ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/פתיחה למנין העונשין/טז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג פתיחה למנין העונשין טז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

וראיתי בתשובות הגאונים שערי תשובה (סי' מ"ד) תשובה לרבינו האי גאון ז"ל. ואיתא ג"כ בתשובות הגאונים שנדפסו בליק (סי' ע"ה). והובאה ג"כ בספר העתים להנשיא רבינו יהודה ברזילי אלברצלוני ז"ל (סי' ל') שכתב וז"ל מי שחלל שבת בזה"ז במזיד בדין הוא דלא מלקינן לי'. דכי אמרינן דחייב מלקות. בחייבי לאוין. אי נמי בחייבי כריתות. אבל בחייבי מיתות ב"ד לא. וכדתנן כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן וכו'. ואמרינן עלה חייבי כריתות קתני חייבי מיתות ב"ד לא קתני. אלא בזה"ז מה אנו יכולין לעשות לו וכו' עכ"ל עיי"ש. ומבואר לכאורה מזה דס"ל לגאון ז"ל כשיטת רש"י ז"ל וסייעתו דלא קאמר רחב"ג אלא במלקות שנתחייב בה משום הלאו שעם הכרת ובעדים והתראה. והילכך דוקא חייבי כריתות. אבל בחייבי מיתות ב"ד דאפי' היכא דלא אתרו. בי' אלא למלקות נמי לא לקי מדינא משום דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו. אפי' כשלקו לא נפטרו ידי כריתתן. וכיון דהגאון ז"ל הוכיח כן מגמרא ערוכה דבהדיא אמרינן עלה חייבי כריתות קתני חייבי מיתות ב"ד לא קתני. א"כ מזה ראי' מכרעת דלא כדעת אית דמפרשי שהביא הריב"ן ז"ל שם. אלא דבאמת הדברים תמוהים דהרי לא אשכחן הכי בגמרא כלל עלה דהך מתניתין. אלא אמתניתין קמייתא דריש פרק בתרא דמכות. ולא יתכך לתלות בט"ס. דמלבד דאיתחזיק הך לישנא ממש בתלתא דוכתי כמשכ"ל. בלא"ה מדהביא הגאון ז"ל מתניתין דסוף פירקא כל חייבי כריתות שלקו נפטרו וכו'. ע"כ כוונתו להוכיח משם דלא זו דמידנא אין מלקין אותן. אלא אפי' לפוטרן ידי כריתתן לא מהניא להו מלקות. וא"כ עכצ"ל דהכא עלה דהך מתניתין גופא דסוף פירקא דייקינן הכי לגירסת הגאון ז"ל. דממאי דאמרינן הכי אמתניתין דריש פירקין לא מוכח מידי. דהתם במתניתין לא קתני לישנא דחייבי כריתות כלל. אלא דמדקתני התם אלו הן הלוקין וקחשיב ואזיל איסורי טובא. קצתן שהם בלאו גרידא. וקצתן שיש בהם כרת עיי"ש. ועלה שפיר קדייק התם וקאמר חייבי כריתות קתני חייבי מיתות ב"ד לא קתני. כלומר דבכל הנך איסורי שבמלקות דקחשיב תנא דמתניתין לא נקט אלא חייבי לאוין גרידא. וגם חייבי לאוין שבכרת. אבל חייבי לאוין שיש בהן גם מיתת ב"ד לא קתני בינייהו. ומזה קדייק התם שפיר דמתניתין ר"ע היא דאמר חייבי מיתות ב"ד אינם בכלל מלקות עיי"ש. אבל הכא בדברי רחב"ג במתניתין דסוף פירקין דלא קחשיב ומני בפרט שום איסורין כלל. אלא סתמא קתני כל חייבי כריתות שלקו וכו'. איכא למימר דכל כריתות כולן בכלל. ואפי' הנך שמלבד הכרת איכא בהו נמי מיתת ב"ד. אלא משום דאי אתרו בהו למיתה ודאי מיקטלי ולא שייך בהו למיפטרינהו במלקות אפי'. מכריתתן. וליכא