ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/פתיחה למנין העונשין/יח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג פתיחה למנין העונשין יח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ועדיין צריך ביאור במה שמנה רבינו הגאון ז"ל בחשבון העונשין שבמיתה. גם העונשין שאינם במיתה ע"פ ב"ד. אלא ע"י פגיעת קנאים. דהיינו גונב את הקסוה ובועל ארמית. כמבואר לפנינו בפנים (עונש ס"ח. ס"ט) עיי"ש. והדבר תמוה טובא לכאורה. דכיון דלפי מה שנתבאר לא מנה העונשין בפ"ע בחשבון הלאוין אלא משום המצוה שבהן לב"ד. והשתא הרי בבועל ארמית אמרינן בהדיא בפרק הנשרפין (פ"ב ע"א) הבא לימלך אין מורין לו עיי"ש. וא"כ מבואר דאין עונש זה מסור לב"ד כלל. וביותר תמוה לשון רבינו הגאון ז"ל כאן שכתב ופגעון המקנאים גזרתי. דמשמע להדיא דס"ל דגם עונש זה גזירת ומצות המקום היא כשאר כל העונשין שבתורה. והרי כיון דאמרינן התם שאם בא לפני ב"ד לימלך אסור לב"ד להורות לו היתר בדבר. א"כ נראה ודאי דעכ"פ אין בזה מצוה. ואינו אלא רשות בעלמא. וכן ראיתי להרמ"ה ז"ל שם שכתב כן בהדיא על ההיא דאמרינן התם ולא עוד אלא שאם פירש זמרי והרגו פנחם נהרג עליו. נהפך זמרי והרגו לפנחס אינו נהרג עליו. שהרי רודף הוא עיי"ש. וכתב עלה הרמ"ה ז"ל שם וז"ל דפנחס רודף הוה. שהרי אין מצוה להרגו אלא רשות בעלמא הוא. שהרי אין מורין לו. וכשם שניתן רשות לפנחס להרוג את זמרי. כך ניתנה רשות לזמרי להציל את עצמו וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן כתב הרא"ש ז"ל (שם סי' ד') ככל דברי הרמ"ה ז"ל עיי"ש. וכן מבואר בטור (חו"מ סי' תכ"ה סעי' ט') עיי"ש. וברמב"ם (הלכות איסורי ביאה פי"ב ה"ד) עיי"ש. וכן מבואר בירושלמי (סו"פ הנשרפין) לפי מה שפי' הר"ש יפה ז"ל בי"מ שם עיי"ש:

וראיתי בפירש"י שם במתניתין (פ"א ע"ב) שכתב וז"ל קנאין פוגעים בו. בני אדם כשרים המקנאים קנאתו של מקום. פוגעין בו בשעה שרואין את המעשה. אבל לאחר מכאן אין מיתתו מסורה לב"ד. והלכה למשה מסיני הוא עכ"ל עיי"ש. ודבריו תמוהים לכאורה. דמשמע מלשונו דדוקא לאחר מעשה הוא דאין מיתתו מסורה לב"ד אבל בשעת מעשה מיתתו מסורה לב"ד. וזה נגד פשטא דמתניתין. ונגד המבואר להדיא בגמרא דאמרינן שהקנאי הבא לימלך אין מורין לו. איברא דראיתי להרב פ"מ במרה"פ (סו"פ הנשרפין) שכתב במאי דאמרינן בתלמודא דידן (בסוגיא דסנהדרין שם) וירא פנחס מה ראה. אמר רב ראה מעשה ונזכר הלכה. א"ל לא כך למדתנו ברדתך מהר סיני הבועל ארמית קנאין פוגעין בו. א"ל קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא. ושמואל אמר ראה שאין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה'. במקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב עיי"ש. והעלה שם דלרב ס"ל דהקנאי חייב ליטול רשות מב"ד והן מורין לו. ולשמואל ס"ל שאין צריך ליטול רשות מב"ד ואם שאל מורין הם לו. ורבי יצחק דפליג התם עלייהו. וקאמר ראה שבא מלאך והשחית בעם וכו'. ס"ל דדוקא שלא ברשות ב"ד ואם שאל אין מורין לו עיי"ש בדבריו. ובאמת שכן נראה להדיא מפירש"י שם (פ"ב ע"א) בד"ה שמואל אמר וכו' עיי"ש. וכ"כ הרב קה"ע בש"ק שם עיי"ש בדבריו. ולפ"ז אפשר קצת לומר דרש"י נקיט פירושו אליבא דרב שחייב ליטול רשות מב"ד. אבל יותר נראה לומר דכוונת רש"י היא דודאי בשעת מעשה נמי אין מיתתו מסורה לב"ד. אלא משום דבשאר רודף אחר הערוה או אחר הזכר או להרוג את