ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/פתיחה למנין העונשין/כא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג פתיחה למנין העונשין כא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אמנם צ"ע טובא לכאורה מה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל עונש דהכנסה לכיפה במנין העונשין. דתנן (בפרק הנשרפין פ"א ע"ב) מי שלקה ושנה ב"ד מכניסין אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורין עד שכריסו מתבקעת. ומאי שנא עונש דפגיעת קנאים שמנה. מעונש זה דהכנסה לכיפה שלא מנה. ואדרבה לכאורה יותר ראוי למנות עונש זה דהכנסה לכיפה. דהו"ל דומיא דשאר עונשין שמצותן על הב"ד רמיא. משא"כ פגיעת קנאים דלדעת כמה מהראשונים ז"ל אינה אלא רשות בעלמא. כמשכ"ל (סי' י"ח י"ט). ועכ"פ כיון דתרוייהו הלכה לממ"ס נינהו. וכמבואר בפירש"י והרמ"ה והר"ן ז"ל שם. מאי שנא הא מההיא. מיהו נראה דגם הא לא תקשה לפי מאי דאמרינן התם עלה דההיא מתניתין. משום דלקה ושנה ב"ד מכניסין אותו לכיפה. ומשני אמר ר"י אמר רשב"ל הכא במלקות של כריתות עסקינן דגברא בר קטלא הוא וקרובי הוא דלא מיקרב קטלי'. וכיון דקא מוותר לה נפשי' מקרבינן ליה לקטלא עילויה. עיי"ש. וא"כ ודאי הו"ל בכלל עונש כרת דכתיב בקרא. ולא באה הלכה לממ"ס אלא לפרש דגם זה הוא בכלל עונש כרת. וכמו שביאר הר"ן ז"ל שם בההיא סוגיא דלא יתכן לחייב מיתת ב"ד מהלכה לממ"ס דלא רמיזא כלל בקרא עיי"ש. וכיו"ב כתבו הרמב"ן והריטב"א והר"ן ז"ל בשבת (ריש פרק כלל גדול) לענין מעביר ארבע אמות ברה"ר עיי"ש. וכן כתב בחי' שבת המיוחסים להר"ן ז"ל (ריש פרק הזורק) עיי"ש:

איברא דבעיקר דברי הרמב"ן והריטב"א והר"ן ז"ל שם תמיהא לי טובא לכאורה. דא"כ בועל ארמית היכי אמרינן מהלכה לממ"ס דקנאין פוגעין בו. הרי לא כתיב ביה בקרא לא כרת ולא מיתה בידי שמים. אלא בקרא דמלאכי הוא דכתיב ביה כרת. ופשיטא דלא עדיף קרא דדברי קבלה מהלכה לממ"ס בעלמא. ועוד עד דאתא מלאכי מאן אמרה. אלא ע"כ גמרא גמירי לה הלכה לממ"ס. ואתא מלאכי ואסמכה אקרא. וא"כ כולה מילתא בין הכרת ובין המיתה דפגיעת קנאים לא שמעינן אלא מהלכה לממ"ס. הרי דגם מיתה בידי אדם דנין מהלכה למשה מסיני. ואין לומר דשאני התם דכבר כתיב בתורה בפנחס שעשה מעשה ע"פ הלכה זו. וכדאמרינן התם (סו"פ הנשרפין) עיי"ש. ובמש"כ הרמב"ם ז"ל (הלכות איסורי ביאה פי"ב ה"ד). דא"כ הדבר תמוה בסוגיא דהתם דקאמר מי איכא מידי דרחמנא פטרי' ואנן קטלינן ליה. ופי' הר"ן ז"ל שם וז"ל ולי נראה דס"ל למקשה הכי וה"ק ודאי מילי טובא נאמרו למשה מסיני דליכא בהון רמז בקרא. כשיעורין חציצין ומחיצין. ושאר דיני מצות. אבל מ"מ אינו נכון לומר שתהיה מיתה בידי אדם נאמרה למשה בסיני ולא יהיה בו רמז מיתה בתורה. או חיוב מיתה בידי שמים וכו' עכ"ל עיי"ש. ופרכינן התם עלה ולא והא בועל ארמית. ומשני הא אקריוה לר"כ בחלמי' ואדכרי' רב לגמרי' עיי"ש. והיינו מקרא דמלאכי דכתיב ביה כרת לבועל בת אל נכר. והשתא מאי פריך. ומאי קא משני. דהרי קרא כתיב בפרשת פנחס. ומאי מייתי מקרא דמלאכי והא אכתי אין זה אלא קרא דדברי קבלה ולא עדיף מהלכה לממ"ס. ועכצ"ל דמעובדא דפנחס ליכא למשמע מידי לדורות. ואין לנו בזה לדורות אלא הלממ"ס בלבד. וא"כ הקושיא במקומה עומדת. ומיהו לפי מה שביארנו לעיל (סי' י"ט) אתי שפיר דודאי גם בבועל ארמית רמיזא כרת באורייתא. אלא שכבר נתבאר שם שאין זה מוכרח. ולכאורה היה נראה לומר דגם שם לא באה ההלכה לממ"ס אלא לפרושי קראי. דמעשה דפנחם לא היתה לאותה שעה בלבד אלא הוא דין הנוהג גם לדורות. וא"כ עיקר העונש מבואר בקרא בתורה. והיינו ממש כמש"כ הראשונים ז"ל שם בההיא דמעביר ארבע אמות ברה"ר שהבאתי לעיל. אלא דלא משמע הכי בסוגיא דהתם (פ"ב ע"א) דאמרינן וירא פנחס מה ראה אמר רב ראה מעשה ונזכר הלכה. א"ל אחי אבי אבא לא כך למדתנו ברדתך מהר סיני הבועל ארמית קנאים פוגעים בו. א"ל קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא עיי"ש. הרי דהלכה זו נאמרה קודם מעשה פנחס. ועל אותה ההלכה הוא שסמך פנחס לעשות מה שעשה. וא"כ ע"כ לא יתכן לומר שהלכה זו לא באה אלא לפרש מעשה פנחס. וגם מההיא דהתם גופא מבואר דמהלכה לממ"ס עצמה לחוד נמי גמרינן לחייב מיתה בידי אדם שהרי פנחס עשה מעשה להרוג את זמרי רק ע"פ הלכה זו בלבד כמבואר שם. וכן הוא בירושלמי (סו"פ הנשרפין) עיי"ש. מיהו אפשר לומר דמהאי טעמא אמרו בירושלמי שם דפנחס שלא ברצון חכמים עשה ושרצו לנדותו. לולא שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה והיתה לו ולזרעו אחריו. וגלי לן קרא בהכי שיפה עשה מה שעשה. וכן ראוי לעשות לדורות. ואין צורך למה שנדחקו המפרשים שם בזה עיי"ש ביפ"מ ובפ"מ. אלא דלפ"ז הדבר קשה בסוגיא דסנהדרין שם דפריך ולא והא בועל ארמית. ואיצטריך לשנויי מההיא דאדכרי' רב לגמרי' מקרא דדברי קבלה. והשתא תיפוק ליה ממעשה דפנחס. דעכ"פ גלי קרא שכן ראוי לעשות. אבל מקרא דדברי קבלה לא שמעינן יותר ממה ששמענו מהלכה לממ"ס וכמשכ"ל דההוא קרא דמלאכי גופיה אינו אלא הלכה לממ"ס. ועכצ"ל דס"ל לתלמודין דממעשה דפנחס ליכא למיגמר מידי לדורות. והלכה זו דבועל ארמית קנאים פוגעין בו. הלכה בפ"ע היא ולא אקרא קאי. וא"כ מתבאר מזה דגם מיתה בידי אדם נאמרה בע"פ למשה בסיני. ובהדיא כתב הרמב"ן ז"ל בסה"מ (שורש שלישי) דכרת דבועל ארמית הללמ"ס היא עיי"ש. וכיון שכן נמצא דכל העונש דבועל ארמית אינו אלא מהלכה לממ"ס בלבד. והרי הרמב"ן ז"ל גופיה כללא כייל (בפרק כלל גדול ע"ג ע"א) דאין עונשין מהללמ"ס אא"כ נסמכה לתורה שבכתב עיי"ש. וכמו שהבאתיו לעיל. ובלא"ה הדבר תמוה ביותר דמייתי ליה מבועל ארמית דמדאורייתא לא מיחייב מיתה ומהלכה לממ"ס בר קטלא הוא ע"י קנאים. וכדפי' הר"ן ז"ל שם. ומדחי ליה מההיא דאדכרי' רב לגמרי'. והרי הא גופא נמי אינו אלא הלכה לממ"ס. והיא תמיהא גדולה. וביותר על הר"ן ז"ל שם דקאי בהך סוגיא גופא ולא ביאר כלום מאי קמשני מההיא דאדכרי' רב לגמרי'. הרי אכתי אין זו אלא הללמ"ס:

אמנם אפשר לומר בזה עפמש"כ הרמב"ן ז"ל (בסה"מ שורש שני) וז"ל. אבל מש"כ בנביאים בדרך צוואה כגון שמזהירין על עשה ומתרין על ל"ת. דבר תורה הוא. או שהוא פירוש לפסוק של תורה. או שהוא בידם הלכה לממ"ס. כמו שאמרו בגמרא (תענית י"ז ע"ב) הא עד דאתא יחזקאל מאן אמרה אלא גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא. ולפיכך חייבו מיתה על פרוע ראש ומנו אותו מאלו שבמיתה מן הכתוב ביחזקאל ופרע לא ישלחו ויין לא ישתו כל כהן ואיתקשו פרועי ראש לשתויי יין מה שתויי יין במיתה אף פרועי ראש במיתה. והנה הם לומדים איסור הפרע מדברי קבלה ודנין בו היקש כדברי תורה. וכו' עכ"ל עיי"ש עוד בדבריו ז"ל בזה. ועיקר חילוק זה מבואר גם בפירש"י (רפ"ב דתענית ט"ו ע"א) בד"ה ובקבלה וכו' שכתב וז"ל ובקבלה שהנביא מצוה לישראל. והקשה תוס' מאן דהוא. מאי שנא בהאי קרא דכתיב ביונה וירא האלקים את מעשיהם וגו'. דלא קרי לי' קבלה. ובהאי קרא דוקרעו לבבכם קרי לי' קבלה. ופריק כל מקום שהנביא מצוה ומודיע ומזהיר את ישראל. קרי ליה קבלה. ובכל דוכתא דלא איתפקד נביא. כי האי וירא האלקים. שהוא כמספר והולך. דיליף מיניה אגב אורחי' מילתא. לא קרינן ליה קבלה עכ"ל עיי"ש. וכוונתו מבוארת כדברי הרמב"ן ז"ל שם דתנא דמתניתין דייק ונקט לישנא דקבלה רק במקום שהנביא מצוה ומזהיר בלשון ציווי ואזהרה. דבזה הו"ל כדבר תורה ממש. אבל בקרא דיונה שאינו אלא כמספר והולך מה שהיה. אע"ג דאגב אורחי' שמעינן מיניה מילתא לדינא. אין דינו כדאורייתא. ולהכי לא בעי תנא דמתניתין למינקט ביה לישנא דקבלה. אע"ג דבעלמא אשכחן גם בכיו"ב לישנא דקבלה. כמו ברפ"ק דבב"ק ובפ"ק דר"ה (ז' ע"א) ובשאר דוכתי. ולחנם תמהו על דבריו בתשו' הלכות קטנות (ח"ב סי' קי"ב) ובחות יאיר (סי' ט') ושאר אחרונים. ועכ"פ מבואר דכל שכתוב בדברי קבלה דרך מצוה ואזהרה. דאורייתא ממש הוא. או שהוא הלכה לממ"ס ואתא נביא ע"פ הדבור ואסמכה אקרא. או שהוא פירוש לאחד מן הפסוקים שבתורה. ולפיכך למדנו ג"כ מיתה בידי שמים לפרועי ראש מהיקישא בקרא דיחזקאל. משום שנאמר בלשון מצוה ואזהרה. ובכל כיו"ב הו"ל ממש כקרא דאורייתא. ונדרש במדות שהתורה נדרשת בהן:

ומעתה נראה דאע"ג שאין עונשין מיתה בידי אדם מהלכה לממ"ס. כמש"כ הראשונים ז"ל. מ"מ כאן כיון דכרת זו שבבועל ארמית בקרא דמלאכי באה לחזוק להלכה לממ"ס דקנאים פוגעים בו. דבלא כרת זו לא היה רשות לקנאים לפגוע בו. משום שאין עונשין מהלכה לממ"ס דלא רמיזא באורייתא. וכמבואר בסוגיא דסנהדרין שם. לפ"מ שפי' הר"ן ז"ל שם. עכצ"ל דאין זה הללמ"ס. אלא פירוש לפסוק של תורה. וא"כ הו"ל דאורייתא ממש. ושפיר עונשין מיתה בידי אדם. איברא דאע"פ שאפשר לומר כן אליבא דהר"ן ז"ל ושאר ראשונים. מ"מ אין זה מספיק אליבא דהרמב"ן ז"ל דאיהו גופי' כתב (בשורש שלישי) דגם כרת דבועל ארמית אינה אלא מהלכה לממ"ס כמשכ"ל. וא"כ אכתי הו"ל עונש מהלכה לממ"ס. ואולי אפשר לומר דס"ל להרמב"ן ז"ל דאע"פ שעיקרו הלכה לממ"ס. כל דאתא נביא ואסמכה אקרא ע"פ הדבור הו"ל ממש דבר תורה. ועונשין ממנה אפי' עונשין דבידי אדם. ואין זה בכלל מה שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. משום דאין זה דבר חדש. שהרי כבר נאמרה הלכה למשה בסיני. אלא דאי לא שנכתבה בדברי קבלה מיהת לא היינו סומכין עלי' לענין עונשין בידי אדם. אבל השתא דאתא נביא ואסמכה ע"פ הדבור אקרא. הו"ל לכל דבר כדאורייתא ממש. וכדאמרינן (בפ"ק דר"ה י"ט ע"א) דברי קבלה כדברי תורה דמי ואין צריכין חיזוק. וכן מתבאר מדברי הרמב"ן ז"ל (שם בשורש שני) לקמן ע"ש היטב. וכיו"ב אשכחן ריש פ"ק דהוריות (ג' ע"ב) דתנן הורו ב"ד לעקור את כל הגוף אמרו אין נדה בתורה אין שבת בתורה וכו' הרי אלו פטורין. הורו לבטל מקצת ולקיים מקצת וכו' יש שבת בתורה אבל המוציא מרה"י לרה"ר פטור וכו'. הרי אלו חייבין שנאמר ונעלם דבר. דבר ולא כל הגוף. ואמרינן עלה בגמרא (שם ד' ע"א) אמר ר"י א"ש אין ב"ד חייבין עד שיורו בדבר שאין הצדוקין מודים בו. אבל בדבר שהצדוקים מודים בו פטורים. מ"ט זיל קרי בי רב הוא. ופרכינן עלי' מדתנן יש שבת בתורה. אבל המוציא מרשות לרשות פטור הרי אלו חייבין. ואמאי הוצאה הא כתיב לא תוציאו משא מבתיכם. ומשני דאמרי הוצאה הוא דאסירא מושיט וזורק שרי עיי"ש. ופירש"י וז"ל אין ב"ד חייבין דלא הוי הוראה מעליא עד שיורו להתיר בדבר שאין הצדוקין מודים בו שיהא אסור. שהורו להיתר בדבר אסור שאין כתוב בתורה בהדיא עכ"ל עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם (פי"ד מהלכות שגגות ה"ב) וז"ל אין ב"ד חייבין לעולם עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת בדברים שאינן מפורשים בתורה ומבוארים וכו' עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז הדבר תמוה מאי דפריך הוצאה הא כתיב לא תוציאו משא מבתיכם וגו'. והא האי קרא בדברי קבלה הוא דכתיב. ומדהוצרך להביא מקרא דדברי קבלה. עכצ"ל דס"ל דבקרא דאל יצא איש ממקומו האמור בתורה דגמרינן מיני' הוצאה. אין זה מפורש כלל. דפשטי' דקרא לא משמע בהוצאה. וכמבואר סופ"ק דעירובין עיי"ש. וגם מקרא דאל יעשו עוד מלאכה. דגמרינן מיני' (ריש פרק הזורק). לא משמע הכי מפשטי' דקרא כמבואר. וא"כ הדבר קשה מאי מייתי מקרא דדברי קבלה. הא מ"מ אין זה מפורש בתורה. ואנן בעינן מפורש בתורה. וכפירש"י והרמב"ם ז"ל. וכבר עמדו בזה האחרונים ז"ל שם. אבל ראיתי להרב ש"י שהביא משם הרב המאירי ז"ל בפסקיו כת"י שכתב וז"ל וכן המוציא בשבת פשוט בתורה וכו' אל תוציאו משא מבתיכם. ואף שהם דברי קבלה שאף הם מודים בנבואה. וכן נראה שאם מן התורה עצמה. הרי בפרק הזורק הוציאוהו מויעבירו קול וגו'. וזו אין הצדוקין מודים בה. אלא שמן הנביאים הוא אומר כן עכ"ל עיי"ש. הרי דאע"ג דמדברי תורה הו"ל דבר שאין הצדוקין מודים בו. מ"מ כיון דבדברי קבלה הוא מפורש בהדיא. באופן שמצד דברי קבלה הו"ל דבר שהצדוקין מודים בו הרי אלו פטורין. דהו"ל כמפורש בתורה. כיון דדברי קבלה באו לפרש דברי תורה דקרא דאל יצא וגו' וקרא דאל יעשו עוד מלאכה וגו' באו להזהיר על איסור הוצאה מרשות לרשות. ואכמ"ל בזה יותר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.