ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/פתיחה למנין העונשין/ז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג פתיחה למנין העונשין ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

איברא דמאי דנקטו כל האחרונים ז"ל בפשיטות כ"כ דאין ברחיצת ידים ורגלים במקדש אלא עשה. לדידי יש לדון בה טובא. דנראה דל"ת נמי אית בה. לפי מאי דאמרינן בפ"ב דזבחים (י"ט ע"ב) דמאי דשלא רחוץ ידים ורגלים מחלל עבודה גמרינן בגז"ש חוקה חוקה ממחוסר בגדים עיי"ש. וכיון דקיי"ל אין גז"ש למחצה. א"כ ראוי לומר דילפינן נמי מה מחוסר בגדים עובר בלאו ולוקה. אף שלא רחוץ ידים ורגלים הוא בלאו ולוקה. הן אמת דהרמב"ם ז"ל (פי"ט ה"ג מהלכות סנהדרין) כתב דהמשמש בלא קדוש ידים ורגלים אע"פ שחייב מיתה אינו לוקה מפני שהוא מצות עשה עיי"ש. אבל מקורו לא נודע לנו מנ"ל דלענין מלקות לא גמרינן הך גז"ש דחוקה חוקה ממחוסר בגדים. וכבר ראיתי לקצת אחרונים שעמדו בזה על דברי הרמב"ם אלו. ובודאי הדבר קשה טובא. דהרי מחוסר בגדים גופי' נמי לא כתיב בי' אלא עשה. ולא נפק"ל בי' דמחלל עבודה ושהוא במיתה. אלא מדכתיב וחגרת אותם אבנט וגו' והיתה להם כהונה. ודרשינן מיני' בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והו"ל זרים וזר ששמש במיתה ומחלל עבודה. וכדאמרינן בפרק הנשרפין (פ"ג ע"ב). ובפ"ב דזבחים (י"ז ע"ב) עיי"ש. ומזה הוא שכתב הרמב"ם ז"ל שם דמחוסר בגדים הרי הוא כזר ולוקה אם עובד עיי"ש. וא"כ שלא רחוץ ידים ורגלים נמי כיון דגמרינן גז"ש דחוקה חוקה ממחוסר בגדים לענין דשלא רחוץ ידים ורגלים הרי הוא כמחוסר בגדים לחלול עבודה. אמאי לא נימא דלגמרי השוה הכתוב דינו למחוסר בגדים גם לענין אזהרה ומלקות:

והיה נראה לכאורה לומר דהכא שאני. דכיון דבשלא רחוץ ידים ורגלים כתיבא מיתה בקרא בדידי' גופא. אם איתא דלענין אזהרה ומלקות נמי ילפינן בגז"ש זו דחוקה חוקה ממחוסר בגדים. למה לי דכתב רחמנא בדידי' מיתה. הרי לענין מיתה נמי בהך גז"ש גופא הוה מצינן למילף. אלא ודאי לא ניתנה גז"ש זו אלא לענין חילול לחוד. ולא לענין עונש ואזהרה. והילכך אין לנו אלא מיתה האמורה בו בהדיא בקרא. ולא אזהרה ומלקות. אבל זה אינו. דהא שתויי יין נמי גמרינן התם (לעיל י"ח ע"א) בגז"ש דחוקה חוקה ממחוסר בגדים דעבודתו מחוללת אפי' בעבודה שאין הזר חייב עליה מיתה עיי"ש. והשתא התם למה לי דכתב רחמנא מיתה. הא מיתה בשתויי יין נמי תיפוק ליה בהך גז"ש גופא דחוקה חוקה ממחוסר בגדים. וגם אזהרה דכתיב יין ושכר אל תשת. קשה למה לי דכתב ביה רחמנא. ותיפוק ליה מההיא גז"ש גופא אלא ודאי אין מזה הכרח. מיהו אפשר לדחות ולומר דהתם ע"כ צ"ל דאע"ג דודאי לא איצטריך. מ"מ כתביה קרא משום דמילתא דאתיא בגז"ש טרח וכתב לה קרא. אבל גבי שלא רחוץ ידים ורגלים. כיון דאיכא למימר דלהכי כתב ביה קרא מיתה בגופי'. כדי למעוטי' מאזהרה ומלקות. לית לן למימר דלחנם כתביה משום דקיי"ל כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בקרא יתירה. אלא דמ"מ בלא"ה לא יתכן כלל לומר דהרמב"ם דורש דרשות מנפשיה וסמיך עליהם לדינא. ועיקר הקושיא כבר עמדו עליה התוס' (שם. בד"ה אתיא חוקה) למה לי דכתב קרא מיתה בשתויי יין ובשלא רחוץ ידים ורגלים. ותירצוה שם עיי"ש. וא"כ ודאי דברי הרמב"ם ז"ל צריכין תלמוד מנ"ל לומר כן. ונושאי כליו לא הערו מקורו:

וראיתי בתוספתא (פי"ב דזבחים) דקתני התם כהן שעבד טמא טבול יום מחוסר בגדים ומחוסר כפורים ושלא רחוץ ידים ורגלים. אינו חייב אלא אחת עיי"ש. והיינו משום דאין איסור חל על איסור. ולדעת הרמב"ם ז"ל הדבר קשה כיון דבשלא רחוץ ידים ורגלים ליכא אזהרה ומלקות אלא מיתה בידי שמים בלחוד הוא דאיכא ביה. מאי שייך למיתני ביה אינו חייב אלא אחת. אטו בתרי קטלא קטלת ליה. הא ודאי תרתי מיתות בידי שמים לא שייכי. וגם קרבן ומלקות ליתנייהו ביה. אלא ודאי ע"כ מוכרח דאית ביה לאו ומלקות דגמרינן בגז"ש דחוקה דחוקה ממחוסר בגדים. ושפיר איצטריך לאשמעינן דאינו לוקה אלא אחת. וכן קשה מדקתני התם זר שעבד טמא טבול יום מחוסר בגדים ומחוסר כפורים ושלא רחוץ ידים ורגלים אינו חייב אלא אחת עיי"ש. והיינו לומר דאפילו למ"ד איסור חל על איסור מ"מ הכא אינו חייב אלא אחת. דהיינו משום זרות בלבד. משום דכולהו הנך איסורי ליתנייהו אלא בכהנים דוקא ולא בזרים. וקשה בשלמא בכולהו איכא נפק"מ לענין שאינו לוקה אלא אחת. אבל בשלא רחוץ ידים ורגלים הרי לית ביה לא לאו ולא מלקות. אלא עשה לחודה הוא דאית ביה. וענשו אינו אלא מיתה בידי שמים דכתיבא ביה בקרא בהדיא. ולמאי הילכתא אשמעינן ביה דאינו חייב אלא אחת. אלא ודאי עכצ"ל דגם בשלא רחוץ יו"ר איכא אזהרת לאו ומלקות. ויותר מזה תמיהני במה שראיתי להרמב"ם ז"ל גופיה (פ"ט מהלכות ביאת מקדש הלכה י') שכתב וז"ל הטמא ובעל מום ושלא רחוץ ידים ורגלים ששמש במקדש אינן חייבין אלא על עבודות שהזר חייב עליהן מיתה. ועל שאר עבודות באזהרה עכ"ל עיי"ש ובכ"מ שם ובקרית ספר להמבי"ט שם עייש"ה. הרי מבואר בהדיא בדבריו דאיכא אזהרה גם בשלא רחוץ ידים ורגלים כמו בטמא ובע"מ וידוע דאין אזהרה אלא אזהרת לאו ועי' במגלת ספר (סוף לאו ב') מש"כ על דברי הכ"מ שם עיי"ש היטב. וא"כ דברי הרמב"ם גופיה סתרי אהדדי. עוד ראיתי להרמב"ם ז"ל שם שכתב (בהלכה י"א) וז"ל כהן טבול יום ומחוסר כפורים שנטמא והרי הוא מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים ועבד חייב על כל אחד ואחד. ואם היה זר אינו לוקה אלא אחת משום זרות עכ"ל עיי"ש. והוא מהתוספתא שם עיי"ש. אלא דהרמב"ם ז"ל פסק כמ"ד איסור חל על איסור בכולל ומוסיף ובת אחת. ולזה כתב ברישא דחייב על כל אחד ואחד. ובסיפא בזר אינו לוקה אלא אחת. משום דכולהו הנך איסורי ליתנייהו אלא בכהנים. ועי' בכ"מ ובקרית ספר שם. והשתא הרי ע"כ מתבאר מזה דס"ל דגם בשלא רחוץ ידים ורגלים איכא לאו ומלקות. דאל"כ מאי חייב על כל אחד ואחד שכתב ברישא.. ומאי אינו לוקה אלא אחת שכתב בסיפא. והא בשלא רחוץ ידים ורגלים בלא"ה ליכא שום חיובא אלא מיתה בידי שמים. ולא שייכי בה תרי חיובי. וזו סתירה מבוארת בדברי הרמב"ם ז"ל. ולא ראיתי לאחד מהאחרונים ז"ל שיתעורר בזה. ועי' ג"כ בסמ"ג (לאוין ש"ט) שגם מדבריו מתבאר דבשלא רחוץ ידים ורגלים איכא אזהרת לאו עיי"ש ובסמ"ג (עשין קע"ה) עיי"ש היטב:

וראיתי להרמ"ה ז"ל ביד רמה (סו"פ הנשרפין פ"ג ע"ב). עלה דאמרינן התם מחוסר בגדים דבמיתה מנ"ל אר"א וחגרת אותם אבנט וגו' אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והו"ל זרים וכו'. וכתב הרמ"ה וז"ל ואי קשיא לך למה לי לאיתויי מכללא והא בהדיא כתיבא. דכתיב בפרשת בגדים והיו על אהרן ועל בניו בבואם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת ומתו בו כי יחללוהו. ואיכא למימר דהתם הכי קאמר רחמנא. דלא תימא כי הוו בגדיהם עליהם אי מחלי עבודה מחמת טבול יום ומחוסר כפורים ששמשו. דלא מחייבי מיתה. אלא אע"פ שבגדיהם עליהם ומתו בו כי יחללוהו. תדע דבהכי משתעי קרא. דאי ס"ד במחוסר בגדים ששימש קא משתעי קרא. היכא אזהרינהו רחמנא דלא לישמשו מחוסרי בגדים דקא עניש להו. וכי תימא מדכתיב והיו על אהרן ועל בניו. אזהרת עשה לא שמה אזהרה. אבל למאי דמייתי לה בגמרא מטעמא דזרות לא קשיא מידי דהא כתיב וזר לא יקרב אליכם עכ"ל הרמ"ה ז"ל. עיי"ש. ומתבאר מדבריו להדיא דבכל הני דקחשיב בברייתא דואלו הן שבמיתה וכו' אית בהן אזהרת לאו. דאל"כ לא הוה שייך בהו עונש מיתה. והשתא כיון דבההיא ברייתא קחשיב נמי שלא רחוץ ידים ורגלים דבמיתה. עכצ"ל דס"ל להרמ"ה דאזהרת לאו נמי אית בה. דגמרינן לה בגז"ש דחוקה חוקה ממחוסר בגדים. ושלא כדעת הרמב"ם ז"ל (בהלכות סנהדרין שם). איברא דעיקר דברי הרמ"ה ז"ל אלו נפלאים מאוד בעיני דהרי בקרא לא כתיב הכי כלל. דבההוא קרא (דבפרשת תצוה) כתיב והיו על אהרן ועל בניו בבואם אל אהל מועד. או בגשתם אל המזבח לשרת בקודש ולא ישאו עון ומתו וגו'. אבל קרא דומתו בו כי יחללוהו לא כתיב התם כלל. אלא בזר אוכל תרומה (בפרשת אמור). ורק לענין זה הוא דמייתי ליה התם בסוגיא דסנהדרין לעיל מיניה עיי"ש. והשתא א"כ אין מקום לתירוצו כלל. דהרי כיון דלא קאמר קרא אלא שאם בגדיהם עליהם לא ישאו עון ומתו. א"כ אם איתא דמיירי ההוא קרא בטבול יום ומחוסר כפורים. ע"כ נצטרך לומר דאשמעינן קרא שאם בגדיהם עליהם אפי' כשהם טבולי יום ומחוסרי כפורים אינם במיתה. ואין טבול יום ומח"כ במיתה אלא כשאין בגדיהם עליהם. וזהו ההפוך ממש"כ הרמ"ה ז"ל גופי' בתירוצו. אלא שהרמ"ה ז"ל תירץ כן ע"פ לשון הכתוב שהביא בדבריו כמבואר. אבל כתוב כזה ליתא בשום דוכתא. וגם מה שנשען הרמ"ה ז"ל על היסוד דמיתה בידי שמים נמי בעי אזהרה. זהו כדעת הרמב"ם ז"ל בסה"מ (שורש י"ד) ובפיה"מ (ריש פרק בתרא דמכות ובר"פ בתרא דזבחים) עיי"ש. והוא נגד המבואר בסוגיא דגמרא (ר"פ בתרא דמכות) עיי"ש. וכבר עמד בזה הרב לח"מ (ר"פ י"ח מהלכות סנהדרין) עיי"ש בדבריו. ואכמ"ל בזה. ועיקר קושית הרמ"ה ז"ל כבר עמדו עליה התוס' (בסנהדרין ובזבחים שם). והרמב"ן ז"ל בפירושו עה"ת (פרשת תצוה) עיי"ש מה שתירצו. ועכ"פ מתבאר מדברי הרמ"ה ז"ל אלו דס"ל דבשלא רחוץ ידים ורגלים אית בי' נמי אזהרת לאו. וכבר נתבאר דהכי מבואר בתוספתא. ומעתה א"כ שפיר אפשר לומר דזו היא דעת הבה"ג וסייעתו ז"ל. וניחא שפיר מה שמנו שלא רחוץ ידים ורגלים במנין העונשין במספר חייבי מיתה בידי שמים אפי' למה שהבין הרמב"ן ז"ל בכוונתם בהעונשין שמנו:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.