ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/פתיחה למנין העונשין/יד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג פתיחה למנין העונשין יד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

וראיתי להסמ"ג (לאוין רי"ח רי"ט) שכתב וז"ל אזהרה למקלל אביו ואמו מלא תקלל חרש. כמו שדורש בשבועות מה חרש מיוחד וכו'. והמקלל אביו ואמו נסקל שנאמר אביו קלל דמיו בו. לפיכך נחשב כלאו בפ"ע. שבקללת חרש אין בו מיתת ב"ד וכו'. אזהרה למכה אביו ואמו בכלל אזהרה דלא יוסיף שהוא לאו. דהואיל והוא מוזהר שלא להכות שום אדם מישראל. הרי אביו ואמו בכלל. וכבר כתבנו למעלה (לאו קצ"ט) לאו זה וכן לאו של מקלל (לעיל לאו ר"ט). מ"מ נחשבים מקלל אביו ואמו ומכה אותם שני לאוין בפני עצמן. הואיל וחייבין עליהם מיתת ב"ד. כי אפילו לא מצינו שם שום אזהרה. המיתה או הכרת היא האזהרה. וכן המברך את ה' מזה הטעם נחשב לאו בפ"ע. אע"פ שאזהרתו מאלהים לא תקלל שלמדנו ממנו אזהרה למקלל דיין (שכבר נמנה). וכו' עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו דס"ל דהעונש מצד עצמו גם בלא שום אזהרה אחרת כלל יש עליו תורת לאו להיות נמנה במנין הלאוין. והילכך אע"פ שאזהרת מקלל אביו ואמו אינה אלא מן הלאו של לא תקלל חרש האמור במקלל כל אדם. וכבר נמנה בלא"ה בחשבון הלאוין. וכן אזהרת מכה אביו ואמו אינה אלא מהלאו דלא יוסיף האמור במכה כל אדם וכבר נמנה לעיל. וכן מברך את ה' שאין אזהרתו אלא מהלאו דאלהים לא תקלל שהוא אזהרה למקלל דיין שכבר נמנה לעיל. מ"מ הנך נמנין בחשבון הלאוין בפ"ע. משום עונש מיתת ב"ד האמור בהן. משום דהעונש מצד עצמו גם בלא שום אזהרה אחרת כלל הרי הוא חשוב כלאו. וא"כ הו"ל כאילו כתוב במקלל ומכה אביו ואמו ומברך את ה' לאוין מיוחדין בפ"ע. ולכן נמנין בפ"ע בחשבון הלאוין. אע"פ שאזהרותיהם כבר עלו ובאו בחשבון הלאוין. וכן כתב הסמ"ג עוד בריש ספרו (ברמזי הלאוין. לאו ט"ז). וז"ל שאנו מוזהרין על ברכת השם שנאמר אלהים לא תקלל. ובלא שום אזהרה הואיל ונאמר בעונש ונוקב שם ה' מות יומת הרי זה מצות ל"ת. וזה הכלל כל שענש עליו הכתוב כרת או מיתת ב"ד הרי זה ל"ת. חוץ ממילה ופסח שהם בכרת והם מצות עשה עכ"ל עיי"ש. וכוונתו פשוטה דמילה ופסח כיון דכתיב עשה בגופייהו. דהרי עשה דמילה על מילה לחודה קיימא. וכן עשה דפסח לא נאמרה אלא על פסח בלבד. וא"כ ע"כ נתקינהו קרא מכלל לאו לעשה. והילכך אע"פ שנאמר בהן עונש כרת. אינם נמנין אלא בחשבון העשין. אבל ודאי אם לא היתה נאמרה עשה בגופן. אלא שהיו בכלל עשה אחרת שנאמרה בענין אחר. ודאי משום העונש כרת האמור בהן היה ראוי למנותן במנין הלאוין. דהו"ל כאילו נאמר בהן גם לאו מלבד העשה שבמקום אחר שנכללו גם הם בה. וכ"ש אם היו נכללים בכלל לאו האמור במקום אחר דומיא דמברך את ה'. ומכה ומקלל אביו ואמו שהי' ראוי למנותן בפ"ע בחשבון הלאוין משום העונש שכתוב בהן כמו הנך:

