בית יעקב/כתובות/פד/א

בית יעקב כתובות פד א

דף פ"ד ע"א

בתוס' ד"ה ורב סבר ונראה לפרש בדברים היינו בעלמא כו'. ונראה דיש ג"כ נ"מ בפשיטות דנהי דירושת הבעל דאורייתא מ"מ מדאורייתא אם מכרה ונתנה קיים אפילו בנכסי צ"ב רק מדרבנן הבעל מוציא מיד הלקוחות בנכסי צ"ב אפי' קודם תקנת אושא ובנ"מ אחר תקנת אושא וכיון דרבנן עשו חיזוק לא מהני התנאי אפילו לענין מכירה בנכסי צ"ב דשכיחי והבעל מוציא מיד הלקוחות. ובמשנה דקתני דמהני תנאי ואם מכרה ונתנה קיים היינו בנכסי מלוג דלא שכיח ולא מיירי בצ"ב כמבואר בהג"א:

במשנה המותר ר"ט אומר ינתנו לכושל. עיין מהרש"א שכתב דלא מהני תפיסה כשהוא ביד אחר ובספר הפלאה הקשה על המהרש"א שכתב דכשהוא ביד אחר לא מהני תפיסה ולקמן אמרינן גבי ארבא ביימר בר חשו דתפסו השליח ור"פ ברי' דר"י תפסו מהשליח אלמא דמהני תפיסה אף כשהוא ביד שליש. ולפענ"ד נ"ל דשאני התם דכיון דלא מהני תפיסה כשהוא ביד אחר וממילא דהדין לר"ט דינתנו לכושל דהיינו למי שהשטר מאוחר וא"כ י"ל דיימר בר חשו הי' המוקדם ור"פ ור"ה ברי' דר"י היו שניהם שוין וממילא הי' הדין כשהי' מונח ברשות אחר שיותן לכולם בשוה וכיון שאין בהם דין קדימה מועיל תפיסה אפי' מיניה כיון דאין להם דין כושל ולא דין קדימה דאפי' מיניה מהני. אמנם באה"ע סי' ק"ב מחלוקת הפוסקים אי מהני תפיסה ויש סוברים אף דלכתחלה הדין דינתנו לבע"ח ומ"מ מהני תפיסה. ואפשר דכשהוא ביד אחר לא מהני תפיסה וראיה מדלא קתני ברישא גבי ה"ל מלוה או פקדון כל הקודם זכה משמע דמיד הלוה או הנפקד לא מהני תפיסה וא"ל דמשום מלוה לא נקט כל הקודם ברישא דנהי דבפקדון מהני תפיסה אפי' מיד אחר אבל במלוה דצריך גביית ב"ד וכל כמה דלא מגבי לי' הב"ד או הבע"ח בעצמו רק שתפסו לא נעשה שלו ויכול הלוה לומר אסלק בדבר אחר וכיון שעליו המצוה לסלק להכושל כפי מצות חכז"ל יכול הוא לסלק להכושל וממילא לא יתחייב זה להחזיר מה שתפס. אמנם אם היורש תפס נראה דלכ"ע מהני תפיסה להיורש בפקדון דהא התוס' בדף פ"ו בד"ה לאשה לא יהבינן כתבו וז"ל ואי הוי יהיב להו נפקד ליתומים לא מצי נקיט להו בדינא והטעם דיתומים עדיף נראה דר"י אף דס"ל דכ"ז שאינן ברשות יתומים לא זכו בהן יורשים עדיין תיכף כשהגיעו לרשות נעשו מטלטלין דיתמי ולא נשתעבדו לבע"ח מה שא"כ בין הבע"ח וכתובת אשה כיון שאמרו חכמים ינתנו לכושל נפקע השיעבוד של הבע"ח והנה הרי"ף נתן טעם במלוה ביד אחר משום דאיכא שיעבוד' דר"ן ע"ש והנה הפ"י הקשה על הרי"ף דהא בנותר דלא שייך שיעבוד' דר"ן ואפ"ה פסק דינתנו לכושל ע"ש ולפעד"נ דהרי"ף ג"כ ס"ל דהטעם הוא כ"ז שהמטלטלין לא באו ליד היורשים לא מיקרי מטלטלי דיתמי רק דאפילו אי חשיבי מיניה מ"מ הא אפי' במיני' צריכין לשיעבודא דר"נ דבלא שיעבודא דר"נ אילו הי' הלוה שלו מסלק להבע"ח של המלוה הי' צריך לחזור ולשלם כדמוכח בב"ק דף מ' גבי שאלו בחזקת תם ע"ש ולכך הוצרך הרי"ף לומר הטעם משום שיעבודא דר"נ ואף שהתוס' בפסחים דף ל"א כתבו דליכא שעבודא דר"נ במטלטלין היינו שיעבוד נכסי ליכא במטלטלין אבל שיעבוד הגוף ודאי איכא:

שם ינתנו ליורשין. הפ"י הקשה להרמב"ן דס"ל במצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם אם רצו הב"ד יכולין לכוף אותן א"כ הכא שאין המטלטלין מונח אצלן וא"צ כפי' אמאי לא יתנו להבע"ח משום מצוה ע"ש. ומכ"ש דקשה אחר שכבר דנו ליתן לבע"ח אמאי אהדרא עובדא ולפענ"ד נראה דאף שאם רצו הב"ד יכולין לכוף אותן דהיינו להיורשין עד שיאמרו רוצים אנחנו והם בעצמם יגבו להבע"ח דאז מקיימי הן עצמם מצות כיבוד אב מרצונם אבל הב"ד בעצמם אינם יכולין להגבות להבע"ח מהמטלטלין של היורשין חדא דכשהב"ד בעצמם יגבוהו עדיין לא קיימו היורשין מצות כיבוד ועוד דגביית ב"ד לאו גוביינא היא והמלוה אסור למכרן ולהשתמש בהן כיון דליכא שיעבוד נכסי וא"י להגבות מעצמם רק לכוף אותן שהם מרצונם יגבוהו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף