תורת השלמים/יורה דעה/קפז
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
טור ומפרשיו ארבעה טורים שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
(א) בכדי שתושיט ידה לתחת הכר. כן הוציא המחבר בב"י מדברי הרמב"ם ומסוגיא דש"ס אבל הטור וסמ"ג וסמ"ק כתבו בכדי שתרד מן המטה כל' המשנה דפ' כל היד והב"י האריך להתמיה עליהם דהא בש"ס שם מקשה על האי מתני' ולפי המסקנא אם שהתה כשיעור שתרד מן המטה לא מחזקינן ברואה מתמת תשמיש ואין לומר דהם סוברים כרב אשי דמתרץ התם אידי ואידי חד שיעורא היא דהא אסיקנא לרב אשי בקושיא עכ"ל לכן לא כתב הב"י כל' הטור וסייעתו אף שהב"י מתרץ לסוף דבריהם מ"מ הוא דבר דחוק בעיניו לדינא ובאמת תירוצו תמוה מאד לדעתי. חדא מ"ש דדעת הרמב"ם דהיכא ששהתה יותר מכדי שתטול עד דחייבת אשם תלוי זה ודאי אינו דהא מבואר שם בש"ס בכריתות פ' ספק אכל דאינו מחויב אשם תלוי אלא מאן דלא בעי חתיכה משתי חתיכות והרמב"ם פסק להדיא בפ"ח מהל' שגגות דבעינן חתיכה משתי חתיכות דוקא דאף דמלשון הרמב"ם בפירוש המשניות בפ' כל היד משמע קצת דאשם תלוי חייב מ"מ בפסקיו מבואר להדיא להיפך וגם בפי' המשניות סיים על הדרך המבואר בכריתות וכוונתו לאותו מ"ד שסובר דלא בעינן חתיכה משתי חתיכות אבל באמת לא קי"ל הכי א"כ גם מ"ש בדברי הטור וסמ"ג א"א לאמרן כלל וגם בלאו הכי הוא נגד משמעות הסוגיא ובאמת בחנם הרעיש הב"י בכל זה כמ"ש הב"ח כי מעיקרא לא קשה מידי דהטור וסייעתו סוברים דהלכתא כרב אשי דאידי ואידי חד שיעורא היא וכן ראיתי שהרשב"א בתה"א בית ז' שער ד' דף קע"ט ע"א העתיק להדיא דברי רב אשי לפסק הלכה ואף דבש"ס אסקינא לרב אשי בקושיא מ"מ מדלא קאמר הש"ס תיובתא רק קשיא ע"כ יכול להיות דהלכתא היא בפרטות דקושיא שבש"ס שם אינה קושיא חזקה כ"כ ע"ש בתוס' ובמ"ש הרא"ש בפ' מי שאחזו וכ"כ בשארית יוסף בנתיב הקושיא כלל כ"ד בשם כמה פוסקים ודו"ק:
(ב) משמשת שלש פעמים. דהיינו עוד ב"פ כ"כ בפרישה והט"ז והש"ך וכן מוכח בטור (ס"ס קפ"ו) והרמב"ם בפ"ד מהא"ב תיקן זה בלשונו להדיא וכתב וז"ל מי שראתה דם בשעת תשמיש הרי זו מותרת לשמש כשתטהר פעם שניה ראתה דם בפעם ב' משמשת בפעם ג' ראתה דם הרי זו אסורה לשמש וכו' אבל הטור והמחבר שהעתיקו לשון הש"ס נ"ל דדוקא קאמרי משמשת עוד ג"פ בלא בעילה ראשונה ובפרטות המחבר שדרכו להעתיק בכל מקום לשון הרמב"ם וכאן מעתיק לשון הש"ס משמע דדוקא קאמר ואל תתמה על זו שהרי הראב"ד בספר בעל הנפש דף ס"ב ע"ב כתב כן להדיא וז"ל ועוד תבין ותדע כי לא נחוש עליה לרואה דם מתמת תשמיש עד שיולד בה ריעותא על זה שהרי שנינו בברייתא נשאת וראתה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה שניה ושלישית מכאן ואילך לא תשמש וכו' וקתני וכו' ש"מ דרישא באשה שאין לה וסת עסקינן ואפ"ה קתני נשאת וראתה דם מתמת תשמיש משמשת פעם ראשונה שניה ושלישית משמע דקמייתא לאו ממנינא הוא אלמא מעיקרא לא בדקה ולא חיישא ואע"פ שאין לה וסת עכ"ל ובאמת הראב"ד אזיל לשטתו דפסק שם דאפילו אשה שאין לה וסת אינה צריכה בדיקה לבעלה לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש דאינה חוששת לרואה מחמת תשמיש כל היכא דליכא ריעותא על כן ראיה קמייתא לאו ממניינא היא אבל הרמב"ם שפסק דאפילו אשה שיש לה וסת צריכה בדיקה אחר תשמיש דחיישינן לרואה מחמת תשמיש על כן פסק דראיה ראשונה ג"כ ממניינא הוא והטור שמבואר מדבריו בסימן קפ"ו דבב"פ וראיה ראשונה סגי היינו באשה שאין לה וסת שפסק דצריכה בדיקה אחר תשמיש על כן פסק דגם ראיה ראשונה בכלל וכאן בסימן זה שהעתיק לשון הש"ס משמשת ג"פ היינו באשה שיש לה וסת דפסק הטור בסימן קפ"ו דאין לאשה לבדוק כלל על כן בעינן דוקא ג' ראיות בלי ראיה ראשונה וכן מבואר להדיא מלשון הטור כאן דמיירי באשה שיש לה וסת כמ"ש אם שמשה סמוך לוסתה וכו' וזה ג"כ כוונת המחבר כמבואר מדבריו בר"ס קפ"ו דפסק וסתם תחלה כדעת הרמב"ם דאשה שיש לה וסת אין צריכה בדיקה כל זה נ"ל פשוט וברור לדינא ותמה אני על הש"ך שבסי' קפ"ו תופס עיקר כפסק הראב"ד דאין צריכה שום בדיקה אפילו אין לה וסת אלא היכא דאיכא ריעותא וכאן כתב בפשיטות דגם ראיה ראשונה בכלל ובדברי הראב"ד שם מבואר להדיא דהא בהא תליא וצ"ע:
(ג) ג"פ רצופים. עי' בלי הפסק תשמיש של היתר בנתים אבל א"צ ג' לילות רצופים. ש"ך:
(ד) על עד שלו. אפי' מצאה זמן מופלג אחר תשמיש מ"מ כיון דנמצא בעד שלו על כרחך מחמת תשמיש הוא. ש"ך:
(ה) ונאסרה על בעלה. וכתב הש"ך וז"ל וצ"ע אי מחמירין מהאי טעמא לאסרה לכל העולם היכא שהוחזקה כן בנ' אנשים עכ"ל ובספר בעל הנפש משמע דאין לחלק:
(ו) אבל אם לא ראתה סמוך לתשמיש. וכתב הש"ך בשם אביו הגאון ז"ל דאפילו לא בדקה עצמה סמוך לתשמיש עד אח"כ וי"ל דקודם לכן ראתה אפ"ה לא מקרי רואה מחמת תשמיש אבל אם בדקה עצמה מיד אחר תשמיש ולא מצאה כלום ואח"כ אפילו סמוך לתשמיש בדקה ומצאה דם אפ"ה לא הוה רואה מחמת תשמיש דאי מחמת תשמיש הוא מעיקרא הוה אתי עכ"ל בס"ק א':
(ז) של אבר. כתב בתשובת מ"ב ס"ס מ"ט דה"ה גם בשאר מיני מתכות שפיר דמי וזה שאמרו של אבר לאו לאפוקי אלא של עץ עכ"ל וכתב הש"ך ונ"ל דה"ה של ברזל דלא דמסרטט עכ"ל ולא ידעתי מאין יצא לו זה דהא בתשובת מ"ב מבואר להדיא דבכל מיני מתכות שפיר דמי לבד של עץ דמסרט ואף של ברזל יכולין לעשות חלק בענין שאינו מסרט ושל עץ דלא משום דאף אם עושין אותו חלק מ"מ אין יכול להיות פיו רצוף לתוכו ומסרט משא"כ במתכות וברזל וכדומה שאפשר להיות פיו רצוף לתוכו וכן משמע במעדני מלך דף רצ"ח ע"ב ע"ש ומ"מ נ"ל דהיכא דאפשר בשל אבר יותר טוב לעשות הבדיקה ע"י שפופרת של אבר דוקא דלא לחנם נקט הש"ס והפוסקים של אבר דוקא והטעם נ"ל משום דמתכות מזריף זריף וכדאיתא בשבת דף קל"ד ע"א ואפשר דלא קאי התם אאבר רק אשאר מיני מתכות כמו סתם סכין וק"ל:
(ח) ומכנסת אותו באותו מקום. וכתב הרמב"ם בפ"ד מהא"ב דין כ"ב דמתחלה מכנסת השפופרת עד מקום שיכולה ואח"כ מכנסת המכחול תוך השפופרת ודוחקת אותו עד וכו' ונ"ל דדוקא קאמר וכן משמע בב"י והטעם דאם תכניס המכחול מיד בלי שפופרת או אפילו עם השפופרת בפעם אחת כשהיה יוצא מלוכלך בדם לא היינו יודעין אם הדם ההוא בא מן המקור דאף אם בא מן הצדדים מ"מ בודאי יתלכלך ראש המכחול עם תחיבתה ולכך מכנסת תחלה שפופרת לבד ואח"כ מכנסת המכחול ואם ימצא בו דם ודאי מן המקור הוא ולא מן הצדדים כיון שהשפופרת מפסיק ועיין בתשובת אמונת שמואל (סימן ל"ז) כ' בשם חכם א' שבתחילה בדק שלא בשפופרת ע"י מוך ועץ כעובי ואורך האבר אולי יהיה דם מן הצד ואז א"צ תו לבדוק בשפופרת ובאם נמצא בראש המוך אזי לא תועיל הבדיקה לחומרא וחזר ובדק בשפופרת וישר בעיני והגון עכ"ל ולע"ד היא בדיקה שלא לצורך דאף שאם הוא מן הצדדין בודאי יתלכלך ראש המכחול ואטרוחי בכדי למה לי וכמ"ש ועוד דאין להרבות בבדיק' כל כך שאולי ע"י זה תתקלקל האשה בגופה ע"י המשמוש והבדיקה (ומה"ט מתירין לבעל שני ושלישי בלא בדיקה ולא מחמירין לבדוק עצמה לצאת מידי ספק דכל שאפשר להתיר ולא לבדקה עבדינן וכ"כ ב"י בסי' קצ"ו וגם בש"ס וכל הפוסקי' לא הוזכר בדיקה זו וגם אפשר שיפול המוך ממנו בתחיבתה באותו מקום צר ודחוק משא"כ בהכניסה תוך השפופרת לכן נ"ל דאין להוסיף על הבדיקה):
(ט) ואם לאו. פי' בין אם נמצא דם על צדדי השפופרת או שלא נמצא שום דם אפ"ה מותר אפילו לבעל הג'. ש"ך:
(י) ואף בזה"ז יש לסמוך אבדיקה. וכתב בתשובת מ"ב סימן מ"ע שאין צריך להכניס רק עד מקום שהיא יכולה ומשערת עצמה לפי אומד דעתה שהגיעה עד מקום שהשמש דש והאשה בעצמה ודאי דנאמנת על זה וא"צ כלל לדחוק השפופרת למקום צר ודוחק ואין לנו לחוש שמא לא הכניסה כשיעור דישה דלא ניתנה תורה למלאכי השרת וכתב עוד דיש לעשות השפופרת כשיעור אבר בינוני וכ"כ בתשובת אמונת שמואל (סימן נ"ז) וז"ל כמדת אבר בינוני כי לא ניתנה תורה למלאכי השרת אפילו אם יהיה עב או דק יותר מהאבר עכ"ל:
(יא) הרשות בידה. והא דלא קאמר התנא בדיקה זו לאחר פעם ג' של ראשון עצה טובה קמ"ל דהשתא מותרת בלא בדיקה לשני מטעם ספק ספיקא שמא לא בא הדם מן המקור. (ואפשר דמטעם זה לא מצרכינן בדיקה דבש"ס מתירין אף במקום דאית תקנתא דבדיקה כמבואר בקונטרס הספקות ועמ"ש בסמוך ס"ק ח') ואפי' בא לראשון מן המקור שמא לא יבא לבעל שני מן המקור אבל לבעל ראשון אסור עכ"פ בלא בדיקה כיון דליכא רק חדא ספיקא כ"כ הסמ"ג ולפמ"ש הב"ח דכל שבא הדם מן המקור אם כן שוב אין חילוק בין האצבעות וכחות דבכולה תראה דם צריכין אנו לומר הא דמתירין לשני בלא בדיק' מטעם דכל שלא הוחזקה לרואה דם מחמת תשמיש ג"פ אמרינן דאין דרך דם לבא מן המקור ע"י תשמיש וכ"כ ב"י ס"ס זה ותלינן לקולא שבא מהצדדים והא דאסרינן לראשון מטעם כיון דעכ"פ הוחזקה אצל בעלה ראשון לראות מחמת תשמישו אף שבא מן הצדדים מ"מ שמא פעם אחת תראה דם ממקור ותשמש עם בעלה על כן תנשא לשני ולפי שאין האצבעות שוות אולי לא תראה כלל אצלו ועוד י"ל דלכך אסרינן לבעל ראשון כדי שלא יהו עומדות לעולם בספק איסור וק"ל כנ"ל וכ"ז כתבתי לפי שראיתי בתשובת אמונת שמואל (סי' ס"ז) כתב שהב"ח שגג בזה דלדבריו קשה למה מתירין לראשון יותר מהשני (ומלת בבדיקה שם ט"ס ע"ש) ובאמת דברי הב"ח נכונים כמ"ש וק"ל:
(יב) ויש לסמוך אסברא ראשונה. וכ"פ הב"ח ובתשובת מהר"מ מלובלין (סימן כ"ב) ובתשובת אמונת שמואל (סימן כ"ז) והשיג על הש"ך שמפקפק קצת להחמיר בזה ע"ש:
(יג) אם שמשה סמוך לוסתה. דהיינו ביוצא לדרך או שעברה ושמשה ובפרישה כתב דמיירי שראתה תחלת היום דמותר כל הלילה שלפניו כדלעיל בסי' קפ"ד והש"ך כתב עליו ז"ל וק"ל דהא להכי מותר כל הלילה שלפניו כיון דוסתה ביום לא חיישינן דראתה בלילה א"כ כיון דמקילין מה"ט כ"ש דאין לתלות לקולא בהכי שלא תהא רואות מחמת תשמיש כיון שאינה רגילה לראות אז עכ"ל ואין דבריו מוכרחים דאפשר לומר דמ"מ כיון שאין דרך דם לבא מן המקור ע"י תשמיש כמ"ש לעיל ס"ק י"א אמרינן דע"י תשמיש אקדמה לוסתה קצת וכדי שלא לאסרה על בעלה תלינן להקל במה דאפשר ועיין עוד בש"ך שכתב דמיירי בקטנה ושלא קבעתה הוסת בג"פ ואח"כ נתברר ששמשה סמוך לוסתה דהיינו שאח"כ נקבע הוסת כמה פעמים עכ"ל:
(יד) אנו תולין ראייתה משום וסתה. כן פירשו הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והטור ל' הברייתא דפ' התינוקת אם יש לה וסת תולה בוסתה אבל רש"י פי' ואם יש לה וסת לקלקול זה שאינה רואה כל שעה מחמת תשמיש אלא לפרקים תולה בוסתה ומשמשת בלא בדיקה בין וסת לוסת עכ"ל ובאמת דין זה הוא מוסכם מכל הפוסקים והמחבר שלא העתיק כאן דין זה שהוא נכלל בדברי המחבר בסעיף א' אם בכל ג"פ רצופים וכ"כ בסעיף י"א ועמ"ש בס"ק ג' והמרדכי כתב בשבועות אשה שיש לה וסת זמן קבוע שהיא רואה נדה תולה בוסת שיכולה לומר זה הדם שהיא רואה טהור שעדיין לא הגיע וסת עכ"ל המרדכי נראה מבואר דדעת המרדכי לפרש הברייתא הכי דאשה שיש לה וסת תולה שלא בשעת וסתה בוסתה אפילו אין לה מכה כלל ואמרינן שזה דם טהור הוא מן הצדדים שהרי עדיין לא הגיע שעת וסתה וטהורה היא וכ"כ הש"ך בס"ק ך' לפרש כן דעת המרדכי וכן מבואר ומוכח מדעת האחרונים ומלשון המרדכי ודלא כמו שהבין הב"ח ואחריו נמשך הט"ז ומ"מ מבואר מדברי פוסקים ראשונים ואחרונים דאין לסמוך להקל כדברי המרדכי בזה וכ"כ הש"ך ואף דמבואר מדברי הש"ך שם אע"ג דצריכה לישב שבעה נקיים מ"מ אין להחזיק ברואה מחמת תשמיש מ"מ נראה היינו דוקא כשיש לה מכה אע"פ שאינה מוציאה דם וכמו שסיים הש"ך וכתב וגם בזה כשיש לה מכה וכו' וכן הוא משמעות המחבר והרב בהג"ה וכ"כ בתשובת צמח צדק (סימן פ"ו) ואפשר דגם המרדכי לא כתב להקל אלא א"כ שתאמר האשה שדם שהיא רואה טהור הוא דסמכינן עליה בכה"ג וכמבואר בלשונו שכתב יכולה היא שתאמר וכו' אבל אם אינה אומרת כך ודאי דמחזקינן לה ברואה מחמת תשמיש אפילו הוא שלא בשעת וסת ותדע שכן הוא דאל"כ תקשה מסוגיא דש"ס דשבועות דף י"ח אלא בשאין סמוך לוסתה וכו' אכניסה אנוס הוא וכו' ולדעת המרדכי קשה הלא אינה נטמאת כלל דדם טהור הוא כיון שלא בשעת וסתה הוא אלא ודאי דמסתמא טמאה היא וכן מוכח בש"ס דנדה דף י"ד וכן המרדכי כתב שם דאשה שיש לה וסת בעי בדיקה אחרי תשמיש ואי אמרת דתלינן בדם טהור בדיקה זו למה אלא ודאי כמ"ש ודוק וע' בתשובת אמונת שמואל (סי' א') וכ"ב וכ"ד שכ' שלפעמים יש לצרף ולצדד להקל כדעת המרדכי ע"ש:
(טו) אם יש מכה באותו מקום. ואפילו אם המכה הוא בבית הרחם במקור עצמו שמשם נובע הדם נדה מ"מ טהורה היא ותלינן בדם מכתה כמבואר בתשו' מהר"מ מלובלין (סימן קי"א) ובב"ח ועיין בתשובת צמח צדק (סימן פ"ו):
(טז) תולין בדם מכתה. ואפילו בדקה עצמה בשפופרת ומצאה על המוך תולין במכה. ש"ך וב"ח:
(יז) ואם דם מכתה משונה מדם ראייתה. והיינו דוקא שנתברר שהוא משונה כ"כ הפוסקים והובא בש"ס וכתב בתשובת צמח צדק (סימן פ"ז) וצריך דקדוק גדול בבחינות מראה דם שתמצא האשה שתהא שוה כמראית דם מכתה ולא כדם ראיית נדה אף שכבר ידוע שהוא משונה ונראה דאין האשה עצמה תהא סומכת על עצמה בזה להכיר הדם במראיתו נאמר שהיא מן מכתה ואף שהרא"ש כתב דכל אדם יכול להבחין את זה וגם האשה נאמנת לומר כזה ראיתי ואבדתיו מ"מ בכה"ג שיש לה מכה בגופה ומרגשת כאב בעצמה אע"פ שלא תכיר יפה שגם זו מדם מכתה הוא במעט דמיון תטעה לתלות בדם מכתה ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר מהא דכתב הרא"ש ביבמות בראהו שנפל למים שאין להם סוף דכיון שראהו העד חיישינן שאומר בדדמי עכ"ל אבל באמת משמעות הרא"ש בפרק התינוקות דהיא עצמה נאמנת לענין זה וכן מוכח ג"כ לדעת הפוסקים שהובא בב"י בסימן זה דהא דאשה נאמנת לומר מכה יש לי היינו דוקא שיודעת שמכתה מוציאה דם ולא אמרינן דאף שאומרת שמכתה מוציאה דם מ"מ אינה נאמנת שאומרת כך בדדמי כיון שיש לה מכה אלא ודאי דלא חיישינן הכא לבדדמי וממים שאין להם סוף דגבי עגונה אין ראיה כלל דשאני התם דטעמא דעד אחד מהימן היינו משום מילתא דעבידא לגלויי או משום דאשה דייקא ומנסבא אבל בלא"ה ודאי דלא היה מהימן עד אחד מדאורייתא על כן היכי דאיכא למימר בדדמי לא מהימנא ליה משא"כ גבי אשה דנאמנת לענין זה מדאוריי' דכתיב וספרה לה היא עצמה נאמנת בכל ענין וצ"ע למעשה וע"ש ביבמות דף קט"ו אבעיא להו עד אחד במלחמה מהו ודוק:
(יח) אע"פ שאינה יודעת שמכתה מוציאה דם. הט"ז האריך לחלוק על דין זה והקשה על הרב כמה קושיות ועי' בנה"כ שמתרץ דברי הרב על נכון ותופס להלכה כדעת הרב והיינו דוקא שלא לאסרה על בעלה ולהחזיקה ברואה מחמת תשמיש אבל מ"מ צריכה לישב שבעה נקיים וכ"כ בש"ך ס"ק כ' וכ"כ בתשובת צמח צדק (סי' פ"ו) ועיין בתשובת א"ש סימן כ"ז:
(יט) שאינה יודעת שמכתה מוציאה דם. פי' אפילו אינה יודעת שדרכה של המכה להוציא דם ש"ך:
(כ) וכן אם אין לה וסת קבוע. כן הוציא הרב בד"מ מהש"ד סימן וי"ו ועיין בש"ך שהשיג על הרב בדין זה ואין דבריו מוכרחים כ"כ עיין בו גם מ"ש הש"ך וז"ל ותו קשיא על הרב דמאי ספק ספיקא הוא זה הא איכא למימר מיד דלמא דם נדה הוא וכה"ג לא מקרי ספק ספיקא כלל וכמ"ש בדיני ס"ס בדין י"א וי"ג ע"ש עכ"ל ולפי מ"ש והוכחתי בקונטרס הספיקות ס"ק כ' לא קשה מידי ודו"ק ועמ"ש לקמן בסי' ק"צ ס"ק א' ול"ז ע"ש:
(כא) ספק מן הצדדים. אע"ג דאפשר לברר האי ספק ע"י בדיקת שפופרת מ"מ מתירין בלי בדיקה היכא דאיכא ס"ס וכמ"ש לעיל בס"ק י"א:
(כב) שמכתה מוציאה דם. אע"פ שאינה מרגשת עתה שדם זה הוא בא ממכתה ש"ך וכתב הט"ז דאפי' היא אינה יודעת שמכתה מוציאה דם מ"מ אם יש לה מכה שרגילין נשים אחרות לראות דם ממכה כזו ג"כ יש לתלות במכה:
(כג) אינה תולה במכתה. וצריכה לישב שבעה נקיים אבל ודאי דלא מחזקינן ברואה מחמת תשמיש כמבואר בסעיף ד' ש"ך:
(כד) דאל"כ לא תטמא לעולם. אבל אם מרגשת עתה שדם זה בא מן המכה אפילו בשעת וסת טהורה ואינה טמאה אלא אם כן לא תרגיש שדם זה בא מן המכה. ש"ך:
(כה) וכן אם אומרת ברי לי. כן הוציא הרב בד"מ ס"ס קצ"א מתשובת מהרי"ו בסי' כ"ה אבל באמת הרב קיצר בהעתקה כי בתשובת מהרי"ו שם אינו מחליט הדבר וכתב וז"ל וה"נ שמא גם האשה נאמנת כשאומרת שודאי לה דהאי דם לא קאתי ממקום שבא דם נדות ולא אשכחן בשום דוכתא בתלמודא בהדיא שאינה נאמנת לומר דלא אתי' מן המקור עכ"ל הרי שמהרי"ו עצמו מסתפק בדבר ואף דלענין דם נדות האשה נאמנת כדילפינן מוספרה לה וכמ"ש מהרי"ו עצמו שם באותה תשובה מ"מ מסתפק בזה מטעם דאולי האשה אינה בקיאה בענין זה או כיון דיש לו תקנה בבדיקה לא סמכינן עליה בכה"ג וכן נ"ל קצת מוכח בש"ס דקתני נאמנת האשה לומר מכה יש לי ולא קאמר רבותא דאף בלא מכה נאמנת וצ"ע אך היכא דאיכא עוד צד להקל אז יש לסמוך עליה ועמ"ש לעיל ס"ק י"ד:
(כו) יש לתלות שממכה שבאותו צד בא. ואפילו באשה שאין לה וסת קבוע כה"ג טהורה וכן משמע מתשובת מהרא"י בסימן מ"ז וכן מבואר ומשמע מסתימת לשון המחבר וכ"כ הש"ך בספר נה"כ ודלא כמשמעות בעל צמת צדק בסי' ס"ו שהבין דאף בכה"ג אין לתלות במכה אלא ביש לה וסת והיא שלא בשעת וסתה ובאמת זה אינו וק"ל:
(כז) יש מסתפקים. ואם רופא זה עשה רפואה זו לאשה אחת קודם שתתחזקה ונתרפאת יכולה אשה אחרת לסמוך עליו אף לאחר שנתחזקה בג"פ ומותרת לשמש בפעם רביעית לאחר הרפואה. ב"ח וש"ך עיין בהגה' מיימוני שהובא בב"י:
(כח) אין מתירין. כלומר אין לעשות רפואה זו לכתחלה להתיר ע"י כך (א"נ) שאם נתגרשה ואת"כ עשתה רפואה זו אין (מחזירין) אותה לינשא אלא שאם עשתה רפואה זו בעודה תחת בעלה אין מוציאין אותה מבעלה עכ"ל ש"ך הנה מדכתב הל' אין מחזירין אותה משמע דאבעל שנתגרשה ממנו בשביל זה קאמר דאין מחזירין אותה וא"כ קשה דאיך שייך לומר בזמן הזה אין מחזירין וכו' הלא בלאו הכי אם מגרש את אשתו בשביל רואה דם מתמת תשמיש אסור להחזירה עולמית אפילו בנתרפאת בודאי וכמבואר בא"ה בש"ע סימן י' ובטור סימן קי"ז ואולי ט"ס נפל בספרי הש"ך וצ"ל במקום תיבת מחזירין מתירין דהיינו שאין מתירין אותה לעלמא ע"פ רפואה זו היכא שכבר הוחזקה אצל שלשה אנשים ג"פ ונתגרשה אסורה לעלמא ובעודה תתת בעלה אין מוציאין ממנו וכן משמעות לשון הראב"ד ועיין בב"י:
(כט) בליל של טבילתה. כן הוא הגירסא בכל ספרי הש"ע שבידינו ובתשוב' אמונת שמואל (סימן א') וכ"ג כתב דהלשון מגומגם דתיבת של מיותר וכך ה"ל למימר בליל טבילתה ועוד דמשמעות הל' משמע דאף אי קבעה ג"פ אינה חוששת כ"א ליל טבילתה וכן הבין הט"ז בס"ק י"ד והוא טעות מפורסם דמי הגיד לנו הנביאות דתיחוש לילה ראשונה דוקא דלמא מחמת ביאה ראשונה רואה וא"כ אסורה לשמש לעולם ביאה ראשונה כיון שכבר הוחזקה ג"פ בראות מחמת תשמיש ראשון אצל בעל זה ואם כן אסורה לו לעולם וכמ"ש הרב בהג"ה והאריך שם בתשוב' אמונת שמואל ובשביל זה מגיה שם הספרים שלפנינו והוסיף תיבת שני ג"פ ושכן הוא בספרי הש"ע דפוס ויניציא שנת שכ"ז בלי הגהת מור"ם וכן הוא בלשון הגהות מיימוני שהובא בב"י עכ"ל בקיצור הנה ודאי יפה עשה שהוסיף תיבת שני כאשר מוכיח מצד הלשון והספרים אבל עיקר הקושי' שכתב מי הגיד לו הנביאות וכו' דלמא מחמת ביאה ראשונה רואה ובשביל זה כתב על הט"ז בס"ק י"ד שדבריו הם טעות מפורסם ע"ש ולע"ד אין כאן טעות כלל ודבר זה דומה ממש לוסת המורכב דהיינו וסת שנקבע לימים ולקפיצות וכה"ג ואם אח"כ הגיע הזמן ולא קפצה או קפצה ולא הגיע אותו זמן אינה חוששת לוסתה כמבואר לקמן ב|סימן קפ"ט סעיף י"ח וי"ט ולא אמרינן מי הגיד לנו הנביאות דלמא לימים לחוד איקבע אף אם לא תקפוץ ותיחוש אלא ודאי דכה"ג אזלינן להקל בוסתו' כל שלא ידעינן בודאי דאיקבע וסת לחדא מינייהו וא"כ ה"ה הכא שמטעם קביעות וסת אנו חוששים לה כמבואר בתשובת הרשב"א הובא בבית יוסף א"כ אינה נאסרת על בעלה דיכולה לשמש בליל שני לטבילתה ולכן דקדק מהרמ"א וכתב כל פעם בביאה ראשונה כוונתו שלא נקבע בימים כלל וכמ"ש הט"ז וכה"ג צריכין לפרש כוונת העט"ז וק"ל וכן מוכח מדברי הרשב"א וכמ"ש לקמן בס"ק ל"ז והגהות מיימוני שהביא בבית יוסף שכתב ליל שני של טבילתה צ"ל דלאו דוקא קאמר דה"ה ליל ראשון ועי"ל דלכך נקט ליל שני דבליל טבילה ראשונה בפעם שני' אינה חוששת ומותרת לשמש באותו לילה היכא דלא נקבע עדיין כיון דחייב אדם לפקוד את אשתו באותו לילה כדאיתא בטור א"ח סימן ר"מ וא"ה סימן כ"ה א"כ אפשר דא"צ לפרוש סמוך לוסתה כלל ומותרת לשמש באותו לילה (אבל בשעת וסת ממש ודאי דאסורה וק"ל) כדאמרינן גבי מי שרוצה לצאת לדרך כמבואר לעיל סימן קפ"ד ועיין בטא"ח וא"ה משמע דשקולים ושוים הם וצ"ע למעשה:
(ל) בביאה ראשונה שאחר טבילתה. ואפילו היה ביאתה בלא דם בינתיים כגון שעברה ושמשה בלא טבילה מ"מ כיון שהוחזקה לראות דם בביאה ראשונה שאחר טבילתה הוי כאלו ראתה ג"פ רצופים בלי הפסק תשמיש בינתיים רק בכל פעם אחר הז' נקיים טבלה וראתה בביאה ראשונה ואסורה כן פירש הט"ז והש"ך בסוף ספרו בלוח הטעות דברי הרב ועיין באמונת שמואל (סימן כ"ג) שכתב דכוונת הרב בהג"ה רצופים שקנתה עצמה בג' עדים תוך שיעור וסת ושמשה ג"פ בלילה אחד דהוא היתר גמור ולמחר בדקה בעד שלו או שלה שקנחה בשלשה כנ"ל ומצאה על כל אחד מהם דם זו נקרא רצופים עכ"ל ומ"מ לדינא גם דעתו מסכמת דאפילו היה תשמיש של היתר בינתיים הוי כרצופים וכמו שהאריך בתשובתו בסימן א' ע"ש וגדולה מזו כתב שם באשה שראתה ג"פ בכל פעם בביאה ראשונה שלאחר טבילתה לוסתה אבל בין וסת לוסת כשטבלה אחר מציאת הדם שמשה כמה לילות ולא ראתה ופסק שם גם כן דאותה אשה אין לה תקנה אם לא על ידי בדיקת שפופרת דהיינו קודם תשמיש אחר טבילתה לוסתה (דבין וסת לוסת לא מהני בדיקה כמו דלא מהני השימוש בין וסת לוסת כיון דקבעה הוסת דוקא בביאה ראשונה וק"ל) וכל זה מיירי שלא נקבע הוסת דביאה בימים שוים בימי החודש או סמוך לטבילה שוים כגון כל שלש פעמים בליל א' או ב' אחר טבילתה וכיון שלא היה הביאות שוות בזמן דאז לא יקבע רק לביאה ראשונה וא"א לה לשמש לעולם משא"כ אם הביאות והראיות היו שוות בזמן אז הוי כוסת מורכב ומותרת לשמש לאחר אותו זמן אפילו ביאה ראשונה כמ"ש בס"ק כ"ט ודלא כדמשמע בתשוב' א"ש ע"ש:
(לא) שראתה ג"פ בביאה ראשונה שאחר לידתה. ופי' שאחר כל לידה ראתה פעם אחת מיד בביאה ראשונה ובינתיים שמשה ולא ראתה אפ"ה אי לאו דתלינן בחולשת הלידה לא היינו מתירין מטעם עברה ושמשה דהוי כבדיקת שפופרת כיון דלא היה הבדיקה מיד אחר לידה כיון שהוחזקה להיות רואה בביאה ראשונה שאחר לידתה והוה כביאה שאחר טבילתה וכמ"ש בס"ק ל' וכן פירש הש"ך דברי הרב בנה"ך וחזר קצת ממ"ש כאן בש"ך:
(לב) או ראתה אחר כל לידה. עיין בט"ז מה שהאריך להתמיה כאן בדברי הרב והעלה דדעת הרב דאם היו הראיות רצופות אחר הלידות דלא תלינן בחולשתה מכח הלידה ונמשך בזה אחר דעת הב"ח וכבר האריך הש"ך מאד בספרו נה"כ להשיג עליו בראיות ברורות דאף שלש פעמים רצופים מיירי אפ"ה כיון שעברה ושמשה בנתיים או שבדקה עצמה בשפופרת אפילו רחוק מלידה תלינן בחולשת הלידה אבל בלא עברה ושמשה או בדקה עצמה לא תלינן בלידה כמ"ש ס"ק א'. ומטעם עברה ושמשה לחוד לא הוה שרינן דדלמא קבעה הוסת ללידה וכמ"ש בס"ק ל' ול"א וכך כתוב בתשוב' אמונת שמואל בסימן א' והשיג שם גם כן על הב"ח וט"ז עיין שם ומסכים עם הש"ך אך שמגיה קצת בדברי הרב כאן ובאמת הוא שלא לצורך שכבר נתפרש הכל על נכון וכמו שכתב הש"ך בספרו נה"כ והא דלא כתב הרב כאן תיבת רצופים משום דמסתמא קאמר ומשמע דמיירי בכל ענין ומ"ש הרב בסמוך אבל אם ראתה ג"פ רצופים כו' משום דהתם דוקא קאמר דאם לא היו רצופים מותרת כיון דשמשה בנתיים תלינן מכח חולשת לידתה וק"ל:
(לג) אבל אם ראתה ג"פ רצופים. וכתב הש"ך ונראה דדוקא ראתה לאחר ל"ג לזכר וס"ו לנקבה אבל תוך זמן הזה כיון דמן הדין דם טוהר הוא כדלקמן סימן קצ"ד דאף דהחמירו האידנא שלא לבעול על דם טוהר היינו לעצמן אבל מ"מ אין מוציאין אשה מבעלה בשביל זה:
(לד) אם עברה ושמשה. משמע דאפילו בפעם אחת סגי וכ"כ הש"ך שכן עיקר ואע"ג דוסת הימים או וסת הגוף שנקבע ג"פ צריך ג"כ עקירה ג"פ מ"מ לא אסרינן לה על בעלה כל שנעקר בפעם א' ועוד שאין דרך דם לבא ע"י תשמיש תמיד ועמ"ש לעיל בס"ק י"ב:
(לה) מותרת לבעלה שהרי לא קבעה. פי' מש"ה מותרת אפילו בימי הוסת כיון שלא נקבע ג"פ רק פעם אחת חוששת ואח"כ מותרת לשמש כ"כ הש"ך וכן מבואר מדברי הרשב"א ול' מחבר כאן סעיף י' ומ"ש הט"ז בזה בס"ק ט"ו אינם מובנים לי כי הם אך למותר:
(לו) מיהו חוששת לאחרון פעם אחת. וכתב הש"ך ונראה לי דה"ה לוסת החודש חוששת כגון אם שמשה פעם ב' בט"ו בניסן חוששת אח"כ לט"ו באייר ואסור לשמש בט"ו באייר ואם לא ראתה בט"ו באייר חוששת להפלגה חצי שנה ושוב אינה חוששת לט"ו לחדש וה"ה אחר ששמשה פעם ראשונה חוששת מיד לוסת החדש אבל לוסת ההפלגה אינה חוששת דא"א בלא ראיה שניה אבל אינה חוששת לוסת הגוף כשאינה קובעת ביום ידוע דהוי כקפיצה כמבואר לקמן סימן קפ"ט סעיף י"ז עכ"ל:
(לז) מותרת לשמש בין וסת לוסת. ולא אמרינן כיון דקבעה הוסת ג"פ כגון בביאות ר"ח או ט"ו יום לחדש א"כ ביאה ראשונה שמר"ח ואילך או מט"ו יום ואילך איקבע ושוב אסורה לשמש. דכיון שנקבע הוסת לימים מיד בעבר אותו היום מותרת לשמש כמ"ש לעיל ס"ק כ"ח:
(לח) עד שיעקר ג"פ. דהיינו שתעבור ותשמש דבלא תשמיש לא מעקר משום דדמי לקביעות הקפיצות והימים כמ"ש בס"ק ל"ז בשם הש"ך ואם כן אינו נעקר אא"כ בבא המקרה והזמן כמבואר לקמן סימן קפ"ט וע"ש בש"ך ס"ק נ' ול"ד למ"ש בס"ק ל"ד דהכא אינה נאסרת על בעלה וק"ל:
(לט) אא"כ רוצה להשהותה ע"י שליש. וכ' בתשוב' מהר"ם פאדווה סימן י' דאם לא קיים פריה ורביה כופין אותו להוציא וכבר מבואר בש"ע באבן העזר סימן א' דבזמן הזה נהגו שלא לכוף בעיני הזווגים אף למי שלא קיים:
(מ) אם אין לה צער כלל בשעת תשמיש. משמע דאם פסקה לראות פ"א אפילו אית לה צער בשעת תשמיש ה"ל רואה מתמת תשמיש ולא תלינן במכה וכ"כ בתשובת אמונת שמואל סימן כ"ג והטעם דהא דנאמנת אשה לומר מכה יש לה בתוך בני מעיה היינו במרגשת צער וכאב בבטנה אף שלא בשעת תשמיש עיין בט"ז (סימן קצ"א ס"ק ד') אבל צער וכאב שבשעת תשמיש אינו מוכח שממכתה בא אך מ"מ בהרגישה צער וכאב יש לסמוך אבדיקה אכ"ע וכמבואר לעיל סעיף ג' בהג"ה:
(מא) הרי היא ככל הנשים. ומבואר בש"ס פ' התינוקת דיש חילוק בין קטנה או נערה ובוגרת בין הגיע זמנה לראות או לא הגיע זמנה לראות ומתבארו חילוקים אלו בתשו' מ"ב סימן מ"ז וע"ש וע"ל סימן קל"ג:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |