בית יוסף/חושן משפט/רלא

בית יוסף ‏ חושן משפט רלא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אסור לרמות לחבירו בענין המדה והמשקל אלא צריך שיהו המדות והמשקלות ישרות מצודקות ולא ירמה בהם ואם אינו עושה כן עובר בלאו של לא תעשו עול במדה במשקל ובמשורה מלבד מה שגוזל את חבירו פשוט הוא:

חייבים ב"ד להעמיד ממונים שיהו מחזרים על החנויות שיהו מצודקות המדות והמשקלות והמאזנים וכו' ברייתא בסוף פ' הספינה (פט.)יהיה לך מלמד שמעמידין אגרדמים למדות ופיר"ש אגרדמים. ממונה להלקות ולענוש מעוותי המדות:

אסור לאדם להשהות מדה חסרה בביתו אפי' שאינו מודד בה וכו' ואם יש מנהג בעיר וכו' שם א"ר יהודה אמר רב אסור לאדם שישהה מדה חסרה או יתירה בתוך ביתו ואפי' היא עביט של מימי רגלים אמר רב פפא לא אמרן אלא באתרא דלא חתימי אבל באתרא דחתימי אי לא חזי חותמא לא שקיל ובאתרא דלא חתימי נמי לא אמרן אלא דלא מהנדסי אבל מהנדסי לית לן בה ולא היא זימנין דמיקרי בין השמשות ומיקרי ושקיל ופי' ר"ש מהנדסי. הולכים ובאים ממונים של מלך לבדוק את המדות והרי"ף והרא"ש לא כתבו אלא עד אי לא חזי חותמא לא שקיל וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ז מהלכות גניבה נראה שלא היו גורסים בגמרא יותר ואת"ל שהיו גורסים כנוסחת ספרים דידן צריך לומר שהיו מפרשים דהא דקאמר ולא היא זימנין דמיקרי בין השמשות וכו' לא קאי אלא למאי דמפליג בין מהנדסי ללא מהנדסי אבל לא קאי למאי דמפליג רב פפא בין חתימי ללא חתימי:

מכמה עושין המדות מסאה וחצי סאה וכו' עד אפילו היא קטנה מאד שאין ברתיחה שוה פרוטה הכל בפרק הנזכר. ופר"ש מחק שמוחקין בו את המדה צדו אחד עבה וצדו אחד קצר מפני שהקצר נכנס בתוך התבואה ומוחק יפה והעבה אינו נכנס כ"כ ואינו מוחק יפה ואם צדו אחד עבה וצדו אחד קצר כשהוא קונה ימחוק בעבה וכשהוא מוכר ימחוק בקצר אלא שניהם עבים או שניהם קצרים כפי המנהג. אשכרוע בוויש בלעז:

וצריך להשהותה אחר שיפסוק הקילוח כדי שיטיפו ממנה ג' טיפין וכו' בד"א בב"ה המוכר אבל חנוני א"צ להטיף כלל אחר שיפסוק הקילוח משנה שם (פז.) המוכר יין ושמן לחבירו וכו' חייב להטיף לו ג' טיפין הרכינה ומיצה הרי הוא של מוכר והחנוני אינו חייב להטיף ג' טיפין ופר"ש וחייב להטיף לו ג' טיפין. לאחר עירוי השמן והיין חייב להטיף עוד ג' טיפין מן הדבוק בדופני הכלי החנוני טרוד הוא במכירתו ולכך לא הזקיקוהו להטיף דאין לו פנאי:

הסיטון שקונה הרבה ביחד וכו' מקנח המדות וכו' ובעל הבית שאינו מוכר כ"כ די שיקנח אחת לי"ב חדשים משנה שם (פח.) הסיטון מקנח את מדותיו אחת לשלשים יום בע"ה אחת לי"ב חדש רשב"ג אומר חילוף הדברים ופסק הרמב"ם בפ"ח מה' גניבה כת"ק וכך הם דברי רבינו ויש לתמוה דהא קיי"ל כ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו ואיפשר דשאני הכא דמסתבר טעמיה דת"ק: ומ"ש רבי' אבל לדבר יבש א"צ שאינו נדבק שם במשנה אמר רשב"ג בד"א בלח אבל ביבש א"צ: ומ"ש רבי' בשם הרמ"ה שאף לדבר יבש צריך איני מוצא לו טעם כיון דדבר יבש אינו נדבק מה יקנח: ומ"ש והחנוני כו' צריך לקנח פעמים בשבת שם במשנה:

(י) במקום שנהגו למדוד בדקה לא ימדוד בגסה וכו' שם במשנה מקום שנהגו למדוד בדקה לא ימדוד בגסה בגסה לא ימדוד בדקה למחוק לא יגדוש לגדוש לא ימחוק ופר"ש בדקה. קב לא ימדוד בגסה דהוה הפסד דלוקח דאין לו מו' קבין כ"א הכרע א' ואיבד חמש הכרעות ואפי' שמוחקין נמי אי אפשר למחוק כל כך בצמצום לא ימוד בדקה דמפסיד מוכר משום שאינו יכול למחוק כל כך ובדקה מוחק יותר אי נמי משום שמודד לו בריוח וכשמודד בגסה מכביד ומפסיד הקונה ובגמרא תנו רבנן מנין שאין מוחקין במקום שגודשין ואין גודשין במקום שמוחקין תלמוד לומר שלמה ומנין שאם אמר הריני מוחק במקום שגודשין לפחות מן הדמים והריני גודש במקום שמוחקין להוסיף לו על הדמים שאין שומעין לו תלמוד לומר איפה שלמה וצדק יהיה לך ופר"ש מנין שאין מוחקין במקום שגודשין. ואפי' מחיל קונה ואין גודשין במקום שמוחקין ואפי' מחיל מוכר ת"ל איפה שלמה צריך שיהא האיפה שלמה שלא יבוא לידי רמאות דאם עושין כן שמא יראו אותם אחרים ויאמרו כך המנהג וירמה הלוקח את המוכר או המוכר את הלוקח והא ליכא למימר דבלא מחיל מיירי דההוא מלא תעשו עול נפקא שגזל את שלו בידים: לפחות מן הדמים. תלתא דגודשא תלתא דהשתא לא לרמות כיון דפחת לו משער היוצא כולי עלמא ידעי דבשביל כך פחת לו דאין מנהג בעיר למחוק וכיון שמוסיף יודעים שבשביל כך מוסיף דאין דרך לגדוש ת"ל איפה שלמה וצדק לטפויי אתא וצדק מכל מקום דאף זה יכול לבוא לידי רמאות דאיכא דחזי במדידה ולא ידע לא בפחות ולא בתוספת: ומה שכתב רבי' ול"מ זה שאסור אלא אפילו במקום שמוכרים סאה גדושה בג' דינרים וכו' כ"כ שם הרא"ש דהיינו דאשמועינן סיפא דברייתא:

המשקלות עושין אותן מליטרא וחצי ליטרא וכו' אבל לא פחות שם תנו רבנן היה מבקש ממנו ליטרא וכו' רביע ליטרא שוקל לו רביע ליטרא מאי קא משמע לן דמתקנים מתקלי עד הכא ופר"ש בית דין קדמונים התקינו המדות עד כאן ובפחות מכאן שוקלין במטבעות ואם יבוא אדם לתקן בפחות אין שומעין פן יבואו לרמות ולומר זהו רביע ליטרא אי נמי מתקנים מתקלי בענין זה ולא שליש ליטרא ולא חמישית ליטרא מפני שמטעין בהם:

אין עושין משקלות שיהא תוספת הגדול על הקטן פחות מהכפל וכו':

ואין עושין אותן לא מבדיל ועופרת ושאר מיני מתכות אלא עושין אותן של זכוכית ואבנים חלקים ברייתא שם:

ומה שאמר בשם ר"ת דוקא משקלות ששוקלין בהם בשר ושמן וכו' כן כתבו שם בשמו התוספות והרא"ש ז"ל וכתבו התוספות דבמשקלות קטנות ששוקלין בהן כסף וזהב צריך לחפות עור שבשחיקה מועטת יבוא לידי הפסד גדול אבל שאר משקלות גדולות ששוקלין בהן נחשת וברזל ועופרת שאין בא לידי הפסד גדול אלא אם כן ישחקו יותר מדאי אין צריך לחופו: ומה שאמר רבינו שהרמב"ם נתן טעם מפני שמעלין חלודה ומתחסרין בפרק ח' מהלכות גניבה וכן פי' רש"י:

ומה שאמר ולא יטמין המשקלות במלח ברייתא פ' איזהו נשך (סא:) ופרק הספינה (שם): ומה שאמר כדי שיקלו כן פירשו תוספות בשם רבינו תם וכן כתב הרמב"ם בפרק הנזכר והרשב"ם פירש מפני שמכבידין:

החנוני ששוקל דבר לח צריך לקנח המשקל פעם אחת בשבת והמאזנים בכל פעם ופעם ששוקל בהם משנה בפ' הספינה (פח.):

והמאזנים צריך שיהו מיושרי' כל אחת לפי מה שהוא כיצד מוכר עששיות נחשת וברזל יהיו גבוהים מן הארץ שלשה טפחים וכו' עד אלא כפי מה שירצה ברייתא שם (פט.) ובאורך קנה וחוטין של מוכר כסף וזהב שנו שם קנה ומיתנא שלה איני יודע ולפיכך כתב רבינו לא נתנו בהם שיעור אלא כפי מה שירצה וכ"כ הרמב"ם בפ"ח מהלכות גניבה וכתב רשב"ם שהטעם שמאזנים של מוכר עששיות נחשת וברזל צריכין להיות גבוהים מן הארץ שלשה טפחים ורחוקים מן הגג ג' טפחים כדי שלא תגיע בקרקע או בגג כשיכריע וכל אחת לפי מה שהן גדולות צריכות להרחיק מן הגג ומן הקרקע לפי ששוקל בהם משקל כבד ומכריע יותר. ודע דבברייתא הכי איתא קנה ומיתנא שלה שנים עשר טפח ושל צמרים תשעה טפחים ושל חנוני ובעל הבית ששה טפחים ופירש ר"ש קנה הוא הקנה שהלשון קבוע באמצעיתו ושתי המיתנות תלויים בראשי מיתנא הן החבלים שהכפות תלויות בהם שנים עשר טפחים ארבעה טפחים הקנה וארבעה טפחים כל אחד מן החבלים התלויות בשני ראשי הקנה אבל אי הוי פחות אין מכריע המאזנים בשביל דבר מועט מתוך שהמשקל מרובה עכ"ל ורבי' מפרש דשנים עשר אורך הקנה וי"ב אורך המיתנא קאמר והרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' גניבה העתיק דברי הברייתא ומ"מ דברי רבינו נראים דאם לא כן הוה ליה לברייתא לפרש ולא לסתום. ואהא דמוכר עששיות נחשת וברזל פר"ש ששוקלין חתיכות גדולות של מאה ליטרות ביחד:

במקום שנהגו להכריע צריך להכריע טפח ובמקום שנהגו שלא להכריע שוקל עין בעין וצריך להוסיף אחד ממאה בלח ואחד מת' ביבש משנה שם (פח:) חייב להכריע לו טפח היה שוקל לו עין בעין נותן לו גירומיו אחד מעשרה בלח ואחד מעשרים ביבש ומפרש בגמרא דרישא דקתני חייב להכריע במקום שנהגו להכריע ואסיפא דקתני נותן לו גירומיו בעי בגמרא מנא הני מילי אמר ר"ל דאמר קרא וצדק צדק משלך ותן לו וכמה גירומיו אמר רבי אבא בר ממל אחד מעשרה בליטרא בלח לעשרה ליטרין איבעיא להו היכי קאמר אחד מעשרה בלח לעשרה דלח ואחד מכ' ביבש לכ' דיבש או דלמא אחד מי' דלח ולכ' דיבש תיקו וכיון דספיקא הוא הוי קולא למוכר ולא יתן אלא אחד מי' בלח לי' דלח ואחד מכ' ביבש לכ' דיבש שהוא אחד מק' בלח ואחד מת' ביבש כן פסקו הרי"ף והרא"ש ז"ל וכך הם דברי רבינו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות גניבה וכתב הרב המגיד יש מי שכתב שהטעם שהכרע הלח מרובה על היבש מפני שמן הלח ישאר בכלי ואין כן מן היבש וטעם נכון הוא: וכתב רשב"ם נראה בעיני דלפחות מליטרא לא בעי' הכרע טפח דנפיש יותר מדאי הכרע טפח בדבר קל:

ומה שאמר היה שוקל לו עשר ליטרא לא יאמר לו שקול כל ליטרא לבדה עם הכרעה וכו' ברייתא שם:

ומ"ש היה שוקל לו ג' רביעי ליטרא לא יאמר לו שקול לי כל רביע ורביע בפני עצמה וכו' ג"ז ברייתא שם (פט.). וכתב הרמב"ם בפ"ח מהל' גניבה שהטעם מפני שאם אתה אומר יתן חצי ליטרא ורביע ליטרא בכף אחת שמא יפול רביע הליטרא ואין הלוקח רואה ופי' ר"ש במקום שאין מכריעים עסקי' דאי מכריעין נמצא נותן לו הכרע של אותו רביע שנותן עם הבשר בחנם:

באו בני המדינה להוסיף על המדות ועל המשקלות ולבטל את הראשונות יכולין להוסיף עד שתות וכו' אבל יותר משתות אין רשאים להוסיף מימרא דשמואל שם (צ.) קאמר בגמרא דקרא אשכח ודרש:

וכן צריכין לדקדק במדידת הקרקע והמודד בין אחין ובין שותפין לא ימדוד לא בימות החמה וכו' בר"פ איזהו נשך (ד' סא:) ת"ר לא תעשו עול במשפט כמשמעו במדה זו מדידת קרקע שלא ימדוד לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים: ומ"ש לפי שהחבל מתקצר בימות החמה וכו' כן פי' רש"י שם וכ"כ הרמב"ם בפ"ח מהל' גניבה: ומ"ש שאם מדד בקנה או בשלשלת של ברזל אין בכך כלום כ"כ הרמב"ם בפרק הנזכר: כתב הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר במדת הקרקע צריך לדקדק בחשבון משיחת הקרקע ע"פ העיקרים המתבארים בכתבי הגימטריא שאפילו מלוא אצבע מן הקרקע רואין אותה כאילו היא מליאה כרכום ד' אמות הסמוכים לחריץ מזלזלים במשיחתן והסמוכים לשפת הנהר אין מושחין אותן כלל מפני שהן של בני ר"ה עכ"ל: ומ"ש שאפילו מלוא אצבע מן הקרקע רואין אותה כאילו היא מלאה כרכום וכן מה שכתב ד' אמות הסמוכים וכו' מימרות דרב יהודה בפ' המקבל (דף ק"ז):

כתב הרמב"ם אחד הנושא ונותן עם ישראל או עם העכו"ם עובד כו"ם אם מדד או שקל בחסר עובר בל"ת וחייב להחזיר בפ"ז מהלכות גניבה וכתב הרב המגיד דין גזל העכו"ם אסור נתבאר בפ"א מהל' אלו וכבר נתבאר שהמשקל הוא כגזל כדאיתא ר"פ איזהו נשך (סא:) ופרק המוכר את הספינה (שם):

ומ"ש קשה עונשן של מדות מעונשן של עריות וכו' בסוף פ' הספינה (פח:) מימרא דרבי לוי בפ' הספינה ומפרש התם מאי עודפייהו דהתם אפשר בתשובה והכא לא אפשר בתשובה ופר"ש מדות שגוזל את הרבים א"א לו בתשובה שאינו יודע למי יחזיר ואע"ג דאמרינן יעשה בהם צרכי רבים אין זו תשובה מעליא. והרמב"ם קיצר הדברים וכתב שזה בינו ובין המקום וזה בינו ובין חבירו: ומ"ש כל הכופר במצות מדות ככופר ביציאת מצרים וכו' וכתב הרב המגיד דאיתא בספרא וענין זה מאמר שהשוקל במדה חסירה הוא כעובר עבירה בסתר שדוחק רגלי השכינה ופירוש המאמר ההוא שהוא כופר בהשגחה וסובר שהיא כלה עד גלגל הירח ולא בארץ הנקראת על צד ההשאלה הדום רגלי ה' כמו שאמר והארץ הדום רגלי וכן הוא הכופר במצוה הזו ויציאת מצרים היו מופתים מחודשים והם מורים על החידוש ועל ההשגחה ובזה יתקיימו לנו ציוויי התורה ואזהרותיה ובלתי כן יתבטלו כולן וזה מאמרו שהיא גרמה לכל הציוויים עכ"ל:

חייבים בית דין להעמיד ממונים על השערים וכו' בסוף פרק הספינה (פט.) אמר רב חמא אמר רב יצחק מעמידין אגרדמים בין למדות בין לשערים ופסקו כן הפוסקים ולא כשמואל דאמר התם דאין מעמידין אגרדמים לשערים: ומה שאמר שאין לו לאדם להרויח אלא השתות מימרא דשמואל שם (צ.): ומה שאמר בד"א במוכר סחורתו ביחד בלא טורח אבל החנוני המוכר מעט מעט שמין לו טרחו וכל יציאותיו ומותר עליהם ירויח שתות בפ' המפקיד (מ.) באתריה דרב יהודה רמו מ"ח כוזי בדנא אזיל דנא בשיתא זוזי פריס רב יהודה שיתא שיתא בזוזא וכו' א"ה נפיש ליה טפי משתות איכא טרחיה ודמי ברזנייתיה וכתב הרא"ש ז"ל שמע מיניה דהא דאמר שמואל המשתכר אל ישתכר יותר משתות היינו כשמוכר סחורתו בבת אחת בלי טורח אבל חנוני המוכר על יד על יד נותן לו טרחו וכל הוצאותיו ויתר עליהם משתכר שתות וכך הם דברי רבינו ורשב"ם כתב בפרק הספינה המשתכר אל ישתכר יותר משתות כגון חנוני הקונה יין ופירות מן הסיטון הרבה ביחד כדי למכור מעט מעט אל ישתכר יותר משתות עד כאן: ומה שכתב כגון חנוני הקונה יין אין דבריו מכוונים מההיא דהמפקיד שהבאתי בסמוך והרמב"ם בפרק י"ד מה' מכירה לא הביא ההיא דהמפקיד וצריך טעם למה: ומ"ש רבינו במה דברים אמורים שלא הוקר השער וכו' כן כתב שם רשב"ם והרא"ש זכרונו לברכה: וכתב הרמ"ה היכא דאיכא בי דינא דפרשי לכולהו מוכרין לזבוני הכי וכו' דברים של טעם הם וכן יש לדקדק מדברי הרמב"ם ז"ל בפ' י"ד מהל' מכירה:

וכל המפקיע השערים שמוכר ביותר מן הראוי רשאים להלקותו ולענשו כפי הראוי לו כן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות גניבה וכתב הרב המגיד זהו אגרדים הנזכר ברייתא פרק הספינה ממונה להלקות מעוות המדות ומפקיע שערים וכן פירשו זכרונם לברכה עכ"ל:

במה דברים אמורים בדברים שיש בהם חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות אבל בשאר עניינים אין פוסקין להם שער אלא ירויחו בהן מה שירצו דברים אלו מדברי הרמב"ם ז"ל לקחם ואינם מבוארים יפה והילך ל' הרמב"ם ז"ל בפרק י"ד מה"מ לא ישתכר המוכר יתר על שתות בד"א בדברים שיש בהם חיי נפש כגון יינות ושמנים וסלתות אבל העיקרים כגון הקשט והלבונה וכיוצא בהם אין פוסקים להם שער אלא ישתכר כל מה שירצה וכתב ה"ה זה אינו מבואר לחלק בדין הריוח בין דברים שיש בהם חיי נפש לדברים שאין בהם אבל נראה שדימ' זה למה שאמרו שם (צ:) אין אוצרים בא"י דברים שיש בהם חיי נפש כגון יינות שמני' וסלתות אבל תבלין כמון ופלפלין מותר שהענין בעצמו נכון ונ"ל ראיה מדאמרינן (צא.) אין משתכרין פעמיים בביצים פליגי בה רב ושמואל חד אמר על חד תרין וחד אמר תגרא בתר תגרא ולא אמר תסתיים דשמואל הוא דאמר תגרא בתר תגרא מדאמר שמואל המשתכר אל ישתכר יותר משתות והכא על חד תרין אלא משמע כי אמר שמואל שתות לא אמר אלא בדברים שיש בהם חיי נפש ומפני כן לא הוכיח ממנה כלום עד כאן לשונו ונראה מדבריו דביצים לאו בכלל דברים שיש בהם חיי נפש ואין דבריו נראין כלל דדבר פשוט דביצים יותר חיי נפש הם מהשמנים ולא עוד אלא דמשמע דכל שהוא מאכל אדם בכלל דברים חיי נפש הם והא דקתני בברייתא גבי דברים שיש בהם חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות לדוגמא נקטינהו וה"ה לכל מאכל אדם והכי דייק לישנא דהרמב"ם שכתב אבל העיקרים כגון הקשט והלבונה וכיוצא בהם דמשמע בהדיא דדוקא הני וכיוצא בהם דלא חזו למאכל אדם אבל כל שהם ראוים למאכל אדם בכלל דברים שיש בהם חיי נפש והיינו דבברייתא דאין אוצרין פירות דברים שיש בהם חיי נפש קתני אבל תבלין כמון ופלפלין מותר דמשמע דלא נתמעטו אלא הני וכיוצא בהן אבל כל שאר דברים שהם מאכל אדם בכלל דברים שיש בהם חיי נפש הם ואפשר דמדנקט הרמב"ם אבל העיקרי' כגון הקשט והלבונה דדוקא הני וכיוצא בהן דאינן ענין למאכל אדם כלל אבל תבלין כמון ופלפלין שהם מכשירי מאכל אדם בכלל דברים שיש בהם חיי נפש הם לענין שלא ישתכר בהם יותר על שתות ומה שרצה להכריע מדלא אמר תסתיים לאו כלום הוא דאיכא למימר דמילתא דפשיטא היא דשמואל הוא דאמר תגרא בתר תגרא מש"ה לא אמר תסתיים ועי"ל דלא הו"מ למימר תסתיים דהא איפשר דהא דקאמ' על חד תרין אתי שפיר בהדי ההיא ואל ישתכר יותר משתות וכמו שאכתוב בסמוך בשם התוס'. וממה שכתבתי יש תשובה ג"כ לרבינו שכתב לקמן בסמוך דביצים אין בהם כל כך חיי נפש: אין משתכרין בביצים הכפל אבל עד הכפל רשאין להשתכר בהן וכו' בס"פ הספינה (דף צא.) תניא אין משתכרין פעמים בביצים ואפליגו בה אמוראי כמו שכתבתי בסמוך ופסק רבינו כמ"ד על חד תרין ונתן טעם לפי שאין בהם כל כך חיי נפש והם דברי רשב"ם שם וכבר כתבתי בסמוך דטפי חיי נפש הן משמן וכ"נ מדברי התוס' דבכלל דברים שיש בהם חיי נפש האמור בברייתא הם שכתבו ח"א על חד תרין וא"ת מאי איריא ביצים אפי' שאר דברים נמי כדאמרן המשתכר אל ישתכר יותר משתות ותירץ ריב"ם דמיירי אפי' טרח דהיכא דאיכא טירחא יכול להשתכר יותר משתות כדאמרי' בהמפקיד איכא טירחא ודמי ברזנייתא ולרשב"א נראה דהכא מיירי אפילו בביצים שאינו לוקח מן השוק אלא מתרנגולת שבביתו דכה"ג בשאר דברים שרי עכ"ל ורשב"ם עצמו נתן טעם אחר דיש בביצים טורח מרובה וריוח מועט הוא לעני המחזר בעיירות לקנות ביצים ולכך התירו להשתכר יותר משתות ע"כ וזה כדברי ריב"ם והרמב"ם ז"ל בפי"ד מה"מ פסק כמ"ד תגרא בתר תגרא שכתב וז"ל ואין משתכרין פעמיים בביצים אלא התגר הראשון הוא מוכרן בשכר והלוקח ממנו מוכרן בקרן בלבד:

אין אוצרין פירות שיש בהן חיי נפש בא"י ברייתא בסוף פרק הספינה (צ:): ומ"ש והוא הדין בכל מקום שרובן ישראל כ"כ הר"ן והרא"ש בשם רשב"ם וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"ד מה"מ והכי מוכחי עובדי דשמואל ואבוה דאיתא התם בגמרא דהא אינהו בח"ל הוו ומשבח להו במאי דהוו גרמי לאוזולי תרעא: ומ"ש בד"א בלוקח מן השוק כדי לאצור אבל כל אדם רשאי לאצור הגדל בשלו שם מימרא דרב וברייתא. וכתב רשב"ם ומיהו לפרנסת ביתו יכול לקנות אם אין לו משדותיו: ומ"ש ובשנת בצורת לא יאצור כלל וכו' שם בברייתא ובשני בצורת אפי' קב חרובין לא יאצור מפני שמכניס מארה בשערים ופר"ש לא יכניס בשלו ומיהו ישייר לעצמו כדי הוצאתו לשנה:

רשאין בני העיר לפסוק השערים וכו' בפ"ק דב"ב (ח:) רשאים בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ועל שכר פועלים ולהסיע על קיצתם ופירש רש"י להסיע על קיצתם. לקנוס את העובר על קיצת דבריהם להסיעם מדת דין שבתורה: ומ"ש וכן כל בעלי אומניות רשאין לתקן תקנות מענין מלאכתם וכו' בד"א כשאין אדם גדול וחכם בעיר וכו' שם (ט.) הנהו בי תרי טבחי דאתנו בהדי הדדי דכל מאן דעביד ביומא דחבריה נקרעיה למשכיה אזל חד מינייהו עבד ביומא דחבריה קרעוהו למשכיה אתו לקמיה דרבא חייבינהו רבא לשלומי איתיביה רב יימר בר שלמיא לרבא ולהסיע על קיצתן לא אהדר ליה רבא אמר רב פפא שפיר עבד דלא אהדר ליה מידי ה"מ היכא דליכא אדם חשוב אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו וכתב הר"ן פי' הרא"מ אדם חשוב הממונה פרנס על הצבור וטעמא דמילתא דכיון דאיכא פסידא לאחריני בתנאייהו דהא מייקרי תרעא ומפסדי לוקחין לאו כל כמינייהו דמתני אלא אם כן נטלו רשות מאותו פרנס הממונה על הצבור אבל היכא דליתא פסידא דאחריני תנאייהו תנאה וכן נמי אי ליכא אדם חשוב אף על גב דאיכא פסידא ומיהו כי אמרינן דתנאייהו תנאה דוקא בדאתנו אהדדי כל טבחי מתא משום דכל בני אומנות אחת הוו כבני העיר לגרמייהו ורשאין להסיע על קיצתן אבל תרי או תלתא לא עכ"ל וקצת דברים אלו כתב ה"ה בפרק י"ד מה"מ וז"ל הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר רשאין אנשי אומניות לפסוק ביניהם וכו' בד"א במדינה שאין בהם חכם חשוב לתקן מעשה המדינה ולהצליח דרכי יושביה אבל אם יש בה אדם חשוב אין התנאי שלהם מועיל כלום ואין יכולין לענוש ולהפסיד על מי שלא קבל התנאי אא"כ התנה עמהם ועשו מדעת החכם וכל מי שהפסיד לפי התנאי שאינו מדעת החכם משלם עכ"ל וכתב ה"ה פי' הרא"מ אדם חשוב ממונה על הצבור וזהו שכתב המחבר לתקן מעשה המדינה כלומר שהוא ממונה על כך הא אם היה ממונה אפי' זולתו תנאו קיים עכ"ל ואיכא למידק בדברי הרמב"ם ז"ל דממה שכתב ואין יכולין לענוש ולהפסיד על מי שלא קיבל התנאי משמע שאם קיבל עליו התנאי אע"פ שלא הי' בפני החכם חייב וזה הפך מאי דאיתמר בגמרא בעובדא דהני תרי טבחי דאתנו בהדי הדדי ואסיקנא דמשום דלא היה בפני אדם חשוב לאו כלום היא וכן מבואר בדבריו ז"ל בסמוך שכתב אא"כ התנה עמהם ועשו מדעת החכם דמשמע בהדיא שאע"פ שהתנה עמהם אם לא עשו מדעת החכם לאו כלום הוא וצ"ל שמה שכתב אין יכולין לענוש ולהפסיד על מי שלא קיבל התנאי פירושו על מי שעבר התנאי:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---