח נמי בפי' בנקה"כ שכתב בראתה אחר לידה ג"פ דמהני בדיקת שפופרת ולא ראתה לומר שמה שראתה היינו מחמת לידה והיינו נמי אפילו בבעל הא' ולא אמרינן מה שלא ראתה היינו משום דלא כל אצבע שוה. קשה לי מאוד על דברי הריצב"א שהביאם הש"ך שכתב בלא ראתה כלל ההיתר הוא משום דאמרינן נתרפאה. מנ"ל הא הא א"כ בהגמ' ודאי אין רמז מזה דהא בגמרא לא נאמר אלא בידוע שהוא מן הצדדים. וזה לא שייך לדבריו אלא בנמצא מן הצד. ומנ"ל היתר זה. ויותר הי' לו לומר הואיל דאשה זו לא קבעה וסת אלא מחמת תשמיש הוי כמו וסת דתלי' במעשה ונקרא וסת מחמת אונס שאף שנקבע בתלת זימני מיעקר בחדא זימנא משום דאין האשה קובעת וסת מחמת אונס. אלא שבראתה ג"פ אסורה לשמש משום דאף בראתה ג"פ מחמת אונס צריכה לחוש חדא זימנא כמבואר סי' קפ"ט סעיף י"ז. וזה דלא כתורת השלמים ס"ק ל"ד שדימה ראי' מחמת תשמיש לוסת הגוף דהיינו פיהק וזה אינו דלשיטתו זו דמשום קביעות וסת בא עלי' דמי' למחמת אונס. אבל באמת דעתי כבר מבוארת בספרי ב"מ] ויהי' איך שיהי' הן להריצב"א שתלה ההיתר משום דנתרפאה והן לתורת השלמים שתלה ההיתר בלא ראתה בעקירת וסת. א"כ יהי' חילוק דין ברור בהבדיקה שאם נמצא על השפופרת מן הצד היא טהורה לעולם דהא ראייתה הוא דם טוהר. משא"כ לא נמצא כלום עכ"פ אם חזרה ורואה מ"ת תלת זימני ודאי חזרה לסורה כמו בכל עקירת וסת אם חזר ונקבע ומכ"ש להריצב"א אפשר באפילו פעם אחד הרי חזינן דלא נתרפאה כמו בסעיף ט' וא"כ גדלה התימה על כל הראשונים ואחרונים דלא ביארו וסתמו דבריהם. וביותר תימה על הב"י שתשו' הריצב"א שבתשו' מיימוני העתיק ממש כל דברי' לאחדים המעיין היטב סי' זה בב"י. ודבריו אלו האחרונים שהמציא טעם ללא ראתה כלל שנתרפאה אינו מעתיק. ואם רוצה לחלוק שלא תועיל הבדיקה אלא דוקא בנמצא מן הצד מה"ת יהא כמחריש וכי משא פנים יש בדבר. ומכ"ש שקשה על הרמ"א שבד"מ העתיקו ובש"ע השמיטו. לכן לבי אומר לי בטח שכל הפוסקים הרי"ף ורמב"ם וטור כולם חולקים על הריצב"א וסוברים דהבדיקה שבש"ס הנאמר עלי' בידוע שהוא מן הצדדים אף בלא נמצא כלל נאמר. דאילו כדעת הריצב"א והגאון אב"ד מפראג שהגמרא לא איירי אלא בנמצא מן הצד כך הי' ראוי נמצא על הראש בידוע שהוא מן המקור נמצא מן הצד ולא על ראשו בידוע שהוא מן הצדדים. לא כן עתה שלא נאמר אלא לא נמצא על ראשו בידוע שהוא מן הצדדים. הרי לשון זה כולל אפילו לא נמצא כלל שאינו משום שלא נמצא על הצד לא נקרא לא נמצא על ראשו. א"ו שאף בלא נמצא כלל נמי בידוע שהוא מן הצדדים ודם טוהר הוא ושרי' לעולם. והכי מבואר לשון הט"ז ס"ק ט"ו כתב דלא מהני תיקן שפופרת או ביאה ולא ראתה אלא במקום שיש חשש באותה ביאה לאיסור אז אמרינן כיון דנתקנה ע"י שפופרת מה שראתה ע"י תשמיש הוא מחמת הצדדים עכ"ל. וטעם הדבר דלא נימא אי מן הצדדים הוא מן. הצד הי' לו להמצא למדתי ת"ל מעצמי וחדאי נפשאי שמצאתי ת"ל כדבריי בגדול שבאחרונים הלא הוא הר"י הלוי בתשו' הביאה הנקה"כ ואף הד"מ הביאה אלא שבנקה"כ הביאה אף סוף דבריו דז"ל ע"ש מן והאריך בתשו' הא חזינן וכו' עד תיבת וכלשון שמסיים וכתב רק שאומר כיון שהוחזק באותו כח היתר כשבא דם לאחר מכאן בא מן הצדדים ולא מן המקור. ור"ל שידוע לחכמים שאם מן המקור היא רואה דהיינו מחמת חימוד תשמיש אף בנגיעת השפופרת בצואר הרחם הי' לה לראות אלא שמן הצדדים הוא מה שרואה תמיד וגרם כחות הוא שמצוי בדוחק הצדדים לשנות הדבר מכח לכח משא"כ במקור אינם עשוים הכחות להשתנות על הרוב אלא שבמיעוט עשוין להשתנות ולכן שרי' לבעל ב' וג' משום דלקולא אמרינן ולא לחומרא משא"כ מן הצד עשוים מאוד להשתנות. והאמת שפשטות רהיטת לשון מהר"י סג"ל זה מורה כדברי הב"ח אבל דחקתי מאוד מפני הקושי' גדולה שהקשה הא"ש עליו וישוב תורת השלמים גם לי לא לרצון וגם לשון דמהר"י גופי' קשה לשיטת הב"ח שכתב ואע"פ שהפוסק כתב ולא סמכינן עלי' היינו משום שנתוספו כחותיו של איסור והיו אחרונים ואיכא למימר אחר שנתוספו והוחזקו בתוספת כחות לא נתיר. ואילו לדברי הב"ח אם נאמר שתוספת הכחות לא שייך אלא בצדדין איתתא זו תהא שרי':

משא"כ לדברי שפיר דנהי דרוב שינוי הכחות היא מן הצדדים מ"מ נגד זה רוב דם מן המקור ולכן הואיל והוחזקו תוספת כחות של איסור באחרונה אמרינן שמא תוספת הכחות גורמים נמי מן המקור. אבל כששמשה אחרי חזקת תוספת כח זה ולא ראתה שוב אמרינן מה שתראה אח"כ באותו הכח הוא מן הצדדים. ותו אפשר לומר בדבריו דדוקא תוספת כח עושה שינוי אף בהמקור משא"כ שינוי כח השוה כגון אשה זו ששמשה באיסור לאחר שנתוספו כחותיו ולא ראתה אין זה אלא שינוי כח השוה זה אך תלינן במן הצדדים. אך כל זה ניחא בשימוש באיסור משא"כ בדיקת שפופרת ולא נמצא כלום ובבעל א' ודאי קשיא דילמא לאו כל הכחות שוים. וע"כ לבא לדברי הב"י דלא אמרינן לחומרא ויהי' איך שיהי' עכ"פ כיון שהוכחנו מסתימת כל הראשונים בפשטות לשון הגמרא דאף בלא נמצא כלום אמרינן הדם שבא הוא מן הצדדים ומה שלא ראתה האידנא הוא משום דלאו כל הכחות שוים ואף שאשה זו הוחזקה בכל הכחות וההכרח לומר דכח הבדיקה אינו שוה לחזקת כחות התשמיש פשיטא דקשיא נמי דילמא היינו טעמא שלא ראתה על ראשו ומוכרח לבא לתי' הב"י. עכ"פ נשמע דכל הפוסקים אינם אזלי בשיטת סברת הריצב"א. ומהתימה על הש"ך שהעתיקו בסתם ודע שאף שלשון הרמב"ם תחלת דבריו מורים לסברת הריצב"א מ"מ סוף הדברים מורים על תחלת לשונו שאינו אלא לשון מושאל שכינה לטהרת האשה בשם רפואה מחליתה דוק ותשכח וזה נמי טעם הרמ"א שהשמיט בש"ע דברי הריצב"א שמביא בד"מ משום שחזר בו ופוסק כסתימת הש"ע שמשמע ודאי אף כי לא תמצא כלל טהורה ותלינן שהוא מן הצדדים וה"ה אם עברה ושמשה ולא ראתה כמבואר בט"ז. ומה שביאר דינא דתשו' הר"י הלוי באחר הלידה היינו משום דחידושא אתא לאשמועינן שלא נימא השמוש בנתיים אינו מועיל דדילמא קבעה וסת ללידה כמו בטבילה ומשמיענו דאדרבא אם הלידה גורם זה מורה על טהרתה דהיינו מכת הצדדים מכח לידה ודוק ועדיין צ"ע ומי יתן ויבא לידי תשו' א"ש אולי אזכה להבין יותר מתוך דבריו כי באמת המקום דחוק מאוד. עוד אחת אדבר שאלולי דברי הר"י הלוי דוחקין אותי הייתי אומר בפשוט שקי"ל לחכמינו ז"ל שלאחר שנתחזקה שוב היא רואה תמיד אם לא בשינוי כחות או אצבעות שאמרינן לקולא ולא לחומרא ולא שייך לומר אולי אז נתרפאה משא"כ מן הצדדים אין ראי' דאף שהוחזקה לראות פעמים רואה ופעמים אינה רואה ואפשר שלפעמים מחמת הדוחק הכו הצדדין ולפעמים נתרפאו החבלות ואינה רואה עכ"פ זה מורה שמן הצדדים ודוק כי בסברא זו יכולני להרויח הרבה עוד הי' אפשר לומר שכיון שלאחר שהוחזקה בתוספת כח לאיסור חזרה ושמשה ולא ראתה הרי חזינן שלגבה לאו כל הכחות שוים אפילו בתר דאתחזקה לכן מכאן ולהלן שרי' לעולם אף כי תראה אח"כ כמה פעמים רצופין משום דשוב אין ראי' שודאי תראה כיון דאתחזקה דהא חזינן דאף בתר דאתחזקה לא ראתה ותמיד כמו לגבי בעל שני ושרי' מכח ס"ס. אבל לשון הגמרא בידוע שהוא מן הצדדים אינו סובל פי' זה:

ועוד צריך לי עיון מה שלא מצאתי מבואר אם לאחר בדיקת שפופרת ואף בנמצא מן הצדדים אם מותרת אשה זו לבעלה בלא טבילה ע"י תשמיש. כי לפ"ר ודאי משמע דטהורה היא בדם זה וכן בדין. או נימא הואיל דמשמע מפי' רש"י דאף לאחר הבדיקה היא בספק כרת נהי דשלא להוציאה מבעלה סמכינן על זה ומתירין ואמרינן אף שתראה בשעת תשמיש נתלה במן הצדדים אבל טבילה עכ"פ צריכה ואף שמסקינן להלכה דלא כפי' רש"י ואף לבעל הא' מהני בדיקה מ"מ איכא למימר דבזה לא מקילינן דלא כותי' ומצריכינן טבילה. ואף דלשון הגמרא בידוע שהוא מן הצדדין ודאי משמע דטהורה לגמרי מ"מ הא חזינן דרש"י ז"ל לא חש לזה לכן צריך לי עיון עכ"ל מכבר:

שם סעיף ב' בהג"ה ואף בזה"ז. עיין בס"ט סק"ז ועיין נמי בסי' ק"ץ בשאלה מלמדן אחד:

סעיף ד בש"ך ס"ק ט"ז וקשה לי וכו'. כשנעיין בלשון הר"ן. בהלכות נדה לק"מ דז"ל ואחרים פירשו שאם סמוך לוסתה שמשה אעפ"י שלא הגיע עדיין שעת וסתה עצמה תולה בוסתה לומר שמחמת התשמיש הקדים הדם לבא קודם זמנו ולא מחזיקים לה ברואה מ"ת. הרי שכתב שהתשמיש גרם להקדים מה שלא הי' באמת בלא תשמיש ראוי לבא ומ"מ לא מקרי רואה מחמת תשמיש כיון דזה וזה גורם אבל ודאי אם וסתה ביום פשיטא שאינה רגילה לראות בלילה וזה פשוט וברור וק"ל:

סעיף ה עובדא דאתי לידי אשה שאינה יכולה לטהר זה שתי שנים מחמת שיש לה וסת קבוע לראות דמים בשפע וכדרך כל הנשים. ובהפסק הוסת יכולה למנות איזה ימים טהורים. אלא שבאחרית ימי הנקיים שופע ממנה אודם עב וכאשר הסתכלתי במראה זו היא כתבנית אילו נשחק לבינה ונתערב במים עד שנעשו כתחבושת אדום ורך. אלא שאילו הי' תערובת שחיקת לבינה כנ"ל הי' מראה האדמומית גבוה כמה שקורין העל רויט כתבנית אדמומית לבינה. לא כן עתה שהוא מראה אדום דיהה הרבה דהיינו טונקיל עד שקרוב למראה ברוין. אמנם זאת הוא גוף הדבר השופע אבל בקצותיו נשארו על העד כתמים מחוברים אל גוף הנשפע הנ"ל אדומים במראה דם פשוט. והאשה אמרה שזה חמש עשרה שנה שנולד לה כאב בבטנה בצד ימין תוך השויס דהיינו בין ירכותיה אלא שזה שתי שנים נשאה משא כבד עד שמכח זה הוכבד כאבה ביותר מאוד עד שצבתה בטנה בין ירכותיה הנ"ל ודרשה פי רופאים על מכאובה ואמרו שבהאם יש לה מכות שקורין גשווירין ונעשו מחמת מה שקורין פאר וויקלונג דער מוטער והיא גם היא אומרת שמרגשת כאילו האם אזלה ובאה לאותו מקום הכואב והכאב הלזה מרגשת ג"כ בבוא בעלה אצלה וגם כשמגבהת מידי כאב זה עד מאוד. והנה בטהרת אשה זו החיוב תחילה לחקור אם לה קרוי מכה ידועה באותו מקום שנית אם נקראת מכה ידועה מוציאה דם אם לאו. ואם לא נקראת ידועה מוציאה מה משפטה. שלישית אם יש לתלות בה אף בימי ליבונה. רביעית אם לו יהא שאף בימי ליבונה יכולה לתלות אם גם בג' ימים הראשונים יכולה לתלות. חמישית אם אף לו יהא שיכולה לתלות אף בג' ימים הראשונים אם לא לכל הפחות יום ראשון צריך להיות ידוע נקי מבלי תלי' או אם די בהפסק טהרה קודם בין השמשות ביום שאחר ה' ימים לשמושה שמרגשת שפסק זיבת דמי ווסתה הפשוטים. (והנה תשובה זו לא יצאה מכח אל הפועל כי בתוך זמן איזה ימים שעיינתי בדינה אזל הבעל החוצה על פני השדה על כמה וכמה שבועות. ולא באתה האשה לדרוש משפטה ובתוך זמן זה מתה האשה) ונלענ"ד דאפילו לדעת המחמירין דכאב לא נקרא מכה. מ"מ אופן הנ"ל ודאי הוי מכה ידועה. שהרי ז"ל תשובת א"ש סי' כ"ג וכל מה שהביא כת"ר ראי' מהרשב"א אינה ראי' כלל דהתם במכה ממש קאמר ומרגשת בהילוכה או בישיבתה או שאר סברות שיש לה מכה גמורה ובודאי שזה מוכח מהרשב"א שכיון שמחליט שאין עיני' בין מכתה לידע אם מוציאה דם אם לאו פשוט נמי שאין עיני' שולטות שם לראות בחוש או אפילו ידיה אינם שולטות במקום האם להרגיש המכה אלא ע"י אומדנות המוכיחים שהיא נאמנת עליהם. ואין לך אומדנא דמוכח יותר מזה שצבתה בטנה במקום המכאובה והרופאים אומרים שיש לה מכה. בכגון דא ודאי יש לסמוך על הרופאים ובפרט שגם היא מרגשת כאילו האם אזלה ובאה לאותו מקום הכואב ובר מכל דין לענ"ד כאשר ראיתי וספרתי לעיל תבנית דבר הזב ממנה קרוב אלי לומר שזה אף מכה הידועה מוציאה דם נקראת שלפי ראות עיני וגם כל הנשים הרואות אותו אומרים שאין זה תבנית דם אלא ליחה מעופשת ומורקבת היוצאה מבועה. דאל"ה איני יודע אופן מציאת הש"ע שכתב על אם ידוע שבא הדם מן המקור אעפ"י וכו' אא"כ יודעת בודאי שמכתה מוציאה דם דהא ודאי אין עיני' שולטות שם וגם שום בדיקה שהרי אפילו השפופרת דבדיקת רואה מ"ת אינו מגיע אלא עד פי האם. ומכה זו בהאם דהיינו המקור עצמו הוא. ובודאי לענ"ד אינו אלא ע"י ראות עיני המורה או נשים פקחות או רופאים השופטים שאין זה תבנית דם הבא מן המקור דאף דלא בקיאינן במראות היינו בשינוי מראה לחוד אבל בשינוי איכות להצטרף לאומד במקום מכה לברר שמוציאה דם בלי ספק אף אנו בקיאינן. וכן מורין דברי דבר שמואל ס"ס ק"ע המועתקים בס"ט תוך ס"ק י"ד ע"ש. וכן איתא בתשו' מהר"י סג"ל כתב גם יש קצת ראי' דלאו מן המקור בא הואיל ואינו דומה למראות דם אלא מוגלא אף כי אין אנו בקיאין מ"מ וכו'. והנה לפי המונח הזה שאשה זו ודאי מכה יש לה אלא שזה קצת בספק אם תהא נקראת ודאי מוציאה דם. נדון תחילה אף אם לו לא תהא נקראת ודאי מוציאה דם ומשפטה מבואר בש"ע אם יש מכה באותו מקום תולין במכתה. וכתב הרמ"א וכ"ז באשה שיש לה וסת קבוע ואז יכולין לתלות שלא בשעת וסתה במכתה אעפ"י שאינה יודעת שמכתה מוציאה דם. ואף שהט"ז חולק כבר כתב הא"ש סי' נ"ז גם שאר הרגשות שהרגיש על הרמ"א בזה הן דברי תימה. וכבר פסק גם הב"ח כן להרב מוה' יושיע מקראקא כדעת הרמ"א ועשה מעשה רב. א"כ מה לנו עסק בהאחרון שהכביד עלינו בחומרות יתירות בוסתות דרבנן. ואף שראיתי שס"ט הוציא מסוף שני מלות אלו בוסתות דרבנן שלא הקיל כדעת הב"ח לגמרי כ"א ברואה מ"ת אחר טבילה ושלזה קורא וסתות דרבנן וכל הרואה יראה עין בעין שלא הי' כלל בשאלות הגאון מוה' זיסקינד ה"א לדמות הצער וכאב שהי' לה אך בשעת תשמיש למכה כדי לתלות בה ולהתירה בלא שפופרת אלא ענין בפני עצמו שאל בלשון זה ועוד יש להסתפק באשה שיש לה וסת קבוע אי יכולה לתלות שלא בשעת וסתה במכתה אעפ"י שאינה יודעת שמכתה מוציאה דם. וע"ז השיב לו שאין לספק בהוראת הרמ"א ז"ל וכדעשה הב"ח ז"ל מעשה רב. ואיך אפשר שמסיים וסתות דרבנן לכונה זו. והברור בעיני או ששני מלות אלו ט"ס או דאפשר בשעת כתיבתו תשובה זו לא עיין בהט"ז רק בהעברה בעלמא וסמך עצמו על שכבר בשעת למודו בעיון ראה שפסק הרמ"א נכון למעשה ולכן השיב בקיצור שאין להשגיח בחומרתו וכאשר הביט שוב בהשקפה מועטת ראה שדבריו בנוים ע"פ הבנתו שסיים וע"כ שכתב כן הרמ"א לדידן שקיי"ל וסתות דרבנן וכו'. ומ"מ לבסוף החמיר. ולכן מסיק איהו שאין להחמיר בוסתות דרבנן וכבר מבואר שגגת הט"ז בזה שהפי' למ"ד וסתות דרבנן שבמהרי"ל היינו אפילו למ"ד וסתות דרבנן כדאיתא בכרו"פ ובס"ט והוא הפשוט. ובלא זה קשה עלי לומר שגם הא"ש בשיטתייהו קאי לומר שדין רואה ג"פ מ"ת יהא נתלה בוסתות ולדידן האיסור דרבנן. כי כבר העלתי בקונטריסים שלענ"ד האחרוני זמנינו שגו בזה בהבנת מהר"מ שבתשו' רשב"א שבו תלו זייניהם. לכן העיקר לענ"ד כמו שכתבתי. ויהי' איך שיהי' כונת הא"ש נחזי אנן כי מלבד זה מ"ש הא"ש להשיג על הט"ז נמי לא הבנתי שכתב דברי הט"ז דחוים ול"ק כלל כי לקמן סי' קצ"א ע"י הבדיקה של המוך אנו מבררים בירור שיש לה מכה במקום מי רגלים ולא בא כלל מהמקור ומה ענין שפופרת לבדיקה זו. והם דברים מחוסרי הבנה אם לא ע"צ הדוחק גדול ולא אאריך בם כי כבר מבוארים תירוצים מספיקים לרוב על כל קושי' הט"ז בנקה"כ דברים של טעם. וגם הכרו"פ העלה שאין להחמיר ע"פ דברי המהר"מ שבתשו' מהרי"ל סי' ר"ג שכתב דבאותה תשובה הקיל שלא בשעת וסתה אפילו אינה מרגשת דמחמת מכה קאתי תלינן בדם מכה. ואני אוסיף הרי המהר"מ גופי' מכת הסוברים כדעת המרדכי שהרי בריש תשו' מהרי"ל מביא בשם מהר"ש כתב עוד בשם מהר"מ דאין לתלות המכה אלא במכה שיודעת בודאי שיוצא דם מן המכה. הרי דמהר"מ גופי' פסק פשרה זו. ומה"ת להחמיר יותר ממנו. ובפרט שאפשר זה גופי' דעת המרדכי לפי' הב"ח ומסכים עמו הכרו"פ ע"ש. ומה שהש"ך כתב וכן הרב לא הקיל אלא שלא להחזיקה ברואה מ"ת וכו'. ומדברי הב"ח נראה דמתיר בכל ענין. לענ"ד נראה כדכתבתי. מלבד שכבר השיגו הכרו"פ והנ"ב שאין זה עיקר מהמקום שהוצרך הש"ך לדחוק בס"ק כ"ה.. אף הוסיף להוכיח דלא כהש"ך מסי' קפ"ח סעיף ה' בהג"ה שכתב ודוקא וכו' כמו שנתבאר גבי מכה לעיל סי' קפ"ז. ולפי' הש"ך מה ענין זה לזה שם מתיר את הדם ודאי בלי ז' נקיים. (שוב ראיתי שאף בזה קדמני הכרו"פ שם סי' קפ"ח) ובל"ז תמוה לי הא מוקדם לזה כתב ולפ"ז נראה דאין להתיר אלא לבעלה משום דבכמה מקומות חשו חז"ל שלא להוציא ומשום עגונה הקילו וכו'. הרי דלא חילק בין להתירה לבעלה בטבילה ובין בלא טבילה אלא מצד שבזה יש טעם להקל כדי שלא להוציאה. וא"כ מה תיוהא מצא בהוראת הב"ח הא שם אילו לא תלינן במכה נמי היתה באיסור עולם כיון שלא היתה יכולה למנות נקיים. וא"ל דשני לי' בין האיסור דרואה מחמת תשמיש דאין לה תקנה עולמית לדידן שאין לה רפואה טבעיית. משא"כ מה שאינה יכולה למנות נקיים דאפשר שישתנה ענינה ותמצא נקיים לא חשוב לי' איסור עולם. תמה אני הא בתה"ב מבואר דבאופן זה מקרי א"ע ומפרש בזה הברייתא דפרק כל היד והוא בדף קפ"א שכתב וא"ת והלא בנשים דעלמא חיישינן לעונת הוסת כולה ואע"פ שלא ראתה מוהזרתם וכו' ואיך אתה מתיר זו שהיא בשעת וסתה שהרי דם לפניך. י"ל ההוא דרבנן היא ומשום דאפשר למיקם אמילתא אבל הכא ליכא למיקם אמילתא ואין דנין אפשר משא"א שאם כן אתה אוסרה לבעלה לעולם. הרי דמוקים הברייתא באשה שאינה יכולה למנות נקיים וברואה תמיד מחמת מכה ולהכי אפילו בשעת וסתה טהורה כדי שלא לאוסרה לעולם'. ובסברא זו לא מצינן חולק עליו ואדרבא הרמב"ם והמוהר"מ שבתשו' מהר"י סג"ל הביאו הד"מ סי' זה ובסי' קצ"א בשיטתי' שהרי כתב דאפילו בשעת וסתה תלינן במכה אי וסתות דרבנן. ומה יענו לקושי' התה"ב אם לא ע"פ תירוצו כדי שלא תאסור א"ע ואף שהש"ך כתב דהרשב"א יחיד בדעה זו ע"ש ס"ק כ"ו ליתא נהי דבהרמב"ם אפשר לומר כפי' התוס' א מהר"מ הנ"ל שכתב תלינן במכה אי אפשר לפרש כלל בשמוע שדם זה בא מן המכה דא"כ מה זה לשון תלינן ואף דיש לדחוק דתלינן לומר שאין דם נדה מעורב בו מ"מ סתימות הלשון ודאי לא משמע הכי וכן מוכח מהגהות שערי דורא ומהרי"ל דאל"כ לא מצאו מדבריו שום סעד לענינם ע"ש וק"ל. ואפילו התוס' שפירשו בשמרגשת שדם זה בא מן המכה ומחמירים כדעת המרדכי היינו אך מטעם דאל"כ וכי לא תהא טמאה לעולם. משא"כ בשמרגשת כדכתב הש"ך ואליבייהו הא נמי קשה קושי' התה"ב מה בכך שדם זה בא מן המכה הא צריכה לחוש לעונה אפילו סמוך לוסתה וגם אפילו נימא דכאן טהרתה דוקא לאחר שעבר הוסת הא מ"מ אף לשיטת התוס' אינה טהורה עד שתבדק ותמצא טהור כמבואר בדבריהם דבור הקודם. וכן מביא הב"י בשמם בסי' קפ"ד. וא"כ זו שרואה בשעת וסתה ויש חשש שדם נדה מעורב בו ל"מ להמרדכי שבדיקה זו צריך דוקא תוך שיעור וסתה כדאיתא בש"ך סי' קפ"ד דקשה הא זה לאו בדיקה הוא. אלא אפילו למסקנת הב"י בדעת שאר פוסקים דאפילו אחר זמן מרובה מהני מ"מ י"ל דמודו דאם בדקה בזמן הוסת ונמצאת מסופקת ששוב לא מהני לה בדיקה ואף אם נדחק שגם בזה תיהני מ"מ לשון התנא הרואה מחמת מכה אפילו בתוך ימי נדתה טהורה ודאי משמע דטהורה בלי שום בדיקה ואפילו מתמדת לראות באופן זה כמה ימים טהורה. והיכי היא הבדיקה המוכרת בגרם וסתה. א"ו כע"מ לסברת הרשב"א דכדי שלא תאסר עולמית מוקמינן על דין תורה. (ובזה ניחא לי שהרמב"ם מעתיק ברייתא זו פשוט ולא באשה שאינה יכולה ליטהר ולא דחק לו קושי' התה"ב דאיהו אפשר מפרשה דלא התירה אלא לאחר שעבר עונת הוסת ואזיל לשיטתי' דמתיר שוב כל הנשים בלא בדיקה) אלא דלתוס' לא מסתביר להקל כ"כ באופן שלא תהא טמאה לעולם והמהר"מ והרמב"ם והרשב"א אף לזה לא חשו הואיל ובד"ת מוקמינן לה בחזקת טהרה כמבואר בדבריו במה"ב שהשיב להבה"ב שיקשה קושייתו על התנא ולא עליו. (ודלא כהנ"ב שהוציא דברי התה"ב מדעתו האמיתית בחריפות שאינו שהתירו מצד ס"ס שאילו כן לא הי' כמחריש להבה"ב והי' מבאר טעמו וגם הי' מתיר בפשוט בלא אופן שתאסר לעולם) וא"כ מה תו התלונן על הב"ח. ואולם עוד ראיתי בהכרו"פ ונ"ב ובפרט בס"ט שכתב תוך ס"ק י"ד גם מ"ש עוד בתשו' הנזכרת וכן היכא דאיכא שעת הדחק שאשה אינה יכולה לטהר וכו' כדאי הרשב"א וסייעתו לסמוך עליו בשעת הדחק וכו'. גם זה ליתא דהא דהקילו הפוסקים האחרונים ברואה מחמת תשמיש אפילו א"י שמכתה מוציאה דם היינו לענין שמותרת לשמש אח"כ כיון דוסתות אינה אלא דרבנן וכו' אבל לענין נקיים שהוא איסור כרת לא הקילו כלל עכ"ל. והלך בזה לשיטתו שפי' מקודם אף חתימת פסק א"ש על קוטב זה. ולזה רימז הפוסקים האחרונים שכתב. וכבר כתבתי שלענ"ד אין זה כונת הא"ש ממה שהוכחתי בקונטרסי שכל ההולך במחשבה זו שגג בכונת מהר"מ שבתשו' הרשב"א. וכעת כבר דברי קונטרס אלו ת"ל הם בדפוס סי' קי"ז בא"ע בספרי ע"ש. ובודאי אין. שום הבדל לחלק בין לטהר הדם לבין להתיר אשה לבעלה ברואה מחמת תשמיש. זולת מה שהמציא הש"ך מצד הדוחק ע"פ סברת פוסקים להחמיר כמחמירים ולהקל כמקילין במקום דוחק. אבל להמציא חילוק בהש"ס ע"פ סברא הנ"ל דוסתות דרבנן כדעלה בדעת הכרו"פ ואחריו החזיק הס"ט חלילה ישתקע הדבר ולא נאמר ואפילו מטעם סברת הש"ך מצד איסור עולם חלילה להעלות על הדעת לפרש לשון הש"ס בהכי ואם יש לה מכה תולין במכתה לומר שתשמש אחרי טהרתה דוקא. שזה ודאי תרתי דסתרן דאם דם מכה הוא ומותרת לבעלה אף טבילה אינה צריכה. וכבר מבואר להדיא הכי בהמרדכי שכתב ותולה במכתה שיכולה לומר מן מכתה הוא וטהורה. ומה שתלה זייני' הכרו"פ ואחריו הס"ט בהרמב"ן וכתב הס"ט תוך ס"ק י"ד וכן מבואר בפסקי הרמב"ן דאע"ג שפסק בפ"ג דבזמן הזה אין אנו מטהרין דם מכה. מ"מ בפירוש כתב דנאמנת לומר מכה יש לי בתוך המקור שאמנה הדם יוצא ותהי' מותרת לבעלה לכשתפסק הרי להדיא דאשור דלא מהני בזה"ז לטהרה מחמת מכה מ"מ ברואה מחמת תשמיש מחלקינן לענין שלא לאוסרה לעולם אמרינן דדם מכה הוא ואין אנו צריכין להקיף המראות דמים אבל לענין ז"נ מחמרינן עכ"ל. ולדעתי לא יפה כיון בפשט הרמב"ן כי אין כונתו כלל להתירה אחר טבילה לבעלה בעוד המכה דבוק בה ולהקל בהדם שלא להקיפה לבעלה ולא לטבילה אלא כונתו ותהי' מותרת לבעלה לכשתפסק המכה ותרגיש שנתרפאתה ממכתה אז יכולה לתלות שכל שראתה הי' מחמת המכה ולא נתחזקה מעולם לראות מחמת תשמיש בלא מכה כי אף מה שאסרנו אותה בשעת מכתה לא הי' מפני שהחזקנו הדם מן המקור אלא שבאמת הי' אפשר לתלות בהמכה אנא שמ"מ מדרבנן היתה אסורה לשיטתו כדי שלא להקיף הדמים. נמצא אין בהוראה זו שום סתירה. וכן מה שמביא הס"ט שם ראי' מן פסק הב"י שסובר אף חכמי הש"ס סברו לחלק בנושא אחד לטהרה לחצאין ע"ש. לענ"ד אינה ראי' של כלום. כי שם נמי אך הטעם להב"י אחרי שאשה זו אין לה שום כאב ומ"מ לא פסקה מלראות מחמת תשמיש משעה ראשונה סובר דאינה מוחזקת כלל ברואה מחמת חימוד אלא כל שרואה היא ממכת בתולים. ומה שמטמאינן הדם היינו מגזירת חכמים אף שהיא ממכת בתולים לכ"ע אבל משום הא אינה מוחזקת בכך דכל שעה עומד מכה זו להתרפאות ובכל פעם אמרינן עכשיו כבר נתרפאה ולא תראה עוד דהא אין לה מוכיח קיים על מכתה כיון שאין לה שום כאב אף שלא בשעת תשמיש משא"כ בנידן הרמב"ן ודאי בכל עוד שמכתה דבוקה בה והיא מוחזקת לראות בשעת תשמיש תהא הסבה המכה או החימוד מ"מ ודאי שתראה בשעת ביאה. וכמו שהיא טמאה מדרבנן אף על דם המכה כן אסורה לבעלה מדרבנן כי אין שום הבדל לענ"ד להכי אינו מתירה לבעלה עד שתרגיש שתפסוק המכה שאז חוזרת להיתירה ובחזקת שלא תראה. הכלל בהא נחיתנא ובהא סליקנא דפסק הרמ"א ז"ל ודאי נכון אף דלא רואה מ"ת ומכ"ש היכא דשייך שלא תיאסר לעולם דודאי כדאי המהר"ם והרשב"א ורמ"א ז"ל לסמוך עליהם כעל עמוד הברזל. ומה שהח"צ ז"ל בתשובתו בספר מעיל צדקה מחליש דעתינו בהוראה זו מצד אחר בסי' ס"ז תחילה התמיה אף על הסוברים דביש לה מכה באותו מקום ומכתה מוציאה דם אף שאינה יודעת אם דם זה בא מן המכה תולה בה בלא עת נדתה. ואמאי הא מסתמא דם המקור רב מדם המכה. ובאמת שבגמרא אין הכרח לדבר זה דלא אשכחן בגמרא דקאמר ואם יש לה מכה תולה במכתה אלא לרואה מ"ת. דהתם טעמא רבה אית בי' דאין דרך דם המקור לבא מ"ת. אדרבא דם המכה שכיח טפי לבא מ"ת וכו'. ובפרק כל היד דאמרינן הרואה דם מחמת מכה אפילו בתוך ימי נדתה טהורה. התם דברי לה דהך דם מכה שותת ויורד אבל בבודקת ומצאה דם על העד הבדוק לה. אף אם יש לה מכה בחדרי בטנה אין לנו ראי' מפורשת מן התלמוד לתלות בה. (ומלבד שכבר כתבתי שלדעת מהר"מ והרשב"א ודאי מוכח דמפרשים ברייתא זו לכל היותר ביודעת שמכתה מוציאה דם ולא בשדם זה מן המכה הוא ובתראי נינהו לגבי דהתוס'. אף גם לענ"ד הברייתא דפרק התינוקת ונאמנת וכו' המעיין בתוספתא יראה להדיא בפ"ח שנישנית לברייתא בפני עצמה נאמנת אשה לומר יש בי מכה וכו' ולא קאי כלל על רואה מחמת תשמיש. והש"ס שסידרה בלשון ונאמנת וכו' לענ"ד אך להורות לנו דלאו דוקא באשה פשוטה דיש לה הנאמנות אלא אפילו רואה מ"ת דס"ד דלא תהא נאמנת מפני החשד אולי כדי שלא תראה בעלת מום מזולזל כזה שמחמת חימוד רואה. וגם כדי שלא תצא היא דאמרה הכי קמ"ל דמ"מ נאמנת מפני שהתורה האמינה. אבל ודאי הדין בפני עצמו נשנה. ולכן אף ספר התרומה והמרדכי סידרו דין זה בפני עצמו. ויפה כתב השער אפרים סי' ע"ו דאפשר מההוא טעמא החמיר בזה דוקא בידוע שמכתה מוציאה דם וברואה מ"ת סתם מפני שברואה מ"ת כדי שלא לאוסרה לעולם הקילו. וממילא לפ"ז אפשר דכולי עלמא מודים להתה"ב דהיכא שאינה יכולה ליטהר שהיא באופן אחד עם רואה מ"ת כדהוכחתי לעיל אף היא טהורה אף באינה ידוע שמכתה מוציא דם ואפושי פלוגתי לא מפשינן). ותו כתב הח"צ שם אלא שיש ליישב דבריהם כיון דמכה זו יש בה ודאי דם הוי לה היא מצויה ותדירה לזוב שלא בשעת וסתה יותר מהמקור וכו'. ותיובתא דהפוסקים הסוברים דאפילו באין ידוע ודאי שמכתה מוציא דם תולה בה. דמה כח מכה זו יפה וכו' וצ"ע ע"ז כבר השיבו כהוגן המחבר שם בלשון זה ועוד י"ל להנהו דסברי דתלינן במכה ע"פ מה שפירשו הסוגי' דפרק התינוקת וע"פ גירסת התוספתא שאפילו באינו ידוע שמכתה מוציאה דם תלינן בה צ"ל מפני שהגרת המכה שכיח מכל הגרה וספיקת הרגילות עדיפא מס"ס עכ"ל. וזה ברור שאין לנו לחקור מדעתינו וסברתינו אחר המבורר דעת פוסקים ראשונים ע"פ הש"ס. אמנם תו כתב שם ועוד דלא יהא אלא ספק שקול כיון שהוא בזמן ליבונה כאותה שאמרו כל ספק נגעים עד שלא נזקק לטומאה ספקו טהור משנזקק לטומאה ספיקו טמא אף זו כיון שצריכה ז' נקיים וספק נקיים העמידנה על חזקתה ואין כאן נקיים. וכנראה המחבר מ"צ הורה לו וכתב וגם אם יהבינן לחשבו ס"ס רבים מן האחרונים דס"ל דלא מהני ס"ס במקום חזקת איסור או טומאה וכו'. ובאמת אין עליו התלונה כ"א על האחרונים בתשובותיהם הב"ח והט"ז והעה"ג אשר יראה מדבריהם שהקילו לתלות במכה גם בימי ליבונה והנה חפשתי לדעת דעות הראשונים ולא מצאתי להדיא כי אף שהתה"ב ראש המקילין אפילו בשעת וסתה ואפילו במכה שאין ידוע אם מוציאה דם להסכמת האחרונים בפירושו דלא כהש"ך ואף שאיירי ודאי מאשה שאינה יכולה לימנות נקיים שהרי זה יסוד היתירו כדי שלא לאוסרה לעולם. עכ"ז הא תוקף היתירו אינו אלא מדדבר תורה אשה בחזקת טהרה וי"ל דוקא הנעשית מקולקלת ע"י מכה מתוך טהרתה וע"י כן רואה בתמידות והכל בספק דם מכה דבדידה שייך למוקים ד"ת בחזקת טהרה. משא"כ כמו בנ"ד ונידון תשובת הב"ח שרואה ע"י וסתה במה שאינה מסופקת ואך בהנקיים מסופקת אין לנו ממנו ראי' כלל. ותדע שהרי אינו מקפיד שם אף על הפסק טהרה והרי זה ודאי ד"ת. א"ו דלא איירי בהכי ודלא כס"ט סי' קצ"ו תוך ס"ק ט"ז שכתב והא יש ללמוד מהרשב"א למאן דס"ל דתולה במכה אפילו בספירת ז' נקיים. ולא היא כי הרשב"א איירי מאינה צריכה נקיים. ואולם כבר דעתי מסכמת תמיד יותר ללמוד מסתימת לשון הראשונים מפירושן של האחרונים. ובאשר לא ראיתי לאחד מן הראשונים שהתעוררו בזה לבאר דבזקוקה לנקיים דאין לתלות במכה ובפרט הכא הרמ"א ז"ל סתם דבריו. וגם המהר"י סג"ל סי' ר"ג לא גילה דעת בזה. ואדרבא למשמעות הענין שם מטהרין אף בנקיים. ובפרט שגדולי אחרונים שבמ"צ הנ"ל פירשו להתיר נתתי אל לבי לחקור בדעת המחמירים אם מצאה הקפידא מקום לנוח. והנה דברי הח"צ ז"ל שמדמה להמתני' דפ"ה דנגעים אין לו שום דמיון דשם בשניהם פשה הנגע ונטמא ודאי ע"י פשיון ושוב באחד ודאי נתמעט ובאחד ודאי לא נתמעט כל אחד מוקמינן בחזקת טומאה ובחזקת הפשיון שבמקומו נשאר ולא הלך כולו וכגון שהוא הוא זה שהי' תחילת בהרתו אך כגריס והי' פשיונו סוף שבוע מכגריס עד כסלע ועוד ונמצא נשאר בפשיונו ולא הלך ממנו אלא הועוד שאינו מעלה ומוריד. (ובל"ז שם טעמא אחרינא בגוי' מגזה"כ וטהרו הודאי הוא מטהר ולא הספק כדאיתא נמי בהרישא ג"ה אף באדם אחד דממ"נ טמא מ"מ לא אפשר לכהן לומר טמא על נגע ספק ה"נ א"א לו לומר טהור על ספק) משא"כ נ"ד תוך הנקיים מה בכך שעדיין היא טמאה הא מ"מ אחרי שהפסיקה בטהרה ומצאה נקי בודאי הא שוב בחזקת היתר וטהרה עומדת לכשיצאו ז' הימים יכולה לטבול וליטהר ומספק אתה בא לומר שחזרה וראתה ודאי די"ל בחזקת טהרה עומדת ומספק אל תאסרנה. שהרי גדולה מזה שנינו בדף ס"ח נדה שבדקה עצמה יום ז' שחרית ומצאה טהור ובין השמשות לא הפרישה ולאחר ימים בדקה ומצאה טמאה הרי היא בחזקת טהרה ואף שרש"י ז"ל פי' לענין טהרות שאחר טבילה היינו כדי לבאר פשטות המשנה אבל כבר העמיד הרמב"ם ז"ל פ"ו מה' א"ב ההוא דינא אפילו בלא טבלה ולענין ספק זבה נמי בחזקת טהרה ואינה צריכה לספוק בהן אפילו מדרבנן ומה"ת שלא לתלות בם במכה. ואין להקשות הא מבואר סי' נ' בהג"ה שהיכא שנולד הריעותא מחיים דיש להחמיר ולא למוקים בחזקת כשרות. כבר משיג עליו בזה המהר"ם לובלין כהוגן משיטת התוס'. ואף שהבאתי בסי' ק"י כמה פוסקים שלפ"ר הולכים בשיטה זו כבר כתבתי שם נמי בהג"ה תוך ד"ה תו מביא וכו' כדי שלא יקשה עליהם ראיות תוס' הברורה שביבמות דע"כ אינהו איירי בספק טריפות דומיא דספק דרוסה ומטעם התוס' הואיל ושכיח ורגיל יותר להטריף ולא מטעם הריעותא דמחיים כדהוכיח הפר"ח ריש סי' כ"ט ע"ש. ואף שר"ת בפרק המדיר פירש טעמו דת"ק דר"י דלהכי מטמא בספק בהרת קודם לשער לבן משום דאיירי בהוחלט מקודם בנגע אחר וא"כ הי' אפשר למידק מיני' לנ"ד. אי מש"ה לא אירי' כי בל"ז התוס' בנדה י"ט משני קושייתו באופן אחר. וכן הר"ש פ"ד דנגעים תירצה באופן אחר. וכתירוצו משמע מסידור המתני' לדין זה וכן הרמב"ם סוף פ"ב מה' ט"צ סידרו באופן זה דוקא דהיינו שהי' בו תחילה כחצי גריס בלא שער דזה מורה דהבהרת הי' קודם אף בחצי גריס השני. ואף לפר"ת כבר כתב הר"ש דנראה לו הלכה כר"י וכתב וטפי ניחא לומר דבנזקק פליגי דלקמן ודנזיר אפילו ר"י מודה משום דבאותו נגע עצמו הוזקק לטומאה וע"ש. ומ"ש בתשו' נ"ב סי' מ"א בהג"ה ואם כבר ספרה ג' או ד' ימים בימי ליבונה אם הי' אז מקרי בחזקת טהרה או להיפוך עיין בזבחים דף כ"ט ע"א בתוס' ד"ה וכיון שראו סתרו. ע"ש שדבר זה נחלקו בו רש"י ותוס' ולדבריו יהי' רש"י שם קאי בשיטת הרמב"ם הנ"ל שמפרש למתני' ס"ח הנ"ל אף קודם טבילה מקרי בחזקת טהרה והתוס' בשיטת פרש"י דוקא אחר טבילה. ולענ"ד זה אינו ואדרבא הרי התוס' יבמות דף ל"א ובחולין לומדין דספק דרוסה נקרא בח"ה בדומה להאשה דמקרי בחיי בעלה בח"ה לשוק לכשימות בעלה. ומה"ת יסברו דלא תהא האשה נקראת בחזקת טהרה לכשתטבול וכדכתב הרמב"ם. אלא נלענ"ד דאך שם בזבחים מפני שר"ע רוצה לסתור בזה סברא דר"א דאמר אמרתי אחר שהוא כשר יחזור ויפסול ומביא לו דמיון זב וזבה שהן בחזקת טהרה וכיון שראו סתרו. על זה לא מסתבר להתוס' שקודם טבילה יהא קרוי חזקת טהרה בדומה להבשר שהי' כשר לאכילה ממש. משא"כ הזב והזבה קודם טבילה. ולהכי פירשו אחר טבילה. אבל לדינא ודאי מודה להרמב"ם כדחזינן איפכא דאף דרש"י בנדה פי' המתני' אחר טבילה מ"מ בזבחים פי' דאף קודם טבילה מקרי בח"ט. א"נ י"ל דדוקא לר"ע הוא דלא מסתבר להתוס' דקודם טבילה מקרי ח"ט מפני דשנינן בנדה ס"ח ע"ב הזב והזבה שבדקו עצמן ביום הראשון ומצאו טהור וביום השביעי ומצאו טהור ושאר הימים לא בדקו ר"א אומר הרי הן בח"ט ר' יהושע אומר אין להם אלא יום הראשון ויום השביעי ר"ע אומר אין להם אלא יום שביעי בלבד ומוקמינן, דפלוגתייהו דר"ע עם הרבנן היינו משום דס"ל בעינן ספורין לפנינו ומוכח שם דסובר בעינן ספורין לפנינו ד"ת עד דמש"ה לא מטבלינן להטועה טבילת מצוה דאורייתא משא"כ ר"י לא בעי ספורין לפנינו כ"א מדרבנן כדמוכח מהמשא ומתן שהי', לר"א עמו שאמר לו אבל הכא אי חיישינן דילמא חזאי בספק אתי לאחלופי בודאי. ולא אמר לו אבל הכא אי חיישינן דלמא חזאי הרי סתרה. א"ו אף ר"י לא חייש דילמא לא חזאי אלא שמחמיר מדרבנן דליהוי ימים ספורין ע"י בדיקה ואנן קיי"ל כר"א דאפילו מדרבנן לא בעינן ספורין לפנינו אלא מוחזקין כמבואר בתה"ב ובמשמרת הבית דף קפ"ג שכתב דאנן לא בעינן ספורין לפנינו כר"ע ור"י אלא שתספור שבעה מוחזקין בטהרה כר"א וכו' ע"ש. הרי נשמע דר"ע דבעי בדיקה כל ז' מטעם ספוק לפנינו ד"ת ע"כ דס"ל דזב וזבה אף אחר ההפסק טהרה אינה עומדת בחזקת טהרה מן התורה. ולכן לא מסתבר להתוס' דלר"ע תהא נקראת בחזקת טהרה קודם הטבילה משא"כ אנן דקיי"ל כר"א דאפילו מדרבנן לא בעינן ספורין לפנינו אלא מוחזקין הא, ודאי, עיקר החזקה היינו מדפסקה בטהרה היא בחזקתה שלא תראה עוד ואך מדרבנן הוא דבעינן בדיקה אחת תוך שבעה ודאי דמודו תוס' דאף קודם טבילה מקרי בח"ט מעת שהפסיקה בטהרה. והנה ראיתי בס"ט סי' קצ"ו ס"ק י"ח כתב מדכתב הב"י וכיון דכל הנהו רבוותא מספקא להו אין להקל בדבר שהוא ספק איסור כרת. מבואר דס"ל דבדיקה זו ד"ת היא שאין ספירה בלא בדיקה. מיהו כ"ז למאן דמצריך בדיקה תחילה וסוף. אבל להפוסקים דס"ל דסגי בבדיקה אחת לא נתבאר אם דאורייתא היא אם לאו. והאריך מאוד ולבסוף מסיק בדברים פשוטים דלמ"ד בדיקה אחת סגי ודאי דרבנן הוא. אבל מ"ד בעינן תחילה וסוף מסיק דבעינן ספורין לפנינו מדמקשה לרב (ולא לר' חנינא) כלומר הא מר"א גופי' אף לר"ח מוכח דלא בעינן ספורין לפנינו. ועפ"ז תמה על תשו' האחרונים ואני אומר דמה דדייק מלשון הב"י לאו דיוק הוא כלל כי ז"ל הרשב"א מס' שבת ל"ח ע"ב ד"ה מכלל דכיון דאסרוהו משום דמחזי כמבשל וקרוב הדבר לבא לידי איסור דאורייתא הוי לה כדאורייתא לפיכך הלכו בו להחמיר כשל תורה. וכן מצינן כמה פעמים בהלכות שבת בהפוסקים. וכן יש לפרש לשון הב"י דקרוב הדבר לבא לידי איסור כרת. אבל הפוסקים המחמירים ליפסוק כר' חנינא דבעי תחילתן וסופן הא ודאי מוכח אליבייהו דאף ר"ח אליבא דר"א לא בעי ספורין לפנינו דאלת"ה אלא כדכתב דזה מקרי ספורין לפנינו הא הרבה יש לתמוה אליבייהו דהלכתא כר"ח למה מוקים סתמא דהש"ס דף כ"ט ברייתא דטועה כר"ע שלא כהלכה הא לר"ח דהלכתא כותי' אף ר"א ס"ל בעינן ספורין לפנינו ויותר הי' ראוי למוקי כר"א דהלכה כותי' וכדבאמת הר"ן מביא מזה ראי' דלא כר"ח. א"ו הפוסקים כר"ח סוברים דלהאמת אף ר"א אליבא דר"ח לא בעי ספורין לפנינו והכי משני הש"ס ולאו מי אוקימנא כר"ע ומשום דאף לר"ח ר"א לא בעי ספורין לפנינו]. ומה דמקשה לרב (ולא לר"ח) היינו משום דלר"ח הי' אפשר לדחוק דר"א ס"ל דזה מקרי ספורין לפנינו. והברייתא כר"א נמי אתי'. אבל להאמת מוכח מסתמא דש"ס דאף ר"ע הוא דבעי ספורין לפנינו (וכדדייק לשון הסוגי' בדף ס"ח ומנא תימרא דלרבנן וכו' דהיינו ר"א ור"י תרווייהו לא בעו ספורין לפנינו) אלא דרב ור"ח בהבדיקה דרבנן הוא דפליגי דלזה סגי לי' באחת ולזה בעי תחילתן וסופן. אבל מן התורה תרווייהו ס"ל שהיא בחזקת טהרה משעה שפוסקת פעם בבדיקה טהורה בודאי ומה שמביא תו בספר הנ"ל שם משמעות דברי הד"מ בסי' קצ"ו דס"ל להחמיר שלא לתלות אלא בתחילת ראי'. לא היא וחלילה אילו הי' דעתו. באמת שהי' סותם את דבריו הכא אלא דהי' רוצה להוכיח דאף המחמיר בהכתם לא החמירו אלא במכה א"י מוציאה דם דאילו בידוע מוציא דם הא אף המרדכי גופי' ס"ל דאפילו רואה ממש תלינן כ"ש כתמים דרבנן ע"ז כתב וא"ל כלומר דלמא לעולם מחמירין המרדכי והגהות אפילו במכה ידוע מוציאה דם. ומה שפוסק המרדכי דלא תלינן תוך ספירה ש"מ פתוח כבר דילמא באמת ס"ל נמי לא תלינן במכה כלל ע"ז סותר ע"פ הפוסקים דוסתות דבכתמים דרבנן לכ"ע תלינן במכה ידוע. ואפילו להמרדכי. א"ו דהמרדכי לא איירי אלא בא"י מוציאה וממילא שוב בלי ספק ההיתר שבהמרדכי במכה ידועה מוציאה ברואה באמת איירי אף תוך ספירת נקיים וממילא לדידן שפסקינן לעת הצורך דבין וסת לוסת תלינן אף במכה א"י מוציאה נמי מקילינן שלא להוציא אשה מבעלה אף תוך ז' נקיים ואפילו לענ"ד אם לא אפשר אלא ע"י הפסק טהרה נמי סמכינן אדאורייתא ע"פ השורש שהשריש לנו הרשב"א בתה"ב ז"ל כי באמת חומרא דהמרדכי בהכתמים צ"ע רב מאין יצא לו שבעוד ג' ימים הראשונים היא בחזקת מעין פתוח דא"כ היכי פסקינן דבבדיקת סופה סגי הא ג' ימים ראשונים לא נבדקו והם בחזקת מעין פתוח לדעתו. ואפשר יצא להם ממה דאיתא בערבי פסחים דף קי"ב ע"ב ג', דברים שצוה ר' ישמעאל בר' יוסי לרבי אשתך טבלה וכו' אמר רב ובנדה דאורייתא הואיל והוחזק מעין פתוח ובלי ספק זה לאו דינא אלא מדת חסידות כדמוכח מהרמב"ם לא די שאינו מעתיקו אלא דאיפכא כתב פ"ז מה' א"ב כבר ביארנו שהנדה שראתה דם כל שבעה מותרת לשמש ח' אחר שתטבל. וכן מוכח באמת ממתני' דלעיל וממה דקיי"ל כל י"א יום שבין נדה לנדה הרי היא בחזקת טהרה) א"ו דאינו אלא חומרא בעלמא ולא מדינא כדמסיק הד"מ וכן בתשו' צ"צ. והיכא דאפשר אפשר והיכא דלא אפשר יש לנו עמוד הברזל הרשב"א ז"ל וכדאי הוא לסמוך עליו אף שלא בשעת הדחק ומכ"ש בשעת הדחק ועיין בצ"צ סי' פ"ו אף דמחמיר כתב בלשון זה אבל לענין שתהא מותרת לבעלה מיד או שצריכה להמתין עד שתטהר ותמתין שבעה נקיים אין להקל כל כך. משמעות לשונו אך שלא להקל כ"כ אם לא ע"צ הדוחק ובזה מודינא וכן הח"צ ראש המחמירין עיין בו סי' מ"ו מסיים ודיינו אם נקל כסברת מורי זקיני בשא"א לה בעלך אחר אא"כ תתגרש. וזה בודאי באינה מוצאת ז' נקיים. וכל הנ"ל דלא ככללי כללות שהעמיד לנו המחבר נ"ב בפתיחתו להלכות נדה ע"פ סברת עצמו. וכבר השבתי לו על כל אחד ולא אאריך פה ואולם תקנת אשה זו היא קלקולה אחרי שלמראה עיני אני שופט שדם נדתה משונה מדם מכתה בודאי לא תלינן אם לא ע"פ חכם כדאיתא בהצ"צ סי' פ"ו. ומה שהח"צ גמגם על פירושו אין נ"מ לדינא. וכפי' הצ"צ מצאתי בהתוספתא שכתב ואם היתה דם נדתה משונה מדם מכתה הרי זו אינה תולה. אמנם אחרי שאפשר שאף הקצוות אדומים נמי הם דם מכה הוי בכל הדמים שרואה אפשרות מהמכה אלא דהוי כמכה שאין ידועה מוציא דם פשוט. ודוק בכ"ז:

שם בהג"ה וכן אם אין לה וסת קבוע והוא ספק וכו'. עיין בס"ט משיג על תשובת ריב"ש מן תוס' נדה דף י"ח. ועיין בספרי צלעות הבית סי' י"ג בהג"ה בא"ד:

בש"ך ס"ק כ"ו ויחיד הוא. נ"ב כבר הביא הד"מ שגם מהר"מ סובר כותי' והיינו מה דפסק בשמו סי' קצ"א בלשון זה דאפילו בשעת וסתה תלינן במכה:

סעיף י מיהו מיחש חיישינן וכו'. לפ"ר צ"ע דזה סותר לפי מה שביאר הש"ך סי' קפ"ט ס"ק מ"ח דברי הגהות מיימוני וסעיף זה ג"כ הוא דברי הג"מ ע"ש ודוק. ועיין ש"ך ס"ק ל"ה ג"כ מבואר הכי ולדעתי הטבילה נמי כמו קפיצה ולמה נחוש לה בחדא זימנא ודוק כי לא עיינתי כל הצורך:

שם בהג"ה ואם ראתה ג"פ כל פעם בביאה ראשונה שאחר טבילה וכו'. עיין בספרי ב"מ כי שם ביארתי על נכון בסי' קי"ז ולא אכפיל הדברים זולת מה שכתבתי שם בצד ספרי הנ"ל המיוחד לי אעתיק פה. על הדברים הנאמרים שם בא"ד אבל לומר שאחר ג"פ אין איסורה לדידן שפסקינן שאין אשה קובעת וסת ע"י אונס אך ע"פ חומרת הגהות מיימון דמ"מ צריכה לחוש או לדחוק דלא חשוב אונס בזה הוספתי לכתוב ומכ"ש שיהא ס"ד לומר דלשיטת הרשב"א עצמו שבטור סי' קפ"ט שבימי עיבור והנקה אף אין צריכה לחוש כלל לוסת אפילו רואה כמה פעמים. שלא תיאסר נמי רואה מחמת תשמיש בימי עיבור והנקה. חלילה וחלילה להעלות כזה בדעת הרשב"א. ועל הדברים דבתר הכי מן ותדע עד א"ו לענ"ד הגהתי וכתבתי בצדם שוב ראיתי ששגיתי בזה שא"כ עדיין קשה על המהר"מ למה פסק להוציאה מחמת רואה מ"ת ע"י וסת הטבילה אלא ע"כ לומר שאין לדמות רואה מחמת מכה בשעת וסת שלעולם לא יתברר שבעל נדה ע"י התלי' בדם המכה משא"כ בזה שמ"מ אחר התשמיש וראתה בו יתברר שבעל נדה לכן ודאי מחמרינן אף בחשש הוסת דרבנן נמי להוציאה. א"כ אין שום ראי' מזה. אבל הדברים ברורים בלא זה הותדע:

בש"ך ס"ק ל' כלומר כאילו עברה וכו'. נ"ב חזר בפירוש זה כמבואר בנקה"כ ועיין בספר ת"ה סעיף יד כדי וכו' נ"ב עיין בב"י תשו' למהר"מ שהביא בשם תוך תשו' הרשב"א:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· הבא >מעבר לתחילת הדף