חבירו. אע"פ שקודם שעשה המעשה כל אדם מצווין להרגו. ולא נמסרה מיתתו לב"ד. מ"מ אחר מעשה שוב אין מיתתו מסורה לכל אדם אלא דוקא לב"ד. אבל בבועל ארמית אפילו לאחר מעשה נמי אין מיתתו מסורה אפילו לב"ד. לזה פירש"י כאן אבל לאחר מכאן אין מיתתו מסורה לב"ד. כלומר אפילו לב"ד אין מיתתו מסורה. ולא כרודף אחר הערוה או אחר חבירו להרגו דלאחר מעשה מיהת מיתתו מסורה לב"ד. אבל ודאי בשעת מעשה נמי אין מיתתו מסורה לב"ד. ועכ"פ מבואר דאין בזה מצוה לב"ד ואפילו שאל אין מורין לו ב"ד היתר. וגם לקנאים גופייהו ליכא בזה מצוה. אלא רשות בעלמא כמש"כ הרמ"ה ז"ל ושאר ראשונים. וא"כ דברי רבינו הגאון ז"ל תמוהים טובא לכאורה:

איברא דחזינא לי' להר"ן ז"ל בחי' בסוגיא דסנהדרין שם שכתב על מאי דאמרינן התם נהפך זמרי והרגו לפנחס אינו נהרג עליו שהרי רודף הוא. וז"ל רודף הוא. פי' אע"פ שברשות הוא עושה וגם שהוא מצווה בדבר. אין האחר נהרג עליו. מאחר שאינו עושה ברשות ב"ד. שאם בא לימלך אין מורין לו וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר להדיא דס"ל שהקנאים מצווים על כך. ואינו רשות בעלמא. והכי משמע לכאורה מדאמרינן התם דא"ל משה לפנחס קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא עיי"ש. ופרוונקא היינו שליח כדפירש"י שם עיי"ש. וכן פי' בערוך (ערך פרוונקא) עיי"ש. ואם איתא שאין שום מצוה בדבר אלא רשות בעלמא הוא. א"כ אין כאן שום ענין שליחות כלל. ולגרמי' הוא דעביד. מאי דעביד מרצונו החפשי. אלא ודאי עכצ"ל שהוא מצווה על כך ושליחא דרחמנא הוא בהכי. מיהו לפמש"כ הרב פ"מ וקה"ע שם שהבאתי לעיל דלרב ושמואל התם ס"ל דאם בא לשאול ולימלך מורין לו. א"כ לדידהו שפיר איכא למימר שהקנאים מצווים על כך. וההיא דא"ל קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא. רב הוא דקאמר לה התם. ולטעמי' אזיל. אבל לדידן דקיי"ל כרב חסדא ורבי יוחנן דקאמרי התם שאם בא לימלך אין מורין לו. שפיר איכא למימר דרשות בעלמא הוא. מיהו בדברי הר"ן ז"ל שם מתבאר דס"ל דגם לרב אם בא לימלך אין ב"ד מורין לו עיי"ש. ומיהו בלא"ה אין משם הכרח לומר דהקנאים מצווים על כך. דאיכא למימר דהתם ודאי הויא מצוה בדבר כדי שתעצר המגפה מישראל. ומהאי טעמא הוא דאמר לו דליהוי פרוונקא. אבל בעלמא שפיר אפשר לומר דפגיעת קנאים רשות בעלמא הוא. וכ"כ הר"ן בתירוצו השני בההיא דרב עיי"ש. ועכ"פ מבואר לדעת הר"ן ז"ל דהקנאים מצווים ועומדים על כך לקנא קנאת ה' צבאות בפגיעה זו. אפילו לרבי יוחנן דאמר שאם בא לימלך בב"ד אין מורין לו. שהרי ההיא דנהפך זמרי והרגו לפנחס וכו'. ר"י הוא דקאמר. דבההיא מימרא גופא קאמר דאין מורין לו עיי"ש. ואפילו הכי כתב הר"ן ז"ל שהוא מצווה בדבר. ונראה דס"ל דכיון דמדינא האי גברא בר קטלא הוא. דאל"כ לא היה מותר להרגו. עכצ"ל דמצוה איכא בהריגתו כמו בשאר חייבי מיתה בידי אדם. אלא שכך נמסרה הלכה לממ"ס דמיתה זו לא נמסרה לב"ד אלא להקנאים. ודוקא בשעת מעשה. וא"כ הקנאים במקום ב"ד קיימי. וכמו שבחייבי מיתות ב"ד הוזהרו ב"ד שלא להעלים עיניהם מהם מלעשות להם כמשפטם. הכי נמי בפגיעה זו דקנאים. מצווים הם ועומדים לעשות לו כדינו. ואסור להעלים עין ממנו:

וא"כ נראה דזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל כאן. וכן נראה להדיא מדברי רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות (דבור לא תרצח) שכתב שם וז"ל השבעתי כל מקנאי לשמי פגוע בבת אל נכר זדויה. כי שוחה עמוקה זונה ובאר צרה נכריה. עכ"ל. ומבואר דכוונתו בזה למנות פגיעת קנאים דבועל ארמית. וכשיטתו כאן. וממש"כ השבעתי כל מקנאי לשמי פגוע וכו'. מבואר דס"ל שהקנאים מצווים ומושבעים ועומדים לכך. כבכל שאר מצות שבתורה שמושבעים ועומדים עליהם מהר סיני. ומאי דאמרינן שאם בא לימלך אין מורין לו. אין מזה שום הכרח לומר דעיקר הפגיעה אינו אלא רשות בעלמא. דנראה דאע"ג דודאי איכא חיובא בהכי כבשאר חייבי מיתות. מ"מ כיון דלאו בר קטלא הוא אלא בשעת מעשה דוקא. שלא כחייבי מיתות ב"ד שמיתתן היא דוקא לאחר שעשה מעשה ובעדים והתראה בב"ד. לכך אם בא לימלך בב"ד אין מורין לו. כדי שלא יהא נראה כמיתת ב"ד ואתי לאחלופי. אבל ודאי משום דאינו אלא רשות ליכא למימר שאין מורין לו. דמה בכך. הרי מ"מ כיון שהדבר מותר לכתחילה. אמאי אין מורין לו שהוא מותר. ובפרט לפמש"כ הרמב"ם ז"ל (בהלכות איסורי ביאה שם) ובסמ"ג (לאוין קי"ב) דאם פגעו בו קנאים הרי הם זריזים ומשובחין עיי"ש. אלא ודאי היינו מטעם שביארנו. ולעולם ודאי מצוה איכא בהריגתו בשעת מעשה. כמו בכל חייבי מיתות ב"ד. אלא דכאן הקנאים במקום ב"ד קיימי כדכתיבנא. והכי משמע ממה שאמרו (בפרקי דר"א פמ"ז) גבי פנחס שקם כדיין גדול שופט לישראל שנאמר ויעמוד פנחס ויפלל כשם שאתה אומר ונתן בפלילים עיי"ש. וכן הוא בתנחומא (סו"פ בלק) ויעמוד פנחס ויפלל שהוא עשה את הדין. אין ויפלל אלא דין שנאמר ונתן בפלילים עיי"ש. וכן מתבאר ממה שאמרו בתנחומא (ריש פ' פנחס). והובא בילקוט שם. ויכפר על בני ישראל וכי קרבן הקריב שנאמר בו כפרה אלא ללמדך שכל השופך דמים של רשעים כאילו הקריב קרבן עיי"ש. והנה ודאי לא כל הרשעים בני קטלא נינהו שתהא מצוה גדולה כ"כ בשפיכת דמם. אלא ודאי על אותן שנתחייבו מיתה הוא דקאמר הכי. ובועל ארמית כעובדא דפנחס בכללם. וא"כ מתבאר מזה דגם בבועל ארמית יש מצוה בהריגתו ע"י קנאים כבחייבי מיתות ב"ד. ולא רשות בעלמא היא. ולא אשכחן בכל התורה רשות להרוג אדם אם לא נצטוינו להרגו בתורת חיובא. ודוקא בגואל הדם התירה לו תורה לנקום דם הקרוב אליו ממשפחתו מאת הרוצח. אפילו לר"ע דאמר (בפ"ב דמכות) דאינו אלא רשות ביד גוה"ד. וגם כל אדם אין חייבין עליו. משום דגברא קטילא הוא כיון שהותר דמו לגוה"ד. אבל בשאר כל המומתים שבתורה לא אשכחן אלא בשנתחייבו מיתה מעיקר דינא. ונצטוו ע"פ התורה להמיתו. וכל שלא נתחייב מיתה מדינא. ממילא הרי הוא בכלל אזהרת לא תרצח כשאר כל אדם. וא"כ כאן אם איתא שהרשות בידם שלא להמיתו. וא"כ לאו בר חיובא דמיתה הוא. הו"ל למימר דאסור להמיתו. אלא ודאי חייבין להמיתו קאמרינן. כשאר חייבי מיתות שבתורה. אלא שכך נמסרה הלכה לממ"ס שנשתנה דינו משאר חייבי מיתות שבתורה. דהכא נכנסו קנאים במקום ב"ד. ודוקא בשעת מעשה. והכי נמי אמרינן בפרק הנשרפין (פ"ב ע"ב) דפרכינן בפשיטות מי איכא מידי דרחמנא פטרי' ואנן ניקום ונקטלי'. ומאי דאמרינן התם עלה (בתמי') ולא והא גונב את הקסוה וכו'. והא בועל ארמית וכו'. ומשני דהאיכא בהו מיתה בידי שמים וכרת עיי"ש. ומשמע לכאורה דעכ"פ ממיתה בידי אדם פטירי מדינא דאורייתא. כבר פירשה לנכון הר"ן ז"ל בחי' שם עיי"ש היטב. ובמש"כ הרמב"ן ז"ל (בסה"מ שורש שלישי). ואין להאריך בזה יותר. ומ"מ מבואר דשפיר איכא בזה מצוה לקנאים. והו"ל כשאר העונשין שבמיתה שנמנין בחשבון הלאוין לשיטת הגאונים ז"ל:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.