יד אברהם/יורה דעה/לז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

יד אברהם יורה דעה לז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

סימן ל"ז סעיף ב'
אם סירכא תלויה יוצאה מן הבועה טריפה. כתב הש"ך ומביא בלחה"פ והבאה"ט ס"ק ו' וז"ל אם עור הבועא מישתנית למראה הריאה כשר דכיון שיש בו מראה ריאה לא ה"ל אלא חיסרון מבפנים עכ"ל. ולפ"ז כ"ש סירכא תלויה או שאר ריעותא שיוצאה מן המורסא שקורין בלאט"ר דלא הוה תרתי לריעותא (שהרי קרום הריאה מכסה אותה) ואדרבה עדיפא מורסא מבועא דאינה אוסרת בסמיכי כיון שאינה גבוה מבשר הריאה. משא"כ בועא אף שנתכסית אוסרת בסמיכי כיון שגבוהה כמבואר בסעיף שאח"ז. וכל זה ברור ופשוט. ולא ירדתי לסוף דעתם של לחה"פ והאחרונים ס"ק י' שכתבו בשם מ"כ וז"ל מורסא שנמצאת בראשה סירכא תלויה אם יש בו מים זכים כשירה ואם מוגלא טריפה עכ"ל. וליתא אלא אפילו יש בו מוגלא כשירה דלא הוי תרתי לריעותא כיון שהיא אינה גבוהה. ות"ל שאחר כתבי ראיתי כן בס' פמ"ג והנאני. וע"ש שכתב דה"ה מורסא וטינרי העומדים על גבשושים או במקום דמשמעת קול כשירה דבועא דוקא אמרו וא"כ ה"ה מורסא על הקמט וכן שנוי מראה מהכשירות. וכן מע"ל אינו פוסל בה. סירכא תלויה מן האטום או מן מראה כשירה או מראה כשירה על הגבשושית מקרי ב' לריעותא. וב' לריעותא לא הוי אלא בשעומדין זא"ז ואין הפרש קש ביניהן ומעידין על שם א' ואיכא דעת א' להטריף בכה"ג מצטרפין. ולענין מיעוך ע"ל סי' ל"ט סעיף י"ג דל"מ רק בתלויה מבועא. ובשו"ת טור האבן סי' יו"ד מתיר ג"כ בסירכא לדופן במצר חזה מבועא כיון דכשר מדינא דגמרא מהני מיעוך אף בב' ריעותא:
ועיין בנודע ביהודה מ"ת חלק יו"ד סי' כ"ג דמטריף סירכא תלויה מחסרון בפנים כמו יוצא מבועא שאין לסירכא במה להתחזק כיון שהעור ריק ואין תחתיו בשר. עוד מטריף שם סירכא בגומא דאין לך תרתי לריעותא גדול מזה כי איך לא נחשב החיסרון לריעותא כיון שהרמב"ם מטריפו לחלוטין. וזה דלא כס' ל"ש דמתיר משום דגומא וחסרון בריאה אין סופו לנקוב ואין ב' ריעותא על שם א' וחולק על התב"ש. ובתשובה הארכתי והוכחתי דהעיקר כהתב"ש דכל מילי מטעם שסוף לנקוב הוא: שאלה ותשובה בהלכות טריפות סימן ל"ז
נידון הלכה למעשה ששחטו שור א' ונמצא שנסרכה הריאה שלו לשמנונית הלב והסירכא היה יצא מגומא שהיתה ע"ג הריאה. והורה מורה א' לקלוף הסירכא כמו שהמנהג בכל הסרכות. וכאשר קלפוה נמצא שנתפשטו דלדולי הסירכא מהצדדים עד סמוך לקמט אשר היה ג"כ ע"ג הריאה. והמורה הנ"ל הורה לקלוף הכל והכשיר ואנכי כאשר שמעתי ותרגז בטני. כי לקוצר דעתי אין לו על מי להשען כאשר יתבאר בעז"ה. ובפרט ששמעתי שכבר היה מורה ובא כן מעודו ואומר כי גומא לא נחשב ריעותא. ותקע א"ע ע"ד ס' בית לחם יהודה שכתב בס"ס ל"ט להכשיר סירכא מתוך הגומא. וכמה גדלה סירכת נגע הצרעת אשר פשתה בזמנינו המורים מתוך ספרי הקיצורים אשר כבר הזהירו ע"ז וצווחו ככרוכיא כל הגדולים שלפנינו. וכאשר כתב ג"כ הרב פרמ"ג בסימן מ"ג ביחוד על ספר הנ"ל שמצא בו טעות כדרך הקוצרים. וצריכים גדולי זמנינו להזהיר מחדש ע"ז. ואשובה אראה מנידון השאלה אם אפשר לקיים ולסמוך ע"ד הבל"י להכשיר סירכא מתוך הגומא כמו שחשב המורה הנ"ל אם נחקור הענין ממקורו.
הנה זה פשוט בכל הפוסקים ובודקים ומנהגים להטריף בכל תרתי לריעותא כשהם מעידים על שם ריעותא אחת וכל שיש דעה להטריף מחשב ריעותא אף דלא קיי"ל כוותה. וא"כ פשוט בספרי גדולי האחרונים אשר מימיהם אנו שותים בהלכות הללו ובראשם הרב המובהק בעל תבואת שור דגומא או קמט בריאה מבחוץ אפילו כל שהוא מצטרף לריעותא אחרת אעפ"י שאין המנהג להטריף בגומא פחותה מאגודל מ"מ ריעותא הוה שהרי מגדולי הראשונים המטריפים אף בכל שהוא והובא בש"ע סי' ל"ו בשם יש מי שאוסר. והן הרמב"ם בפ"ח מה"ש. והראב"ד מדלא השיגו מסתמא ג"כ הכי ס"ל. וכבר הובא דעה זו בתוס' פא"ט (סוף דף מ"ז) בשם יש מי שרצו לאסור ומסתמא לאו קטלי קני הוו כמ"ש התב"ש סי' ל"ו ס"ק נ'. ואף שהתוס' שם הקשו ע"ז דה"ל להגמרא לאוקמא מתני' דקתני או שחסרה בהכי. כבר האריכו כל האחרונים בישוב דבר זה בכמה אופנים וכיון דמהגמ' אין הכרע וגדולי הפוסקים מטריפים וגם הש"ע חשש לדעתם האיך יעלה על הדעת להקל בסירכא דבוקה היוצאה ממנה. ובפרט כמו לשומן הלב אשר המחבר בסי' ל"ט מטריף לגמרי. רק דאנן מקילין למעך והאיך ניקל כולי האי למעך כשיוצאה מתוך ריעותא גדולה כגומא. והרי אפי' ריעותא כל דהו שלא היה מי שיטריף כמו טינרא קיי"ל שאין ממעכין בסירכא דבוקה היוצא ממנה כמו שמבואר בכל האחרונים. והבל"י עצמו הביא זה מקודם שם בסי' הנ"ל. והשתא יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא דמטינרי אין ממעכין ומגומא ממעכין זה דבר שאין הדעת סובלתו. ובודאי אם אינו שגיאה בס' הנ"ל הוא ט"ס או דקאי על סירכא תלויה אבל לא בדבוקה כמו שחשב המורה הנ"ל. והרי לא נמצא בכל האחרונים שיהא מיקל בדין גומא וקמט לענין הצטרפות לשאר ריעותא רק מחבר א' מזמנינו בס' לבושי שרד. וגם הוא לא היקל רק שאינה מצטרפת לשאר ריעות' המעידה על נקב באומרו שגומא או קמט כשהם מתחלת הבריאה אין סופן לנקוב וטריפה רק מטעם חסר ולא הוי ב' ריעותות משם אחד וגם הוא אינו מיקל רק בשניכר שהוא מתחלת הבריאה בבירור ולא בספק. וכתב דהוי ס"ק חסרון ידיעה כמבואר בדבריו בסי' ל"ו ס"ק קמ"ב וס"ס ל"ז ואף במקום הפס"מ כדמוכח מדבריו בסי' ל"ו ס"ק ס' וסי' ל' ס"ק ר"ג. אבל מודה הוא שאין ממעכין סירכא היוצא מתוך הגומא או קמט אף שידוע שהוא מתחלת הבריאה כמבואר בספרו סימן ל"ט ס"ק קע"א. וכ"כ בסימן ל"ה גבי יתרת בדרי דאונא דעדיפי אף מטינרי לפ"ד דאינה מעידה על שם לקותא כלל ואפ"ה מעכבת קולא גדולה דמיעוך סירכא דבוקה היוצאה ממנה. וק"ו ב"ב של ק"ו לסירכא מתוך הגומא כנ"ל והנה דבר זה פשוט באמת ולא הוצרכתי לכתבו רק להוציא מדעת המורה הנ"ל:
אמנם גדולה מזו נראה דאף לענין שאר ריעותא שעל הגומא או קמט דיינינן ליה להטריף ככל דין תרתי לריעותא כמ"ש להדיא הרב התב"ש בסי' ל"ו סעיף כ"א ס"ק מ"ה ובסימן ל"ז סעיף ה' ס"ק ח' והפמ"ג בפתיחה להלכות בדיקה ובסי' ל"ז כתב שכ"ד רוב הפוסקים דס"ל דכל טריפות הריאה מטעם נקב הוא וכ"ד הדרישה וכ"ה התב"ש מתוס' רפא"ט ומהטוש"ע ר"ס ל"ה וכ"ה הפמ"ג מדברי הש"ך שם. ונראה לקיים דבריהם אשר אנו חיים מפיהם:
וראיתי להלבושי שרד שבנה דיק ושפך סוללה ע"ד התב"ש בדברים שאינם מוכרחים ע"כ אאריך בזה דהתב"ש כתב דמוכח דברי התוס' בר"פ א"ט (מ"ב ב') ד"ה דאפיק דכל טריפות שבריאה הוי משום דסופן לנקוב שכתבו דלרבנן לא הוו אלא י"ז טריפות וחסרה לר"ש איצטריך דלרבנן הוו בכלל נקובה. וכתב עליו בס' לבושי שרד בס"ק ג' שאין מדברי התוס' ראיה דאין שום טריפות בריאה שלא יהא משום דסופו לנקוב. דאפי' נימא דטריפות דחסר ויתיר וחליף וכה"ג הוי אין סופן לנקוב רק מטעם חסרון טריפה אפ"ה שפיר כתבו דהוי בכלל נקובה לענין מניין ח"י טריפות שאין לחשוב אותן בפ"ע משום דכולן הוו בכלל נקב משהו שהוא הקל שבכל הריעותות וכיון דנטרף בנקב משהו שוב אין לחשוב בו ניטל וחסר דכ"ש הוא. דמה"ט לא תני במתני' ניטל וחסר ויתיר גבי לב ודקין כמ"ש תוס' שם. והנה הרב הנ"ל החזיק בסברא זו בפשיטות עד שמלבד שדחה בה ראיית התב"ש אלא דמחמתה הקשה בס"ק י"א על התוס' גופייהו דמשמע מדבריהם דלמ"ד חסרון מבפנים שמיה חסרון הוא נחשב במניין ח"י טריפות. ואיך אפשר לחשבו בפ"ע כיון דחסרון הוא כ"ש מנקב ובכלל הריאה שניקבה הוא. גם הקשה בסק"ח על מ"ש הב"י בסי' ל"ו לדעת הרמב"ם דמטריף קמט וגומא ע"ג הריאה ס"ל שהוא משלים מניין ח"י טריפות והאיך ישלים כיון שהוא לדידי' בכלל חסרה הוא כ"ש מניקב וכבר מנה שניקבה והניח בצ"ע:
אבל באמת סברא זו ליתא דלא כתבו התוס' כן אלא גבי ניטל כל הלב והריאה והדקין דהוו כ"ש מניקב כיון דבטל כל שימוש האבר ההוא אבל בלקותות הריאה שכולה שלימה רק שנבראת בה ריעותא במקום אחד זה ודאי לא הוי כ"ש מנקב ובפרט ריעותא שלא מצינו כיוצא בה בשאר איברים שנטרפים בנקב כגון חסר אונא ויתיר אונא וחליף ודמיא כאופתא. או בגישתא ודפחיזא. דודאי איצטריך למתני חסרה הריאה לומר דאף חסרון