בהו נפק"מ בהך דינא דרחב"ג אלא לענין מזיד בלא התראה שאינו אלא בכרת. להכי כייל להו תנא כהדדי עם שאר חייבי כריתות. וקתני סתמא בדרך כלל כל חייבי כריתות שלקו נפטרו וכו'. ושפיר איכא למימר דמהאי טעמא לא דייקינן הכי אלא אמתניתין קמייתא דפרקין ולא אמתניתין בתרייתא. אלא ודאי כדכתיבנא. דהכי הוא גירסת הגאון ז"ל הכא עלה דהך מתניתין דרחב"ג דאמר כל חייבי כריתות שלקו נפטרו וכו'. ומינה קדייק חייבי כריתות קתני חייבי מיתת ב"ד לא קתני. וע"כ היינו משום דמשמע לי' לתלמודא דמדלא נקט תנא דמתניתין בהדיא אף חייבי מיתות ב"ד. לרבותא דאפי' חייבי מיתות ב"ד שאין דינם כלל במלקות. אפי' הכי כשלקו נפטרו ידי כריתתן. משמע מזה דחייבי כריתות דוקא נקט. שאין בהם אלא חיוב כרת. ולאפוקי חייבי מיתות ב"ד. ומזה שפיר הוכיח הגאון דחייבי מיתות ב"ד אין מלקין אותן כלל אפי' לפטרן ידי כריתתן:

ומעתה א"כ ע"פ גירסא זו ודאי מוכרח לכאורה כשיטת רש"י ז"ל וסיעתו דלא קאמר רחב"ג אלא במלקות שמתחייב מצד הלאו שעם הכרת. ובעדים והתראה דבר חיובא הוא ללקות מדאורייתא. וזו היא ג"כ דעת הגאון ז"ל. ודלא כדעת אית דמפרשי. מיהו נראה דאין לזה הכרע לא מסוגיא דגמרא דהתם לפי גירסא זו ולא מדברי הגאון ז"ל גופי'. דודאי אפשר לומר דחייבי מיתות ב"ד שלא התרו בהן בכלל חייבי כריתות דקתני במתניתין נינהו. ונפטרין במלקות ידי כריתתן. ומטעם דמשום לאו דידהו אין דינם ללקות. ודברי הגאון ז"ל אינם אלא במזיד ובהתראת מיתה. ועל זה הוא שכתב דמדינא אפי' מלקות לא שייכא בי' האידנא. אע"ג דדין מיתת ב"ד אינו נוהג בזה"ז. וע"כ אין עושין בו דין כלל ומיפטר לגמרי. ולזה כתב דהיינו משום דמדינא לאו בר מלקות הוא כלל. דאפי' בזמן סנהדרין לא ניתן להלקותו. משום דאין דין מלקות אלא בחייבי לאוין. אי נמי בחייבי כריתות. וכשאין עליהן חיוב מלקות מצד הלאו. וכדי לפטרן ידי כריתתן. אבל בחייבי מיתות ב"ד לא שייכא בהו מלקות כלל. לא משום עבירת הלאו דידהו. ולא לפטרן ידי מיתתן. ועל זה מייתי ראי' מדדייקינן בגמרא עלה דהך מתניתין דרחב"ג חייבי כריתות קתני חייבי מיתות לא קתני. והיינו ע"כ חייבי מיתות ב"ד בהתראה. דבלא התראת מיתה לאו חייבי מיתות נינהו. אלא בכלל חייבי כריתות דמתניתין נינהו הנך שיש בהן כרת. ואע"ג דודאי פשיטא דאין מקום כלל לומר דלכתחילה יפטרוהו במלקות. מ"מ כשעברו והלקוהו היה מקום לומר דמיפטר בהכי בדיעבד דתרתי לא עבדינן בי'. לזה דייק ממתניתין דאע"ג דקתני לישנא דדיעבד. מ"מ דקדק למנקט חייבי כריתות. ש"מ דאפי' בדיעבד אין המלקות פוטרת אלא מן הכרת ולא ממיתת ב"ד וא"כ מחלל שבת אין לו בזמן סנהדרין אלא סקילה דוקא. והיינו דמסיק הגאון ז"ל שם וכתב. אבל בזה"ז מה אנו יכולין לעשות לו אנו מלקין ומבזין אותו כדי שלא יראה הדבר היתר וכו' עכ"ל עיי"ש. כלומר דאע"ג דלדידי' גופי' לא מצינו לו שום כפרה. מ"מ למיגדר מילתא שלא יראה הדבר כהיתר יש להלקותו ולבזותו:

ונראה ראי' לשיטת אית דמפרשי ממש"כ בתשובת הגאונים (דפוס ליק סי' ע"א) לענין לצאת בשבת בטבעת שיש עליה חותם לאיש ושאין עלי' חותם לאשה דאסור. כתב שם וז"ל ואם יצאו אין עליהן מלקות דאורייתא. אלא מכת מרדות מדרבנן משום גזירה דרבא שמא תתן לבעלה ושמא יתן הוא לאשתו עיי"ש. ותשובה זו איתא נמי בתשובת הגאונים שערי תשובה (סי' רכ"ג) עיי"ש. והדבר תמוה לכאורה טובא היכי שייכא כלל מלקות דאורייתא במלאכת שבת. והא הו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דקיי"ל שאין בו מלקות אפי' במלאכה דאורייתא. וע"כ צ"ל דס"ל לגאון ז"ל דנהי מצד עבירת הלאו ליכא בזה מלקות דאורייתא. מ"מ שפיר שייכא בה מלקות דאורייתא מצד הכרת כדי לפטרו מכרת. כדין חייבי כריתות שלקו. אלא משום דאין בזה אלא איסור דרבנן בעלמא לא שייכי בה לא כרת ולא מלקות. וא"כ מבואר מזה דס"ל לגאון ז"ל כדעת אית דמפרשי ודלא כדעת רש"י ז"ל וסייעתו. וכן נראה ממש"כ בתשובת רב נטרונאי ורב פלטוי ז"ל הגאונים. בחמדה גנוזה (סימן כ') ובמעשה הגאונים (סי' פ"ב) וז"ל מי שנתחייב מיתת ב"ד. כגון שהרג את הנפש או שבא על אשת איש או על הזכר בזה"ז. במה דנין אותן. כך הראונו מן השמים אין מלקין אותו מפני שנתחייב מיתת ב"ד. מפני שחייבי מיתות ב"ד אין מלקין אותן וכו'. שכך שנינו וכו' ר"ע אומר חייבי כריתות ישנם בכלל מלקות ארבעים וכו' חייבי מיתות ב"ד אינן בכלל מלקות ארבעים וכו'. ואשכחינן תו דחייבי מיתות ב"ד לא ניתנה זדונן לב"ד ואפילו בזה"ז. דאמר ר"י וכן תני ר"ח מיום שחרב בהמ"ק אע"פ שבטלו סנהדרין ארבע מיתות לא בטלו מי שנתחייב סקילה וכו'. ואס"ד אית להון כפרה במלקות למה לן עכבינהון עד דענשין להון מן שמיא. לילקינון וליכפר להון. כדאמרינן כל חייבי כריתות שלקי נפטרו מידי כריתתן וכו'. אלא ש"מ לית להון כפרה במלקות וכו' עכ"ל עיי"ש. ואם הוה ס"ל כדעת רש"י ז"ל וסייעתו דלא אמרו חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתן אלא דוקא במלקות שנתחייב בה מדאורייתא משום עבירת הלאו שעם הכרת בעדים ובהתראה. א"כ היכי תיסק אדעתין לומר כלל דגם חייבי מיתות ב"ד נפטרו במלקות. תיפוק להו דלא משכחת בהו כלל חובת מלקות. ועוד מאי איריא חייבי מיתות ב"ד. הרי אפי' חייבי כריתות דליכא בהו לאו למלקות. נמי אין המלקות פוטרתן ידי כריתתן. ואפי' איכא בהו לאו. כל שלא עבר בעדים ובהתראה אינו נפטר במלקות שלא נתחייב בה מדינא דאורייתא. אלא ודאי עכצ"ל דס"ל להגאונים ז"ל כדעת אית דמפרשי דאדרבה דוקא במלקות שלא נתחייב בה מדינא משום עבירת לאו. הוא שאמרו שנפטר בה ידי כריתותו. אבל מלקות שנתחייב בה בעדים והתראה משום עבירת הלאו. חיובא באנפי נפשה היא. ולא נפטר בה מחיובא דכרת. וכבר כתב הרלב"ח ז"ל בקונטרס הסמיכה (דפוס לבוב. דף ע"ה ע"ג) דלדעת הגאונים ז"ל הא דתנן כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתן כולל אפי' מלקות שלא נתחייבו בה מן הדין. כגון שלא עברו בעדים והתראה. והכריח כן מדבריהם באותה תשובה עצמה בדרך אחר. וכפי הנראה היתה תשובה זו לפניו באריכות יותר עיי"ש בדבריו. גם לא נתבררה אצלו שיטה זו כל צרכה ואכמ"ל בזה:

ועכ"פ נראה ברור דזו היא ג"כ שיטת הנך אית דמפרשי שהביא הריב"ן ז"ל דמלקות הפוטרת מן הכרת היינו דוקא מלקות שלא נתחייב בה מדינא משום עבירת לאו. אלא שלקה משום הכרת עצמה כדי לפטרו ממנה. וא"כ אפילו בחייבי מיתות ב"ד שלא התרו בהן. ואפילו בחייבי עשה שעם הכרת דליכא בהו לאו כלל נמי משלקו נפטרו מידי כריתתן וכדכייל תנא דמתניתין וקתני כל חייבי כריתות שלקו נפטרו וכו'. ואדרבה חייבי כריתות שיש בהן לאו זימנין שאין המלקות פוטרתן מכריתתן. דהיינו כשלא לקו אלא משום הלאו שעברו עליו בעדים ובהתראה. אם לא שיחזרו וילקו ג"כ משום הכרת. אבל בכריתות שבחייבי מיתות ב"ד ולא אתרי בהו או בחייבי כריתות דעשה. במלקות אחת נפטרו ידי כריתתן כיון שאין המלקות בהן אלא משום הכרת. דבלא"ה לאו בני מלקות נינהו. ומה שהביאו בתשו' הגאונים שם ראי' דחייבי מיתות ב"ד לא ניתנו זדונן לב"ד ממה שאמרו מיום שחרב בהמ"ק אע"פ שבטלו סנהדרין ארבע מיתות לא בטלו. מי שנתחייב סקילה וכו'. ואי ס"ד אית להון כפרה במלקות למה לן עכבינון עד דענשין להון מן שמיא. לילקינון וליכפר להון וכו'. אלא ש"מ לית להון כפרה במלקות וכו' וכמשכ"ל. מלבד שאפשר לומר דדעת הגאונים ז"ל כמש"כ במחזור ויטרי (סי' תכ"ד) בפי' אבות (פרק חמישי) וז"ל והא דאמרינן דין ארבע מיתות לא בטלו. בדאיכא עדים והתראה דומיא דלפני הבית שדנו ארבע מיתות. אבל ליכא עדים ואפילו איכא ולא התרו בו. ודאי בטלו ובטלו. כך קבלתי עכ"ל עיי"ש. ובדאיכא עדים והתראה דבזמן שדנו דיני נפשות היה נדון במיתת ב"ד האמורה בו. ודאי פשיטא שאין לו תקנה אחרת אלא במיתה. ולא שייכא בי' מלקות כלל. איברא דדברי מחזור ויטרי אלו תמוהים אצלי טובא. דהרי בהדיא מבואר בפ"ד דסנהדרין (ל"ז ע"ב) ובפ"ב דמכות (י' ע"ב) דגם בלא עדים ובלא התראה דין ארבע מיתות לא בטלו עיי"ש. ואכמ"ל בזה. אלא דבלא"ה נהי דודאי גם חייבי מיתות ב"ד בלא עדים והתראה שלקו נפטרו מידי כריתתן. מ"מ היינו דוקא ידי כריתתן. ולא ידי מיתתן. דבזה המיתה שבידי שמים היא כדין מיתת ב"ד דלית לה כפרה במלקות אלא במיתה דוקא. ובאמת דבלא"ה עיקר הוכחה זו של הגאונים ז"ל צ"ע אצלי. דהרי גם בכריתות דכתיבי בקרא איכא לאקשויי הכי. דאי ס"ד אית להון כפרה במלקות למה לן עכבינון עד דענשין להון מן שמיא מיתת כרת. לילקינון וליכפר להון. וכן קשה בחייבי מיתות בידי שמים. ועכצ"ל דאין הכי נמי דלא מעכבינן להון. ומלקינן להו מיד ופטרינן להו מידי כריתתן. אלא דאמרה תורה דעיקר זדונן הוא בכרת או במיתה בידי שמים. אלא שבמלקות הוא נפטר. ואם לא הלקוהו ב"ד הרי הוא בכרת או במיתה בידי שמים כדינו. וא"כ הכא נמי איכא למימר דודאי אין ה"נ דמלקינן לי' בב"ד ומיפטר בהכי. ולא קאמרינן אלא דעיקר דינא דהאי גברא הוא למות בידי שמים כעין מיתת ב"ד האמורה בו. וכשלא הלקוהו כך הוא דינו בדיני שמים. ולכן דברי הגאונים ז"ל צ"ע אצלי בזה כעת:

ומ"מ כך היא דעת אית דמפרשי כדכתיבנא. וכן מתבאר מדברי הרמב"ם ז"ל (פי"ב מהלכות איסורי ביאה ה"ו) שכתב וז"ל לא פגעו בו קנאים ולא הלקוהו ב"ד הרי ענשו מפורש מדברי קבלה שהוא בכרת וכו' עכ"ל. ולענין בועל ארמית מיירי עיי"ש. וכתב על דבריו הה"מ ז"ל שם וז"ל וכתב רבינו ולא הלקוהו ב"ד. לפי שאם הלקוהו ב"ד נפטר מעונש אחר בקבלת מלקות עכ"ל עיי"ש. והרי שם מיירי אפילו כשבא עליה דרך זנות. וכמבואר שם בהדיא עיי"ש. ואע"ג דליכא אזהרת לאו אלא בדרך אישות מדכתיב לא תתחתן בם וכמש"כ הרמב"ם שם עיי"ש. ומ"מ ס"ל להרמב"ם דגם בענין זה הו"ל בכלל מאי דתנן כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתן. ועוד דאפילו כשבא עלי' דרך אישות. כיון שלא הזכיר שם הרמב"ם ז"ל התראה כלל. משמע ודאי דבלא התראה מיירי. וכמבואר ג"כ מדברי הראב"ד ז"ל שם בהשגות. ומדברי הה"מ (שם ה"ד) עייש"ה. וא"כ גם בדרך אישות ליכא התם מלקות משום עבירת הלאו מדינא דאורייתא. ואפילו הכי ס"ל להרמב"ם ז"ל דהו"ל בכלל חייבי כריתות שלקו דתנן שנפטרו בכך ידי כריתתן. אע"ג דהך כרת דהתם חמיר טפי משאר כל כריתות שבתורה. וכמש"כ הסמ"ג (לאוין קי"ב) עיי"ש. והיינו כשיטת אית דמפרשי שהביא הריב"ן ז"ל. וכן מתבאר ג"כ מדברי הטור (אה"ע סי' ט"ז) עיי"ש. וכן מבואר בחינוך (מצוה תכ"ז) עיי"ש. וכבר העלה כן בדעת הרמב"ם ז"ל הרב המגיה במל"מ (פי"ז מהלכות סנהדרין). וכתב דלא קאמר רחב"ג דחייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתן אלא בחייבי מיתות ב"ד בזדון שלא התרו בהם. דבר כרת הוא. ואין בו מלקות. ואם לקה משום הכרת נפטר. אבל האוכל חמץ בפסח וכיו"ב והתרו בו. דחייב מלקות וכרת. לא נפטר במלקות מידי כריתתו. וכתב שם דהכי מוכח מסוגיא דפרק נגמר הדין (מ"ז ע"ב) עיי"ש בדבריו. וכוונתו למאי דאמרינן התם מי קמדמית הרוגי מלכות להרוגי ב"ד. הרוגי מלכות דשלא בדין קא מיקטלי הויא להו כפרה. הרוגי ב"ד כיון דבדין קא מיקטלי לא הויא להו כפרה עיי"ש. והיינו ממש כההיא דהכא לפי שיטה זו. דכשלקה על הלאו שעבר דמדינא בר מלקות הוא לא מתכפר מן הכרת. אבל בענין דמדינא לא מתחייב ללקות מיפטר ידי כריתתו במלקות. וכבר ראיתי להרבה מן האחרונים ז"ל דקמו עלי' ככיסלא לאוגיא ונשתוממו עליו דאשתמיטתי' הסוגיא בדוכתה (סוף מכות שם). דאמרינן התם אר"י חלוקין עליו חבריו על רחב"ג. אמר ראב"א אמרי בי רב תנינן אין בין שבת ליוה"כ אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בהכרת. ואם איתא אידי ואידי בידי אדם הוא עיי"ש. והשתא מאי ראי'. הא במלאכת יוה"כ ליכא מיתת ב"ד אלא כרת ולאו. וא"כ לדבריו לא מיפטר במלקות מידי כריתתו. ואין דינו מסור אלא לשמים. ולכן דחו דבריו בשתי ידים. אבל באמת צדקו דבריו מאוד והם לא ירדו לסוף דעתו. כי דבריו ברורים ופשוטים כמו שביארנו בשיטת אית דמפרשי. ולא רצה לומר אלא דבמלקות שלקה משום עבירת הלאו לא מיפטר מידי כריתתו. ומ"מ ודאי שאם חזר ולקה גם משום הכרת. פשיטא דבכך נפטר ידי כריתתו. דלא גרע מחייבי מיתות ב"ד שלא התרו בהן שנפטר ידי כריתתו במלקות. וא"כ שפיר פריך אידי ואידי בידי אדם הוא:

וע"פ שיטה זו ניחא שפיר מאי דאמרינן (רפ"ב דסנהדרין) כהן גדול שעבר על עשה ול"ת הרי הוא כהדיוט לכל דבריו עיי"ש. והוא תמוה לכאורה מאי עונש איכא בדיני אדם על עבירת עשה. וכבר הרגיש בזה הרמ"ה ז"ל שם ביד רמה. ורצה לפרש לענין מכת מרדות. כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה וכיו"ב עיי"ש. והדבר תמוה דהרי עבר על עשה קתני התם. א"כ מבואר דבשכבר עבר על העשה מיירי. ולא כשאומרים לו לעשות ואינו רוצה דעדיין בידו לעשות. וכבר כתב הרמב"ם ז"ל (סוף שורש י"ד) דלאחר שכבר עבר על עשה אפילו מכת מרדות אין מכין אותו עיי"ש. וכ"כ בתשב"ץ (ח"ב סי' נ"א) עיי"ש. וכן מתבאר מפירש"י כתובות (פ"ו ע"ב) בד"ה מכין עיי"ש ובאס"ז שם. איברא דבתשובות הגאונים חמדה גנוזה (סי' כ') שהבאתי לעיל מבואר להדיא בסוף התשובה שם דלרב נטרונאי ורב פלטוי הגאונים ז"ל ס"ל דגם כשעבר על מצות עשה. מכין אותו מכת מרדות עיי"ש. וכן מבואר בסדר רב עמרם גאון ז"ל (סוף סדר האגדה) בשם תשובת רב נטרונאי גאון ז"ל דאפילו עבר על עשה דדבריהם. וכגון שלא שתה ארבעה כוסות בפסח. מכין אותו מכת מרדות עיי"ש. והביאה ג"כ רבינו מנוח ז"ל בבאורו על הרמב"ם (פ"ז ה"ז מהלכות חו"מ) עיי"ש. וכן מבואר בדברי הרב המאירי ז"ל ביבמות (ג' ע"ב). וכ"כ הר"ן ז"ל בחי' (חולין קל"ב ע"ב) עיי"ש. וזו היא ג"כ דעת הרמ"ה ז"ל שהבאתי. אלא דמ"מ ודאי מסוגיא דסנהדרין שם משמע דבעונשין דאורייתא מיירי. ולא במכות מרדות של דבריהם. וא"כ ודאי קשה טובא. אבל ע"פ שיטה זו ניחא שפיר. דודאי במלקות דאורייתא מיירי ובעשין דחייבי כרת ומיתה בידי שמים. דהיינו עשה דפסח ודקידוש ידים ורגלים דבר מלקות הוא משום הכרת. דהו"ל בכלל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתן כדכתיבנא. וכן בחייבי מיתה בידי שמים שדינם בזה ג"כ כחייבי כריתות. כמבואר בפיה"מ להרמב"ם ז"ל (ר"פ בתרא דמכות) עיי"ש. וכן מבואר בהדיא במדרש רבה (במדבר פ"ה) ובתנחומא שם עיי"ש. ושפיר קאמרינן התם דאם עבר על עשה. דהיינו עשה דפסח ועשה דקידוש ידים ורגלים. הרי הוא כהדיוט שמלקין אותו ארבעים ופוטרין אותו ידי כריתתו ומיתתו. ונראה דזו היא כוונת הרמב"ם ז"ל (בפיה"מ סו"פ ר"א דמילה) שכתב וז"ל וכל זמן שלא ימול עצמו הוא עובר על מ"ע עד שימול וכו'. ואם מת והוא ערל. אז יהיה מחויב כרת הנזכר בתורה במי שלא מל. ואיני יודע בכל המצות מצוה כזאת. רצוני לומר שלא יתחייב בה מלקות והוא מכשול גדול וכו' עכ"ל עיי"ש. ודבריו תמוהים מאוד לכאורה. דהא גם בכל התורה כולה לא אשכחן מלקות בשום עבירת עשה. ואיזה חידוש יש כאן במילה יותר מבשאר עשין שבתורה. אבל דבריו מבוארים היטב ע"פ מה שביארנו. דאע"ג דודאי לא אשכחן עונש מלקות בכל העשין שבתורה. מ"מ בעשה שיש בה כרת או מיתה בידי שמים מתחייב מלקות במקום הכרת או המיתה ונפטר בכך ידי כריתתו ומיתתו. אבל במילה כיון שנתנה לו תורה זמן למול כל ימי חייו ולא נקבע עליו עונש כרת עד שימות בערלתו. א"כ לא משכחת בי' מלקות גם משום כריתתו. דהא בכל ימי חייו אכתי לאו בר כרת הוא. וכמש"כ הרמב"ם (שם. ובפ"א מהלכות מילה ה"ב). וזהו חידושו שלא קבעה לו תורה זמן קצוב בימי חייו שיתחייב כרת בעודנו חי. ובכך יתחייב ג"כ מלקות כדי שיפטר ידי כריתתו:

ונראה ראי' מפורשת לעיקר שיטה זו מדאמרינן במדרש תנחומא (פ' במדבר) שהבאתי לעיל. דאמרינן התם אל תכריתו וגו' ילמדנו רבינו העובר על כריתות שבתורה במה הם מתכפרים ויוצאין ידי כריתתן. כך שנו רבותינו כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן וכו'. וכן אתה מוצא על כל דבר ודבר שצוה הקב"ה את משה אזהרות ועונשין. כתיב בשבת זכור את יום השבת וגו' אזהרה. ועונש מחלליה מות יומת. באו למדבר ומצאו מקושש ולא היה משה יודע באיזו מיתה הוא נהרג וכו'. אמר הקב"ה מות יומת האיש רגום אותו באבנים. מיד עמד משה בתפלה ואמר רבש"ע אם יחטא אדם מישראל כך הוא נסקל הרי הם מתכלים. עשה להם תקנה. א"ל ילקו ארבעים ויצאו ידי כריתתן וכו' עיי"ש. והשתא הרי פשיטא דחייבי מיתות ב"ד בעדים ובהתראה אין להם שום תקנה כלל לפטרן ממיתת ב"ד. וזהו משפטם למות באחת ממיתות ב"ד. ולא היה משה מתאונן ומתרעם על זה. דקבל עליו התראה אין לך מומר גדול מזה. כדאמרינן בפ"ב דחולין (מ"א ע"א) עיי"ש. וכבר כתיב ובערת הרע מקרבך. ועכצ"ל דהתם אזיל אליבא דמ"ד דמקושש נהרג בלא התראה משום שצריך שיודיעוהו באיזו מיתה הוא נהרג והם לא ידעו אז עדיין מה היא מיתתו. ומדינא לאו בר קטלא הוה. אלא דהוראת שעה היתה להרגו. כמבואר בפרק הנשרפין (פ' ע"ב) עיי"ש. וא"כ לדורות בכל כיו"ב אין דינו למות מיתת ב"ד. אלא דמשה היה סבור תחילה שכן יהא נוהג גם לדורות. ולזה היה מתאונן בתפלתו ואמר. אם כך הוא נסקל הרי הם מתכלים. שהרי אפשר שאינו רשע כ"כ ואם היו מתרים בו כראוי אפשר שהיה חוזר בו. ועל זה השיב לו הקב"ה שאין זה משפט הנוהג לדורות. אלא כל כיו"ב יש לו תקנה שילקה ארבעים ויוצא ידי כריתתו. כלומר שאין לו משפט מות ואינו אלא בר כרת בלבד. וכל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתן. הרי מבואר להדיא מזה דאפי' חייבי מיתות ב"ד שלא התרו בהן ויש בהן כרת הו"ל בכלל כל חייבי כריתות שלקו שנפטרו ידי כריתתן אף ע"פ שמצד הלאו שבהן לאו בני מלקות נינהו. דהו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שאין לוקין עליו. וכדעת הגאונים ז"ל ודעת אית דמפרשי שהביא הריב"ן ז"ל. ואין לומר דאפי' לדעת רש"י וסייעתו דלא אמרו שנפטרו ידי כריתתן אלא במלקות שמתחייבין בה מדינא משום עבירת הלאו בעדים והתראה. איכא למימר דהתם אזלא אליבא דר"י דאמר חייבי מיתות ב"ד ישנן בכלל מלקות ארבעים כשהתרו בהן למלקות ולא למיתת ב"ד. כדמסקינן ריש פרק בתרא דמכות (י"ג ע"ב) עיי"ש. וא"כ שפיר אמרו שם שיש להם תקנה שילקו ארבעים ויצאו ידי כריתתן. אע"ג דמיירי בחייבי מיתות ב"ד. דזה ליתא. דא"כ אכתי אם לא התרו בהן גם למלקות אין להם תקנה. ועוד דכיון דעיקר התקנה תלוי בהתראה. דהרי לפי שיטה זו אין המלקות פוטרת מכרת אם לא התרו בו למלקות. וא"כ הו"ל למימר יתרו בהן למלקות וילקו ארבעים ויצאו ידי כריתתן. ובפרט דכיון דשלא בהתראת מיתה מיירי התם. ודאי הו"ל להזכיר עכ"פ ההתראה גבי מלקות כיון דבלא"ה אין זו תקנה. אלא ודאי ע"כ מוכרח דבלא שום התראה כלל נפטר במלקות ידי כריתתו. וכדעת הגאונים ז"ל ואית דמפרשי שבפי' הריב"ן ז"ל. וכן מבואר במדרש רבה (במדבר פ"ה) שאמרו שם ואל תתמה על זו שעשה להם הקב"ה תקנה שלא ימותו. שאף ברשעים מצינו שעשה להם תקנה שלא ימותו. בשעה שפירש למשה שלשים ושש כריתות שבתורה. אמר משה לפני הקב"ה רבון העולמים. אם יחטא אדם בהן כך הוא נטרד. א"ל הקב"ה ילקו ארבעים ויצאו ידי כריתתן. וזו ששנינו כל חייבי כריתות שלקו נפטרין מידי כריתתן וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דבכל שלשים וששה חייבי כריתות קאמר שבמלקות יצאו ידי כריתתן. אע"ג דבכלל הנך שלשים וששה חייבי כריתות שבתורה. שנמנו בפרט במתני' דרפ"ק דכריתות. נמנו גם חייבי מיתות ב"ד שבכרת. וגם פסח ומילה נמנו בכללן. אע"פ שאין בהן אלא עשה בלחוד. מ"מ קאמר על כולן שאם לקו נפטרו ידי כריתתן. אע"ג דבלאוין שניתנו לאזהרת מיתת ב"ד ליכא מלקות מצד הלאו שלהן. וכ"ש בפסח ובמילה דלית בהו לאו כלל דלא שייכא בהו מלקות מדינא כלל. אם לא מצד כריתתן. ומ"מ אם לקו נפטרו ידי כריתתן וזה מבואר להדיא כשיעת הגאונים ז"ל והנך אית דמפרשי. ואע"ג דבמילה כיון שעדיין כל זמן שהוא בחיים אפשר לו למול. נמצא דאכתי לאו בר כרת הוא. והיכי אפשר לומר דהמלקות פוטרתו ידי כריתתו. ואפי' להראב"ד ז"ל שכתב בהשגות (ריש הלכות מילה) שבכל יום עומד באיסור כרת וכ"כ התוס' (בפ"ג דמכות י"ג ע"א) בד"ה לאפוקי עיי"ש. מ"מ ודאי לא שייך לומר בו שלוקה ונפטר ידי כריתתו. שהרי עדיין עומד גם מכאן ואילך בכרת בעודנו בערלתו. מ"מ שפיר משכחת לה גם גבי מילה כגון שנכרת לו הגיד דתו לא מצי למול. ונמצא שבעודנו חי נקבע עליו חיוב כרת. ושפיר שייך לומר בו שנפטר במלקות. וכיו"ב כתב בש"מ (ריש כריתות) בשם הרא"ש ז"ל עיי"ש בדבריו. ולפי מה שיתבאר לפנינו בפנים (עונש א') לשיטת רבינו הגאון ז"ל ניחא טפי בפשיטות. דנפק"מ לענין משוך דודאי שייך בי' מלקות. כמו שיתבאר שם עיי"ש היטב:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.