ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/פתיחה למנין העונשין/יב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג TriangleArrow-Left.png פתיחה למנין העונשין TriangleArrow-Left.png יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


מעתה לפ"ז מתבאר דגם מצד קרא דובערת הרע מקרבך אין לנו שום גמגום בשיטת הגאונים ז"ל. והרמב"ם ז"ל גופיה הכי ס"ל דאין בהך קרא עשה לחייבי מיתות ב"ד. ושפיר אפשר לומר כשיטתם דעונשי מיתות ב"ד תורת לאו עליהם לגבי ב"ד. אע"פ שיש בהן מעשה בידים לעשות. דומיא דלאו דלא תשים דמים בביתך דכתיב גבי מצות מעקה. דאע"ג שיש בה חובת מעשה בידים לעשות מעקה ולהסיר מכשול בכך. מ"מ הזהיר עלה הכתוב בלאו. וכשלא עשה מעקה עובר בלאו זה מלבד העשה. ובפ"ק דב"ק מבואר דלאו זה הוא אזהרה כוללת גם כל המכשולות שיש בהן סכנה שלא להניחן ברשותו אלא חייב להסירן. כמבואר שם (ט"ו ע"ב) ובשאר דוכתי. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בסה"מ (לאוין רצ"ח). ובחבורו הגדול (הלכות רוצח פי"א ה"ד) עיי"ש. וזו היא אזהרה לכל אדם ברשותו. כדכתיב לא תשים דמים בביתך. והכא לגבי ב"ד בעונשי חייבי מיתת ב"ד נמי. כיון דאמר קרא שדינם למות מיתת ב"ד כל אחד במיתה הכתובה בו. וכתיב ובערת הרע מקרבך. כלומר שבכך אתה מבער עושי רע מישראל וכמשכ"ל. הרי זו כאזהרה לב"ד שלא להניח מכשול זה בישראל אלא ישפטוהו וימיתוהו. ובכך הם מסירים המכשול ומבערים את הרע. ומדברי הרמב"ם ז"ל (בסה"מ שם) משמע דס"ל דגם הב"ד מוזהרים משום לאו דלא תשים דמים על מכשלות של הרבים כמו היחיד על מכשול שברשותו. כמבואר ממש"כ שם וז"ל הזהירנו מהניח המוקשים והמכשולות בארצנו ובבתינו וכו'. והוא אמרו ולא תשים דמים וכו'. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפ"א משקלים ובסדר נזיקין עכ"ל עיי"ש. ואינו מובן לכאורה מאי ענין משפטי מצוה זו של אזהרת לא תשים דמים לפרק א' דשקלים. ואין שום רמז לענין זה בכל מסכת שקלים. אבל נראה ברור דכוונתו למאי דתנן התם (ריש פ"א דשקלים) בט"ו באדר משמיעין על השקלים וכו' ומתקנין את הדרכים והרחובות וכו' עיי"ש. ובפ"ק דמו"ק (ה' ע"א) תניא יוצאין לקווץ את הדרכים ולתקן את הרחובות וכו'. ומנין שאם לא יצאו ועשו כל אלו שכל דמים שנשפכו שם מעלה עליהם הכתוב כאילו הם שפכום. ת"ל והיה עליך דמים עיי"ש. וכפי הנראה מדברי הר"ח ז"ל שהביאו התוס' שם (בד"ה והיה) שגירסתו היתה שם וכתיב לא תשים דמים עייש"ה. וזו היא בלא ספק כוונת הרמב"ם ז"ל בסה"מ שם. אבל מדברי הרמב"ם בפיה"מ ריש שקלים. ובחבורו הגדול (הלכות רוצח פ"ח הלכה ה') מבואר דאין זה אלא בכלל מצות הפרשת ערי מקלט עיי"ש ואכמ"ל בזה. עכ"פ כיון שאמרה תורה דבמיתת חייבי עונש מיתת ב"ד מתבער הרע מישראל שפיר שייכא בהן תורת לאו לב"ד שלא יניחו עושי הרעות בישראל. אע"פ שמעשה שלהם היא בקום ועשה. כמו בלאו דלא תשים דמים בביתך לגבי כל אדם. ובלא"ה כבר ביארנו דמדכתיב גבי מולך ואם העלם יעלימו וגו'. וזה קאי על הב"ד. וכדתניא בספרא (קדושים פ"י) ומנין אם העלימו ב"ד אחד סוף שבבתי דינים הרבה מעלימים ת"ל אם העלם יעלימו. מנין אם העלימו בסנהדריות של ישראל שסוף שסנהדרי גדולה מעלמת ודיני נפשות נטלין מהן על כך. לכך נאמר ואם העלם יעלימו עיי"ש. משמע דחובת ב"ד בהעונשין היא שלא יעלימו עיניהם מכל עושי הרע בישראל. וא"כ תורת לאו עלה ויש למנותן במנין הלאוין. ובפרט לרבינו הגאון ז"ל דאזיל לשיטתו דגם לאוין הבאין מכלל עשה הוא מונה במנין הלאוין. אע"פ שאין הלאו מפורש בקרא אלא שלפי ענינו ותכנו תורת לאו עליו:

וכבר ראינו גם להרמב"ן ז"ל בסה"מ שהבאתי לעיל (סי' י"א) שמתחלה רצה לומר שהעונשים יהיו נמנין לאו אחד במצווה בהם עיי"ש. הרי שבעיקר הדבר לא היה רחוק בעיניו לומר שיש על העונשין תורת לאו למנותן במנין הלאוין. אלא דמסקנתו שם היא למנותן במנין העשין מקרא דובערת הרע מקרבך שהוא מצות עשה לדעתו. אלא שדבריו צריכין ביאור שהרי לעיל בסמוך הביא הוא ז"ל גופי' ראי' למנותן במנין העשין מסוגיא דפ"ק דיבמות ופ"ד דסנהדרין. כמו שהבאתי לעיל (סי' ט'). ואיך כמעט תכד"ד חזר וכתב שאפשר למנותן במנין הלאוין. ומיהו לזה נראה שכבר הרגיש הוא ז"ל גופי' שאין זו ראי' מוכרחת אפילו לפום ס"ד דסוגיא דפ"ק דיבמות כמו שביארנו לעיל (שם) עיי"ש. אלא דמה שרצה לומר שיש למנות העונשין כולם בלאו אחד. הוא תמוה לכאורה. ודבריו ז"ל באו סתומים מאוד ולא ביאר היכא אשכחן בתורה לאו אחד כללי שיכלול אזהרה אחת לב"ד לכל העונשין שבתורה. ובודאי לא יתכן לומר שכוונתו ללאו דלא תשים דמים בביתך. וס"ל שגם הב"ד בכלל אזהרה זו להסיר המכשלות. וכדעת הרמב"ם ז"ל בסה"מ שהבאתי לעיל. וס"ל דגם העונשין שבמיתה הם בכלל המכשלות. ושייכי בלאו דלא תשים דמים כמשכ"ל. דא"כ שוב לא היה מקום למנות העונשין כלל במנין המצות. שהרי כבר נמנה בלא"ה לאו זה במנין הלאוין. ועכצ"ל דכוונתו ע"פ מה שביארנו דמצות הב"ד בהעונשין היא שלא יעלימו עיניהם מעושי הרעות בישראל מלשפטם כמשפטם. ועפ"ז שפיר אפשר לכלול כל העונשים כולם לב"ד בלאו אחד. ואע"פ שאין לאו כללי זה מפורש בקרא. מ"מ כיון שענין כל העונשים אחד הוא לגבי ב"ד. שלא להעלים עיניהם מהם. ס"ל להרמב"ן ז"ל שיש להכניסם כולם בלאו אחד. ולשיטתו אזיל דס"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל (בשורש שביעי) דכל כיו"ב יש למנותן במצוה אחת. אע"פ שכל פרט ופרט כתיב מיוחד בקרא בפ"ע. וליכא בקרא מצוה כללית שתכלול כולן כאחת עיי"ש ובמה שביארנו בזה במבוא (סי' ז' שורש ז'). ובזה יתבאר ג"כ מה שאח"כ הסכים הרמב"ן ז"ל למנותן במנין העשין בעשה אחת מקרא דובערת הרע מקרבך. והדבר תמוה לכאורה דמאחר דמתחלה כתב שאפשר למנותן כולן בלאו אחד. א"כ עכ"פ יש כאן לאו. ואמאי לא מנה גם הלאו שהרי בכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה אזיל הרמב"ן ז"ל בשיטת הרמב"ם ז"ל למנות העשה וגם הלאו. אבל לפי מה שביארנו נראה שלא כתב הרמב"ן תחלה שיש למנות כל העונשין בלאו אחד אלא לדעת הרמב"ם ז"ל. משום דעל הרמב"ם קאי. ולדבריו הוא שכתב כן. אבל לשיטת הרמב"ן גופי' ודאי לא יתכן למנותן במנין הלאוין. משום דכיון דאין לנו בזה בקרא לאו מפורש לא בכלל ולא בפרט. ואף דמקרא דואם העלם יעלימו משמע דהעונשין הם לב"ד בתורת לאו שלא להעלים עיניהם מהם. מ"מ אין זה אלא לאו הבא מן הכלל. והרמב"ן ז"ל לשיטתו אזיל לעיל (בשורש שמיני) שביאר דכל כיו"ב אין למנותו במנין הלאוין. אע"פ שאינו לאו הבא מכלל עשה. אלא דלפי מה שהבין הרמב"ן ז"ל שם בדעת הרמב"ם ז"ל דלדעתו כיו"ב נמנה במנין הלאוין עיי"ש ובמה שביארנו בזה (לעיל לאוין (רנ"ב רנ"ג רנ"ד) עיי"ש היטב. לזה כתב כאן דלדידי' ראוי למנות כל העונשין לב"ד בלאו אחד וכמו שנתבאר. אבל לדידי' גופי' ודאי לא יתכן לומר כן. ולכן אחר שמסיק שיש למנותן כולן בעשה אחת מקרא דובערת הרע. לא הזכיר עוד כלום מלאו זה:

ועכ"פ מבואר דהעונשין אע"פ שיש בהן מעשה לב"ד בקום ועשה. שפיר יש עליהן תורת לאו לשיטת רבינו הגאון ז"ל דגם לאוין הבאין מכלל עשין נמנין במנין הלאוין. וכ"ש כאן שלא באין מכלל עשה. וגם לשיטתו אין למנותן כולן בלאו אחד אלא כל עונש ועונש בפ"ע נמנה במנין הלאוין משום המצוה שבהן לב"ד. דלשיטתו אזיל דבכל כיו"ב שאין לנו בתורה לאו כללי הכולל מצות פרטיות כאחת. יש למנות כל פרט ופרט בחשבון הלאוין בפ"ע. ולא יתכן לחשבן כולן כדקדוקי מצוה אחת. ודלא כשיטת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל (בשורש שביעי). וכמו שביארנו במבוא (סי' ז' בשורש זה) עיי"ש. וממילא מבואר ג"כ דמה שהחליט הרמב"ם ז"ל למנות כל העונשין כולן בארבע מצות עשה. והביא ראי' מלשון המשנה (פרק ארבע מיתות) עיי"ש. מלבד דעיקר ראייתו תמוה מאוד. וכבר דחה הרמב"ן ז"ל ראייתו זו כלאחר יד. אלא שלא ביאר דבריו. אבל כבר ביאר יפה הרשב"ץ ז"ל (בזה"ר עשין סי' נ"ג) שאין מקום כלל לראי' זו אפילו להרמב"ם ז"ל גופי' עיי"ש בדבריו. בלאו הכי אין מקום כלל לעיקר דבריו אלא לפום שיטתו שם (בשורש שביעי). אבל לשיטת רבינו הגאון ז"ל דכל שלא באה בתורה בפירוש מצוה כללית אין לנו לחשוב הפרטים שבאו כל אחד ואחד בקרא בפ"ע לדקדוקי מצוה כללית אחת שלא נאמרה למשה מסיני ולא כתובה בתורה. אלא יש למנות כל פרט ופרט מצוה מיוחדת בפ"ע. גם כאן לא יתכן כלל לצמצם כל העונשין בארבע מצות כלליות דלא רמיזי בקרא כלל. אלא כל עונש ועונש נמנה מצוה מיוחדת בפ"ע. ולא במנין העשין כמש"כ הרמב"ם ז"ל. אלא במנין הלאוין מטעם שנתבאר. וכבר הבאתי (לעיל סי' ט') ראי' מבוארת דהעונשין הם בתורת לאו מסוגיא דפרק בתרא דיומא (פ"א ע"א). וכן מתבאר ממתניתין דסופ"ק דמכות (ז' ע"א) דתנן ר"ט ור"ע אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם (ופירש"י כדמפרש בגמרא שבדקו את העדים בדבר שלא ידעו להשיב עכ"ל) רשב"ג אומר אף הן מרבין שופכי דמים בישראל (ופירש"י וז"ל אף הן אם היו עושין כן היו מרבין שופכי דמים. שלא יראו מב"ד עכ"ל עיי"ש). והדבר תמוה לכאורה דכיון דמדינא ע"כ אין ב"ד צריכין לבדוק את העדים כ"כ. דא"כ לא הוה קאמר רשב"ג שהיו מרבין שופכי דמים בישראל. אדרבה אם לא היו עושין כן. הם בעצמן שופכים דם נקי. שהרי האי גברא לאו בר חיובא הוא. כיון דלא נבדקו העדים כראוי. ואפשר דסהדי שקרי נינהו. והתורה אמרה ע"פ שנים עדים יומת המת. וכיון דמדינא לא צריכי בדיקה כ"כ. א"כ הרי היו הם עוברים בעשה. להרמב"ן ז"ל בעשה דובערת הרע מקרבך. ולהרמב"ם ז"ל עכ"פ בעשה דמות יומת הרוצח. ועוד דגם רשב"ג לא הקפיד אלא על הרציחה ולא על שאר חייבי מיתות. וכמו שביאר התוס' יו"ט שם עיי"ש. והדבר קשה דהא בכל חייבי מיתות ב"ד איכא מצות עשה לב"ד לעשות להם כמשפטם. ונמצאו עוברים בעשה. וכל מעשה ב"ד בענין זה אינה אלא כטצדקי לעבור בעשה המוטלת עליהם חובה. אלא ודאי מוכרח מזה דמצוה שעל הב"ד בחייבי מיתות ב"ד אינה בעשה כלל. אלא כמו שביארנו שהם מוזהרים שלא להעלים עיניהם ממשפט עושי הרעות בישראל. והילכך כל שהביאום לפניהם ונשאו ונתנו בדינם וחקרו ודרשו העדים. אע"פ שהתמירו הרבה בבדיקות העדים יותר ממה שצריך מדינא. וע"י זה פטרוהו אע"פ שהיה ראוי לחייבו מיתה. כבר יצאו ידי חובתם בכך. שהרי לא העלימו עיניהם ממשפטו. וכיו"ב כתב הרב כנה"ג שהבאתי (לעיל סי' י') בדעת הרמב"ם והסמ"ג לענין לאו דלא תחוס עינך עליו האמור ברוצח. דס"ל דלא הזהיר הכתוב אלא שלא לחוס עליו לומר כבר נהרג הנרצח ומה תועלת בהריגת הרוצח. אבל אם לא חסו עליו אלא דנוהו וגמרו את דינו להרגו. אלא שנתרשלו ב"ד בהריגתו ולא המיתוהו עד שברח או מת לא עברו בל"ת. ולא כדעת הרמב"ן ז"ל דס"ל דבכל ענין שלא הרגוהו עוברים בל"ת דלא תחוס עינך עליו עיי"ש בדבריו שהם מוכרחים בדעת הרמב"ם והסמ"ג. והכא נמי כל שלא העלימו עיניהם ממשפטו. אע"פ שפטרוהו ע"י שהרבו בבדיקת העדים יותר מהצורך מעיקר דינא. לא עברו בלאו זה. ולא קעברו אלא כשלא נזקקו למשפטו כלל והעלימו עיניהם ממנו לגמרי. ועי' בדברי הרמב"ן והריטב"א ז"ל שם עיי"ש היטב:

וכן נראה מדאמרינן בפ"ג דכתובות (ל"ז ע"ב) לא תקחו כופר לנפש רוצח למה לי. דאמר רחמנא לא תשקול ממונא מיניה ותפטרי' מקטלא. לא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו למה לי. דאמר רחמנא לא תשקול ממונא מיניה ותפטרי' מגלות וכו'. וצריכי דאי אשמעינן מזיד וכו'. ואי אשמעינן שוגג משום דליכא איבוד נשמה. אבל מזיד דאיכא איבוד נשמה אימא לא. צריכא עיי"ש. והדבר תמוה לכאורה כיון דאיכא בזה מצות עשה להב"ד להמיתו כמשפט הרוצח. ואם לא עשו כן עוברים בעשה. ולדעת הרמב"ן ז"ל ברוצח איכא נמי ל"ת דלא תחוס עינך כמשכ"ל. היכי תיסק אדעתין למישקל מיניה ממונא ולפטרו מקטלא. ומה לנו לאיבוד נשמתו. הרי הם מצווים ועומדים על כך בעשה ול"ת. והתם לקמן מייתי ברייתא דתניא ר"י בנו של ריב"ב אומר לפי שמצינו למומתים בידי שמים שנותנין ממון ומתכפר להם שנאמר אם כופר יושת עליו. יכול אף בידי אדם כן. ת"ל חרם מן האדם לא יפדה. ואין לי אלא מיתות חמורות וכו'. ת"ל כל חרם עיי"ש. והדבר קשה מאי ענין זה לזה. התם במומתים ביד"ש אין שום מצוה מוטלת על הב"ד. שהרי אין עונשם מסור אלא לשמים. וכמו שביאר הרמב"ם ז"ל (בסה"מ שורש י"ד) עיי"ש. וכן דעת הרמב"ן ז"ל שם ושאר ראשונים ז"ל הנמשכים אחריו. משא"כ במיתות ב"ד שעליהם מוטלת חובה לבער עושי רשע מישראל. ובפרט ברוצח דאיכא ל"ת דלא תחוס היכי ניקום ונימא דלשקול מיניה ממונא ולמיפטרי' מקטלא. הרי כיון שנצטוו להמיתו במיתה הכתובה בו. ודאי לא חשיב קיום העשה אלא באותה מיתה הכתובה בו. או עכ"פ במיתה אחרת אם אי אפשר להם להמיתו במיתה הכתובה בו. היכא דגלי קרא. אבל ממון פשיטא דאין זה קיום העשה שעל הב"ד במיתה. הן אמת שכבר עמדו עלה בלא"ה התוס' (שם בד"ה יכול). וכתבו וז"ל יכול אף בידי אדם כן. יש תימא דהיכי בעי למילף מיתה בידי אדם ממיתה בידי שמים. והניחוה בתימא. ואמנם בתוס' ישנים כתבו לתרץ בשם מהר"ם ז"ל דכיון דאיתקיש מיתת שור למיתת הבעלים נקיש נמי מיתת בעלים בידי אדם למיתת בעלים שע"י שור עיי"ש. אבל לא שייך תירוץ זה על קושייתנו. דודאי נהי דאין היקש למחצה מ"מ משום זה לא יתכן למיעקר קרא דכתיב בהדיא מכה איש ומת מות יומת. וכתיב ובערת הרע מקרבך. ונהי דמקשינן מיתת שור למיתת הבעלים שיהא נידון בכ"ג וכיו"ב. דבזה ליכא גילוי בקרא איפכא. אבל היכי נקיש מיתת בעלים בידי אדם למיתת בעלים שע"י שור למיעקר קרא שהטיל חובה על הב"ד להמית את הרוצח ולבערו מקרב ישראל. אבל נראה דמזה מוכרח כמו שביארנו לדעת הגאונים ז"ל דליכא כאן מצות עשה לב"ד להמית ואין חובת הב"ד בחייבי מיתות ב"ד אלא בשלילה. שלא יעלימו עיניהם מהם מלשפטם. וכל ששפטום כמשפטם וגמרו את דינם לחייבם. אפי' כשמקבלים מהם כופר נפשם בממון. כבר עשו את חובתם. ואע"ג דבמיתה לכתחילה אפי' ברוצח כל שאפשר להמיתו במיתה הכתובה בו אינם רשאים להמיתו במיתה אחרת. שאני התם שכך היא גזה"כ שלא ניתן להם רשות להמיתו אלא דוקא במיתה הכתובה בו אם אפשר. אבל מ"מ אי לאו דגלי קרא שפיר היה מקום לומר דכל ששפטוהו כמשפטו אע"פ ששקלו ממונא מיני' ופטרוהו מקטלא יצאו ידי חובתם בכך. אלא דגלי קרא דלא מיפטר בהכי:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.