ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/פרשה/ס

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג פרשה ס

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לכתוב תורתי על אבנים. כתיב (פרשת תבוא) והקמות לך אבנים גדולות וגו' וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך וגו'. וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב. וזו היא פרשת אבנים גדולות שמנה הבה"ג ז"ל במנין הפרשיות שלו. וכן מנאוה כל סייעתו. ומנאה רבינו הגאון ז"ל גם באזהרותיו שע"פ עשה"ד (דבור לא תשא) עיי"ש. וזהו אחד מהמקומות במנין המצות של בה"ג שהשיג הרמב"ם ז"ל עליו ביתר שאת ויתר עז מטעם שאין זו אלא אחת מן המצות שלא נאמרו אלא להוראת שעה ואינה נוהגת לדורות ואי אפשר שתבא במנין המצות עיי"ש בדבריו. והרמב"ן ז"ל אע"פ שגם הוא ז"ל בעיקר הדבר מסכים לדברי הרמב"ם ז"ל. מ"מ נכנס בפרצה דחוקה מאוד כדי להליץ בעד הבה"ג ז"ל קצת שלא לעשותו טועה ולדון אותו לכף זכות כפי האפשר. כדרכו ז"ל עיי"ש:

ואמנם לענ"ד כאשר אחזה לי לולא דברי הראשונים ז"ל לא זו הדרך בכוונת הגאונים ז"ל. דודאי ע"פ פשטן של דבריהם ז"ל צדקו דברי הרמב"ם ז"ל בלא ספק. אבל הנראה לאחר העיון בכוונתם הוא ע"פ מה שכבר עמדנו לעיל (עשין ט"ז) שהדבר תמוה טובא לכאורה על רבינו הגאון ז"ל והבה"ג וסייעתם ז"ל שלא מנו במנין העשין מצות עשה דכתיבת ס"ת שמנאוה הרמב"ם ז"ל (עשין י"ח) וכל הבאים אחריו. ומה שכתבנו שם ליישב זה ע"פ דברי הרא"ש ז"ל (הלכות ס"ת) אינו מספיק. ובפרט לפי מה שהכריח בב"י (יו"ד סי' ע"ר) דגם להרא"ש ז"ל אינו יוצא ידי חובת מצוה זו בחמשה חומשי תורה ובמשניות וגמרא ופירושיהם עיי"ש בדבריו. וכן הכריחו האחרונים ז"ל מדאמרינן (פ"ב דסנהדרין כ"א ע"ב) דאפילו הניחו לו אבותיו ס"ת מצוה לכתוב משלו. מדכתיב ועתה כתבו לכם וגו'. וא"כ ע"כ מוכרח מזה שאין עיקר מצות כתיבת ס"ת משום תלמוד תורה בלבד. כמו שנראה מלשון הרא"ש והטור שם. ועכצ"ל בכוונתם כמו שהעלה הב"י שם. ובאמת דלשון הרא"ש ז"ל והטור לא משמע הכי כלל. כמש"כ כבר בדרישה שם עיי"ש. מ"מ ודאי עיקר הדבר מוכרח כמש"כ הדרישה ושאר אחרונים דמצות כתיבת ס"ת מצוה בפ"ע היא. ולכאורה היה נראה דגמרא ערוכה היא כפשטן של דברי הרא"ש והטור דעיקר מצות כתיבת ס"ת אינה אלא כדי ללמוד בה. מדאמרינן (פ"ק דעירובין י"ג ע"א) תניא ר"י אומר ר"מ היה אומר לכל מטילין קנקנתום לתוך הדיו חוץ מפרשת סוטה. ורבי יעקב אומר משמו חוץ מפרשת סוטה שבמקדש. מאי בינייהו. אמר רבי ירמיה למחוק לה מן התורה איכא בינייהו. והני תנאי כהני תנאי דתניא אין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת. רבי אחי בר יאשי' אמר מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת. אמר ר"פ דלמא לא היא. עד כאן לא קאמר ת"ק התם אלא כיון דאינתיק וכו'. אבל גבי תורה דסתמא מכתבא ה"נ דמחקינן. אמר רנב"י דלמא לא היא עד כאן לא קאמר רבי אחי ב"י התם אלא דאיכתב מיהת לשום סוטה בעולם. אבל גבי תורה דלהתלמד כתיבא הכי נמי דלא מחקינן עיי"ש. הרי להדיא דכתיבת התורה אינה אלא כדי להתלמד בה. כמש"כ הרא"ש והטור שם. ותמיהני על האחרונים ז"ל שלא נתעוררו בזה. אבל נראה דאין משם הכרע. דודאי התם לא מיירי באותה ס"ת שכתבה לעצמו כדי לקיים בה מצות כתיבת ס"ת. דודאי אם איתא דמצות כתיבת ס"ת מצוה מצד עצמה היא. אינו יוצא ידי חובתו בכתיבתה לחוד. אלא צריך שתשאר אצלו בתיקונה. ואם נפסלה הרי הוא בטל ממצותה עד שיתקננה. ולדעת הר"ב ת"ח בסנהדרין שם אם נאבדה או שהקדישה חייב לכתוב לו אחרת עיי"ש בדבריו. וכ"ש כשנפסלה. וא"כ היכי תיסק אדעתין למחוק ממנה פרשת סוטה. כיון שתפסול בכך ונמצא בטל ממצות עשה דכתיבת ס"ת. ובפרט לפמש"כ התוס' (שם ד"ה אבל) וז"ל וא"ת והיכי מכשר הכא ר"פ בספר תורה אפילו למאן דבעי לשמה. והא תנן (בריש כל הגט) שמע קול סופרים מקרין איש פלוני מגרש פלונית. פסול לגרש בו. ומוקי לה בגמרא בסופרים העשויין להתלמד. וס"ת נמי חשיב לה הכא כעשויין להתלמד וכו'. וי"ל דלהתלמד דהתם לא נכתב כלל להכשר הגט. אבל ס"ת כותב בסתמא לדעת כן שאם יצטרכו ימחקו ממנה פרשת סוטה עכ"ל עיי"ש. ואם איתא דמיירי בס"ת שכתב לעצמו כדי לקיים בה מצות עשה דועתה כתבו לכם. היכי יתכן לומר שכתב מעיקרא על דעת כן שאם יצטרכו ימחקו ממנה פרשת סוטה. כיון דבהכי מיפסלא ובטלה מצותו ולא יצא ידי חובתו. אלא ודאי ע"כ לא מיירי התם אלא בס"ת שלא נכתבה אלא כדי ללמוד בה מלבד אותה שכתב לעצמו כדי לצאת בה ידי חובתו במצות עשה דועתה כתבו לכם. ולזה קאמר התם שפיר דלהתלמד כתיבא. מיהו נראה שאין זה מוכרח. דאפשר לומר דמשום השקאת סוטה מותר להפקיע ממנו מצוה דועתה כתבו לכם לפי שעה עד שיתקן הס"ת. וגם כבר נחלקו קצת אחרונים על דברי הר"ב ת"ח שם. וס"ל דבכתיבה כבר קיים המצוה אע"פ שנאבדה או נשרפה אח"כ. וא"כ אין הכרח לומר דלא מיירי התם בס"ת שכתב לעצמו לצאת בה ידי חובת עשה דועתה כתבו לכם. וגם נראה דחוק לאוקמי דוקא בס"ת שלא כתבה לצאת בה ידי חובתו. ופשטא דסוגיא ודאי משמע דבכל ענין מיירי. אבל נראה דבלא"ה אין ראיה משם להרא"ש והטור לומר דעיקר מצות כתיבת ס"ת אינה אלא כדי ללמוד בה. דהרי הרא"ש הביא ראיה לדבריו מגופי' דקרא דכתיב כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל וגו'. דמשמע דמצות כתיבתה היא כדי ללמדה עיי"ש. וא"כ לפי מה שהכריחו האחרונים ז"ל מסוגיא דסנהדרין שם שלא כדברי הרא"ש ז"ל. אלא אפילו יש לו ספרים ללמוד בהם. מצוה לכתוב לו ס"ת משום עשה דועתה כתבו לכם. וכן מבואר בדברי הר"ן ז"ל (פ"ב דמגילה) דמצות כתיבת ס"ת מצוה בפ"ע היא כתפילין ומזוזה. ולא משום ללמוד בו בלבד עיי"ש היטב. א"כ עכצ"ל דאע"ג דלפ"ז מאי דמסיים קרא וכתב ולמדה את בני ישראל אינו טעם למצות כתיבתה. מ"מ קאמר קרא שילמדו בה. ותרתי קאמר שיכתבוה וילמדו בה. וא"כ אפי' להסוברים דמצות כתיבת ס"ת מצוה בפ"ע היא. ונתחייבו לכתבה בכל ענין אפילו כשאין לומדין בה. מ"מ כתיבתה להתלמד בה לכשיצטרך. והיינו דקאמר התם דס"ת להתלמד כתיבא. לא שמצות כתיבתה אינה אלא משום כך. אלא דהכי אורחא דמילתא שכותבה על דעת להתלמד בה כדכתיב ולמדה. ואין להאריך בזה:

ועכ"פ מתבאר דע"פ דברי הרא"ש והטור שם לא מיתרצא דעת רבינו הגאון והבה"ג ז"ל וסייעתו שלא מנו מצות כתיבת ס"ת. אע"פ שקצת הוכחה יש לזה ממה שהשמיט הבה"ג ז"ל מימרא דרבא בסנהדרין שם. דאמר אע"פ שהניחו לו אבותיו לאדם ס"ת מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה. ואם הוה ס"ל כדעת הרא"ש והטור הוה ניחא קצת כמבואר. מ"מ יש לדחות דאפשר שסמך הבה"ג ז"ל בזה על מה שהביא (בהלכות סופרים) מימרא דרב דאמר (במנחות ל' ע"א) הלוקח ס"ת מן השוק כחוטף מצוה מן השוק כתבו מעלה עליו הכתוב כאילו קבלו מהר סיני וכו' עיי"ש. דמזה מבואר דמצוה לכתוב לו ס"ת לעצמו אע"פ שיש לו אחרת ללמוד בה. ואפילו לקחה בכספו מאיש אחר. וכ"ש כשנפלה לו בירושה מאבותיו. וכן צ"ל בדעת הרי"ף שהשמיט מימרא דרבא ולא הביא אלא מימרא דרב עיי"ש. וא"כ ודאי הדבר תמוה טובא מה שלא מנו הגאונים ז"ל וסייעתם מצוה זו במנין העשין שלהם:

ואמנם בעיקר הדבר לענ"ד לא מצינו מקור מבואר בשום דוכתא דאיכא בזה מצות עשה דאורייתא לכל איש ואיש מישראל שיכתוב לו ס"ת. ומדברי הרמב"ם ז"ל (בסה"מ שם) מבואר שכל מקורו בזה אינו אלא מההיא מימרא דרבא בסנהדרין שם עיי"ש. אבל אין שום הכרח מהתם לומר דרבא מצות עשה דאורייתא קאמר. שכבר אשכחן בכמה דוכתא לשון מצוה אע"פ שאינו אלא מדרבנן בעלמא. כמו ההיא דפרק שלשה שאכלו (מ"ז ע"ב) ובפרק השולח (ל"ח ע"ב) ועוד שם בברכות (מ"ה ע"ב) ובפ"ב דשבת (כ"א ע"ב) ולקמן (כ"ה ע"א וע"ב) עיי"ש ובפירש"י ותוס' שם. ועוד בהרבה מקומות כידוע. וא"כ הכא נמי אפשר דאין זה אלא מדרבנן בעלמא וקרא דמייתי אסמכתא בעלמא הוא. ובפרט לפמש"כ הרמב"ם ז"ל בסה"מ שם ובחבורו הגדול (פ"ז מהלכות ס"ת) עיקר הראיה מקרא דועתה כתבו לכם היינו רק משום שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות. ולענ"ד לא מצאתי שום שורש לדבר לומר דאיכא איסור דאורייתא בהך מילתא גופא דאין כותבין התורה פרשיות פרשיות. דאפי' למ"ד תורה חתומה ניתנה. מ"מ לא אשכחן שום ילפותא מקרא לאיסור זה. וכ"ש למ"ד מגילה מגילה ניתנה. אלא דאסור משום דכיון דאידבק אידבק. כדאמרינן בפרק הניזקין (ס' ע"א) עיי"ש. מהיכא תיתי לן לאסור מדאורייתא. ואינני רואה שום יסוד לזה. ונראה דמדרבנן בעלמא הוא. וכן משמע מדברי המרדכי (סו"פ הניזקין) עיי"ש היטב. ובלא"ה כבר תמהו האחרונים ז"ל בדברי הרמב"ם אלו. דאכתי נהי דאין כותבין פרשיות פרשיות. מ"מ הרי מיהת חומשין לכ"ע כותבין אלא שאין קורין בהן בצבור. וא"כ מנ"ל חיובא לכתוב כל התורה כולה. ודלמא בכל חומש זה סגי. הן אמת שכבר ראיתי לאחד מהאחרונים ז"ל שכתב בזה דלדעתו גם חומשין לא הותרו לכתוב אלא כל החמשה חומשין. ומה שאמרו שם אין קורין בחומשין בבהכ"נ משום כבוד צבור. ומשמע דמיהת לכתוב מותר. היינו דוקא כל החמשה חומשין אלא שלא נתפרו יחד. והביא ראיה מפשט לשון הרמב"ם ז"ל (פ"ז הלכה י"ד מהלכות ס"ת) שכתב מותר לכתוב התורה כל חומש וחומש בפ"ע ואין בהן קדושת ס"ת וכו'. ומלת בהן משמע כל חמשה חומשין. וגם עכצ"ל כן דאל"כ היאך ס"ד דחומש אחד יהא בו קדושה כס"ת שלימה עד שהוצרך הרמב"ם לומר ואין בהן קדושת ס"ת. אלא ודאי הרמב"ם מחמשה חומשין מיירי אלא שלא נתפרו יחדו עכת"ד. וכל דבריו אלו אין בהן ממש. דודאי ממה שאמרו בכל הסוגיא שם רק שאין כותבין מגילה מכלל דחומש אחד שלם כותבין. וכן מתבאר מדברי הרמב"ם ז"ל גופי' שם. שסיים וכתב אבל לא יכתוב מגילה בפ"ע שיהיה בה פרשיות. ואין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה. ואם דעתו להשלים עליה חומש מותר עכ"ל עיי"ש. הרי בהדיא דרק מגילה שיהיה בה קצת פרשיות הוא דאסור. אבל חומש שלם משמע דשרי. וגם בהדיא כתב בסוף דבריו דאפי' מגילה שרי לכתוב אם דעתו להשלים עליה עד חומש שלם. וגם מה שדקדק מלשון הרמב"ם שכתב אין בהן קדושת ס"ת. ומלת בהן משמע כל החמשה חומשין. דקדוק הבל הוא. דודאי על כל החמשה חומשין כתב כן הרמב"ם ז"ל. שבכולן בכל ענין אין בהן קדושת ס"ת. ומ"מ חומש אחד בלבד מותר לכתוב. וגם מה שהכריח מדהוצרך הרמב"ם לומר שאין בהן קדושת ס"ת. דפשיטא דחומש אחד אין בו קדושת ס"ת שלימה. לאו כלום הוא. דודאי אף חומש אחד בלבד יש מקום לומר שיש בו קדושת ס"ת שלימה. דאע"פ שחומש אחד אין כל התורה כתובה בו. מ"מ הרי אחד מחלקי התורה הוא. וראוי לקדושה כמו כל התורה. ועוד דאפי' יהבינא ליה דין זה. מ"מ אכתי עיקר הקושיא לא איפריקא בהכי. דאכתי תמוה מנ"ל שמצוה לכתוב לו ס"ת שלימה. ודילמא בחמשה חומשין בפ"ע נמי סגי. ועוד תמהו האחרונים ז"ל בדברי הרמב"ם ז"ל אלו דכי היכי שכותבין פרשיות דמזוזה ותפילין ופרשת סוטה משום שמצותן בכך. הכא נמי אפשר דלעולם קרא כפשטי' דשירה לחודה קאמר. ומשום שמצותה בכך. ומנ"ל שהמצוה לכתוב ס"ת. וכל מה שפלפלו בזה האחרונים לתרץ אינו מספיק כלל לברר ענין זה על מכונו. ולזה הי' נראה לומר דלא קאמר רבא אלא מצוה מדבריהם בעלמא שאמרו כן כדי להגדיל תורה ולהרבות ספרים. כדי שיהיו שכיחים ומצויים ללומדיהם. אלא דאסמכוה אקרא. כן היה אפשר לומר בדעת הגאונים ז"ל וסייעתם שלא מנו מצוה זו:

איברא דעדיין אין בזה כדי להעלות ארוכה. שהרי גם לפ"ז עדיין התמיהא במקומה עומדת. דעכ"פ היה להם למנות מצות עשה לכתוב מיהת השירה לחודה דכתיבא בהדיא בקרא. ועוד דלפי מה שפירש הר"א אב"ד ז"ל (באשכול ח"ב סי' י"א) ילפותא דרבא. וז"ל שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה. כלומר כיון דמסיים ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה השירה הזאת לעד וגו'. וכיון שצריך לכתוב העדות. מכל שכן שצריך לכתוב על מה באה העדות. דהיינו כל התורה עכ"ל עיי"ש. וכיו"ב כתבו התוס' והר"ן ז"ל בנדרים (ל"ח ע"א). דכיון דכתיב למען תהיה השירה הזאת לעד. ע"כ כל התורה קרי קרא שירה. דאי שירה לבדה קאמר קרא. מאי עדות איכא עיי"ש. ולפ"ז מוכח שפיר מהך קרא דהמצוה בכל התורה היא. אמנם נראה דגם לפ"ז מ"מ אכתי ליכא למשמע מהך קרא מצות עשה מדאורייתא לכל איש ואיש בפ"ע לכתוב לו ס"ת. דמהך קרא משמע בהדיא שלא צוה הכתוב אלא לכתוב ס"ת אחת לכל ישראל. דהרי בתר הך קרא דועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל וגו'. כתיב בההיא פרשה ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא וילמדה את בני ישראל. משמע מהך קרא בהדיא דבזה נתקיימה המצוה שנצטוה משה בקרא דועתה כתבו לכם את השירה הזאת וגו'. וע"כ שמשה היה שלוחם של כל ישראל במצוה זו. דאל"כ מאי ויכתוב משה. הרי מצות כל איש ואיש מישראל היא לכתוב לו ס"ת. כדנפק"ל לרבא מהך קרא. ופשיטא דגם משה בכלל חובת מצוה זו כמו כל ישראל. וזו תמיהא גדולה לכאורה. וע"כ מוכרח מזה דאין הכי נמי שיוצאין ידי חובת מצוה זו בס"ת אחת לכל ישראל. ורבא דקאמר דכל אחד מצוה לכתוב ס"ת משלו. אין זה אלא מדרבנן בעלמא. וקרא אסמכתא בעלמא הוא לענין זה. ובאמת דהכי משמע מסוגיא דסנהדרין שם. דאמרינן עלה איתיבי' אביי וכותב לו ס"ת לשמו שלא יתנאה בשל אחרים. מלך אין הדיוט לא. ומשני לא צריכא לשתי תורות וכו' עיי"ש. והשתא אם איתא דרבא מצוה דאורייתא קאמר. קשה טובא למה לו לאביי למיפרך ממתניתין וברייתא. מגופי' דקרא הו"ל למיפרך דכתיב במלך וכתב לו את משנה התורה וגו'. ומהך קרא הו"ל לדייק מלך אין הדיוט לא. דאם איתא דכל הדיוט נמי חיובי מיחייב לכתוב לו ס"ת. למה לו לקרא למיכתבה גבי מלך. וכדדייק אביי ממתני'. וכמו שהקשו רבינו יונה והר"ש ז"ל שם אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דרבא לא קאמר אלא מדרבנן. וא"כ מגופי' דקרא ודאי ליכא מקום קושיא כלל עלי' דרבא. דודאי מדאורייתא גם לרבא אין המצוה אלא למלך ולא להדיוט. דליכא בהדיוט מצוה מדאורייתא אלא בכל הצבור כולו. ודוקא מלך הוא שנצטוה לכתוב לו ס"ת לעצמו. אבל ההדיוט היחיד לא נצטוה על כך. אבל ממתני' וברייתא שפיר פריך דמשמע מינה דהדיוט לא מיחייב אפי' מדרבנן. דלא משמע ליה לאביי לומר דמתני' מדינא דאורייתא בלבד מיירי. אבל מדרבנן אין חילוק בין מלך להדיוט. ושפיר פריך מינה לרבא. וגם המתרץ הכי משמע ליה מתני'. והוכרח לשנויי כדמשני לא צריכא לשתי תורות. אבל לדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו ושאר הפוסקים קשיא טובא דלדעתם דרבא מדאורייתא קאמר. טפי הו"ל לאביי לאקשויי מקרא דאורייתא:

ואמנם לרבינו הגאון ז"ל אפשר לומר דבאמת דעתו כן ואתי שפיר מה שלא מנה עשה זו. ואע"ג דאכתי הו"ל למנות עכ"פ המצוה שעל כל הצבור לכתוב להם ס"ת אחת לכולם. מ"מ לזה אפשר לומר דמצוה זו היא בכלל מצות עשיית הארון שכבר מנה לעיל במנין הפרשיות (פרשה נ"ב). שעיקר תכלית עשייתו אינו אלא כדי לשום בו התורה ולוחות העדות. כדכתיב ואל הארון תתן את העדות וגו'. וכתיב לקוח את ספר התורה ושמתם אותו מצד ארון וגו'. והרב המאירי ז"ל בקרית ספר (ח"א מאמר ד' ח"א) כתב וז"ל ובשם תוספתא שמענו שמצוה לייחד לס"ת מקום ולכבד המקום שהספר מונח בו ולהדרו. כדכתיב וכו' לקוח את ספר התורה ושמתם אותו מצד ארון וגו'. וכתיב ונתת אל הארון את העדות וכו' עכ"ל עיי"ש. ומשום זה זר של הארון הוא סימן לכתר תורה. כדאמרינן בפ"ז דיומא (ע"ב ע"ב) שלשה זרים הן וכו' של ארון עדיין מונח הוא כל הרוצה ליקח יבא ויקח וכו' עיי"ש ובפירש"י שם. והרב המאירי ז"ל שם כתב וז"ל והוא שאמרו שלשה זרים הם. ונרמזו בהם שלשה כתרים וכו'. כתר תורה הרי הוא מונח לכל מי שירצה. והוא שכתוב ועשו ארון. ולא נאמר בו ועשית ארון כבשאר הכלים. ללמדך שבידו ללמוד ולהתחכם. יגעתי ומצאתי האמן וכו' עכ"ל עיי"ש. והרמב"ן ז"ל (פ' תרומה) כתב וז"ל ועשו ארון. יחזור אל בני ישראל הנזכרים למעלה וכו'. ויתכן שירמוז שיהיו כל ישראל משתתפין בעשיית הארון וכו'. שיזכו כולן לתורה. וכן אמר במדרש רבה מפני מה בכל הכלים כתוב ועשית. ובארון כתוב ועשו ארון. אמר רבי יהודה בר שלום אמר הקב"ה יבאו הכל ויתעסקו בארון שיזכו לתורה וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דעיקר מעשה הארון אינו אלא כדי לשום בו התורה. וא"כ כמו שמנה רבינו הגאון ז"ל פרשת השולחן וכולל בו מצות סדור לחם הפנים וכל פרטיו. וכן מנה פרשת שמן המאור וכולל בה מצות ההדלקה. ומנה פרשת הקטורת ולא מנה מצות הקטרה בבוקר ובין הערבים. משום שנכללה בכלל מעשה הקטורת. שהיא רק לצורך הקטרתה. וכמו שביארנו לעיל. ויתבאר עוד לפנינו. הכי נמי מנה מעשה הארון וכולל בה מצות כתיבת ספר תורה. שעיקר מעשה הארון אינו אלא לצורך התורה. הילכך נמנין שניהם במצוה אחת. ומשום דמה"ת לירא מצוה אלא בס"ת אחד לכל ישראל. ואז יצאו ידי חובתן בס"ת שהיה מונח בארון:

אלא שאין זה מספיק רק אליבא דרבינו הגאון ז"ל. אבל לא יתכן לומר כן אליבא דהבה"ג ז"ל וסייעתו שהרי הם לא מנו פרשת הארון במנין הפרשיות שלהם בפ"ע. אלא כללוה בכלל פרשת המשכן וכליו. וגם אין שיטתם בזה כשיטת רבינו הגאון ז"ל. ונראה עוד דגם לשיטת רבינו הגאון ז"ל אין זה מספיק כ"כ. שהרי לרבי יהודה (פ"ק דב"ב י"ד ע"א) לא היה ספר תורה מונח בתוך הארון. ודריש קרא דלקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה'. מצד הוא מונח ולא בתוכו עיי"ש. וא"כ ע"כ לדידי' עיקר מעשה הארון לצורך לוחות העדות לבד היא ולא לצורך ס"ת. וא"כ ממילא מבואר דלדידי' ליכא למימר דמצות כתיבת ס"ת נכללה בכלל פרשת הארון. דהא ודאי אין יוצאין ידי חובת מצוה זו אלא בכתיבת כל התורה כולה ולא בעשרת הדברות לבד. והארון לא נעשה אלא לצורך עשרת הדברות בלבד. וא"כ אינם ענין זה לזה. הן אמת דלפי מש"כ רבינו האי גאון ז"ל בתשו' (שערי תשובה סי' קמ"ט) וז"ל וששאלתם הא דאמור רבנן לא יאחז אדם תפילין בראשו וספר תורה בזרועו. זה ספר תורה שאמרו. כגון שכתוב בו מן אנכי ה' אלקיך עד וכל אשר לרעך. שהן תרי"ג אותיות כנגד תרי"ג מצות שבתורה עכ"ל עיי"ש. וכן הביא הערוך (ערך תפל השלישי) בשם רבינו חננאל ז"ל שכתב כן בשם רבינו נחשון גאון ז"ל עיי"ש. וכן כתב כיוצא בזה בתוס' עה"ת (דעת זקנים פ' שופטים). ובפי' הרא"ש ז"ל עה"ת (הדר זקנים פ' יתרו). שהס"ת שנשא המלך בזרועו. כדאמרינן בסנהדרין שם שעושה אותו כמין קמיע ותולה בזרועו. לא היה כתוב בו רק עשרת הדברות. ונקרא ספר תורה לפי שיש בו תרי"ג אותיות כנגד תרי"ג מצות שבתורה עיי"ש. וא"כ עשה"ד לחוד נקראו ספר תורה. וביותר ביאור כתב רש"י ז"ל (פ' משפטים כ"ד י"ב) על מה שכתוב שם ואתנה לך את לחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי וגו'. ופירש"י וז"ל כל שש מאות וי"ג מצות בכלל בכלל עשרת הדברות הן. ורבינו סעדיה גאון פירש באזהרות שיסד לכל דבור ודבור מצות התלויות בו עכ"ל. הרי דעשרת הדברות שבלחות העדות קרא אותן הכתוב התורה והמצוה. וא"כ יתכן לומר דמדאורייתא יוצאין ידי חובתן בכתיבת עשרת הדברות לבד. ואין צריך לכתוב כל התורה אלא מדבריהם לדעת רבינו הגאון ז"ל. ומדברי התוס' והרא"ש ז"ל שהבאתי ע"כ מוכרח לפי מה שביארנו לעיל. דגם מדרבנן ליכא חיובא לכתוב יותר מעשרת הדברות. דהא כיון שכתבו דס"ת של המלך לא היה כתוב בה אלא עשרת הדברות בלבד. א"כ גם בס"ת שנתחייב בה ההדיוט. ודאי גם הוא לא צריך לכתוב יותר מזה. דהא מדפריך אביי עלי' דרבא מדקתני גבי מלך וכותב לו ס"ת לשמו. מלך אין הדיוט לא. ומשני ליה לא צריכא אלא לשתי תורות וכו'. משמע ודאי דאין חילוק בין הדיוט למלך אלא במאי דלהדיוט סגי ליה באחת. והמלך נתחייב בשתים. אבל בזו האחת שנתחייב הדיוט אין שום חילוק בין ההדיוט למלך. והרי לפי מה שביארנו לעיל לדעת רבינו הגאון ז"ל במצוה דדבריהם מיירי התם. וא"כ ע"כ מתבאר מזה דאפילו מדרבנן ליכא מצוה יותר מבעשרת הדברות. ועוד דאם איתא שיש בזה חילוק בין מלך להדיוט. א"כ קשה מעיקרא מאי פריך אביי. והא איכא למימר דאדרבה לקולא הוא דנקט מלך. דההדיוט חייב לכתוב ספר תורה שלימה. אבל המלך כיון שנכנסת ויוצאה עמו. יוצא למלחמה היא עמו. יושב בדין היא עמו. לא אפשר לו בס"ת שלימה. לכן לא צריך אלא ס"ת קטנה שאין בה יותר מעשה"ד. והיינו דתנן וכותב לו ס"ת לשמו יוצא למלחמה מוציאה עמו וכו'. כלומר שחייב לכתוב לו ס"ת לשמו הראויה למלך לצאת עמה במלחמה. ולדון ולשפוט עמה. וכן בכל עסקי המלוכה. דהיינו ס"ת קטנה שבקטנות דבעשה"ד סגי ליה. אבל ההדיוט אינו יוצא ידי חובתו אלא בס"ת שלמה. אלא ודאי עכצ"ל דאין לחלק בזה בין הדיוט למלך. דכיון דבעשה"ד לחוד מיקרי ספר תורה. אין לחייב גם את ההדיוט ביותר מזה. ואע"ג דלפמש"כ הרמב"ם ז"ל דמאי דכתב קרא כתבו לכם את השירה וגו'. היינו לומר כתבו לכם התורה שיש בה שירה זו. א"כ ע"כ לא סגי בכתיבת עשה"ד בלבד. שהרי השירה כיון שאין בה מצות לא נכללה בכלל עשה"ד. ומ"מ היא בכלל מצות כתיבה. מ"מ הרי כבר נתבאר שאין דברי הרמב"ם ז"ל בפירושו זה מוכרחים. דשאר הראשונים ז"ל לא פירשו כן ילפותא דרבא. ושפיר אפשר לומר דרבינו הגאון ז"ל ס"ל דעשה"ד לחוד סגי עכ"פ מדאורייתא לצאת בהן ידי חובת מצוה זו. ובפרט לפמש"כ הראב"ע ז"ל ושאר ראשונים (בפרשת תבוא) בשם רבינו הגאון ז"ל. דמה שכתב קרא וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת. היינו רק שיכתוב עליהן מספר המצות כעין אותן הכתובות במנין המצות שבהלכות גדולות עיי"ש. הרי דהמצות שבתורה בלבד קרא הכתוב כל דברי התורה לדעת רבינו הגאון ז"ל. ולפי הנראה מקור דברי רבינו נחשון ורבינו האי גאון ז"ל שהבאתי לעיל ג"כ הוא משם. וא"כ שפיר יש מקום לומר דלדעת רבינו הגאון ז"ל בעשרת הדברות בלחוד יוצאין ידי חובתן מדאורייתא במצות כתיבת ס"ת. והכי משמע מדאשכחן בקרא שכמו שכל התורה כולה נקראת עדות. כדכתיב לקוח את ספר התורה הזה וגו' והיה בך לעד. וגם בקרא דועתה כתבו לכם את השירה וגו'. דלפי דעת רוב הראשונים ז"ל על כל התורה קאי. מסיים הכתוב למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל. וכתיב (תהלים י"ט) תורת ה' תמימה וגו' עדות ה' נאמנה וגו'. ועי' יומא (ע"ב ע"ב) שדרשו מזה נאמנת היא התורה להעיד בלומדיה. וכתיב (שם ע"ח ה') ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל. ועוד בכמה מקראות כיו"ב. הכי נמי הלוחות שלא היה בהם אלא עשרת הדברות בלבד. קראן הכתוב לחות העדות והארון ארון העדות. הרי שהשוה הכתוב את עשרת הדברות לכל התורה כולה. והיינו כמש"כ הגאונים ז"ל משום שכל תרי"ג מצות נכללו בהן. וכן הוא במדרש רבה (פ' נשא) עיי"ש. ובמדרש שה"ש על קרא דידיו גלילי זהב ממולאים בתרשיש עיי"ש ובפי' רש"י על הך קרא. וכן הוא בירושלמי (פ"ו דשקלים ה"א) עיי"ש. וא"כ שפיר יתכן לומר לדעת רבינו הגאון ז"ל דמה שלא מנה מצות עשה דכתיבת ס"ת. היינו משום דלשיטתו נכללה בכלל פרשת הארון שכבר מנה. ומשום דתכלית עשיית הארון אינה אלא כדי ליתן בו את הלחות וכמו שנתבאר:

אמנם נראה דזה לא יתכן. דהרי הדבר פשוט ומבואר דהלוחות לא נכתבו לשם מצות כתיבת ס"ת. דלחות העדות שבארון לחות אבן כתובים באצבע אלקים. לא נכתבו אלא לשם מתן תורה לישראל. ועי"ז נתחייבו מעתה בכל המצות. ואין ענינם כלל למצות עשה דכתיבת ס"ת. והיכי יתכן לומר דמשום שהארון נעשה לצורך לחות אלו תהיה מצות כתיבת ס"ת בכלל פרשת עשיית הארון. וא"כ התמיהא במקומה עומדת מה שלא מנה מצוה זו. מיהו עדיין היה אפשר לצדד בזה ולומר דכיון דלא תקשה לן אלא לרבי יהודה דאמר דהס"ת מצד הארון היה מונח ולא בתוכו. א"כ אפשר לומר דלפמש"כ הרש"א ז"ל בסוגיא דסנהדרין שם דר"ש ב"א לחוד הוא דס"ל דמלך חייב לכתוב לו שתי תורות. אבל הני תנאי דדרשי משנה התורה לכתב הראוי להשתנות. לית להו כלל שתי תורות. אלא כדהוה בעי אביי למימר שאינו כותב לו אלא ס"ת אחת. ומלך אין אבל הדיוט לא. וקרא דכתבו לכם את השירה היינו רק לדורו של משה בלבד. ואינה נוהגת לדורות עיי"ש בדבריו. א"כ אפשר לומר דרבי יהודה נמי הכי ס"ל. והכי משמע בתוספתא (פ"ד דסנהדרין) דר"י לית ליה דרשב"א עיי"ש היטב. וא"כ ממנ"פ אתי שפיר מה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל מצוה זו. דלר"מ דאמר ס"ת בתוכו היה מונח הו"ל בכלל פרשת הארון. וכמו שביארנו לעיל. ולרבי יהודה דס"ל דמצד הארון היה מונח ולא בתוכו. הרי לא ס"ל כלל מצוה זו בהדיוט לדורות. ומה שהיתה חובה בדורו של משה לבד אינו נמנה. כיון שאינה נוהגת לדורות. אלא דמפשטא דסוגיא לא משמע כדברי הרש"א ז"ל. אלא כדברי הרש"ל ז"ל שם דליכא למאן דלית ליה במלך שתי תורות עיי"ש. ולכן נראה בזה ע"פ מאי דתניא בפרק אלו נאמרין (סוטה ל"ה ע"ב) נמצאת אומר שלשה מיני אבנים היו. אחד שהקים משה בארץ מואב שנאמר בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה וגו'. ולהלן הוא אומר וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת וגו'. ואתיא באר באר. ואחד שהקים יהושע בתוך הירדן שנאמר ושתים עשרה אבנים הקים יהושע בתוך הירדן. ואחד שהקים בגלגל שנאמר ואת שתים עשרה האבנים וגו' עיי"ש. ומתבאר מזה דגם משה כתב את כל התורה על גבי שתים עשרה אבנים כמו יהושע. והדבר קשה טובא לכאורה לפ"ז מאי דכתיב ועתה כתבו לכם את השירה הזאת וגו' ויכתוב משה את השירה הזאת וגו'. והיינו כל התורה כולה. כמו שנתבאר לעיל. והרי כבר כתב משה את כל התורה בערבות מואב על האבנים. ומאי ועתה כתבו לכם וגו'. ואין לומר דזו שעל האבנים מצוה אחריתא היא. ולא נאמרה אלא להוראת שעה בלבד מגזירת הכתוב. אבל קרא דועתה כתבו לכם את השירה וגו'. היא מצוה לדורות וכדאמרינן בסוגיא דסנהדרין שם. דאכתי קשה מה שהוצרך משה לכתבה. כדכתיב שם בתר הכי ויכתוב משה את השירה הזאת וגו'. הרי משה כבר כתב את כל התורה על האבנים. ובשלמא מאי דכתיב לעיל מיני' ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים וגו' לא תקשה. משום דזו לא נכתבה אלא לצורך הארון כדכתיב בסוף ההיא פרשה ויצו משה וגו' לקח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלקיכם והיה שם בך לעד וגו'. אבל ההיא דהכא ודאי קשה טובא לכאורה. ומיהו לזה היה נראה לכאורה לומר דכתיבת התורה על האבנים כיון דמצוה אחריתא בפ"ע הויא להוראת שעה. לא יצאו בה ידי חובת מצות עשה דועתה כתבו לכם וגו' שנוהגת לדורות. אלא שאינו נראה כן ע"פ מאי דיש לתמוה טובא לכאורה בקרא. דכשעברו את הירדן בימי יהושע כתיב (יהושע ח' ל"ב) ויכתוב שם על האבנים את משנה תורת משה וגו'. דמשמע לכאורה שלא כתב יהושע אלא משנה תורה בלבד. והלא נצטוה על כתיבת כל התורה. כדכתיב (פ' תבא) וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך. וחזר ושנה עליה הכתוב בסוף הפרשה ההיא דכתיב וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב. וכבר הרגישו בזה המפרשים הראשונים ז"ל שם. והרד"ק ז"ל שם כתב בזה. וז"ל את משנה תורת משה. מן ושננתם לבניך. אע"פ שאינו משרשו. ופירושו לשון התורה ופירושה דרך כלל. וכתב רבינו סעדיה גאון ז"ל כי כתבו בהן מספר המצות כמו שהן כתובות בהלכות גדולות ובאזהרות. ויפה אמר כי לא יתכן שכתב בהן כל התורה רק הצורך דרך כלל עכ"ל עיי"ש. וכן כתב הרב המאירי ז"ל (בסוטה ל"ג ע"ב) וז"ל נצטוו. בתורה שכשיעברו את הירדן יהיו מקימין אבנים גדולות וכו'. ושיהיו כותבין עליהן משנה התורה וכו'. וכן אמרו שבשבעים לשון כתבוה כדכתיב באר היטב. רצה לומר שיבינו הכל. ומ"מ מגאוני הראשונים פירשו במשנה התורה. כלומר ענין התורה. רצה לומר גוף המצות. ולא שכתבו כל הכתוב בספר התורה עכ"ל עיי"ש. משמע מדבריהם ז"ל דרבינו הגאון ז"ל בפירושו זה מקורו הוא מסתירת הכתובים שבתורה ושביהושע בענין זה. שבתורה כתוב וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת. ובספר יהושע כתוב משנה התורה. ולזה פירש שמשנה תורה שבקרא דיהושע היינו ענין התורה ועיקרה דרך כלל דהיינו כל המצות. ומשנה הוא מלשון ושננתם. וזהו ג"כ ביאור הכתוב שבתורה. דכל דברי התורה היינו רק עיקר כל התורה. דהיינו כל המצות שבתורה. והרלב"ג ז"ל שם השיג על פי' זה של רבינו הגאון ז"ל. וכתב וז"ל וזה רחוק בעיני שכבר נזכר בתורה וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב. וזה מורה שמה שנכתב בתורה היה מבואר באופן שלם עכ"ל עיי"ש. ולענ"ד אין מזה הכרח כלל. שכיון שלפי פירוש רבינו הגאון ז"ל מה שכתוב בתורה כל דברי התורה. היינו רק כל המצות שבתורה. שהן בלא ספק עיקר כל התורה. א"כ גם מה שכתוב באר היטב. על כל המצות שבתורה הוא דקאי. שהיו מבוארות באופן שלם. וכ"ש לפי מה שדרשו רז"ל מהך קרא לכתבן בשבעים לשון. א"כ לא בא הכתוב הזה אלא לומר שיכתוב את המצות בשבעים לשון שיבינו אותן הכל:

אלא שראיתי להרשב"ץ ז"ל (תשב"ץ ח"א סי' נ"ג) שכתב בזה. וז"ל שם וכתיב ביהושע קחו לכם וגו' שנים עשר אנשים איש אחד איש אחד משבט וצו אותם לאמר שאו לכם מזה וגו' שתים עשרה אבנים וכו'. ובאלו האבנים נכתבה התורה באר היטב. כמו שנאמר בתורה וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב. וכתב החכם ראב"ע ז"ל בשם הגאון רבינו סעדיה ז"ל שכתבו עליהם מנין המצות וכו'. ויהיה לפי זה הפירוש מה שכתוב באר היטב. שתהיה הכתיבה מבוארת וכתיבה תמה. אבל רז"ל במסכת סוטה. אמרו שכתבו התורה בשבעים לשון שנאמר באר היטב וכו'. וכתב הרמב"ן ז"ל שיתכן שהיו האבנים גדולות מאוד. או שהיה זה ממעשה נסים עכ"ל הרשב"ץ ז"ל שם עיי"ש. וכוונתו בזה לתרץ השגת הרלב"ג ז"ל על פי' רבינו הגאון ז"ל. מדכתיב באר היטב. ולזה כתב דבאר היטב לא קאי אלא על הכתיבה שתהיה מבוארת היטב וכתיבה תמה. ולפי הנראה דבריו לקוחים מדברי הראב"ע ז"ל גופי'. שכתב שם (פ' תבא) וז"ל באר היטב הכתיבה עכ"ל עיי"ש. ובלתי ספק כוונתו בזה לפרש הכתוב לפי פי' רבינו הגאון ז"ל שהביא שם לעיל מיני'. וכדי שלא יקשה לפ"ז כקושית הרלב"ג ז"ל כתב לפרש דבאר היטב על הכתיבה הוא דקאי. וכמש"כ הרשב"ץ ז"ל בביאור יותר. והמתבאר מדברי הרשב"ץ אלו דרבינו הגאון ז"ל לא פירש כן אלא כדי לפרש המקראות הללו ע"פ פשוטן. אע"פ שזהו נגד קבלת רז"ל במשנתנו דסוטה שם דמה שכתוב באר היטב היינו בשבעים לשון. וס"ל להרשב"ץ דלפ"ז כ"ש שעיקרי הדברים היו שלמים כמו שהם כתובים בספר התורה. ולא מקוצרים ומקוטעים לסירוגין. מנין המצות בלבד. דא"כ אין דברי התורה מבוארים באר היטב. אע"פ שכתובים בכל הלשונות שבעולם. ולפירוש רבינו הגאון ז"ל ע"כ צריך לפרש דמאי דכתיב באר היטב. לא קאי אלא על הכתיבה בלבד. ואין זה אלא לפום פשטי' דקרא. כדרך הראשונים ז"ל בפירושי המקרא. אבל לקבלת רז"ל דבאר היטב על גוף דברי התורה קאי. שכתבום בשבעים לשון שיבינום כל אומה ולשון. כ"ש שהיו הדברים שלמים ככל מה שכתוב בתורה בלא שום קיצור ושינוי מלשון הכתובים. וכן כתב הרמב"ן ז"ל (פ' תבא) וז"ל וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת אמר ר"א בשם הגאון שכתבו עליהן מנין המצות כמו הכתובות בהלכות גדולות כעין אזהרות. וטעם באר היטב הכתיבה. ורבותינו אמרו בשבעים לשון. ומצינו בספר תאגי שהיתה כל התורה כתובה בהן מבראשית עד לעיני כל ישראל בתאגיה וזיוניה. ומשם נעתקו התאגין בכל התורה וכו' עכ"ל עיי"ש. והן הן דברי הרשב"ץ ז"ל אלא שהרחיב הדברים. והכוונה כמו שביארנו:

אלא שלא ביארו לא הרמב"ן ז"ל ולא הרשב"ץ ז"ל. איך יתפרש לפ"ז קרא דיהושע דכתיב ויכתוב שם על האבנים את משנה תורת משה. ונראה שסמכו בזה על מה שדרשו בסוגיא דסנהדרין שם במאי דכתיב בפרשת המלך וכתב לו את משנה התורה וגו'. דלכולהו תנאי דהתם לא דרשינן משנה מלשון שינון. כדפירש רבינו הגאון ז"ל. אלא למר מידריש משנה לשתי תורות. ולמר לכתב שעתיד להשתנות. וא"כ ודאי גם משנה תורת משה דכתיב בספר יהושע מתפרש כן לכל מר כדאית ליה. אלא שרבינו הגאון ז"ל לא נחית אלא לפרש הקרא ע"פ פשוטו שאין מקרא יוצא מידי פשוטו וכמשכ"ל. ונראה עוד דרבינו הגאון ז"ל בזה נמשך בפירושו על התורה אחר המתרגם שתרגם בקרא דס' יהושע. וכן בקרא דפרשת המלך. משנה תורה פתשגן אורייתא. והיינו לשון שנון כדפירש"י (פרשת תבא) עיי"ש. וזהו ממש כפי' רבינו הגאון ז"ל. וא"כ לדעת אונקלוס אין ה"נ דגם מצות המלך אינה אלא לכתוב לו כל המצות שבתורה. וזהו כמו שפירשו התוס' והרא"ש ז"ל שהבאתי לעיל. וכן באזהרותיו שע"פ עשה"ד (דבור לא תשא) כתב רבינו הגאון ז"ל השבעת לקצין לכתוב לו פתשגן וכו' עיי"ש. וכוונתו בזה למצות המלך לכתוב לו ס"ת מדכתיב וכתב לו את משנה התורה וגו'. ונקט שם ממש לשון התרגום. אבל להנך תנאי דברייתא שבתלמודין בסנהדרין שם. ובתוספתא (פ"ד דסנהדרין). עכצ"ל דלא ס"ל הכי לא בהך קרא דפרשת המלך ולא בקרא דספר יהושע. דאם הוה משמע להו בקרא דהתם כמו שתרגם אונקלס. ודאי גם הכא בקרא דפרשת המלך שבתורה הוה מפרשי ליה הכי. וכמו שתרגם המתרגם הנך תרתי קראי בענין אחד:

וראיתי לרבינו הגאון ז"ל שכתב עוד באזהרותיו שם לקמן וז"ל ידודון שבעים לאמים בכתב על אבנים ספר דת ופירושיו וכו' עכ"ל עיי"ש. וכוונתו בזה מבוארת למצות וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב. ודרשו במתניתין דסוטה שם מדכתיב באר היטב שהמצוה היתה לכתוב את כל דברי התורה בשבעים לשון. כדי שיתלמדו ממנה כל השבעים אמות. ולכאורה נראין דבריו כסותרין זא"ז. דהרי לעיל נקט כדברי אונקלוס שתרגם משנה. פתשגן. דמשמע לפי ענינו דלא כל התורה קאמר קרא. אלא עיקר ענין התורה. דהיינו המצות שבה. וכמש"כ לעיל וא"כ באר היטב דכתיב בהך קרא. לא קאי אלא על הכתיבה. כמש"כ הראב"ע ז"ל. וכמש"כ הרמב"ן והרשב"ץ ז"ל שהבאתי לעיל. והרי לפמש"כ כאן דבאר היטב היינו כמו שדרשו רז"ל שיכתבוה בשבעים לשון. מבואר דמאי דכתיב באר היטב על דברי התורה גופא קאי. ולא על הכתיבה לבד. וא"כ ע"כ מבואר מזה דהמצוה היא לכתוב כל התורה כולה כמו שהיא. וכמו שהוכיחו הרמב"ן והרשב"ץ ז"ל שהבאתי. אבל נראה דדברי הרמב"ן והרשב"ץ ז"ל בזה אינם מוכרחין. וכמו שכבר ביארנו לעיל דמההיא דסוטה שם אין הכרח כלל לומר דהמצוה היתה לכתוב כל התורה כולה כמו שהיא. דשפיר אפשר לומר דאע"ג דבכלל קרא דבאר היטב היינו תרגום של התורה בכל הלשונות. מ"מ אפשר שלא צוה הכתוב לכתוב על האבנים אלא תוכן ענין כל התורה. דהיינו כל המצות שבה בלבד בכל הלשונות. ומדברי רבינו הגאון ז"ל שם ראיה מוכרחת דזו היא דעתו. ולא כמו שהבינו הרמב"ן והרשב"ץ ז"ל שדברי רז"ל שם הם נגד דעת רבינו הגאון ז"ל בזה. ובאמת שדברי הרמב"ן והרשב"ץ ז"ל בזה כמעט שאינם מובנים כלל. דמאי ענין זה לזה. דכיון דכל דברי התורה הזאת לא קאי לדעת רבינו הגאון ז"ל אלא על כל המצות שבתורה בלבד. אטו לא נוכל לפרש ג"כ דמה שכתב הכתוב באר היטב. לפי דרשת רז"ל דהיינו בשבעים לשון. לא קאי אלא על כל המצות שבתורה בלבד. כדי שילמדו כל האומות את המעשה אשר יעשון ואת הדרך אשר רצון ה' שכל אדם ילכו בה. איברא דבספר תאגין שהביא הרמב"ן ז"ל שם מבואר בהדיא שכתבו כל התורה כמו שהיא מבראשית עד לעיני כל ישראל. אלא שלפי הידוע אין קושיא מספר זה לרבינו הגאון ז"ל. ועי' מש"כ רבינו האי גאון ז"ל בתשובתו שבס' טעם זקנים (דף נ"ו ע"ב) עייש"ה:

אמנם מההיא סוגיא דסנהדרין שם נראה דודאי משם מוכרח כדברי הרלב"ג והרמב"ן והרשב"ץ ז"ל דלפום תלמודנו הדברים כפשוטן ומשמען. שהיתה המצוה בכל התורה כולה כמו שהיא מבראשית עד לעיני כל ישראל. כמש"כ בס' תאגין. כמו שנתבאר לעיל. וע"כ אנו מוכרחין לומר כמו שהבינו הרמב"ן והרשב"ץ ז"ל דרבינו הגאון ז"ל לא כתב כן אלא כדי לפרש הכתוב על פי פשוטו כדרך הראשונים ז"ל מפרשי המקרא בפירושיהם. ונמשך בזה כאן אחרי המתרגם כמשכ"ל. וגם באזהרותיו שע"פ עשה"ד שם לא דקדק כ"כ בזה. ונמשך אחרי המתרגם. אע"פ שהוא דלא כהילכתא. כיון דלפי המבואר בתלמודין (בסנהדרין שם) כולהו תנאי לא ס"ל הכי. אע"פ שראיתי גם באזהרות הר"א הזקן ז"ל (במנין הפרשיות שלו) שכתב וז"ל ובאר על שלימות ככל אשר תצוון לער בצור יחצבון עכ"ל. וכוונתו בזה לפרשת אבנים גדולות. ומש"כ על שלימות. כוונתו על אבנים שלמות. וכמ"ד בתוספתא (פ"ח דסוטה). ובירושלמי (פ"ז דסוטה ריש הלכה ה') שנצטוו לכתוב על אבני המזבח שכתוב בהן אבנים שלמות. והובא ג"כ בדברי התוס' בסוטה (שם ד"ה כיצד) עיי"ש. ומדכתב ככל אשר תצוון. משמע דס"ל כמש"כ הראב"ע בשם רבינו הגאון ז"ל שלא נצטוו לכתוב על האבנים אלא המצות שבכל התורה בלבד. וכן מתבאר מלשון אזהרות אתה הנחלת שכתב וז"ל מזבח אדמה לבנות באבנים שלמות. ולחוק עליהם דת באר היטב עכ"ל. והנה גם הוא ז"ל ס"ל כמ"ד שעל אבני מזבח נצטוו לכתוב. וממש"כ לחוק עליהם דת. משמע ודאי דס"ל ג"כ שלא היתה המצוה לכתוב על האבנים אלא המצות שבתורה. כדברי רבינו הגאון ז"ל שם. ואף דמצינו ג"כ בקרא דכתיב אש דת למו. ומתרגמינן אורייתא. דמשמע כל התורה כולה. מ"מ סתם דת ודאי אינו אלא מצות ודינים בלבד בכל מקום. אלא דשם נקראת התורה דת על שם המצות והדינים שבה. ומשום שהענין מוכיח עליו דעל כל התורה קאי. והו"ל דבר הלמד מענינו. אבל זולת זה בכל מקום לשון דת אינו אלא חק ומשפט ודין או מצוה לבד. וא"כ ודאי דעתו כדעת רבינו הגאון ז"ל שם. אלא דמ"מ הדבר קשה. דהרי גם רבינו הגאון ז"ל שם לא פירש כן אלא משום דבספר יהושע כתיב משנה תורת משה. וכדעת המתרגם דמשנה היינו פתשגן. שאינו אלא ענין ותוכן התורה ולא כל התורה כמו שהיא. וא"כ עכ"פ מכל הסוגיא דסנהדרין שם לא משמע הכי וכמו שנתבאר לעיל:

הן אמת דלפ"ז ביותר יש לתמוה על דברי התוס' והרא"ש ז"ל שהבאתי לעיל דס"ל הכי בהדיא גם בההיא דהתם גופא בס"ת של המלך שלא היו כתובים בה אלא עשרת הדברות לבד. ומשום שמרמזים על כל תרי"ג המצות שבתורה. והשתא הרי זה דלא ככולהו תנאי ואמוראי בסוגיא דסנהדרין שם. ואין נראה לומר שגם הם ז"ל נמשכו בזה אחר המתרגם שתרגם משנה פתשגן. אע"פ שהוא נגד תלמודין. ובפרט שלפי הנראה לכאורה דבריהם ז"ל לא יתכנו גם ע"פ המתרגם. דלפי התרגום משמע עכ"פ שנתחייב המלך לכתוב תוכן ועיקר התורה. דהיינו כל המצות שבתורה כמו שהם. אבל לפמש"כ התוס' והרא"ש ז"ל סגי ליה בעשרת הדברות בלבד. ומשום שיש בהן תרי"ג אותיות כמנין המצות שבכל התורה. וא"כ גם כל המצות לא צריך לכתוב אלא כעין רמז בעלמא למספרן. ובודאי אין זה בכלל פתשגן. ומיהו לזה היה אפשר לומר שכוונתם בזה לא לרמז המספר לבד. דודאי זה לא יתכן כלל. שהרי הכתוב אומר וכתב לו את משנה התורה הזאת וגו' וקרא בו וכו' למען ילמד ליראה וגו' לשמר את כל דברי התורה הזאת וגו'. וזה לא שייך ברמז מספר המצות לבד. אלא ודאי כוונתם כמש"כ רבינו בחיי ז"ל (פרשת יתרו) וז"ל וע"ד המדרש וכו' כשבאו ישראל נתן להם עשרת הדברות שהן כוללות תרי"ג מצות וכו' והמדרש הזה מבאר לנו כי תרי"ג אותיות שבעשרת הדברות תרי"ג מצות נכללות בהן עכ"ל עיי"ש. ומשמע מדבריו שאין זה רמז למספר המצות לבד. אלא המצות עצמן נכללות בתרי"ג אותיותיהן. וכוונתו בזה למה שאמרו במדרש (ס' נשא פי"ג) מלאה קטרת שתרי"ג מצות כלולות בהן (בעשרת הדברות) וכן את מוצא תרי"ג אותיות יש מן אנכי עד אשר לרעך כנגד תרי"ג מצות וכו' עיי"ש. וא"כ מצד זה לא היה מקום קושיא להתוס' והרא"ש ז"ל ושפיר היה מקום לומר שזהו בכלל פתשגן שתרגם המתרגם. ולפי הנראה דזו היא ג"כ דעת רבינו נחשון גאון ז"ל הובא בערוך (ערך תפל) ורבינו האי גאון ז"ל בשערי תשובה (סי' קמ"ט). שכתבו דמה שאמרו תפילין בראשו וס"ת בזרועו זה ס"ת שאמרו כגון שכתוב בו מן אנכי עד אשר לרעך שהן תרי"ג אותיות כנגד תרי"ג מצות שבתורה עכ"ל עיי"ש. וגם כוונתם בודאי אינה שבזה יש רמז בעלמא למספרן של מצות התורה בלבד. אלא לומר שעיקרן של המצות נכללות בהן. וכמבואר בהדיא בתשובת רבינו האי גאון ז"ל גופי' בשערי תשובה לעיל (סי' קמ"א) שהנשבע בעשה"ד כיון שיש בעשה"ד כלל התורה כס"ת הן ואין לו התרה עיי"ש. ומשמע ודאי שבאו בזה לפרש מה שאמרו (רפ"ג דברכות י"ח ע"א) לא יהלך אדם בביה"ק ותפילין בראשו וס"ת בזרועו וכו' עיי"ש (ובשע"ת שם ט"ס עיי"ש היטב). ומשמע שדרך ת"ח היה כך לשם מצוה. כמו שצוה הכתוב למלך (ומתורץ בזה קושית הכ"מ (פי"ד מהלכות אבל הי"ג לגירסת הרמב"ם עייש"ה ובלח"מ שם). וכדי שלא יקשה איך היו מהלכין וס"ת בזרועם תמיד. שהיא משא כבד אפי' קטנה. לזה כתבו הגאונים ז"ל שלא היו כתובין בו אלא עשה"ד בלבד. ונקרא ס"ת משום שכל תרי"ג מצות התורה נכללו בו. כן נראה ברור בכוונת הגאונים ז"ל. והשתא עפ"ז ממילא מבואר דע"כ לדעת הגאונים ז"ל גם ס"ת של המלך לא היו כתובים בו אלא עשרת הדברות בלבד. מהאי טעמא גופא. כיון שהיתה יוצאת ונכנסת עמו תמיד אפי' שיצא למלחמה. ונראה דגם התוס' והרא"ש ז"ל מקורם בזה מדברי הגאונים ז"ל:

ועכ"פ ודאי הדבר קשה טובא לכאורה. דמסוגיא דסנהדרין שם לא משמע הכי וכדכתיבנא. מיהו נראה דהיינו רק אם נימא דגם טעמן של רבינו נחשון ורבינו האי הגאונים ז"ל והתוס' והרא"ש ז"ל הוא מדכתיב משנה. אבל אפשר לומר דלא מן השם הוא זה לדעתם ז"ל. אלא נפק"ל הכי מדכתיב והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו. דדרשינן התם מזה במתני' שכשיוצא למלחמה היא עמו. נכנס הוא מכניסה עמו. יושב בדין היא עמו וכו'. וס"ל דכל זה אי אפשר בתורה שלמה. וע"כ לא יתכן אלא בעשרת הדברות לבד. ומשום שכוללים כל מצות התורה נקראת ס"ת. ועפ"ז אפשר לומר דלא זו שאין מסוגיא דהתם ראיה נגד דעתם. אלא אדרבה משם ראי' מוכחת כדבריהם. דבלא"ה ההיא סוגיא צריכה ביאור. דעלה דתנן התם וכותב לו ס"ת לשמו וכו' אמרינן בגמ' שם תנא ובלבד שלא יתנאה בשל אבותיו. אמר רבא אע"פ שהניחו לו אבותיו לאדם ס"ת מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם וגו'. איתיבי' אביי וכותב לו ס"ת לשמו שלא יתנאה בשל אחרים. מלך אין הדיוט לא. ומשני לא צריכא לשתי תורות. וכדתניא וכתב לו את משנה וגו'. כותב לשמו שתי תורות. אחת שהיא יוצאה ונכנסת עמו. ואחת שמונחת לו בבית גנזיו. אותה שיוצאה ונכנסת עמו עושה אותה כמין קמיע ותולה בזרועו וכו' עיי"ש. וכל הסוגיא מוקשה טובא. חדא אמאי איצטריך אביי לאותובי תיובתא דידי' מברייתא דקתני שלא יתנאה בשל אחרים. ולא מותיב מברייתא קמייתא דקתני ובלבד שלא יתנאה וכו'. וביותר תמוה אמאי לא קא מותיב טפי ממשנתנו דקתני וכותב לו ס"ת לשמו וכו'. דמשמע מלך אין הדיוט לא. וגם עיקר לישנא דברייתא קמייתא דקתני ובלבד שלא יתנאה וכו'. אין לו ביאור כלל לכאורה. מאי ובלבד דקתני. דמשמע דבמתניתין קולא למלך קתני. ועל זה קאמר ובלבד שלא יבא להקל גם קולא זו להתנאות בשל אבותיו. והרי גם במתני' חומרא הוא דקתני. שחייב לכתוב לו ס"ת לשמו דוקא. וא"כ בברייתא לא אתי תנא אלא לאוסופי חומרא על חומרא. ולא שייך בזה כלל לישנא דובלבד. ועוד דעיקר הדבר אינו מובן מצד עצמו מאי קאמר. דהרי היינו הך. דכיון דתנן שחייב לכתוב לו ס"ת לשמו. א"כ אינו יוצא בשל אבותיו שלא נכתב לשמו אלא לשם אבותיו. ומאי ובלבד דקאמר. דמשמע שבא להוסיף ענין חדש דלא מיירי בי' במתני' וזה תמוה:

והנראה בזה דמאי דקתני במתניתין וכותב לו ס"ת לשמו מתפרש בתרי אנפי. או דלא אתי אלא לאפוקי שאינו יוצא בשל אבותיו. אע"ג דודאי לפ"ז הלשון דחוק קצת. דא"כ מאי לשמו דקתני. הרי כבר קתני וכותב לו ס"ת. ואם משום דאכתי הוה סד"א דהיינו דוקא כשאין לו ס"ת משל אבותיו. אבל אם ירש ס"ת מאבותיו יוצא בה ידי חובתו. הו"ל לתנא למיתני בהדיא ואינו יוצא בשל אבותיו. אבל לישנא דלשמו לא משמע כ"כ לאפוקי של אחרים. אע"ג דממילא משמע דשל אחרים נמי לא. כיון שלא נכתב לשמו. אבל עיקר לשון לשמו לא משמע אלא דאתי לאפוקי שלא לשמו. אע"ג דמעיקרא שלו היתה. או שנפרש שכותב לו ס"ת לשמו היינו ס"ת שראויה למלך. וכדמסיים עלה במתניתין יוצא למלחמה מוציאה עמו. נכנס הוא מכניסה עמו וכו'. והיינו פירושא דלשמו דקתני רישא. שצריך לכתוב לו ס"ת שראויה להיות עמו תמיד. אפי' כשהוא טרוד בעסקי מלחמה ובכל שאר עסקי המלוכה. בשבתו בהיכלו ובלכתו בדרך. דהיינו שתהא קלה וקטנה ביותר. כעין קמיע תלויה בזרועו. כדי שיהיה חפשי בכל תנועותיו ובפעלי כפיו. ונראה דהכי ס"ל לתנא דברייתא קמייתא בפירושא דמתניתין. ולזה שפיר קתני עלה ובלבד שלא יתנאה בשל אבותיו. דאע"ג דמקילינן במלך שאינו צריך לכתוב לו ס"ת שלמה כמו שהיא. אלא עיקרה של תורה בלבד. בקיצור היותר אפשר. משום שאי אפשר בענין אחר. מ"מ אינו יוצא ידי חובתו אלא בשלו דוקא מעיקרא משעת כתיבה. ואפי' בירושת אבות אינו יוצא. אבל תנא דברייתא בתרייתא ס"ל דמאי דתנן וכותב לו ס"ת לשמו. לא אתי אלא לאפוקי שאינו יוצא בשל אחרים. ורישא וסיפא תרי דיני באנפי נפשייהו נינהו. דמאי דקתני רישא וכותב לו ס"ת לשמו. לא נפק"ל אלא מדכתיב וכתב לו וגו'. דהיינו לשמו. ודינא דסיפא נפק"ל מדכתיב והיתה עמו וגו'. אע"ג דבמתני' לא מייתי אלא קרא דוהיתה עמו וגו' בלבד. ומ"מ נראה דלענין דינא לא פליגי הנך תרתי ברייתות אהדדי. וכל חד דידי' קאמר. ולא איפליגו אלא בפירושא דמתניתין בלבד:

ומעתה עפ"ז ניחא שפיר כולה סוגיא. דממתניתין ומברייתא קמייתא לא הוה מצי אביי למיפרך עלי' דרבא. משום דאיכא למימר דפירושא דמתני' היינו כדפירש בברייתא קמייתא. דלפ"ז מדיוקא דמדייק מלך אין הדיוט לא ליכא שום תיובתא לרבא. די"ל דאדרבה לאחמורי עלי' דהדיוט אתי תנא דמתני'. ולאקולי על המלך. דלמלך סגי ליה במצות שבכל התורה בלחוד. ואפי' בעשה"ד שכוללים כל המצות שבתורה דרך כלל סגי ליה. משא"כ הדיוט שחייב לכתוב לו ס"ת כולה כמו שהוא. ולהכי לא פריך אלא מאידך ברייתא דקתני בהדיא וכותב לו ס"ת לשמו שלא יתנאה בשל אחרים. וא"כ לא מיירי אלא מהך דינא לחוד שאינו יוצא י"ח בשל אחרים. ומשמע דוקא מלך. אבל ההדיוט בשל אחרים נמי יוצא ידי חובתו. ודלא כרבא. ואע"ג דבברייתא קמייתא נמי קתני שלא יתנאה בשל אבותיו. מ"מ התם לגופי' איצטריך. לומר דאע"פ שהקילה תורה על המלך שאינו צריך לכתוב ס"ת שלימה. מ"מ בזה אין להקל אפילו במלך. ולא למעוטי הדיוט קאתי. משא"כ לאידך תנא דלא מיירי אלא בהך דינא לחוד. ובחומרא דמלך לחוד הוא דמיירי. אבל קולא דידי' לא מזכיר כלל. שפיר דייק מיני' דהדיוט אין דין זה נוהג בו כלל. ותיובתא דרבא. והשתא א"כ מההיא סוגיא סייעתא לדעת הגאונים ר"נ ור"ה ז"ל והתוס' והרא"ש ז"ל. וגם מדוקדק בהכי שפיר מאי דקתני בברייתא שם אותה שיוצאה ונכנסת עמו עושה אותה כמין קמיע ותולה בזרועו וכו'. ורש"י ז"ל (לקמן כ"ב ע"א) נדחק לפרש (בד"ה כמין) וז"ל כמין קמיע קטנה בכתב דק שהיא קלה לשאת עכ"ל עיי"ש. אבל אין זה מספיק. דהא ס"ת הראויה לקריאה אפילו תהיה בכתיבה דקה מן הדקה אינה קלה לשאת אותה תמיד בבית ובדרך במלחמה ובשלום. אבל לדעת הגאונים ז"ל אלו וסייעתם ניחא שפיר. דודאי עשה"ד בלבד אפשר לתלות בזרוע בענין שלא יתבטל בכך מכל שום פעולה ועסק מפעולותיו ועסקיו:

ואמנם כל זה לא יתכן אלא לדעת הגאונים הללו ז"ל וסייעתם. אבל לרבינו הגאון ז"ל וסייעתו דנפק"ל הכי מלשון משנה. וכמו שתרגם המתרגם פתשגן. ודאי קשה טובא מסוגיא דהתם. דעכ"פ לכ"ע קרא דמשנה התורה לא מתפרש אלא או מלשון שינוי והשתנות. או מלשון כפל. כמו לחם משנה כסף משנה. אבל ליכא למ"ד כדברי רבינו הגאון ז"ל שאינו אלא מלשון ושננתם. דהיינו שנון התורה ועיקרה דרך כלל. כמש"כ בשמו הרב המאירי והרד"ק ז"ל שם. ע"פ המתרגם שתרגם פתשגן. אלא דלזה יש אתי עדיין מקום לדון ע"פ דברי הרש"ל ז"ל בההיא סוגיא שהחליט דודאי ליכא מאן דפליג לומר דמלך לא נצטוה אלא על ס"ת אחת. דהא כיון דאפילו ההדיוט נצטוה לכתוב ס"ת אחת מדכתיב כתבו לכם את השירה הזאת. ע"כ מאי דכתב קרא במלך וכתב לו את משנה התורה וגו'. היינו שיכתוב לו עוד אחת נוספת על אותה שנתחייב בה כבר קודם שנתמנה למלך. ומאי דאיצטריך בברייתא למילף במלך שתי תורות מדכתיב משנה התורה. היינו רק לענין דאפילו ס"ת שניי' חייב הוא לכתוב ולא יתנאה בשל אבותיו. אלא דעפ"ז הוקשה לו מאי דפריך לקמן ואידך האי שויתי מאי דריש ביה. ואיצטריך לאוקמי' לדרשא אחריתא. והא כיון דכ"ע ס"ל דמלך בעי שתי תורות. א"כ שפיר מיתוקים הך קרא כדדריש ליה בברייתא לאותה ס"ת שנכנסת ויוצאה עמו וכו'. ועל זה תירץ הרש"ל וז"ל אלא נראה בעיני לפרש דדרשינן מוכתב את משנה התורה להשתנות הכתב בס"ת שנייה שתהיה כתיבה דקה שתהא קטנה כל כך לעשותה כקמיע (כצ"ל) כדכתיב שויתי ה' לנגדי תמיד. ופריך השתא שפיר ואידך דדריש לכתב הנשתוון. וא"כ לא שמעינן שינוי כתיבה בשתי תורות. וממילא אינה ראיה לקמיע. וא"כ שויתי ה' וגו' למה לי עכ"ל עיי"ש. והנה הדבר ברור בלא ספק כלל דהשתא למסקנת הרש"ל ז"ל תו לא ס"ל דדריש מלשון משנה התורה לומר דאפילו הך תורה שניי' חייב הוא לכתבה ולא יתנאה בשל אבותיו. דא"כ ס"ל להך תנא דמשנה אינו אלא מלשון כפול ולא מלשון השתנות. והיכי כתב דדריש מיני' לשינוי הכתיבה לכתיבה דקה. וגם ודאי לא יתכן לומר דכוונתו לומר דודאי בברייתא דמייתי רבא לעיל דריש מקרא דמשנה לשלא יתנאה בשל אבותיו אפילו בס"ת שניי'. ולא כתב דדריש מיני' להשתנות הכתב בכתיבה דקה כדי לעשותה כעין קמיע. אלא בברייתא בתרייתא דרשב"א משום ר"א בן פרטא שאמר משום ר"א המודעי. והרש"ל לשיטתי' אזיל שמחק לעיל מאי דקתני בההיא ברייתא ועושה אותה כמין קמיע ותולה בזרועו וכו'. וס"ל דתרתי ברייתות חלוקות הן מי ששנה זו לא שנה זו. דמלבד שאין רמז לזה בדברי הרש"ל כלל. ומה שמחק לעיל ההיא דעושה אותה כמין קמיע וכו'. היינו רק משום שכן משמע מפירש"י ז"ל דלא גריס לה לעיל אלא הכא בדברי ר"א המודעי. מדלא פירש לעיל כלום על מאי דקתני כמין קמיע. אלא כאן על דברי ר"א המודעי פירש כמין קמיע קטנה בכתב דק וכו' עיי"ש. ומשמע מזה דלעיל לא היה זה בגירסתו. ולזה מחקה הרש"ל ז"ל. כדרכו בכל כיו"ב. בלא"ה ע"כ לא יתכן לומר דההיא דלעיל ברייתא אחריתא היא. דא"כ תקשה אמאי לא מייתי ברייתא זו דר"א המודעי גם רבא לעיל. דהא גם ר"א המודעי קאמר עכ"פ דמלך נצטוה על שתי תורות. וא"כ גם ע"פ ברייתא זו מיתרצא שפיר תיובתא דאביי דדייק מלך אין הדיוט לא. ובפרט לפמש"כ בתשובת רבינו שרירא ורבינו האי הגאונים ז"ל (זכרון לראשונים סי' שנ"ח ובתורתן של ראשונים ח"ב עמוד מ"ג) וכ"כ בפי' רבינו חננאל והרמ"ה ז"ל בסנהדרין שם דדברי ר"א המודעי הם עיקר לגבי כולהו אינך תנאי עיי"ש ועי' בתשו' מהר"ם אלאשקר (סי' ע"ד). וא"כ ודאי טפי הו"ל להביא מדברי ר"א המודעי. אלא ודאי באמת היינו הך ברייתא גופא. אלא דלעיל לפי גירסת רש"י והרש"ל ז"ל לא אסיק לכולה ברייתא ונקטה בקצרה. ולפי מאי דמסיק הרש"ל בתירוצו ודאי גם לעיל מפרש כן דלא יליף מדכתיב משנה התורה אלא לענין דזו שיוצאה ונכנסת עמו תהא משונה כעין קמיע שהיא קלה לשאת אותה על זרועו. אבל דניבעי שתי תורות בלא"ה שפיר נפקא לן מגופי' דקרא דוכתב לו. כמש"כ הרש"ל ז"ל. וכן כתב רבינו יונה ז"ל בחידושיו שם עיי"ש. והרש"א ז"ל שם הבין מדברי הרש"ל דס"ל דתרתי ברייתות נינהו. ורק בברייתא בתרייתא מפרש הרש"ל כן. והשיג עליו דליתא. דהך ברייתא היא בעצמה לשון רשב"א משם ר"א המודעי דלקמן. ועל פירושו של הרש"ל כתב שאינו אלא דברי נביאות. דליכא למ"ד דדריש הכי מלת משנה. אלא או מלשון כפל לשתי תורות. או לכתב עשוי להשתנות מעברית לאשורית. וגם מה שמחק הרש"ל לעיל ועושה כמין קמיע וכו'. כתב שהוא לאין צורך עיי"ש בדבריו. ולדידי אין אלו דברי נביאות. אלא כן מוכרח לפי דברי הרש"ל ז"ל דליכא למ"ד דדריש מלת משנה לשתי תורות. אלא שתי תורות בלא"ה שמעינן מגופי' דקרא. ומלת משנה לכ"ע לא מידריש אלא מלשון שינוי. למר להשתנות מעברית לאשורית. ולמר להשתנות מכתיבה גסה לדקה. והכי מתפרשת כולה סוגיא לדעתו כמו שנתבאר. ובעיקר הדבר זו היא ג"כ שיטת רבינו יונה ז"ל. וכמו שביארנו לעיל (פרשה י') עייש"ה. וגם מש"כ על הרש"ל שמחק לאין צורך. תמיהני שלא הרגיש דזו היא גירסת רש"י ז"ל וכדכתיבנא. ומ"מ גם לפי מה שהבין הרש"א בכוונת הרש"ל היינו רק ע"פ גירסת רש"י ז"ל. אבל מדברי רבינו חננאל ז"ל (בפירושו לסנהדרין שם) וגם בילקוט (פרשת שופטים) מבואר שהיתה לפניהם כגירסא שלפנינו עיי"ש. ולגירסא זו ודאי ע"כ צריך לפרש גם לעיל כדפירש הרש"ל ז"ל בדברי ר"א המודעי. דשתי ס"ת שמעינן שפיר מגופיה דקרא. ולא דרשינן משנה אלא לענין שמצוה לשנות הס"ת שיוצאה ונכנסת עמו בענין שאפשר לתלותה בזרועו כעין קמיע. ובפרט מוכרח כן לפי דעת הרמב"ם דהמלך אינו צריך לכתוב לו שתי ס"ת אלא כשלא הניחו לו אבותיו ס"ת. אבל כשיש לו אחת בירושה מאבותיו לא מיחייב לכתוב לו אלא אחת. וכל מה שכתב הרש"א ז"ל לדחות דברי הרש"ל ז"ל שכתב דליכא למ"ד דלא ס"ל שחייב המלך בשתי ס"ת. לענ"ד אינו מוכרח כלל. דמה שהוכיח ממה שרצה אביי לדייק מלך אין הדיוט לא. אינו מוכרח דאפשר לומר דאין ה"נ דהוה מצי לומר ולטעמיך כדאשכחן בכמה דוכתי. ועכ"פ בתר דמסקינן כרבא. ומשמע דאביי נמי קבלה בתר דפריק ליה תיובתי'. ודאי מוכרח כן. ומש"כ הרש"א ז"ל דקרא דועתה כתבו לכם וגו' אפשר לומר דהיינו דוקא כשלא הניחו לו אבותיו. הוא תמוה דכיון דקרא קאמר כתבו לכם. ודאי כל כמה שאין לנו ראיה מקרא לאפוקי קרא ממשמעותי'. אין לנו לומר דיוצא י"ח בשל אבותיו. וביותר תמוה מה שכתב דאפשר לומר דאין זה אלא לדורו של משה. דא"כ בכל התורה נימא הכי כל היכא דלא גלי קרא בהדיא שנוהג לדורות. אלא ודאי מסתמא אית לן למימר שנוהג לדורות כל היכא שאין משמעות הכתוב איפכא. ואף ע"פ שיש מקום לדון בזה מצד אחר וכמשכ"ל. אבל הוכחות הרש"א ז"ל אינן מוכרחות. וגם בדברי הר"ב ת"ח שם יש אתי מקום לדון הרבה אלא שאכמ"ל בזה:

ומעתה א"כ ממילא מתבאר דשפיר יש מקום לפרש כל הסוגיא דהתם גם עפמש"כ רבינו הגאון ז"ל דמש"כ בקרא במלך וכתב לו את משנה התורה וגו'. היינו רק תוכן ועיקר התורה. דהיינו מנין המצות שבתורה בלבד. וזהו מה שאמרו דזו שנכנסת ויוצאה עמו עושה אותה כמין קמיע ותולה בזרועו. וכדרך פירושו של הרש"ל ז"ל וכמו שביארנו. ואין בזה שום סתירה מתוך הסוגיא דהתם. אדרבה בהכי מיתרצא הסוגיא טפי. וכמש"כ הרש"ל ז"ל. ואין צריך לדחוק ולפרש כפירש"י ז"ל דהשינוי לא היה אלא בכתיבה דקה בלבד. דזה ודאי דחוק טובא וכמשכ"ל. אלא כדעת רבינו הגאון ז"ל דהשינוי היה בעיקר התורה עצמה. וא"כ מצד זה ודאי לא היינו צריכין לומר שדברי רבינו הגאון ז"ל בזה הם רק לפום פשטי' דקרא ושלא כסוגיא דהתם:

אלא דגם בלא"ה כבר ביארנו לעיל (פרשה י') דלשיטת רבינו הגאון ז"ל כל ההיא סוגיא דהתם היא דלא כהילכתא. אלא קיי"ל כהאי תנא דספרי דס"ל דמאי דכתיב וכתב לו את משנה התורה וגו'. היינו כפשוטו. משנה תורה ממש. וכמו שביארנו שם בארוכה עיי"ש היטב. וזו היא ג"כ דעת הר"י אלברגלוני ז"ל באזהרותיו (במנין הפרשיות שלו פרשה נ"ו) עייש"ה ובמש"כ בנתיב מצותיך (דס"ה ע"ב). ולא הרגיש שם כלום במה שדבריו תמוהים שהם דלא כמאן בסוגיא דסנהדרין שם. אבל לפי מה שביארנו (לעיל שם) גם דבריו נכונים ואכמ"ל בזה. וא"כ מצד זה ודאי מוכרח כמו שהבינו הרמב"ן והרשב"ץ ז"ל דרבינו הגאון ז"ל בפירושו למקרא נמשך אחר התרגום וגם באזהרותיו שע"פ עשה"ד נקט בהדיא כדברי המתרגם כמשכ"ל. אבל כאן נקט עיקר כתנא דספרי. משום דהכי סתם לן תנא במתניתין דסוטה שם. וגם משום דפשטי' דקרא הכי משמע. דמשנה התורה משמע משנה תורה ממש. וכבר נתבאר (לעיל שם) דגם ר"א המודעי אין הכרח לומר דפליג בהכי על האי תנא דספרי ואמתניתין דסוטה שם עיי"ש. ועפ"ז ניחא שפיר מה שיש מקום להקשות לפי מה שהוכיחו בתשובת הגאונים ז"ל שהבאתי לעיל דרבי יוחנן ס"ל כר"א המודעי עיי"ש (בסוף התשובה שם). והא רבי יוחנן ס"ל הלכה כסתם משנה בכל מקום. והרי בסוטה שם סתם לן תנא דלא כר"א המודעי דדריש משנה לשני ס"ת. אבל לפי מה שנתבאר שם לק"מ. מיהו בלא"ה ליכא קושיא בזה. דהגאונים ז"ל לא הוכיחו דר"י כר"א המודעי ס"ל אלא במאי דס"ל דהכתב לא נשתנה. אבל במשמעות לשון הכתוב משנה התורה. שפיר י"ל דקיי"ל כסתם מתניתין דסוטה שם דהיינו משנה תורה ממש. ועכ"פ כיון דלדעת רבינו הגאון ז"ל מאי דכתיב במלך וכתב לו את משנה התורה. היינו משנה תורה ממש דקיי"ל בהכי כתנא דספרי ומתני' דסוטה שם. א"כ עכצ"ל דגם מה שכתוב (בספר יהושע שם) ויכתב שם על האבנים את משנה תורת משה וגו'. היינו משנה תורה ממש למר. ושתי תורות למר. ומשום דיהושע מלך הוה לישראל. ומשום מצות המלך הוא שכתב. כדכתיב והי' כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה וגו'. ומה שלא הזכיר הכתוב ג"כ כתיבת התורה לכל ישראל שצוה הכתוב בפרשת אבנים גדולות. אפשר לומר דהיינו משום דזהו בכלל מש"כ שם (בספר יהושע בריש הפרשה) אז יבנה יהושע וגו' כאשר צוה משה עבד ה' את בני ישראל ככתוב בספר תורת משה וגו'. ובלא"ה ע"כ מוכרח כן במה שלא הזכיר שם הכתוב שכתב יהושע על האבנים באר היטב. דדרשינן מזה במתני' דסוטה שם שנצטוו לכתוב התורה בשבעים לשון. וכיו"ב כתב ג"כ הר"י אברבנאל ז"ל בביאורו לנביאים ראשונים שם עיי"ש בדבריו. וממילא מתבאר עפ"ז דגם מה שנצטוו לכתוב את כל התורה על האבנים באר היטב. אין זה אלא משום מצות כתיבת התורה לכל ישראל. מדאיצטריך יהושע לכתוב משנה תורת משה. והיינו לדעת רבינו הגאון ז"ל משנה תורה ממש. דזו היא מצות המלך. לפי מאי דקיי"ל לדעתו כתנא דספרי ומתני' דסוטה שם. ולדעת שאר ראשונים ז"ל היינו שתי ס"ת. דמשנה מלשון כפל הוא. דלא קיי"ל כמאן דדריש משנה לכתב הראוי להשתנות. כמש"כ הגאונים ז"ל בתשובה שם ורבינו חננאל והרמ"ה ז"ל בסנהדרין שם. וכיון דלפ"ז מה שכתב יהושע על האבנים משנה התורה. היינו משום מצות המלך. מדכתיב וכתב לו את משנה התורה וגו'. ממילא מבואר דגם כתיבת כל התורה על האבנים. היינו משום מצות כתיבת ס"ת לכל ישראל. ומהאי טעמא לא נזכר בפרשת אבנים גדולות גם כתיבת משנה תורה שכתב יהושע. משום דזהו בכלל מאי דכתב קרא בפרשת המלך וכתב לו את משנה התורה וגו'. וכמו שגזה"כ היתה להוראת שעה להיות הכתיבה על האבנים לכל ישראל. הכי נמי משנה התורה של מצות המלך נכתבה אז על האבנים. אבל לדורות בין כל ישראל ובין המלך אין יוצאין ידי חובתן אלא בכתב על הספר ובדיו. וכמו שעשה משה שאע"פ שכבר כתב את כל התורה על האבנים. מ"מ חזר וכתבה גם על הספר. כדכתיב ויכתוב משה וגו' ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר וגו'. והיינו משום המצוה דלדורות שאין יוצאין בכתב שעל האבנים. ועכ"פ הכל משום מצות כתיבת ס"ת הוא. אלא דלהוראת שעה נצטוו אז לכתבה על הספר וגם על האבנים בין המלך במצותו ובין כל העם במצוה שלהם. ועיקר מצוה זו ודאי היא מצוה הנוהגת לדורות. ורק כתיבתה שעל האבנים לא נאמרה אלא לשעה ואינה נוהגת לדורות:

ונראה ראיה לזה מדתניא (פ"ג דמנחות ל"ד ע"א) וכתבתם על מזוזות. יכול יכתבנה על האבנים. נאמר כאן כתיבה ונאמר להלן כתיבה. מה להלן על הספר אף כאן על הספר. או כלך לדרך זו נאמר כאן כתיבה ונאמר להלן כתיבה (בפרשת אבנים גדולות). מה להלן על האבנים אף כאן (במזוזה) על האבנים. נראה למי דומה דנין כתיבה הנוהגת לדורות (מזוזה) מכתיבה הנוהגת לדורות (וכתב לה ספר כריתות). ואין דנין כתיבה הנוהגת לדורות מכתיבה שאינה נוהגת לדורות (וכתבת על האבנים וגו') עיי"ש. והנה הרשב"ץ ז"ל (זה"ר עשין סי' מ"ט) הביא ראיה דקרבנות הנשיאים במשכן אינם מצוה נוהגת לדורות מההיא דאמרינן (פ"ק דחגיגה ו' ע"א) דב"ה דאמרי הראיה מעה כסף וחגיגה שתי כסף. ילפי לה מנשיאים שריבה הכתוב בהם בשלמים יותר מבעולות. וב"ש קאמרי דנין דבר הנוהג לדורות מדבר הנוהג לדורות. ואין דנין דבר הנוהג לדורות מדבר שאינו נוהג לדורות עיי"ש. וכתב שם הרשב"ץ ז"ל דמוכח מזה דחנוכת הנשיאים אינה נוהגת כלל לדורות. לא באותן השיעורים ולא בשיעורים אחרים. מדלא אמרו אין דנין שיעור הנוהג לדורות משיעור שאינו נוהג לדורות. אלא אמרו דבר שאינו נוהג לדורות. משמע שכל הדבר אינו נוהג כלל לדורות. שאינו אלא דבר שלא נהג רק באותה שעה בלבד עיי"ש בדבריו. והשתא בההיא דמנחות שם אם איתא דכל עיקר מצוה זו דאבנים גדולות אינה נוהגת כלל לדורות. הדבר קשה טובא לאידך גיסא. דקאמר אין דנין כתיבה הנוהגת לדורות מכתיבה שאינה נוהגת לדורות. דמשמע דרק הכתיבה לבד אינה נוהגת לדורות. והרי כל עיקר מצוה זו דאבנים גדולות אינה נוהגת לדורות. וא"כ הו"ל למימר אין דנין דבר הנוהג לדורות מדבר שאינו נוהג לדורות. כיון שכל אותה מצוה לא נאמרה אלא לשעה ולא לדורות. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה כדכתיבנא דעיקר מצוה זו ודאי הו"ל מצוה שנוהגת לדורות. שבכלל מצות כתיבת ס"ת דלדורות היא. אלא דרק הכתיבה על האבנים היא שאינה נוהגת לדורות ולא נאמרה אלא לשעה. דלדורות אין יוצאין ידי חובתן אלא בכתיבה על הספר בדיו. ולא בעי אבנים כלל. אבל כל שאר פרטי דיני מצוה זו נוהגין לדורות. ושפיר קתני אין דנין כתיבה הנוהגת לדורות מכתיבה שאינה נוהגת לדורות. דרק הכתיבה על האבנים לבד אינה נוהגת לדורות. והרשב"ץ ז"ל שם מדוול ידי' משתלם. דהוא גופי' שם (זה"ר עשין סי' ע"ג) הוכיח מההיא ברייתא דמנחות שם דפרשת אבנים גדולות היא מצוה שאינה נוהגת לדורות עיי"ש. והרי לפי דברי הרשב"ץ ז"ל גופי' מוכח מההיא ברייתא גופא איפכא דהו"ל מצוה הנוהגת לדורות. איברא דבספרי (פרשת ואתחנן פיסקא ל"ו) איתא ההיא ברייתא דמנחות שם. והתם גרסינן אלמוד דבר שהוא נוהג לדורות מדבר שהוא נוהג לדורות ואין דנין דבר שהוא נוהג לדורות מדבר שאינו נוהג אלא לשעה עיי"ש. ולפי גירסא זו היה מקום קצת לראייתו של הרשב"ץ ז"ל אע"פ שאין זה מוכרח גם לפי גירסא זו ויש לדחות. אלא שהרי הרשב"ץ ז"ל גופי' שם הביא גירסת הברייתא כגירסא שלפנינו בסוגיא דמנחות שם עיי"ש. וכן הגירסא בילקוט (שם) וביראים (סי' י"ח) ובפסקי הרי"ד ז"ל (הלכות מזוזה) עיי"ש. ובאשכול להר"א אב"ר ז"ל (ח"ב סי' כ"ה) עיי"ש. וא"כ גם להרשב"ץ ז"ל גופי' ודאי מוכח מהתם דעיקר מצוה זו הו"ל מצוה הנוהגת לדורות וכדכתיבנא:

ועפ"ז מתבאר על נכון מה שאמרו בפסיקתא דר"כ (פסקא ל"ב) ובמדרש רבה (פרשת וילך) אמר רבי ינאי משה כתב שלשה עשר תורות. י"ב לי"ב שבטים. ואחד הניח בארון שאם יבקש אחד לזייף דבר. שיהיו מוצאים אותו שבארון עיי"ש. וכן הוא במדרש תהלים (מזמור צ') עיי"ש. וזהו שכתב הרמב"ם ז"ל (בהקדמתו לחיבורו הגדול) וז"ל כל התורה כתבה משה רבינו קודם שימות בכתב ידו ונתן ספר לכל שבט ושבט. וספר אחד נתנהו בארון וכו' עכ"ל עיי"ש. ואמנם הדברים תמוהים טובא לכאורה היכא רמיזא דבר זה. ומנ"ל הא. והא לא אשכחן בקרא אלא ס"ת אחת שכתב להניחה בארון. כדכתיב לקח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' וגו'. ואפילו אם נימא דמאי דכתיב לעיל מיני' ויכתוב משה את השירה הזאת וגו'. הוא ס"ת אחר. מלבד אותו שכתב להניחו בארון. מ"מ אכתי אין לנו אלא עוד ס"ת אחד. ומנ"ל שכתב שלשה עשר תורות. אבל ע"פ מה שנתבאר נראה דכיון דהאבנים היו שתים עשרה כמספר שבטי ישראל. כמבואר בקראי דיהושע שם. וכתיב שם (בפרשת אבנים גדולות) וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת. משמע שעל כל אבן ואבן נצטוה לכתוב כל התורה כולה. וכן מתבאר מדברי הרמב"ן ז"ל שהבאתי לעיל. ולזה כתב שהיו האבנים גדולות מאוד או שהיה בדרך נס עיי"ש. ושלא כמש"כ הרלב"ג ז"ל (בספר יהושע שם) שכתבו כל התורה בצרוף כל האבנים כולן עיי"ש. ונראה ראיה להרמב"ן ז"ל מדאמרינן (פ"ג דיומא ל"ז ע"א) ונתן על שני השעירים גורלות. יכול יתן שנים על זה ושנים על זה. ת"ל גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. אין כאן לשם אלא אחד. ואין כאן לעזאזל אלא אחד עיי"ש. ומתבאר מזה דאי לאו דגלי קרא גורל אחד. היה ראוי לומר דכיון דכתיב ונתן על שני השעירים גורלות. משמע שעל כל אחד מהשעירים צריך ליתן שני גורלות. וא"כ הכא נמי כיון דכתיב וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת. אית לן למימר שעל כל אחד מהאבנים צוה הכתוב לכתוב את כל דברי התורה. כדברי הרמב"ן ז"ל. ועי' מש"כ הר"ב פר"ח (או"ח ריש סי' תרצ"ד) ושאר אחרונים ז"ל שם. ובספרא (פרשת אחרי ריש פ"ב) ובמפרשים שם ואכמ"ל בזה. וא"כ נשמע מזה דבמצות כתיבת ס"ת המצוה היא לכתוב ס"ת אחת לכל שבט ושבט. וא"כ הא דכתיב ויכתוב משה את השירה הזאת וגו'. ע"כ היינו לומר שכתבה לכל שבט ושבט משבטי בני ישראל בפ"ע. והיינו דאמר רבי ינאי שביום ההוא כתב י"ג ס"ת. שמלבד אותה שכתב להניחה מצד הארון. כתב עוד י"ב ס"ת. אחת לכל שבט ושבט. וזהו ע"פ מה שביארנו שגם הכתיבה שעל האבנים משום מצות כתיבת ס"ת שעל ההדיוט ועל המלך נאמרה. וזו היא מצוה הנוהגת לדורות. אלא דלהוראת שעה נצטוו לכתבה גם על האבנים. ולדורות אין המצוה אלא לכתבה על הספר ובדיו בלבד. ולהכי שפיר למדו מכתיבת התורה שעל האבנים לכתיבתה שעל הספר דבעינן אחת לכל אחד משבטי בני ישראל בפ"ע. ואין זה אלא גילוי מילתא בעלמא. משום שהכל מצוה אחת היא. וא"כ מתבאר מזה דע"כ מאי דקאמר רבא דכל אדם מישראל מצוה שיכתוב לו ס"ת לעצמו אין זו אלא מצוה מדבריהם בעלמא. וקרא אסמכתא בעלמא הוא. וכמשכ"ל לשיטת הגאונים ז"ל. אבל מדאורייתא בס"ת אחת לכל שבט סגי. כן נראה אצלי בזה בשיטת הגאונים ז"ל:

ועפ"ז ניחא שפיר מה שלא מנו הגאונים ז"ל מצות כתיבת ס"ת לכל אדם מישראל. והיינו משום דזו היא פרשת אבנים גדולות שמנו במנין הפרשיות. ומשום דלשיטתם אין המצוה אלא בכתיבת ס"ת אחת לכל שבט ושבט. ומצוה זו מצות הצבור היא. ואינה נוהגת ביחידים. ומקומה במנין הפרשיות. ומה שהזכירו בדבריהם האבנים. אף ע"ג דאבנים ודאי אינן בכלל המצוה דלדורות. הנה בלשון הבה"ג ז"ל ודאי ליכא בזה שום קושיא. שהרי לא כתב בלשונו אלא פרשת אבנים גדולות עיי"ש. ואין כוונתו בזה אלא למנות המצוה האמורה בפרשת אבנים גדולות. דהיינו עיקר מצוה זו. שלא נאמרה בפירוש אלא בפרשה זו. אבל רבינו הגאון ז"ל כאן שכתב. לכתוב תורתי על אבנים. משמע לכאורה שכוונתו למנות מצות כתיבה על אבנים. וזה ודאי תמוה. דכתיבת אבנים ודאי אינה נוהגת לדורות. אבל נראה שאין כוונתו בזה אלא לרמז על ענין זה. שאין זו מצות כל יחיד ויחיד. אלא כמצות כתיבה שעל האבנים דהו"ל מצות צבור ואינה מוטלת על היחיד. כמו שנתבאר. וביותר תמוה בזה לשון הר"א הזקן ז"ל שכתב וז"ל ובאר על שלמות ככל אשר תצוון. לעד בצור יחצבון. ומדכתיב לעד בצור יחצבון. משמע ודאי דכוונתו למנות מצות כתיבה על האבנים ממש. וזה ודאי לא יתכן. ועכצ"ל דגם הוא ז"ל אין כוונתו אלא לעיקר המצוה שנכללה בפרשת אבנים גדולות כמו שנתבאר. ורק משום לישנא דקרא נקט המצוה בלשון ובענין שנאמרה באותה שעה. וכ צ"ל בלשון אזהרות אתה הנחלת. ובאזהרות רבינו הגאון ז"ל שע"פ עשה"ד שהבאתי לעיל:

ועדיין צריך ביאור לפמשכ"ל להוכיח מההיא דיומא שם שהמצוה היתה לכתוב כל התורה על כל אחת מהאבנים בפ"ע. מלישנא דקרא דכתיב וכתבת על האבנים וגו'. דא"כ בקרא דספר יהושע (ח' ל"ב) דכתיב ויכתב שם על האבנים את משנה תורת משה וגו'. ג"כ צריך לפרש שעל כל אחת מהאבנים בפ"ע כתב משנה תורת משה. והרי לפי מה שנתבאר לעיל דהיינו משום מצות המלך. דיהושע מלך היה. וזו היתה מצותו מדכתיב בפרשת המלך וכתב לו את משנה התורה וגו'. א"כ ממילא מבואר שלא כתב משנה תורה אלא פעם אחת בלבד. וזהו נגד משמעות לשון הכתוב. מיהו אין בזה קושיא שכבר כתבו התוס' (פ"ק דקידושין ל"ז ע"ב) בד"ה ממחרת וכו'. דלשון תורה לחוד ולשון נביאים לחוד עיי"ש. וא"כ אין שום ראיה מלשון תורה על לשון נביאים ולא מלשון נביאים על לשון תורה. ועכ"פ מתבאר דמצוה זו דפרשת אבנים גדולות היא מצוה נוהגת לדורות ודבר שבמנין היא. ושפיר מנאוה הגאונים ז"ל וסייעתם. ונחה שקטה השגת הרמב"ם ז"ל בזה על דבריהם. והרמב"ם ז"ל אזיל לשיטתו שכבר מנה מצות כתיבת ס"ת לכל אדם מצוה בפ"ע (עשין י"ח). אבל הגאונים ז"ל וסייעתם לשיטתייהו אזלי שלא מנו עוד מצוה זו. ולכן שפיר מנו פרשת אבנים גדולות כפי שיטתם משום מצוה זו וכמו שנתבאר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.