המתבאר מדברי הסמ"ג אלו דהעונשין מצד עצמן גם בלא שום אזהרה זולת זה כלל. יש עליהן תורת לאו להמנות בחשבון הלאוין. ומה שאמרו בכל דוכתי עונש שמענו אזהרה מניין. נראה דס"ל להסמ"ג דאין עונשין אלא א"כ מזהירין אזהרה מיוחדת בפ"ע מלבד העונש. אע"פ שהעונש גופי' מצד עצמו תורת לאו עליו. משום שצריך תחילה להזהיר על הדבר שלא לעשותו ואח"כ יבוא העונש על העובר על האזהרה. וזהו ששאלו בכל דוכתי עונש שמענו אזהרה מניין. דהיינו אזהרה מיוחדת מלבד גוף העונש. ונראה שנטה בזה הסמ"ג מדרכו של הרמב"ם ז"ל שכחב (סוף שורש י"ד) וז"ל כל מה שחייבין עליו מיתת ב"ד או כרת הוא מצות ל"ת בהכרח וכו'. פעמים יבאר הכתוב האזהרה מלבד העונש ופעמים יבאר העונש והאזהרה. כמו חלול שבת וע"ז אשר אומר לא תעשה כל מלאכה ולא תעבדם ואחר כן חייב סקילה למי שיעשה מלאכה או למי שעובד ע"ז. ולפעמים לא יבאר האזהרה בכתוב בלאו גמור אבל יזכור העונש לבד ויניח האזהרה. אבל העיקר אצלנו לא ענש אא"כ הזהיר. ואי אפשר מבלתי אזהרה לכל מי שחייב לו עונש. ולזה יאמר בכל מקום עונש שמענו אזהרה מניין וכו'. וכשלא תהיה האזהרה בכתוב ילמדוה בסברא מן הסברות התלמודיות. וכו'. וזה אינו סותר אמרם אין מזהירין מן הדין וכו' שאנחנו לא נאמר אין מזהירין מן הדין אלא כדי שנאסר מה שלא נתבאר בו איסור כלל וכו'. אמנם כשנמצא העונש בבאור בתורה וכו' נוציא בהיקש האזהרה וכו' עכ"ל עיי"ש בדבריו. ועל יסוד זה כתב הרמב"ם (לאוין כ"ו) וז"ל שהזהירנו מהתנבאות בשמה וכו'. ולא בא בכתוב אזהרה מבוארת מיוחדת בזה הענין וכו'. אבל התבאר בכתוב העונש וכו' והוא אמרו יתעלה ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא וכו'. וכבר ידעת השורש וכו' והוא אמרם לא ענש אא"כ הזהיר ותהיה האזהרה שלו מאמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו. ואינו נמנע היות לאו אחד מזהיר מדברים רבים ולא יהיה משפטו לאו שבכללות כשהתבאר העונש בכל ענין וענין וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר בדברי הרמב"ם דס"ל דודאי העונש מצד עצמו בין עונש כרת בין עונש מיתת ב"ד אין עליו תורת לאו ואינו נמנה במנין הלאוין אלא משום אזהרתו. דאי אפשר לעונש בלא אזהרה. דקיי"ל לא ענש הכתוב אא"כ הזהיר. והילכך אע"פ שלא מצינו בו אזהרה בכתוב. נמנה במנין הלאוין דודאי אזהרה יש בו. ונלמדת באיזה מן המדות שהתורה נדרשת בהן ואפילו בק"ו. דכיון שהעונש מפורש בו בקרא לא שייך בו אין מזהירין מן הדין. או שמכניסין אותו במשמעות לאו האמור בדבר אחר כמו המתנבא בשם ע"ז שעונש מיתת ב"ד מבואר בו בקרא. אלא דלא נאמרה בו אזהרה. ולפי שלא ענש הכתוב אא"כ הזהיר. אמרינן דודאי הו"ל בכלל לאו דושם אלהים אחרים לא תזכירו. ואע"פ שלאו זה כבר נמנה (לעיל לאוין י"ד) לאזהרה שלא לישבע ושלא להשביע בשם ע"ז עיי"ש. מ"מ גם מתנבא בשמה בכלל. ונמנה בפ"ע בחשבון הלאוין כיון שעונש מיתה מבואר בו בקרא בפ"ע. זהו תורף דברי הרמב"ם ז"ל. וכזה כתב בכמה לאוין כיו"ב. כמו בלאו דברכת ה' (לאוין ס'). וכן בלאו דבן סו"מ (לאוין קצ"ה). ובלאוין דמקלל ודמכה אביו ואמו (לאוין שי"ח שי"ט) עיי"ש. והנה במש"כ הרמב"ם ז"ל דכל היכא דהעונש מפורש בקרא מזהירין מן הדין כבר השיג עליו הרמב"ן ז"ל (בשורש שני) ממה שמצינו בהדיא איפכא בברייתא. וכבר שקלו וטרי האחרונים ז"ל טובא בזה ליישב דבריו. וכל הדברים יגעים. ומהר"י בכר"ד ז"ל בד"א (בקונטרס הלאוין) כתב על דבריהם שלא דברו נכונה והרמב"ם לא ניחא לי' בהכי עיי"ש. אבל גם מש"כ הוא לחלק בזה בין חייבי כריתות לחייבי מיתות ב"ד עיי"ש בדבריו אין לו מעמד כלל. ואשתמיטתי' עיקר דברי הרמב"ם (בשורש י"ד שם) דלהדיא מבואר בדבריו שגם בחייבי כריתות כתב כן. והוא לא ראה אלא מה שהביא הרמב"ן ז"ל שם מדברי הרמב"ם. ולכן כתב מה שכתב אבל בדברי הרמב"ם גופי' שם מבואר שאין שום חילוק בזה עיי"ש. ואכמ"ל בזה. ובמש"כ הרמב"ם ז"ל דכל כיו"ב יש למנותן שתים אע"פ שאין בהם אלא אזהרה אחת ששתיהן בכלל. ג"כ השיב עליו הרמב"ן ז"ל (בלאוין שי"ח) וכתב וז"ל ואני אומר שאזהרת האבות בקללה ובהכאה לא באה אלינו אלא מפני שהם בכלל כל ישראל שהוזהרנו על כולם. אע"פ שגזר באלו עונש מיתת ב"ד. אינם מניעות נמנות בפ"ע. כי אין חשבוננו בעונשין אלא בלאוין. והרי הרב אומר כן שאין בהכאת האבות וקללתן אלא הלאוין הנאמרים בכל אדם שהם כוללין האב וזולתו. וא"כ היאך ימנו האנשים לאחד אחד וכו' עכ"ל עיי"ש. ובאמת שהדבר מתמיה מאוד דכיון שאין כאן אלא לאו אחד היאך אפשר למנותן שנים בחשבון הלאוין משום העונש האמור באחד מהן בפ"ע כיון שהעונש מצד עצמו אין עליו תורת לאו. ואין למנותו בחשבון הלאוין אלא משום אזהרתו שאין עונש בלא אזהרה. כמש"כ הרמב"ם ז"ל גופי'. ומיהו גם בדברי הרמב"ן ז"ל יש בענין זה מבוכה. וכבר העיר בזה הרב מל"מ (בדרך מצותיך ח"ב). וכבר קדמוהו בזה הרשב"ץ ז"ל (בזה"ר לאוין סי' מ"ח ובסי' קל"א) עיי"ש. והרב כנה"ג (בדינא דחיי. לאוין רי"ט) עיי"ש בדבריו. וגם שאר אחרונים האריכו דברים בזה ואכמ"ל בזה בפרט. אבל בעיקר הדבר כל דבריהם אינם מספיקים כלל להסיר המבוכה בענין זה. דודאי דברי הרמב"ן ז"ל שם מוכרחים ונוסדים על יסוד חזק שאין לנו בחשבון הלאוין אלא לאוין. והעונש כיון שאין עליו תורת לאו כלל. ואי אפשר למנותו בחשבון הלאוין אלא משום אזהרתו בלבד. א"כ אחר שכבר עלתה אזהרה זו בחשבון הלאוין. מה יועיל העונש לחזור ולמנות אזהרה זו עצמה פעם שני. הרי אין החשבון בעונשין אלא בלאוין. ובודאי זו סברא ברורה ומוכרחת וכל הרוחות לא יזיזוה ממקומה:

ולכן נטה הסמ"ג בזה מדרכו של הרמב"ם ז"ל. אע"ג שלא פנה עורף לעיקר שיטתו במנין זה. שגם הוא מנה בכל כיו"ב שתים. אלא שכתב דהעונש מצד עצמו גם בלא שום אזהרה זולת זה כלל. תורת לאו עליו להיותו נמנה בחשבון הלאוין. ובודאי יש מקום לזה. וכבר ביארנו (לעיל סי' ט') ראי' מוכרחת לזה מסוגיא דפרק בתרא דיומא עיי"ש. ואע"פ שיותר נראה דהתם היינו רק משום דלגבי ב"ד הוא דיש עליו תורת לאו כמו שנתבאר. שהרי העונש מצד עצמו אם יש עליו תורת מצוה לא שייכא בו מצוה אלא לגבי ב"ד בלבד. ומאי דאמרינן התם אם אינו ענין לאזהרה תנהו ענין לעונש הו"ל כמו אם אינו ענין לאזהרת הנדון העובר עצמו. תנהו ענין לאזהרת הב"ד. דהעונש הו"ל כאזהרה לב"ד כמו שנתבאר. מ"מ הסמ"ג דקאי בשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דהעונשין לגבי ב"ד הם בעשה ולא בל"ת. ס"ל דלגבי הנדון עצמו יש על העונש תורת לאו. ויש מקום לזה ע"פ מש"כ לעיל (סי' ט') לפי דברי הרש"ך ז"ל בנ"מ עיי"ש. אבל אין זה מספיק. ויותר נראה דהיינו משום דס"ל דעיקר העונשין שבתורה אינם אלא כדי שייראו ולא יוסיפו אחרים להזיד ולעשות עוד כדבר הזה. ובקצת מן העונשין מפורש כן בקרא בהדיא. וכן הוא ענין כל שאר העונשין שבתורה. ולא נכתב כן בקצתן אלא לדרשא. כדדרשינן להו בפרק הנחנקין (פ"ט ע"א) ובפ"ק דמכות (ד' ע"ב) עיי"ש. וא"כ העונש מצד עצמו כעין אזהרה הוא. ויש למנותו בחשבון הלאוין כל שאין בו לאו בגופי' שכבר נמנה. כן נראה ברור ומוכרח בכוונת הסמ"ג. ומש"כ הסמ"ג (לאוין ל"ד) וז"ל שלא להתנבא שקר מדענשו הכתוב מיתת ב"ד. וזה הכלל כל שענש עליו הכתוב כרת או מיתת ב"ד הרי זה מצות ל"ת וכו'. ואולי אזהרתו מלא תכחשו ולא תשקרו שאפילו על עמיתו הוזהר. ואע"פ שאין מזהירין מן הדין גילוי מילתא הוא עכ"ל עיי"ש. ומשמע לכאורה דס"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל דהעונש מצד עצמו אין עליו תורת לאו. וצריך להביא אזהרתו ממקום אחר. וא"כ לכאורה דבריו סותרים זא"ז. אבל לק"מ די"ל דמש"כ שם ואולי. לא כתב כן אלא לרווחא דמילתא בעלמא אפילו לפום שיטת הרמב"ם. אבל לדידי' גופי' ודאי לא צריך לזה כלל. וכן מתבאר בהדיא מלשון הסמ"ג ברמזי הלאוין שבריש ספרו. דשם כתב וז"ל שלא להתנבא בשקר שנאמר ומת הנביא ההוא עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר דס"ל שהעונש עצמו הוא הלאו שנמנה. וגם י"ל שנתכוון לרמוז בזה לאפוקי ממש"כ הרמב"ם (בסה"מ לאוין כ"ז) אזהרת נביא השקר מדכתיב בי' אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא צויתיו עיי"ש. והסמ"ג לא ניחא ליה בהכי. דאין זה לשון אזהרה. וכמו שכבר עמדו בזה קצת אחרונים. ולכן כתב דאפילו לשיטת הרמב"ם אין להביא האזהרה אלא מלא תכחשו ולא תשקרו. אבל ודאי לשיטת הסמ"ג אין צריך לזה כלל. ואין להאריך בזה. דהדבר ברור דכוונת הסמ"ג כדכתיבנא. וכדמתבאר בהדיא מלשון הסמ"ג שהבאתי:

וראיתי להרש"ל ז"ל בביאורו לסמ"ג (לאוין ט"ז) שכתב על דברי הסמ"ג שם וז"ל פי' אע"פ שאלהים לא תקלל איצטריך שלא יקלל הדיין כדלקמן. מ"מ יש לנו דין אזהרה כאן. הואיל ויש כאן עונש מיתת ב"ד. וכן איתא בגמרא וכו' חייבי כריתות אין צריכין אזהרה וכו'. א"כ ממילא הוי כרת כמו אזהרה. ולסמך ל"ת בעלמא לוקחין האזהרה ממקום אחר. והכל כדי למנותן בלאוין ולמלאות שס"ה לאוין. אבל אי לא היינו יכולין למצוא לו לאו אפי' בגילוי מילתא. לא היה נמנה. כמו פסח ומילה עכ"ל עיי"ש. הרי דגם הרש"ל ז"ל הבין בכוונת הסמ"ג דס"ל דהעונש מצד עצמו תורת לאו עליו. ומטעם זה הוא נמנה במנין הלאוין. אע"ג דלאו דאלהים לא תקלל כבר נמנה לקמן לאזהרת קללת הדיין. והביא ראי' לזה ממה שאמרו חייבי כריתות לא צריכי אזהרה. א"כ העונש כרת מצד עצמו הוא חשוב כלאו. אלא שבסוף דבריו כתב דלסמך בעלמא מסמיכין אזהרת ברכת ה' על קרא דאלהים לא תקלל. והוצרכנו לסמך זה כדי להשלים בה מנין שס"ה לאוין. דבלא זה לא הי' נמנה בחשבון הלאוין כמו פסח ומילה דאע"פ שהם בכרת דהו"ל מצד עצמו כלאו. מ"מ אינם נמנין בחשבון הלאוין משום שאין בהם ל"ת אפי' דרך סמך בעלמא. זהו תורף כוונתו. וכפי הנראה כתב כן משום שהוקשה לו לדעת הסמ"ג אמאי לא נמנה גם פסח ומילה במנין הלאוין. כיון שהם בכרת שהוא כלאו. לזה הרכיב דעת הסמ"ג עם דעת הרמב"ם. ודבריו תמוהים אצלי דזו היא לדעתי הרכבה שאינה קולטת. שאם העונש מצד עצמו יש עליו תורת לאו. א"כ למה אנו צריכין לסמך זה לל"ת שבמקום אחר כדי למנותו בחשבון הלאוין. וגם מה יועיל סמך בעלמא כיון דעיקר קרא דאלהים לא תקלל לא איצטריך אלא לקללת דיין. ואין ברכת ה' אלא אסמכתא בעלמא אהך קרא. אטו משום סמך בעלמא ימנה עם הלאוין. ולפי הנראה הוצרך לזה כדי שלא יקשה דכיון דהו"ל בכלל אזהרת אלהים לא תקלל. ואזהרה אחרת ליכא. א"כ אחר שכבר נמנה לאו זה לא הו"ל לחזור ולמנותו כאן. לזה כתב דודאי עיקר קרא לא מיירי אלא בקללת דיין בלבד. ואין זה לברכת השם אלא אסמכתא בעלמא. אבל זה תמוה כדכתיבנא. ועיקר מה שהוקשה לו מפסח ומילה שלא נמנו בחשבון הלאוין אע"פ שהם בכרת. לק"מ כמו שביארנו לעיל. וגם מה שהביא ראי' לדעת הסמ"ג מסוגיא דפרק בתרא דמכות דאמרינן חייבי כריתות לא צריכי אזהרה. דבריו תמוהים דהרי אנן הכא בחייבי מיתות ב"ד עסקינן דברכת ה' היא בסקילה. והרי חייבי מיתות ב"ד לכ"ע בעי אזהרה. וא"כ אדרבה איפכא מוכח מהתם. ומיהו לזה אפשר לומר דכוונתו דכיון דכרת לא בעי אזהרה. משמע דהיינו משום דעונש כרת גופי' יש עליו תורת אזהרה. אלא דבחייבי מיתות ב"ד בעינן אזהרה מלבד אזהרה דעונש גופי' מצד עצמו וכמשכ"ל. וא"כ לענין חשבון הלאוין שפיר נמנה העונש במנין הלאוין כיון שתורת לאוין עליו. ומ"מ דברי הרש"ל ז"ל נפלאים בעיני. ועכ"פ מבואר שגם הוא ז"ל הבין דברי הסמ"ג כדכתיבנא. וזה ודאי מוכרח ומבואר בלשון הסמ"ג. ועי' בלח"מ (פ"ה מהלכות ממרים ה"ד) שהקשה על הרמב"ם ז"ל שם שכתב דאזהרת מקלל אביו ואמו נפק"ל מלא תקלל חרש. ואזהרת מכה אביו ואמו נפק"ל מאזהרה דלא יוסיף איך מנאן שם בלאוין בפ"ע כיון שכבר מנה לאו דלא תקלל חרש בכל אדם בהלכות סנהדרין. ולאו דלא יוסיף בהלכות חובל בכל אדם. ועל זה תירץ שם עפ"י דברי הסמ"ג (לאוין רי"ט) שהבאתי לעיל שכתב דעונש כרת או מיתת ב"ד מצד עצמן בלא שום אזהרה כלל הכרת והמיתה עצמן הם חשובין אזהרות ונמנין בפ"ע עיי"ש. ודבריו תמוהים שלא ראה דאין זו שיטת הרמב"ם ז"ל כמבואר להדיא בדבריו בסה"מ כמשכ"ל. מיהו אין בזה תימא עליו כ"כ שכפי הנראה לא היה לפניו סה"מ להרמב"ם. כדמשמע מדבריו שם. אבל יש לתמוה על הרב כנה"ג בדינא דחיי (לאוין רי"ט) שהביא דברי הלח"מ אלו. וכתב ע"ז ותמיהני עליו וכי לזה הוצרכנו לדברי הסמ"ג והלא דברי הרמב"ם ברור מללו כן בסוף שרשיו ובסה"מ ל"ת כ"ו ול"ת ס' עיי"ש. ואין אלו אלא דברי תימא. שהבין דברי הרמב"ם כדברי הסמ"ג. והם רחוקים זה מזה ולא הרי זה כדברי זה וכמו שנתבאר. ועכ"פ מבואר מדברי הסמ"ג דהעונשין שבכרת ושבמיתת ב"ד מצד עצמן גם בלא שום אזהרת לאו כלל יש עליהן תורת לאו. והרי הם ככל שאר לאוין להמנות בחשבון הלאוין. והרש"ל ז"ל הביא ראי' לזה מסוגיא דמכות שם כמשכ"ל:

ומעתה עפ"ז נראה לומר דאפי' אם תמצא לומר דכל הני קראי דכתיבי בקרא גבי עונשי מיתת ב"ד עשין גמורין הן. וכדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דהו"ל מצות עשה לב"ד. מ"מ נכונה שיטת רבינו הגאון ז"ל וסייעתו שאין למנותן אלא במנין הלאוין. ע"פ מש"כ הרמב"ן ז"ל (סופ"ק דקידושין ל"ד ע"א) בההיא דתניא התם איזו היא מצות עשה שלא הזמן גרמא מעקה אבדה ושלוח הקן וכו'. וכתב עלה הרמב"ן ז"ל בחי' וז"ל הא דקתני מעקה ואבדה ושלוח הקן קשה לן הא חייבי לאוין נינהו ובין שהז"ג ובין שלא הז"ג נשים חייבות וכו'. ולי נראה שעיקר מצותו עשה שאין לאו שבו אלא שיקיים העשה. דכתב רחמנא ועשית מעקה תחלה והדר לא תשים דמים בביתך. כלומר לא תעכב מלעשות מצוה זו. ולאו שאין בו ענין אחר אלא קיום עשה שבו הוא. ואילו היו נשים פטורות מהעשה היו פטורות גם מהלאו. שאין הלאו אלא קיום העשה. אבל בשאר מצות עשה שיש בהן לאו ועשה חייבות הן בשניהם וכו' עכ"ל עיי"ש. וכ"כ הריטב"א ז"ל שם בשמו ביותר ביאור עיי"ש. ולפ"ז נראה דכאן לאידך גיסא. כיון דהעונש מצד עצמו חשוב כלאו א"כ העשה שנאמרה בו לב"ד כמו מות יומת או וסקלתם אותו וכיו"ב. אינה באה אלא לקיום הלאו. דהיינו העונש. והו"ל עשה שאין בה ענין אחר זולת קיום הלאו. ועיקר מצותה אינו אלא לאו. ובלא לאו אין מקום להעשה כלל. והילכך כי היכי דלהרמב"ן והריטב"א ז"ל התם הלאו דינו כעשה. ואם נשים פטורות מהעשה פטורות גם מהלאו שעמה. אע"ג דבעלמא אין חילוק בלאוין בין זמ"ג לשלא הזמ"ג. הכא נמי לאידך גיסא העשה שעל הב"ד אין דינה אלא כלאו. ואינה נמנית אלא במנין הלאוין. משום שעיקרה הוא לאו והרי היא כלאו. ואע"ג דהתם לאו דלא תשים דמים בביתך אע"פ שעיקרו עשה. מ"מ הרי הוא נמנה במנין הלאוין לכ"ע. היינו משום דהתם עכ"פ יש מקום ללאו גם היכא דלא שייכא העשה דמעקה. כמבואר בפ"ק דב"ק (ט"ו ע"ב) ובשאר דוכתי. ובפרט בספרי (תצא. פיסקא רכ"ט). משא"כ הכא שאין שום מציאות להעשין הללו כלל אלא בקיום הלאוין שלהם בלבד. דהיינו העונשין. הילכך אין עליהן אלא תורת לאו. ולזה מנו אותן הגאונים ז"ל במנין הלאוין. ואע"ג דבכרת דפסח ודמילה אפי' לדעת הסמ"ג אין עליו תורת לאו להיותן נמנין בחשבון הלאוין כמשכ"ל. והרי הגאונים וסייעתם גם כרת דפסח ודמילה מנו במנין העונשין שנמנין לשיטתם במנין הלאוין. מ"מ נראה דודאי הסמ"ג דאזיל לשיטתו שנמשך אחר הרמב"ם דס"ל דבחייבי כרת ומיתה בידי שמים לא שייכא שום מצוה לב"ד ואינה נמנית בזה אלא מצוה דעשיית הפסח ולמול. והרי כבר נמנו עשין אלו במנין העשין. ואע"ג דלשיטתם מצוה שיש בה ל"ת ועשה נמנין שניהם בחשבון המצות. מ"מ כאן דהלאו. דהיינו עונשי כרת דפסח ודמילה. אע"פ שתורת לאו עליהן. מ"מ אין אזהרתן מפורשת בקרא בהדיא אלא העשה בלבד. הילכך אחר שנמנית העשה שוב אין לאו כזה בא במנין גם לשיטתם. דהו"ל כאילו נתקי' קרא מכלל לאו לעשה וכמשכ"ל. אבל הגאונים ז"ל לטעמייהו אזלי דס"ל דגם בחייבי כרת או מיתה בידי שמים איכא מצוה לב"ד כמשכ"ל ויתבאר עוד לפנינו בס"ד. וא"כ כל עונש כרת האמור בתורה הוא מצוה לב"ד להכרית את העובר. כמתבאר לקמן. הילכך אע"פ שכבר נמנו עשה דפסח ודמילה למצוה דכל אדם לעצמו. יש למנות גם הכרת האמור בהן למצוה שעל הב"ד ואינם ענין זה לזה. דמי שנתחייב בזו לא נתחייב בזו. וכיון שצריך למנותן בפ"ע. ע"כ אין למנותן אלא במנין הלאוין דכל עונש תורת לאו עליו. כמו שנתבאר לדעת הסמ"ג:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.