ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/פתיחה למנין העונשין/ו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג פתיחה למנין העונשין ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אמנם כל שאר התלונות שהתלונן הרמב"ם ז"ל על הבה"ג וסייעתו ז"ל ודאי קשה טובא לשיטת רבינו הגאון ז"ל לכאורה. והתנצלותו של הרמב"ן ז"ל בעד הבה"ג אין לה מקום כלל לשיטת רבינו הגאון ז"ל כמו שנתבאר. ובאמת דגם בעד הבה"ג וסייעתו ז"ל אין התנצלותו מספקת להסיר כליל תלונות הרמב"ם ז"ל מעליו. וגם כפי הנראה לא מצא הרמב"ן ז"ל די התנצלות בעד בעל ספר המצות שהביא הרמב"ם ז"ל שם בתוך דבריו שם. וכידוע כוונתו בזה לספר המצות של מר חפץ אלוף ז"ל. שכתב בהדיא וז"ל ומהם שנים ושלשים ענין. הגיד לנו שהוא יתעלה ממונה על עשייתם. לא אנחנו. וכולם נערבים עכ"ל. וכוונתו בזה לעשרים ושלשה חייבי כריתות ותשעה חייבי מיתות בידי שמים. הרי להדיא דמר חפץ אלוף ז"ל הבין דברי הבה"ג כפשטן דכוונתו למנות העונשין מצד עצמן שמוטלים על הב"ד לגמול לרשע כרשעתו בעונש מיתה האמורה בו. ולזה בעונשי כרת ומיתה בידי שמים כתב שהוא יתעלה ממונה על עשייתם לא אנחנו. ומדבריו מתבאר בהדיא כמו שהבין הרמב"ם ז"ל בכוונת הבה"ג ולא כמו שביאר דבריו הרמב"ן ז"ל. וכפי הנראה לא חשש הרמב"ן ז"ל אלא לתרץ דברי הבה"ג ז"ל עצמו בלבד. אבל דברי הרב סה"מ חשבן גם הוא ז"ל לדברים משובשים שנשתבש בכוונת הבה"ג ולא יתכנו כלל. והודה בזה להרמב"ם ז"ל ששפך לעג כמים על דבריו אלו. עד שכתב עליו וז"ל וענין אמרו נערבים. שהוא יתברך ערב שיכרית זה וימית זה. א"כ אין ספק שזה לא נשאר אצלו שיאמין שתרי"ג מצות כולם חייבות לנו. אבל מהם שחייבות לנו ומהם שחייבות לו יתברך. ואמר שהוא ממונה על עשייתם לא אנחנו. וזה בחיי כולו בלבול גדול אצלי. אין ראוי לדבר בו בשום פנים וכו' עכ"ל עיי"ש. אבל לענ"ד מר חפץ אלוף ז"ל היה בימי הגאונים ז"ל ולמד בישיבתם וקבל מהם. ובלתי ספק כוונת הבה"ג היתה ידועה לו יותר מלכל הבאים אחריו. ואם כן ודאי שפיר הוכיח הרמב"ם ז"ל מדבריו שכן כוונת הבה"ג. ודלא כמו שהבין הרמב"ן ז"ל בכוונתו. וגם עיקר מה שביאר הרמב"ן ז"ל בכוונת הבה"ג לא נעלם מהרמב"ם ז"ל. וכבר הרגיש גם הוא ז"ל שיש מקום לומר כן בכוונתו. ולזה כתב שם וז"ל והם נבוכים בהם פעם מונים אותם לבדם. ופעם מונים העונשים והדבר אשר יענש עליו. וישימו זה כולו במצות ל"ת מבלי התבוננות עכ"ל עיי"ש. וכוונתו דלפעמים ראינו להבה"ג וסייעתו שהם מונים העונשים לבדם. ושוב אינם מונים אזהרותיהם במנין הלאוין. ומשמע ודאי מזה שאין כוונתם בהעונשין שמנו אלא להלאוין שלהם. ולפעמים הם מונים העונשין וגם הלאוין שלהם במנין הלאוין. וא"כ בזה הם מונים העונשין מצד עצמן במנין הלאוין מלבד הלאוין שבאו בהם העונשין הללו. הרי שכבר ראה שבקצת מן העונשין נראה שלא היתה כוונתם בהם אלא למנות הלאוין של העונשין הללו ולא העונשין מצד עצמן. וכמש"כ הרמב"ן ז"ל. אלא שכתב שיש בזה מבוכה בדבריהם. משום שבעונשים אחרים מנו גם הלאוין וגם העונשין במנין הלאוין. ובאמת שכל המתבונן היטב בדברי הבה"ג וסייעתו ז"ל יראה שצדקו מאוד דברי הרמב"ם ז"ל בזה. שהרי מנה הבה"ג במנין הלאוין לאו דלא תרצח ולאו דלא תגנוב ולאו דלא תנאף. מלבד מה שמנה כבר במנין העונשין שלו הרוצח במספר מחייבי הרג. וגונב נפש ובא על אשת איש במספר מחייבי חנק. ומנה ג"כ במנין הלאוין לאו דלא תסור מן הדבר אשר יגידו לך וגו'. מלבד מה שכבר מנה במחייבי חנק זקן ממרא. אע"ג דאזהרת זקן ממרא היא מלאו דלא תסור מן הדבר וגו'. כמבואר בספרי (פ' שופטים) וברמב"ם (ריש הלכות ממרים) עיי"ש. ובסה"מ להרמב"ם (לאוין שי"ב) ושאר ראשונים. ומנה גם כן העושה מלאכה ביוה"כ במנין העונשין במחייבי כריתות. וחזר ומנה במנין הלאוין לאו דלא תעשה מלאכה דיוה"כ. וכן מנה במנין העונשין במספר מחייבי מיתה בידי שמים האוכל טבל. ומ"מ חזר ומנה במנין הלאוין לאו דלא יחללו את קדשי בני ישראל. שהוא אזהרה על אכילת טבל. כמבואר בפרק הנשרפין (פ"ג ע"א) עיי"ש ובשאר דוכתי. וכן מנה במנין העונשין במספר חייבי סקילה המדיח. וחזר ומנה במנין הלאוין לאו דלא ישמע על פיך. שהוא אזהרה למדיח. כמבואר בפרק ארבע מיתות (ס"ג ע"ב) עיי"ש. וכן מנה במנין העונשין במספר חייבי סקילה הנותן מזרעו למולך. ומ"מ חזר ומנה במנין הלאוין לאו דלא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש. שהוא אזהרתו. וכן מנה במנין העונשין במספר חייבי מיתה בידי שמים פרוע ראש ששמש במקדש. וחזר ומנה במנין הלאוין לאו דראשיכם אל תפרעו. שהוא אזהרתו. וכבר הרגישו קצת אחרונים ז"ל בקצת מזה. ונדחקו ליישב ע"פ דרכו של הרמב"ן ז"ל לענין לאו דמלאכת שבת. אבל הדברים דחוקים ורחוקים ולא יתכנו כלל ואין להאריך בזה:

ואחזה אנכי שכבר הרגישו קמאי דקמאי הראשונים ז"ל ממחברי האזהרות ההולכים בעקבי הבה"ג ז"ל במבוכה זו שבדברי הבה"ג ז"ל במנין המצות. ותקנו בקצת ממצות אלו באזהרותיהם. כמו בלאו דמלאכת שבת שעורר הרמב"ם ז"ל על הבה"ג כמשכ"ל. כבר הרגיש בזה הר"י אלברגלוני ז"ל. וטרח לתקן זה באזהרותיו. שכתב באזהרה זו וז"ל דקדוק הלכות שבת הזהר ממצוא ולדבר חפצי חשקך דרישת חפצי הותרו למצוא ולדבר וכו' עכ"ל עיי"ש. ומבואר מדבריו אלו שהבין בכוונת הבה"ג במה שחזר ומנה במנין הלאוין לאו דלא תעשה כל מלאכה אחר שכבר מנה במנין העונשין עונש דמחלל שבת. היינו משום דלאו זה כולל נמי אזהרה שלא לדבר בשבת בעסקי רשות. וכדאמרינן בשבת (פרק שואל ק"נ ע"א) ממצא חפצך ודבר דבר חפציך אסור חפצי שמים מותר עיי"ש. ולדעת התוס' שם (בד"ה ודיבור) איסורו מדאורייתא עיי"ש. ובתשובות חות יאיר (סי' נ"ג) תקע בה מסמורת והכריח כן מסוגיא דגמרא שם עיי"ש בדבריו. וכן מתבאר מדברי הרמב"ן ז"ל (בפי' עה"ת פ' אמור) דיש בה איסור דאורייתא עיי"ש. אלא דס"ל שאין בה אלא איסור עשה מדכתיב תשבות. שבתון עיי"ש בדבריו. ולזה לשיטתו אזיל במה שלא רצה כאן לאוקמי לאו זה אליבא דהבה"ג אלא משום מחמר. אבל הר"י אלברגלוני ז"ל ס"ל דכי היכי דהו"ל בכלל העשה איתי' ג"כ בכלל הלאו מיהת לענין איסורא בעלמא. ואפשר דהיינו משום דלא איתרבי אלא מריבויא דכל כי היכי דמרבינן מדכתיב כל חלב לא תאכלו חצי שיעור לאיסורא בעלמא (ריש פרק בתרא דיומא) עיי"ש. וכבר הבאתי לעיל (לאוין ל') כמה מהראשונים ז"ל דס"ל דגם בחצי שיעור יש בו לאו אלא שאין לוקין עליו עיי"ש. ובפרט לפמש"כ התוס' במנחות (נ"ו ע"ב) ד"ה אמר מום וכו' ובפסחים (פרק אלו עוברין מ"ג ע"ב) ד"ה מאן שמעת וכו' דכל דאיכא סברא לרבות לכ"ע מרבינן ליה מריבויא דכל עיי"ש. וא"כ הכא כיון דהו"ל מיהת בכלל עשה דשביתה ודאי מסתבר לומר דאיתרבי נמי בכלל הלאו. וגם אשכחן דכיו"ב איקרי מלאכה דכתיב (בראשית ל"ט י"א) ויבא הביתה לעשות מלאכתו ותרגם אונקלס למיבדק בכתבי חושבני'. וכן הוא בתרגום יונתן למיבחוש בפנקסי חושבניה. וכן הוא בבראשית רבה שם עיי"ש. הרי דאיקרי מלאכה. ובשכל טוב שם מבואר יותר שכתב וז"ל לעשות מלאכתו לחשוב חשבונות של רבו שכך היתה מלאכתו שהוא היה אפוטרופס של הבית וכו' ונקראת מלאכה ואסורה היא לבני ברית בשבת ויו"ט לחשוב חשבונות שאינם של דבר מצוה וכו' עכ"ל עיי"ש הרי להדיא דס"ל דמשום מלאכה אסור. והיינו משום דהו"ל בכלל לאו דמלאכה. וכן הוא במכילתא דרשב"י (פ' ויקהל) מנין למקח וממכר וכו' שנקראו מלאכה וכו' והכי נמי מתבאר מדאמרינן בירושלמי (פרק אלו קשרים ה"ג) אמר רבי אבהו שבת לה' שבות כה'. מה הקב"ה שבת ממאמר אף את שבות ממאמר וכו' עיי"ש. הרי דשביתת הקב"ה אינה אלא ממאמר ומ"מ קרי לה קרא מלאכה כדכתיב ויכל וגו' מלאכתו אשר עשה וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו. ועי' ביפה מראה שם שכתב דאע"ג דבהדיא כתיב קרא ממצא חפציך ודבר דבר ניחא ליה למלף מדאורייתא עיי"ש. ולדעת התוס' והרב חות יאיר דאסור מדאורייתא. וא"כ עכצ"ל דבתלמודא דידן דיליף לה מקרא דדברי קבלה היינו רק משום דבהך קרא מבואר הדבר יותר. אבל בירושלמי נקט עיקר ילפותא מדאורייתא מנ"ל ומייתי לה מקרא דשבת לה'. דגלי קרא דמאמר נמי בכלל מלאכה. וכן מבואר בפירש"י שעל הרי"ף (בפרק בתרא דביצה) דמקח וממכר דאורייתא אסור עיי"ש:

ובאמת דהכי משמע מלשון הבה"ג בנוסחא שלפנינו שהיא ג"כ נוסחת הרמב"ן ז"ל. שכתב לא תעשה מלאכה דלאו מאבות מלאכות בשבת עיי"ש. ואם כוונתו כמו שהבין הרמב"ן ז"ל לאיסור מחמר בלבד הו"ל למכתב בהדיא לא תעשה מלאכה דמחמר. אבל לפי מה שהבין הר"י אלברגלוני ז"ל. דברי הבה"ג מדוקדקים. דמשום שהענינים הנכללים במצא חפציך ודבר דבר רבים הם. לזה כתב בדרך כלל מלאכה דלאו מאבות מלאכות. מיהו גם לדברי הרמב"ן ז"ל אפשר לומר דס"ל להבה"ג כדעת רש"י (פ"ק דע"ז ט"ו ע"א). וכן דעת הר"ן ז"ל שם ובהגהות מרדכי (סוף קידושין). דגם שביתת בהמתו בכלל לאו זה עיי"ש. ולזה כתב סתם דלאו מאבות מלאכות. אלא דמדברי הרמב"ן ז"ל לא משמע הכי עיי"ש. ואין להאריך בזה. ובאזהרות הר"א הזקן ז"ל השמיט לאו זה ממנין הלאוין שלו. ולא מנה אלא במנין העונשין מחלל שבת בין חייבי סקילה עיי"ש. והדבר ברור דהיינו משום שכבר הרגיש גם הוא בהשגת הרמב"ם ז"ל על הבה"ג בזה. ולכן השמיט לאו זה ממנין הלאוין. וכן במלאכת יוה"כ לא מנה העונש והלאו אלא במצוה אחת בלבד. והשמיט עונש כרת דמלאכת יוה"כ ממנין העונשין ולא מנה אלא הלאו במנין הלאוין עיי"ש. ולא כהבה"ג שמנה שניהן. עונש כרת במנין העונשין במספר חייבי כריתות. והלאו במנין הלאוין. ובלתי ספק היינו משום שהוקשה לו בדברי הבה"ג כמו שהקשינו לעיל בזה. דאחר שמנה העונש במנין העונשין למה חזר ומנה הלאו במנין הלאוין. והא היינו הך. דגם העונשין לא נמנו מצד עצמן אלא משום אזהרותיהן. אלא דצ"ע מה שהשמיטו ממנין העונשין ולא מנה אותו עם שאר חייבי כריתות. כמו שעשה במלאכת שבת שמנה עונש סקילה דעושה מלאכה בין שאר חייבי סקילה אלא שהשמיט הלאו ממנין הלאוין. והכא נמי לא היה לו להשמיט אלא הלאו ממנין הלאוין ולמנות עונש כרת דעושה מלאכה ביוה"כ עם שאר חייבי כריתות במנין העונשין. ויותר קשה דאכילת יוה"כ לא מנה אלא במנין העונשין במספר שאר חייבי כרת ולא במנין הלאוין. ומ"ש אכילה ממלאכה. והרי תנא דמתניתין מנה שתיהן (בריש כריתות) בין חייבי כריתות. ובין חייבי מלקות (בריש פרק בתרא דמכות) עיי"ש. וכבר העירותי בזה לעיל (עשין נ"ה) עיי"ש. מיהו לזה אפשר לומר דדבריו מדוקדקים היטב דאכילת יוה"כ דאין אזהרתה מפורשת בתורה אלא גמרינן לה בגז"ש ממלאכה. לא מנה אלא עונש כרת שמפורש בה בהדיא בקרא. משא"כ מלאכה דעונש כרת דידה לא נתפרש בקרא בהדיא. דמאי דכתיב והאבדתי את הנפש ההיא. על עינוי הוא דקאי. כמו שיתבאר לפנינו (עונש נ"ו נ"ז) עיי"ש היטב. לכן לא מנה אלא הלאו שמפורש בה בקרא בהדיא. והיינו משום דאין העונש והאזהרה נמנין אלא באחת ולכן לא מנה אלא איזה משניהם המפורש בהדיא בקרא. וממילא מבואר דמלאכת שבת כיון דגם העונש מפורש בקרא בהדיא. לכן מנאה עם שאר חייבי סקילה במנין העונשין. ושוב לא מנה הלאו במנין הלאוין:

אבל דברי הבה"ג ודאי תמוהים לכאורה דאף דבמלאכת שבת יפה כתב הרמב"ן ז"ל דמה שחזר ומנה במנין הלאוין לאו דמלאכת שבת. אע"פ שכבר מנה מלאכת שבת במנין העונשין. היינו משום אזהרה דמחמר שאינו בסקילה אלא בלאו גרידא. מ"מ אכתי במלאכת יוה"כ דגם שם מנה הבה"ג הלאו במנין הלאוין מלבד מה שכבר מנאה במנין העונשין מאי איכא למימר. והדבר תמוה על הרמב"ן ז"ל שלא הרגיש דשם אין מקום לתירוצו ואמאי חזר הבה"ג ומנה הלאו במנין הלאוין אחר שכבר מנה אותו במנין העונשין. וכן באזהרות הר"י אלברגלוני מנה מלאכת יוה"כ במנין העונשין וגם במנין הלאוין. והדבר תמוה דבמלאכת שבת הרגיש הוא ז"ל גופיה דאחר שנמנה במנין העונשין לא היה ראוי לחזור ולמנותו במנין הלאוין. אלא שמ"מ חזר ומנה אותו משום איסור מצא חפציך ודבר דבר כמש"כ. וא"כ ביוה"כ מאי איכא למימר. והא איסור ממצא חפציך ודבר דבר בין בקרא דמייתי בתלמודין מדברי קבלה. ובין בקרא דמייתי בירושלמי שם מן התורה מדכתיב שבת לה'. לא אשכחן אלא בשבת ולא ביוה"כ. וא"כ אחר שמנה מלאכת יוה"כ במנין העונשין. לא היה לו לחזור שוב ולמנותו גם במנין הלאוין. וזה תמוה טובא לכאורה וצ"ע:

אמנם נראה דדברי הבה"ג וממילא גם דברי הרמב"ן ז"ל מליצו נכונים דאפשר לומר דהבה"ג לשיטתו אזיל שכתב (בהלכות אבל) דעבדים לענין מלאכת שבת ויו"ט איתקוש למרייהו דכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה וגו' עבדך ואמתך. כל מלאכה דאסור ליה למרייהו למיעבד. אסירא להו לדידהו למיעבד עיי"ש. והרמב"ן ז"ל (בתורת האדם) השיג עליו וכתב וז"ל דברי בה"ג לא נתבררו לי. מנ"ל שיהא יו"ט כשבת לענין איסור מלאכה דעבדים. שאני אומר כיון דגזה"כ הוא בשבת. אין למדין הימנה יו"ט. שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו עכ"ל עיי"ש. והובא בב"י (או"ח סי' תקכ"ו) עיי"ש. הרי דעכ"פ להבה"ג יו"ט כשבת לכל הילכותיו לענין מלאכה. וא"כ ודאי דה"ה לענין מחמר ולענין שביתת בהמתו וכ"ש יוה"כ דמחמר ושביתת בהמתו נמי בכלל אזהרתו. ועי' מש"כ בזה הרב פר"ח (או"ח סי' תצ"ה) ובשאר אחרונים שם. וא"כ הבה"ג לשיטתו אזיל ושפיר מנה גם ביוה"כ לאו דמלאכה במנין הלאוין. אע"פ שכבר מנה עושה מלאכה ביוה"כ במנין העונשין. ותירוצו של הרמב"ן ז"ל שייך שפיר בשיטת הבה"ג ביוה"כ כבשבת. ועפ"ז ניחא נמי דברי הר"י אלברגלוני ז"ל דאזיל ג"כ בזה בשיטת הבה"ג. והו"ל יוה"כ כשבת. ושפיר מנה העונש וגם הלאו. אבל הר"א הזקן ז"ל אזיל לטעמיה דגם במלאכת שבת לא מנה העונש והלאו אלא במצוה אחת. וע"כ היינו משום דס"ל דכיון דמ"מ אין לנו במלאכת שבת אלא לאו אחד. אע"פ שנכללו בו עניני מלאכה שנאמר בהם עונש סקילה ושאין בהם סקילה מ"מ אין למנותו אלא בלאו אחד. כיון דהלאו סתם נאמר בתורה וכשיטת רבינו הגאון ז"ל. וזו היא ג"כ שיטת הרמב"ן ז"ל. והילכך גם במלאכת יוה"כ לא מנאן אלא בלאו אחד:

אלא שיש לתמוה במה שראיתי עוד להר"א הזקן ז"ל שכשהביא במנין הלאוין לאו דלא תנאף כתב וז"ל חקתי לא תנאף מזהר מנאף בעקולו לא יעקבם כי ישמע קולו עכ"ל עיי"ש. וביאור דבריו מבואר שהרגיש במה שעמדנו לעיל על הבה"ג שמנה אשת איש במנין העונשין במספר חייבי חנק. וחזר ומנה שוב גם לאו דלא תנאף במנין הלאוין. והוא אזהרת אשת איש. ולתקן זה רמז שחזר ומנה לאו זה משום שכולל אזהרה לעוקב אחר הנואף. וכוונתו למאי דאמרינן (פרק כל הנשבעין מ"ז ע"ב) לא תנאף לא תנאיף מכאן אזהרה לעוקב אחר הנואף ופירש"י וז"ל לעוקב אחר המנאף. נעשה לו אפוטרופוס להרגיל לו נשים לניאוף עכ"ל עיי"ש. וכיון דאיסורא בעלמא הוא ואינו בכלל עונש חנק שנמנה במנין העונשין. לכן חזר ומנה הלאו במנין הלאוין משום איסור זה. וא"כ מבואר דלאו כזה משום שכולל מה שיש בו עונש מיתה ומה שאין בו אלא לאו גרידא. הוא מונה אותו בשתים. במנין העונשין וגם במנין לאוין. וזה סותר שיטתו. מיהו לזה אפשר לומר דס"ל דלאו דלא תנאף לא אתי להזהיר אלא על איסור עוקב אחר המנאף בלבד. והעונש חנק דבא על אשת איש שנמנה במנין העונשין אינו משום אזהרת לא תנאף. אלא משום דאית בה אזהרה מיוחדת בפ"ע מדכתיב ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך וגו'. אבל יש לתמוה במה שמנה הר"א הזקן ז"ל במנין העונשין במספר הנסקלין בן סו"מ. וחזר ומנה במנין הלאוין לאו דלא תאכלו על הדם שהוא אזהרת בן סו"מ. כמבואר בפרק ארבע מיתות (ס"ג ע"א) עיי"ש. ועכצ"ל דהיינו משום דלאו זה כולל נמי ענינים אחרים שאינם בסקילה אלא בלאו גרידא וכמבואר שם עיי"ש. ורק משום ענינים אלו הוא שחזר ומנה לאו זה במנין הלאוין. וזה סתירה לשיטתו. דבכל כיוצא בו אינו נמנה אצלו אלא בלאו אחד. וכמו שנתבאר לעיל. ואף כי גם הבה"ג מנאם כן. הרי הבה"ג לשיטתו אזיל דגם לאוי דמלאכת שבת ודיוה"כ מנאן שתים שתים. אבל הר"א הזקן ז"ל דהנך לא מנאן אלא אחת אחת. גם לאו זה לא היה לו למנותו אלא באחת. והיותר מתמיה מה שראיתי באזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל שלא מנה במנין הלאוין שלו לאו דלא תאכלו על הדם. אלא במנין העונשין מנה בן סו"מ במספר חייבי סקילה עיי"ש. וזו תימא דהר"א הזקן והר"י אלברגלוני החליפו כאן שיטתם. שהרי לפי מה שנתבאר. לשיטת הר"י אלברגלוני ז"ל כל כיו"ב יש למנותו בשתים. ואילו כאן לא מנה אלא באחת. והר"א הזקן ז"ל דלשיטתו כל כיו"ב אינו נמנה אלא באחת מנה כאן בשתים. ואולי אפשר לומר לדעת הר"א הזקן ז"ל דס"ל דלדידן לדינא אזהרת בן סו"מ אינה מן הלאו דלא תאכלו על הדם. ולא קיי"ל כר"י דאמר התם דאזהרתו היא מהלאו דלא תאכלו על הדם. משום דכולהו תנאי ואמוראי דהתם משמע דלא ס"ל הכי עיי"ש היטב. ובדברי. הרמ"ה ז"ל שם. וס"ל להר"א הזקן ז"ל דלדידן אין אזהרת בן סו"מ אלא מהלאו דלא תגנבו. וכדאמרינן בירושלמי (פ"ח דסנהדרין ה"ג) עיי"ש ובמש"כ מפרשי הירושלמי שם. ולאו זה באמת לא מנה הר"א הזקן. ז"ל. במנין הלאוין שלו. ואפשר דבאמת היינו משום דלשיטתו אזיל. ומה שמנה בריש מנין הלאוין לאו דגנבה היינו לאו דלא תגנוב שהוא אזהרה לגנבת נפשות. ואע"ג דגם בזה כבר מנה גונב נפש במנין העונשין במספר הנחנקין. הרי לא מתחייב חנק אלא על המכירה שאחר הגניבה. ואזהרתו אינה אלא מהלאו דלא ימכרו ממכרת עבד. כמבואר בפרק הנחנקין (פ"ו ע"א) עיי"ש. ולאו זה לא מנה באזהרות הר"א הזקן ז"ל וגם בזה אזיל לשיטתי'. ולהכי לא מנה אלא לאו דלא תגנוב משום דעל הגניבה לחודה לא מתחייב חנק. ואיכא למ"ד התם דלקי עלה עיי"ש. ואינו ענין לעונש חנק שמנה במנין העונשין. אבל לאו דלא ימכרו ממכרת עבד. אע"פ שכולל ג"כ אזהרה למכירת עבד עברי על אבן הלקח. כמבואר בספרא (פ' בהר). ואין בו אלא לאו גרידא. מ"מ לא חזר ומנה אותו במנין הלאוין וכשיטתו:

ועדיין יש לתמוה במה שמנה הר"א הזקן ז"ל במנין העונשין במספר חייבי מיתה בידי שמים פרוע ראש ששמש. וחזר ומנה במנין הלאוין לאו דראשכם אל תפרעו. ואע"ג דגם הבה"ג מנאן כן. כבר ביאר הרמב"ן ז"ל (בל"ת קס"ג) דהיינו משום דס"ל דבכלל לאו זה גם שלא לבא אל המקדש פרוע ראש בלא שמוש. ואין בזה מיתה אלא מלקות. וכדעת הרמב"ם ז"ל. ומשום אזהרה זו הוא שחזר ומנה לאו זה במנין הלאוין עיי"ש היטב בדבריו. וזה יתכן להבה"ג ז"ל. אבל הר"א הזקן ז"ל הרי גם בכיוצא בזה לשיטתו אינו נמנה אלא באחת. ולא היה לו לחזור ולמנות הלאו במנין הלאוין. וכן יש לתמוה מה שמנה שם (בריש מנין הלאוין שלו) לאו דלא תרצח. אחר שכבר מנה רוצח במנין העונשין במספר חייבי סייף. דאפי' אם נקבל מש"כ בנתיב מצותיך (דפ"א ע"ב) בדעת הבה"ג. מ"מ לא יתכן זה בדעת הר"א הזקן ז"ל. כיון שנתבאר דגם בכל כיו"ב לשיטתו אינו נמנה אלא באחת. ובפרט שגם בדעת הבה"ג אין דברי בעל נ"מ נכונים כלל בזה. ולדידי היה נראה יותר לומר בכוונת הבה"ג במה שחזר ומנה לאו דלא תרצח במנין הלאוין. ע"פ מאי דאמרינן בפסיקתא רבתי (ריש פרשה כ"ה) לא תרצח לא תתרצח עיי"ש. והיינו לומר דבכלל אזהרה זו שלא לרצוח את עצמו. דאפי' למ"ד רשאי אדם לחבול בעצמו. מ"מ קטלא שאני. וכדאמרינן בפרק החובל (צ"א ע"ב) מדכתיב אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש עיי"ש. וכן מתבאר מדאמרינן בירושלמי (פ"ק דברכות הלכה ה') דאזהרת לא תרצח היא בכלל פרשת ק"ש. דכתיב ואבדתם מהרה מאן דקטיל מתקטיל עיי"ש. והדברים סתומים לכאורה. והמפרשים כולם לא יצאו ידי חובתם עיי"ש. אבל הנראה דהכונה לומר דקרא דהשמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו' הו"ל אזהרה על ואבדתם מהרה וגו'. משום דלאזהרת ע"ז לא צריך קרא. דבלא"ה איכא כמה אזהרות בע"ז. והילכך ס"ל דע"כ לא אתי קרא אלא להזהיר על איבודם. כלומר השמרו לכם שלא תגרמו לנפשכם להאבד מהרה. ונענשים גם על שאבדו את עצמם בכך. וזו היא ג"כ אזהרת לא תרצח שבכללו ג"כ לא תתרצח. שברצחו את חבירו עובר על חבירו בלא תרצח. ועל עצמו בלא תתרצח. משום שבכך מביא על עצמו מיתת ב"ד בהתראה ובעדים. ובלא עדים והתראה מיתה בידי שמים ומאבד את נפשו. וזהו שאמרו בירושלמי מאן דקטיל מתקטיל. וכן ראיתי בהלכות קטנות (ח"ב סי' רל"א) ובבית מאיר (יו"ד סי' רט"ו) שכתבו בפשיטות דההורג את עצמו עובר בלא תרצח עיי"ש. אבל לא הביאו שום מקור לזה ואכמ"ל בזה. ועפ"ז ניחא שפיר מה שחזר הבה"ג ומנה במנין הלאוין לאו דלא תרצח. משום אזהרת רוצח את עצמו. שאינו בכלל עונש סייף דרוצח שמנה במנין העונשין. דהאי לאו בר עונש בב"ד הוא. ואין דינו מסור אלא לשמים ואין בו אלא אזהרת לאו בלבד. ומקומה במנין הלאוין ומלבד זה כבר כתבתי בזה לעיל במנין הלאוין (לאו פ"ד) ולקמן במנין העונשין (עונש צ"א) אלא דכל זה לא יתכן אלא להבה"ג ז"ל. אבל לא להר"א הזקן ז"ל דגם בכל כיו"ב אינו מונה העונש והלאו אלא במצוה אחת. ולא היה לו לחזור ולמנות הלאו במנין הלאוין אחר שמנה העונש במנין העונשין. אם לא שהוא מונה העונש מצד עצמו בחשבון המצות מלבד הלאו שנמנה בפ"ע במנין הלאוין:

ועכ"פ ראינו שכבר הרגישו ראשוני ראשונים ז"ל בהמבוכה שיש בענין זה בדברי הבה"ג ז"ל. וטרחו עצמם לתרץ בקצת מצות. אבל עדיין אין הדברים מספיקים ליישר כל המעקשים כמו שנתבאר. וגם בכל האזהרות של הנמשכים אחר הבה"ג רבתה המבוכה בענין זה. כמו שראינו באזהרות הר"א הזקן והר"י אלברגלוני ז"ל. וכן באזהרות הרשב"ג ז"ל אף שבהרבה מן העונשין לא מנה אזהרותיהם במנין הלאוין. מ"מ רבו כמו רבו העונשין שנמנו אצלו במנין העונשין שחזר ומנה אזהרותיהם במנין הלאוין. כמו חלב. ודם. ונדה. ואחות אשה. והמפטם את הקטורת. והסך בשמן המשחה. שמנאן במנין העונשין במספר חייבי כריתות. ומ"מ מנה ג"כ אזהרותיהן במנין הלאוין. וכבר העיר עליו בזה הרשב"ץ ז"ל בזה"ר בכל אחד מאלו עיי"ש ובמש"כ בזה לעיל (לאוין כ"ה. קי"ח) ובשאר מקומות. וביותר יפלא מאד בדברי הבה"ג וסייעתו ז"ל מה שמנו במנין העונשין במספר חייבי כריתות מי שלא מל ושלא עשה פסח. ובמספר חייבי מיתה בידי שמים מנו משמש במקדש בלא רחיצת ידים ורגלים. וחזרו ומנאום במנין העשין. ובכל הנך ודאי לא יתכנו דברי הרמב"ן ז"ל כלל. וכבר הרגישו בזה קצת אחרונים ז"ל. והדבר יפלא מכל צד שאם אין כוונת הבה"ג וסייעתו ז"ל בהעונשין שמנו אלא להאזהרות שעליהן באים עונשין הללו. וכמו שהבין הרמב"ן ז"ל. א"כ לא היה להם לחזור ולמנות עשין הללו במנין העשין שכבר מנאום במנין העונשין. ועוד דכיון דאין בהנך תלתא אזהרת לאו כלל. ועשה הוא דאית בהו. א"כ מאי ענין עונשין הללו למנין הלאוין. שהרי כל העונשין שמנו הבה"ג וסייעתו ז"ל. באים לדעתם במספר הלאוין. והרי הנך אינם אלא עשין. וע"כ מוכרח מזה שאין לנו אלא כמו שהבין הרמב"ם ז"ל בכונת הבה"ג דהעונשין מצד עצמן הוא מונה בחשבון המצות זולת אזהרותיהם. וס"ל דהעונשין עצמן יש עליהן תורת ל"ת. ונמנין במנין הלאוין בפ"ע. מלבד אזהרותיהן שנמנין ג"כ בפ"ע במנין הלאוין. אם לאוין הן. או עשין במנין העשין. כמו פסח ומילה ורחיצת ידים ורגלים. וא"כ ודאי השגת הרמב"ם ז"ל עומדת בתקפה על הבה"ג וסייעתו ז"ל. דממנ"פ העונשין אין למנותן במנין הלאוין. דלגבי הנדון עצמו ודאי לא יתכן למנותן כלל. דאיך ימנה העונש וגם הציווי שנתחייב עליו העונש ההוא. ולגבי חובת הב"ד הרי אין זו אלא מ"ע בקו"ע. ואין מקומה במנין הלאוין. ועוד בחייבי כריתות ומיתה בידי שמים ליכא שום מצוה לב"ד. שהרי אין דינם מסור אלא לשמים ואין למנותן כלל:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.