ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/פתיחה למנין העונשין/ה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג פתיחה למנין העונשין ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אלא דזה לא יתכן רק להבה"ג וסייעתו ז"ל. אבל לשיטת רבינו הגאון ז"ל בהדיא מבואר בדבריו שהוא מונה גם כל הלאוין של כל אותן שמנה במנין העונשין שבמיתה. מלבד מה שמנה העונשין משום המצוה שבהן המוטלת על הב"ד. וכמו שנתבאר לעיל (אות ב'). וא"כ ודאי קשה טובא לכאורה דאף ע"פ שמנה לקמן במנין הפרשיות (פרשה ט') פרשת מלקות. וכוונתו לעונש מלקות. שהיא מצוה המוטלת על הב"ד כמו העונשין שבמיתה שמנה כאן. מ"מ הדבר תמוה דאכתי הו"ל למנות בפ"ע גם עונשי מלקיות של מוציא שם רע. ושל בן סו"מ. ושל עדים זוממין דגלות ובן גרושה וחלוצה. ושל שבועת שוא ושקר לשעבר. דליתנייהו בכלל פרשת מלקות. אלא בכל חד באפי נפשי' גלי בהו קרא עונש מלקות. כמו שמנה כאן בעונשין שבמיתה עונש של כל עבירה ועבירה בפ"ע. מיהו ממלקות דמוציא שם רע ליכא קושיא שכבר מנה רבינו הגאון ז"ל לקמן במנין הפרשיות (פרשה ל"ב) פרשת מוציא ש"ר. וגם המלקות בכללה כמו שיתבאר שם בס"ד עיי"ש. אבל אכתי ממלקות דאינך אחריני קשה. ואע"ג שמנה לקמן במנין הפרשיות גם פרשת עדים זוממין (פרשה ג'). מ"מ הרי לא מנה אלא פרשת כאשר זמם. כמבואר בלשונו שם עיי"ש. והרי עדי גלות ודבן גרושה וחלוצה לא נפקי מקרא דכאשר זמם. כמבואר בסוגיא דרפ"ק דמכות עיי"ש. וא"כ מלקות דידהו אינה בכלל פרשה זו. איברא שכבר ביארנו לעיל (אות ד') דגם ממלקות דעדי גלות ודבן גרושה וחלוצה ליכא קושיא עיי"ש. ואמנם ממלקות דבן סורר ומורה ודשבועת שוא ושקר לשעבר. ודאי קשה טובא לכאורה דלפום שיטתו הו"ל למנותן בפ"ע במנין הלאוין. מיהו נראה דלענין מלקות דבן סו"מ כיון דלא נפק"ל אלא בגזירה שוה דבן בן מפרשת מלקות. דכתיב והיה אם בן הכות וגו'. כמבואר בסנהדרין (ע"א ע"ב) עיי"ש. א"כ איכא למימר דרבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל. דכל כיו"ב אינו נמנה לדעתו בפ"ע במנין המצות. והו"ל לשיטתו בכלל פרשת מלקות דמינה גמרינן לה בגז"ש. כמו שכבר ביארנו בכמה דוכתי. ובפרט במבוא (סי' ז' שורש ב') עי"ש. וכיון שמנה לקמן במנין הפרשיות פרשת מלקות. להכי שוב לא מנה מלקות זו דבן סו"מ. ובהכי ממילא אתי שפיר נמי לענין מלקות דמוציא שם רע דנפק"ל נמי בגז"ש זו מקרא דפרשת מלקות (כתובות מ"ו ע"א). ואין צורך למש"כ בזה לעיל. וגם לענין מלקות דשבועת שוא ושקר דלשעבר איכא למימר כיון דלא נפק"ל מלקות דשבועת שוא ושקר דלשעבר אלא מדכתיב בשבועת שוא כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא ודייקינן מינה דב"ד של מעלה הוא דאין מנקין אותו אבל ב"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו. כדאמרינן בפ"ג דשבועות ורפ"ק דתמורה שם. ושבועת שקר לשעבר לא נפק"ל התם אלא מדכתיב לשוא לשוא שתי פעמים אם אינו ענין לשבועת שוא תניהו ענין לשבועת שקר לשעבר דלוקה עיי"ש. א"כ עכצ"ל דעיקר עונש מלקות לא מהאי קרא גופי' נפק"ל. דהרי מדיוקא דהך קרא לא שמענו אלא דב"ד של מטה מנקין אותו. אבל במה ואיך מנקין אותו. לא רמיזא בהך קרא כלל. ואפשר דאין מנקין אותו אלא במיתה או בעינוים וסגופים ועונשין אחרים. ואם במלקות. אכתי לא ידעינן כמה. אם כשאר חייבי לאוין בארבעים. או יותר או פחות ממספר זה. גם שאר הדינים המבוארים בפרשת מלקות בשאר חייבי מלקיות מנ"ל שנוהגים ג"כ במלקות זו שאינה בכלל פרשת מלקות. אלא בקרא מיוחד באנפי נפשה כתיבא. ועכצ"ל דהך קרא אינו אלא גילוי מילתא בעלמא לומר דגם שבועת שוא אף ע"ג דלאו שאין בו מעשה הוא הו"ל ג"כ בכלל פרשת מלקות. ומדכתיב לשוא לשוא שני פעמים איתרבו גם שבועת שקר לשעבר בכלל פרשת מלקות כשבועת שוא. וא"כ עיקר מלקות דשבועת שוא ושבועת שקר לשעבר לא שמענו אלא מפרשת מלקות. אלא דאי לאו קרא דכי לא ינקה ה' וגו' הוה ממעטינן לה מכללא דהך פרשה. משום דלא דמיא ללאו דחסימה. ואתי קרא דלא ינקה ה' וגו' ואהדרה לכללא דההיא פרשה. דמדכתיב לא ינקה ה' דייקינן דב"ד של מעלה הוא דאין מנקין אותו אבל ב"ד של מטה מנקין אותו. ומדלא פירש הכתוב מה הנקיון הזה שמעינן דמסתמא מנקין אותו כדרך שמנקין שאר חייבי לאוין שנכללו בפרשת מלקות. ומעתה א"כ אחר שמנה רבינו הגאון ז"ל פרשת מלקות יפה עשה שלא מנה שוב גם מלקות דשבועת שוא ודשבועת שקר לשעבר. משום דגם הנך בכלל פרשת מלקות נינהו:

ועוד אפשר לומר בפשיטות יותר עפמש"כ הריטב"א ז"ל בשבועות (כ' ע"ב) עלה דההיא דאמרינן התם דתניא שוא ושקר אחד הן. ואמרינן מאי דבר אחד דבדבור אחד נאמרו כדתניא וכו'. למאי הילכתא מיבעי לי' כשם שלוקה על שקר כך לוקה נמי על שוא. ופירש"י כשם שלוקה על שקר בלאו שיש בו מעשה כך לוקה נמי על שוא אע"פ שאין בו מעשה דנפק"ל מלא ינקה ה' כדלקמן וכו' עכ"ל עיי"ש. וכתב על זה הריטב"א וז"ל וא"ת דאסיקנא דהכי קאמר כשם שלוקה על שקר כך לוקה על שוא. למה לי משום דבדבור אחד נאמרו. תיפוק ליה מדאביי דלקמן דכתיב כי לא ינקה ה' וגו' אבל ב"ד מלקין אותו ומנקין אותו. וי"ל דאף אביי לא עביד ההיא דרשא ממלה יתירה דה' כדלקמן אי לאו דאיכא הא דבדבור אחד נאמרו. ואי לאו דרשא דאביי נמי הוה מוקמינן ליה לדרשא אחריתא וכו' עכ"ל עיי"ש. ומבואר לפ"ז דמדרשא דאביי לחוד ליכא למשמע מלקות לשבועת שוא ושקר לשעבר. אי לאו דאיכא נמי היקישא דשוא לשקר מדבדבור אחד נאמרו. והשתא כיון דהא דשבועת שקר היכא דאית בה מעשה. כגון בשלא אוכל ואכל דלוקה לא פסיקא לן אלא משום דהו"ל בכלל פרשת מלקות כשאר חייבי מלקיות. משום דדמי ללאו דחסימה. וא"כ שבועת שוא ושקר לשעבר נמי דנפקי מהיקישא לשבועת שקר שבמעשה. ע"כ אין למנותן מצוה בפ"ע לשיטת רבינו הגאון ז"ל. כמשכ"ל ונתבאר בשרשים (שורש ב'). וא"כ גם בזה רבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל. ויפה עשה שלא מנאה מצוה בפ"ע כדרכו בכל כיו"ב. וממילא אתי שפיר נמי לפ"ז מה שלא מנה בפ"ע עונש מלקות דמקלל חבירו בשם. דלא הו"ל בכלל פרשת מלקות. אלא מקרא דאם לא תשמור לעשות וגו' ליראה את השם וגו' והפלא ה' את מכותך וגו'. הוא דנפק"ל ברפ"ק דתמורה עיי"ש. וכדאקשינן לעיל. והיינו משום דמאי דילפינן לה מדכתיב אם לא תשמור לעשות וגו' ליראה את השם הנכבד וגו' והפלא ה' את מכותך וגו' ואמרו הפלאה זו איני יודע מה היא. כשהוא אומר והפילו השופט והכהו לפניו הוי אומר הפלאה זו מלקות עיי"ש. אינו מובן עיקר הך ילפותא באיזו מן המדות שהתורה נדרשת בהן ילפינן לה. דהא ודאי פשטי' דקרא אי אפשר לאוקמי בחיוב מלקות בב"ד. חדא דמדכתיב ביה והפלא ה' את מכותך וגו' מבואר דבדינא דב"ד של מעלה מיירי קרא. וכדדייקינן מקרא דכי לא ינקה ה' וגו'. ב"ד של מעלה אין מנקין אותו אבל ב"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו. ועוד דבהדיא משמע הכי מפשטי' דההוא קרא דכתיב ביה והפלא ה' את מכותך ומכות זרעך מכות גדולות ונאמנות וחלים רעים ונאמנים. וזה לא שייך אלא בדינא דב"ד של מעלה. ולא במלקות דב"ד של מטה. ועכצ"ל דאע"ג דפשטי' דקרא בדינא דב"ד של מעלה מיירי. מ"מ יליף לה בגז"ש והפלא מוהפילו השופט והכהו. דב"ד מלקין אותו ומנקין אותו מדינא דב"ד של מעלה שכתוב בקרא. והיינו דקאמר הפלאה זו איני יודע מהו כלומר למה לי הפלאה זו דכתב קרא. דלדינא דב"ד של מעלה הוה סגי לי' למיכתב והכך ה' אותך וזרעך מכות גדולות וגו'. כשהוא אומר והפילו השופט והכהו. גמרינן מיני' בגז"ש דהפלאה זו מלקות דב"ד של מטה. לומר שמתכפר במלקות בב"ד של מטה ומיפטר בכך מעונש בידי שמים. והשתא א"כ כיון דהכא נמי לא נפק"ל עונש מלקות אלא בגז"ש מפרשת מלקות אינו נמנה בפ"ע לשיטת רבינו הגאון ז"ל כמו שנתבאר:

ומלבד זה נראה ע"פ מאי דבלא"ה צ"ע אצלי לכאורה במאי דקאמר רבי יוסי הגלילי (בפ"ק דתמורה שם ובשאר דוכתי) כל ל"ת שבתורה עשה בו מעשה לוקה לא עשה בו מעשה אינו לוקה. חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם שאע"פ שלא עשה מעשה חייב. ומבואר מזה דנשבע ומקלל חבירו בשם דינם ככל שאר חייבי לאוין שבמלקות לכל דבר וחובה על הב"ד להלקותן ככל שאר חייבי מלקות שבתורה. והדבר תמוה לכאורה מנ"ל הא. והרי כיון דעיקר חיובא דמלקות בשבועת שוא ושבועת שקר לשעבר לא נפק"ל אלא מדכתיב כי לא ינקה ה' וגו' ודייקינן מיני' ב"ד של מעלה אין מנקין אותו אבל ב"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו. א"כ אין לנו מהכא אלא לומר שהרשות נתונה לב"ד של מטה להלקותו ולנקותו. אבל אכתי חיובא לב"ד של מטה מהיכא תיתי לן. והא בהך קרא לא אשכחן בה שום לשון ציווי וחובה לב"ד בהכי כלל. וכן במקלל חבירו בשם דלא נפק"ל שלוקה אלא מדכתיב והפלא ה' את מכותך. אין לנו בהך קרא שום לשון מצוה לב"ד כלל. ובודאי דלפי מה שביארנו לעיל דמלקות דמקלל בגז"ש מפרשת מלקות הוא דילפינן לה ניחא. אבל לפום פשטי' דלא גמרינן משם אלא דהפלאה זו היינו מלקות. קשה טובא חיובא לב"ד מנ"ל. ועכצ"ל דהנך דרשות לא דרשינן אלא לגילויי מילתא בעלמא דנשבע ומקלל הו"ל בכלל פרשת מלקות כשאר חייבי לאוין שבתורה שבמלקות. אע"ג דהנך לאו שאין בו מעשה נינהו. וכמו שביארנו לעיל לענין מלקות דשבועת שוא ושבועת שקר לשעבר. והו"ל בכלל המצוה דוהפילו השופט והכהו וגו'. וא"כ ודאי גם לענין מנין המצות הו"ל בכלל פרשת מלקות שכבר נמנה:

איברא דלכאורה לא משמע הכי מדאמרינן בירושלמי (סופ"ג דשבועות). ובפסיקתא רבתי (פיסקא שני' דעשרת הדברות) נשבע לשקר מנין שלוקה. רבי יוחנן בשם רבי ינאי כי לא ינקה ה' מנקין הן הדיינין. קילל את חבירו בשם מניין. ר"ל בשם רבי הושעי' ליראה את השם וגו'. נשבע לשקר על דעתי' דר"ל מניין. מינה. מכיון שנשבע לשקר אין זה ירא. קילל את חבירו בשם על דעתי' דרבי יוחנן מניין. מכיון שקילל אין זה ירא. מה מפקה מביניהון. נשבע לשקר וקילל חבירו בשם על דעתי' דר"י חייב שתים. על דעתי' דר"ל אינו חייב אלא אחת עיי"ש. פי' דלר"י דנפק"ל נשבע מקרא דלא ינקה ה' ומקלל מקרא דליראה את השם וגו' והפלא את מכותך וגו' חייב שתים. כיון דמתרי קראי נפקי. אבל לר"ל דתרוייהו מקרא דליראה את השם נפקי. אינו חייב על שתיהן אלא אחת. והשתא לפמש"כ דעיקר חיובא דמלקות בהנך תרתי לא נפק"ל אלא מפרשת מלקות ככל שאר חייבי מלקיות. והנך קראי לא הוו אלא גילוי מילתא בעלמא. לומר דהו"ל בכלל פרשת מלקות. א"כ מאי איכא בין ר"ל לר"י הרי לכ"ע לא נפק"ל חיובא דמלקות בין בנשבע ובין במקלל אלא מפרשת מלקות. ותרוייהו מחד קרא נפקי. אבל באמת הא ליתא ואין מזה הכרע כלל. דלענין מלקות אין העונש מחלק אלא הלאוין הוא דמחלקין ללקות שתים. דאל"כ נימא דעל כל חייבי לאוין כולם. כיון שנכללו כולם כאחד לעונש מלקות בפרשת מלקות. לא ילקה עליהם אלא אחת. אלא ודאי מלקות תליא בחלוקת הלאוין. וכיון דבכל אחד איכא לאו מיוחד באנפי נפשי' לוקה על כל אחד ואחד בפ"ע. אע"פ שבעונש אחד נכללו כולם כאחד. ואפי' לענין קרבן חטאת אמרינן בפרק ארבע מיתות (ס"ה ע"א) וברפ"ק דכריתות חלוקה דלאו שמה חלוקה חלוקה דמיתה לא שמה חלוקה עיי"ש. אע"ג דחטאת לא בעי אזהרת לאו כדמסקינן רפ"ג דמכות עיי"ש. ואע"ג דכל חייבי כריתות כולן נכללו יחד בפרשת חטאת אחת. מ"מ הלאוין מחלקין אותן להתחייב שתים. וכ"ש למלקות. דליכא מלקות בלא לאו. דרק הלאוין הוא שמחלקין להתחייב שתים לכ"ע. ואפי' לר"ל דס"ל התם דלענין חטאת חלוקה דמיתה נמי שמה חלוקה עיי"ש. מ"מ מודה דלאוין נמי מחלקין אפי' לענין חטאות כמבואר שם עיי"ש. וכ"ש לענין מלקות. ומאי דאמרינן בירושלמי שם דלר"י בנשבע וקילל חייב שתים משום דלדידי' מתרי קראי נפקי. נשבע מקרא דלא ינקה. ומקלל מקרא דליראה את השם וגו'. אין זה משום חלוקת המלקות אלא משום חלוקת הלאוין דנשבע אזהרתו היא מלא תשא וגו' דהוא רישא דהך קרא דכי לא ינקה ה' וגו'. אבל מקלל אזהרתו מקרא דאם לא תשמור לעשות וגו' דהוא רישא דהך קרא דליראה את השם וגו'. וכמש"כ התוס' בסוגיא דתמורה שם (בד"ה ומקלל) עיי"ש ובמש"כ הר"ב חק נתן שם ושאר אחרונים שם עיי"ש היטב. אבל לר"ל דאמר דתרוייהו נפקי מקרא דליראה את השם וגו'. א"כ תרוייהו נכללו לדידי' בלאו אחד. דהיינו בקרא דאם לא תשמור לעשות וגו' ליראה את השם וגו' אינו חייב אלא אחת. ועי' לעיל (לאוין מ"ז מ"ח). מש"כ שם בדברי הירושלמי אלו לדעת הרמב"ם ז"ל ע"פ הגירסא שלפנינו בסוגיא דרפ"ק דתמורה שם עיי"ש היטב. ואין להאריך בזה כאן יותר. ועכ"פ כן אפשר לומר לדעת רבינו הגאון ז"ל. דהנך קראי דכי לא ינקה ה' וגו' וליראה את השם וגו' והפלא ה' את מכותך וגו' גילוי מילתא בעלמא נינהו לומר דנשבע ומקלל נמי הו"ל בכלל פרשת מלקות. וא"כ ממילא מבואר שאינן נמנין בפ"ע במנין הלאוין לשיטת רבינו הגאון ז"ל כמו שנתבאר:

ובלא"ה אפשר לומר עפמש"כ הראב"ד ז"ל. והובא בש"מ (פ"ז דבב"מ צ' ע"ב). וז"ל קשה לי הא דא"ר יוחנן משום רבי יוסי הגלילי כל ל"ת שבתורה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם. וכיון דאמר רבי יוחנן עקימת שפתיו הוי מעשה. נשבע ומימר נמי הרי יש בהן עקימת שפתים. וי"ל דההיא משום ר"י הגלילי הוא דאמר לה רבי יוחנן דס"ל עקימת שפתים לא הוי מעשה. אבל לרבי יוחנן גופי' הנך נמי לאו שיש בו מעשה נינהו. מעתה מה שאמרו בירושלמי במס' שבועות (פרק שבועות העדות) בענין המקלל עצמו וחבירו בכולן עובר בל"ת. הא ללקות אינו לוקה משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה. הנה לרבי יוחנן לאו שיש בו מעשה הוא ואפי' בכנויין נמי לוקה עכ"ל עיי"ש. וכוונתו במש"כ בסוף דבריו מעתה מה שאמרו וכו' היינו כלפי מש"כ הרי"ף (סו"פ שבועות העדות) דברי הירושלמי שם. וכתב עלה הרי"ף ז"ל בשם גאון דאנן קיי"ל דלוקה כדאר"י משום ריה"ג כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם עיי"ש. וכתב על זה הראב"ד ז"ל (בתמים דעים סי' רל"ז) וז"ל אני אקיים דברי הגאון דהא דאמרינן חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם דוקא בשם המיוחד בלבד כדכתיב קרא והפלא ה' את מכותך וגו' ליראה את השם הנכבד והנורא את ה' אלהיך. אבל בכנויין אע"ג דעובר בל"ת לא לקי וכן הלכתא עכ"ל עיי"ש. וכ"כ בהשגות (פכ"ו מהלכות סנהדרין ה"ג) עיי"ש. ולפי שכאן חזר בו מדעתו זו ומסיק דאנן קיי"ל כר"י דפליג עלי' דריה"ג וס"ל דעקימת שפתים הוי מעשה. ולדידי' מקלל חשיב לאו שיש בו מעשה ולא גרע מכל שאר חייבי לאוין שלוקין. ואין אנו צריכין לרבות מקלל למלקות מקרא דוהפלא ה' את מכותך וגו' ליראה את השם וגו'. וא"כ אפי' בכנויים נמי לוקה. לזה כתב כאן מעתה מה שאמרו בירושלמי וכו' ואפי' בכנויין נמי לוקה. כלומר מעתה ליתא למש"כ בהשגותיו על הרי"ף ועל הרמב"ם ז"ל שם לחלק בין מקלל בשם המיוחד למקלל בכינויים. דהיינו דוקא לריה"ג דס"ל דלאו שאין בו מעשה הוא אלא דאיתרבי למלקות מקרא דוהפלא וגו'. והתם בשם המיוחד הוא דכתיב קרא. אבל לדידן דקיי"ל כר"י דהו"ל לאו שיש בו מעשה ובלא"ה לקי. אין מקום לחלק בין מקלל בשם המיוחד למקלל בכנויים. כן נראה ברור בכוונת הראב"ד ז"ל. ודלא כמו שראיתי לקצת אחרונים ז"ל שנתקשו בדבריו. וראיתי בלבוש ע"ש (סי' כ"ז סעי' ג') דנקט ג"כ כשיטה זו של הראב"ד ז"ל דמלקות דמקלל היינו משום דהו"ל לאו שיש בו מעשה. דעקימת שפתים מעשה הוא ולוקין עליו עיי"ש. ומעתה עפ"ז ממילא מבואר דגם מלקות דמקלל עצמו או חבירו ומלקות דשבועת שוא ושבועת שקר לשעבר הו"ל בכלל פרשת מלקות ככל שאר חייבי לאוין שיש בהן מעשה ואין למנותן בפ"ע. ומתבאר מכל זה דגם לשיטת רבינו הגאון ז"ל אין מקום קושיא ממה שלא מנה כל הנך הלוקין בפ"ע במנין המצות כמו שמנה פרשת מלקות:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.