בית מאיר/אורח חיים/תנד

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף



טור ומפרשיו

ארבעה טורים
··
בית יוסף
ב"ח


שו"ע ומפרשיו

שולחן ערוך
··
אליה רבה
חק יעקב
כף החיים
מגן אברהם
מחצית השקל
משנה ברורה
שערי תשובה
באר הגולה
ביאור הגר"א
ט"ז
לבושי שרד




לדף זה באתר "על התורה" לסימן זה באתר "תא שמע" לדף זה באתר "שיתופתא"


בית מאירTriangleArrow-Left.png אורח חיים TriangleArrow-Left.png תנד

סעי' א' ויוצא במצה מסולת נקי' ביותר כתב הפר"ח מדקתני ת"ר יוצאין בפת נקי' ובהדראה ובסריקין המצויירין ואע"פ שאמר ואין עושין סריקים וכו' ומדעריב ותני להו אהדדי משמע שדינן שוה וכי היכי דסריקין אסורים לכתחילה ה"ה נמי לאידך פת נקי' והדראה וכו' ע"ש. ולא דק בזה דודאי מוכח דיוצאין בפת נקי' ואפילו לכתחילה וממילא ה"ה בהדראה שהרי בדף מ' דייק רבא מברייתא זו דמותר ללתות דתניא יוצאין בפת נקי' ואי אפשר לנקי' בלא לתיתה ואילו דיוצאין היינו אך דיעבד מהיכי יש ללמוד דמותר לכתחילה ללתות הא אפילו מאן דאוסר ללתות כי לא נתבקעו שרי א"ו דיוצאין היינו לכתחילה וק"ל:

סעיף ג עיין בגמרא ובטור וז"ל הרא"ש ורבינו האי פי' האי דחלוט הוא לחם העשוי בשמן כחלוט של בעלי בתים הילכך אין יוצאין בו לפי שהוא מצה עשירה וחלוט שחלטו ברותחין יוצאין בו אם חזר ואפאו גם לפי' זה צ"ל דהכא איירי בבלילתן קשה ולקמן בבלילתו רכה איירי דהכא קרי לי' לחם אלא דלא הוי לחם עוני ולקמן אפילו לחם לא הוי ולפ"ר יש לתמוה דדלמא לעולם אפילו בבלילתו רכה איירי ומה דאקרי לחם היינו משום דאיירי בחזר ואפאו ולקמן דלא מקרי לחם בלא חזר ואפאו וכן מביא הר"ן בשם רבינו אפרים תי' זה בסגנון זה וע"כ לומר דלא משמע להרא"ש סתם לשון פרט לחלוט דוקא בשחזר ואפאו אלא משמע לו פרט לחלוט כשאכלו ע"י חליטתו ומוכרח לשנויי דאיירי בבלילתו עבה כנלענ"ד אלא שהפר"ח העתיק דברי הרא"ש בלשון ר"ה ואף מקשה לפי' ר"ה מה אירי' חלוט אפילו נאפה נמי דהא הוי מצה עשירה ומשני דבאמת הא איירי בדהדר אפי' ולדעתי לשיטתו לא משני מידי דמ"מ קשיא מה חידש בברייתא במה דקתני פרט לחלוט מן הברייתא שבדף ל"ו דאמר ר"ע פרט לעיסה שנלושה ביין ומדוע נמי תפס הלשון פרט לחלוט ולא כלשון ר"ע עצמו ולהמבואר לעיל בהרא"ש שהוסיף לבאר הכי פי' ר"ה עיקרו כדי להעמיד הברייתא פרט לחלוט בדלא הדר אפי' ודאי דלא משני אבל באמת קושייתו מעיקרא לק"מ דעיקר החידוש לר"ה היינו דלא תימא דוקא בנילש גוף העיסה ביין הוא דהוי מצה עשירה אבל אם תוך העיסה לא בא אלא מים ולא נילש כלל במשקים זולת מים אלא שחלטו בשמן ה"א דזה לא מזיק ולא מקרי משום הא מצה עשירה כמו שאינו מזיק בלחמי תודה הרביעית המתחלק בדף ל"ח ע"ב קמ"ל התנא דחלוט לבד בלא לישה נמי ממועט וזה ברור ומ"ש תו ותדע דהא לר"ה אפילו בלילתו עבה כל שלא אפאו בתנור לא מקרי לחם א"י היכן רמוז זה בדברי ר"ה ומהרא"ש לפירושו מבואר איפכא וכנ"ל ואי משום שהטור כתב בשמו דאפילו בלילתו עבה וחלטו ברותחין והדר אפי' יוצאין בו ומשמע הא אי לא הדר אפי' אין יוצאין בו ומשום דאינו לחם ודאי לפי העתקת הפר"ח לשון ר"ה יש לדקדק מדמוקים להחול' אפילו בבלילתו עבה ומ"מ הגמרא דייקא כיון דהדר אפי' לחם קרינא בי' משמע אבל בלא הדר אפי' לאו לחם הוא אבל באמת לשון זה אינו כלל בדברי ר"ה והטור הוא שכתב הכי בשמו כיון שמוכח עכ"פ מפירושו דהחליטה ברותחין אין לה ענין כלל למצה עשירה ממילא פשיטא דפליג על ר"ת בדינו וסובר דאפילו בלילתו עבה וחולטו והדר אפי' יוצאין בו אבל מ"מ י"ל דלא איירי בהחול' כ"א בבלילתו רכה דעל זה דייק כיון דהדר אפי' אבל בעבה באמת נמי יוצאין בו אפילו לא הדר אפי' אלא משום דזה אינו יוצא אליבא דר"ה אלא לפי' הרא"ש בדבריו משא"כ לפי' הר"ן משמי' דר"א ז"ל די"ל דזה נמי כונת ר"ה וא"כ י"ל דלא סובר כלל ר"ה כר"ת דבלילתו עבה אפילו לא הדר אפי' מקרי לחם לא העתיק בשמו אלא במה דבודאי פליג דהיינו בחזר ואפאו ודוק:

סעיף ד הגה ולענין ברכה וכו' עיין ח"י ומ"ש ודלא כמ"א וכו' הם דברים ברורים וכבר כתבתי בצד מ"א דידי שם ומ"ש ואפשר אין לו מובן דהא דין זה מחלה נפק ושם הי' יאוש ושינוי מעשה אמנם מה שדחה קושי' המ"א וכתב דלק"מ דאסור לברך עלי' היינו בגזל גמור כדאמרינן הרי שגזל סאה משא"כ התם הוא רק חשש רחוק משום חומרא דמצוה בעלמא מחמירין משום מצוה הבא בעבירה בזה עיין סי' ח' בט"ז סק"ח משמע דחשש ברכה לבטלה חמור מחשש עבירות ביטול מצוה ותו דלא משמע הכי מהר"ן פ' לולב הגזול שהרי כ' אבל כל שקנה בתחיל' בלא סיוע המצוה שוב אין בו משום מצוה הבא בעבירה והיינו דמקשינן בגמרא עלה דהנהו אוונכרי וליקנינהו בשינוי השם ונקנינהו בשינוי מעשה דמשמע דכל שניקנין בתחילה קודם המצוה ליכא בי' תו משום מצוה הבא בעבירה (והא דלא מייתי ראייתו מדר"ה גופי' דהיכי שנקנה ע"י יאוש בידייהו ושינוי רשות בידן דאין בו משום מה"בע דשם ודאי שפיר דלא הוי מצוה הבא בעבירה משום דבהתירא אתא לידי' כדאיתא טעם זה בתשו' הרשב"א סי' תתקמ"ח והוי כמו אבידה ע"ש) הרי חזינן שמביא ראי' מזה לגזל ודאי ואולם בעיקר הדין המביא שם בש"ע שאין לברך והוא מתוס' ריש פרק לולב הגזול סוף ד"ה הא והר"ן שם צ"ע חדא התוס' בעצמם ספוקי מספקא וכתבו והא דמשמע בריש הגוזל בההוא דגזל סאה דאע"ג דשינוי קונה חשוב מצוה הבא בעבירה וכו' התם דיחוי בעלמא א"נ שאני ברכה דאיכא נמי הזכרה לשמים ותו הרי בתשו' הרשב"א הנ"ל בהדיא ס"ל דמברך דז"ל אחרי שביאר דאף דקי"ל יאוש כדי לא קנה מ"מ אם יש עם היאוש שינוי שם ומכ"ש שינוי מעשה דקני כתב והא דתנן הרי שגזל סאה וכו' אין זה מברך אלא מנאץ יש מי שפי' אעפ"י שקנה מ"מ אין ראוי לברך עליה ואין מחוור דבלולב והדס הגזולין הרי מברך עליהם (ומאין נשמע לו דמברך עליהם אם לא מכח קושי' הגמ' כדהקשה המ"א) אלא מסתברא הכי קאמר אעפ"י שהוא מברך עליה מ"מ מתוך גזל בא לידו וגזלן הוא מוטב לו שלא גזל ולא בירך וכן הרא"ש פרק שלשה שאכלו הלכה ב' כתב להכריע כהראב"ד דבאכל דבר איסור מברך עלי' וכן מוכח מהא דאמרינן בפרק הגוזל הר' שגזל סאה חטים וכו' אין זה מברך אלא מנאץ משמע שחייב לברך אלא שברכתו היא ניאוץ. הרי לך בהדיא שסובר נמי כהרשב"א דמברך (ובאמת קשה לי על הרא"ש ז"ל איך מביא מזה ראי' לסתור דעת התוס' באוכל דבר איסור הרי ראב"י איירי בתר שקנה הגזילה בשינוי השם ושינוי מעשה ואך דמים הוא חייב ולהכי מברך עליו אך שהוא ניאוץ אבל באוכל דבר איסור גופי' דהוי הברכה מצוה הבא בעבירה ממש שפיר פסק הרמב"ם דלא ליברך תדע הרי הרשב"א הנ"ל נמי פי' כהרא"ש דמברך ומ"מ מביא הכ"מ פ"א מהלכות )( שמסכים עם הרמב"ם וצ"ל דלהרא"ש ז"ל משמע לי' לישנא דראב"י הכי דליברך אף למ"ד שם בהגוזל דס"ל שינוי במקומו עומד ע"ש וק"ל) הרי חזינן הרשב"א והרא"ש תרווייהו ס"ל עכ"פ בתר שנקנה ביאוש ושינוי מעשה דמברך א"כ מהראוי לידחוק קצת ואפשר אף מה שכתבו תוס' א"נ וכו' ר"ל דלהכי חישבו מצוה הבא בעבירה ולעולם דמודו דבעי ברכה ואך לענין דליהוי מנואץ חשוב לי' מצוה הבא בעבירה ולהכי לענ"ד גוף הדין הכא והתם צ"ע לדינא ושוב להרשב"א ודאי ל"ק קושי' המ"א דדילמא מש"ה הזהיר ר"ה דלא ליגזזו הם כי היכי דלא ליהוי ברכתם מנואץ דזה ודאי לא נאמר אלא בגזלן ממש ולא באופן דאוונכרי שעיקר הגזלן הי' הנכרי שגזל הקרקע משא"כ אילו הי' שייך על גזילה דבתר השינוי דלא ליברך עלי' משום מהבב"ע אין נראה לו לחלק ואף באופן זה לא הי' מקשה מידי וליגזזו אינהו ודוק סימן תנה סעי' ג' פושרין כתב הח"י ומבואר בטור וב"י דבהנאה לכ"ע מותר אף בלש בחמין בהטור אינו מבואר אלא בהב"י מביאו בשם הא"ח וצ"ע בגוף הספר כי אפשר קאי בשטת רש"י דעיקר האיסור בדיעבד וא"כ פשוט לחלק בין הנאה לאכילה אבל אם סובר כמשמעות הרי"ף ורמב"ם דמשום ספק חימוץ מחמרינן אף בדיעבד צ"ל דמסתביר לו לחלק דבאכילה דאיסור כרת החמירו משא"כ בהנאה דאינה אלא איסור לאו אבל צ"ע ביבמות דף קי"ט דמסיק רבא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת ועי' במ"ל פ"ב מה' י"ט מאריך בפרט זה ואולם להרמב"ם דס"ל אין לוקין על לאו של הנאה ניחא מ"מ לחלק ואין כן שטת התוס' ועיין פ"ה מהלכות יסודי תורה במ"ל:

Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

·
מעבר לתחילת הדף