בית מאיר/יורה דעה/קעה

בית מאיר ‏ יורה דעה קעה

סעיף א' אבל פוסקין וכו'. נ"ב ז"ל ריב"ש סי' ש"ה ודבר זה לא יסתפק בו אדם דודאי צריך שלא יפחות מן השער הקבוע דאל"ה אסור אא"כ יש לו כמבואר הטעם בגמרא שקול טיבותיך והוא פשוט. ועיין סעי' ה' ועיין סי' קס"ג סק"ד בש"ך:

שם פוסקין על שער שבשוק לשון הב"י וטעם ההיתר איתא בעלה ס"ג שהוא משום דא"ל שקילי טיבותך ושדיא אחיזרא וכו' כלומר והלכך חשבינן כאילו המוכר קנה מיד התבואה בדמי הלוקח וזכה בה הלוקח וכשנתייקרה ברשותו נתייקרה וכיון שאינו דרך הלואה אלא דרך מו"מ שאינו רבית של תורה לא אחמור בי' רבנן. וכן בריב"ש סי' ש"ה איתא בלשון זה אבל כשיצא השער יוכל ליפסוק אע"פ שאין לו הרי זה כמי שיש לו דאע"פ שאין לזה יש לזה ויוכל המוכר לקנות עתה פירות באלו המעות. ועד"ז העתיקו הט"ז וש"ך בקיצור. וכנראה מה שלא הספיקו בטעם הגמרא לבד מפני דלא הוי הנאה לגבי הלוקח ולית לי' כלום אגר נטר ע"כ משום דקשיא להו הא בסי' קע"ג מבואר דלא קים לן כטרשא דר"פ אף דלהמוכר נמי לית לי' אגר נטר משום מה דהקשו לי' מה חזית וכו' ה"נ נימא מה חזית איפכא. ולהכי תירצו דהכא חשוב כיש לו עד דשייך מכח זה לומר ברשות לוקח נתייקר. מה שאין כן התם ודוק אלא דתמוה לי מכל מקום מה דוחקייהו הא ז"ל התוס' מ"ב ע"ב דאע"פ דלא משך חטים אין זה רבית כיון שאם הי' בא מוכר לחזור הוי קאי במי שפרע ולכן חשיבו כנתייקרו ברשות לוקח. וכמדומה לי שלא הי' לפני הב"י דברי תוס' אלו מדלא הביא אותם וכן בח"מ סי' רי"א כתב על דין הרמב"ם שבהטור דהפוסק על שער שבשוק חייב החוזר לקבל מי שפרע אף שלא הי' ברשותו והה"מ כתב שלמד מפרק א"נ וכתב הב"י של דבריו. והב"ח שם תחלה הסכים עם הה"מ ולבסוף הודה להב"י. ובתוס' הנ"ל מבואר כהה"מ. הן אמת שבל"ז קשה לי על הב"י הנ"ל הא גמרא ערוכה היא בא"נ דף ע"ד ע"ב ופוסק עמו בשער הגבוה דהנפקא מיני' לענין מי שפרע וכ"ת שמפרש פסוקה זו דוקא על הי' הוא תחלה לקוצרים דהיינו יש לו ולא על אין לו. רש"י ז"ל פי' בהדיא בגמרא אכולה מתני' קאי. וכן הרמב"ם פ"ט מה' מלוה הלכה ה' כתב בלשון זה כיון שנקבע השער מותר וכו'. וכן הוא בש"ע. הרי מבואר הכא דהמקח מקוים לענין מי שפרע לגבי שניהם מוכר ולוקח ואפילו באין לו כשיצא השער וצ"ע. ונראה דלטעם התוס' אין מקום להדין שבסי' קס"ג בט"ז סק"ה דאין הלכה כפי' ראשון דרש"י ז"ל ואין צורך לטעם הט"ז שם כי אם כיון דנותן לו המעות בהלואה עד הזמן והברירה בידו עד אז שלא לקנות לו כלל פירות בשער של עכשיו הרי לא אפשר לומר כלל ברשות לוקח נתייקר ולא נשאר היתר כ"א משום שקול טיבותך. וע"ז נשאר הקושי' מה חזית דהא אי לא הי' צריך להמעות הלוה לא הי' נ"ח המעות עד הזמן שנתייקר השער ולקנות לו פירות יקרים ובודאי אגר נטר יהיב. וממילא ה"ה ודאי דאף בדרך הט"ז שאינו מזכיר שם הלואה נמי אסור. דבשלמא לטעם הב"י שהיינו צריכים לדחוק מדוע לא יהא שייך נמי כיון שקבל המעות בזמן השער הא הי' יכול לקנות בעד המעות פירות ונחשב כאילו קנה. והי' ההכרח לומר שכיון שנתן בהלואה עד הזמן ומלוה להוצאה ניתנה לא אמרינן שנחשב כאילו קנה וכו' וברשות לוקח נתייקר דהא איהו להוצאה נותנם שפיר הי' מקום לקיים פסק הט"ז דבדינו כיון שאינו מזכיר שם הלואה אך מכירה בברירה לזמן חשבינן כאלו קנה וזכה לה לוקח וברשותו נתייקר. אף דאין זה טעם הט"ז מ"מ כך הי' אפשר לומר אבל לפי התוס' הנ"ל ודאי לא שייך היתר כ"א היכא דנקנה עכ"פ להלוקח לענין מי שפרע וז"ז אסור. ויראה לענ"ד דבזה פליגי דללשון ראשון דרש"י סובר הטעם ההיתר פשוט כהב"י והה"ב שם סובר טעם היתר פסיקה בשער השוק כפי' התוס' בקיום המקח למי שפרע ואפשר לא ניחא להמקילים לתלות דוקא היתר הפסיקה בקיום למי שפרע מדקשיא להו דמשמע הא אילו לא נתקיים למי שפרע הי' צד איסור א"כ אדרבא הא קיי"ל הכא בב"י ובח"מ סי' ר"ט דמקח באיסור לא שייך למי שפרע ונימא מכח האיסור אינו מקוים אפילו למי שפרע. אלא ש"מ דאף אי לא נתקיים אף למי שפרע מ"מ אין חשש איסור ומטעם הב"י וריב"ש. אבל לענ"ד אין הסברא מכרעת ושפיר י"ל כתוס' ודוק. ובעיקר הדין עיין סי' קע"ז מה שכתבתי:

ודע שבחדושי להגמרא לדף מ"ב ע"ב תוס' ד"ה אע"פ וד"ה הרי שנושה כו' תימה וכו' דמילתא דל"ש היא כתבתי הרבה יש לתמוה על תמיהתם הא זה לא נאמר אלא דוקא בהלואה הבאה ממכירת חפץ הוא דמקרי ל"ש. אבל בהלוואת ממון דומיא דהי' נושה מי איכא למ"ד דליהוי חשיב מילתא דל"ש ואפילו אם קונה בהנאת מחילת מלוה אף לשיטתם אינו קונה אלא למי שפרע כמבואר בכל הפוסקים ועיין סמ"ע סי' ר"ד ס"ק י"ד. וכן מה שכתבו טעם בד"ה אע"פ לפ"ר אינם מוכרחים למה דיהיב הגמרא טעם בשם רבה ורב יוסף דאמר לי' שקילי טיבותך וכו'. וכנראה ששני דבורים אלו אזלי לפרש אך פי' רש"י אף שבדבור הקדום פירשו דלא כותי' מ"מ במה דאפשר טורחים לישבו. ומפני שפירושו המקשה לא ידע לחלק בין איסרו בא לידו ללא בא. ואלו הי' סבור הטעם כבמסקנא שהוא משום שקיל טיבותך פשיטא דהוי ידע לחלק דחוב אינו דומה לממון ופירשו דסבר הטעם מדקנוי לו למי שפרע. ולהכי מקשה דזה נמי שייך ע"י הלואה ובהנאת מחילת מלוה לשיטתם. וכן בדיבור הרי שנושה נמי אזלו לפרש"י. ותמיהתם אינה על הברייתא אלא כמו שרושמים וכו' ור"ל על תי' רבה דמה מדמה דינא דמתני' על יין אין לו דלהכי האיסור על יין הא פסיקת היין הי' מחוב הבא בעבור חטים שהי' בהיתר וא"כ שפיר הוי מילתא דל"ש ונקנה לו היין בקנין גמור ומשני וי"ל דהכא מיירי שלא פטרו ממנה עד שיתן לו החטין כלומר דאף דינא דברייתא לא איירי שמכר לו חטין בעינייהו בעד הסבה שמחל לו חובו שאז שייך לומר שבחוב מחמת מכר קנה להחטין בק"ג והם באחריות הקונה אלא דאף הברייתא לא איירי אלא בפוסק עליו חטין שאינם בעין ולא פטר הלוה עד שיתן לו חטין ופשיטא דלא שייך בזה ק"ג ודומי' דהכי איירי המתני' בבא לחוב בדמיהן שלא העמיד לו יין בעין לקנותו בדמי חוב החטין שזה באמת קנוי לו בק"ג אלא בפסיקת יין. משא"כ לפירושם בדיבור הקדום דלא כרש"י אף פי' זה אינו עולה וק"ל עכ"ל שם ואולם להנ"ל שראיתי שאף להאמת פירשו דבריהם שההיתר תלוי מפני שקנוי למי שפרע. מ"מ זה אפשר דלהכי העמידו פירושם זה שם ולא במתני' כדי לבאר בו שיטת רש"י כנ"ל. דהיינו דהשקלא וטרי' דהתם סבר דטעם זה לחוד מספיק אמנם סוגי' הגמרא שמבארת האמת דמטעם זה דוקא בעינן איסור הבא לידו ולא במלוה אף דנמי קנה למ"ש משום דעיקר הטעם דאז לגבי הלוקח אין שום הנאת הרבית דיאמר שקיל טיבותך ולולא כן אין מספיק קניות מי שפרע אלא אדרבא הוי מקח הנעשה באיסור שאינו קונה למ"ש כהסכמת הפוסקים בסי' זה בב"י בסופו. וטעם תוס' נמי בעינן כדביארתי משום הקושי' דמה חזית וכו'. ודע שאין דומה להיתר יש לו שמספיק בו טעם קניות מ"ש לחוד להחשב ברשותו נתייקר כי שם לא שייך אגר נטר שהרי הברירה בידם מיד לקחת ברשותו. משא"כ בהיתר פיסוק על שער שבשוק ודוק. ודע שמה שסתמו הפוסקים ע"פ פרש"י דביש לו מותר אף ע"י הלואה מטעם קניות מי שפרע. צ"ע כי לשיטת התוס' והיא היש חולקין שבח"מ סי' ר"ד סעי' י' הי' מוכרח אף הכא לומר דוקא בהנאת מחילת מלוה. ודע נמי שלשון הג"ה שבח"מ סי' ר"ט סעיף ו' אבל אם פסק עמו עד שלא יצא השער שהמקח נעשה באיסור:

חוזר בו ואינו מקבל מי שפרע. צ"ע למה שהסכים ללשון הש"ע דאין קנין מי שפרע בל"ז אין לו מקום כלל וע"ש בסמ"ע וא"כ ל"ל הטעם שהמקח נעשה באיסור. והגאון שכתב הכא הכי בהב"י ע"כ דס"ל בפשוט דלענין מי שפרע אינו מזיק כלל דבר שאינו ברשותו וכדכתב הכ"מ שם על הרמב"ם בתירוץ א"נ ולהכי מוכרח לבא שבמקח הנעשה באיסור אין מי שפרע עיין ודוק:

סעיף ז' בש"ך ס"ק י"א מסיים ועיין לעיל סי' קע"ג סעי' י"ג. עיינתי שם ומה שכתב שם ס"ק כ"ד גם מ"ש דלא גרע מפיסוק פירות בסי' קע"ה ליתא דלא שרי אלא ליפסוק בשער של עכשיו או כשער הזול אבל כשהמוכר מקבל עליו אחריות דיוקרא וזולא אסור עכ"ל. לענ"ד אין פירוש לדבריו שודאי הכא יוכל לפסוק בין ליוקר מחויב המוכר ליתן לו בשער של עכשיו ואם יוזלו מחויב ליתן לו בשער הזול והעיקר כבהט"ז בשם התו' דכיון דלא על הנהו פירו' דוקא יהיב לא חיישינן לקרוב וכו' וצ"ע והנה הש"ך לעיל מביא סעד לדבריו מק"א דב"ח. ואינו בידי ובהדרישה סי' זה סעיף כ"ב מצאתי שלמד נמי לפ"ר כהש"ך שהרי כתב א"נ דש"ה דאף אם הוא ברשות המוכר לענין זולא איתא נמי ברשותי' לענין יוקרא והוי קרוב לזה ולזה. אבל בפרישה נראה שחזר בו שכתב ועיין דרישה והעיקר דחביות ידוע שאני ובפרישה סעיף כ"ד כתב ואם פסק כן והוזלו וכו' הל"ל ג"כ כשחזר בו המוכר מחמת שנתייקרו דמחויב לקבל מ"ש. אלא דיש בזה צד רבותא. הרי מבואר להדיא דבפוסק בשער הגבוה בין אם נתייקר מחויב ליתן כשער של עכשיו ואם הוזלו מחויב ליתן כשער הזול. וכן מוכח מלשון הרמב"ם שהוא לשון הש"ע שכתב כיון שנקבע השער מותר וכו' ואי כהש"ך שאם נתייקרו פטור מה ארי' שיצא השער אפילו לא יצא מה איסור יש אם נותן לו מעות על פירות במקח דהשתא ואם יתקיירו יפטור המוכר ואם יוזלו יתן לו כשער הזול הא כי לא יצא השער אין האיסור כ"א מחשש שמא יתייקרו ואם יהא פטור מה חשש איכא. וכן מבואר להדיא בספר א"ז בשם הריטב"א על המתני' ופוסק עמו כשער הגבוה אכולה מתני' קאי בין בפוסק על שיש לו ובין בפוסק על שער שבשוק שצריך להתנות בפי' שיתן לו כשער הזול דהשתא או דלקמן. הרי משמעותו נמי דלכל צד האחריות על המוכר בין ליוקר ובין לזול. ואין לומר דר"ל או ממש דהיינו שיתן לו כשער הזול דהשתא ואז אי אפשר להתנות על הזול דלקמן. או שיתנה בפירוש על הזול דלקמי' ולא על הזול דהשתא אם יתייקרו דא"כ קשה מה צריך להתנות על הזול דהשתא לענין אם יתייקרו הא זה ודאי סתם הפסיקה גורם. א"ו ר"ל דעל שניהם יחד מחויב להתנות ורשאי. ויותר קשה לי לדעת הש"ך מה צורך לו להעתיק בשם הפרישה החילוק שבין סאה בסאה. דהרי אף בסאה בסאה לא מצאנו איסור כ"א במתנה בין על היוקר ובין על הזול. אבל אם התנה אם יעמוד בשער דהשתא יתן לו דוקא חטין ואם יוזלו ישלם לו דמיהן. וכמו כן אם יתיקרו נראה שם נמי דשרי. ואם בכאן נמי הכי פוסק דאם יעמוד בשער הקטן הזה יתן לו בשער דהשתא ובאם יתיקרו יחזיר לו דמיו אך באם יוזלו מחויב ליתן לו בשער הזול א"כ היינו הך ומה קשה לו. והפרישה לא הוכרח לחילוקו אלא לדעתו דלעיל. וכן הוא להדיא לשון תוספות דף ס"ד ע"ב ד"ה האי ומיהו נראה קצת וכו' שאין הלוקח מפסיד בשום ענין וצ"ע:

עיין ב"י מביא דין בשם סמ"ג על פוסק על שער שבשוק. ועל פיו הג"ה הגה"מ שלא ציינו יפה. ובש"ע נשמט כל עיקר ובאמת לענ"ד הוא קשה ההבנה. ועיין סמ"ג גופי' כי משמע מלשונו שכתב בתר הדברים שהעתיק הב"י בשמו. ורש"י פי' דאכולה מתני' קאי מבואר שאיהו פי' הסיפא בפני עצמו דוקא באופן דינו ובהרישא סבר כשיטת הש"ך ובזה ציין הגהות מיימוני שפיר. ואדרבה הבנת הב"י צ"ע ודוק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף