בית מאיר/אורח חיים/רסא
סעיף א' עיין סי' שצ"ג סעיף ב וצ"ע וגוף דין זה הוא במחלוקת במרדכי פרק ב"מ והאוסרין מביאין ראי' מן התוספתא דפרק אחרון דסוכה דמבואר שם דלאחר תקיעה שלישית שבג' אחרונות אפילו מיחם בידו מניחו על הארץ ועיין סי' רנ"ו שם הנחתי פרש"י דסוכה בצ"ע ובע"כ מ"מ לומר כדדחקתי שם דר"ל שהיתה התקיעה אחרונה סמוך לבה"ש ממש ומה שרצה ר"י לומר שאם בא להדליק מדליק ר"ל שהתוקע לפי ערך ריחוק ביתו הי' מקדים קודם בה"ש מבע"י ולהכי אף להדליק שרי ואמרו לו א"כ נתת דבריך לשעורין אלא סמוך לבה"ש ממש היו תוקעין וא"כ י"ל דדוקא בקבלה לספק חשיכה הוא דמהני אף לשבותים דאל"ה קבלה ל"ל ת"ל דבל"ז מלאכות דאורייתא אסורים מספק משא"כ במקבל עליו מבע"י י"ל דלא מהני לשבותים כמו בה"ש גופי' וראיות המתירין הי' על פי דסברי כפי' רש"י דפרק ב"מ דהתקיעה אחרונה היתה מבע"י להוסיף מחול אל הקודש ויהי' איך שיהי' להתוספתא ע"כ המתני' דקתני דטומנין בה"ש ע"כ מתפרשה ליחיד השוכן במקום שאין תוקעין וא"כ ראיות הח"צ סי' י"א מהרמב"ם נמי ליתא כי כמו שמתפרשה המתני' לדעת האוסרין ע"פ התוספתא הכי מתפרש הרמב"ם אלא שהח"צ חולק מסברא דלא עדיף קבלה מספק תורה ועיין סי' שצ"ג. והראי' שבמ"א ס"ק י"ב מרבי דוחה ע"פ שטת הרמב"ם דס"ל דלא הותר בה"ש אלא מדוחק, ועיין הכא בב"י דלרש"י לא אזלה דחייתו וצ"ע וכתב המ"א עוד כתב שם דהמרדכי לא אסר אלא במי שקיבל עליו שבת אבל מי שלא קיבל שבת אפי' אחר ברכו מותר בשבותין ולא עיין במרדכי סוף הפרק שהביא ראי' מהולכת שופר שהוא שבות וכתב הח"צ הנ"ל אותה ראיה איני מכיר דאיפכא מוכח התם דלמאי דבעי למימר שנתנו חכמים שעור לחזן. להוליך שופרו הא מותר להדליק לכל אדם אלא שאין משם ראי' כלל דהתם למאי דס"ד עדיין לא מקרי קבלת שעור עד שעור הולכת שופר ולענ"ד ראיות המ"א ברורה דהא היש מי שכתב ע"כ דעתו לחלק דמי שקיבל בעצמו מבע"י חייב אף בשבותין אבל בברכו ואיהו לא קיבל אך לגרור אחר הקהל היינו בדאורייתא ולא בשבותין וע"ז שפיר הראי' דזה לשון המרדכי אם הקהל אמרו ברכו אין היחיד שלא הי' בבה"כ יוכל לעשות מלאכה אעפ"י שאין רוצה לקבל שבת והביא ראי' מפרק ב"מ שנתנו חכמים שעור לחזן להוליך שופרו בביתו משמע אבל אדם אחר אסור ומיהו יש לדחות עכ"ל ור"ל מדבעי התם ללמוד מדנתנו חכמים שעור ש"מ שבתוך שעור זה עדיין לא קבלו שבת ומותר כל אדם להדליק הנר וקשה מנ"ל דילמא לעולם לכ"ע מיד אסור והשמש מה שהותר להוליך היינו שאיהו התנה שאינו רוצה לקבל עליו עד שיבא לביתו אלא ש"מ שבע"כ מוכרח לגרור אחר הקהל ושפיר מוכח שאף לכל הקהל ניתן שעור זה ומסיק ויש לדחות דשאני החזן דאיהו התוקע דהוי כמו ברכו והוא בבה"כ אבל מי שאינו בבה"כ אפשר דאינו מחויב וממילא שפיר ראי' המ"א דאילו לדעת המרדכי אין היחיד נגרר אחר הקהל רק במלאכה דאורייתא א"כ הדרא הקושי' לדוכתא מנ"ל להגמרא להוכיח דניתן שעור לכל עולם ואף להדליק דילמא החזן לא קיבל עליו ואי משום שהיחיד נגרר היינו לדאורייתא ולא להולכת שופר דשבות א"ו שאין לחלק ויותר נראה לפרש דברי המרדכי למשמעות לשונו שאינו מפרש כהח"צ מה דאמר ר"י שמעתי וכו' שקאי לכל עולם ומשום שלא קידש היום לכ"ע עד שיבא החזן לביתו אלא שמפרש שאם בא להדליק היינו החזן לבד ואמת שבפי' הח"צ משמע מלישנא שהרי נתנו חכמים שעור לחזן דאילו לפי' המרדכי שהרי נתנו לו שעור מבעי' לי' ומ"מ לשון התוספתא הנ"ל מבואר כפי' המרדכי דלא קתני יותר אלא ר"י אומר רצה להדליק אח"כ מדליק אמרו לו נתת דבריך לשעורין וא"כ כך מביא ראי' שנתנו חכמים כו' היינו לדעת ר"י משמע אבל לאדם אחר אסור והא ע"כ לדעת ר"י החזן לא קיבל שבת עד שיעור ביאתו לביתו וא"כ מה אירי' החזן כל אדם שאינו רוצה לקבל בקבלת רבים נמי שרי ש"מ דוקא להחזן הותר להוציא עצמו מקבלת הקהל מחמת אין ברירה דהשופר משא"כ שאר כל אדם ע"כ נגרר היחיד אחר הרבים ולפי' זה נמי אזלה שפיר ראיות המ"א דאילו נימא דכ"ע רשאין להוציא עצמם מן הכלל בשבותים ולא בדאורייתא קשה איך למד ר"י שהחזן משונה מכל עם אפילו בהדלקה דילמא אין דינו משתנה כלל ולכך בהדלקה אסור כמו כל עם שהיחיד נגרר אחר הקהל בע"כ ומה שמותר בשופר היינו מפני שאינו אלא שבות שבזה כ"ע יכולים להוציא מן הכלל אלא ש"מ דאין לחלק ושני הדרכים ברורים וראיות המ"א נכונה אלא שדרך זה מתפרש יותר בלשון המרדכי:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |