ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/פתיחה למנין העונשין/כד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג פתיחה למנין העונשין כד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ודע שבדרך כלל מספר מילי העונשין שבעה. ופרטי העונשין שבעים ואחד. הוא מוסכם לכל מוני המצות הראשונים ז"ל כולם. רבינו הגאון ז"ל והבה"ג וכל סייעתו ז"ל. אבל בפרטן יש הבדל רב בין רבינו הגאון ז"ל להבה"ג וסייעתו ז"ל. דהבה"ג מנה שבעה מיני העונשין עם עונש מלקות שמנה בכללן. אבל רבינו הגאון ז"ל במספר שבעת המינים של העונשין. לא הכניס עונש מלקות בכללם. אלא מנה שבעה מיני עונשין שבמיתה. שהם לשיטתו שבעה הראוים להמנות בחשבון המצות. ועונש מלקות מנה בפ"ע במספר הפרשיות (פרשה תשיעית) עיי"ש. כשאר המצות המוטלות על הצבור והב"ד שבמספר זה. ותחת עונש מלקות. מנה במנין העונשין עונש מיתה שע"י פגיעת קנאים. שיש בו מצוה להקנאים או לב"ד. כמו שביארנו לעיל (סי' י"ח י"ט) עיי"ש. ואע"פ שיש עוד מיני עונשים שבמיתה. מ"מ גם לשיטתו אינם נמנים משום שאין בהן מצוה. או משום שנכללו באותן העונשים המנויים כבר. כמו שביארנו לעיל (סי' כ"א כ"ב כ"ג) עיי"ש. וגם בפרטי העונשין יש הבדל רב בין שיטת רבינו הגאון ז"ל לשיטת הבה"ג וסייעתו ז"ל. דהעונשין שבשריפה. שלהבה"ג וסייעתו מספרם תשעה. לרבינו הגאון ז"ל הם עשרה במספר. ולא ס"ל סברת הבה"ג בזה כמשכ"ל (סי' ח') עיי"ש. ובעונשין שבמיתה בידי שמים שמנאום הבה"ג וסייעתו ז"ל במספר אחד עשרה. לא מנאם רבינו הגאון ז"ל אלא במספר עשרה. משום שהשמיט מחוסר בגדים שמנו הבה"ג וסייעתו ז"ל בכללם. וטעמו מבואר. משום דלא אשכחן במחוסר בגדים גופי' לא אזהרת לאו ולא עונש מיתה ביד"ש. אלא דגלי קרא מדכתיב גבי לבישת הבגדים והיתה להם כהונה וגו'. ודרשינן מיני' בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם. והו"ל זרים. וזר ששמש הוא באזהרה ובמיתה ביד"ש. כדאמרינן סו"פ הנשרפין (פ"ג ע"ב) ובשאר דוכתי. ואע"ג דעכ"פ במכנסים כתיב בקרא בהדיא בגופי' (בפ' תצוה) עונש מיתה. דכתיב ועשה להם מכנסי בד וגו' והיו על אהרן ועל בניו וגו' ולא ישאו עון ומתו. ועי' מש"כ בזה התוס' בסנהדרין (שם ד"ה אין בגדיהם וגו') ובשאר דוכתי. ובסמ"ג (עשין קע"ג) והרמב"ן ז"ל (פרשת תצוה) ושאר ראשונים. מ"מ בתר דגלי קרא בשאר הבגדים דבלא בגדיהם הו"ל כזרים. ממילא שמעינן דגם מיתה דכתיבא במכנסים נמי אינה אלא משום זרות. ובפרט לפי המבואר בפ"ק דיומא (ה' ע"ב) דמכנסים נמי כתיבי בפרשה דשאר בגדים. וכמש"כ התוס' (שם בד"ה להביא וכו') ושאר ראשונים שם עיי"ש ובמש"כ הרמ"ה והר"ן (סו"פ הנשרפין שם). וא"כ אין לנו כאן אלא עונש דזרות בלבד. ואחר שכבר מנה רבינו הגאון ז"ל עונש מיתה בידי שמים דזר ששמש. לא מנה שוב עונש מיתה דמחוסר בגדים. שאינו אלא משום זרות שכבר נמנה:

וכן ראיתי בבה"ג כת"י רומי שלא מנה במספר חייבי מיתה ביד"ש מחוסר בגדים עיי"ש. אלא דהדבר תמוה לכאורה שהרי עכ"פ גם שם כתב שהם אחד עשר. והרי בפרטן. כיון שהשמיט מחוסר בגדים. אי אתה מוצא אלא עשרה. ועל צד הדוחק אפשר לומר דמה שנמנה שם כהן טמא שאכל תרומה טהורה. חשיב לי' בתרתי. משום דגם טבול יום נמי בכלל זה. כמתבאר בסוגיא דסנהדרין שם עייש"ה. ובמש"כ התוס' (שם ד"ה ויליף חילול וכו') ובפ"ב דזבחים (י"ז ע"א) ד"ה דגמר וכו'. ומנה הבה"ג טבול יום בפ"ע. כמו טמא וטבול יום ששמשו. שנמנו שם בתרתי עיי"ש. וכן הרא"ם ז"ל ביראים כת"י (שנדפס כעת) לא מנה מחוסר בגדים במספרי חייבי מיתה בידי שמים (בסי' רפ"ה) עיי"ש היטב. אע"פ שהוא מההולכים בעקבי הבה"ג. וכל יסודו הוא מנין המצות של הבה"ג כידוע. ובלתי ספק היתה לפניו נוסחת הבה"ג כת"י. וגם באזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל השמיט מחוסר בגדים ממספר חייבי מיתה בידי שמים עיי"ש. וגם הוא ז"ל מסייעתו של הבה"ג כידוע. ובלתי ספק גם בנוסחת הבה"ג שלפניו לא היה נמנה מחוסר בגדים. ולא יפה עשה הרב נתיב מצותיך ששלח ידו והוסיף מדעתו מחוסר בגדים בדברי הר"י אלברגלוני ז"ל. כי בלא ספק בכוונה השמיטו הר"י אלברגלוני ז"ל מטעם שביארנו. כמו שהוא גם דעת רבינו הגאון ז"ל והרא"ם ז"ל ביראים שם:

ועכ"פ רבינו הגאון ז"ל שהשמיט מחוסר בגדים. לכן לא מנה אלא עשרה חייבי מיתה בידי שמים במנין העונשין. וטמא וטבול יום בתרומה טהורה חדא חשיב להו. אע"ג דטמא וטבול יום ששמשו בתרתי חשיב להו. וכלישנא דברייתא שם. והיינו משום דס"ל כמש"כ הר"ן ז"ל שם בשם הרמב"ן ז"ל דלענין אכילת תרומה טהורה בטומאת הגוף טמא וטבול יום לא חשיבי אלא חד. דטבול יום בכלל טמא. משא"כ לענין עבודת מקדש. מטעם שביאר שם עיי"ש בדבריו. וגם במספר חייבי עונש חנק יש הבדל רב בין מנין רבינו הגאון ז"ל למנינו של הבה"ג וסייעתו ז"ל. דהבה"ג וסייעתו מנו מהם שמונה. אבל רבינו הגאון ז"ל לא מנה אלא ששה מהם. דזוממי כהנת ובועלה שמנה הבה"ג בכללן. השמיטן רבינו הגאון ז"ל מן המנין. והטעם מבואר משום דבזוממי כהנת ובועלה לא כתיב עונש חנק בגופייהו. אלא דהזוממין מתחייבים עונש חנק כמו שרצו לחייב את הבועל. משום דכתיב בהו כאשר זמם. כמו בעדים זוממין של כל שאר חייבי מיתות ב"ד. או חייבי מלקיות וכיו"ב. וזהו בכלל מצות כאשר זמם שכבר נמנה. ורבינו הגאון ז"ל מנאה לקמן במנין הפרשיות (פרשה שלישית) עיי"ש. ובועלה אינו נדון בעונש חנק אלא מדין שאר בא על אשת איש שכבר נמנה במספר חייבי חנק. אלא דאי לאו דאימעטו מקרא (סו"פ הנחנקין צ' ע"א) הוה סד"א שהם בשריפה כמותה כמשפט שאר כל הזוממין שבתורה ובועלי העריות שזוממין ובועליהן כמותן. וגלי קרא ומיעט. היא בשריפה ולא בועלה. וזוממיה לא נתחייבו אלא במיתתו מדכתיב כאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו. ומ"מ אין עונש הזוממין אלא משום כאשר זמם. ובועלה משום בא על אשת איש בעלמא. וכבר נמנו. ולכן השמיטם מן המנין. וכמו שביאר בהדיא רבינו הגאון ז"ל גופי' במקומו במש"כ שם והם בטפל ידועים. תחתם אביא גונבי קסוות ובועל ארמית מקנאיהם פוגעים. כלומר שאין למנות שנים אלו (שהביאם שם לפני זה) בחשבון העונשין בפ"ע. משום שכבר נטפלו לעונשים ומצות שנמנו כבר כמו שביארנו. ותחתם יבואו במנין גונב את הקסוה ובועל ארמית. שאע"פ שאינם בעונש חנק. מ"מ גם הם בעונש מיתה בידי אדם. בפגיעת קנאים. והבה"ג וסייעתו ז"ל לא מנה שנים אלו. אלא מנו במנין הלאוין לאו דלא יבואו לראות כבלע את הקודש. שהוא אזהרת גונב את הקסוה. ולאו דבתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך שהוא אזהרה לבועל ארמית לדעתו ז"ל. כמתבאר מדברי הבה"ג (סוף הלכות נחלות) עיי"ש היטב ובתוס' (פרק הערל ע"ו ע"א) בד"ה בהיותן וכו'. ובפ"ב דע"ז (ל"ו ע"ב) בד"ה דכתיב וכו'. ובשאר ראשונים בזה. ומה שלא מנאן במנין העונשין. הטעם מבואר עפמש"כ לעיל (סי' י"ח). ובמנין הלאוין (לאוין רי"ב רי"ג) עיי"ש היטב:

ועפ"ז ניחא שפיר דברי הר"ב סה"מ שהביא הרמב"ם ז"ל (בשורש י"ד) שלא מנה אלא תשעה חייבי מיתה בידי שמים עיי"ש. והוא תמוה טובא לכאורה. והיה נראה לכאורה לומר דס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל (פ"י מהלכות מאכלות אסורות) דלא מתחייב מיתה ביד"ש על הטבל אלא בטבל הטבול לתרומה גדולה. או עכ"פ לתרומת מעשר. אבל הטבול למעשרות בלבד אין בו מיתה אלא לאו גרידא עיי"ש. וכן דעת הראב"ד ז"ל (שם בהשגות). וזו היא ג"כ דעת הרמב"ן ז"ל (בלאו שביעי מהלאוין המחודשין שלו) עיי"ש. ולפ"ז יש מקום לכאורה לומר דטבל ותרומה לזר חד נינהו. כיון דחיובא דמיתה דאכילת טבל נמי אינו אלא משום התרומה שבו. איברא דזה אינו שהרי גם הכהנים מוזהרים על אכילת הטבל כישראל. כמבואר בפרק בתרא דמכות (י"ט ע"ב) עיי"ש. וכן מבואר בספרי (פרשת קרח) ובשאר דוכתי. וא"כ אכתי איכא נפק"מ במיתה דטבל לענין כהנים. המותרים בתרומה ומוזהרים על הטבל. אבל עפמש"כ ניחא בפשיטות דאפשר לומר דהר"ב סה"מ ס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהלכות ביאת מקדש ה"ד) דמחוסר כפורים ששמש אינו במיתה ולא בלאו עיי"ש ובמש"כ בכ"מ (שם ובפי"ט מהלכות סנהדרין ה"ב) ובתשובות הרדב"ז (ח"ב בלשונות הרמב"ם סי' ק"ו) עיי"ש. וא"כ מחוסר כפורים אינו מן המנין. וגם ס"ל כדעת רבינו הגאון ז"ל דמחוסר בגדים אינו נמנה בפ"ע. משום דהו"ל בכלל עונש מיתה ביד"ש דזר. וא"כ ודאי אין לנו אלא תשעה בעונש מיתה בידי שמים:

וראיתי להר"א מיימון ז"ל בנו של הרמב"ם ז"ל (מעשה נסים סי' ג') שכתב וז"ל וידוע כי מחוסר בגדים אשר מדרגתו מדרגת זר בקצת. אינו באמת זר. ועל כן לא יספיק מנינו במנין זר. ועוד כי לא מנה (הרמב"ם) ז"ל מחוסר בגדים בלאו. אבל מנהו מכלל מצות עשה והלבשתם כתנות וכו'. וא"כ עונש העובד מחוסר בגדים בחילוף מעונש הזר העובד אשר הוא בל"ת. וע"כ לא יתכן למנותם יחד משני פנים. האחד בעבור הבדלם העצמי. והשני מחילוף מניינם. כי מנין הזר בל"ת. ומנין המחוסר בגדים בעשה. עכ"ל עיי"ש. וא"כ לפי דבריו אי אפשר למנות מחוסר בגדים וזר במצוה אחת. דלפי דבריו אין המחוסר בגדים בכלל הזר. אבל לענ"ד כל דבריו ז"ל תמוהים אצלי הרבה. דאע"ג דודאי אין מחוסר בגדים זר ממש. מ"מ היינו רק לענין שהוא מותר ומצווה ועומד ללבוש הבגדים ולעבוד בהן. שהרי הוא מזרעו של אהרן ולא נתחלל מקדושתו. אבל מ"מ כל זמן שהוא מחוסר הבגדים ודאי תורת זר ממש עליו לענין עבודת מקדש לעונש ולאזהרה. משום דגלי קרא דכשאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם לענין עבודת מקדש. כמבואר שם (סו"פ הנשרפין) ובשאר דוכתי. ומש"כ הר"א מיימון ז"ל דעונש מחוסר בגדים אינו כעונש הזר אשר הוא בל"ת. אינם אלא דברי תימא. דודאי שוים הם לגמרי לענין זה. בין לעונש מיתה בידי שמים ובין לאזהרת לאו. דהו"ל בכלל אזהרת הזר ובכלל עונש דזר. וכמבואר שם בהדיא עיי"ש:

איברא דחזינא ליה להרא"ש ז"ל בנמוקיו עה"ת (הדר זקנים ריש פ' תצוה) שכתב שם על פירש"י בקרא דוהיה על אהרן לשרת וגו' ולא ימות. שכתב וז"ל מכלל לאו אתה שומע הן וכו'. הא אם יכנס מחוסר אחד מן הבגדים הללו חייב מיתה בידי שמים עכ"ל רש"י ז"ל. ועי' מש"כ על דבריו אלו הרמב"ן ז"ל שם לקמן גבי מכנסים ובתוס' עה"ת וברא"ם שם. אבל הרא"ש ז"ל שם כתב וז"ל פירש"י הכא מיתה בידי שמים לשימוש מחוסר בגדים מולא ימות. ובפרק הנשרפין מפיק ליה מפרשה זו כהונה לחוקת עולם כל זמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם. ואי לאו הו"ל זר ששימש במיתה בידי שמים מוהזר הקרב יומת וכו'. ולמה לא הביא מולא ימות. כמו לעיל באונן וטמא. וי"ל דאונן וטמא צריכין להביא מכלל לאו הן. שזהו ולא ימות. שאין פסוק אחר. ובמחוסר בגדים הביא הפסוק הפשוט יותר והזר הקרב. ורש"י לא פירש והזר הקרב מיירי בידי שמים משום דבפלוגתא לא קאי. דפליגי התם בוהזר הקרב אם בידי אדם או בידי שמים. והביא הפסוק ממחוסר בגדים דלכ"ע בידי שמים. וסוגיא דהתם סבר דבידי שמים. ורש"י נקט הא אליבא דכ"ע עכ"ל הרא"ש ז"ל שם עיי"ש. ולשונו אף כי מגומגם קצת. אבל כוונתו מבוארת. שהוקשה לו כקושית הרמב"ן ז"ל ושאר ראשונים מסוגיא דסו"פ הנשרפין שם דיליף מחוסר בגדים דבמיתה מדכתיב וחגרת אותם אבנט וגו' והיתה להם כהונה וגו' כל זמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם. אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והו"ל זרים וכו'. ולפירש"י למה לי למילף מזר. תיפוק ליה דבמחוסר בגדים גופי' כתיב ביה מיתה. מדכתיב והיה על אהרן וגו' ולא ימות. דמכלל לאו אתה שומע הן. ולזה תירץ דבאונן וטמא דליכא בה ילפותא אחריתא. ע"כ לא הוה מצי למילף בהו עונש מיתה אלא במכלל לאו אתה שומע הן. מדכתיב בהו ולא ימות. אבל מחוסר בגדים דגלי ביה קרא דהו"ל זר. הא בהדיא כתיב בזר והזר הקרב יומת. ולכך נקט בי' הדרשא הפשוטה יותר. אלא דמ"מ רש"י ניחא ליה טפי למינקט מקרא דולא ימות ומכח מכלל לאו אתה שומע הן. משום דבזר איפליגו תנאי התם (סו"פ הנשרפין) אם הוא במיתה בידי שמים או בחנק או בסקילה. ולא בעי למינקט דרשא דתליא בפלוגתא. וניחא ליה טפי למינקט מקרא דולא ימות ומכלל לאו אתה שומע הן דכתיב במחוסר בגדים גופי'. והתם לכ"ע אינו אלא במיתה בידי שמים. ובסוגיא דגמרא שם דנקט ילפותא מזר. היינו רק משום דקאי התם אליבא דחכמים דמתניתין שם דקיי"ל כוותייהו דזר ששימש במיתה בידי שמים. אבל רש"י בפלוגתא לא קמיירי. ונקט מקרא דולא ימות דשמעינן מיניה מיתה בידי שמים אליבא דכ"ע:

ועפ"ז יש מקום אתי לקיים דברי הר"א מיימון ז"ל. ע"פ מאי דצ"ע לכאורה לפמש"כ הרא"ש ז"ל דלר"ע דאמר התם דזר ששימש הוא בחנק. וכן לר"י בן נורי דבסקילה. דוקא בזר ממש הוא דס"ל הכי. ולא במחוסר בגדים. דלכ"ע אינו אלא במיתה בידי שמים אע"ג דגלי בי' קרא שיש עליו תורת זר לעבודת מקדש. וזה תמוה מאוד לכאורה דמאחר דשמעינן מקרא שיש עליו תורת זר. ודאי אית לן למימר דמיתה דכתיבא בי' היא כמיתת הזר דהו"ל לדידהו מיתה בידי אדם. מיהו נראה דס"ל להרא"ש ז"ל דהכא הו"ל כההיא דאמרינן בחולין (פ' ע"ב) ובזבחים (קי"ד ע"ב) דמחוסר זמן נתקו הכתוב לעשה. והוכיחו בתוס' שם שאין פירושו כשאר לאו הניתק לעשה דבעלמא. אלא לומר שהכתוב נתקו מכלל לאו שבשאר הפסולין למזבח לעשה. שלא יהיה בו לאו אלא עשה. דאין לומר דעשה האמורה בו לא באה אלא להוסיף בו עשה מלבד הלאו שבכל שאר הפסולין. משום דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי עיי"ש. וא"כ הכא נמי כיון דמלבד מיתה דכתיבא בזר כתיבא נמי מיתה במחוסר בגדים גופי'. אית לן למימר שנתקו הכתוב מכלל מיתה דזרות שהיא בידי אדם. למיתה בידי שמים. ולפ"ז אית לן למימר דנתקו הכתוב אף מאזהרת לאו דזר לעשה. ובפרט למאי דקיי"ל דגם זר ממש ששימש אינו אלא במיתה בידי שמים. וא"כ לענין זה שוה דינו לדין הזר ממש. ואית לן למימר דעכ"פ נתקי' מיהת מכלל לאו לעשה. ואין לו דין זר אלא לענין חילול עבודתו. ולענין זה בלבד הוא דאתי קרא דוהיתה להם כהונה וגו' אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם. וכעין שכתבו התוס' (ריש פ"ב דזבחים י"ז ע"ב) בד"ה אין בגדיהם עליהם עיי"ש. ועפ"ז אפשר לקיים דברי הר"א מיימון ז"ל במש"כ דמחוסר בגדים אע"ג דמדרגתו מדרגת הזר בקצת. וגם אי לאו דגלי קרא מיתה בדידי' גופי'. שפיר הוה שמעינן לה מדגלי קרא דהו"ל כזר. מ"מ אין עליו תורת זר ממש. דאפילו להנך תנאי דס"ל דזר ששימש הוא במיתה בידי אדם. מ"מ מידו דמחוסר בגדים אינו אלא במיתה בידי שמים. ואפילו אזהרת לאו לית בי' משום שנתקו הכתוב מכלל לאו לעשה כמו שביארנו ע"פ דעת הרא"ש ז"ל:

אמנם עיקר דברי הרא"ש ז"ל אלו תמוהים אצלי הרבה. דמלבד דמש"כ דבאונן וטמא נפק"ל התם (סו"פ הנשרפין) דבמיתה מדכתיב בהו ולא ימות ומכלל לאו אתה שומע הן. דברי תימא הן. ונפלאתי מאוד עליו בזה. דהרי להדיא מבואר שם בההיא סוגיא גופא בברייתא שם דאונן אינו במיתה כלל אלא באזהרה בעלמא. וגם טמא אע"פ שהוא במיתה. מ"מ הרי לא כתיבא מיתה בגופי' כלל ולא גמרינן בי' עונש מיתה אלא בגזירה שוה חילול חילול מתרומה. כמבואר בסוגיא דהתם. ולא ידענא מאי אידון בדברי הרא"ש הללו. אם לא נגיה בדבריו הרבה שבמקום לעיל צ"ל לקמן. ובמקום אונן וטמא צ"ל שלא רחוץ ידים ורגלים ושתויי יין. דגמרינן להו התם דבמיתה מדכתיב בשלא רחוץ ידים ורגלים ירחצו מים ולא ימותו. ובשתויי יין מדכתיב בהו אל תשת וגו' ולא תמותו. והיינו משום דמכלל לאו אתה שומע הן. אלא דבלא"ה עיקר דבריו תמוהים אצלי טובא. שאינו נראה כלל שנתקו הכתוב למחוסר בגדים אפילו לר"ע וריב"נ מכלל מיתה בידי אדם למיתה בידי שמים. דמהיכא תיתי ומאין הרגלים לומר כן. ואע"פ שאפשר לומר דמשמע לי' הכי מדלא איפליגי תנאי אלא בזר. וסתם זר ודאי זר ממש משמע. דמחוסר בגדים לא אשכחן דקרי לי' זר סתם בשום דוכתא. אלא מחוסר בגדים קרי ליה בכל דוכתא. ומדלא נקט פלוגתייהו אלא בזר ממש משמע דדוקא בזר ממש הוא דפליגי. אבל מחוסר בגדים לכ"ע במיתה בידי שמים. אע"ג דגלי קרא דתורת זר עליו. מ"מ אין מזה הכרח כלל דאיכא למימר דנקטי פלוגתייהו בזר משום דודאי עיקר פלוגתייהו בזר ממש היא. ומטעמא דמפרש התם בברייתא עיי"ש. אלא דמ"מ ממילא נשמע דה"ה למחוסר בגדים. כיון דגלי קרא שיש עליו תורת זר. ואית לן למימר דכמיתת הזר כך היא מיתתו. לכל מר כדאית ליה. וקצת ראי' מצאתי כדבריו מהמתרגמים אונקלוס ויונתן. שתרגמו אקרא דוהזר הקרב יומת. יתקטל. ומשמע מזה דס"ל כר"ע ור"י בן נורי דזר ששימש הוא במיתה בידי אדם. לפי מש"כ הרמב"ן ז"ל (פרשת משפטים) בדעת המתרגם שתרגם על קרא דוגם בעליו יומת יתקטל. דס"ל שמיתתו בידי אדם עיי"ש. ומ"מ בקרא דכתיב במכנסים ולא ישאו עון ומתו תרגמו המתרגמים וימותון. וכן גבי מעיל דכתיב והיה על אהרן לשרת וגו' ולא ימות. תרגמו ג"כ ולא ימות. ולא תרגמו קטלא. משמע לכאורה דס"ל דאע"ג דבזר ששימש איכא עונש מיתת ב"ד. מ"מ במחוסר בגדים ליכא אלא עונש מיתה בידי שמים. וכדברי הרא"ש ז"ל. מיהו אע"ג דלפי דברי הרמב"ן ז"ל לכאורה ראי' נכונה היא. מ"מ הרי כבר העיר הרא"ם ז"ל (פרשת משפטים) דאין דברי הרמב"ן ז"ל אלו בזה מוכרחים כלל. דכבר אשכחן לשון קטלא גם במיתה בידי שמים במתניתין (פ"א דאבות משנה י"ג) דתנן ודלא יליף קטלא חייב עיי"ש. וא"כ מדברי המתרגם אין הכרח. אלא דראייתו של הרא"ם ז"ל ממתניתין דאבות אינה מוכרחת כלל. דגם שם כבר פירשו הרב המאירי ז"ל (בפי' לאבות) והרע"ב ז"ל שם במיתה בידי אדם עיי"ש. וכן נראה גם מדברי הרמב"ם ז"ל (בפיה"מ שם) עיי"ש. ויותר הי' לו להביא ראי' ממקרא מלא דכתיב (תהלים קל"ט י"ט) אם תקטול אלוקי רשע וגו'. וכתיב (איוב י"ג ט"ו) הן יקטלני לו איחל. הרי דכתיב לשון קטלא על מיתה בידי שמים. מיהו גם משם אין הכרע נגד דברי הרמב"ן ז"ל. שאין ראי' מלשון הכתוב על לשון ארמי של התרגומים ולשון התלמוד. וגם זולת זה יש לדחות. אבל ראיתי בתרגום אונקלוס על קרא דויפגשהו ה' ויבקש המיתו (שמות ד' כ"ד) שתרגם ובעא למיקטלי'. הרי דנקט לישנא דקטלא על מיתה בידי שמים. וכן במכת בכורות (שם כ"ג) ועוד שם (י"ב כ"ט. י"ג ט"ו) נקט לשון קטלא אע"פ שבמיתה בידי שמים מיירי קרא. וכן שם (ל"ב י"ב) תרגם לקטלא יתהון. אף דקרא במיתה בידי שמים כתיב. וכן בקרא דהוציאם להמיתם במדבר (דברים ט' כ"ח) תרגם לקטלותהון במדברא. אע"ג דהו"ל מיתה בידי שמים. אלא דמ"מ מכל זה אין הכרע ויש לדחות ואין להאריך. וכן נראה מדברי הרד"ק ז"ל (עובדיה א' ט') דבלשון המתרגם קטלא הוא הריגה בידי אדם עיי"ש. אבל מדברי הר"ש פרחון ז"ל (במחברת הערוך ערך קטל) מבואר דס"ל דעל כל לשון מיתה מתרגם המתרגם קטלא עיי"ש. ואין להאריך בזה. ובודאי נראין דברי הרמב"ן נכונים דעכ"פ בכל מקום דמיירי קרא בדיני ומשפטי התורה דקדק המתרגם בלישני' ונקט לשון קטלא רק במיתה בידי אדם. וזו היא כוונת הרמב"ן ז"ל. וא"כ נראה מזה סייעתא לדעת הרא"ש ז"ל:

אלא דמ"מ מדברי כל הראשונים ז"ל מתבאר דלא ס"ל כדעת הרא"ש ז"ל בזה. שמדברי כולם מבואר דעיקר מיתה במחוסר בגדים לא שמענו אלא מדגלי קרא דכשאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והו"ל זרים וזר ששימש במיתה בידי שמים. וכמבואר ברמב"ם (פי"ט מהלכות סנהדרין) דמחוסר בגדים לוקה וחייב מיתה בידי שמים משום שהוא כזר עיי"ש. וכ"כ עוד (פ"י מהלכות כלי המקדש ה"ד) עיי"ש. ובסה"מ שלו (עשין ל"ג) עיי"ש. ובתוס' ושאר כל הראשונים ז"ל (סו"פ הנשרפין שם ובפ"ב דזבחים) עיי"ש. ובסמ"ג (עשין קע"ג) וביראים (סי' ש"מ) עיי"ש. וכן מתבאר להדיא בתוספתא (פי"ב דזבחים) דמחוסר בגדים הוא באזהרת לאו ולוקה. כמו שהבאתיה לעיל (סי' ז') עיי"ש. ומה שלא מנו הרמב"ם ז"ל ושאר מוני המצות מחוסר בגדים במנין הלאוין. היינו רק משום שלא נאמר בו לאו מפורש בפ"ע בקרא. אלא הוא בכלל הלאו האמור בזר. מדגלי קרא שאם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם. וא"כ מש"כ הר"א מיימון ז"ל שלא יתכן למנותן יחד. סתירתו מבוארת. שהרי הרמב"ם ז"ל גופי' דהר"א מיימון ז"ל קאי אליבי'. מנאן יחד באזהרה אחת. שהרי אע"פ שכתב (פי"ט מהלכות סנהדרין שם) המחוסר בגדים במנין כל שאר חייבי מיתה בידי שמים שיש בהן לאו ולוקין. אעפ"כ לא מנה אותו במנין הלאוין שלו. וע"כ היינו משום שאין בו לאו בפ"ע. אלא הו"ל בכלל לאו האמור. בזר כדכתיבנא. והדברים פשוטים ומבוארים. ודברי הר"א מיימון ז"ל מתמיהים מאוד בזה. והשתא א"כ נכונים דברי רבינו הגאון ז"ל ודברי הר"ב סה"מ שהכניסו עונש מיתה דמחוסר בגדים בכלל עונש מיתה דזר ששימש. ולא מנאוהו בפ"ע. ומה שנמנה בברייתא דואלו שבמיתה בפ"ע. היינו משום דהך תנא לא נחית למניינא אלא הא גופא הוא דאתי לאשמעינן שהוא במיתה משום שיש עליו תורת זר. אבל לענין חשבון המצות ודאי אין שניהם עולים בחשבון אלא כאחד בין לאזהרת לאו ובין לעונש מיתה בידי שמים:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.