בית יוסף/אורח חיים/תקס

בית יוסף ‏ אורח חיים תקס

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

משחרב הבית תקנו שכל דבר שמחה שיהיה בה זכר לחורבן הבית ועל כן אמרו סד אדם את ביתו בסיד ומניח בו אמה על אמה בלא סיד זכר לחורבן פשוט ס"פ חזקת הבתים (ד' ס) ומפרש שם שזה השיור יהא כנגד הפתח וכתבו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל ורבי' אגב שיטפיה נשמט ממנו:

והרמב"ם כתב אין בונין בניין מסיד כבניין המלכים וכו' בסוף הל' תענית כ"כ:

ומ"ש רבינו ואינו משמע כן בגמרא דבתר דמייתי הך ברייתא ת"ר לא יסוד את ביתו בסיד וכו' מסיק כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד וכו' נראה מדבריו שהוא סובר שטעמו של הרמב"ם שאסר לבנות בניין מסיד כבניין המלכים הוא מהא דת"ר לא יסוד את ביתו בסיד ומפני כך הוקשה לו מדמסיק בתר הכי סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו אמה על אמה אלמא ע"י שיור אמה על אמה מותר כל מיני סיד ותמהני עליו כמה תמיהי חדא דהא דקתני כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בה וכו' לא מסקנא דשקלא וטריא על דין סד את ביתו בסיד הוא אלא הכי איתא ת"ר כשחרב הבית בראשונה רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין נטפל להם רבי יהושע א"ל מפני מה אין אתם אוכלים בשר וכו' שלא להתאבל כל עיקר א"א להתאבל יותר מדאי א"א אלא כך אמרו חכמים סד את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט וכיון דברייתא באנפי נפשה היא לא שייך למימר דמסיק כך אמרו חכמים סד את ביתו בסיד דהא לאו מסקנא היא ועוד דאם ת"ל מדפליגי ברייתות אהדדי אפשר דהלכה כקמייתא ולא כבתרייתא דמשום דמארי תלמודא מייתי לה בבתרייתא לא מכרעת מלתא דתיהוי הלכתא כוותה ועוד דהא איכא למימר דלא פליגי דבחדא מתרי גווני שרי או שיערב בו חול או תבן או שישייר בו אמה על אמה וברייתא קמייתא תני תקנתא דבחול ותבן ואידך ברייתא קתני תקנתא דשיור אמה. ועוד לפי דבריו מאי ניהו סיד כבניין המלכים ומאי ניהו טח את ביתו בסיד דתרוייהו סיד נינהו ומה בין זה לזה שאסר הרמב"ם בזה והתיר בזה לכך נ"ל דרבינו לא דק בדברי הרמב'ם כלל דהרמב"ם לאו אמיני סיד קפיד דכל מיני סיד שוים ולא אתי למיסר אלא מיני סיוד וכיור כך מפורש בדברי הרמב"ם בנוסחא דידן שכתב כלשון הזה תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בניין מסויד ומכוייר כבניין המלכים וזה ברייתא מפורשת היא שם ס"פ חזקת הבתים שנוייה בלא מחלוקת אין מסיידין ואין מכיירין ואין מפייחין בזמן הזה ומשמע ליה דסיוד וכיור ופיוח מיני פתוחים וציורים הם ואפשר דאין מכיירין ואין מפייחין הם פתוחים וציורים ואין מסיידין אינו מיני ציור אלא כמשמע וה"ק אין מסיידין ועל הסיוד יכייר ויפיח דאפילו כיור ופיוח בלא סיוד לא תואר לו ולא הדר הלכך לא מיתסר ואפשר עוד לומר שדרך העולם כשרוצים לסוד בתיהם טחים בטיט תחלה ואחר כך סדין בסיד אבל המלכים אין טחים בטיט תחלה אלא הכל סיד וקתני דאין מסיידין בענין זה שהוא דרך גדולה ומעלה ובסיד וכיור כזה אין שום תקנה ואפילו ע"י שיור אמה והיינו דלא קתני האי מתניתא שום תקנתא וזהו שכתב הרמב"ם שאין בונין לעולם בניין מסוייד ומכויי' כבנין המלכים ומדקאמ' לעולם משמע שאין לו שום תקנה ובאינך תרי ברייתות סובר הרמב"ם דלא פליגי אהדדי אלא חדא ברייתא תני תקנתא חדא ואידך תני אידך תקנתא ותקנתא דשיור אמה הרי כתב אותה בהדיא ותקנתא דערוב תבן או חול לגירס' רבי' בדברי הרמב"ם דמצריך בטרכסיד שיור אמה פוסק כר' יהודא ולנוסחא דידן שאין כתוב בה טרכסיד נראה שהוא פוסק כרבנן ולא הוצרך להזכיר תקנתא דערוב חול או תבן דההוא טרכסיד מיקרי ואיהו לא קאמר דבעי שיור אמה אלא בסיד דוקא דאילו טרכסיד בלאו הכי נמי שרי י והרי"ף והרא"ש כתבו בסוף תעניו' ההיא דסד אדם ביתו בסיד ומשייר אמה על אמה ואע"פ שלא כתב הא דתניא אין מסיידין ואין מכיירין ואין מפייחין אפשר דלא משום דסבירא לן שאינה כהלכתא השמיטוה אלא משום דמכיון דסיוד פשוט לא התירו אלא ע"י שיור אמה ממילא משמע דסיוד וכיור כבני המלכים ודאי אסור אפי' ע"י שיור ואפשר שהם סוברים דהנך נמי שרו על ידי שיור אמה אלא שהר"ן כתב על דברי הרי"ף ברייתא דאין מסיידין ואין מכיירין נראה שהוא סובר דלהרי"ף נמי איתא וכמ"ש תחלה והרמב"ן גם כן כתב בת"ה ודע דבההיא ברייתא דאין מסיידין ואין מכיירין מסיים לקח חצר מסויידת מכוייר' ומפוייחת הרי זו בחזקתה נפלה אינו חוזר ובונה אותה כלומר אינו סד ומכייר ומפייח אותה והרמב"ם כתב הלוקח חצר מסויידת ומכויירת הרי זו בחזקתה ואין מחייבין אותו לקלוף הכתלים ולא חשש לכתוב שאם נפלה אינו חוזר ובונה אותה משום דמלתא דפשיטא הוא:

ומ"ש ועושה אשה תכשיטיה ומשייר' בהם דבר מועט וכו' עד מקום הנחת תפילין זהו סיום הברייתא שכתבתי בסמוך דמשחרב בית המקדש רבו פרושים בישראל:

ומה שפירש רבינו צידעא טפול סיד כך פי' רשב"ם והר"ן כתב בסוף תעניות בשם העיטור דכשהאשה קולעת שערה משיירת ממנו דבר מועט בין אזנה לפדחתה כנגד צדעת' והרמב"ם כתב כשהאשה עושה תכשיטי הכסף והזהב משיירת מין ממיני התכשיט שנוהגת בהן כדי שלא יהא תכשיט שלם ובהא דתני עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר בה דבר מועט כתב הרמב"ם וז"ל וכן התקינו שהעורך שולחן לעשות סעודה לאורחים מחסר ממנו מעט ומניח מקום פנוי בלא קערה מן הקערות הראויות לתת שם ותקנו להניח אפר בראש חתנים במקום הנחת תפילין גם זה ס"פ חזקת הבתים וכתבו רבינו בטור אה"ע סי' ס"ה וכן נוהגים באשכנז בשעת ברכה נותנין לחתן אפר בראשו במקום התפילין ובספרד נוהגין ליתן בראשו עטרה עשוייה מעלה זית לפי שהזית מר זכר לאבילות ירושלים ונהרא נהרא ופשטי' עכ"ל וכתב הכלבו יש מקום נמנעו שלא לתת אפר מקלה בראשי חתנים מפני שאין העם מוחזקים כלל בהנחת תפילין ולא יהיה להם האפר תחת פאר ויחשבו ג"כ שמא לא יהיה ג"כ פאר תחת אפר ונהגו לעשות זכרון אחר במקומו שנותנין מפה שחורה על ראש החתן והכלה ועל זה פשט המנהג לשבר הכוס אחר ז' ברכות ע"כ :

ואסרו עטרות לחתנים משנה בסוף סוטה (מט.) בפולמוס של אספסייאנו' גזרו על עטרות חתנים:

ומ"ש ודוקא לחתנים שלא אסרו אלא בעת ריבוי שמחה כ"כ הרמב"ן בת"ה גבי עטרות כלות וז"ל ודוקא לכלה אבל שאר נשים מותר כדתנן (נו.) ולא בעיר של זהב מאי עיר של זהב ירושלים דדהבא כדעבד ליה ר"ע לדביתהו אלמא אינה אסורה אלא לכלות וכן עטרות חתנים ששינו דוקא חתנים אבל שאר כל אדם מותרים בהם שלא גזרו אלא בשעת שמחה וכ"כ התוספות בפרק במה אשה (נט:) ובפ"ק דגיטין (ז.) וכ"כ ה"ה:

ומ"ש וקאמר רב לא שנו אלא של מלח וגפרית וכו' (שם:) בסוף סוטה ופירש"י של מלח ושל גפרית. ענין עטרה עושים מאבן מלח שהוא צלול כאבן הבדולח וצובעין אותה במיני ציורין בגפרית כשם שעושים בכלי זהב וכסף שקורין נאיל"ה: חילתי. כמין גומא הגדל במים:

ומ"ש רבי' ופסק הרמב"ם כשמואל אינו מכוון דהא לשמואל של קנים וחילת מיהא שרי ואילו הרמב"ם סתם וכתב גזרו על עטרות חתנים שלא להניחם כלל ולא חלק בין של שאר מינים לשל קנים וחילת וטעמו מפני שבגמרא אחר מחלוקת רב ושמואל אמרינן ולוי אמר אף של קנים וחילת אסור וכן תני לוי במתני' אף של קנים ושל חילת אסור ופסק הלכה כלוי משום דגדול מרב ושמואל הוה:

ומ"ש ופירשו התוספות דלא בעטרות של ראש איירי וכו' בפ"ק דגיטין (ז.) כתבו כן ולא נראה להם דברי רש"י שפירש דעטרה ממש היא:

וכלות מותרות בכל חוץ מבעיר של זהב וכו' בסוף סוטה (שם) תנן בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות ובגמרא (שם) מאי עטרות כלות אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן עיר של זהב תנ"ה איזהו עטרות כלות עיר של זהב אבל עושה אותה כיפה של מילת ופירש"י עיר של זהב עטרה של זהב ועיר של זהב מצויירת עליה וכתב הרמב"ן בת"ה גרסינן בפ"ק דגיטין (שם) רבינא אשכחיה למר בר רב אשי דקא גדיל כלילא לברתיה א"ל לא סבר לה מר הסר המצנפת והרם העטרה כ"ז שמצנפת בראש כהן גדול תהא עטרה בראש כל אדם נסתלקה מצנפת מראש כהן גדול נסתלקה עטרה מראש כל אדם א"ל דומיא דכהן גדול בגברי וההיא לבתו כלה גדיל וכן הני גברי דאסר להו כלילת חתנים נינהו דעטרות חתנים תנן דמיא דגברי בנשי מותר כך פי' ר"ת נמצאו חתנים אסורים בכל העטרות והכלות מותרות בכולן חוץ מעיר של זהב ושאר אנשים ונשים מותרין בכולן וקשה לי מה שאמרו בפרק במה אשה (נח:) גבי אסטמא משום ר"א בר' שמעון אמרו אין בה משום עטרות כלו' אלא י"ל דכל דאניסכא אסור משום עטרו' דלאו דוקא עיר של זהב ואסטמ' יש בה משבצות זהב וכיון דעיקרה בגד לא גזרו ודרבינא של מיני צבעונים הוה דקאמר דקא גדיל דומיא דמצנפ' דאסורה לחתני' ומותר' לכלות שא"א לנוולן לגמרי והיינו דתניא התם איזו היא עטרות כלות עיר של זהב אבל עושה הוא כפה של מילת לא התיר בה עטרה שיש בה כסף וזהב אלא של מילת היו וכתב ה"ה שכך היא דעת הרמב"ם שכתב של כסף או זהב אבל בנוסח שלנו בספר הרמב"ם כתוב אם היה שם כסף משמע לפי נוסחא זו שאע"פ שעיקרה של גדיל אם קבועים בה משבצות כסף או זהב אסור:

ומ"ש רבינו ושאר כל אדם חוץ מחתן וכלה מותרים בכל כבר נתבאר בסמוך: ומ"ש רבי' בשם הרמב"ן דכל שעיקרו של כסף או של זהב אסור אף לכלות לאו למימר דלשאר נשים אסור דהא כל שאינה כלה לא מיתסרא במידי אלא היינו לומר דלא מיבעיא לחתנים דאסור אלא אף לכלות: ואסור כל מיני שיר בין בכלי בין בפה בסוף סוטה (מח.) תנן משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות שנאמר בשיר לא ישתו יין ובפ"ק דגיטין (ז.) שלחו ליה למר עוקבא זמרא מנ"ל דאסור שירטט וכתב להו אל תשמח ישראל אל גיל כעמים ולישלח להו מהכא בשיר לא ישתו יין אי מההוא הוה אמינא הני מילי זמרא דמנא אבל דפומא שרי קמ"ל ופירש רש"י זמרא לשורר בבי' המשתאות וכתבו התוס' וכן משמע מדקאמר ולישלח להו מהכא בשיר לא ישתו יין וראוי להחמיר בכיוצא דההוא דירושלמי דהוה קאים ודמיך בזמרא שמתענג ביותר ושיר של מצוה שרי כגון בשעת חופה שעושין לשמח חתן וכלה וגם סמ"ג כ' בהל' ט"ב דלשמח חתן וכלה שהוא שיר של מצוה מותר ורבינו כתב בסי' של"ח בשם אבי"ה שמותר לומר לעו"ג בשבת לנגן בכלי שיר בחופות דאמירה לעו"ג במקום מצוה שרי ואין שמחת חתן וכלה בלא כלי שיר ע"כ:

ומ"ש רבינו ומלשון הרמב"ם משמע בכלי אסור בכל ענין ובפה דוקא על היין כ"מ ממ"ש בסוף הלכות תענית וז"ל וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן ואסור לשמען מפני החורבן ואפי' שירה בפה על היין אסורה שנאמר בשיר לא ישתו יין וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין:

ומ"ש רבינו שמותר לומר שירות ותשבחות על היין בבית המשתה כן כתב הרי"ף והרא"ש בפרק אין עומדין בשם גאון וכ"כ ה"ה בשם גאון ג"כ וכך הם דברי הרמב"ם שכתבתי בסמוך: גרסינן בסוף סוטה (מח.) א"ר אודנא דשמעא זמרא תיעקר אמר רבא זמרא בביתא חורבא בסיפא שנאמר קול ישורר בחלון חרב בסף אמר רב הונא זמרא דנגדי ודבקרי שרי דגרדאי אסור ופירש"י דנגדי. מושכי ספינות בחבל שרי שאינו אלא לזרזם במלאכתן: ודבקרי. שמזמרים בשעה שחורשים אינו אלא לכיון את השוורים לתלמיהם שהולכים לקול השיר שערב עליהם: דגרדאי. אינו אלא לשחוק:

ואסור לאדם שימלא שחוק פיו בזמן הזה שנאמר אז ימלא שחוק פינו וכו' בריש פרק אין עומדין (לא.) אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה ומפרש רבינו דבזמן הזה דוקא קאמר וכך פירש הרמב"ן בת"ה אבל ה"ר יונה פירש דשלא בזמן הזה נמי קאמר שהשמחה יתירה מרגילין את האדם לשכוח המצות:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.