ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/פתיחה למנין העונשין/כג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג פתיחה למנין העונשין כג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ועדיין צריך ביאור אחר שמנה רבינו הגאון כל פרטי מיני העונשין. אף עונש מיתה ע"י פגיעת קנאים. אמאי לא מנה ג"כ עונש מיתה שע"י פרחי כהונה דתנן (סו"פ הנשרפין) כהן ששימש בטומאה אין אחיו הכהנים מביאין אותו לב"ד אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפצעין את מוחו בגזרין עיי"ש. ואע"ג שכבר מנה רבינו הגאון ז"ל לקמן (עונש נ"ה) עורך שי בטומאה. דהיינו כהן ששמש בטומאה. במספר חייבי מיתה בידי שמים עיי"ש. מ"מ הדבר קשה דכמו שמנה גונב את הקסוה במנין חייבי מיתה בידי אדם ע"י פגיעת קנאים. אע"פ שכתוב בו מיתה בידי שמים בקרא. דכתיב ביה ולא יבאו לראות כבלע את הקודש ומתו. וס"ל דהו"ל מצוה הנוהגות לדורות. ומנה אזהרתו לעיל במנין הלאוין (לאו רי"ג) עיי"ש. ועכצ"ל דמ"מ כיון דמלבד עונש מיתה בידי שמים יש בו ג"כ עונש מיתה בידי אדם ע"י פגיעת קנאים. יש למנותו במספר חייבי מיתה בידי אדם. כמו שנמנו במספר חייבי מיתות ב"ד גם כל הנך שיש בהן גם עונש כרת מלבד עונש מיתת ב"ד. כמו מחלל שבת והעריות שבמיתת ב"ד וע"ז. וא"כ אפשר היה למנותן במספר חייבי כריתות. וע"כ היינו משום דכיון שיש בהן עונש מיתת ב"ד כשעברו בעדים ובהתראה דחמיר טפי מכרת. הילכך זהו עיקר עונשן. ולזה נמנו בפ"ע במנין חייבי מיתות ב"ד. וא"כ הכא נמי כהן ששימש בטומאה. אע"פ שיש בו ג"כ עונש מיתה בידי שמים. מ"מ כיון דמלבד זה יש בו ג"כ עונש מיתה בידי אדם ע"י פרחי כהונה. דחמיר טפי. יש למנותו במנין חייבי מיתה בידי אדם. כמו שמנה ג"כ בועל ארמית במנין חייבי מיתה בידי אדם משום עונש מיתה דפגיעת קנאים. אע"פ שיש בו ג"כ עונש כרת. ואפשר למנותו במנין העונשין שבכרת. ואם משום שאין העונש כרת שלו מפורש בתורה. הרי גם העונש דפגיעת קנאים אינו אלא מהלכה לממ"ס. וע"כ היינו מטעם שביארנו דכיון דיש בו ג"כ עונש מיתה בידי אדם אין למנותו אלא במנין חייבי מיתה בידי אדם. וא"כ גם כהך ששימש בטומאה יש למנותו במנין חייבי מיתה בידי אדם מהאי טעמא. ובשלמא להבה"ג וסייעתו ז"ל שלא מנו במנין העונשין אלא אותן העונשין המסורים לב"ד בלבד. ניחא. דלשיטתם אזלי ולהכי לא מנו כהן ששימש בטומאה אלא במספר חייבי מיתה בידי שמים. אבל לרבינו הגאון והר"ש בן גבירול ז"ל שמנו גם אותן שמיתתם בפגיעת קנאים במספר חייבי מיתה בידי אדם. הדבר קשה מאי שנא כהן ששימש בטומאה שלא מנאוהו אלא במספר חייבי מיתה בידי שמים. אע"פ שיש בו גם מיתה בידי אדם ע"י פרחי כהונה:

איברא דגם על הבה"ג וסייעתו ז"ל יש בזה מקום עיון במה שמנו לאו דלא יבאו לראות כבלע את הקודש ומתו רק במנין הלאוין. והרי כיון שמפורש בו בקרא עונש מיתה בידי שמים. הו"ל למנותו במנין חייבי מיתה בידי שמים. ולפי מה שהבין הרמב"ם ז"ל בכוונת הבה"ג וסייעתו במנין העונשין שלהם למנות העונשין בפ"ע. מלבד אזהרותיהם שנמנו במנין הלאוין. ודאי קשה דאע"פ שכבר מנו אזהרה דלא יבאו לראות וגו' במנין הלאוין. הו"ל למנות ג"כ עונש מיתה בידי שמים האמור בו. במנין חייבי מיתה בידי שמים בחשבון העונשין. אלא אפי' למה שהבין הרמב"ן ז"ל בכוונתם שאינם מונים העונשין מצד עצמן אלא משום אזהרותיהן. הדבר קשה דכיון דיש בה עונש מיתה בידי שמים. הו"ל למנותה במנין העונשין. כשאר חייבי מיתה בידי שמים. מיהו לזה אפשר לומר דכיון דעיקר ענשו אינו אלא מיתה ע"י פגיעת קנאים. אלא שאם לא פגעו בו קנאים אין דינו אלא במיתה ביד"ש. להכי ס"ל להבה"ג וסייעתו ז"ל שאין למנותה אלא במנין שאר הלאוין שמצותן מוטלת על היחידים. דפגיעת הקנאים נמי כל יחיד ויחיד המצוה מוטלת עליו להיות מהקנאים לקנא קנאת השם. משא"כ שאר חייבי מיתה בידי שמים שאין ענשן מוטל אלא על הב"ד כמו שנתבאר לעיל. לכן נמנו עם שאר כל העונשין שחובתן מוטלת על הב"ד. אלא דזה לא יתכן רק לפי מה שהבין הרמב"ם ז"ל בכוונת הבה"ג וסייעתו שהעונשין נמנין לשיטתם מצד עצמן מלבד אזהרותיהן. אבל אכתי לא ניחא לפי מה שהבין הרמב"ן ז"ל בכוונתם דהעונשין מצד עצמן אינם נמנין כלל בחשבון המצות. ולא באו למנות במנין העונשין שלהם אלא האזהרות שבאו בהן עונשין אלו. וא"כ ע"כ רק משום החומר שבהן לענין העונש הוא שנמנו אזהרות הללו בפ"ע. א"כ ודאי גם אזהרה זו דלא יבאו לראות וגו'. כיון שיש בה עונש מיתה בידי שמים יש למנותה במנין העונשין עם שאר האזהרות שיש בהן עונש מיתה בידי שמים. ומזה ראיה מוכחת כמו שהבין הרמב"ם ז"ל בכוונת הבה"ג וסייעתו. מיהו יש מקום ליישב גם לפי הבנת הרמב"ן ז"ל עפמש"כ לעיל במנין הלאוין (לאו רי"ג) עייש"ה ואין להאריך בזה:

ועכ"פ דברי רבינו הגאון ז"ל כאן צריכין ביאור. והנראה אלי בדעתו ז"ל ע"פ מה שצריך להבין מאי שנא דבגונב את הקסוה ובבועל ארמית ומקלל בקוסם תנן במתניתין דקנאין פוגעין בו. ואילו בכהן ששימש בטומאה קתני דפרחי כהונה מפצעין את מוחו. נהי דהנך אין מיתתן מסורה לב"ד. מ"מ איזה טעם יש לתלות מיתתן של אלו בפגיעת קנאים. דמשמע ודאי בגדולים. ושל כהן משמש בטומאתו בפרחי כהונה. דמשמע קטנים דוקא. הן אמת דמדברי רבינו יהונתן ז"ל שהביא בחמרא וחיי על מתניתין שם (פ"א ע"ב) מבואר שהיתה גירסתו במתניתין גם גבי כהן ששימש בטומאה קנאין פוגעין בו עיי"ש. אבל גירסת שאר ראשונים ז"ל היא כגירסא שלפנינו וזו היא גירסת הרמב"ם ז"ל (פי"ח מהלכות סנהדרין ה"ו) והרמב"ן ז"ל (בסה"מ שורש שלישי) הר"ן ז"ל בחי' בסוגיא דסנהדרין שם גם בירושלמי שם. וא"כ ודאי הדבר צריך ביאור. ונראה בזה דהיינו טעמא משום דכהן ששמש בטומאה. מדינא ודאי אינו מתחייב אלא במיתה בידי שמים. ולא בידי אדם. ואין רשות לקנאים לפגוע בו. אלא דמ"מ משום חומרו של דבר אמרו דפרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפצעין את מוחו בגזרין. ופרחי כהונה היינו קטנים שלא הגיעו לכלל שנים. דלאו בני עונשין נינהו. וכההיא דאמרינן בברכות (פרק שלשה שאכלו מ"ז ע"ב) קטן פורח מזמנין עליו. ופירש"י שהביא סימנים ולא בא לכלל שנים דלאו בני חיובא נינהו עיי"ש. ובתוס' שם פירשו בשם רבינו חננאל ז"ל שצמחו בו שערות. אבל אין בהן שיעור כדי לכוף ראשן לעיקרן עיי"ש ובשאר ראשונים שם ועכ"פ מבואר לכ"ע דקטן הוא. אלא שקצת נראה כבר כגדול. והילכך הכא כיון דלאו בני עונשין נינהו מניחין אותן להרגו מפני כבוד עבודת מקדש. ואע"ג דבעלמא ודאי גם קטן הרודף אחר ישראל להרגו ניתן להצילו בנפשו. כמבואר בהדיא בפרק בן סו"מ (ע"ב ע"ב) עיי"ש. מ"מ כאן אין מוחין בידם מלהרגו. והא דפרכינן התם לקמן מי איכא מידי דרחמנא פטרי' ואנן קטלינן ליה עיי"ש (פ"ב ע"ב). היינו רק משום דבעלמא מחייבינן להצילו מדאורייתא וקאי עלי' בלאו דלא תעמוד על דם רעך ובלאו דלא תחוס עינך עליו ובעשה דוקצותה את כפה. ואפי' בנפשו של רודף. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל (פ"א הלכות רוצח) עיי"ש. ולהכי חשיב כאילו אנן קטלינן ליה כיון דחיובא רמיא עלן להצילו בנפשו של רודף. ואע"ג דהלכה לממ"ס היא. מ"מ מי איכא מידי דרחמנא פטרי' בדין הסנהדרין. ואנן שבקינן למיקטלי' מהלכה לממ"ס. בלא שום רמז מקרא או עכ"פ חיוב מיתה בידי שמים. וכמו שפירש הר"ן ז"ל שם שהבאתי לעיל:

איברא דלכאורה לא משמע הכי מדאמרינן (רפ"ק דתמיד כ"ז ע"א) אמאי קרי להו רובים התם. והכא קרי להו פרחי כהונה. אמרי אין. התם דלא מטו למיעבד עבודה קרי להו רובים. הכא דמטו למיעבד עבודה קרי להו פרחי עיי"ש. הרי לכאורה מבואר בהדיא דפרחי כהונה היינו שכבר הגיעו לכלל שנים. והביאו סימני גדלות. וראויים לעבודת מקדש. שהרי אין כהן ראוי לעבודת מקדש אלא משיגדל רביא שתי שערות. כדאמרינן בפ"ק דחולין (כ"ד ע"א). וילפינן לה התם מקרא עיי"ש. אמנם נראה דאין מזה הכרע דאפשר לומר ע"פ מאי דתנן (סופ"ב דערכין י"ג ע"ב) אין הקטן נכנס לעזרה לעבודה אלא בשעה שהלוים אומרים בשיר עיי"ש. וגירסת הרמב"ם ז"ל שם אין הכהן הקטן נכנס וכו'. כמבואר בדבריו (פ"ה מהלכות כלי המקדש הט"ו) עיי"ש. וזו היא גירסת הילקוט (עזרא. רמז תתרס"ח) עיי"ש. ולפי גירסא זו מבואר דכהן קטן נמי ראוי לעבודת מקדש. וכבר הרגיש בזה בכ"מ על דברי הרמב"ם שם. וכתב דלהרמב"ם קטן דמתני' לאו דוקא הוא. שהרי קטן פסול לעבודה עיי"ש. וכבר תמה על דבריו הרב פר"ח במים חיים (פ"ג מהלכות כלי מקדש) דודאי אי אפשר לפרש קטן אלא בקטן ממש עיי"ש. וגם שאר אחרונים ז"ל תמהו עליו בזה והאריכו הרבה שם בזה. אבל אין דבריהם מספיקים כלל בזה לענ"ד. אבל לדידי נראה דודאי עבודה שהכהונה מעכבת בה. אי אפשר לעולם שתהא נעשית בקטן. ובהכי מיירי ההיא דפ"ק דחולין שם. אבל העבודות שאין הכהונה מעכבת בהן אפי' קטן כשר להן מיהת בשעה שהלוים אומרים בשיר. דאז נכנסין גם קטני הלוים עמהם. וכדי שלא יהיו הכהנים גרועים מהלוים. התיר גם לקטני הכהנים ליכנס ולעבוד באותן העבודות דלא בעו כהונה לעיכובא. כדי לחנכם לעבודה. ומעתה עפ"ז נראה דודאי פרחי כהונה. היינו כההיא דקטן פורח דפרק שלשה שאכלו. דהיינו שנראה כגדול וקרוב להגיע לגדלות. אבל עדיין קטן הוא השתא. ואע"ג דודאי לעבודה שכהונה מעכבת בה לא הוכשר בה קטן. אפי' פורח. מ"מ הכשירוהו מיהת לעבודות שאין הכהונה מעכבת בהן. עכ"פ בשעה שהלוים אומרים בשיר. והיינו דאמרינן (בפ"ק דתמיד שם). התם דלא מטו למיעבד עבודה. (כלומר דאכתי לא חזו לשום עבודה במקדש כלל. שעדיין הוא פחות גם מקטן פורח) קרי להו רובים. הכא דמטו למיעבד עבודה (כלומר דהו"ל קטן פורח. דאיכא עבודות במקדש שהוכשר להן) קרי להו פרחי. כן נראה לומר בשיטת רבינו הגאון ז"ל:

ונראה דזו היא ג"כ דעת הרמב"ן ז"ל (בשורש שלישי) שהשיג שם הרמב"ם ז"ל על הבה"ג שמנה לאו דלא יבואו לראות כבלע וגו'. וכתב שאינו ראוי לבא במנין המצות. משום שאינו נוהג לדורות. ואם משום שדרשו מהך קרא אזהרה לגונב את הקסוה. אין זה אלא אסמכתא בעלמא. וגם אינו ממחוייבי מיתה בידי שמים שהרי לא מנאוהו עם חייבי מיתה בידי שמים בברייתא דאלו שבמיתה עיי"ש. ובמה שכבר ביארנו בזה לעיל במנין הלאוין (לאוין רי"ב רי"ג). ועל זה השיב שם הרמב"ן ז"ל. וכתב שאין מזה הכרח כלל. דבברייתא שם לא קחשיב אלא הנך שאין מיתתן אלא בידי שמים. אבל גונב את הקסוה חמור טפי. שהרי חייב מיתה בידי אדם. כדתנן שקנאים פוגעים בו. והרב מג"א שם השיג בזה על הרמב"ן ז"ל. וכתב דזה אינו שהרי בהך ברייתא קחשיב נמי טמא ששימש אע"פ שגם הוא חייב מיתה בידי אדם ע"י פרחי כהונה. כדתנן במתניתין עיי"ש. והיא תמיהא גדולה על רבינו הרמב"ן ז"ל. וכבר קדמו בזה רבינו דוד תלמידו של הרמב"ן ז"ל. והובא בחי' הר"ן ז"ל (בסנהדרין פ"א ע"ב) עיי"ש. ובודאי לא יתכן כלל לומר דבגירסת הרמב"ן ז"ל לא נמנה טמא ששמש בהך ברייתא. וכמו שהכריח הרב מג"א שם מסוגיא דגמרא שם. ודבריו מוכרחים עיי"ש בדבריו. ואע"ג דבתוספתא (סוף סנהדרין. ופי"ב דזבחים. ורפ"ק דכריתות) באמת ליתא בהך ברייתא דאלו שבמיתה טמא ששימש עיי"ש. עכצ"ל דט"ס הוא. שהרי בתוספתא דכריתות שם ליתא נמי בהך ברייתא שלא רחוץ ידים ורגלים עיי"ש. אע"ג דהוא ודאי אינו אלא במיתה בידי שמים בלבד. וע"כ מוכרח דאין זה אלא ט"ס. וא"כ גם מה שנשמט טמא ששמש. נראה ודאי דאין זה אלא ט"ס. ואע"פ שממה שכתב הרמב"ן ז"ל (שם בשורש שני) דבהך ברייתא דאלו שבמיתה נמנו עשרה חייבי מיתה בידי שמים עיי"ש. משמע ודאי שלא היה בגירסא שלפניו אחד מאותן שנמנו שם בגירסא שלפנינו. שהרי לפי גירסתנו נמנו שם בהך ברייתא אחד עשרה שבמיתה עם טמא ששמש. וא"כ היה נראה לכאורה דודאי לא היה בגירסתו שם טמא ששמש. אין מזה הכרח כלל. שהרי גם רבינו הגאון ז"ל כאן לא מנה אלא עשרה חייבי מיתה בידי שמים. ובפירוש כתב שהם עשרה. ומשמע לכאורה דזו היתה גירסתו בברייתא דהתם. ומ"מ מנה בכללן גם טמא ששמש. ולא השמיט אלא מתוסר בגדים. ויתבאר לפנינו. וגם לפי המבואר ברמב"ם (פ"ד מהלכות ביאת מקדש ה"ד) דמחוסר כפורים ששמש אינו במיתה ביד"ש עיי"ש ובמש"כ בכ"מ (שם ובפי"ט מהלכות סנהדרין) בשם מהר"י קורקוס ז"ל. עכצ"ל דלא הוה גריס ליה בהך ברייתא דאלו שבמיתה. וא"כ אינם אלא עשרה עם טמא ששמש בכלל. וא"כ יתכן דזו היא ג"כ גירסת הרמב"ן ז"ל. ולהכי הוא שכתב דאינם אלא עשרה. אע"ג דודאי הוה גריס בהך ברייתא טמא ששמש. וכמו שהכריח הרב מג"א שם לנכון מסוגיא דגמרא שם דאי אפשר שלא יהיה נמנה טמא ששמש בההיא ברייתא. ועוד דודאי רבינו דוד ז"ל תלמידו הוה קים ליה בגירסת רבו הרמב"ן ז"ל. וממה שהקשה עליו מדקתני בהך ברייתא טמא ששמש. מבואר דזו היתה גם גירסת רבו הרמב"ן ז"ל. וא"כ ודאי דברי הרמב"ן ז"ל בזה מתמיהים מאוד לכאורה:

אבל ע"פ מה שביארנו אפשר דס"ל להרמב"ן ז"ל דטמא ששמש ודאי לאו בר קטלא הוא בידי אדם. ואין מיתתו אלא בידי שמים דוקא. ומאי דתנן במשנתנו דפרחי כהונה מפצעין את מוחו בגזרין. כיון דלא ניתן רשות להרגו אלא ע"י פרחי כהונה דלאו בני עונשין נינהו. ולא ע"י גדולים בני עונשין. נראה דודאי מדינא לאו בר קטלא הוא בידי אדם. ואינו אלא במיתה בידי שמים. אלא דכך נמסרה הלכה שאין למחות בקטנים שהורגין אותו ואין לנו להצילו מידם. ושפיר מנה אותו בברייתא עם שאר חייבי מיתה בידי שמים. משא"כ גונב את הקסוה דהלכה לממ"ס היא שקנאים פוגעים בו. שפיר כתב הרמב"ן ז"ל דהו"ל מחייבי מיתה בידי אדם. ולהכי לא קחשיב ליה תנא דברייתא בהדי הנך שאין חייבים מיתה אלא בידי שמים. ומ"מ הרמב"ם ז"ל לשיטתו אזיל שכתב (פ"ד מהלכות ביאת מקדש ה"ב) וז"ל אע"פ שאם עבד בטומאה וכו' אתיו הכהנים לא היו מביאין אותו לב"ד אלא מוציאין אותו לחוץ ופוצעין את מוחו ואין ממחין אותו בכך עכ"ל עיי"ש. וכ"כ הסמ"ג (לאוין ש"ה ש"ו) עיי"ש. מבואר דס"ל דפרחי כהונה דקתני במתניתין לאו דוקא הוא. אלא ה"ה כל אחיו הכהנים בכלל. לא שנא גדולים ול"ש קטנים. וא"כ ודאי אין מקום לתירוצו של הרמב"ן ז"ל. ולהכי שפיר השיג על הבה"ג וסייעתו ז"ל. אבל הרמב"ן ז"ל שפיר תירץ אליבא דהבה"ג וסייעתו ז"ל. וכמו שביארנו:

איברא אע"פ שכן היה נראה לכאורה מוכרח בדעת הרמב"ן ז"ל. מ"מ לאחר העיון נראה שאין צריך לזה. דבלא"ה נכונים דברי הרמב"ן ז"ל. ע"פ מה שכתב הוא ז"ל גופיה (שם בשורש שלישי) וז"ל והברייתא שאמר הרב ז"ל דקתני ואלו שבמיתה. אותן שאינן בידי אדם אלא בידי שמים קתני. ובתוספתא אמתניתין קיימינן בתר דקתני אותן שמיתתן בידי אדם. הנסקלין והנשרפין והנהרגין והנחנקין והמומתין בידי קנאים ופרחי כהונה חזר והשלים ושנה ואלו שבמיתה בידי שמים בלבד עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר להדיא בדבריו אלו דתנא דהך ברייתא דואלו שבמיתה לא בא אלא להוסיף ולהשלים אותן חייבי מיתה שלא שנאן תנא דמתניתין במשנתנו. ולכן לא הזכיר אותן שקנאים פוגעין בהן ושפרחי כהונה הורגין אותו. משום שכבר נשנו במתניתין. ולפ"ז עכצ"ל דס"ל דמאי דקתני בברייתא טמא ששמש אינו מן המנין. משום דודאי לא נקטי' אלא אגב גררא בהדי טבול יום ומחוסר כפורים דקתני התם. משום דזו הוא מדרגתן. בתחילה הוא טמא. ואחר שטבל נעשה טבול יום. ומשהעריב שמשו הרי הוא מחוסר כפורים עד הבאת קרבנו. אבל ודאי לא בא למנותו עם האחרים שבמיתה בידי שמים. מאחר שכבר נשנה במשנתנו שפוצעין את מוחו בגזרין. והך תנא לא אתא אלא להוסיף ולהשלים מה שלא שנה תנא דמתניתין. ובהכי ממילא מדוקדק היטב מש"כ הרמב"ן ז"ל (לעיל בשורש שני) שלא נשנו בהך ברייתא אלא עשרה שבמיתה בידי שמים. דלפ"ז הדברים מבוארים כפשוטן גם לפי הגירסא שלפנינו. דודאי לא אתא תנא דברייתא למנות אלא העשרה שלא נשנו במשנתנו. והשתא אין מקום כלל למה שהשיג הרב מג"א על הרמב"ן ז"ל. ולקושית הר"ד ז"ל תלמידו. ותמיהני מאוד על הר"ד והר"ן ז"ל. דלפי הבנתם בכוונת הרמב"ן ז"ל טפי הו"ל לתמוה בדברי הרמב"ן ז"ל מה שכתב בהדיא שלא מנה תנא דברייתא טמא ששמש שכבר נשנה במשנתנו דמיתתו בפרחי כהונה. ולא ידענא איך הבינו הם ז"ל דברי הרמב"ן ז"ל אלו שהם איפוך הנראה לעינים. דבהדיא קתני בברייתא גם טמא ששמש. והדבר מבואר ע"כ דאין כוונתו אלא כדכתיבנא. ואין מקום לקושייתם עליו כלל. ומעתה לפ"ז אין שום הכרח מדברי הרמב"ן ז"ל לומר דס"ל דפרחי כהונה היינו קטנים דוקא. ואדרבה קצת משמע מדבריו איפכא:

ואמנם מ"מ דעת רבינו הגאון ז"ל נראה כמו שביארנו. ובזה ניחא שפיר מה שלא מנה במנין חייבי מיתה בידי אדם גם טמא ששימש. שמיתתו בפרחי כהונה. ולא מנה אלא שבעה מיני מיתה. רשף. ורגם. דהיינו שריפה וסקילה. ורצח. ומות מבלי רושם. דהיינו סייף. וחנק. דמיתת חנק קרי לה בברייתא (פרק ארבע מיתות נ"ב ע"ב) מיתה מבלי רושם עיי"ש. וכרת. ואבד מאתי. ופגעון המקנאים. דהיינו כרת. ומיתה בידי שמים. ופגיעת קנאים. ואמאי לא מנה שמונה מיני מיתה. דהיינו מיתה דע"י פרחי כהונה שמפצעין את מוחו בגזרין. דלפי מה שביארנו לא ניתן רשות לכתחילה להרוג טמא ששמש במקדש. אלא שאין למחות בידי פרחי כהונה שממיתין אותו. ולאו בני עונשין נינהו. ואין אנו חייבין להצילו מידם. אבל גדולים ודאי מוזהרים על הריגתו. וא"כ עכ"פ כ"ש שאין שום מצוה כלל בהריגתו לשום אדם. וממילא מבואר שאין מקום כלל למנותם מצד זה במנין המצות. כשאר העונשין שיש בהן מצוה לב"ד. או לקנאים שהם במקום ב"ד. כמו שנתבאר (לעיל סי' י"ח) עיי"ש. ואפילו לפמש"כ (בסי' י"ט) דפגיעת קנאים אין בה מצוה לקנאים אלא רשות. וכדעת הרמ"ה והרא"ש ז"ל. ואינה נמנית אלא משום דהו"ל בועל ארמית מחייבי כריתות. ומה שמנאה במנין חייבי מיתות בידי אדם. אינו אלא משום דעכ"פ נהרג ע"י קנאים. מ"מ היינו רק משום דכיון דהתם עכ"פ ניתן רשות בידם להרגו. וא"כ דינו למות מיתה בידי אדם. אלא שלא הטיל המקום ב"ה חובה לא על הב"ד ולא על כל אדם. להזקק לו להרגו. אלא כל הרוצה זוכה בהריגתו. וכמו שביארנו שם. ולכן מצד זה שפיר מנאה במנין חייבי מיתות ב"ד. שהרי עכ"פ בר חיוב קטלא הוא בכל מי שירצה ליזקק להריגתו. משא"כ כאן שאין רשות כלל להרגו. אלא שלא נתחייבו להצילו ממיתה ע"י קטנים דלאו בני עונשין נינהו. ואין עיקר ענשו אלא מיתה בידי שמים בלבד. ויפה עשו רבינו הגאון ז"ל וסייעתו שלא מנאוה אלא במנין חייבי מיתה בידי שמים שיש בהן מצוה לב"ד וכמו שנתבאר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.