בית יוסף/חושן משפט/רסז

בית יוסף ‏ חושן משפט רסז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כיצד מצות השבה אם הוא מכיר את הבעל יטפל בה עד שיגיענה לידו לא הגיעו לידו אלא נתנו לגינתו או לחורבתו יצא אע"פ שלא ידעו הבעלים ובלבד שתהא משתמרת שם בפרק אלו מציאות (לא:) תניא השב אין לי אלא לביתו לגינתו ולחורבתו מנין ת"ל תשיבם מ"מ ה"ד אי דמנטרא פשיטא ואי דלא מנטרא אמאי לעולם דמנטרא והא קמ"ל דלא בעינן דעת בעלים:ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם ז"ל החזירה למקום שהבעלים נכנסים ויוצאים שם שחרית אינו חייב ליטפל בה יותר וכו' בפי"א מהלכות גזילה ודבריו מבוארים בפ' הכונס (נו: נז.) גבי פלוגתא דרב יוסף ורבה בשומר אבידה אי כש"ח דמי או כש"ש איתיביה רב יוסף לרבה החזירה למקום שיראנה אינו חייב ליטפל בה נגנבה או אבדה מאי נגנבה או אבדה לאו נגנבה מביתו או אבדה מביתו לא ממקום שהחזירה והא קתני אינו חייב ליטפל בה א"ל הב"ע כגון שהחזירה בצהרים ותרתי קתני וה"ק החזירה שחרית למקום שיראנה ושכיח דעייל ונפיק וחזי לה אינו חייב ליטפל בה החזירה בצהרים למקום שיראנה דלא שכיח דעייל ונפיק דלא חזי לה ונגנבה או אבדה חייב באחריותה איתיביה לעולם הוא חייב עד שיחזירנה לרשותו מאי לעולם לאו אפילו מביתו ש"מ כש"ש דמי א"ל מודינא לך בב"ח כיון דנקטי להו ניגרי ברייתא בעי נטירותא יתירתא ואע"ג דהא דקאמר החזירה שחרית למקום שיראנה וכו' רבה הוא דאוקי ברייתא הכי ולא קיי"ל כוותיה בשומר אבידה אלא כרב יוסף דאמר כש"ש דמי וכמבואר בדבריו פרק י"ג מהל' גזילה ולא איפליגו אלא בגניבה או אבידה מביתו אם הוא חייב או פטור אבל אם החזירה שחרית למקום שיראנה ושכיח דעייל ונפיק וחזי לה אינו חייב ליטפל בה לכ"ע דהשבה מעליא היא זו:

החזיר הבהמה לרשות הבעלים וברחה אפילו כמה פעמים חייב משנה בפרק אלו מציאות (ל:) ומייתי לה בגמרא (לא.) מדכתיב השב אפילו מאה פעמים במשמע:

ואם אינו מכיר את הבעלים מכריז עליה משנה בפרק אלו מציאות:ומ"ש ותניא בראשונה כל מי שמוצא אבידה מכריז עליה שלש רגלים וכו' עד התקינו שיהא מודיע לשכניו ומיודעיו ודיו בפ' הנזכר (כח:):ומ"ש ובמקום דליכא למיחש להא אונסא צריך להכריז בבתי כנסיות ובבתי מדרשות פשוט הוא:

וכיצד מכריז מזכיר שם האבידה וכו' ואינו חושש לרמאין שבקל ימצאו סי' וכו' שם איתמר רב יהודה אומר אבידתא מכריז דאי אמרת גלימא מכריז חיישינן לרמאי ורב נחמן אמר גלימא מכריז לרמאי לא חיישינן דאם כן אין לדבר סוף ומתניתין דקתני אמר את האבידה ולא אמר את סימניה הרי זה לא יתן לו בדלא אמר סימנים מובהקים דידה אלא סימנים שאינם מובהקים ופרש"י אין לדבר סוף דהשתא נמי מסיק אדעתיה ואמר אם טלית היא שמצאת אלו סימניה וידוע דהלכה כרב נחמן בדיני:ומ"ש ותניא בראשונה כל מי שאבדה לו אבידה היה נותן סי' ונוטלה משרבו הרמאין התקינו שיהו אומרים לו הבא עדים שאין רמאי אתה וטול שם:

ומה שאמר והאידנא כולהו בחזקת רמאים והרמב"ם ז"ל כתב אפי' בסימן מובהק אין מחזירין לו עד שיביא עדים שאינו רמאי בפרק שלשה עשר מהל' גזילה וטעמו מדתנן בפ' אלו מציאות שם אמר את האבידה ולא אמר את סימניה הרי זה לא יתן לו והרמאי אע"פ שנתן את סימניה ה"ז לא יתן שנאמר עד דרוש אחיך עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא אם אינו רמאי וכבר כתבתי בסמוך דבגמרא מוקי מתני' אליבא דרב נחמן דמאי לא אמר סימניה סימנים מובהקים דידה ואם כן כי קתני סיפא והרמאי אף ע"פ דאמר סימניה ע"כ בסימנים מובהקים הוא דאי בשאינן מובהקין מאי איכא בין רמאי לשאינו רמאי וז"ל ה"ה פי' סימן מובהק זה שהזכיר כאן רבי' נראה מדבריו של הר"א ז"ל שהוא אף ע"פ שנתן סימן מובהק כגון נקב יש בו בצד אות פלוני שהוא סי' מובהק ביותר שכך כתב אהשגות א"א סימן מובהק לגמרי ואע"פ דסימנים כאלו דאורייתא ברמאי חיישי' ומדאוריית' ילפינן לה: ומ"ש בשם הרא"ש ז"ל שאין צריך עדים אלא כשאינו נותן סימן מובהק אבל נתן סימן מובהק חייב להחזיר לכל אדם:

ומ"ש מדה ומנין ומשקל ומקום חשיבי סימן מובהק כ"כ הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות גזילה וכך מפורש בפ' אלו מציאות (כג:):

באו שנים וכל אחד נתן סימן מובהק וכו'. נתנו שניהם סימנים וכו' שם (כח.) אמר רבא סימנים וסימנים יניח סימנים ועדים ינתן לבעל העדים סימנים וסימנים ועד אחד עד א' כמאן דליתיה דמי ויניח:

ומ"ש רבינו גבי נתן האחד סימן מובהק ואחד הביא עדים וכו' אפילו אינם מעידים שנפלה ממנו אלא מעידים שהיא שלו וכו' כ"כ א"א הרא"ש ז"ל שם:

ומ"ש גבי נתנו שניהם סימנים וא' מהם הביא עוד ע"א וכו' ומיהו א"א כתב אותו שהעד מעיד כנגדו ישבע וכו' שם:

ומ"ש הביא א' עדי אריגה והשני הביא עדים שנפלה ממנו וכו' עד שאין דרך לשקול הטלית מימרא דרבא שם:

ומ"ש לפיכך הוי סי' מובהק כלומר יותר מובהק משל חבירו:

הכריז או הודיע לשכניו ולא באו הבעלים תהא מונחת עד שיבוא אליהו פשוט בפרק אלו מציאות:

ומ"ש וכל זמן שהיא אצלו כתב הרמב"ם ז"ל שהוא ש"ש עליה וכו' בפי"ג מה' גזילה והיא פלוגתא דרבה ורב יוסף בפרק אלו מציאות (כט.) ובפרק הכונס (נו:) ופסק כרב יוסף וכן פסק הרי"ף ז"ל בפרק הכונס וכן פסקו ר"ח וה"ג וכתב ה"ה ויש חולקין לומר כש"ח ודעת הרב עיקר:ומ"ש בשם ר"י שאינו אלא ש"ח עליה שם בתוס':ומ"ש ולזה הסכים א"א ז"ל לטעמיה אזיל רבינו שכתב בסוף סימן ע"ב אע"פ שהרא"ש כתב בתשובה שהמלוה על המשכון ש"ש בפסקיו כתב שהוא ש"ח ודאחרונה היא ולא כתבתי תשובה זו אלא ללמוד ממנה חילוק זה למי שפוסק שהוא ש"ש עכ"ל. וכבר כתבתי שם שאין דברי הרא"ש בפסקים מוכרחים לגמרי שתהא דעתו כדעת ר"י שהרי הביא שתי הסברות בפסקיו ולא הכריע לגמרי וכיון שבתשובה ביאר דבריו כרב יוסף מסתמא הכי ס"ל ובין שיהיה דעתו כן או לא אנן כרב יוסף נקטינן כדעת גדולי הפוסקים:

כל זמן שהאבידה אצלו צריך ליטפל בה שלא תפסד ולהשביחה כגון לגזוז הצאן ואפילו גיזת זנב השור וכו' בפרק אלו מציאות (כז.) שור דכתב רחמנא גבי אבידה למה לי לגיזת זנבו:

מצא כסות מנערה אחת לל' יום משנה שם (כט:): ומ"ש אבל טפי לא שתתקלקל ולא ינערה במקל ולא בשנים אלא אחד מנערה בידו במה דברים אמורים בשל פשתן וכו' שם בגמרא למימר דניעור מעלי לה והאמר רבי יוחנן מי שיש לו אומן גרדי בתוך ביתו ינער כסותו בכל יום אמרי בכל יום קשי לה אחד לל' יום מעלי לה איבעית אימא ל"ק הא בחד הא בתרתי איבעית אימא לא קשיא הא בידא הא בחוטרא איבעית אימא ל"ק הא בדעמרא הא בדכיתנא. ופירש רש"י בחד באדם אחד אין ניעורו קורעה: דעמרא. קשה לה שנמתח ונקרעת. והרי"ף כתב מצא כסות מנערה אחת לל' יום והני מילי בדעמרא אבל בדכיתנא לא דניעור קשה לה ודעמרא נמי לא אמרן אלא בחד גברא ובידא אבל בתרי גברי או בחוטרא לא וכדבריו כתב הרמב"ם בפי"ג מהל' גזילה: ומה שכתב ושוטחה על גבי מטה לצרכה לבד וכו' שם במשנה שוטחה לצרכה אבל לא לכבודו ובגמרא (ל.) איבעיא לה לצרכו ולצרכה מאי ולא איפשיטא ופסק הרא"ש לחומרא וכן פסק הרמב"ם בפרק שלשה עשר מהלכות גזילה:ומ"ש ואם יש לו אורחים לא ישטחנה בפניהם אפילו לצרכה לבד שמא תגנב שם ברייתא:

ומ"ש כלי עץ ישתמש בהן לצרכן מעט כדי שלא ירקבו וכו' עד שיבוא הוא ויטפל בשלו ברייתא שם ואהא דתנן כלי כסף וכלי נחושת משתמש בהם לצרכן אבל לא לשחקן פירש נ"י לצרכן שמתעפשין בקרקע שצריך לתתם בקרקע כדאמרינן לקמן דזו היא שמירתן לפיכך משתמש בהם לפרקים אבל לא לשחקן לא ישתמש בהם שימוש ארוך שישחקם:

מצא ספרים קורא בהן אחת לל' יום וכו' עד יותר מכדי צורך הספר משנה שם (כט:) וכתב ה"ה בפי"ג מה' גזילה על ולא ילמוד בהם דבר שלא למד מעולם מיהו כתב הרשב"א בשם הרמב"ן ז"ל דלא איתמר האי דינא אלא בס"ת נביאים וכתובים שמי שהוא רגיל בהם א"צ ליגע בהם כלל ושאינו רגיל נוגע ומושך אילך ואילך ויש לחוש שמא יקרא אבל עכשיו שנהגו לכתוב תלמוד השונה פרקו ק' פעמים ומי שלא ראה אותו שוים ליגע בו ולמשמש לפי שהוא צריך מחשבה יתירה וילמוד לכתחלה עד כאן ואע"פ שלא כתב הרב ז"ל אלא בדין השואל נראה שהוא הדין לאבידה וצריך עיון עכ"ל:ומ"ש ולא יקרא פרשה וישנה וכו' ברייתא בדף שם (ותמיהא) [ומסיים] בה ולא יקראו בו ג' בני אדם בכרך אחד הא שנים קורין אמר אביי לא קשיא כאן בענין אחד כאן בשני עניינים ופי' רש"י בענין אחד בפרשה אחת אין קורין בשני עניינים זה בדף זה וזה בדף זה קורין דלא אתי לשמוטי מהדדי והרמב"ם כתב בפי"ג מה' גזילה לא יהיו שנים קורין בב' עניינים שמא ימשוך זה וימשוך זה ויבלה הספר אבל קורין הן בענין א' ולא יקראו ג' בספר אחד ואפילו בענין אחד עכ"ל:

ומ"ש וכן הדין נמי במי שהפקידוהו ספר ואין הבעלים בעיר בדף שם בברייתא:

מצא ב"ח שצריך להוציא עליהם הוצאות וכו'. עד מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן ברייתא שם (כח:):ומ"ש רבינו מטפל בהן י"ב חדש מיום ששוכרן הרמב"ם בפי"ג לא כתב כן אלא מיום המציאה:ומ"ש וכן תרנגולת שהיא מטלת ביצים בכל יום מטפל בה י"ב חדש שם א"ר נחמן בר יצחק תרנגולת כבהמה גסה:ומ"ש עגלים וסייחים במקום מרעה ג' חדשים שלא במקום מרעה ל' יום שם בברייתא עגלים וסייחים מטפל בהם ג' חדשים ורמי עליה מדתניא מטפל בהם ל' יום ומשני ל"ק הא דרעיא הא דפטומי ופרש"י הא דקתני ג' חדשי'בארץ מרעה ובזמן הדשא שאין טיפולו מרובה והא דקתני ל'יום בזמן שאין מרעה וצריך לפטמה על אבוסה ממה שבבית שדמיה יקרים:ומ"ש אווזים ותרנגולים קטנים שלשים יום וכו' שם בברייתא אווזים ותרנגולים מטפל בהם שלשים יום ורמי עליה מדתניא אווזים ותרנגולים וכל דבר שטיפולו מרובה משכרו מטפל בהם ג' ימים ומשני ל"ק הא ברברבי הא בזוטרי ופרש"י רברבי אוכלים הרבה הילכך ג' ימים דהא אוקימנא בזכרים והרמב"ם בפי"ג מהלכות גזילה כתב בהיפך דבגדולים שלשים יום ובקטנים ג' ימים:ומ"ש מכאן ואילך שם דמיהן ומניחם ופירש רש"י מוכרן בבית דין ומניח הדמים אצלו זה לשון הרא"ש מכאן ואילך שם דמיהם ומניחן פי' רש"י מוכרן ויניח הדמים אצלו ומשמע לפירושו שצריך למכרו בב"ד דאם לא כן מה לו להזכיר שומא הול"ל מוכרן ומניח הדמים ולישנא דשם דמיהם לא משמע כפירושו ופירשו התוספות שם דמיהם ומניחן הפרה וחמור ואף לעצמו יכול לשומן ולא דמי לגבאי צדקה דאמרינן בפרק המפקיד (ד' לח.) אין פורטין לעצמן דכיון דמשיב אבידה הוא לא חשדינן ליה תדע דלא בעינן שישומם בבית דין כדלקמן גבי פקדון שצריך למכרו בבית דין וכן לקמן (כט:) גבי תפילין דאמר שמואל שם דמיהם ומניחן לאלתר היינו מניחן בראשו דאין לפרש מניח הדמים אצלו דהא שמואל פוסק כר' טרפון בדמי אבידה ומיהו איכא למימר דדמי תפילין כמעות דמי הואיל ולא טרח בהו ומסתברא כפירוש התוס' דלא הוי הך ברייתא דלא כהלכתא עכ"ל. וכתב עוד רב אלפס גורס בעגלים וסייחים ואווזים ותרנגולים מוכרן בבית דין ולא ידענא טעמא מאי עכ"ל ולפי שהרא"ש היה מפרש שם דמיהם שישום כמה שוים ויקחם לעצמו כפי' התוס' או שימכרם לאחרים כפי' רש"י והוקשה לו על גירסת הרב אלפס מה שאמר דגבי תרנגולת ובהמה שם דמיהם דהיינו שישום כמה שוים ויקחם לעצמו לפירוש התוס' דמסתבר ליה וגבי עגלים וסייחים ואווזים ותרנגולים מוכרן בבית דין ולמה לא ישומם ויקחם לעצמו כמו בתרנגולת ובהמה גסה ועוד בית דין למה בהני טפי מבהנך ומתוך דברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מהלכות גזילה עמדנו על טעמם שהוא ז"ל כתב דכל דבר שעושה ואוכל כגון תרנגולת ובהמה גסה לאחר שנים עשר חדש שם דמיהם עליו והרי הם שלו ושל בעלים בשותפות כדין כל השם מחבירו וכיון שכן בעגלים וסייחים ואווזין ותרנגולים שהם אוכלים ואינם עושים א"א לומר בהם שם דמיהם וצריך לגרוס מוכרן בבית דין והראב"ד מודה להרמב"ם בפירוש שפירש בשם דמיהם ומניחן: ומ"ש רבינו בשם הרמ"ה שיכול לשומם בעצמו כלומר יכול ליטלם לעצמו באותה שומא שישומו ב"ד:

ומ"ש ותפילין אין צריך לשמרם וכו' שם (כט:) אמר שמואל המוצא תפילין שם דמיהם ומניחן לאלתר מתיב רבינא מצא ספרים קורא בהם אחד לל' יום וכו' אמר אביי תפילין בי בר חבו מישכח שכיחי ספרים לא שכיחי וז"ל הרא"ש ואין צריך ליטפל בהם לשמרם שלא ירקיבו כמו בספרים ובשאר אבידות דתפילין שכיחי בכל עידן בבית האומן אבל שאר אבידות אדם חפץ בשלו יותר וכבר כתבתי בסמוך שהרא"ש כתב דהיינו מניחן בראשו ואח"כ כתב ומיהו איפשר דיניח הדמים אצלו קאמר ודברי רבינו כאן כדברי הרא"ש האחרונים אבל דברי הרמב"ם בפי"ג מהל' גזילה כדבריו הראשונים:ומ"ש וכן פירות שהתחילו לירקב וכן כיוצא בהן מוכרן מיד כ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהלכות גזילה וכתב ה"ה יצא לו לרב ז"ל מהמשנה דהמפקיד דע"כ לא נחלק רשב"ג וחכמים שחכמים אומרים בפירות המורקבים לא יגע בהם אלא בפקדון שהבעלים מניחין אותו מדעת אבל אבידה לא עכ"ל:

מה יעשה בדמים ישתמש בהם לפיכך הוא ש"ש עליהם אפילו אם לא נשתמש בהם שם במשנה (כח:) מה יהא בדמים רבי טרפון אומר ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן ר"ע אומר לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן ואיפסיקא בגמרא הלכתא כר' טרפון ומפרש בגמרא דלפיכך בר' טרפון ה"ק כיון דשרו ליה רבנן לאשתמושי בגווייהו כמאן דאשתמש בגווייהו דמי וחייב באחריותן:

ומ"ש בד"א בדמי אבידה מפני שטרח לטפל בה אבל מצא מעות כו' מימרא שם (כט.):ומ"ש או אפילו חפץ ולא היה בו שום טורח לשמרו מבואר בדברי הרא"ש שכתבתי בסמוך גבי תפילין שם דמיהם ומניחן לאלתר:

ומ"ש וכן מי שהפקידו אצלו מעות של יתומים לא ישתמש בהם מעשה שם:ומ"ש הואיל והוא ש"ח עליהם נ"ל שהוא ט"ס שהרי לא מצינו שיהא ש"ח עליהם כדי שנלמוד מזה שלא ישתמש בהם אדרבה הא דלא ישתמש בהם מפורש בגמרא ומשם יש ללמוד דהוי כש"ח לפיכך נראה להגיה לפיכך הוא ש"ח עליהם:

ומ"ש בשם הרמב"ם שהוא חייב באונסים על דמי אבידה בפי"ג מהלכות גזילה:ומ"ש וזהו לפי שיטתו שכתב שהוא ש"ש על האבידה כבר נתבאר בסימן זה דלרב יוסף שומר אבידה הוא כש"ש ולרבה הוי כש"ח ושהרי"ף והרמב"ם ז"ל פסקו כרב יוסף וגבי פלוגתא דר"ט ור"ע דבסמוך אוקימנא אליבא דרב יוסף דבגניבה ואבידה כ"ע לא פליגי דחייב כי פליגי באונסין דשואל ר' טרפון סבר שרו ליה רבנן לאשתמושי בגווייהו והו"ל שואל עלייהו ור"ע סבר לא שרו ליה רבנן לאשתמושי בגווייהו הילכך לא הוי שואל עלייהו:ומ"ש וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה אף ע"פ שהרא"ש כתב סברת הרי"ף שפסק כרב יוסף וסברת התוספות שפסקו כרבה ולא הכריע ביניהם משמע לרבינו שסברתו כסברת התוס' שפסקו כרבה מדכתב גבי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' טרפון והוי ש"ש לפי מאי דפרישית דהלכה כרבה וכבר כתבתי בסימן זה ובסימן ע"ב שמאחר שבתשובה פסק כרב יוסף יש לנו לומר שלא פסק בפסקים בהיפך ומ"ש והוי ש"ש לפי מאי דפרישית דהלכה כרבה יש לדחות דחדא מינייהו נקט דלמאן דפסק דהלכה כרב יוסף הוי שואל עלייהו ובין שיהיה דעתו כן או שיסבור דהלכה כרבה אנן כרב יוסף נקטינן כיון דגדולי הפוסקים סוברים כן:ומ"ש ולאחר שישתמש במעות לכ"ע חייב באונסין שהוא שואל עליהם פשוט הוא:

כתב הרמב"ם כל אותן הימים שהוא מטפל בהן אם האכילם משלו נוטל מהבעלים ויראה שנוטל בלא שבועה מפני תיקון העולם בפי"ג מהלכות גזילה וכתב ה"ה זה פשוט ויראה לרב ז"ל שהוא בלא שבועה ועיקר ודומה להך דאמרינן בהמוצא מציאה לא ישבע:

המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם וכו' משנה בפ' הניזקין (מח:):ומ"ש ואפילו אם טוען שני כיסין מצאת לי והן קשורים יחד וכו' שם א"ר יצחק שני כיסין קשורים מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא א' נשבע ור' יצחק לית ליה המוצא מציאה לא ישבע עליה מפני תיקון העולם הוא דאמר כראב"י דתניא ראב"י אומר פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו כיצד מנה לאביך בידי וכו' וכתב הרא"ש פר"ח דלא קאי האי שינויא דאפילו ראב"י אית ליה משיב אבידה פטור ולא חלקו ראב"י ורבנן אלא בהא דר"י סבר בבנו אינו מעיז ולפי דבריו נדחו דברי ר' יצחק וכן רי"ף לא הביא דברי ר' יצחק וכתב בשבועות דהלכה כראב"י ונראה דמפרשים אלא בדרבה קמיפלגי כמו שפר"י דאיירי בטוענו גדול הילכך לא דמי למוצא אבידה עכ"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהל' גזילה: [%א] כתב מהרי"ק בשורש ק"י אם הכריזו בב"ה להחזיר אבידה בתקנת ר"ג ויש אנשים שאומרים שנמסר להם הדבר בסוד שיש לנדות מי שמשתדל לבטל תקנת ר"ג ואפילו נשבע שלא לגלות לא יועיל:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---