ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/פתיחה למנין העונשין/טו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג פתיחה למנין העונשין טו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ואמנם עדיין צריך ביאור מה שמנו הגאונים ז"ל וסייעתם במנין העונשין עונשי כריתות ומיתה בידי שמים. ומה היא המצוה שבהן לב"ד. והרמב"ם ז"ל שפך לעג כמים על שיטתם זו כמשכ"ל עד שכתב וז"ל א"כ אין ספק שזה לא נשאר אצלו שיאמין שתרי"ג מצות כולן חייבות לנו אבל מהן שחייבות לנו ומהם שחייבות לו יתברך עכ"ל עיי"ש בדבריו. וביותר יש לתמוה בלשון רבינו הגאון ז"ל לקמן בסמוך (סוף עונש ט"ז) שכתב וז"ל וגם אלה יספרו שנית כי מצותי להכריתם יזמה עכ"ל. והוא תמוה מאוד לכאורה מאי מצותי להכריתם שכתב. היכי שייכא בזה מצוה להכרית. ולמי צוה. והרי כרת אינו אלא בדיני שמים ואינו מסור לב"ד. אבל נראה בכוונתו ע"פ מאי דתנן (סוף מכות) כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתן שנאמר ונקלה אחיך לעיניך כשלקה הרי הוא כאחיך דברי רבי חנניה ב"ג. ואמרינן עלה בגמרא א"ר יוחנן חלוקין עליו חביריו על רחב"ג. אמר רב אדא ב"א אמרי בי רב תנינן אין בין שבת ליוה"כ אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בהכרת ואם איתא אידי ואידי בידי אדם הוא. רנב"י אמר הא מני רבי יצחק היא דאמר מלקות בחייבי כריתות ליכא. דתניא רבי יצחק אומר חייבי כריתות בכלל היו ולמה יצאה כרת באחותו לדונו בכרת ולא במלקות. רב אשי אמר אפי' תימא רבנן זה עיקר זדונו בידי אדם וזה עיקר זדונו בידי שמים עיי"ש. ולכאורה יש לתמוה מאי סייעתא היא ממתניתין דאין בין שבת ליוה"כ. והא לא קאמר רחב"ג אלא דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן. אבל אפשר דעכ"פ גם לדידי' אין החובה על הב"ד להלקותו כבשאר חייבי מלקות. משום דעיקר דינו אינו אלא כרת ודינו מסור לשמים. אלא שאם בא מעצמו לב"ד ורצה ללקות ולפטור מידי כרת. הרשות ביד ב"ד להלקותו ונפטר בכך מידי כריתתו. וא"כ גם לדידיה שפיר קתני במתניתין דזה זדונו בידי אדם. דחיובא רמיא על הב"ד לדון את דינו לסקילה. וזה זדונו בהכרת. ואין דינו מסור אלא לשמים ואין ב"ד נזקקין לו. אלא דמ"מ כל שבא מעצמו לפני ב"ד וביקש מהם שילקוהו ונתרצו לו והלקוהו נפטר בכך מידי כריתותו. וליכא שום ראיה ממתניתין דלא כרחב"ג. מיהו לפי מה שפירש"י ז"ל (פ"ק דמגילה ז' ע"ב) וז"ל כל חייבי כריתות שלקו שהתרו בהן עדים על לאו שעמו כרת ולקו בב"ד. נפטרו מידי כריתתן עכ"ל עיי"ש. וכן פי' בנמוק"י (במכות שם) וז"ל כל חייבי כריתות אם התרו בהם למלקות משום הלאו שכתוב בהם ולקו. נפטרו מהכרת עכ"ל עיי"ש. מתבאר מדבריהם דס"ל דרחב"ג במלקות שלקה על הלאו שעם הכרת. שעבר עליו בעדים והתראה ומתחייב מדינא במלקות. הוא דקאמר שנפטרו מידי כריתתן. וא"כ ודאי גם המלקות חובה מוטלת על הב"ד היא כמו עונש סקילה דמחלל שבת. ושפיר קאמר ואם איתא אידי ואידי בידי אדם הוא:

אבל נראה שאין פירושם מוסכם לכל שאר הראשונים ז"ל. דעל מאי דקאמר רב אשי התם אפי' תימא רבנן. זה עיקר זדונו בידי אדם וכו'. פי' הריב"ן ז"ל שם וז"ל ר"א אמר אפי' תימא מתניתין דמגילה רבנן היא דאמרי חייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים. ואפי' הכי מודו לר"ת דנפטרו מידי כריתתן. ודקאמרת מיתה וכרת בידי אדם הוא. לא דמי. דזה עיקר זדונו בידי אדם. עיקר עונש של שבת בידי אדם. דקאי בסקילה. ועיקר ענשו של יוה"כ בידי שמים. דאף ע"ג דאיכא חיוב מלקות בחייבי כריתות. אין זה עיקר החיוב. דכרת חמור ממלקות. ואי מזיד בלא התראה הוא הוי בכרת. ונמצא חיובו החמור בידי שמים. ואנן בתר עיקר החיוב אזלינן וכן עיקר. מורי. ואית דמפרשי עיקר זדונו תחילתו בר כרת הוא. ואילו לא לקי. בכרת. ולא נהירא דהא תרוייהו בהדדי איתנהו בי' לרבנן דאמרי מלקות בחייבי כריתות איכא עכ"ל עיי"ש. ואמנם נראה דמה שדחה הריב"ן ז"ל דברי אית דמפרשי היינו משום דאזיל בשיטת רש"י ז"ל רבו והנמוק"י. כדמתבאר ממש"כ ואי מזיד בלא התראה הוא הוי בכרת. מבואר מזה דס"ל דלא קאמר רחב"ג דכשלקו נפטרו ידי כריתתן אלא כשהתרו בהן ולקו בב"ד משום הלאו שעם הכרת. וכן הכריח הרלב"ח ז"ל (בתשו'. בקונטרס הסמיכה) מדברי הריב"ן אלו עיי"ש בדבריו. ולפי שיטתו זו שפיר השיב על האית דמפרשי. אבל דעת אית דמפרשי אינה כדעת רש"י והריב"ן והנמוק"י בזה. ולפי דעתם פירושם נכון מאוד בפי' הסוגיא דהתם. והשגת הריב"ן ז"ל על פירושם אין לה מקום כלל. וכמו שאבאר:

והנה בעיקר פירש"י והנמוק"י קשה טובא. דמדקאמר רחב"ג כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן. משמע ודאי דעל כל חייבי כריתות שבכל התורה קאמר הכי. ואפי' חייבי כרת דפסח ומילה בכלל. אע"ג דחייבי עשה נינהו וליכא בהו שום אזהרת לאו כלל. ואע"ג דאמרינן בעלמא אין למדין מן הכללות. מ"מ הרי כבר כתבו כל הראשונים ז"ל (בפרק שבועת הדיינים מ' ע"א) ובכמה דוכתי אחריני דמסתמא אית לן למימר דכללא דוקא הוא ולמדין ממנו עיי"ש. וכן מבואר להדיא בפ"ק דמנחות (ד' ע"ב) דפרכינן התם מדתנן כל המנחות וכו' ואם איתא ליתני נמי חוץ ממנחת העומר עיי"ש. וכן אמרינן תו התם לקמן (ו' ע"ב) כיון דקתני כל ולא קתני חוץ כולהו משמע עיי"ש ובמש"כ בחי' הרשב"א שם. הרי דמסתמא אית לן למימר דכללא דוקא הוא. אם לא דאיכא הוכחה מוכרחת ומפורשת לאפוקי מכללא. וא"כ ודאי מתבאר מלישנא דרחב"ג במתניתין דגם בכריתות דפסח ודמילה קאמר דמשלקו נפטרו ידי כריתתן. וכן נמי בחייבי כריתות שעם מיתות ב"ד שלא התרו בהן. דאינם אלא בכרת. אע"ג דלאו בני מלקות נינהו. דהו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. מ"מ כשלקו נפטרו ידי כריתתן. וע"כ מתבאר מזה שלא כפירש"י וריב"ן ונמוק"י. ועוד קשה לי מדתנן בפרק הנשרפין (פ"א ע"ב) מי שלקה ושנה ב"ד מכניסין אותו לכיפה וכו'. ופרכינן עלה התם משום דלקה ושנה ב"ד מכניסין אותו לכיפה. ומשני ר"י ארשב"ל הכא במלקיות של כריתות עסקינן דגברא בר קטלא הוא וקרובי הוא דלא מיקרב קטלי'. וכיון דקא מוותר לה נפשיה. מקרבינן לקטלי' עילויה עיי"ש. וקשה טובא דכיון דקיי"ל כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתן. א"כ כיון שכבר לקה זה הרי נפטר ידי כריתתו ולא בר קטלא הוא כלל. ולא יתכן לומר דההיא מתניתין דלא כרחב"ג. דמלבד דבסוגיא דגמרא ודאי לא משמע הכי. דאם איתא הו"ל למימר הכי בהדיא. ובפרט דאנן קיי"ל כרחב"ג. וא"כ הך סתמא דלא כהילכתא. ולא הוה משתמיט בתלמודא למימר הכי. וכאורחא דתלמודא בכל דוכתא כיו"ב. וגם הרמב"ם ז"ל (פי"ח מהלכות סנהדרין ה"ד) פסק הלכה כהך מתניתין. אע"ג דלעיל (פי"ז שם) פסק כרחב"ג עיי"ש. בלא"ה קשה דא"כ הו"ל להוכיח בסוגיא דסוף מכות שם מההיא מתניתין דפליגי חביריו עלי' דרחב"ג. והרי לא אשכח התם ראיה לזה אלא ממתניתין דמגילה. וגם ההיא אידחיא לה במסקנא. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דודאי ההיא מתניתין מצי אתיא שפיר גם כרחב"ג. וא"כ לפירש"י וסייעתו דאף רחב"ג לא קאמר אלא דוקא במלקות שנתחייב בה מדינא. דהיינו ע"פ עדים והתראה משום לאו דחייבי כריתות. ודאי קשה טובא מאי קאמר התם דהאי גברא בר קטלא הוא וקרובי הוא דלא מיקרב קטלי'. כיון דלמאי דקיי"ל כרחב"ג כבר נפטר מידי כריתותיו ולאו בר קטלא הוא כלל. עוד קשה קושית הרב המאור והרמב"ן ז"ל (סוף מכות) אמאי לא מוכחינן התם דפליגי עליה חבריו על רחב"ג מדקאמר ר"ע חייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים. שאם עשו תשובה ב"ד של מעלה מוחלין להם. טעמא דעשו תשובה הא לא עשו תשובה לא נפטרו מידי כריתתן. אלמא חלוק היה עלי' דרחב"ג. דודאי רחב"ג בשלא עשה תשובה מיירי. דאי בשעשה תשובה. הרי התשובה פוטרתו בלא מלקות. ותירוצו של הרב המאור כבר דחה הרמב"ן ז"ל. וגם תירוצו של הרמב"ן ז"ל שם ע"כ ליתא לפמש"כ הריב"ן ז"ל שם בפי' הסוגיא דמכות דכרת חמור ממלקות עיי"ש היטב. וא"כ הקושיא במקומה עומדת:

איברא דלפמש"כ הרמב"ם ז"ל בפיה"מ (סוף מכות) וגם בחבורו הגדול (פ"א מהלכות תשובה) ובסמ"ג (עשין ט"ז) דחייבי מלקיות אין מתכפר להן במלקות אלא עם התשובה עיי"ש. וכ"כ ג"כ בארחות חיים (הלכות ערב יוה"כ סי' ד') בשם הרמ"ה ז"ל בתשו' עיי"ש. וכ"כ במחזור ויטרי (סי' שמ"ד) עיי"ש. ולפ"ז כ"ש לחייבי כריתות שאין להם כפרה במלקות אלא עם התשובה. וא"כ ע"כ רחב"ג דקאמר חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתן. עם התשובה הוא דקאמר. ודלא כהרז"ה והרמב"ן ז"ל שם. וא"כ ודאי שוב אין מקום לקושית הרז"ה והרמב"ן ז"ל. אלא דגם לפ"ז אכתי קשה טובא בעיקר הסוגיא דריש פרק בתרא דמכות שם דמפרשינן טעמא דר"ע דאמר חייבי כריתות ישנם בכלל מלקות ארבעים שאם עשו תשובה ב"ד של מעלה מוחלין להם. חייבי מיתות ב"ד אינם בכלל מלקות ארבעים שאם עשו תשובה אין ב"ד של מטה מוחלין דכתיב כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות. ופרכינן התם עלה אי הכי חייבי כריתות נמי. מאי אמרת שאם עשו תשובה. השתא מיהת לא עבדי עיי"ש בסוגיא. ופירש"י וז"ל ור"ע כיון דאמר אי אתה מחייבו משום שתי רשעיות. חייבי כריתות נמי לא לילקי דהא שתי רשעיות נינהו. שעדיין עונש הכרת עליו. מאי אמרת שהוא יכול לפטור עצמו מן הכרת ע"י תשובה. השתא מיהת עדיין עונש הכרת עליו עכ"ל עיי"ש. והדבר קשה מאי פריך והא בפשיטות איכא למימר דר"ע כרחב"ג ס"ל דחייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתן. וא"כ ליכא כאן שתי רשעיות. שהרי במלקות הוא נפטר מן הכרת. ולא עבדינן ביה תרתי. וכן קשה לאוקימתא דרבא התם. דקאמר אתרו ביה לקטלא כ"ע לא פליגי דאינו לוקה ומת. כי פליגי דאתרו בי' למלקות. ר"י סבר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו. ור"ע סבר אין לוקין עליו. ופרכינן עלה ור"ע אי הכי חייבי כריתות נמי לאו שניתן לאזהרת כרת הוא עיי"ש. דשקיל וטרי בה טובא בהך פירכא. והשתא מאי פריך והא איכא למימר דר"ע כרחב"ג ס"ל דחייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתן. ובפרט דקיי"ל כוותי'. ואע"ג דהרמב"ם בפיה"מ (סוף מכות) פסק דלא כוותיה עיי"ש ובמש"כ בתוס' יו"ט שם. מ"מ כבר חזר בו והוא גופיה פסק כוותיה בחבורו הגדול (פי"ז מהלכות סנהדרין שם). וכן פסקו הבה"ג (הלכות מלקות) והרי"ף (סוף מכות) ובסמ"ג (עשין ק"ה) ורבינו ירוחם (נתיב י"ח ח"ג) עיי"ש. וכן פסק באגודה (סוף מכות) עיי"ש. וכן מתבאר מדברי שאר ראשונים ז"ל. אלא דדברי הפסיקתא זוטרתא צ"ע אצלי דבפרשת קדושים נקט כרבי יצחק דאמר אין מלקות בחייבי כריתות. ובפרשת ויקרא ובפרשת תצא מבואר דפסק כרחב"ג עיי"ש. והיינו תרתי דסתרי אהדדי. דלרבי יצחק ע"כ לית ליה כרחב"ג. וכמבואר בסוגיא דפ"ק דמגילה (ו' ע"ב). ובסוף מכות עיי"ש. ועכ"פ ודאי אפשר לומר דר"ע כרחב"ג ס"ל. ולדידי' לא תקשה מידי. משום דחייבי מיתות ב"ד אע"ג דלא אתרו בי' אלא למלקות. מ"מ כיון דלאו דידהו לא ניתן אלא לאזהרת מיתת ב"ד. הו"ל לענין מלקות כליתא ללאו כאן כלל. שהרי לאו דידהו למיתה הוא דאיצטריך. והרי בלא לאו ליכא מלקות. אבל חייבי כריתות לרחב"ג דמלקות במקום כרת קיימא. ונפטר במלקות מן הכרת. א"כ מה בכך שניתן לאזהרת כרת. הרי ניתן נמי לאזהרת מלקות. ואין כאן מקום קושיא כלל ומאי פריך:

אלא דכל זה לא קשה אלא לרש"י ז"ל וסייעתו דס"ל דרחב"ג מיירי במלקות דמשום הלאו האמור בחייבי כריתות. ובעדים והתראה כדין שאר חייבי לאוין שבמלקות. אבל הנך אית דמפרשי שמביא הריב"ן ז"ל לא ס"ל הכי. אלא ס"ל דלרחב"ג ודאי מה שלקה משום אזהרת לאו שעם הכרת גם לדידי' לא מהני לפטרו ידי כריתתו. משום דמלקות שמשום עבירת הלאו חיובא אחרינא הוא בפ"ע. והכרת חיובא אחרינא. ואי אפשר שיפטרו זה את זה. ולא שייכא בזה דרשא דדרשינן מדכתיב ונקלה אחיך לעיניך כיון שלקה הרי הוא כאחיך. דהיינו דוקא לענין העונש הבא עליו בשביל הלאו עצמו. דמכיון שלקה נפטר מחיוב ענשו שעליו מצד עבירת הלאו בלבד. אבל אכתי חובת הכרת רמיזא עליה דזו חובה באנפי נפשה היא. והו"ל כעובר עבירה שנתחייב עליה משום שני לאוין דלוקה וחוזר ולוקה. ולא קאמר רחב"ג דחייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתן אלא כשלקה משום הכרת עצמו כדי לפטרו בכך מעונש כרת. ומשום דבהכי שפיר איכא למימר דהו"ל בכלל דמשלקה הרי הוא כאחיך. אע"ג דכרת חמיר טפי. וממילא מבואר דלפ"ז כל חייבי כרת וחייבי מיתות בידי שמים נמי בכלל זה. ואפי' הנך דליכא בהו לאו כלל. כמו פסח ומילה וקידוש ידים ורגלים שאינם אלא בעשה. וכן נמי בחייבי כריתות שעם לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד למאי דקיי"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו. אע"ג דלא אתרו ביה אלא למלקות. והו"ל כאילו אין בה לאו כלל. ולהכי כשלקו נפטרו ידי כריתתן לרחב"ג. משום דבהנך אין המלקות אלא משום העונש כרת שעליו. דמשום לאו דידהו ליכא מלקות:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.