ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/פתיחה למנין העונשין/יז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג פתיחה למנין העונשין יז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ומעתה ע"פ שיטה זו ממילא מבואר דההיא דרחב"ג דחייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתן. לא שייכא כלל בדר"ע דאמר חייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים. דהרי ר"ע ורבי ישמעאל לא מיירו אלא במלקות שמצד הלאו שעם הכרת. דלר"י ס"ל אחד חייבי מיתות ב"ד ואחד חייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים. דהלאו האמור בהן הו"ל בכלל שאר חייבי לאוין שבמלקות. ורבי עקיבא ס"ל דלאוין שבחייבי כריתות ישנן בכלל מלקות. ולא לאוין שבחייבי מיתות ב"ד. ומ"מ במלקות שמצד הלאו הוא דמיירי בפלוגתייהו. ובזה אפי' לרחב"ג לא נפטר ידי כריתתו במלקות. דלא קאמר רחב"ג אלא במלקות שלקה מצד הכרת בלבד. אבל מלקות שלוקה מצד הלאו חיובא אחרינא הוא. ולא מצי מיפטר בהכי מחיובא דכרת. וכמו שנתבאר לשיטה זו. והשתא א"כ ניחא שפיר קושית הרז"ה והרמב"ן ז"ל וגם מה שהקשינו (לעיל סי' ט"ו) בסוגיא דר"פ בתרא דמכות. דשפיר פרכינן התם חייבי כריתות נמי הו"ל שתי רשעיות. וכן לאוקימתא דרבא התם דפרכינן לר"ע חייבי כריתות נמי לאו שניתן לאזהרת כרת הוא. דליכא למימר דס"ל כרחב"ג דמשלקה נפטר ידי כריתתו. וא"כ אין כאן שתי רשעיות. וגם הו"ל לאו שניתן לאזהרת כרת ומלקות כאחת. משום דלדידיה מלקות במקום כרת קיימא. דמשלקה שוב ליתא לכרת. דזה ליתא דהרי התם שאין אנו דנין אלא על המלקות שמצד עבירת הלאו. ליכא למ"ד דמשלקה יצא ידי כריתתו. וממילא מבואר דלפ"ז נמי אין מקום כלל לקושית הרז"ה והרמב"ן ז"ל דנימא דר"ע היינו תנא דפליג עלי' דרחב"ג. מדלא קאמר אלא שאם עשה תשובה ב"ד של מעלה מוחלין לו. ולא קאמר טעמא דמשלקה נפטר ידי כריתתו. דמזה לא איירי כלל. דהרי אפי' לרחב"ג לא מיפטר ידי כריתתו. והא דדחינן בסוגיין דשלהי מכות סייעתא דמייתי ממתני' דמגילה דחלוקין עליו חבריו על רחב"ג. וקאמרינן הא מני רבי יצחק היא דאמר מלקות בחייבי כריתות ליכא וכו' עיי"ש. אע"ג דרבי יצחק אפלוגתא דרבי ישמעאל ור"ע קאי דמיירי במלקות שמצד הלאו. היינו משום דכיון דס"ל לרבי יצחק דלכך יצאה כרת באחותו. לדונו בכרת ולא במלקות. ממילא ודאי אימעיטא נמי מלקות שמצד הכרת עצמה. שהרי לדידי' גלי קרא דאין לנו בחייבי כריתות אלא כרת האמור בהן בלבד. והיינו דדייק התם וקאמר הא מני רבי יצחק היא דאמר מלקות בחייבי כריתות ליכא. ולא קאמר כלישנא דרבי יצחק גופי' התם בברייתא חייבי כריתות אינם בכלל מלקות. והיינו משום דבעי למימר דלרבי יצחק מלקות בחייבי כריתות ליכא כל עיקר. דלדידי' אין בהן כל תורת מלקות לגמרי. כדמוכח ע"כ מילפותא דידי' וכדכתיבנא. אבל ר"ע ודאי לא מיירי אלא במלקות שמצד