ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/פתיחה למנין העונשין/יג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג פתיחה למנין העונשין יג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

והשתא ע"פ מה שנתבאר ניחא שפיר מה שעמדנו לעיל (סי' י') בברייתא דרפ"ק דיבמות דקתני כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת שומע אני בין בחול בין בשבת וכו'. שהדבר תמוה טובא לכאורה אמאי שביק תנא כולהו קראי האמורים בעונשי חייבי מיתות ב"ד דקדימי בקרא טפי טובא קמי הך קרא דכי יהיה באיש חטא משפט וגו'. ונקט הך קרא המאוחר. ואמנם ע"פ המתבאר נראה דודאי לפי מאי דמסיק דהאי תנא לא משום דאתי עשה ודחי ל"ת אתי עלה. אלא משום דמייתי מק"ו. אין בזה קושיא. דאפשר לומר ע"פ מאי דאמרינן (בפרק בן סו"מ ע"ב ע"ב) ת"ר דמים לו בין בחול בין בשבת. אין לו דמים בין בחול בין בשבת. ופריך בשלמא אין לו דמים בין בחול בין בשבת. איצטריך. סד"א מידי דהוי אהרוגי ב"ד דבשבת לא קטלינן. קמ"ל דקטלינן. אלא דמים לו בין בחול וכו' עיי"ש. ולפום פשטא דההיא סוגיא מתבאר דלא מיעט קרא דלא לידחו שבת אלא הרוגי ב"ד. אבל כל שאר חייבי מיתות בידי אדם שלא ע"פ ב"ד. דוחין שבת. אלא דמפירש"י שם שכתב וז"ל קמ"ל דקטלינן משום פקוח נפש דהיאך עכ"ל עיי"ש. וכן פי' הרמ"ה ז"ל שם עיי"ש. משמע מדבריהם דלא קאי התם אלא אמחתרת דמיירי בי' בהך קרא דאין לו דמים. או גם ארודף אחר חבירו להרגו דאית ביה משום פקוח נפש. ולא על שאר הרוגים שלא ע"פ ב"ד. שאין בהם משום פקוח נפש. אבל ראיתי לרבינו יונה ז"ל בחי' שם שכתב וז"ל ואיכא דקשה לו גבי מחלל שבת למאי איצטריך לאשמעינן שאין מצילין בנפשו. פשיטא דמחלל הוי איהו אי קטיל לי'. ולאו מילתא היא. דהא איכא תנא דס"ל דמחלל שבת ניתן להצילו בנפשו ואע"פ שמחלל שבת. ואין ה"נ גבי כל הני דמצילין אותן בנפשו. משמע דלא מפלגינן בין חול לשבת. כי היכי דגבי בא במחתרת לא מפלגינן בין חול לשבת וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דס"ל דלאו דוקא בהני שיש בהן משום פקוח נפש אמרינן דמיתתן דחי שבת. אלא אפי' רודף אחר העריות ואחר הזכר. וכן למ"ד העובד ע"ז והמחלל את השבת מצילין אותן בנפשן. אע"ג שאין בהן משום פקוח נפש לא מפלגינן בין חול לשבת. ובודאי דפשטא דסוגיא הכי אזלא כדכתיבנא. וכן ראיתי בחמרא וחיי להרב כנה"ג (בסוגיא דפרק בסו"מ שם) שהביא משם הרב המאירי ז"ל בכללים שכתב וז"ל הדברים מוכיחים שכל דברים אלו של מחתרת ושל רודפים נוהגים בכל עיר ובכל זמן. ואפי' בזה"ז. שלא הקפידה תורה על סנהדרין אלא בדברים המסורים לב"ד. אבל דבר המסור לכל אדם נוהג בכל זמן וכו'. וראיה לדבר שהרי מיתה זו נוהגת בין בחול בין בשבת. מה שאין כן במיתת ב"ד וכו' עכ"ל עיי"ש. מבואר בהדיא מדבריו אלו דס"ל בפשיטות דבכל הרודפים וכל המיתות שהן בכל אדם שלא בב"ד. נוהגות בין בחול ובין בשבת. ודוקא מיתת ב"ד הוא דמיעט קרא דלא דחי שבת. ותמיהני על הרב כנה"ג (בחו"מ סי' תכ"ה בהגהת הטור אות כ"ו) שהביא בשם הרב המאירי ז"ל שהרודף אחר חבירו להרגו יראה שניתן להצילו אפי' בשבת. ועל זה הוסיף הוא וכתב ויראה שה"ה בכל הרודף הניתן להצילו בנפשו עיי"ש. ודבריו תמוהים שהרי כן מבואר בדברי הרב המאירי ז"ל גופי' בכלליו שהביא הרב כנה"ג גופי' בחמרא וחיי שם. וכבר רמז גם בכנה"ג (שם אות כ"ד) על ריש דברי המאירי בכלליו שם עיי"ש. ועכ"פ מתבאר מדברי הרב המאירי ז"ל דס"ל כפשטא דסוגיא דגמרא שם דדוקא מיתת ב"ד הוא דאימעיטא מקרא שאינה דוחה שבת. אבל כל אותן שמיתתן בכל אדם נהרגין בין בחול בין בשבת. ומשמע דגם אותן שקנאין פוגעין בהם אין חילוק בין חול לשבת. וכן נראה לדעת רבינו יונה ז"ל שם. וכבר הביא הרב מל"מ (פכ"ד מהלכות שבת ה"ז) מדברי הרי"ף (סו"פ אלו עוברין). ודברי רבינו שרירא גאון ז"ל בתשו' שהביא הר"ן שם. דס"ל בהדיא דגם הרודף אחר העריות ניתן להצילו בנפשו אפי' בשבת עיי"ש בדבריו. וזה דלא כפירש"י והרמ"ה ז"ל שם דמשמע דס"ל דדוקא מחתרת ומשום פקוח נפש:

ובאמת דמלבד דמפשטא דסוגיא דגמרא שם הכי משמע דכל חייבי מיתות בידי אדם שלא ע"פ ב"ד דינם שוה לענין זה. ואין חילוק אלא בין הרוגי ב"ד להרוגים בידי כל אדם. בלא"ה אם איתא דרק משום טעמא דפקוח נפש הוא דאתינן עלה. ודוקא מחתרת וכיו"ב. א"כ למה לי ייתורא דקרא דאין לו דמים. דמדהו"ל למיכתב אין לו דם וכתיב דמים. דרשינן דאפי' בשבת. וכדפירש"י והרמ"ה ז"ל שם עיי"ש. וכן הוא בהדיא במכילתא דרשב"י (משפטים כ"ב א') עיי"ש. ותיפוק ליה בלא"ה משום שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש וכמשכ"ל שם עיי"ש. ולפמש"כ הרב תוספת שבת (סי' של"ט סק"ו) גם לרודף אחר הערוה לא איצטריך לאשמעינן עיי"ש בדבריו. אלא ודאי ע"כ לא אתי קרא אלא לכל הנהרגין שלא בב"ד כולם. והיינו דקאמרינן התם אין לו דמים בין בחול בין בשבת איצטריך. סד"א מידי דהוי אהרוגי ב"ד דבשבת לא קטלינן קמ"ל עיי"ש. דמשמע דקרא לא מחתרת וכיו"ב לחוד אתי לריבויי דאפי' בשבת. אלא כל הנהרגין שלא ע"פ ב"ד. איברא דלפ"ז צ"ע לכאורה בסוגיא דפ"ק דיבמות שם דבעינן למילף דבעלמא אתי עשה ודחי ל"ת שיש בו כרת מדאיצטריך קרא לאיסור מיתות ב"ד בשבת. ועי' שם בתוס' (ד"ה טעמא). והשתא לעולם אימא דגם בעלמא אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. ולא איצטריך קרא במיתות ב"ד דלא דחי אלא משום דלא נימא מידי דהוי אמיתות שלא ע"פ ב"ד. דמיתתן אפי' בשבת כדגלי קרא דאין לו דמים. וגם למסקנא דהתם יקשה כן דלמה לי ק"ו. תיפוק ליה דבלא"ה איצטריך קרא דלא נילף מחייבי מיתות שלא ע"פ ב"ד דדחו שבת. מיהו נראה דלק"מ דודאי מיתות ב"ד ליכא למיגמר שידחו שבת ממיתות שלא ע"פ ב"ד. דאין דנין קל מחמור להחמיר עליו. דשאני הנך דחמירי טובא דנהרגין שלא בב"ד ובלא התראה. והילכך אין לחלק ג"כ בהן בין חול לשבת. משא"כ במיתות ב"ד כי היכי דאינו נהרג בלא התראה ועד עמדו לפני העדה למשפט. הכי נמי איכא למימר שאינו נהרג אלא בחול דוקא ולא בשבת. ואע"ג דהתם בנהרגין שלא בב"ד אמרינן דאיצטריך קרא דאין לו דמים דאפי' בשבת. משום דסד"א מידי דהוי אהרוגי ב"ד דבשבת לא קטלינן. ולא אמרינן דאין דנין חמור מקל להקל עליו. איכא למימר דשאני התם דלחומרא שלא לדחות שבת. הוה סד"א דכיון דמיהת אשכחן בהרוגי ב"ד דגלי קרא שאין מחללין את השבת בהריגתן. הכי נמי בנהרגין שלא ע"פ ב"ד אין לנו להקל לחלל את השבת בהריגתן כל כמה דלא גלי קרא בהדיא הכי. אבל הכא לקולא לחלל את השבת ודאי ליכא למיגמר הרוגי ב"ד מנהרגין שלא ע"פ ב"ד מטעם שביארנו:

מעתה עפ"ז נראה דודאי לפי מאי דמסקינן (בפ"ק דיבמות שם) דהאי תנא לא משום דאתי עשה ודחי לא תעשה הוה בעי למימר דהרוגי ב"ד קטלינן בשבת. אלא משום דמייתי מק"ו מעבודה. ניחא שפיר מאי דנקט תנא קרא דכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת המאוחר. משום דבהך קרא מבואר בהדיא דבמיתת ב"ד מיירי. מדכתיב ביה חטא משפט מות. ואין משפט מות אלא ע"פ השופטים הדנים דיני נפשות. דהיינו סנהדרין. כההיא דאמרינן (בפרק ארבע מיתות נ"ב ע"ב) ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט. בזמן שיש כהן יש משפט בזמן שאין כהן אין משפט עיי"ש. והיינו סנהדרין. כדפירש"י שם (בד"ה וטעה) עיי"ש. וברמב"ם (פי"ד מהלכות סנהדרין הי"א) עיי"ש. ובסוף פ"ז דיומא (ע"ג ע"ב) אמרינן גזירת אורים ותומים אינה חוזרת שנאמר במשפט האורים עיי"ש בפירש"י. וכן פירש"י (בפ' מסעי) בקרא דוהיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם. למד שתהא סנהדרין קטנה נוהגת בחו"ל כל זמן שנוהגת בארץ ישראל עיי"ש. והוא מהספרי (מסעי. פיסקא קס"א) עיי"ש. וא"כ הכא נמי כיון דכתיב משפט מות והומת. משמע ע"פ סנהדרין. ומשום דלא אתי האי תנא למעוטי דלא לידחו שבת אלא מיתות ב"ד דוקא. שהרי מיתות שאינם צריכים ב"ד כבר איתרבו מקרא דדחו שבת כמו שנתבאר. להכי לא נקט תנא אלא קרא דוהומת שמפורש בי' בגופי' דקרא דבמיתת ב"ד מיירי. אע"ג דודאי הוה מצי למינקט מכמה קראי אחריני טובא דמיירי בעונשי מיתות ב"ד דקדמי בתורה טפי מקמי הך קרא דוהומת. אלא משום דבכולהו הנך קראי לא מבואר בהדיא בגופיה דקרא דבמיתה שע"פ ב"ד מיירי. אע"ג דודאי לקושטא דמילתא גם בהנך קראי במיתה שע"פ ב"ד הוא דמיירי. משום דכל עונש מיתה על עבירה שכבר עברו עליה אינו אלא ע"פ ב"ד. מ"מ לרווחא דמילתא ניחא ליה טפי למינקט הך קרא דוהומת שמפורש בגופיה דקרא דבמיתה שע"פ ב"ד מיירי:

אלא דהתינח למאי דמסקינן במסקנא דהאי תנא לא מטעמא דאתי עשה ודחי ל"ת אתי עלה אלא משום דמייתי לה בק"ו מעבודה. אבל למאי דס"ד מעיקרא דמשום דאתי עשה ודחי ל"ת אתי עלה. וקרא דכי יהיה באיש חטא משפט מות דמייתי היינו משום דהוה ס"ל דלהך תנא הך קרא הו"ל מצות עשה לב"ד. וכדפירש"י שם (בד"ה מאי לאו) דהוה אמינא אתי עשה דוהומת ודחי ל"ת דלא תבערו אי לאו דגלי קרא דלא דחי עיי"ש. והנה ודאי דלקושטא דמילתא ליכא למשמע מהך קרא מצות עשה לב"ד. דמאי דכתיב בהך קרא והומת. אין פירושו אלא לכשיומת ותלית. וכן מתבאר בהדיא בתרגום אונקלוס ובתרגום יונתן עיי"ש. וגם בספרי לא אמרו על הך קרא שהוא מצות עשה לב"ד. ואדרבה ממה שדרשו שם (תצא. פיסקא רכ"א) מההוא קרא יכול יהיו תולים אותו חי ת"ל והומת עיי"ש. וברייתא זו היא ביותר ביאור בפרק נגמר הדין (מ"ו ע"ב) דתניא התם אילו נאמר חטא ותלית הייתי אומר תולין אותו ואח"כ ממיתין אותו וכו'. ת"ל והומת ותלית. ממיתין ואח"כ תולין אותו וכו' עיי"ש. מתבאר מזה ע"כ דס"ל להאי תנא דאין זו מצות עשה לב"ד. דאל"כ הדבר קשה כיון דקרא לא אתי אלא להטיל חובה בעשה על הב"ד להמיתו. א"כ ליכא שום משמעות בהך קרא שאין תולין אותו חי. אדרבה יותר משמע מהך קרא שתולין אותו חי. דהכי ריהטא דקרא כי יהיה באיש חטא משפט מות. והומת (פי' חייבין ב"ד לגמור דינו למיתה) ותלית אותו וגו'. כלומר זו היא תחלת מיתתו שיתלו אותו על העץ. ואח"כ יסקלוהו כמשפטו האמור במקום אחר. ועי' ברמ"ה שם. וכ"כ בחמרא וחיי שם עיי"ש. וכאן לא בא הכתוב אלא להוסיף ביאור במשפט זה שלא נתבאר במקומו. כבשאר מצות שחזרו ונשנו במשנה תורה. דכיון דמאי דכתיב בהך קרא והומת אין פירושו לכשיומת. אלא הוא ציווי לב"ד שיומת א"כ ותלית אותו הכתוב אחריו משמע דזו היא תחלת מיתתו. והוא פירושו של והומת שכתוב לפניו. כמו במגדף (ויקרא. כ"ד ט"ז) דכתיב מות יומת רגם ירגמו בו וגו'. דרגם ירגמו בו הוא פירושו של מות יומת. וכן במקושש (במדבר. ט"ו ל"ה) דכתיב מות יומת האיש רגם אותו באבנים. דרגם אותו באבנים היינו פירושו של מות יומת. וכן בשאר מקומות כיו"ב. והכא נמי ראוי לומר דותלית אותו היינו פירושו של והומת. אלא ודאי ע"כ ס"ל להאי תנא דאין כאן משמעות מצות עשה. ופירושא דקרא אינו אלא כמשמעו ותרגומו. דלכשיומת ותלית אותו. ולזה שפיר למד מכאן דאין תולין אותו אלא לאחר שהומת. אלא דמ"מ קס"ד מעיקרא בסוגיא דיבמות דלההוא תנא דברייתא דהתם ס"ל דקרא דוהומת הו"ל מצות עשה לב"ד להמיתו:

וא"כ לפ"ז הדרא קושיא לדוכתה. אם איתא דכולהו קראי האמורים בתורה בעונשי מיתות ב"ד בלשון עשה הו"ל מצות עשה לב"ד. א"כ לפי מאי דס"ד השתא הדבר קשה טובא אמאי נקט הך תנא העשה מהך קרא דוהומת המאוחר. וגם אינו מוכרח כלל שיהא משמעותו עשה כמו שנתבאר. טפי הו"ל למינקט חד מהנך קראי טובא המוקדמים הרבה להך קרא דמשפט מות והומת. דלדעת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל וסייעתם העשה לב"ד מפורשת בהן בהדיא. ובודאי דמשום רווחא דמילתא בעלמא לחוד לא הו"ל לתנא למינקט הך קרא המאוחר וגם עכ"פ אין העשה מבוארת בו כבאינך קראי המוקדמים. אע"פ שמפורש בו יותר שהעונש הוא ע"פ ב"ד. כיון דלפי מאי דקיימינן השתא עיקר מילתא מטעמא דאתי עשה ודחי ל"ת הוא דאתי עלה. וטפי אית ליה למינקט קרא שהעשה מבוררת בו ביותר. אלא ודאי מתבאר מזה כמו שביארנו דמכל הנך קראי האמורים בפרטי העונשים שבמיתות ב"ד ליכא למשמע מצות עשה לב"ד. דכל מקום שנאמר בקרא מות יומת. נקום ינקם. סקול יסקל וכל כיו"ב. כבר כתב הרמב"ן ז"ל שהבאתי לעיל (סי' י"א) דליכא למשמע מזה מצות עשה. שאינו אלא לומר שחייבים מיתה. ודינם למות במיתה האמורה בהם. אבל מצות עשה לא שמענו. ואפי' בהנך דכתיב בהו העונש בלשון ציווי. כמו וסקלתם באבנים. הכה תכה לפי חרב וכל כיו"ב שלפי דברי הרמב"ן ז"ל שם משמעותן מצות עשה. מ"מ כבר ביארנו לעיל (סי' י') דגם בהנך. כיון דבהריגת אדם איכא אזהרת לא תרצח. ליכא למשמע מלשון הכתוב מצות עשה לב"ד. משום דלא מתפרשי אלא בדרך שלילה שניתן רשות להמיתם משום עונש. וכמבואר בכמה דוכתי כיו"ב וכמש"כ התוס' (סוף פ"ו דזבחים) והרמב"ם (בסה"מ שורש שמיני) עיי"ש. ולהכי הוכרח האי תנא למינקט העשה מהקרא המאוחר דכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת. דלפי מאי דמשמע ליה השתא דמשמעותו עשה. והך והומת הוא לשון ציווי שיומת. ע"כ ליכא למימר דאינו אלא שלילה. לומר שמותר להמיתו. כיון דכבר כתיב שיש בו משפט מות. ידענו ודאי שמותר להמיתו. ומטעם זה ג"כ לא יתכן לומר שלא בא הכתוב אלא לומר שדינו למות. כיון שכבר אמר הכתוב שיש לו משפט מות. וע"כ לא בא הכתוב אלא להטיל חובה על הב"ד להמיתו. והו"ל מצות עשה:

איברא דלפמשכ"ל (סי' י"א) ע"פ הספרי דעכ"פ קרא דובערת הרע מקרבך האמור בעדים זוממין הו"ל מצות עשה לב"ד עיי"ש. אכתי קשה אמאי לא נקט האי תנא העשה מהך קרא. דהעשה מבוררת בו יותר. ואע"ג דלפי מאי דמסיק דהאי תנא לא מטעמא דאתי עשה ודחי ל"ת אתי עלה אלא משום דמייתי לה מק"ו מעבודה. ודאי לא הוה מצי למינקט הכא קרא דעדים זוממין. משום דכיון דהק"ו הוא מעבודה. מה עבודה שהיא חמורה ודוחה שבת רציחה דוחה אותה שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות. שבת שנדחית מפני עבודה אינו דין שתהא רציחה דוחה אותה עיי"ש. ושאר חייבי מיתות ב"ד איתרבו מייתורא דקרא דהו"ל למיכתב תקח וכתיב תקחנו כמו שאמרו במכילתא דרשב"י (משפטים. כ"א י"ד) אין לי אלא רוצח מנין לרבות שאר המומתים ת"ל תקח תקחנו עיי"ש. וא"כ נראה דאין לנו לענין זה אלא שאר המומתים דומיא דרוצח שעשו מעשה. אבל עדים זוממין אין לנו שדוחה את העבודה. משום דאיכא למיפרך מה להנך שכן עשו מעשה תאמר לעדים זוממין שלא עשו מעשה. וכדפרכינן כיו"ב בפרק אלו נערות (ל"ב ע"א) עיי"ש. ועוד שנראה דבהדיא אימעטו עדים זוממין מדין זה. כדאמרינן במכילתא דרשב"י שם תקחנו למות ולא לגלות ולא ללקות. למות ולא לעונשין עיי"ש. והכוונה בזה נראה דלמות משמע שמדינא בר קטלא הוא. משא"כ מיתת עדים זוממין דלא מדינא הוא אלא קנסא. לר"ע דאמר עדים זוממין קנסא שהרי לא עשו מעשה ונהרגין. כדאמרינן ריש פ"ק דמכות (ב' ע"ב) עיי"ש. והכי נמי אשכחן בספרי (שופטים פיסקא ק"צ) דעל מיתת עדים זוממים נקטו לשון עונשין. שאמרו שם ועשיתם לו כאשר זמם לעשות אם ממון ממון אם מכות מכות אם עונשין עונשין עיי"ש. ופי' רבינו הלל ז"ל דהיינו מיתה. וכן פי' הרד"פ ז"ל בספרי דבי רב שם עיי"ש בדבריו. וכיון שאין מיתת עדים זוממין דוחה עבודה א"כ ליכא ק"ו למידחי שבת. וממילא מבואר דלא הוה מצי האי תנא למינקט קרא דעדים זוממין דלא שייך הכא למאי דקיי"ל כר"ע דעדים זוממין קנסא. אלא דהיינו דוקא למסקנא. אבל למאי דס"ד מעיקרא דהאי תנא משום דאתי עשה ודחי ל"ת אתי עלה. ודאי יש מקום להקשות לכאורה דהו"ל טפי למנקט קרא דעדים זוממין המוקדם. ובהך קרא העשה מבוררת טפי כמתבאר מהספרי כמש"כ שם לעיל. משא"כ קרא דחטא משפט מות והומת שלפי התרגומים אין בו משמעות עשה. ובודאי דפשטי' דקרא הכי משמע. מיהו אין בזה קושיא כ"כ אם נימא דהאי תנא דברייתא זו. שהיא ברייתא דמכילתא. לא ס"ל כתנא דברייתא דספרי בהכי. אלא ס"ל דגם ובערת הרע מקרבך דעדים זוממין לא הוי מצות עשה. כמו שאר קראי דובערת הרע מקרבך דלכ"ע אינם מצות עשה כמו שנתבאר לעיל. דבלא"ה אשכחן כמה ברייתות במכילתא ובספרי גופי' דסתרי אהדדי כידוע. ועי' בפ"ק דשבועות (י"ג ע"א) ובפ"ק דכריתות (ז' ע"א). וכן בכמה דוכתי:

ואפשר ג"כ לומר דהך מילתא תליא בפלוגתא דתנאי אם עדים זוממין קנסא. ע"פ מש"כ הרמב"ן ז"ל (בסה"מ עשין רל"ה) וז"ל לא תעלה על דעתך באמרי שהיא מצות עשה שיהי' בעליו מצווה להוציאו לחירות אחרי השחיתו את עינו והפיל את שנו. שהרי בעלי הקבלה אומרים שהוא קנס ואין מצות עשה קנס. שאין לומר במה שנצטוינו מאת ה' יתעלה לעשותו. שיהיה קנס בשום פנים. אבל הענין הוא דין מן הדינין וכו' עכ"ל עיי"ש. ומעתה לפ"ז לר"ע דאמר (רפ"ק דמכות) דעדים זוממין קנסא. ע"כ לא יתכן לומר דקרא דובערת הרע מקרבך דעדים זוממים הו"ל מצות עשה. ואע"ג שיש מקום לחלק דדוקא לגבי הנקנס עצמו אי אפשר שתהא מצות עשה. אבל לגבי ב"ד שפיר אפשר שתהיה מצות עשה לקנסו קנס זה. מ"מ מדברי הרמב"ן ז"ל שם לא משמע הכי עייש"ה. אלא שכבר ביארנו לעיל (לאוין רע"ז) דע"כ רבינו הגאון ז"ל וסייעתו לא ס"ל סברא זו של הרמב"ן ז"ל עיי"ש. ואין להאריך בזה. דבלא"ה אין בזה גמגום כ"כ כדכתיבנא. ועכ"פ מתבאר לנו מכל זה שאין לנו בהעונשין שבמיתות ב"ד שום עשה בקרא לב"ד לענוש את המתחייבין בהם בהעונש האמור בהם. אלא דממילא ידענו שכיון שדינם של כל אחד מהם במיתה האמורה בהם. ורשות ניתן לב"ד לעשות להם כמשפטם. אסור להם להעלים עיניהם מעושי הרעות שבישראל. כדאשכחן במולך דאמר קרא אם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן האיש ההוא וגו'. מכלל שמוזהרים הם שלא להעלים את עיניהם מן עושי הרעות. ואע"ג דההוא קרא במעביר מזרעו למולך בלבד הוא דכתיב. מכל מקום גילוי מילתא הוא גם לכל שאר חייבי העונשין שבתירה. ועיין בתוספתא דסוטה (פט"ו) ובירושלמי (פ"ט דסוטה הי"ב) עיין שם היטב. וכל עונש ועונש שבתורה הרי הוא כאזהרה לבית דין שלא יעלימו עיניהם מן המתחייב בעונש ההוא. ועליהם לדון דינו כמשפטו. וא"כ אין עליהם לגבי ב"ד אלא תורת ל"ת ולא תורת עשה. ויש למנותן במנין הלאוין. ולא מיבעיא לשיטת רבינו הגאון ז"ל דגם לאו הבא מכלל עשה נמנה במנין הלאוין א"כ כ"ש העונשין לגבי ב"ד. אלא אפילו לדעת שאר ראשונים ז"ל דלאו הבא מכלל עשה הו"ל עשה ממש לכל דבר. מ"מ שאני התם דהלאו הזה תולדת עשה הוא. שהרי הוא כתוב בקרא בלשון עשה. משא"כ כאן דלא מלשון עשה דקרא שמעינן המצוה שעל הב"ד. אלא מעיקר ענין המצוה שעל הב"ד נשמע דמתורת אזהרת לאו היא. שלא יעלימו עיניהם ממשפט המתחייבים בעונשין הללו. וכמו שנתבאר. הילכך ודאי אין למנותן אלא במנין הלאוין. ובפרט שכבר נתבאר דגם להבה"ג והרמב"ם ז"ל וסייעתם. עכ"פ גם לאו הבא מכלל עשה אין עליו תורת עשה ממש. שהרי מהאי טעמא לא מנו אותן גם במנין העשין כמש"כ האחרונים ז"ל. וא"כ ודאי דעכ"פ העונשין יש למנותן במנין הלאוין דעדיפי טפי לענין זה מלאו הבמכ"ע. ומהאי טעמא גם הרמב"ן ז"ל שהבאתי (לעיל סי' י"א) דעתו הי' תחילה שראוי למנותן במנין הלאוין. עכ"פ לפי שיטת הרמב"ם ז"ל (בשורש שמיני) שהיא ג"כ שיטת רבינו הגאון ז"ל. וכמו שביארנו לעיל (סי' י"ב) כוונת הרמב"ן ז"ל שם עיי"ש. אלא שרצה למנותן כולן בלאו אחד. אבל כבר ביארנו לעיל (שם) דלשיטת רבינו הגאון ז"ל ע"כ לא יתכן לומר כן. אלא כל עונש ועונש מצוה בפ"ע היא לב"ד. והרמב"ן ז"ל לא רצה לדון כן אלא ע"פ שיטתו ושיטת הרמב"ם ז"ל (בשורש שביעי). ואין זו שיטת רבינו הגאון ז"ל כמו שנתבאר שם עיי"ש:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.