ולקותא דכה"ג טריפה. דה"א שאינה בכלל ניקבה הריאה כמו שאין נמצא ריעותא כזו בכלל נקובה דשאר איברים. או ה"א דריעותות הנ"ל לא גריעי מאלו נבראת נקובה שאין נטרפת בו כיון שאין מפקעת זיקא כמ"ש הצ"צ וכן הסכים הוא בסק"י. וכיון דאיצטריך למתני חסר כזו שפיר איכא למימניה אותו במניין ח"י טריפות. דכה"ג כתב הרשב"א הובא בב"י סי' מ"ב וביש"ש פא"ט גבי הא דמנו נטולה וחסורה בשתים דלמד הרמב"ם מזה דכל שאמרו שנטרף בניטל אין נטרף בחסר. והוא חולק עליו וכתב דלכך מנוהו בשתים ללמדך שאחד ניטל ביד וא' חסר מן התולדה טריפה שלא ליתן פ"פ לבע"ד לחלוק ולומר דדוקא שחסרה מתולדתה אבל היה לה וניטל כשרה או להיפך ע"כ. והרי התוס' בקידושין (דף נז) כתבו דחסר הכבד טריפה כדעת הרשב"א וע"כ ס"ל ג"כ דלא מנו נטולה וחסורה בשתים אלא כדי שלא ליתן פ"פ לבע"ד לחלוק. וא"כ ה"נ י"ל חסרה הריאה חסרון בריעותות באיזה ריעותא שבה ונקובת הריאה בשתים שלא ליתן פ"פ לבע"ד לחלוק ולומר דדוקא ניקבה טריפה אבל נולד בה חסרון מאיזה ריעותא כשרה או להיפך. אלא ע"כ מדכתבו התוס' דלרבנן ליכא אלא י"ז טריפות ש"מ דס"ל דכל הריעותות שבריאה סופן לנקוב ולכן א"א לחשבן ולנקובה בשתים. דאלו בלא"ה שפיר הוה אפשר למנותן בשתים:
והשתא גם דברי הב"י א"ש דנהי דהרמב"ם לא ס"ל סברת הרשב"א גבי נטולה וחסורה לומר דמנאן בשתים משום שלא ליתן פ"פ לבע"ד לחלוק. היינו משום דלא מסתבר לי' שיהא מקום לבע"ד לחלוק ולומר דדוקא חסר מתולדה טריפה ולא ניטל וא"כ בחסר לחוד הוי סגי וניטל למה לי. אבל בטריפות דחסרון על הריאה מבחוץ דמטריף הרמב"ם דאיכא באמת מכשירים שפיר י"ל דמנאה ולנקובה בשתים כדי שלא ליתן פ"פ לבע"ד לחלוק. וכן למ"ד חסרון מבפנים שמי' חסרון שפיר יש לחשבו ולנקובה בשתים דהא ודאי יש מקום לבע"ד לחלוק. שהרי באמת חולקים עליו. ושפיר ס"ל דיש לחשבו ולנקובה בשתים. דכל שאינו כ"ש לכל הדעות יש לחשבו בשתים. ולא דמי לניטל כל הלב והריאה והדקין שאין עולה על הדעת כלל להכשיר. וא"כ מה שחשב הלבושי שרד לדחות דברי התב"ש אדרבה יש ראיה לדבריו שהן מוכרחין. (אלא דאכתי צ"ע לדברי הרמב"ם שמנאן בב' משמע שאין סופו לנקוב):
ועוד י"ל מטעם אחר יש לחשוב ריעותות הריאה שהן בכלל חסרה מבחוץ בשתים עם נקובה אף אם נאמר דהוי כ"ש מניקבה מ"מ איצטריך למיתני משום דנ"מ לענין סתומה דנקב מתכשר בסתימת דופן במיצר החזה ואלו חסרון לא מתכשר בסתימה כמ"ש הפמ"ג בפתיחה להלכות בדיקה. וכ"כ בס' חוות דעת סי' ל"ו ע"ש. וכיון שדינו חלוק מניקבה שפיר יש לחשבו בשתים. ולפ"ז נסתלקה קושיית הלבושי שרד מהתוס' והב"י והתב"ש:
גם מ"ש הלבושי שרד לדחות ראיית התב"ש מדברי הטוש"ע שהתחילו ריאה שניקבה טריפה ושבקוה ומפרשי לח"ו וחליף. וכתב דמש"ה התחילו לכתוב ריאה שניקבה טריפה שהוא הקדמה לכל דיני ח"ו וחלוף אבל לא שמענו דכל הריעותות סופן לנקוב. הנה דוחה דברי התב"ש בקש וכאלו לא ידע שו"ר. דהא אין הוכחתו של התב"ש הוא משום שהתחילו בדיני נקובה אלא משום דהתחילו ושבקוהו ומפרשי לדיני ח"ו באמצע ואח"כ חזרו וגמרו לדיני נקובה. ומזה ודאי יש לשמוע דכולן משום דסופן לנקוב הוא. דאי משום שניקב הוא התחלה לכל הדינים. ה"ל להתחיל ולגמור כל דיני נקובה תחילה. ולמה הכניסו דיני ח"ו באמצע דיני נקובה. אלא ש"מ כמ"ש התב"ש:
תו כתב הלבושי שרד בסק"ז לדחות דברי התב"ש ממ"ש הט"ז סי' מ"ג והצ"צ דאף נקב גמור כל שנברא כך לית בי' לתא דנקב כלל. וא"כ כ"ש חסר מתחלת בריאה שלא כצורת נקב כלל כגון חסר ויתיר אונא דלא הוי בכלל נקב. וכ"כ בס"ק י' ומה שחשבו לכ"ש אדרבה י"ל דבשלמא נקב שמתחלת בריאה כשר כיון דלא מפקע זיקא אבל חסר ויתיר אונא י"ל דטריפה משום דסופו לנקוב ויפקע זיקא:
גם מ"ש בס"ק י"א לדחות דברי התב"ש ממ"ש תוס' ריש א"ט דמשמע דלמ"ד חסרון מבפנים שמי' חסרון הוא משלים לח"י טריפות. ולדברי התב"ש שכל טריפות הריאה מטעם שסופו לנקוב. גם חסרון מבפנים סופה לנקוב ואיך ישלים המנין אלא ע"כ שאינו בתורת נקב. וא"כ ה"ה שאר ריעותות שבריאה מבחוץ כגון חסר אונא אינו בתורת נקב. ואינו ראי' כלל מחסרון מבפנים לשאר ריעותות שע"ג הריאה. דש"ה שהוא בתוך בשר הריאה ואין בו חשש לשמא ינקובו הקרומים שכ"כ הרשב"א בחידושיו דריאה שנשפכה כקיתון לית בה חשש נקב דמבפנים הוא שנימוק בשרה. ומשום נקב ליכא דעורה לא לקה כלל. ואע"פ שכתב זה למ"ד לא שמי' חסרון. מ"מ למ"ד שמי' חסרון נמי י"ל כן דלא מטריף רק משום חסרון הבשר שמבפנים דס"ל דשמי' חסרון ולא הדר בריא. אבל מודה שאין בו משום חשש נקב כלל מטעמא דאמרן. משא"כ שאר ריעותא שבחוץ ע"ג הריאה יש לחוש דסופן לנקוב אותה. וכ"מ בס' חוות דעת. הרי נתבאר שאין בדחיית וראיית הלבושי שרד ממש. ואין לנו אלא דברי האחרונים המפורסמים דכולן מטעם נקבה ומעידין על שם א' ומצטרפין לב' ריעותות:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף