בית יוסף/חושן משפט/רמה
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(ב) כתב בשטר נתתי שדה פלוני לפלוני או שכתב נתתיה לו או הרי היא שלו באחד מאלו שלשה הלשונות שכתב ומסר לו שטר קנאה אבל אם כתב אתננה לו ומסר לו השטר לא קנה בפ' השולח (מ:) ת"ר האומר נתתי שדה פלוני לפלוני נתתיה לפלוני הרי היא שלו הרי היא שלו אתננה לפלוני ר"מ אומר קנה וחכ"א לא קנה ת"ר יוחנן וכולן בשטר ופרש"י וכולן בשטר. האי האומר דקתני כותב הוא שכתב לו א' מן הלשונות הללו ומסר לו אבל באמירה בעלמא לא מקניא ארעא ור"מ סובר דבאומר אתננו משמע בשטר זה שאני מוסר לו עכשיו וחכ"א לא קנה שאין זה אלא שמבטיח שיתננה לו אחר זמן ובשטר אחר ועדיין לא עשה:ומ"ש דבאמר אתננו אפי' אם קנו מידו לא קנה כתב הר"ש בר צמח שכ"כ הרמב"ן בפ' גט פשוט בשם תשובת הרי"ף וכ"כ דעת הרא"ש ואפי' המתנה מפורסמת וכתב הר"ן וא"ת אמאי לא מהני אפי' בע"פ באומר נתתי משום הודאת בע"ד י"ל דכי אמר בדרך הודאה ה"נ אבל הכא בבא ליתן לו נכסיו בלשונות אלו עסקינן:
וכתב הרמ"ה אבל אם כתב לו בשטר שדה פלוני תהא נתונה לו כו':
(ז) האומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתת לי הולכין אחר דברי הנותן וכו' ואם אומר נתתיה לו בידו והוא אומר לא נתת וכו' ואם המקבל מת ובנו אומר שלא נתנה לאביו וכו' שם בברייתא האומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתן לי חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי מי אוכל פירות רב חסדא אמר נותן אוכל פירות ורבה אמר משלשין את הפירות ולא פליגי הא באבא הא בברא. ופרש"י הודאת בעל דין וכו'. כיון דאמר לא קבלתי נאמן ויכול זה לחזור ולזכות בו אם ירצה דאמרינן טעה כסבור שקבלה זה מידו: משלשין. ביד שליש נאמן עד שיבוא אליהו: הא באבא הא בברא. אם מקבל מתנה עצמו בחיים ואמר לא ניתן לי נאמן ואוכל הנותן פירות אבל אם מת ובנו אומר לא נתן שדה זו לאבא משלשין דשמא יבואו עדים שמסרה לאביו וזה לא ידע. וכתב הרא"ש חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר פי' ודאי זיכה לו ע"י אחר וכתב ה"ה בפ"ו מהלכות זכייה שכך מפורש בתוס':
כתב הרמב"ם מקבל שטען שדה זו שתחת ידי אינה מתנה בידי וכו' בפ"ד מה' זכייה:ומ"ש רבי' ואיני מבין מה ענין שבועה לכאן וכו' הראב"ד השיגו כן וגם ה"ה כתב באמת לא הבנתי מה ענין שבועה לכאן ואיפשר אם תבעוהו בעלי חוב שלו ואמרו ליה אתה מערים בזה כדי להפקיעה מתחת ידינו נשבע על זה היסת וצ"ע עכ"ל ודוקא בטוענים טענת ודאי אבל בטענת שמא אין עליו חרם סתם וכתב עוד ה"ה טען הנותן ואמר שומר אתה עליה וכו' זה פשוט הוא דדוקא כגון שהמקבל החזיק בה שני חזקה:
שאלה לא"א הרא"ש ז"ל יעקב נתן לראובן בנו קרקע וכו' כלל ס"ח סי' כ"ח:
(יב) מקבל מתנה שאמר לאחר שבאה המתנה לידו מתנה זו מבוטלת היא תבטל אי איפשי בה אינה כלום וכו' אבל אם אמר בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין בריש פ' השולח (לב.) אמר רבה בר אבהו מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו מתנה זו מבוטלת תבטל אי איפשי בה לא אמר כלום בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימים ופי' רש"י לא אמר כלום וזכה בה בע"כ ואם יש לו ב"ח גובה אותה בשבילו לפי שכל הלשונות הללו לשון עתיד הן והואיל וקבלה אינו יכול לחזור בו בטלה היא משמע בטלה היתה מקודם שקבלתי הודאת בעל דין כק' עדים דמי והרי הוא אומר שלא זכה בה וחוזרת לנותן:
כתב הרמב"ם דכשאומר אי איפשי בה לאחר שבאה לידו הוי הפקר וכל הקודם בה זכה בפ"ד מה' זכייה ודבריו מבוארים בכריתות ר"פ המביא אשם תלוי (כד.) אמר ר"ל הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי איפשי בה כל המחזיק בה זכה ובסמוך אכתוב ביאור דברי הרמב"ם בפרק הנזכר בארוכה: ומ"ש ורש"י חילק במטלטלי כיון שהם בידו ואמר אי איפשי בהם הוי לשון הפקר אבל קרקע שאינו בידו לא הוי אי איפשי בו לשון הפקר וכו' שם בפרק הנזכר פריך אהא דר"ל ומ"ש מהא דאמר רבה בר אבהו אמר רב ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו מתנה זו תבטל מבוטלת אי איפשי בה דבריו קיימין בטלה אינה מתנה לא אמר כלום מאי לאו דבריו קיימין דהדרא למרה לא דבריו קיימין והוא נמי לא קני לה אלא כל המחזיק בה זכה והתוס' והר"ן ז"ל נתחבטו בר"פ השולח על חילוף הגירסאות שבמימרא זו מפרק השולח לפרק המביא אשם תלוי ורש"י כתב בפרק המביא אשם תלוי ה"ג תבטל מבוטלת אי איפשי בה לא אמר כלום בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין ה"ג לה בהשולח וטעמא מפרש התם משום דתבטל מבוטלת אי איפשי בה להבא משמע והוא כבר קבלה לפיכך לא אמר כלום ומהא ליכא לאותוביה לר"ל דכי אמר ר"ל במתנה במטלטלין דכיון דאתו לידיה והפקירם הויא הפקר אבל זה לא הפקיר השדה אלא אינו חפץ שתהא המתנה קיימת אלא סיפא תמיהא לן אדר"ל דקתני בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין דלשעבר משמע והכי קאמר כשקבלתיה לאו לשם מתנה קבלתיה והודאת בעל דין כק' עדים דמי לפיכך דבריו קיימין מאי לאו דבריו קיימין והדרא למרה אלמא היכא דאהנו דבריו הדרא למרה לא דבריו קיימין ולא קני לה ולמרה נמי לא הדרא וכו' וה"ה דהוה מצי לתרוצי לא דמי לדר"ל דהכא כיון דאמר לא לשם מתנה קבלתיה הויא למרה דכי יהיב אינש מתנה אדעתא דמקבלי לה מיניה ואי לא מקבלי לאו מתנה היא אבל דר"ל לאחר שקבלה בתורת מתנה הפקירה והכי מתרצינן לקמן בשמעתין קושיא אחריתא ומיהו בקושיא קמייתא דחייב כה"ג ולקמן דלא מצי לדחוייא שניא הכי. וז"ל הרא"ש בר"פ השולח אמר רבה בר אבהו אמר רב ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו מתנה זו מבוטלת היא וכו' ובפרק בתרא דכריתות גרסינן ברוב ספרים איפכא וגירסא דהכא עיקר היא ורש"י גריס התם כגירסא דהכא ופירש דדוקא במקרקעי הוא דאמרינן אם אמר אי איפשי בה לא אמר כלום אבל במתנת מטלטלין קאמר ר"י הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי איפשי בה כל הקודם בה זכה והיינו טעמא דבמטלטלי שכבר נכנסו לרשותו אם אמר אי איפשי בה הוי לשון הפקר שמסלק עצמו מהן וכבר יצאו מרשות הנותן והוי הפקר אבל במתנת קרקע משמע אי איפשי שתהא המתנה קיימת ולא לשון הפקר כיון שאין הקרקע בידו וכיון דאי איפשי להבא משמע לא אמר כלום עכ"ל. וז"ל הרמב"ם בפ"ד מהלכות זכייה המקבל את המתנה וזכה בה ואחר שבאה לידו והוא שותק חזר בו ואמר איני רוצה בה או איני מקבלה או הרי היא בטלה או שאמר מום זה נראה לי בה לא אמר כלום וכשם שאין הנותן יכול לחזור בו כך המקבל אינו יכול לחזור בו אחר שזכה. מתנה זו שאמר המקבל איני רוצה בה אחר שבאה לידו הרי היא הפקר וכל הקודם בה זכה בה שהרי הפקירה המקבל אחר שזכה בה אבל אם היה צווח מעיקרו לא קנה המקבל וחוזרת לבעלים הראשונים. וכתב הר"ן בר"פ השולח על מ"ש הרמב"ם דאם אמר הרי היא בטילה לא אמר כלום יש לתמוה למה והראב"ד כתב דוקא הרי היא בטילה אבל אמר בטילה היא אינה מתנה ואף זה תימה שלא הוזכר חילוק זה בגמרא בין הרי היא בטילה לבטילה היא עכ"ל. וז"ל ה"ה המקבל את המתנה וזכה בה ואחר שבאת לידו וכו' זו מימרא מפורשת ס"פ יש נוחלין (קלז:) אמר רב יהודה אמר שמואל הכותב נכסיו לאחר ואמר הלה אי איפשי בהם קנה ואפי' הלה עומד וצווח ור"י אמר לא קנה אמר ר' אבא בר ממל ולא פליגי כאן בצווח מעיקרו כאן בשתק ולבסוף צווח ובהשגות א"א דוקא אמר הרי היא בטילה אבל אמר בטילה היא אינה מתנה והכי איתא בגיטין ובכריתות ותמה אני מזה שהרי לא הוזכר בגמרא חילוק אלא בין אומר תבטל לחומר בטילה היא כדאיתא התם אבל בין הרי היא בטילה לבטילה היא זו ודאי לא שמענו מתנה זו שאמר המקבל וכו' בכריתות פרק בתרא אמר ר"ל הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי איפשי בה כל המחזיק בה זכה בה ומ"ש מהא דאמר רבה בר אבהו אמר רב ששת וכו' וכמה גירסאות נאמרו בה לפי שהוקשה להם השיטה שבפרק השולח שנראה כמהפכה מימרא דרבה בר אבהו עד שמתוך כך אמרו קצת המפרשים שהיא אחת מהסוגיות המתחלפות שבתלמוד ומתוך כך נראה שהמחבר לא רצה לכתוב אלא מימרא דר"ל שאמר אי איפשי וזהו איני רוצה שכ' ולא הכניס עצמו במחלוקת הסוגיות לבאר דין בטילה היא לגבי המחזיק בה מהו אבל פשוט הוא שאינה חוזרת לבעלים מכיון שבאה ליד המקבל בשתיקה וזהו שכתב המחבר למעלה לא אמר כלום כלומר לענין שתחזור לבעלים וזהו מוכרח לדעת כל הסוגיות דכיון שקבלה פעם אחת שוב אינה חוזרת לבעלים בל' מלשונות אלו אא"כ חזר ונתנה לו אבל יש צד שהות כמפקירה כמו שביארנו עכ"ל ויש לתמוה עליו שאין דרכו של הרמב"ם להשמיט הדינים מפני חילוף הגירסאות והו"ל לכתוב הדין היוצא כפי הגירסא היותר נכונה ועוד ק"ל שהיאך כתב שלא הכניס עצמו במחלוקת הסוגיות שהרי כתב בראש הפרק שאם אמר איני רוצה בה לא אמר כלום וזו כגירסא שבר"פ השולח שאילו לגירסת הספרים בכריתות דבריו קיימים מיבעיא ליה ע"כ נ"ל לפרש דברי הרמב"ם שבמקום אומר תבטל או אומר מבוטלת כתב הרי היא בטילה דלרבותא נקט האי לישנא דל"מ אומר תבטל או מבוטלת לרבא משמע אלא אפי' אומר הרי היא בטילה להבא משמע ופירשו בהשגות דמדבריו נלמד דדוקא באומר הרי היא בטילה אבל אם אמר בטילה היא אינה מתנה וכדאיתא בגיטין ובכריתות ונראה שגירסת הרמב"ם ז"ל בשני המקומות הנזכרים במימרא דרבה בר אבהו תבטל מבוטלת אי איפשי בה לא אמר כלום בטילה היא אינה מתנה דבריו קיימים בכריתות פריך לר"ל מדאמר רבה בר אבהו דאי איפשי בה לא אמר כלום דמשמע שהיא בחזקת המקבל וקשיא לר"ל דאמר כל המחזיק בה זכה ומשני לא מאי לא אמר כלום דלא הדרא למרה קמא אבל הוא נמי לא קני לה אלא כל המחזיק בה זכה כך נראה לגרוס לדעתו ז"ל ובהכי סלקא שמעתא שפיר אליביה בלי חסרון שמה שהשמיט סוף מימרא דרבה בר אבהו דאמר בטילה היא אינה מתנה דבריו קיימים לאו השמטה היא לפי שסמך על מ"ש בסוף הפ' שהאומר כתבתי ונתתי שדה פלוני לפ' והוא אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי וממילא משמע דה"ה לאומר בטילה היא אינה מתנה דדבריו קיימים כיון דודאי לשעבר משמע וכמו שדייקו ההשגות מדבריו הו"ל הודאת בעל דין וכק' עדים דמי: (ב"ה) ומ"מ מ"ש הרמב"ם שאם אמר מום זה נראה לי בה לא אמר כלום איני יודע מנין לו ואין טעם בדבר דהיאך אפשר שמתחלה שתק מפני שחשב שלא היה בו מום ועכשיו (שהזכיר) [שהכיר] במום שבה צווח שמעולם לא היה בדעתו לקבלו במום: הכותב נכסיו או נתן מתנה לפלוני ואמר המקבל מיד איני רוצה בה לא קנה וחזרה ליד הנותן אבל שתק תחלה ואח"כ אמר אי איפשי בה אם הנותן בריא לא זכה וכו' ואם הנותן שכיב מרע דבריו ככתובים וכמסורים דמו ומיד כשכתבו לו והוא שתק זכה וכו' בסוף פ' יש נוחלין (קלז:) אמר רב יהודה אמר שמואל הכותב נכסיו לאחר ואמר הנה אי איפשי בהם קנה ואפי' עומד וצווח ורבי יוחנן אמר לא קנה א"ר אבא בר ממל ל"פ כאן בצווח מעיקרא כאן בשותק ולבסוף צווח וכתבו הרי"ף והרא"ש האי דינא בשכ"מ הוא דדבריו ככתובין וכמסורין דמו וכיון ששתק כמו שנמסרו לו דמי אבל במתנת בריא עד דמטי שטרא לידיה. וכ' עוד הרא"ש פירשב"ם בצווח מעיקרא לא קנה דאינו קונה בע"כ ומיהו לא תחזור המתנה של נותן שהרי סילק עצמו מהנכסי' והפקירן וכל הקודם בהם זכה כדאמרינן בפ"ב דכריתות אמר ר"ל הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי איפשי בה כל המחזיק בה זכה בה ול"נ דבצווח מעיקרו ולא רצה לקבל המתנה אמאי הוי הפקר והלא לא יצאה מרשות הנותן מעולם הוא סילק עצמו מהנכסים אדעתא שיקבלם הלה ואם לא רצה לקבלם אשתכח דלא נפקא מרשותיה כדאמרינן בפרק הגוזל בתרא גבי חמרא דרב ספרא אדעתא דאריא אפקריה אדעתא דכ"ע לא אפקריה הילכך נראה דבצווח מעיקרא הדרא מתנה למרה אבל שתק ולבסוף צווח לא הדרא למרה דכיון דשתק קנה לה וכשצווח ואמר אי איפשי בה הפקירה וכל הקודם בה זכה והכי מוכח בכריתות דמילתיה דר"ל בשתק ולבסוף צווח איירי עכ"ל וכן הכריע הרמב"ן ז"ל וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ד מה' זכייה דבצווח מעיקרו לא קנה המקבל וחוזרת לבעלים הראשונים ומ"ש רבינו לחלק בין מטלטלין לקרקע הוא ע"פ שיטת רש"י והרא"ש בההיא דר"ל דפ' בתרא דכריתות וכבר נתבאר שאין דעת הרמב"ם לחלק ביניהם ועיין בנ"י:
ואם זיכה לו ע"י אחר בפניו ושתק ואח"כ אומר אי איפשי בה כתב הרמב"ם שהוא ספק לפיכך אם קדם אחר וזכה בהן לעצמו אין מוציאין מידו וכו' ואם חזרו הבעלים הראשונים ותפסוה מיד זה שזכה בה אין מוציאין מידן וכו' בפ"ד מהל' זכייה ודין זה איתיה בס"פ י"נ (קלח. ) ור"פ בתרא דכריתות (עד:) דתניא התם הכותב נכסיו לאחר והיו בהם עבדים ואמר הלה אי איפשי בהם אם היה רבן שני כהן הרי אלו אוכלים בתרומה רשב"ג אומר כיון שאמר הלה אי איפשי בהן כבר זכו בהן יורשים ואסיקנא דבזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח פליגי דת"ק סבר מדשתק קנינהו והאי דקא צווח מיהדר הוא דקא הדר ביה ורשב"ג סבר הוכיח סופו על תחילתו והאי דלא צווח עד השתא דסבר כי לא מטי לידי מאי אצווח וכתב ה"ה שפסק הרמב"ם דספק הוי משום דאמרינן בפרק השוחט (לט:) על השוחט את הבהמה ואח"כ חשב עליה לזרוק דמה ולהקטיר חלבה לעכו"ם זה היה מעשה ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר ומסיק דלא אמרו בה איסור משום כבודן דרבנן ולא היתר משום כבודו דרשב"ג דהכותב נכסיו לאחר והיו בהם עבדים וכו' דסבר הוכיח סופו על תחילתו ואם הם נסתפקו מי יכריע וכן כתב בעיטור דרבותיו הגאונים פסקו דספק הוא: (ב"ה) ולא חילק הרמב"ם בין אם היא מתנת שכיב מרע לאם היא מתנת בריא כמו שחילקו הרי"ף והרא"ש: ומ"ש ומדברי א"א הרא"ש ז"ל יראה שזכה בה המקבל טעמו מדכתב בס"פ י"נ האי פלוגתא דרשב"ג ורבנן וכתב דפליגי בזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח ולא הכריע ומסתמא משמע דהלכה כת"ק וכן יש לדקדק מדברי הרי"ף שגם הוא הביא פלוגתא דרשב"ג ורבנן ולא הכריע ומסתמא משמע דהלכה כת"ק וכן פסק הרשב"א ז"ל :
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |