ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/פתיחה למנין העונשין/יא

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג TriangleArrow-Left.png פתיחה למנין העונשין TriangleArrow-Left.png יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


וראיתי להרמב"ן ז"ל (סוף שורש י"ד) שכתב וז"ל אבל הנראה במנין או שיהיו העונשים נמנין לאו אחד במצווה בהם. או שימנו כולם מצוה אחת. אין הפרש בין המומתים באבן או בעופרת. והנראה אלי הוא שאנחנו נצטוינו במומתים כולם מפסוק שנאמר ובערת הרע מקרבך. אמרו בער עושי רעות מישראל. והיא מצות עשה שלהם. אבל הכתובים בהם מות יומת. דמיו בו. דמיהם בם. ירצה בהם שהם חייבים מיתה. ואמרו יתעלה במקצתם וסקלתם אותם באבנים. ובמקצתם באש ישרפו אותו ואתהן. הוא חלק המצוה וכו'. אבל המצוה בכולם שימותו היא נמנית. וכבר בא בהם שאם אינו יכול להמית אותם במיתה הכתובה בהם שיומתו בכל מיתה שיכול להמיתם. והנה כולם נכללים למיתה. והיא מצוה אחת. ובאחרון של שחיטת חולין אמרו בעוף שהרג את הנפש דבעי לאתוייה לבי דינא וקיומי בי' ובערת הרע מקרבך. ואין בעוף הזה כתוב ובערת הרע. ומסקול יסקל השור נתחייב במיתה. אלא שכל המומתין מצותם מן ובערת הרע. והיא מצות עשה שלהם שממנה הם מומתים עכ"ל עיי"ש. ומבואר מדבריו ז"ל אלו דקרא דובערת הרע מקרבך הו"ל מצות עשה לב"ד בכל חייבי מיתות ב"ד. וכן כתב הרמב"ן ז"ל עוד בפירושו עה"ת (פרשת שפטים) וז"ל שם והנכון כי הכתוב יצוה בחייבי מיתות ב"ד ובערת הרע מקרבך והיא מצות עשה וכו' עכ"ל עיי"ש. וראייתו ממה שאמרו בער עושי רעות מישראל. וכוונתו בזה למה שאמרו בספרי (ראה. פיסקא פ"ו) ובערת הרע מקרבך בער עושי רעות מישראל עיי"ש. וכן הוא שם בפ' שפטים (פיסקא קנ"א. ובפיסקא קנ"ה. קפ"ז. ר"י) ובפ' תצא (פיסקא ר"כ. רמ"א. רע"ג) עיי"ש. וגם הוכיח דכל חייבי מיתות ב"ד כולם נכללים בעשה זו ממה שדרשו מהך קרא לכל חייבי מיתות ב"ד שאם אינו יכול להמיתם במיתה הכתובה בהם שיומתו בכל מיתה שיכול להמיתם. וכוונתו בזה למה שדרשו בסוגי' דסנהדרין שהבאתי לעיל עיי"ש. וכן הוכיח עוד מסוגיא דפרק בתרא דחולין (קל"ח ע"ב. ק"מ ע"א) וכמבואר בדבריו שהבאתי. והרשב"ץ ז"ל (בזה"ר עשין סי' נ"ג) הוסיף להביא עוד ראי' מסוגיא דפרק הנשרפין (ע"ח ע"א) דאמרינן טרפה שרבע בפני ב"ד חייב דכתיב ובערת הרע מקרבך עיי"ש. הרי דאע"ג דברובע לא כתיב ובערת הרע מקרבך. מ"מ מייתו לרובע מהך קרא. והיינו ע"כ משום דכל המומתין נכללים בו עיי"ש. וא"כ לפ"ז הדבר תמוה טובא על הגאונים ז"ל שמנו כל חייבי מיתות ב"ד במנין הלאוין. ולא מיבעיא להבה"ג וסייעתו ז"ל שבכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה דרכם למנותן שתים. הל"ת במנין הלאוין והעשה במנין העשין. דודאי קשה דנהי דס"ל דהעונשין הם לב"ד בל"ת. מ"מ הו"ל למנות ג"כ העשה דובערת הרע מקרבך במנין העשין. אלא אפילו לרבינו הגאון ז"ל דבכל כיו"ב אינם נמנין לשיטתו אלא באחת. מ"מ הדבר קשה. חדא דלפי שיטתו נהי דס"ל דהעונשין יש עליהן תורת לאו לב"ד. מ"מ כיון דהעשה דובערת הרע מקרבך כוללת כל עונשי מיתת ב"ד כאחד. אע"ג דכל אחד מהעונשין הו"ל כאזהרת לאו בפ"ע לב"ד. הו"ל למנותן כולן במצוה אחת במנין העשין. ולא במנין הלאוין כלל. כמו שנתבאר במבוא (סי' ז' שורש ששי) עיי"ש ובשאר מקומות. ועוד דכיון דהלאו שבהעונשין מצד עצמו לא נתבאר בפירוש בקרא. וכמו שנתבאר לעיל. וליכא אלא גילוי מילתא בעלמא. כיון שיש בהן עשה מפורשת בקרא. והעונשין מצד עצמן כי היכי דאית בהו תורת לאו כדכתיבנא לעיל. הכי נמי שייכא בהו תורת עשה. כיון שיש בהן מעשה בקום ועשה. ודאי הו"ל יותר למנותן במנין העשין:

ואמנם נראה דמצד זה ליכא שום קושיא לשיטת הגאונים ז"ל וכבר ראיתי להר"ב כנה"ג (בדינא דחיי לאוין ר"ב) שכתב בזה לדעת הרמב"ם והסמ"ג וז"ל ודעת הרמב"ם שארבע מיתות ב"ד הן ארבע מצות. וכן דעת הסמ"ג. אבל ובערת הרע מקרבך אין זה ציווי אלא נתינת טעם שיהרג המחוייב מיתה. ובזה יבער הרע. אבל לשון הספרי שאמרו בער עושי הרעות מישראל נראה שהיא מצות עשה לא נתינת טעם. ועוד אני תמה על הרמב"ם וסמ"ג למה לא מנו ובערת הרע מקרבך למצוה להרוג את הטרפה שהרג או רבע בפני ב"ד. כדאמרינן בפרק הנשרפין וכו'. ושמא הרמב"ם והסמ"ג מפרשים שאינו צווי לב"ד שיהרגוהו אלא שהדבר מסור לב"ד אם ירצו ב"ד יהרגוהו. ואם ירצו יניחוהו. ומדוקדקים דברי רבא שאמר טרפה שהרג לפני ב"ד חייב. ולא אמר ב"ד ממיתין אותו. וכן מורה לשון הרמב"ם (פ"ב מהלכות רוצח) והסמ"ג (לאוין קס"ג) וכו'. ואפילו נימא שב"ד חייבים להמיתו. לא משום ובערת הרע מקרבך. אלא דקרא דובערת הרע מקרבך גלי לן שב"ד יכולין להמיתו. וכיון שב"ד יכולין להמיתו הרי הן מצווין להמיתו מקרא דנקם ינקם. שמצוה לב"ד להרוג בסייף. כמש"כ הרמב"ם והסמ"ג עכ"ל עיי"ש. ואמנם אחר כל אלה לא תירץ כלום על מה שהקשה הוא גופי' מהספרי. וגם לא השיב על ראייתו של הרמב"ן ז"ל מההיא דפרק בתרא דחולין שם שאמרו דבעי לאתוייה לב"ד וקיומי בי' ובערת הרע מקרבך. דבזה לא שייך מה שתירץ על ההיא דפרק הנשרפין וכמבואר:

איברא דלענ"ד מהספרי לא זו דראי' ליכא אלא אדרבה משם מוכרח איפכא. דמדחזינן דבשום דוכתא לא אמרו בספרי על אחד מהנך קראי דובערת הרע מקרבך. דכתיבי כמה זימני בתורה. דהו"ל מצות עשה. וכאורחי' דתנא דספרי בכל דוכתי כיו"ב. משמע ודאי דס"ל דאין זו מצות עשה. דאם איתא דהו"ל מצות עשה לא הוה משתמיט מלאשמעינן הכי בהדיא כמו בכל שאר דוכתי. ובאותו ענין גופי' (פ' תצא פיסקא רע"ג) קתני התם ובערת הרע מקרבך. בער עושי הרעות מישראל. ומיד אח"כ (ריש פסקא רע"ד) קתני השמר זה ל"ת עיי"ש. ואמאי לא קאמר נמי הכא אקרא דובערת הרע מקרבך זה מצות עשה. אלא ודאי אין זו מצות עשה. ומה שאמרו בספרי על הך קרא בער עושי רעות מישראל. ע"כ לא בא לומר דזו מ"ע לעשות כן. אלא בא לומר דפירושא דקרא היינו לומר שלא יתעצב ולא ירע לו במה ששפך דם אדם בהריגה זו וכיו"ב. דאדרבה טובה גדולה עשה לעצמו ולכל ישראל שבכך בער עושי רעות מישראל. ובער זה אינו לשון ציווי וחובה אלא לשון עבר. וכן לשון ובערת דקרא. וכן מתבאר להדיא מלשון פסיקתא זוטרתא (פ' תצא) גבי נערה המאורסה שכתב וז"ל ובערת הרע מישראל ביעור עושה הרע מישראל עכ"ל עיי"ש. כלומר שאין בהריגה זו אלא ביעור עושה הרע מישראל ואין בזה משום שפיכת דמי אדם. דאדרבה טובה עושה בכך לכל ישראל. וכן משמע מלשון הכתוב (פ' שפטים) גבי רוצח דכתיב ובערת דם הנקי וטוב לך. ועי' במש"כ הרמב"ן ז"ל שם דגם שם נדחק לפרש דהוא מצוה עיי"ש. ולשיטתו אזיל. אבל פשטי' דקרא לא משמע אלא כדכתיבנא. וכיו"ב בספרי (נשא פסקא כ"א) אקרא דונקה האיש מעון עיי"ש ובמדרש רבה ופסיקתא זוטרתא שם. ועי' בספרי דבי רב למהרד"פ ז"ל (ראה. פיסקא כ"ח) שלפי מה שפי' הוא שם דברי הספרי ג"כ אין בזה מצות עשה עיי"ש. ולכאורה יקשה על זה מדאמרינן בפרק החובל (פ"ח ע"א) לר"י זוממי עבד לא יהרוגו וכר אמר רבא אמר ר"ש אמר קרא ובערת הרע מקרבך מ"מ עיי"ש. והשתא הא תינח אם נימא דהך קרא הוא מצוה וחייובא לבער את הרע. דבזה שפיר שייך לומר דאמר קרא ובערת מ"מ. שבכל ענין צוה הכתוב לבער אח הרע. אבל אם איתא דאינו אלא טעם לדלעיל מיני'. למה שצוה הכתוב להרוג הזוממים. וכמו שכתב הר"ב כנה"ג שם. או כדכתיבנא דלא קאמר קרא אלא שבהריגה זו בערת את הרע מן העולם. ויש בה תקון העולם. א"כ היכי שייך למידרש מהך קרא ובערת הרע מ"מ לענין לחייב מיתה לזוממי עבד. כיון דלא מהך קרא שמעינן חיוב מיתה לזוממין. אלא מקרא דלעיל מיני' דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. והרי שם כתיב לאחיו ואימעיט עבד לר"י. מיהו אין מזה הכרח כ"כ דאפשר לומר גם בההיא דהתם כמו שתי' הר"ב כנה"ג שם ההיא דסנהדרין שם. אבל יותר נראה לומר דאע"ג דודאי כל שאר קראי דובערת הרע מקרבך אינם מצות עשה. אלא קאי על מיתת ב"ד דכתיבא לעיל מיני' בכולהו הנך קראי וכמו שביארנו. מ"מ בעדים זוממין דלא כתיבא לעיל מיני' בהדיא מיתת ב"ד בקרא. דלא כתיב אלא ועשית לו כאשר זמם לעשות לאחיו ובערת הרע מקרבך. וכאשר זמם לעשות קאי נמי אממון ואמלקות. וכמו שאמרו בספרי (שם פסקא ק"צ) אם ממון ממון אם מכות מכות אם עונשין עונשין עיי"ש. וא"כ אין לנו מיתת ב"ד בקרא בענין זה קודם לקרא דובערת הרע מקרבך דנימא דעלי' הוא דקאי. וע"כ אנו צריכין לפרש דהכא ודאי הך קרא הו"ל מצות עשה. ולא שהוא מצות עשה מיוחדת בפ"ע. אלא זה שייך לעשה דועשית לו כאשר זמם לעשות וכולה חדא עשה היא. ומעיקרא קאמר קרא ועשית לו כאשר זמם לעשות בממון או מכות או קנסות וכיו"ב. ומסיים ובערת הרע מקרבך דהיינו מיתה. ובהכי מדוקדק שפיר לשון הספרי שם. דעל קרא דכאשר זמם לעשות לא הזכיר בפירוש מיתה. אלא ממון ומכות ועונשין. ומשמע דעונשין היינו קנסות. מדלא נקט בהדיא מיתה כבכל דוכתי. והיינו משום דמיתה כתיב בקרא בהדיא ובערת הרע מקרבך. ואפילו אם נימא דעונשין דקתני היינו מיתה. כמו שפירשו המפרשים. איכא למימר דהיינו מקרא דובערת הרע מקרבך. וכולל כל האמור בהך קרא יחד:

ובהכי מדוקדקים היטב דברי הספרי דבכולהו קראי דובערת הרע וגו' דריש בער עושי רעות מישראל. ואף דבקרא דנערה המאורסה שזינתה. דכתיב בה ג"כ ובערת הרע מקרבך. ליתא הך דרשא בספרי שלפנינו. מ"מ בילקוט שם מביא בשם הספרי הך דרשא גם על הך קרא דנערה המאורסה. וכן הוא בפסיקתא זוטרתא שם עיי"ש. ובלתי ספק מקורו מהספרי. וכדרכו בכל דוכתי. וא"כ חזינן דבכולהו הנך קראי דכתיבי שמונה פעמים במשנה תורה. לבד מזוממין. דריש לה להך דרשא. וגם בפרשת עגלה ערופה דכתיב ואתה תבער דם הנקי וגו' דריש שם הכי עיי"ש. והדבר תמוה טובה לכאורה מאי שנא דגבי עדים זוממין לא דריש בספרי נמי הך דרשא כמו בכולהו הנך. אבל לפי מה שביארנו הדבר נכון מאוד. דשאני קרא דעדים זוממין דהו"ל מצות עשה וחיובא. ואיצטריך לגופי'. ומאי דלא אשמעינן הכי בהדיא דזה מ"ע. היינו משום דאינה עשה בפ"ע. אלא שייכא לעשה דועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. דכולה חדא עשה היא. וקרא דועשיתם לו וגו' הדבר פשוט ומבואר בגופי' דקרא דהו"ל עשה. ולהכי לא הוצרכו לומר עליו דזו היא מ"ע. ומעתה לפ"ז ממילא מתבאר מדברי הספרי גופי' דמה שאמרו בכל שאר דוכתי על קרא דובערת הרע מקרבך בער עושי הרעות מישראל. לא למצות עשה אמרו כן. אלא כמו שביארנו דלא קאי אלא על עונש מיתה דכתיב לעיל מיני'. לומר שאין בה משום שפיכות דמים. אלא אדרבה תקון העולם הוא לבער עושי הרעות מישראל. ומה שאמרו כן בספרי (בפרשת עגלה ערופה) על קרא דואתה תבער הדם הנקי מקרבך. אע"ג דשם לא כתיב לעיל מיני' עונש מיתת הרוצח. נראה שבאו שם לומר דהך קרא הוא טעם למצות עגלה ערופה. דמה שאמרה תורה לערוף עגלה כשלא נודע הרוצח. היינו כדי לרמז שאין בהריגת הרוצח משום שפיכות דמים יותר מבעריפת עגלה זו שבאה תחת הריגת הרוצח שלא נודע לנו עכשיו מי הוא. משום שהריגתו תיקון העולם הוא לבער עושי הרעות. ובלא"ה אפשר לומר בזה עפמש"כ החינוך (שופטים. מצוה תק"ל תקל"א) עיי"ש דמבואר שגם הוא מפרש קרא דואתה תבער וגו' לטעם על מצות עגלה. ערופה בדרך אחר. וגם ע"פ דבריו מתפרשים שפיר דברי הספרי שם עייש"ה. ואמנם ע"פ דרכנו יותר ניחא שמתפרשים דברי הספרי שם על דרך אחת עם שאר המקומות בספרי שאמרו כיו"ב. ועי' בספרי (שופטים. פסקא קפ"ז) על קרא דולא תחוס עינך דמשמע בהדיא כדכתיבנא עייש"ה:

ועדיין נשאר לנו לבאר מה שהביא הרמב"ן ז"ל ראי' מסוגיא דפרק בתרא דחולין שם. ולענ"ד דברי הרמב"ן ז"ל צ"ע טובא בראייתו זו. והנה מש"כ שם וז"ל אמרו בעוף שהרג את הנפש דבעי לאתוייה לבי דינא וקיומי בי' ובערת הרע מקרבך. ואין בעוף הזה כתוב ובערת הרע. ומסקול יסקל השור נתחייב במיתה. אלא שכל המומתין מצותם מן ובערת הרע וכו' עכ"ל עיי"ש. דבריו ז"ל תמוהים אצלי דלא היה צריך להוכיח משום דבעוף לא כתיב ובערת הרע. דיותר הו"ל להוכיח כן משום דאפי' באדם ההורג את הנפש לא כתיב ובערת הרע מקרבך. דהך קרא לא כתיב אלא בנביא המסית. ובעובד ע"ז. ובזוממים. ובבן סו"מ. ובנערה המאורסה. ובגונב נפש ומכרו. אבל ברוצח לא כתיב הך קרא כלל. אלא ובערת דם הנקי מישראל. ועכצ"ל שלא דקדקו בזה בגמרא. משום דבלא"ה כל המומתים כולם בכלל קרא דובערת הרע מקרבך. וכזה יש לתמוה גם על הרשב"ץ ז"ל שהבאתי לעיל שלא הביא ראייתו אלא ממה שאמרו בטרפה שרבע. וטפי הו"ל להוכיח כן מההיא דאמר רבא התם לעיל מינה טרפה שהרג בפני ב"ד חייב דכתיב ובערת הרע מקרבך. והרי ברוצח לא כתיב הכי וכמש"כ. וע"כ היינו משום שכל המומתים נכללו בקרא דובערת הרע מקרבך. ובעיקר ראייתו של הרמב"ן ז"ל תמיהני דלפי מה שהבין הדברים כפשטן. הדבר תמוה דנהי דכל חייבי מיתה בכלל קרא דובערת הרע מקרבך. מ"מ טפי הו"ל לתלמודא להביא מקרא דסקול יסקל השור דכתיב בגופי'. משא"כ קרא דובערת הרע מקרבך דלא כתיב אלא באדם. אפי' אם תמצא לומר דמשמע לי' דכל המומתין בכלל. מ"מ הרי אצל אדם הוא דכתיב. וטפי הו"ל להביא קרא דסקול יסקל השור דכתיב גבי שור בהדיא. וה"ה לשאר בעלי חיים. מיהו לזה היה אפשר לומר עפמשכ"ל דמהך לישנא דסקול יסקל וכיו"ב אין הכרח לומר דהו"ל מצות עשה. דלא קאמר קרא אלא שדינו בסקילה. אבל חובה לסקלו ליכא למשמע מהך לישנא. וכן מבואר להדיא בדברי הרמב"ן ז"ל גופי' כאן. שכתב וז"ל אבל הכתובים בהם מות יומת. דמיו בו. דמיהם בם. ירצה בהם שהם חייבים מיתה וכו' עיי"ש. הרי דפשיטא לי' דמהך לישנא ליכא למשמע מצות עשה. וכמו שהוכחנו לעיל. וא"כ מקרא דסקול יסקל לא הוה מצי מייתי התם דמיפטר מלשלח משום דבעי לקיומי בי' סקול יסקל. כיון דמהך קרא לא שמענו חיובא לב"ד בהכי. ולזה ע"כ איצטריך למינקט קרא דובערת הרע מקרבך דלפי דעת הרמב"ן ז"ל הו"ל מצות עשה לב"ד בכל המומתין. אלא דאכתי תמוה נהי דובערת הרע מקרבך הו"ל מצות עשה. מ"מ מאי קאמר התם רבינא עוף טהור שהרג את הנפש פטור משלוח דאמר קרא שלח תשלח במי שאתה מצווה לשלחו יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לב"ד וקיומי בי' ובערת הרע מקרבך. ומהיכן פסיקא לי' שאינו מצווה לשלחו משום דבעי לקיומי בי' ובערת את הרע מקרבך. מאי אולמא האי עשה דובערת הרע מהאי עשה דשלוח דנידחי הא מקמי הך:

וראיתי להר"ן ז"ל בחי' שם שכתב וז"ל ויש שהקשו וליתי עשה ול"ת דשלוח ולידחי עשה דובערת. ותירצו דעשה דובערת עדיף טפי וכו'. אבל שלוח וכו'. והלכך עשה כי הא אפי' לאו גרידא לא דחי. ותמיהני דאפי' עשה ול"ת לא דחו עשה. ואנן אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת. אבל עשה דידחה עשה ואפי' דאלים דאית בי' לאו לא וצ"ע עכ"ל עיי"ש. ויש לדון הרבה בדברי הר"ן הללו. ובפרט במש"כ דעשה דשלוח גריע משאר עשין דאפי' לאו גרידא לא דחי. דזהו נגד סוגיא ערוכה דלקמן (שם קמ"א ע"א) דשם מבואר בהדיא איפכא דלא גריע עשה דשלוח מכל שאר עשין שבתורה. ודוקא עשה דמצורע דאלים טובא משום דגדול השלום וכו' הוה סד"א דלידחי עשה דשלוח הקן אי לאו דגלי קרא. אבל בכל שאר עשין אמרינן מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה עיי"ש. ודברי הר"ן ז"ל צ"ע ואכמ"ל בזה. והנה עכ"פ ראינו דלא נחית הר"ן ז"ל לתרץ אלא אמאי לא אתי עשה דשלוח ודחי לעשה דובערת הרע מקרבך. אבל לדידי קשה לאידך גיסא היכי אמרינן דעשה דובערת הרע מקרבך דחי לעשה דשלוח. דמהאי טעמא אמרינן יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לב"ד וקיומי בי' ובערת הרע מקרבך. ומאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה. ובפרט לפי מאי דגלי קרא שלח תשלח אפי' לדבר מצוה. דאפי' משום עשה חמירא דמצורע דגדול השלום וכו' לא מידחיא עשה דשלח תשלח. כדאמרינן התם. א"כ כ"ש מקמי עשה דובערת הרע מקרבך דאית לן למימר דלא מידחיא. וזה ודאי קשה טובא לכאורה. איברא דאין בזה קושיא אלא לפמש"כ הר"ב מג"א (שם בשורש י"ד) דעשה דובערת הרע לא קאי על הב"ד. אלא על כל אדם שמוטל עליהם מצוה להשתדל בזה שיבוא לפני ב"ד שיבערוהו מן העולם עיי"ש. אבל לפי דעת הרמב"ן ז"ל שם דאין זו אלא מצות הב"ד גופי'. וזו היא מצות עשה שלהם להמית כל חייבי מיתות. ובודאי דהכי משמע דעל הב"ד גופי' הוא דקאי קרא. מדקאמרינן התם דבעי אתוייה לב"ד וקיומי בי' ובערת הרע מקרבך. דמשמע דהב"ד הם המקיימים בי' ובערת הרע. דאל"כ הו"ל לומר דבעי לקיומי בי' ובערת הרע מקרבך ואתוייה לבי דינא. וגם מגופי' דקרא הכי משמע מדכתיב ובערת הרע מקרבך. מי שבידו לבער דהיינו הב"ד. דאילו שאר כל אדם אין בידם אלא להביאו לפני הב"ד שהם ידינו אותו למיתה ויבערוהו. ומש"כ במג"א היכן מצינו שיהא אדם מצווה להביא לב"ד חייבי מיתות לדון אותם. אין בזה סרך קושיא. דהדבר פשוט ומבואר מאיליו. דחובת הב"ד היא חובת כל ישראל. אלא שהב"ד במקום כל ישראל קיימי ועליהם הטילה תורה לדון דיני נפשות. ומ"מ ודאי כל ישראל חייבין לסייען בכל מה שבידם. ובודאי אם איתא דקרא דובערת הרע מקרבך הו"ל מצות עשה. מצות הב"ד היא לדון חייבי מיתות ולבער אותן מישראל כמש"כ הרמב"ן ז"ל. ולפ"ז שפיר אמרינן שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לב"ד וקיומי בי' ובערת הרע מקרבך. משום דהרי אי לאו דגלי קרא הוה אמינא דמיתת ב"ד דחיא אפי' שבת דהו"ל עשה ול"ת שיש בו כרת וסקילה. מקל וחומר מעבודה. כמבואר במכילתא ובירושלמי (פ"ד דסנהדרין ה"ו). ובתלמודא דידן (בפ"ק דיבמות ובפ"ד דסנהדרין שם). וא"כ נהי דגלי קרא דלא דחיא שבת. מ"מ עכ"פ עשה ול"ת דשלוח הקן ודאי מיהת דחיא:

אלא דלפ"ז הדרא קושיא לדוכתה מה שהקשינו לעיל דאפי' את"ל כדעת הרמב"ן ז"ל דקרא דובערת הרע מקרבך הו"ל מצות עשה לב"ד. מ"מ טפי הו"ל לרבינא להביא קרא דסקול יסקל השור דכתיב בגופי'. דאף ע"ג דשור כתיב בקרא. מ"מ גם חיה ועוף בכלל. כמבואר במתניתין דרפ"ק דסנהדרין וברפ"ו דעדיות עיי"ש. והיינו משום דילפינן שור שור משבת כדפירש"י והראב"ד והרע"ב ז"ל שם עיי"ש. ובפרק תפלת השחר (כ"ז ע"א) בפירש"י (ד"ה שנסקל) עיי"ש. ובפסיקתא זוטרתא (משפטים). ועיקר מיתתו מבואר בהדיא בקרא דכתיב מכה איש ומת מות יומת. דגם בהמה חיה ועוף בכלל. אלא דבפרשת כי יגח הוציאו הכתוב מן הכלל להחמיר עליו לדונו בסקילה במבואר במכילתא (משפטים פ"י) עיי"ש. ואם לא היה עוף בכלל שור לסקילה עכ"פ הו"ל בכלל מכה איש וגו' למיתת סייף. אלא דמגז"ש נפק"ל דגם עוף בכלל שור לסקילה. ולא כתיב שור אלא משום שדיבר הכתוב בהווה. כדתנן במתניתין (סופ"ה דבב"ק) עיי"ש. וזה פשוט. ולא הוצרכתי לזה אלא משום שהר"א אליגרי ז"ל (בל"ש שורש י"ד) שגה בזה עיי"ש בדבריו. ומעתה א"כ ודאי קשה דאמאי מייתי מקרא דובערת הרע מקרבך דכתיב באדם. טפי הו"ל להביא מקרא דסקול יסקל השור דכתיב בגופי'. ואע"ג דלפי מה שהוכחנו. וכ"כ הרמב"ן ז"ל. מהך לישנא דקרא ליכא למשמע מצות עשה. מ"מ הרי הא דהוה סד"א דמיתת ב"ד דחיא שבת. לא משום דאתי עשה ודחי ל"ת הוא. אלא משום דאתיא מק"ו מעבודה. כדמסקינן בפ"ק דיבמות שם. וכמבואר במכילתא ובירושלמי שם כמשכ"ל. וא"כ אין אנו צריכין כאן לעשה כלל. אלא כל שידענו שדינו במיתת ב"ד אית לן למימר דדחיא עשה ול"ת דשלוח הקן מטעמא דכתיבנא לעיל. והרי דין זה מפורש בקרא בהדיא בדידי' גופי' דכתיב סקול יסקל. ומהך קרא הו"ל לאתויי ולא מקרא דובערת הרע דכתיב גבי אדם. וכן קשה בההיא דלקמן (ק"מ ע"א) גבי צפורי מצורע דדרשינן שתי צפרים חיות טהורות למעוטי עוף טהור שהרג את הנפש. ופרכינן היכי דמי אי דגמר דינא בר קטלא הוא. אלא קודם גמר דינא. ולמאי אי לשלוח בעי לאתוייה לבי דינא וקיומי ובערת הרע מקרבך. אלא לשחיטה. ופירש"י וז"ל בר קטלא הוא ופשיטא דאינו ראוי לשילוח ולא לשחיטה דהא דינו בסקילה. אלא לשחיטה. דאי משום ובערת הרע. הרי מבוער מן העולם הוא עכ"ל עיי"ש. ולמה לו להביא מקרא דובערת הרע. טפי הו"ל להביא מקרא דכתיב בגופי':

וביותר תמוה בעיקר סוגיא דהתם. דמאי קמשני אלא לשחיטה. הרי משעה שהרג את הנפש נתחייב סקילה. אלא שדינו צריך להתברר ע"פ ב"ד. דכמיתת הבעלים כך מיתת השור והעוף. כדגמרינן מקרא במתניתין (רפ"ק דסנהדרין). וכמו שבאדם רוצח כתיב ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט. הכי נמי בבהמה חיה ועוף אין מיתתן אלא בכ"ג. ומ"מ משהרג את הנפש בר סקילה הוא. וא"כ כמו דלאחר גמר דין בר קטלא הוא. ואינו ראוי לא לשחיטה ולא לשילוח. הכי נמי קודם גמר דינו. ודברי רש"י ז"ל מתמיהין אצלי טובא במש"כ דאי משום ובערת הרע הרי מבוער מן העולם הוא. וזה תמוה אטו אין מיתתו אלא מקרא דובערת הרע. הרי עיקר מיתתו בהדיא כתיב ביה סקול יסקל. ובר סקילה הוא ולא בר שחיטה. ואע"ג דבתוספתא (פי"ב דסנהדרין) דרשינן מהך קרא דובערת הרע שאם אינו יכול להמיתו במיתה הכתובה בו ממיתו בכל מיתה שיכול להמיתו. הרי היינו דוקא היכא שאי אפשר להמיתו במיתה הכתובה בו. אבל היכא דאפשר חייבין לקיים קרא כדכתיב להמיתו דוקא במיתה הכתובה בו כמבואר התם. והכא הרי אפשר להמיתו בסקילה הכתובה בו. וא"כ אין להמיתו אלא בסקילה ולא בשחיטה. ועוד שהרי כבר פירשו התוס' ותוס' שאנץ (ריש מכות) דהיינו דוקא באחת מארבע מיתות ב"ד. וכ"כ הריטב"א ז"ל כמשכ"ל. ושחיטה אינה מהן. דמיתת סייף אין זו שחיטה. כמבואר בפרק ארבע מיתות (נ"ב ע"ב) עיי"ש. ומיהו ברוצח ובנסקלין גלי קרא דאם אי אפשר להמיתו במיתה הכתובה ממיתו בכל מיתה שאפשר להמיתו. וכמבואר בפרק נגמר הדין (מ"ה ע"ב) ובתוס' שם (בד"ה משום) ובפרק ארבע מיתות (נ"ג ע"א) עיי"ש. ומ"מ הרי היינו דוקא בדלא אפשר להמיתו במיתה הכתובה בו כדכתיבנא. ולהרמב"ם ז"ל (פי"ד מהלכות סנהדרין ה"ח) בכל חייבי מיתות ב"ד דינא הכי דכשאי אפשר להמיתן במיתה הכתובה בהם ממיתן בכל מה שיכול עיי"ש בכ"מ ובלח"מ. ומ"מ כאן לכ"ע פשיטא. כיון דבידינו הוא. ואפשר להמיתו במיתה הכתובה בו. אין להמיתו אלא בסקילה האמורה בו דוקא. לא שנא נגמר דינו לא שנא לא נגמר דינו. מיהו לזה אפשר לומר דכיון דעשה דטהרת מצורע הו"ל עשה חמורה. דמה"ט הוה סד"א דדחי עשה דשילוח הקן אי לאו דמיעט קרא מדכתיב שלח תשלח אפי' לדבר מצוה. וכדאמרינן התם לקמן (קמ"א ע"א) עיי"ש. הילכך הכא אע"ג דמצוה דמיתת ב"ד חמירא טובא דאפי' שבת הוה דחיא אי לאו דמיעטי' קרא וכמשכ"ל. מ"מ היינו עיקר המיתה דוקא. אבל הכא דבשחיטה ג"כ הוא מת ומתבער מן העולם. אלא שאינו נהרג במיתה הכתובה בו. וכיון דברוצח ובנסקלין גלי קרא דאם אי אפשר להמיתו באותה המיתה הכתובה בו ממיתו בכל מיתה שיכול להמיתו. וכ"ש להרמב"ם דבכל חייבי מיתות ב"ד אמרינן הכי. הילכך הכא לגבי עשה דטהרת מצורע נמי הו"ל כלא אפשר להמיתו אלא בשחיטה כדי לקיומי עשה דטהרת מצורע. ולהכי שפיר היה מקום לומר דשרי לשחטו כדי לטהר את המצורע אי לאו דמיעטי' קרא מדכתיב טהורות למעוטי עוף שהרג את הנפש:

איברא דלפ"ז קשה מאי דקאמר אי דגמר דינא בר קטלא הוא. ופירש"י ופשיטא דאינו ראוי לשילוח ולא לשחיטה. דהא דינו בסקילה. והשתא הרי ודאי לאו מילתא דפשיטא היא. וצריכא קרא למעוטי מהאי טעמא גופא דלא נימא דעשה דטהרת מצורע דחמירא דחי חובת סקילה. ומותר לשחטו. מידי דהוי אהיכא שאי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו. מיהו אפשר לומר כיון דבצפורי מצורע כתיב ולקח למטהר. ודרשינן מיניה בספרא (מצורע פ"א) למטהר לשם מטהר עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם (פי"א מהלכות טומאת צרעת ה"א). וז"ל ומביא שתי צפרים דרור טהורות לשם טהרת צרעת שנאמר ולקח למטהר וכו' עכ"ל עיי"ש. וכ"כ בחינוך (מצוה קע"ג) עיי"ש. א"כ כשכבר נגמר דינו בב"ד לסקילה. ועומד ליסקל ע"פ ב"ד. אלא משום דהו"ל כאילו אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו אלא בשחיטה. הוה בעינן למישרי לטהר את המצורע בשחיטתו. א"כ אין לקיחה זו לשם טהרת צרעת ולא השחיטה לשם כך. אלא לשם מיתת ב"ד משום שהרג את הנפש. ולא קרינן ביה ולקח למטהר לשם מטהר מטומאת צרעת. ובשלמא כשלא נגמר דינו עדיין. כיון דאכתי מיחשב לאו בר קטלא. כמבואר בפ"ק דמכות (ה' ע"א) ובתוס' שם (בד"ה דבעידנא) ושאר ראשונים עיי"ש. הילכך שפיר יש מקום לומר דחשיבא לקיחה לשם טהרת מצורע. ולהכי איצטריך קרא למעוטי. משא"כ אחר גמר דינא דהו"ל כבר בר קטלא בב"ד. ואם לא המיתוהו ב"ד מיתתו ביד כל אדם במיתה הכתובה בו. אלא דהכא הוה סד"א שמותר להמיתו בשחיטה מטעם שנתבאר. ודאי אין לקיחה זו לשם טהרת צרעת אלא לשם מיתת ב"ד. ובזה מדוקדק שפיר מאי דקאמר בר קטלא הוא. ולא קאמר דעדיפא מינה דבר סקילה הוא. והיינו משום דמצד זה שאין זו מיתה הכתובה בו. לא הוה קשה כ"כ מטעם שנתבאר. אלא דקשה כיון דבלא"ה כבר בר חיוב קטלא הוא. אין זה לשם טהרת צרעת. ולא קרינן ביה ולקח למטהר. ואפשר לכוון זה גם בפירש"י. ומש"כ דהא דינו בסקילה קושטא דמילתא נקט. ואין עיקר כוונתו אלא לומר שכבר נגמר דינו למיתת ב"ד. ועי' בפ"ב דפסחים (מ"ח ע"ב) וברמב"ם (פ"ו מהלכות חו"מ ה"ט) עייש"ה:

וא"כ מצד זה ליכא קושיא. אבל אי קשיא הא ודאי קשיא טובא מאי דקאמרינן אי לשלוח בעי לאתוייה לב"ד וקיומי ובערת הרע מקרבך. דטפי הו"ל להביא מקרא דכתיב בגופיה מכה איש ומת מות יומת. או מדכתיב סקול יסקל. ולכן נראה ברור דודאי אין עיקר הכוונה התם אלא למיפרך מקרא דמכה איש ומת מות יומת. או מקרא דסקול יסקל. ומאי דקאמר וקיומי ובערת הרע מקרבך. לישנא דקרא בעלמא נקט. כלומר בעי לאתוייה לב"ד וקיומי ביה המיתה הכתובה בה. שבכך מתבער הרע מישראל. ולא למילף מידי מההוא קרא נקטי'. או די"ל כמש"כ התוס' (בפ"ב דסוכה כ"ד ע"ב) ועוד בכמה דוכתי דאורחא דתלמודא בכל דוכתא להביא דרשא הפשוטה לכאורה. אע"ג דלקושטא דמילתא ליתא. ומההוא קרא ליכא למילף אלא מקרא אחרינא. והביאו שם הרבה דוגמאות כאלו עיי"ש. ובזה מתבארים דברי הה"מ (פ"י מהלכות נזקי ממון ה"ז) שכתב דהאי קרא דובערת הרע לא קאי אלא על אדם עיי"ש. והרבה מהאחרונים ז"ל אחזו שער ונשתוממו מאוד על דבריו אלו מההיא דהכא ודלעיל דמבואר בהדיא דקאי נמי על בעלי חיים. אבל עפמש"כ מתבאר דדבריו נכונים מאוד ומוכרחים ואין בזה מקום גמגום כלל. וכן מתבאר מדברי הרמב"ם ז"ל (סוף פי"ג מהלכות שחיטה) שכתב וז"ל עוף שהרג את הנפש פטור מלשלח מפני שהוא מצווה להביאו לב"ד לדון אותו עכ"ל עיי"ש. הרי שלא הביא ראיה על זה מקרא דובערת הרע מקרבך כדאי' במקור הלכה זו במקומו בסוגיא דחולין שם. ומשמע להדיא מדבריו דרק מסברא הוא דנפק"ל הכי. והיינו כמו שביארנו דלא מקרא דובערת הרע מקרבך נפק"ל הכי. דמיניה ליכא למשמע שום מצוה כמו שנתבאר. וכמש"כ הרב כנה"ג בדד"ח שם. וכ"כ הר"א אליגרי ז"ל בל"ש שם עיי"ש בדבריו. ומאי דקאמרינן התם יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא לאתוייה לבי דינא וקיומי ביה ובערת הרע מקרבך. אין זה אלא לומר דכיון דהב"ד נתחייבו לדון דינו לסקילה ממילא מיחייבי כל אדם לסייע להב"ד בכך. וכל המוצאו צריך להביאו להם שידינוהו וכמשכ"ל. והן הן דברי הרמב"ם ז"ל. ויפה כתב הה"מ אליבא דהרמב"ם ז"ל לשיטתו דקרא דובערת הרע לא קאי אלא על האדם ולא על שאר בעלי חיים. ומסוגיא דהתם אין שום סתירה לזה. דמאי דנקט התם קרא דובערת הרע רק לישנא דההוא קרא נקט. או דרשא הפשוטה נקט. אבל לקושטא דמילתא ליתא ולא שייך התם כלל. אלא קרא דמכה איש ומת מות יומת וקרא דסקול יסקל השור דכתיב בגופי':

וראיתי להריטב"א ז"ל בסוגיא דחולין שם שגם הוא ז"ל הרגיש במאי דמייתי התם קרא דובערת הרע מקרבך דלא מיירי אלא באדם והרי התם בעוף קיימינן. ולזה כתב שם וז"ל דבעי לאתויי לבי דינא לקיומי ביה ובערת הרע מקרבך. פי' באדם כן. כ"ש בבעלי חיים עכ"ל עיי"ש. ועכצ"ל דס"ל כדעת הרב מג"א שהבאתי לעיל דהך קרא הו"ל מצות עשה לכל אדם להביא חייבי מיתות ב"ד כדי לדונם ולענשם במיתה הכתובה בהם. ולזה כתב דאע"ג דבאדם מיירי קרא. מ"מ נשמע מיניה נמי לבעלי חיים במכ"ש. דאם הוה ס"ל כדעת הרמב"ן ז"ל דהך קרא אינו אלא מצות עשה לב"ד להמית חייבי מיתות. ומשום דמלישנא דקרא מות יומת וכן סקול יסקל לא משמע אלא שדינו במיתה או בסקילה. ולא מצות עשה. אין כאן מקום כלל לדון מאדם קל וחומר לבעלי חיים. שאם נתחייבו ב"ד בעשה לדון בעונשי מיתת ב"ד את האדם שהוא בר חיובא ומוזהר ועומד על מעשה זו שעבר ועשה. אכתי אין שום ראיה מזה כלל שיהיו מצווין ג"כ על בעלי חיים דלאו בני עונשין נינהו בעלמא. ולאו בני אזהרה נינהו. אלא דבזה גזה"כ הוא שדינם בסקילה. ואפשר שאם לא נזקקו ב"ד לסקילתן אינם עוברים בלא כלום. אלא שאם נזקקו לדינם אמרה תורה שהן בסקילה. ומיהו גם לדעת הרב מג"א נראה דלא כ"ש הוא. דנהי דעל אדם צוה הכתוב שהכל חייבין להביאו לב"ד לקבל ענשו. אפשר לומר דדוקא באדם כדי שישמעו ויראו אחרים מלעשות כמוהו. משא"כ בבעלי חיים דלא שייך זה. גם אפשר לומר דדוקא בדיני נפשות החמירה תורה. אבל מיתת שור הנסקל אינה בכלל דיני נפשות. וכמבואר בירושלמי (פ"ק דסנהדרין הלכה א'. ובסוף ה"ב) שאמרו שור הנסקל כולו ממון הוא וגזירת הכתוב הוא שיסקל עיי"ש בפ"מ ובקה"ע. ודברי הריטב"א ז"ל תמוהים אצלי וצ"ע. ומה שהוקשה לו דקרא לא כתיב בבעלי חיים. בלא"ה עפ"י מה שביארנו אין כאן מקום קושיא כלל:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.