בית מאיר/אורח חיים/שצב

בית מאיר ‏ אורח חיים שצב

סעיף א' אבל אם היתה של הרבים וכו' איתא בהריטב"א לבתר שהביא תירוץ הרמב"ן מהירושלמי שהו' הסעי' ה' כתב ולפי שטה זו הא דקתני שאין מערבין לחצאין בעיר של יחיד ה"ה לעיר של הרבים שהכשירו ר"ה שלה דשוב אין מערבין אותה לחצאין וכו' ומיהו בסמוך גבי הא דפריך תלמודא מ"ש חצאין דלא דאסרי אהדדי מבוי מבוי נמי אסרי אהדדי כתב רש"י ז"ל מבוי נמי כיון דמעיקרא של יחיד הוא והיו מערבין את כולה והורגלו להיות אחד אסרי אהדדי ואפי' איכא לחי או קורה לא מהני:

נראה מלשונו זה דדוקא משום דהות עיר של יחיד הא אילו היתה מתחילתה לרבים מערבין אותה לחצאין או מבוי מבוי אבל א"א לומר כן. הנה הריטב"א הבין מרש"י דלחצאין עם מבוי מבוי דין אחד להם אבל שוב מביא פי' הרב מאיברא על קושי' תוס' דמ"ש מלחי לחצי מבוי בלשון זה דטעמא לאו משום דלחי אינו מציל מדי חצר שאינו מעורב ולמה יועיל לחי במבוי או כפי דברי רש"י בעיר של רבים א"ו טעמא דמילתא כך הוא דאפילו עיר של רבים אין מערבין אותה לחצאין אבל לענין לערב אותה מבוי מבוי מהני שהיא עיר של יחיד והורגלו כולם יחד להיות מותרים זה בזה כשהכשירו כל העיר ועירבו את כולה חזרה כל העיר כחצר אריכתא ואין לחי מועיל בחצי חצר להתירא וצריך לערב את כולה אבל אילו היתה עיר של רבים שלא הורגלו לערב יחד המבואות מילתא באנפי נפשייהו דלא אגידו בר"ה הילכך מותרים כל אחד ואחד מהם ע"י לחי וכ"ש מידי ר"ה זה המוכשר שהוא כחצר שאינו מעורב והוי לי' נעשה לחי לחצי מבוי שיש לו חצי מבוי לפי שיש למבוי תורת הכשר לחי ואפילו מר"ה ומכ"ש לחצר שאינו מעורב עכ"ל ונהי דבזה לא קים לן כתירוץ רב זה דהא פסקינן בסי' שס"ג דאין לחי מועיל לחצי מבוי אלא כשלא הכשירו כולה מ"מ מדברי שניהם נלמד דאף עיר של רבים אין מערבין לחצאין (וזה דלא כמשמעות הרמב"ם שהוא לשון הש"ע סעיף ד'] ולהרב מאיברא אף רש"י מודה בזה והנה שוב בתר הכי כתב הריטב"א ועם דברי רבינו ר"ל הרמב"ן ז"ל עולה תירוץ למה שהקשו רבים עיר של רבים שעושין לה שיור והוא בא להתיר בעיר של רבים וזה איך אפשר אדרבה היה לו לאסור מפני שרגל מצויה בעיר ולא מצי מסלקו ליה מהכא והתירוץ בזה עולה מדברי רבינו ז"ל שלא אמרו שיאסור אלא מי שיכול לערב ולא עירב אבל אלו כיון שהם בעיר של רבים שאמרו חכמים שלא יערבו עליהם שאין לך אוסר על חבירו מפני שלא עירב אלא כשיכול לערב עמו ולא עירב כדכתיבנא לעיל ודברים אלו יש לתמוה דא"כ לחצאין נמי יהא שרי ומ"ש לחצאין מאנשי השיור דנמי מערבין בפני עצמן אמנם באמת תירוצו על קושי' הרבים במח"כ אינם דברים של טעם כי מה ענין מי שאינו יוכל להשתתף מחמת חיסרון מחיצות למי שמוכשר אלו כמו אלו אלא מפני שאמרו חכמים דאין מערבין את כולה וצריך שיור. הא הכל קשיא מה תיקנו חכמים במידי דתקנה קלקלה:

אמנם באמת קושי' הרבים מעיקרא ליתא שהרי מבואר בהמ"א בשם הראב"ד דלחצאין אין דקה מועלת ובודאי שהכי מבואר בהגמרא שהרי אמרו ואין מערבין אותה לחצאין אלא או כולה או מבוי מבוי ומבוי מבוי הא אינו אלא ע"י דקה ש"מ דלחצאין לא מועיל דקה ומטעם הראב"ד שאין דקה מועלת במקום דריסת הרבים ור"ל דדקה לא מהני אלא לפני פתח חצר או מבוי שלפנים מן הדקה אין רבים דורסים משא"כ לחצאין דבין למ"ד לאורכה ובין למ"ד אף לרחבה מטעם סברתן הדקה תעמוד במקום דריסת הרבים ולכן אינה מועלת (ומה שהמ"א הוסיף לבאר ודוקא בשר"ה עוברת בתוכה כמ"ש סעיף ו' וכן משמע בגמרא וטור א"י לפרש דמה בכך דהסוגיא נאמרה על ר"ה עוברת בתוכה הא כבר נכשר הר"ה ע"י תיקוני' לר"י כדאית ליה ולרבנן כדאית להו ומ"ש אם הוא ר"ה של י"ו אמה או פחות שהוא רשות כרמלית א"ו אין בכך כלום אלא פשוט כדכתב הראב"ד וכנ"ל) וא"כ שאין דקה מועלת מכ"ש דפסין וצ"פ לא מהני בלחצאין וכדכתבו תוס' משום הכי בד"ה אבל שבחנם פי' רש"י דבר"ה אין רמז מחיצה משום דאפילו רמז מחיצות לא מהני כלל ללישנא בתרא זה וזה לשטת הריטב"א והרב מאיברא אף בעיר של רבים נמי לא אבל השיור הא מבואר בהטור דעושין לו פסין או א"פ והיינו מפני שעושין זה לפני חצר המשוייר שלא יהא פרוץ במילואו ומהני כמו שמהני שם בפשיטות בדקה:

ודע למי שמ"ש הרמ"א סוף הסעיף וצריך שיעשו ביניהם שני פסין וכו' זה לא קאי על סוף הסעיף ואם רצו לערב מבוי מבוי שבזה באמת בלחי וקורה די ועיין מ"א וח"ש אלא קאי על דין השיור שבזה מבואר בהטור כדכתב הרמ"א אמנם הטור גופיה אינו מדבר אם השיור הוא מבוי שלזה נמי די להמבוי בלחי או קורה אלא איירי אם השיור הוא חצר ומשמיענו דלא תימא אחרי שכל העיר מוכשרת במחיצות שוב רשאה לשתף בפני עצמה ולטלטל בגוה קמ"ל שמ"מ צריך תיקוני חצר כדי שלא יהא נפרץ למקום האסור לה מחמת השתוף שאינו אחד וכן הוא בהריטב"א לפירושו המתני' דז"ל ועיר של רבים שעושין לה שיור במקום אחד צריך לעשות (לו) צ"ל לחי] בראש המבוי כדי שלא יהא פרוץ וכו' ולמה דקי"ל כר"י דאפילו אחד בחצר אחת צריך ג"כ שלא תהא החצר פרוצה (לר"ה) ל"ד אלא כלומר למקום האסור לו וכל שהוא כן אע"פ שאותן שנשתיירו רגלם מצוי בכל העיר ולא מסתלק לו מינה והם לגבי דידה כאחד מבני המבוי אעפ"כ אין אוסרין עליהם כי השיור הזה שעשו חשוב כאילו נסתלקו משם וכאחד מבני מבוי שעשה דקה על פתחו שאינו אוסר על בני מבוי כדאיתא בש"ס עכ"ל ועם דברים אלו א"י באמת מה חש לעיל כלל לקושי' הרבים ודוק:

סעיף ג הבתים וכו' ואפילו הוא בית הבקר. בהריטב"א מבואר שאפילו מבתים שאינם תוך העיר אלא תוך עיבורה של עיר נמי עבדינן שיור וא"כ מה שהניח המ"א בצ"ע סק"ב לק"מ כי סמכינן על תשוב' הר"ן שמביא סק"ג שאף בתי גוים חשובים שיור וכן בדין דמה"ת יגרע מבית התבן וזה תמיד וכ"כ הא"ר ודלא כמ"א שסמכינן על פרש"י ז"ל שכבר מבואר בריטב"א בסוגיא זו שרוב הגאונים ואף ר"ת הסכימו דלא כפרש"י ובפרט לשון הריטב"א הכי הוא ומכ"ש שאין הישראלים דרים בתוכה בכולה אלא במקצתה כי אע"פ שדרים בפני עצמן אין שתופם אלא שתוף מבוי בעלמא ואין צריך שיור אמנם מ"ש הריטב"א תו שם לפירושו ומפני זה בכל מדינת הארץ הזאת אפילו ישראלים היו דרים בכולה מערבין את כולה בלא שיור שאין רה"ר רחבה י"ו אמה בשום מקום הוא דבר תימא כי עינינו רואים להיפוך רוב הרחובות רחבים י"ו אמה ותו דזה להדיא דלא כרש"י שהרי פיר' המתני' וכגון שאין בה רה"ר גמורה ומ"מ תנן היתה של רבים אין מערבין את כולה וצ"ע:

סעיף ה בד"א וכו' עיין בב"י כתב על דברים אלו אבל מדברי רש"י שם בהא דת"ר עיר של יחיד ונעשית של רבים ור"ה עוברת בתוכה נראה שאפילו כשאין להם חומה עסקינן ור"ל מדפי' שם לחי מכאן ומכאן לרב אשי ר"ה ובעיירות שאין להם חומה עסקינן ובעניותי א"י לכוון מה כוונתו אם ר"ל מדפי' הברייתא בעיירות שאין להם חומה נמצא הרי עתה שבא להכשירה ומ"מ קתני ואין מערבין אותה לחצאין ואמאי הרי עיר כזו יכולין להכשיר חציה ולערבה כדכתב הה"מ אלא הוכיח דרש"י ז"ל סובר דכל שבידם להכשיר כולה ולערבה כולה חייבים בכך ואין הרשות בידם תמה אני דא"כ מי איכא למ"ד דברייתא זו איירי בעיר מוקפת דא"כ מה ענין לתיקון דר"י בלחי או קורה ופשיטא דכ"ע מוכרחים להודות בזה דהברייתא איירי בעיר פרוצה וא"כ לכ"ע תקשי א"ו הם מפרשים תחילה פירש הברייתא תיקון המחיצות ושוב כתבה שאם הכשירה הכי הראשי ר"ה אז ואין מערבין אותה לחצאין וא"כ אף מרש"י איני רואה ראיה דפליג בזה ואי דנימא דכוונת הב"י במ"ש אבל וכו' שאפילו כשאין להם חומה עסקינן ר"ל מדפירש בהברייתא ובעיירות כו' נשמע מיניה דלאו דוקא בעיר מוקפת חומה עם דלתות שהוא רה"י ומערבין את כולה אלא ה"ה באין מוקפת ואין ר"ה של י"ו אמה עוברת תוכה נמי מערבין את כולה:

והאמת פשט לשונו בהמתני' משמע הכי שכתב עיר של יחיד וכו' מערבין את כולה כבתחילה ואין מבואותיה צריכין תיקון וכגון שאין בה ר"ה של י"ו אמה ואם יש בה בגמרא מפרש חקנתא והיינו מה דקאמר בהברייתא וזה לא שייך אלא בעיר אין חומה וכנ"ל ש"מ דאף המתני' מפרש בעיר אין חומה ומ"מ כתב דהיכי שאין ר"ה עוברת תוכה הרי הוא כחצר אחת ואין מבואותיה צריכים שום תיקון:

אבל יש לתמוה על זה הפלא ופלא שאיך ס"ד עיר פרזי אין חומה יהיו כל מבואותיה מוכשרים בלי שום תיקון ויהיו כחצר אחת. במה נעשתה חצר שהיא מוכשר בד' מחיצותיה ועיר זו כל מבואותיה המפולשות המה מפולש לכרמלית שהרי כל המקומות שחוץ למבואות לכל הפחות הם כרמלית והעקומות נמי דינן כמפולשות וצריכים צ"פ מכאן ולחי או קורה מכאן ואפילו המבואות סתומות שבתוכה בצד פתחה צריכה לחי או קורה וגדולה מזה מבואר בהריב"ש סי' ת"ה שאפילו עיר מוקפת כל שנפרצה החומה בפירצה האוסרה שוב כל מבואותיה המפולשות והעקומות בפילוש צריכים צ"פ מכאן ולחי או קורה מכאן ואף דאיירי שם בעיר שאין בה ר"ה ולא מבואות המפולשים לר"ה ע"ש ודוק והנאמר בתשוב' מור"ם לובלין סוף סי' מ"ט הוא ט"ס ובמקום מלת שהוא צ"ל שאין] והאמת שראיתי בתשוב' מהר"י טראני חלק א' סי' צ"ד הבין כונת רש"י על דרך זה אבל במח"כ אף כי חכם גדול הוא בתשוב' זו רוב דבריו מגומגמין לא נהירן ולא ברירן תחילה כתב הילכך תיקונה כאותה ששנינן בפרק כיצד מעברין עיר של יחיד וכו' מוערבין את כולה וכו' ומדברי רש"י שם ובהברייתא מוכח דמיירי בסתם עיירות שאינם מוקפות אלא שפרוצים לשדה ומייתי עלה דברי הרא"ש והגה"מ. והבין מדבריהם שמה שהכשירו לערב מבואות ע"י פסין או צ"פ היינו שזה יעלה להיכשר מחיצות ולהכי נתקשה שהרי במבואות המפולשים צריך דוקא צ"פ ופסין לא מהני דאל"ה קנה על גביהן למה לי ולהכי מסיק שהגדולים לא הכשירו אלא במבוי סתום ולא במפולש וכל דבריו ליתניהו בזה אלא שהם איירי בעיר שהכשירו במחיצות דהיינו הראשי ר"ה כהלכתא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה באופן שכל מבואותיהם לא היו צריכים לתיקון כלל עיין בהג"מ ורא"ש וטור וש"ע הכא תמצא כדברי ואזי פשיטא כיון דהפסין אינם באים להכשיר המחיצות אלא לחלק הדיורין אף אם המבוי מפולשת רשאין להשתתף במבוי זו בפני עצמה ע"י ב' פסין לכל צד (ולשיטתם שפסקו כלישנא בתרא דר"פ עיין ודוק) באופן שלדינה בזה יפה כיון דעיר שאינה מוכשרת בראשי פילושיה כל המבואות המפולשת שבתוכה שפתוחים לכרמלית צריכים דוקא צ"פ מחד צד:

תו כתב שם ומיהו דוקא במבוי בפנה עצמה אמרו כן אבל בעיר אחת שבאו להכשיר את כולה או להכשיר בה מקצת לא דנו בה דין מבוי מפולש ולא מבוי עקום שהרי כל המבואות שבעיר אין צריכים תיקון. ותימא מה יענה לההוא מבוי עקום דהוי בנהרדעי דף ו' ע"ב) כמו שכתב רש"י ז"ל ופשיטא דאית בה כמה מבואות מפולשות או עקומות שדינם כמפולש וכו' א"כ למה לא צריך תיקון למבואות העיר וכו'. אלא כך נראה עיקרו של דבר שהכשרה של עיר אינה כדין מבוי אלא כולה כחצר אחת הוא כדאמרינן בפרק המוצא תפלין גבי ירושלים וכו' השתא דדלתותיה ננעלות דינה ככרמלית וכתב רש"י שהרי היא כולה כחצר של רבים שלא עירבו וה"ה בעיר שיש לה מחיצה או שיש לה אגר גבוה י' (וא"י מה בין מחיצה או חגר גבוה י' לחומה ובזה סותר דבריו הראשונים דמשמעותו שבא לפרש לרש"י בעיר פרזי כסתם עיירות שאינם מוקפות חומה אלא שפרוצים לשדה) אף על פי שאין בה דלתות שלא הצריכו דלתות אלא להכשיר רשות הרבים וכן מוכח שם מדברי רש"י ז"ל וכיצד מערבין גבי עיר של יחיד ונעשה של רבים כתב רש"י בלשון זה ואין מבואותיה צריכים תיקון שהרי היא כחצר אחד אף על פי שהוא מפרשה בעיר אינה מוקפת חומה ואי אפשר כלל לעמוד על דבריו שאם רש"י ז"ל נמי איירי בעיר מוקפות גדר או אגר מ"ש הוא או חומה ואם הכונה בלא דלתות זה היה אפשר לפרש אף בחומה בלא דלתות:

שוב כתב משיירא שחנתה ונראה כאילו צ"ל תו ראיה משיירא והוא ראיה כאוכלא לדנא ולבסוף מסיק ובאמת דלא נוכל כלל לומר שיהא ניתר מבוי מפולש כהך (ר"ל בב' פסין וזה אמת) אבל כשאנו באין להכשיר עיר אחת שהיא נדונית כחצר אחת ואין מבואותיה צריכין תיקון מסתביר לדינא בכל עניניה כחצר שהכשירה בפסין וכמו שהעיד הוא ז"ל שהיו עושים בשאלונקי ולא שאני לן בין מוקפות חומה לשאינה מוקפות חומה כדכתיבנא ולענ"ד כל דבריו בזה תמוהים ומופלאים ובודאי עיר אין מוקפות צריכים תיקוניה כמבואר לעיל צ"פ מכאן ולחי או קורה מכאן היכי שאפי' אינה מפולשת אלא לכרמלית כמבואר סי' שס"ד ובהריב"ש הנ"ל ולאחר כל זה א"י טורח פלפול זה למה היה לו אחרי שמסיק שם על מקומו שהים הוי שפיר מחיצה מזה נראה שהיתה עכ"פ מוקפת בגדר או אגר רק מצד אחד היה הים חומתה ומסיק נמי לשכור רשות הגוים א"כ הא אדרבה מוכרחים לערב כולה יחד ע"י שכירות רשות גוים כמבואר נמי בריב"ש הנ"ל בלשון זה וא"כ בעירכם זו אם היתה ניתרת כולם בהיקף חומתה הייתם צריכים לערב כולה יחד ולשכור רשות הגוים כולה הכלל כי לא עמדתי על דעתו הרמה בכל דברי תשו' זו:

ואולם דברי רש"י ז"ל באמת צריכים ביאור בהמתני' פי' עיר של יחיד מערבין את כולה כבתחילה ואין מבואותיה צריכים תיקון שהרי היא כחצר אחת וכגון שאין בה ר"ה גמורה של י"ו אמה ואם יש בה בגמרא מפרש תקנתא ובהברייתא מפורש התקנה איירי בלא חומה וא"כ אף המתני' בהכי איירי בלא חומה ומה זה א"כ שכתב שאם אין ר"ה של י"ו אמה עוברת שאין מבואותיה צריכים תיקון וכנ"ל שזה אי אפשר וגם מה זה תו שכתב בפי' הברייתא ובשל הרבים והרי היא של רבים לא שרי רבנן להא תקנתא כלומר דיועיל לחי מכאן ומכאן לראשי רה"ר והמבואות בלי תיקון אלא המבואות בפ"ע צריכים תיקון ומסיים אבל בעיר של יחיד מוכחא מילתא ולהכי די בתיקון לחי לראשי ר"ה והמבואות פטורים. מזה נשמע נמי דהא כל שאין ר"ה של י"ו אמה עוברת אף תיקון זה של ראשי רה"ר לא צריך וכן בדף ס' בד"ה פירי דבי תורא פי' ע"ד זה ע"ש וכל זה תימא בעיני לכן לענ"ד הכי פירושו בהמתני' פי' דעיר של יחיד וכו' מערבין את כולה כבתחילה ר"ל הלשון מערבין כולל כל הכשר העיר (כדאיתא שבת דף ה' ומבואות שאינן מפולשין ערבו מותרים ובודאי שצריכים לחי או קורה וכן רבנן דפליגי על ר' יודא אמרי אין מערבין ר"ה בכך) הן לענין מחיצותיה והן לענין שיתופה ומערבין את כולה דהיינו ע"י צ"פ בחד צד מוצאי העיר ובלחי או קורה מצד השני ושוב כל ראשי מבואותיה אין צריכים תיקון בפני עצמם משום דהוי כל העיר כחצר אחד אינו מעורב ולא חסר לה אלא השתוף יחד וכתב וכגון שאין בה ר"ה גמורה של י"ו אמה ואם יש בה בגמרא מפרש תקנתא. אין ר"ל הברייתא אלא ר"ל מה שבגמ' מבואר דלרבנן דפליגי על ר"י צריך דלתות תחילה להכשיר רה"ר שבתוכו ועשיות דלתות בודאי אינו נכלל בשם מערבין ובין בזה שאין ר"ה בתוכה שנתקנת ע"י צ"פ ולחי או קורה ובין בזה שנתקן הראשי ר"ה ע"י דלתות שוב הוי כל העיר כחצר אחת כמו מוקפות חומה דמ"ש וכן מבואר בהריטב"א בשם הרמב"ן שכתב דהתם שמכיון שהכשירו כל הר"ה ועשאוהו כחצר שאינו מעורב בשנתנו בשני ראשיו ההכשר הצריך לר"י או לרבנן אף כל העיר נכשר בכך ונעשה החצר אחד שאינו מעורב וה"ה לרבנן במפולשת לכרמלית דהיינו בצ"פ ולחי וכן מבואר בהריב"ש הנ"ל עיין וק"ל ושוב פי' הברייתא שנשנית לר"י דאף שר"ה עובר תוכה מערבין אותה כולה ע"י לחי מכאן ומכאן ותו אין צריכים המבואות שום תיקון ובודאי צריך לפרש ובעיירות שאין להם חומה עסקינן דאל"ה תיקון דלתיים למה לי:

וכתב תו ובשל הרבים והרי הוא של רבים לא שרי רבנן להא תקנתא דהיינו לעירובה כולה כחדא וע"י שתוף חד דכל מבואותיה המפולשים הוי כר"ה ובעי תקנתא מדרבנן כלומר דשל רבים והיא של רבים אין מערבין את כולה אלא מבוי מבוי בפני עצמו ואז צריך לכל מבוי לחי או קורה בפני עצמו משום דמחלפי בר"ה כמבואר בהריטב"א אלא א"כ עשו לה שיור כדאיתא במתני' דאז חזר ושרי לעירובה כולה ע"י תיקון ראשי מוצאי העיר ולהכי אף בשל רבים והרי היא של יחיד נמי דינא הכי משום מה דפי' במתני' הואיל ותחילתה של הרבים דדילמא הדרה ומתעבדה של רבים ועל דרך זה נמי פירש בדף ס' ובכל שכונה היו מבואות הרבה ומערבין יחד ולא היו מתקנים להם לחיים אלא לראשי השכונה היו עושים תיקונים לתקן הר"ה שבנתיים ולא היו מתקנים להמבואות לחיים משום וכו' וכל חד וחד היה שיור לחבריה דאי לא הוי שיור היכי מצי לערובי מבואות הרבה בכל שכונה יחד בכל עיר של רבים ונעשית של יחיד הא אין מערבין את כולה תנן ולהכי כל חד באנפי נפשא בעי עירובא ר"ל כל מבוי ומבוי דאין מערבין כולה אלא דוקא מבוי מבוי אם לא בעשוי שיור (וזה דלא כמהרש"א) ובעי לחי וקורה בכל עיירות של הרבים משא"כ אילו היתה של יחיד מתחילה שפיר היה יכול לערב את כולה וזה לדרכו שבעיר של רבים עיקר מצותה לערבה מבוי מבוי ודוקא בשל יחיד כיון דהורגלו הוא דאוסרין בלא דקה ולא בשל רבים כדאיתא בהרא"ש עיין ודו"ק וא"כ שזה לענ"ד פירש"י ז"ל א"י לפרש דברי הב"י כי איני רואה שום פלוגתא בין רש"י והה"מ וצ"ע:

סעיף ו זה שאמרנו וכו' במח"כ סעיף זה הוא שלא בדיוק כי אותן הדברים נובעים מן הגהות מיימון בשם מהר"מ ואף דשם נאמרים אף במבוי מפולשת לחצאין היינו משום דאזיל לשיטתיה שפוסק כלישנא קמא דר"פ משא"כ הב"י שמבאר ליפסק כהרי"ף ורמב"ם כלישנא בתרא דאף לרחבה אין מערבין לחצאין וזה מבואר בריטב"א וטור דהיינו אפילו ע"י צ"פ באמצע דאילו בלא צ"פ ליכא למ"ד בהריטב"א מטעם שהוא פרוץ במילואו למקום האסור וע"כ הלישנא בתרא אוסר אפילו ע"י צ"פ ואפילו דקה לא מהני אליביה וא"כ מה זה שכתב ומערבין לחצאין וע"כ אך כונתו למבוי מבוי בפני עצמו קורא לחצאין וא"כ לא הוי ליה למיעבד מזה סעיף בפ"ע אלא בסוף סעיף ד' במקום שכתב שמבוי מבוי בפ"ע יוכל לערב ע"י דקה היה לו לכתוב וה"ה ע"י פסין או צ"פ:

ודע דכל היתר זה נפיק מפומיה דמהר"ש ז"ל כמבואר בהג"מ פ"ה מה"ע ואחריו החזיק הרא"ש ומרדכי אמנם בהרי"ף ורמב"ם אינו ובהריב"ש סי' ת"ה אדרבה איתא בלשון זה ונראה דאפילו צ"פ אינו מונע הרבים מלאסור שהרי חצירות הפתוחים למבוי בפתח גמור אוסרים המבוי כשלא עירבו עמו אלא דקה דוקא בעינן וכ"ש דלת עכ"ל אלא שהב"י ז"ל, בסי' שס"ג הביאו וכתב עליו ולענין הלכה פשיטא דלא דחינן כל הנך רבוותא מקמיה והראיה שהביא מחצירות אין ענין לכאן דא"כ אם היו לחצירות ההם דלתות לא היו אוסרים על המבוי והא ליתא דודאי אוסרים הם משום דהתם טעמא אחרינא הוא דהיינו מפני שיש להן דריסת רגל על המבוי אבל חיצוני' אין להם דריסת רגל על הפנימים בצ"פ או פסין די עכ"ל וזה שפיר עולה לדין דהתם דאיירי בחילוק חצי מבוי הסתום אבל הכא דכל המבואות פתוחים לר"ה העובר ביניהם הרי הן ממש כחצירות הפתוחים למבוי כן הכא המבואות פתוחים לר"ה וכמו שיש להחצירות דריסת הרגל על המבואות כן יש דריסת הרגל להמבואות על ר"ה וכאשר באמת הסוגיא נ"ט ע"כ מדמה אותם ומסיק כגון דעביד דקה וכי הא דאמר רב אידי וכו' אחד מבני מבוי שעשה דקה לפתחו אינו אוסר על בני מבוי בודאי דבר קשה שלחצר לא יועיל אף דלתות זולת דקה ולמבוי יועיל פסין וצ"פ הגם שחתני החריף מהו' יודא שי' בהיותו פה רצה לדחוק לומר דוקא חצר שבל"ז רגיל בצ"פ ודלת לא חשוב גלוי דעת לאסתלוקי זולת בדבר חדש כמו דקה משא"כ מבוי דלא רגילה במידי כל מה דעביד לאסתלוקי בתיקוני חצר י"ל דמועיל מ"מ צ"ע:

