בית מאיר/יורה דעה/לז

בית מאיר ‏ יורה דעה לז

סעיף א' פר"ח ס"ק א' ויראה דמפרשי כו' נ"ב ז"ל הרי"ף צמחי וכנדי וטינרי כולהו צמחים מיהו הנהו רברבי והנהו זוטרי:

סעיף ב' בש"ך ס"ק ג' מיהו י"ל דאזלו לטעמייהו. נ"ב על הש"ע ורמ"א יפה דיבר. אבל סתימת הרמ"א שבסי' ל"ט סעיף ח' מדאינו מחלק אלא בין טינרי משמע כדעת המחמירים. לכן למעשה עדיין צ"ע:

בט"ז סק"ג. מזה למדו וכו' נ"ב בדומה לזה איתא בב"י סי' קצ"ט ע"ש:

נקודת הכסף סק"ג יפה כיון וכן הוכיח כו' נ"ב ר"ל מה דמטריף בדאיכא חלון ודימה סירכא יוצאה מתוך בועה לאיכא חלון. אמנם הט"ז עצמו בסי' ל"ט הביא סס"ק י"ג הגהות בדיקות דמכשרי סירכא למטה מחציין יוצאות מתוך הבועה. אך דכתב שם דבזה נראה דצריך משמוש כמו בשאר סרכות. נראה כונתו דמחלק בין בועה יוצאת מתוך סירכה למטה מחציין שכשר בסתם משא"כ סירכא למטה מחציין יוצאת מתוך בועה הצריך משמוש אמנם לא חשבה לתרתי לריעותא להטריף כדעת הש"ך כאן ודוק. ואפשר דלא מחלק והכא הכי נטו כונתו דתרתי לריעותא לא מקרי להטריף אבל משמוש עכ"פ בעי. שוב ראיתי בתב"ש סי' ל"ט הבין מדכתב הכא אין שם סירכא עלי' דודאי לא מצריך מעוך ומשמוש וגם אינו מחלק כדחלקתי ראשונה אלא פי' דמה דמסיים לקמן לא קאי אלא אטינרי ובדאיכא חלון. ומ"ש וכן יש בהגהות בדיקות פירושו נמי אף בדאיכא חלון. ואף דא"כ הא חולק עליו כמבואר הכא מייתי לי' לסייעתא עכ"פ לענין טינרי אבל בבועה עם סירכה דבוקה אין חילוק אלא תמיד בלא חלון למטה מחציין כשר בלא מיעוך וביש חלון טריפה ול"מ מיעוך ובעונרי למטה מחציין אף בחלון כשר ע"י מיעוך וע"ש כי לשון הט"ז דחוק מאוד, ובל"ז אף סותר עצמו בטינרי במ"ש סי' ל"ט ס"ק י"ח ע"ש:

והנה למאי דתלה הט"ז דעתו בהכלל דתרתי לריעותא יותר הי' נראה לי למקרי ריעותא כסדרן למטה מחציין מסירכא תלי' כי מזה עכ"פ איירי רבא אלא שמכשירין מטעם דהכי רביתייהו ולשיטת רש"י הא ע"כ לומר דיש נקב אלא דחברתה מגינה עלי' משא"כ תלוי' הא לא מיירי בגמרא ממנה מאומה. ולהרמב"ם וכל הפוסקים חוץ מהעיטור מכשירין אותה בלא טענה ואפילו לשיטת רש"י מוכרח הרא"ש מפני זה לפרש שאינה אלא הפשטת פיחה מדשתק רבא ולא איירי מינה אמנם באמת אין דעתי נוחה כלל להעמיד יסוד הוראה בכלל שהמציאו הבודקים בתרתי או חדא לריעותא שלמדוהו מדברי הראב"ד. אלא יותר נוח לי להעמיד יסוד על דברי הראב"ד גופייהו שהרי כתב תלוי' יוצאת מן הבועה אסורה וכו' הלכך איכא למיחש לה שהבועה מעידה עלי' בנקב תדע שריאה הסמוכה לדופן ר"י בר מניומי אמר אין חוששין לה העלתה צמחין דהיינו בועה חוששין לה ה"נ ל"ש עכ"ל בב"י סי' וא"כ לענ"ד דין זה דסירכה כסדרן יוצאה מן הבועה תלי' בפלוגתא דלפרש"י ז"ל דאין סירכא בלא נקב הא בלא עדות הבועה נמי ידעינן שיש נקב ומ"מ כשר משום דחברתה מגינה עליה א"כ מה בכך שיוצאה מן הבועה ויש נקב מ"מ הכי רביתייהו וכשירה. משא"כ לפי' התוס' דלא מדמין סתימת האונה לדופן סותמה אלא דס"ל דיש סירכא בלא נקב וכסדרן כיון דלא מנתקה כשירה שפיר יש לדון אף בכסדרן יוצאה מן הבועה כיון שהבועה מעידה על הנקב דטריפה כמו בתלוי' וא"כ יראה לענ"ד דבבהמת אינו ישראל יש לחוש לשיטת תוס' ולהטריף ובבהמת ישראל ואיכא ה"מ יש לסמוך על שיטת רש"י וכשירה וכ"ז בבועה כדדאיק הראב"ד וכתב העלתה צמחין דהיינו בועה כי כן פי' רש"י דף מ"ה ע"ב צמחין היינו נו מוגלא אבל טינרא אינו כלל בגדר זה להעיד על הנקב שהרי לא נאמר בגמרא אלא העלתה צמחים חוששין דהיינו בועה ומה"ת לן להמציא עדות זה לכן תמיד כשר כמו סירכא תלוי' ובכל זה אין הבדל בין חלון לליכא חלון אלא ככל הנהוג בסירכא למטה מחציין בלא בועה ה"ה עם בועה רק כדהעליתי עליתי לחלק בין בהמת ישראל לנכרי ודוק:

סעיף ג נוקבים אותה. עיין ש"ך העלה דצריך בדיקה אחר הכיסים. אף מביא בשם הר"ץ דכל בועה ובועה יש לה כיס ושוכבת בה. א"כ א"י ליישב בדיקה זו שבש"ס מה תהא עלה הא אף אם תשפך אהדדי צריך בדיקה על הכיסים ואם ימצא ב' כיסים תטרף ואם לא ימצא אלא חד כיס הא פשיטא דאף אלו לא נבדקה ע"י הבדיקה שבש"ס בודאי שהיתה שופכת אהדדי דתמה אני אם יש במציאות שהמוגלא ומכ"ש מים יהיו בכיס א' ולא תשתפך אהדדי וא"כ מיד לקרעונהו וליחזי אם בכיס אחד כשרה ואם בשני כיסים ממ"נ טריפה. ובשלמא למשמעות הרמ"א הבדיקה שבש"ס פועלת אי שפכו שוב א"צ בדיקה ואמרינן כיס אחד לה ובלא שפכו תמיד טריפה רק אם נמצא ממילא ב' כיסים אז טריפה ונראה דהיינו טעמא דתב"ש שמקיל בבדיקה זו כי באמת משמעות הש"ס וש"ע מורה שאין הכרח לבדיקה זו. ומה שהש"ך כתב וכן נראה דעת הרב וכמ"ש בס"ק ל"ג ושם כתב והא דלא כתב כן הרמ"א גבי סמיכי וכו'. באמת בהד"מ ססק"ו כתב משם נלמד דין בועות סמוכות (ולכן בעיקר הדין דב' כיסים מסופק אני אם הוא מוסכם מהרמ"א ז"ל). ובעיקר הקושי' ע"כ לומר לדעת המהרי"ל דהבועות אף שיש להם כיסים עכ"ז גוף הבועה יש לה עור דק שהמוגלא או המים תוכה מלבד הכיס ששוכנה בה דאז ודאי יש מציאות אף בכיס אחד אינם שופכות אהדדי. וזה צ"ע בחוש הראות:

שם אבל אם הם צמחים קשים וכו' כשרים. איתא בספר שמלה חדשה סעיף ע"ב כל היכא דמכשירינן הכא ב' טינרי היינו שאין בה טפת ליחה כלל וצריך לבדוק אח"ז ואי לא בדק מחזקינן לה בבועה. וכתב בספרו ת"ש כן דעת רמ"א בתשובה וכ"כ ט"ז וש"ך והבודקים וכתבו דצריך לבדוק אח"ז והכי מסתבר דכל שלא בדק לא נפק מכלל בועה עכ"ל. והנה מ"ש בשם הבודקים עדיין לא בדקתי בכל ספרי שחו"ב זולת בזבח שמואל מצאתי כתוב על לשון המהרי"ו שהוא ז"ל והא דאמרינן תרי בועי דסמיכי ובועי בשיפולי היינו דוקא בועות שיש להם מוגלא אבל אם אין בהם מוגלא אלא קשים כאבן אינם אוסרים כתב עליו ומדכתב מהרי"ו אבל אם אין בהם מוגלא אלא קשים כאבן. וקשה לימא קשים כאבן וממילא ידעינן דאין בהם מוגלא. אלא דבא לומר שצריך להיות קשה לגמרי כאבן שלא נמצא בה טיפה ליחה וכ"כ הש"ך בסי' ל"ז סק"ט וט"ז סק"י דטינרא הוא קשה כאבן ואין שם ליחה כלל עכ"ל הט"ז והוסיף אבל אם יש בה טיפה ליחה הוי בועה ונאסר בסמיכי ובשיפולי עכ"ל הז"ש. ואני אומר כי כ"ז ליתא. ותדע אלו הי' נשמע מן מהרי"ו כדעתו דדוקא צריך שלא יהי' בה טיפה ליחה הלא בתשו' הרמ"א סי' ה' מביא לשון המהרש"ל שכתב אליו כתבת שטינרא קשה כאבן שאין בה לחלוחית ז"א בנמצא נהי דדמי' לאבן במשמוש היד מ"מ אינה קשה כאבן שאם כן לא הי' גרע מאטום בריאה וכן פי' רש"י שהם מלאים מוגלא קשה ושע"ז השיב רמ"א ראה אדוני מורי הלא דברי בעצמן כתב מהרי"ו. ומעתיק לו לשון הנ"ל. ומדוע בכל מה שנתווכח עמו למה לא הוכיח לו מלשון מהרי"ו ההיפוך מדעתו שמה שהמהרש"ל קורא טינרא אדרבה הוא בועה וזה לא מצינו בכל הויכוח א"ו דמודה לו הרמ"א דאף דיש בה טיפה ליחה כל שאך במשמושה הוא כאבן היא טינרא. ואך פליג עליו דאף אם אין בה כלום נמי לאו אוטם הוא אלא טינרא. ותמה תמה אקרא איך העידו שני עדים שקר בשם הש"ך. שהרי ז"ל הש"ך שם ובתשו' הרב סי' הו"ז נתווכח עם מהרש"ל שדעת מהרש"ל דטינרי היינו קשה ויש בה ליחה קצת דאם לא נמצא בה שום ליחה כלל היינו אטום ודעת הרב דאפילו אין בה שום לחלוחית רק שהוא קשה לגמרי כאבן מ"מ כיון שמראהו דומה למראה מוגלא היינו טינרי וכו'. הרי לך בהדיא דכתב דאפילו וכו' מבואר דמודה למהרש"ל ביש בה ליחה קצת דטינרי הוא אלא דאפילו אין בה ליחה כלל נמי טינרי הוא. ונהי דבספר שפתי דעת דחק בדברים שאינם בהש"ך כדי להסכימו לדעת הת"ש. מ"מ איך אפשר להביא הש"ך עדות לדעתם מה דבאמת הפשיטות מבואר ההיפוך. וכן הפר"ח העתיק כל לשון הש"ך והוא הברור כדהוכחתי מן תשו' רמ"א גופה. ותדע עוד שהרי בסי' ז' כתב הרמ"א ובזה אני אומר שאם היה חילוק בטינרי בין יש בה מוגלא לאין בה למה לא אשתמיט שום פוסק או בעלי התלמוד לחלוק בטינרי כמו שחלקו באטום או להצריך בדיקה בטינרי אם יש בה מוגלא או לא דהרי ריעותא אתיליד לפנינו (ובודאי כדבריו כן הוא דנשמע מהסוגיא דלא בעי בדיקה שהרי לא אמרו ולא מידי על הנך דקיימו כנדי כנדי) הרי לך בהדיא דלא כדעת הת"ש וז"ש. דאלו לדבריהם דלהרמ"א נמי יש הבדל איפכא דאם יש בה ליחה קצת הוא בועה ואם אין בה כלום הוא דהוי טינרי הא קושי' זו בעינה נמי עליו קשה דלא אשתמיט שום פוסק או בעלי התלמוד לחלוק בטינרי אם יש בה מוגלא שאז בועה הוא ולא טינרי אם לאו שאז הוא דהו"ל טינרי או להצריך בדיקה בטינרי אם יש בה מוגלא אם לאו דהרי ריעותא לפנינו כדבאמת אינהו לדעתם מצרכי בדיקה. א"ו כדעת הש"ך דלהרמ"א אין שום הבדל ואין חילוק בין יש בה טיפה ליחה או אין בה כל שבמשמושה הוא קשה כאבן ויש בה מראה מוגלא היא טינרי וכשר בלי שום בדיקה. ותדע עוד הרי המהרש"ל כתב שהטינרי קשה כאבן שאין בו לחלוחית ז"א בנמצא. ואלו לדעת הרמ"א לא יהא נקרא טינרי אלא כשאין בהם שום לחלוחית הא א"כ ע"כ טינרי שבש"ס היו בלא לחלוחית כלל הי' לו להכחישו שהרי נמצא הי' בהש"ס א"ו בלי שום ספק אצלי דליתא אלא כדהבין הש"ך. ומ"ש המהרי"ו אבל אם אין בהם מוגלא אלא קשים כאבן ר"ל שאין בהם מוגלא למראה העין אלא קשים כאבן במשמושם. ודקדוק שוחט הזבח שמואל הוא דקדוק קל מסובים. וגם פי' הט"ז אין בו שום הכרע אלא ר"ל לאפוקי מדעת מהרש"ל ודזה נמי טינרי הוא אבל לדינא העיקר הברור כהבנת הש"ך ופר"ח הפשוט ואין צריך לשום בדיקה כדמוכח מהש"ס כנ"ל ודוק. שוב ראיתי בז"ש דף כ"ו ע"ב מביא פלפול בשם השוחטים בסי' ג' נשמע מנייהו הוראה זו לחלוטין דביש טיפה ליחה הוא בועה ולא טינרי. גם הטעם שנתנו על מתוך טינרי כשר משום דמעלמא אתא לענ"ד הוא הבל. ולענ"ד גם המה לא ידעי מה קאמרו רבני מהרש"ל ורמ"א:

בש"ך סק"ט כתב הב"ח נ"ל דה"ה במלאות רוח עיין בזה פר"ח כתב לטעם הרשב"א ור"ן אף בזה יש להטריף:

פר"ח סק"י. וה"ה כו' או בועה מעבר אל עבר. נ"ב לדמיון הש"ך סי' כ"ח לריאה שנשפכה כקיתון. א"י מה מהני שקרום ריאה מכסה ואינה גבוה הא גוף דין נשפכה כקיתון אינה גבוה ומ"מ מבפנים יש לקוי במקום סמפונות ויש לחוש לנקובתם ולזה מורה לשון הש"ך שכתב וכי גרע מפני שהיא בולטת. וצ"ע למעשה אם יש מוגלא בהמורסא:

שם ס"ק כ"ג והתשובה היתה. נ"ב עיין בזה מ"ש בצד ספר משבצות זהב בסי' ל"ט:

סעיף ה עיין ש"ך ס"ק כ"ו מקשה מריאה שנשפכה כקיתון וכתב תי' דחוק. ולענ"ד לק"מ דהא ב"י בשם הרשב"א בסי' ל"ו הקשה דאפילו ליכא שורייקי ליחוש לנקיבת הסמפונות ותירץ דלהא ליכא למיחש דכיון שהריאה נתקלקלה כ"כ עד שנשפכה כקיתון אם איתא שנתקלקלו הסימפונות שבה כלל איתמוחי הוי מימחו ומינכר במנא ומדלא מימחו ודאי לא אנקבו. וא"כ הכא דלא נתקלקלו כ"כ עד שנשפכה כקיתון רק בועה אחת דקיימה במקום הסמפונות פשיטא דאף דליכא שורייקי איכא למיחש לנקיבת הסמפון במשהו. והכי דייק לשון הרמב"ם שמצריך בכל בועה לבדוק הסמפון שתחתי' אם נמצא נקוב טריפה. ומזה למד הב"י עכ"פ לחוש לדעתו במעבר לעבר במקום סמפון. וא"כ נהי דהרמב"ם מקיל בבדיקה פשיטא לדידן דמחזקינן לאינם בקיאים בבדיקה כזה שפיר דסתם הרמ"א דטריפה וברור הוא. ובספר ת"ש הרגיש וכתב סקל"ט והיינו נמי דכתב הרמב"ם גבי בועה דצריך לבדוק הסמפון שמא נקוב ולא כתב שמא נמוח וכו' ע"ש שהמציא מזה סברא חדשה ופליג על הש"ך. והפשוט דגבי בועה מחמיר בדיקה בחוש הראות בכל הסמפון לנקב משהו כי לשמא נמוח הי' מועיל בדיקת הש"ך של ריאה שנשפכה כקיתון וכנ"ל. ודוק כי ברור הוא לענ"ד:

לסוף הסימן בועה וכו' עיין בזה ריש סי' מ"ד.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· מעבר לתחילת הדף