הלאו דוקא. אבל במלקות שמצד הכרת לעולם אימא לך דכרחב"ג ס"ל. אלא דלא מיירי ר"ע בהכי כלל. וממילא ניחא נמי ע"פ שיטה זו סוגיא דפרק הנשרפין (פ"א ע"ב) שעמדנו בה לעיל (שם). משום דהתם לא מיירי אלא במלקות שמצד הלאוין של חייבי כריתות. וכדפירש"י שם. וכדמוכרח מדקאמרינן התם דכיון דקמוותר לה נפשי' מקרבינן לי' לקטלי' עילויה עיי"ש. וזה לא שייך אלא במלקות של עבירת הלאוין שמפקיר את עצמו לעבירות. ולא במלקות שאינה אלא כדי לפטור עצמו מעונש כרת שעליו וכמבואר. ובזה אפי' לרחב"ג אין המלקות פוטרתו מן הכרת שעליו. ולהכי שפיר חשיב לי' גברא בר קטלא וקרובי הוא דלא מיקרב קטלי':

ונראה דמכל זה הוכיחו הנך אית דמפרשי כשיטתם. ונטו משיטת רש"י ז"ל וסייעתו. ושפיר פירשו שינויא דרב אשי דמשני אפי' תימא רבנן זה עיקר זדונו בידי אדם וזה עיקר זדונו בידי שמים. דביוה"כ עיקר זדונו תחילתו בר כרת הוא. ומלקות שלקה לא באה אלא כדי לפטרו מעונש כרת שעליו. דלא קאמר רחב"ג דנפטרו ידי כריתתן אלא במלקות שלקה תחת עונש כרת המוטל עליו כבר. אבל במלקות שמצד עבירת הלאו אפי' לדידי' לא נפטרו ידי כריתתן. ומאי דמייתינן ראיה ממתניתין דפ"ק דמגילה דחלוקין עליו חבריו על רחב"ג. היינו משום דכיון דלרחב"ג בידי ב"ד. להלקותו ולנקותו מכריתתו. מלבד המלקות שלקה משום עבירת הלאו בעדים והתראה. וכ"ש כשלא התרו בו מעיקרא בשעת עבירת הלאו דלא הוה בר חיוב מלקות כלל מצד הלאו. א"כ אידי ואידי בידי אדם הוא. דהרי גבי יוה"כ נמי העונש כרת בידי אדם הוא. שביד ב"ד לפטרו ידי כריתתו במלקות. או להניחו בענשו המוטל עליו בידי שמים. ועל זה שפיר משני רב אשי דהכי קאמר. זה עיקר זדונו בידי אדם. דבחלול שבת עיקר חיובו מעיקרא בזדון ובהתראה הוא בסקילה. משא"כ ביוה"כ דעיקר זדונו מעיקרא הוא בכרת שבידי שמים. אלא שביד ב"ד לפטרו במלקות מעונש זה שבידי שמים. והשתא אין מקום כלל לקושית הריב"ן ז"ל שהקשה דהא תרווייהו בהדדי איתנהו בי' לרבנן דאמרי מלקות בחייבי כריתות איכא. דהרי אין זה ענין כלל לכאן. דהתם במלקות שמצד עבירת הלאו הוא דקאמרי רבנן הכי. ובזה גם לרחב"ג לא מיפטרי ידי כריתתן. אבל אנן הכא קיימינן במלקות שלוקין תחת עונש כרת. ובזה ודאי תחילתו בר כרת הוא. דעונש האמור בו בתורה היינו כרת. אלא דגלי קרא דמלקות מוציאתו מידי כריתתו שבידי שמים:

איברא דלפ"ז חוזר וניעור מאי דאקשינן לעיל בעיקר ההיא סייעתא דמייתי התם ממתניתין דפ"ק דמגילה וקאמר דאם איתא לדרחב"ג אידי ואידי בידי אדם הוא. והא עד כאן לא שמעינן לי' לרחב"ג אלא דקאמר דחייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתן. וא"כ אפשר דאפי' לדידי' היינו רק לענין שאם נתרצו לו ב"ד להלקותו כדי לפטרו מעונש כרת שעליו נפטר בכך. אבל אכתי לעולם אימא לך שהרשות ביד ב"ד שלא להזקק לו. ולהניחו בענשו המוטל עליו בידי שמים. וכ"ש כשלא בא מעצמו לפני ב"ד אין נזקקין לו כלל. דהרי לא יליף לה רחב"ג אלא מדכתיב ונקלה אחיך לעיניך. ודריש מיני' דמשלקה הרי הוא אחיך. וא"כ אין לנו מהך דרשא אלא שנפטר במלקות במקום כרת. אבל לא רמיזא בהך קרא שום מצוה כלל על הב"ד להלקותו ולפטרו בכך ידי כריתתו. ולא דמי לכל העונשין שבתורה. דהתם כיון שזהו עיקר ענשו שהטילה עליו תורה. ממילא רמיא חיובא על הב"ד שלא להעלים עיניהם ממנו עד שיגמר דינו כמשפטו. כמו שנתבאר לעיל (סי' י"ג). וכן לפי מה שביארנו לעיל (סי' י"ד) ע"פ דברי הסמ"ג הרי בכל עונש שבתורה כתיב בי' בהדיא המצוה לב"ד בקרא כדכתיב בזדון שבת כל העושה בו מלאכה יומת. מחלליה מות יומת. וכתיב במקושש מות יומת האיש רגום אותו באבנים וגו'. וכן בשאר כל העונשין שבתורה. משא"כ כאן דעיקר ענשו האמור בתורה הוא עונש כרת שבידי שמים. ואין המלקות אלא תקנה כדי לפטרו מעונש כרת המוטל עליו בידי שמים. ולכאורה לא אשכחן בה מצוה לב"ד להטיל עליהם חובה לעשות לו תקנה זו. וא"כ שפיר קתני מתניתין דהתם אפי' אליבא דרחב"ג שזה זדונו בידי אדם. שנמסר דינו לב"ד ועליהם רמיא חיובא לענשו כמשפטו האמור בתורה. וזה זדונו בהכרת. שאין דינו מסור אלא לשמים. ואין ב"ד חייבים להזקק לו. וא"כ אין שום ראי' לומר דההיא מתניתין דלא כרחב"ג. לפום שיטת הנך אית דמפרשי שהביא הריב"ן ז"ל. דלא מיירי השתא במלקות שמצד עבירת הלאו בעדים והתראה. דההיא ודאי הו"ל כשאר העונשין שבתורה שמצותן מוטלת חובה על הב"ד כמו שנתבאר. אלא במלקות שמצד עונש כרת שאינה בכלל העונשין. אלא באה רק משום תקנה לחייבי כריתות להוציאם מידי כריתתן ומנ"ל דרמיא חיובא על הב"ד להזקק להם לכך:

מיהו נראה לפמש"כ בארחות חיים (הלכות ערב יוה"כ סי' ה') ובכלבו (סי' ס"ח) וז"ל ודרשו לעיניך שאחר שנלקה וקבל דינו יהיה בעיניך כאחיך וכו'. ונפטר מכרת. שכתוב בו ונכרתו לעיני בני עמם מלמד שכל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן עכ"ל עיי"ש. ולפי הנראה כונתם דודאי מקרא דונקלה אחיך לעיניך לחוד ליכא למשמע דחייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתן. משום דהך קרא בפרשת מלקות כתיב. דלא מיירי בחייבי כריתות אלא בחייבי מלקות גרידא. והא דיליף לה במתניתין דסוף מכות מהך קרא. היינו רק לומר דמהך קרא ילפינן בג"ש גם לחייבי כריתות דכתיב בהו ונכרתו לעיני בני עמם. דהיינו במלקות. וכדאמרינן ריש פרק בתרא דמכות דגמרינן לעיני מלעיניך עיי"ש. ואף דהתם למסקנא לא קיימא ההיא גז"ש עייש"ה. מ"מ לענין זה שפיר גמרינן לה דמאי דכתיב ונכרתו לעיני בני עמם מתקיים נמי במלקות. ומתבאר מזה דמאי דכתיב בלשון ציווי ונכרתו לעיני בני עמם. היינו בכרת או במלקות במקום כרת. וכיון דבכל כיו"ב אין המצוה אלא לב"ד. א"כ מתבאר מזה שהמצוה מוטלת על הב"ד להלקות חייבי כריתות כדי לפטרן ידי כריתתן. ואפי' אם תמצא לומר שאין זה לשון ציווי. אלא לומר שכן דינו להכרת או ללקות. מ"מ כיון שאמרה תורה שכך הוא דינו. ממילא קיימי ב"ד עלה בבל תתעלם. כמו בכל שאר העונשין שבתורה. כמו שנתבאר לעיל (סי' י"ב י"ג). ובלא"ה נראה דפסיקא לי' לתלמודא דכיון דעונש כרת בחייבי כריתות כתיב בלשון ציווי כמו בעונשין שבמיתת ב"ד. דכתיב הכרת תכרת הנפש ההיא. ונכרתה הנפש ההיא. ונכרת האיש ההוא. וכל כיו"ב דמשמע לשון ציווי לב"ד. וכאן לא שייך לומר דפירושו אינו אלא לומר שכך הוא דינו להכרת. וכמש"כ הרמב"ן ז"ל בעונשין שבמיתות ב"ד שהבאתי לעיל (סי' י"א). דהכא כיון שאין העונש מסור אלא לשמים. למה יודיענו הכתוב שכך הוא דינו כיון שאין דינו מסור בידינו. ודי היה לומר שבעשותו זאת יכרת. אלא ודאי אין זה אלא לשון ציווי. והיינו מצוה על הב"ד להכריתו. כלומר לענשו במלקות במקום כרת. דכבר גלי קרא דחייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתן. וא"כ אחשבה קרא למלקות זו ככרת. ומתבאר מזה דגם עונש כרת הו"ל כשאר העונשין שבתורה שהטילן הכתוב חובה על הב"ד. וה"ה ג"כ למיתה בידי שמים. שכבר נתבאר לעיל (סי' ט"ז) דגם חייבי מיתה בידי שמים שלקו נפטרו ידי מיתתן. והשתא לפ"ז שפיר הוה בעי לאוכוחי ממתניתין דפ"ק דמגילה דפליגא אדרחב"ג. דאם איתא לדרחב"ג אידי ואידי בידי אדם הוא. דהא לדידי' כי היכי דבזדון שבת חייבין ב"ד לדון אותו כמשפטו בסקילה. הכי נמי בזדון יוה"כ החוב מוטל על הב"ד להלקותו תחת עונש כרת שעליו. וזו היא כריתתו. ומ"מ שפיר קדחי לה רב אשי להוכחה זו וקאמר אפי' תימא רבנן. זה עיקר זדונו בידי אדם. וזה עיקר זדונו בידי שמים. דבזדון שבת עיקר ענשו בסקילה האמור בו בהדיא בקרא. כדכתיב רגום אותו באבנים כל העדה. אבל ביוה"כ דבקרא כרת הוא דכתיב בי'. אלא דמדכתיב הכרת בלשון ציווי לב"ד. שמעינן שמוטלת חובה על הב"ד להלקותו תחת כריתתו. ומ"מ אם עברו והעלימו עיניהם ממנו ולא הלקוהו. הרי הוא בעונש כרת בידי שמים האמור בו בקרא. וא"כ תחילתו בר כרת הוא דהוי. ואין המלקות אלא בתורת תשלומין דכרת. ולהכי שפיר קתני אפי' לרחב"ג זה זדונו בידי אדם וזה זדונו בהכרת:

והשתא עפ"ז מבואר דאין מקום להשגת הרמב"ם ז"ל על הבה"ג וסייעתו ז"ל במה שמנו העונשין עם הלאוין בחשבון הלאוין. וגם במה שמנו העונשין שבכרת ושבמיתה בידי שמים. דשפיר מנו העונשין בפ"ע משום המצוה שבהן לב"ד. ומ"מ עולים בחשבון הלאוין ולא בחשבון העשין. וגם כל עונש ועונש עולה בחשבון בפ"ע. מטעם שביארנו לשיטת הגאונים ז"ל לעיל (סי' י"ב. י"ג. י"ד). וגם נתבאר יפה מה שמנו עונשין שבכרת ומיתה בידי שמים. אפילו אותן שאין בהן לאו כלל בקרא. ועיקרן עשה הוא. בחשבון הלאוין. משום דמצותן שעל הב"ד היא בתורת לאו ככל העונשין שבתורה מטעם שנתבאר. ובהכי נתבארו על נכון דברי בעל ספר המצות שהביא הרמב"ם ז"ל (בשורש י"ד). והוא רבינו חפץ אלוף ז"ל (שהיה בימי הגאונים ז"ל. ושתי מצות הראשונות מספרו הובאו בארוכה בפי' ספר יצירה להנשיא רבינו יהודה ברזילי הברצלוני ז"ל עמוד נ"ה עיי"ש). שכתב וז"ל ומהם שנים ושלשים ענין. הגיד לנו שהוא יתעלה ממונה על עשייתם. לא אנחנו. וכולם נערבים עכ"ל כפי מה שהביאו הרמב"ם ז"ל שם. וביאר דבריו וז"ל אמרו ומהם. מן הדברים אשר יכלול אותם הפרק ההוא. והשנים ושלשים ענין. כ"ג חייבי כריתות ותשעה חייבי מיתה בידי שמים כמו שמנה. וענין אמרו נערבים. שהוא יתברך ערב שיכרית את זה וימית זה. ועל זה שפך הרמב"ם ז"ל כל חמתו. וכתב וז"ל א"כ לא נשאר אצלו שיאמין שתרי"ג מצות כולם חייבות לנו. אבל מהם שחייבות לנו ומהם שחייבות לו יתברך. כמו שביאר ואמר שהוא ממונה על עשייתם לא אנחנו. וזה בחיי כולו אצלי בלבול גמור. אין ראוי לדבר בו בשום פנים. כי הם דברים מבוארי ההפסד עכ"ל עיי"ש. אמנם לענ"ד תמיהני האיך יתכן לומר כן בכוונת הרב בעל ספר המצות מאחר שכתב שהוא יתעלה ממונה על עשייתם. ואיך מיד אח"כ כתב שהוא יתברך ערב שיכרית את זה וימית זה. למי הוא ערב. ולמה ערבות זו. כיון שהוא יתעלה בעצמו ובכבודו ממונה על עשייתם. לא אנחנו. אבל הדברים מתבארים על נכון ע"פ מה שביארנו כבר. דודאי עיקר העונשים שבכרת ובמיתה בידי שמים ותחילתם. הוא בידי שמים. וזהו שכתב הרב בעל ספר המצות שהוא יתעלה ממונה על עשייתם לא אנחנו. ומש"כ וכולם נערבים. לא על המצות קאי כמו שהבין הרמב"ם ז"ל. אלא על כל ישראל שכולם ערבים בעונשין אלו. שאע"פ שתחילתם ועיקרם הוא בדיני שמים. מ"מ הטיל המקום ב"ה חובה על הצבור והב"ד שבראשם. להלקות המתחייבים בעונשים אלו ולפטרם בכך ידי כריתתן או מיתתן. והרי זה ממש כמו המלוה הנושה והערב. שהאחד מהן הוא נפרע מן הלוה את חובו. או המלוה עצמו או הערב. וערבות זו היא עיקר המצוה שבאה בחשבון המצות. ולזה הוא שכתב וכולם נערבים. כלומר דאע"פ שעיקר עונש כרת ועונש מיתה בידי שמים אין בהם מצוה להמנות. משום שהוא יתעלה ממונה על עשייתם. לא אנחנו. מ"מ כיון שכולם נערבים מאתנו הרי יש בהן מצוה לדידן. וזו היא שנמנית בחשבון המצות. וגם יתכן לומר דגם לפי מה שהבין הרמב"ם ז"ל בכוונת הרב סה"מ דכולם נערבים קאי על העונשים עצמן. מ"מ זו היא כוונתו. ורצה לומר דכל העונשים הללו אע"פ שתחילתם ועיקרם הם בידי שמים. מ"מ הרי יש להם ערב. כי אנחנו ערבים בעונשים אלו. וכל שיש בידינו לענשם חייבים אנחנו בדבר להלקותם תחת עונש כרת ומיתה בידי שמים. דכבר גלי קרא שזה חשוב ככרת וכמיתה בידי שמים. ובכך הם נפטרין. וזו היא המצוה הנמנית. כן נראה נכון ומכוון אצלי בכוונתו. ואין דבריו ז"ל מבולבלין כמש"כ עליו הרמב"ם ז"ל. וזו היא ג"כ שיטת רבינו הגאון ז"ל כמו שנתבאר. והיינו בדרך כלל. אבל בפרטי המצות יש הבדל רב בין שיטתו לשיטת הבה"ג וסייעתו. ויתבאר עוד לפנינו בענין זה בס"ד. ועי' מה שנבאר עוד בזה לפנינו (סי' כ"ב):

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.