ואולם כעת נראה לי דהכי אזלה סברת המהר"מ דאינו דומה כלל לחצר הפתוח למבוי ולא נשתתף עמה דשם האיסור כדמבואר ריש סי' שפ"ו משום דהוי כמטלטל מרה"י לר"ה. ולהכי שם נמי אינו אוסר אלא המבוי אבל החצר לעצמו הא שרי שפיר דאינו מועיל אפילו דלתות דמ"מ חשובים כל החצירות כמוציא מרה"י לר"ה אם לא דעביד זה שלא נשתתף דקה שמורה ביחוד שמסלק עצמו כולו מן המבוי משא"כ הכא שאנו באין לאסור אף המבוי גופה שתיאסר אף לעצמה ע"כ אין הטעם מילתא דרה"י ור"ה דא"כ תשתרי המבוי לעצמה (ותו מדוע לא נאמר גבי בית שלא עירב שלא יאסר משום דהוו רגל המותר במקומו וכן בחצר אחד שעירב או שדר בו יחיד נימא אף דלא נשתתף במבוי לא יאסור משום דהוי רגל המותר במקומו כמו דאמרינן בשתי חצירות זה לפנים מזה ועירבה כ"א לעצמה א"ו דאין דומה כלל] א"ו מבוי אינה נראית כלל כרה"י אלא עיקר הטעם כדכתב הרב מאיברא הנ"ל מפני שהורגלו כולה וכו' ע"ש הרי עיקר הקושי' מבוי מבוי נמי אינה אלא מפני שהיא של עיר יחידה והורגלו זה בזה חזרה כל העיר כחצר אריכתא ואין דין תורת לחי בחצר משא"כ פסין או צ"פ שאף לחלוקת חצר מועיל ה"ה דמהני הכא ומה שהסוגי' משני בדקה ע"כ ל"ד ולדעתו מדויק נמי מרש"י ז"ל שלא כתב אלא ואפילו איכא לחי וקורה לא מהני מבואר הא צ"פ או פסין מהני:

והנה ראיתי בסי' שס"ג סעיף ל"א בחיבור דא"ע משיג על הטור וש"ע שפסקו דאם חלקו המבוי בפסין וצ"פ כל חלק יוכל לערב בפ"ע בדברים בעלמא ומסיק ליפסק דלא כותייהו או להגיה בהטור ויסודו על דקדוקי תוהו וסברות בהו לכן מוכרח אני לבאר שאין בדבריו ממשי הנה כתב שהפוסקים בשם מהר"מ לא התירו אלא במבוי סתום שאז כשחלקו בפסין או צ"פ אין אוסרים החיצונים על הפנימים אבל הפנימים אוסרים על החיצונים ע"פ סברת תוס' ליישב קושייתם שבדף נ"ט דשאני חצר דעיקר תשמיש החצר החיצון לבני חיצונה לכן הוי בני פנימה שלא במקומה בחצר החיצון משא"כ מבוי דשייך לתשמיש כל בני מבוי יחד ודאי אסרי פנימית על החיצון והם דברים תמוהים בעיני הרי מעתיק בשם הפוסקים אפילו חצר אחד אם רוצים לחלקו באמציעיתו בב' פסין ויערבו אלו לעצמן ואלו לעצמן ואטו בחצר אחד שייך כלל סברת תוס' וכי משום שחלקוהו בפסין מפני העירוב עיקר התשמיש לחלק החיצון כמו ששייך סברתם בשתי חצירות ממש ואם הוא שייך בחלוקת חצר אחד יותר שייך נמי בחלוקת מבוי וכיון דמדמה נמי המהר"מ חלוקת מבוי לחלוקת חצר פשיטא כמו בחצר מערבים אלו ואלו ה"ה במבוי ותו הא בעצמו כותב דלא שייכים דבריו אלא במבוי סתום ולא במפולשת כדכתב דהא הריב"ש איירי שם בתשובתו דיש לבני מבואות דריסת הרגל זה ע"ז שהמבואות מפולשת מעבר לעבר:

והנה אעתיק לפניך לשון המהר"מ ז"ל בעינו כדמועתק בהגהות מיימון אחרי שמעתיק הסוגיא דעיר של יחיד אין מערבין לחצאין ואף לא מבוי מבוי אלא ע"י דקה כתב תמהתי מקדם על מה שראיתי ביש מקומות בעיר של יחיד שמערבין מבוי מבוי בפני עצמו אע"ג דהנך לא עביד דקה וגם ראיתי מחלקים חצי מבוי שהישראלים הדרים באותו מבוי חוץ לתיקון המבוי עביד דקה וכו' עד ונ"ל דמותר לחלק אפילו מבוי אחד ולערבו לחצאין ובלבד שיתקן לו ב' לחיים או צ"פ דבהכי חשוב כסתום ומובדל מן הדיורין שחוצה להן (ר"ל הגוים) שהרי אפילו חצר אם רוצים לחלקו באמציעותו בפסין יכולים לחלקו ויערבו אלו לעצמן ואלו לעצמן כיון דאין בין פס לפס יתר מי' וכו' וה"נ יכולים לעשות במבוי דהשתא לא אסרי הדיורין שחוץ לתיקון עליהם (ר"ל נמי הגוים ובזה מיושב דקדוקיו) הרי לך ברור שמשוה המבוי לחלוקת חצר באמצע כמו שחצר יכולים לערב כ"א בפ"ע ה"ה במבוי וגם תראה דלא איירי כלל במבוי סתום שהרי מה שראה שמערבין חצי מבוי הישראלים לא היו במבוי סתום כידוע שבמדינות שמהר"מ היה שרוי בתוכם אין מדרכם אלא במפולשת ותו אי בסתום הרי מ"ש שראה שהישראלים הדרים באותו מבוי חוץ לתיקון המבוי לא עביד דקה הא במבוי סתום אין הלשון סובל אלא שהישראלים היו בחלק החיצון חוץ להתיקון והגוים בחלק הפנימי ומה השייכות בזה להיתר דידיה שהפנימים הגוים מותרין והישראלים החיצונים אסורים לכן לענ"ד הברור שאיירי במפולשת ומתיר לאלו ולאלו אם בשני החלקים ישראליים לערב כ"א לעצמו (כפסק הש"ע והיינו דאזיל לשיטתו שפוסק כלישנא קמא דר"פ ועיין סי' שס"ג סעיף ל"א ודו"ק) ואי משום מה דקשיא ליה לסברת תוס' זה היה לו להקשות על גוף דברי המהר"מ דפשיטא ליה דחצר יכולים לחלוק באמצע היה לו להקשות הא בזה לא שייך דעיקר התשמיש לבני חיצונה כמו דשייך בשתי חצירות ממש אבל האמת סברת תוס' אין מוכרח כלל וקושייתם מתורץ בפשוט בהריטב"א דהוא ממש כלשון רש"י דז"ל וסבר רב פפא דלארכה אין מערבין לחצאין דכיון דכולהו בפתח אחד וכלהו דרסי בר"ה כחדא הרי הם מתחברים שם כי ר"ה מחברם כאילו דרים במבוי אחד ואסרי אהדדי וליכא למימר הכא טעמא דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה שהרי כל העיר הוא מקום לכולם וכולם כבני מבוי אחד (ומה תו יש מקו' לקושי' תוס' דיערבו מבוי ומבוי שבחצר אחד וימחלו הר"ה להצד שכנגדם אחרי שע"י דריסת הרגל חשובים כבני מבוי אחד) אלא כשנחלקים לרוחב העיר ואלו נכנסין ויוצאין בפתח שבדרום והאחרים נכנסין ויוצאין בפתח שבצפון הרי אין לאלו על אלו כלום וכאילו כל אחד דורס בר"ה שלו ואינם אוסרים זע"ז והוי כשתי חצירות או כב' מבואות שערבו אלו לעצמן ואלו לעצמן כי אע"פ שפתוחים זה על זה הרי אלו מותרין דהוי להו רגל המותרת במקומה שאינה אוסרת שלא במקומה עכ"ל. וסברת הריטב"א הוא דתפסו הפוסקים לעיקר ולהכי פשיטא להו לחלוק החצר באמצעיתו וה"ה למבוי ודו"ק ודע שאע"פ שכתב הריטב"א דכשנחלקים לרוחב העיר ואלו נכנסים ויוצאים כו' לא תימא שהוא דוקא דאין בני עבר הלז רשאים לילך אף בלא תשמיש רק בפתח שבצדם דז"א שהרי כותב דהוי כשתי חצירות ובשתי חצירות גופי' הרי כותב אפילו ללישנא בתרא דרשאים לדרוס בלא תשמיש על החיצון וכן כתב לעיל בפי' גבי השיור ע"ש אלא דר"ל אחרי שיש להם פתח בפני עצמם ויוכלים ליכנס וליצא בפתח שבצדו בתשמישם שוב הרי הם כמפורדין וק"ל:

והנה איתא בב"י סוף סימן זה כתוב בתשו' שבסוף חזה התנופה מבואות היהודים המפולשים ופתוחים זה לזה ומתוקנין כהלכתן מדין מבוי עקום מותר לטלטל בכל המבואות כשישתתפו יחד הבתים והחצירות כדין שיתופי מבואות ואין צריך לעשות דקה לפני ביתו של מי שלא עירב להפרידו מן האחרים כדי שלא יאסור עליהם שאין זה דומה לעיר של יחיד ונעשית של רבים וע"כ שר"ל שאין זה דומה מפני דאזיל בשטת הרמב"ם ודעמי' שאין נקרא עיר של יחיד אלא קנין יחיד אבל סתמא הוי עיר של רבים. ר"ל קנין רבים שאז הוא מותר אפילו מבוי רק שיהא לה לחי או קורה ומכ"ש בית שיש לו פתח ודלתות ננעלות שאינו מזיק. ואין זה דומה לבית בחצר שלא עירב עמהם שאוסר דהתם הבית עומד תוך מחיצות החצר ומפני חלקו שלא עירב חשובים כל הבתים שבתוך החצר כמוציא מרה"י לרשות המשותף אבל הכא ע"כ דאיירי שבית זה שלא עירב היה עומד חוץ לתיקוני המבואות וא"כ באמת לענ"ד אפילו היתה עיר של יחיד א"י מה יזיק בית שלא עירב למה דקי"ל כהוראת מהר"מ דאפילו למבוי מועיל פסין או צ"פ ואפילו מפולשת מכ"ש שאינו מזיק בית שיש לו צ"פ ודלתות ננעלות וכנ"ל:

תו כתב וכן אין היהודים הדרים חוץ למגרש היהודים אוסרים על היהודים שבמגרש שנתקן כהלכה כי אין כל העיר חשובה כחצר אחד לאסור אלו על אלו ואע"פ שהכל תחת היקף חומה אחת סברה עכ"ל ור"ל לדעתי כיון שהמגרש יש לו היקף מחיצות לעצמו מה בכך שעומד תוך היקף חומת העיר לא גרע מחצר שנחלק בצ"פ דאילו מערבין לעצמן ואלו לעצמן ולו יהא שיש לבעלי המגרש דריסת הרגל על הדרים חוץ למגרש בודאי כשרוצין לצאת חוץ לעיר הוי כב' חצירות זה לפנים מזה ועירבה הפנימית ולא עירבה החיצונה אסורה ולדעתי אילו היו הדרים חוץ למגרש רוצים לערב בפני עצמם נמי היו מותרים אלו ואלו אלא שהדרים תוך המגרש היו אסורים בטלטול לחוץ למגרש וכן החוצים לתוך המנרש. אלא דלא איירי מזה אלא שחוץ למגרש לא היו מערבין בפ"ע ופשיטא שאינם מזיקים להדרים במגרש ומותרים תוך המגרש ולחוץ אסורים ודבריו הם פשוטים וברורים וא"י מה רצה הרמ"א ז"ל בהוספת דברים לדין זה בסי' שפ"ו סעיף ב' בהג"ה לכתוב הואיל ואין להם דריסת הרגל זע"ז והמ"א שם הוסיף לבאר דכופין וכו' (ועיין בזה לקמן) ע"ש כי בלי ספק אצלי שאנשי המגרש יש להם דריסת הרגל על כורחם על שחוץ למגרש לצאת מן העיר אלא הא לא איירי כלל מאותן שחוץ למגרש רק מן הדרים במגרש והם דברים פשוטים מאוד לענ"ד:

סעיף ו הג"ה ואין להם דריסת הרגל זע"ז. לעיל סימן שפ"ו סק"ב פי' המ"א דברי הרמ"א וכתב פי' אע"פ שיש להם רשות לעבור דרך שם מ"מ הואיל שיש להם דרך אחר לצאת כופין אותו לעבור דרך שם כמ"ש סי' שצ"ב ס"ו וסי' שס"ד ס"ג. מזה נראה דהכא נמי מפורש דכופין שלא לצאת אלא בפתחו ולענ"ד כבר כתבתי לעיל שאף שלשון הריטב"א לפ"ר משמע הכי לשונו ל"ד וכן הטור שכתב אבל אם רוצים לחלוק לרחבה ששני בני העברים וכו' כיון שיכולים להסתלק אלו מאלו שלא יהא להם דרך אלו על אלו משמע לפ"ר הכי מ"מ מדלא כתב שכופין על מדת סדום משמע לי ברור כדכתבתי לעיל בלשון הריטב"א שהדריסת רגל בלא תשמיש אינו נאסר כלל אלא כיון שיכולים להסתלק מתשמיש שוב מותרים לערב כ"א לעצמו והדריסת הרגל אינו מזיק כלום כדכתב נמי הב"י בסי' שפ"א על לשון הטור שכתב שלא תשמש ולא תעבור עליה שהוא ל"ד דליכא קפידא בדריסת הרגל אלא תיחד דשא מלהשתמש ה"ה הכא ועיין סימן שע"ח וסי' שס"ג:

סעיף ז עיר של רבים ונתמעטה וכו' כן הוא נמי בטור שלפנינו ולפני הב"י ע"כ לא היה הגירסא בהטור וכתב אותן דברים סוף הסימן בשם ר"י ולפרש"י שרבים לא מקרי אלא בס' רבוא פשיטא שע"כ האיבעיא כעין חדשה מהו אינה אלא בהי' של רבים דהיינו ס' רבוא ונתמעטה אבל הש"ע שסותם כהרמב"ם קנין יחיד וקנין רבים א"י מה ענין לנתמעטה אפילו מעולם עיר של חמשים באם היא קנין רבים איכא למיבעי מה טיבה וצ"ע ותו מסתביר לי מדהרי"ף ורמב"ם השמיטו כל עיקר איבעי' זו שסוברים דע"כ לא מיבעי כעין חדשה מהו אלא לת"ק דס"ל דהשיור צריך להיות חמשים ובבציר מהכי לא חשוב מינכר לא חשוב מינכר לשיור שפיר דאיכא למיבעי כשכל העיר אך חמשים ואף אם נצריכה שיור אי אפשר למיהוי כשיעור המינכר ולכן ס"ל למ"ד באמת דא"צ שיור אבל לדידן שפסקינן כר"ש דאפילו בית תבן אחד חשוב מינכר לשיור וגם ר"ש אינו תופס כלל בדבריו מספר חמשים מה"ת לפלוגי בין עיר גדולה לשל חמשים או פחות והכל צריך לשיור בית אחד עכ"פ כ"ז שהיא קנין רבים מעולם ולהכי סתמו וצ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· הבא >מעבר לתחילת הדף