ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/פרשה/מט

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג TriangleArrow-Left.png פרשה TriangleArrow-Left.png מט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


ואהרן ובניו למילואיהם. דברי רבינו הגאון ז"ל סתומים וצריכים ביאור. והנה שלשה מיני מילואים כתיבי בקרא. א) מילואים לחינוך אהרן ובניו. מדכתיב (פ' תצוה) וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי לקח פר אחד וגו'. כל הפרשה ההיא עד ועשית לאהרן ובניו ככה וגו' שבעת ימים תמלא ידם. ב) מילואים לחינוך המזבח. מדכתיב (שם באותה הפרשה) ופר חטאת תעשה ליום על הכפורים וגו' שבעת ימים תכפר על המזבח וקדשת אותו וגו'. ג) מילואים של חנוכת הנשיאים. הכתובים בפרשת נשא. והבה"ג ז"ל במנין הפרשיות שלו מנה כולן. שבתחילה מנה שם קידוש כהנים. וחינוך מזבח. והיינו אותן שני מיני מילואים שבפרשת תצוה. דכתיבי כהדדי בפרשה אחת. ושוב מנה אח"כ פרשת חנוכת המזבח. והיינו מין מילואים השלישי. שהן חנוכת הנשיאים. אלא שבנוסחת הבה"ג שלפנינו לא נתבאר אם כוונתו למנות שני מיני מילואים הראשונים מצוה בפ"ע או שאין כוונתו אלא לכוללם יחד במצוה אחת עם פרשת המשכן וכליו שמנה שם בסמוך לפני זה עיי"ש. אבל בנוסחת הבה"ג כת"י רומי מבואר בהדיא שכוונתו למנותן מצוה בפ"ע עיי"ש. אלא דמ"מ גם שם אינו מבורר מלשונו על נכון אם כוונתו למנותן שניהם במצוה אחת. או שהוא מונה כל אחד מצוה בפ"ע. ובאזהרות הר"א הזקן והר"ש בן גבירול ז"ל לא מנו במנין הפרשיות שלהם אלא חנוכת המזבח בלבד. והיינו חנוכת הנשיאים שבפרשת נשא. ובאזהרות אתה הנחלת מנה שלשתן. קרבנות הנשיאים. דת המילואים וגם חנוך המשכן ביום הקמתו באשים עיי"ש. ובאזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל לא מנה במנין הפרשיות שלו אלא פרשת חינוך המזבח בלבד. אלא שהרש"ך ז"ל בנתיב מצותיך (דנ"ח ע"ב) כתב דגם זה לא נתכוון למנות פרשה בפ"ע אלא הוא אצלו בכלל פרשת משכן וכליו שמנה שם לעיל מיניה בסמוך עיי"ש בדבריו. וזהו ע"פ נוסחת הלכות גדולות שלפנינו. אבל מ"מ מלשון הר"י אלברגלוני ז"ל שם לא משמע הכי עיי"ש היטב:

ובעיקר הדבר הנה הרמב"ם ז"ל בשרשיו (שורש שלישי) השיג בזה על הבה"ג ז"ל בכל תוקף וכתב שמצוה זו לא נצטוו עליה אלא לשעה ולא לדורות. ואין למנותה במנין המצות. ומדלא הזכיר שם בהשגתו אלא חנוכת המזבח בלבד. נראה שהבין דקידוש כהנים וחנוך המזבח שכתב הבה"ג לעיל אין כוונתו למנותן מצוה בפ"ע. אלא היא אצלו בכלל פרשת משכן וכליו. וכמשמעות לשון לשון נוסחת הבה"ג שלפנינו. ולפ"ז אין בזה השגה כ"כ. אבל לפי נוסחת הבה"ג כת"י רומי ודאי גם על זה שייכא השגתו זו. ובודאי השגה גדולה היא לכאורה על הבה"ג ז"ל וסייעתו. אלא שרבינו הרמב"ן ז"ל כמלאך מליץ יושר עמד גם כאן כדרכו ז"ל להגן וללמד זכות על הבה"ג ז"ל. וכתב דודאי חינוך המזבח היא מצוה הנוהגת לדורות. כדכתיב וזה אשר תעשה על המזבח. שהיא מצות החינוך. ומזה שנינו (פרק התכלת מ"ט ע"א) אין מחנכין את המזבח אלא בתמיד של שחר. וכתב עוד שם וז"ל ונראין הדברים עוד שאף המשכן בהקמתו ובהמ"ק בהבנותו צריכין חנוכה לעולם. ונדבת הנשיאים היתה הוראת שעה (רק) בשיעורים ההם שעלו בדעתם. אבל החנוכה כמו חובה היא. וכן עשה שלמה חנוכה. וכן אנשי כנה"ג וכו'. וכמו שאמרו (שם מ"ה ע"א) מלואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה וכו'. ואולם תוכל להקשות ממאמר החכמים שגוזרין בתלמוד על המלואים שהם לשעה. כמו שאמרו בסוכה וכו'. ויכולני לומר שהכוונה במאמרים אלו שאין פרטי פרשת המלואים צריכים לנו. שאין לחזור על השיעורים הללו והסדר ההוא וכו'. אבל הנראה אלי כי המלואים שהקריבו על הכהנים למלאות את ידם לכהן לא היו אלא לשעה. כי בעת ההיא הבדיל את אהרן וזרעו להקדישו קדש קדשים לדורות עולם. אבל היו שם מלואים עוד על המזבח להקדישו. דכתיב ופר חטאת תעשה ליום על הכפורים וחטאת על המזבח בכפרך עליו. וכו'. והמלואים האלו הם שהקריבו בימי עזרא כי היה המזבח החדש צריך מלואים לקדשו דכתיב וכו'. והם המלואים על המקדש. וכתוב מפורש עוד על המזבח וכו'. והנה זה מפורש ומבואר. עוד יש לי ראיה על הענין הזה שפירשתי. אמרם ז"ל בראשון של יומא (ה' ע"ב) כיצד הלבישן לאהרן ולבניו בימי המלואים. ותמהו כיצד הלבישן מאי דהוה הוה. אלא כיצד מלבישן לעתיד לבוא. (והקשה עוד) לעתיד לבא נמי כשיבאו אהרן ובניו משה עמהם. כלומר נשאל לו. הנה סוברים כי לתחיית המתים יתקדש אהרן ובניו עמו במלואים. לפי שכבר בטלה משיחתן ממנו ומזרעו בשעת מיתתן. ויהיו אנשים מחודשים יצטרכו להתקדש כבראשונה. ויהיו המלואים האלה נוהגין בהן. א"כ המלואים במזבח ובמקדש לאחר החורבן כשנעשו אחרים יצטרכו למלואים. ועשו אותן בימי עזרא. וכן נעשה לימות המשיח. אמן במהרה. א"כ כל אלו הפרשיות מלמדות לדורות עכ"ל עיי"ש:

ומתבאר מדבריו ז"ל דס"ל דגם מש"כ הבה"ג ז"ל פרשת חנוכת המזבח. אין כוונתו אלא לחנוך המזבח שבפרשת תצוה. ולזה כתב הרמב"ן ז"ל שאין מקום בזה להשגת הרמב"ם ז"ל. משום דבודאי חנוך המזבח הוא מצוה שנוהגת לדורות כמש"כ וזה אשר תעשה על המזבח וגו'. וכדתנן אין מחנכין את מזבח וכו'. אלא דלרווחא דמילתא הוסיף וכתב עוד ונראין הדברים עוד שאף המשכן בהקמתו והמקדש בהבנותו צריכין חנוכה לעולם וכו'. אבל כדי לתרץ דברי הבה"ג משמע מדבריו שלא הוצרך לכך. משום שהבה"ג לא מיירי אלא בחנוך המזבח בלבד שנוהג לדורות. אבל דבריו ז"ל בזה תמוהים אצלי טובא. דמלבד שא"כ דברי בה"ג כפולים ללא צורך. דלמה לו לכתוב כאן חנוך המזבח עם פרשת משכן וכליו. כיון שהוא אח"כ פרשה מיוחדת בפ"ע. ובהדיא מבואר בדברי הרמב"ן ז"ל גופי' שם בריש דבריו שכן היה כתוב גם בנוסח הבה"ג שלפניו עיי"ש בדבריו. בלא"ה מסדור דברי הבה"ג מתבאר בהדיא דאף שבחנוך המזבח שכתב לעיל עם פרשת משכן וכליו. לא היתה כוונתו אלא לחנוך המזבח שבפרשת תצוה. מ"מ חנוכת המזבח שמנה אח"כ פרשה בפ"ע. אין כוונתו בזה אלא לקרבנות הנשיאים שבפרשת נשא שנקראו גם בקרא בלשון חנוכת המזבח. כדכתיב שם יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח. זאת חנוכת המזבח. דידוע דרכו של הבה"ג לסדר מנין המצות שלו כסדרן בתורה. ופרשת חנוכת המזבח לא מנה אלא בין המצות הכתובות בתורה בפרשת נשא עיי"ש. וא"כ אין ספק שכוונתו בזה לחנוכת הנשיאים. וגם יש לתמוה במה שהחליט הרמב"ן ז"ל דמלואים שהקריבו על הכהנים למלא את ידם. ודאי אינם נוהגים לדורות. ומשמע מדבריו שכתב כן גם לדעת הבה"ג ז"ל. שהרי כל דבריו שם אליבא דהבה"ג. וזה תמוה מאוד. שהרי בהדיא כתב הבה"ג ז"ל שם גם קידוש כהנים. והיינו המלואים שבפרשת תצוה שהקריבו על הכהנים. דכתיב שם וזה אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי וגו'. ואע"פ שלפי נוסחת הבה"ג שלפנינו. וזו היא ג"כ נוסחת הרמב"ן ז"ל. כנראה להדיא מדבריו שם. לא כתב הבה"ג קידוש הכהנים אלא עם פרשת המשכן וכליו בלבד. מ"מ ודאי ע"כ מוכרח מזה דס"ל שהיא מצוה הנוהגת לדורות לפי מה שביאר הרמב"ן ז"ל דגם לדעתו מצות שאינן נוהגות לדורות אין למנותן במנין המצות. וא"כ ממה שכתבה הבה"ג שם. בודאי מוכרח ע"כ דס"ל שנוהגת לדורות. אף ע"פ שלא כתבה אלא בכלל פרשת המשכן וכליו. וכמו שביאר הרמב"ן ז"ל גופי' שם לענין חנוך המזבח שכתב הבה"ג שם גם כן בכלל פרשת המשכן וכליו עיי"ש. ולכן דברי הרמב"ן ז"ל בזה תמוהים וצ"ע אצלי כעת:

וראיתי להרשב"ץ ז"ל בזה"ר (עשין סי' נ') שהאריך בזה לדחות דברי הרמב"ן ז"ל. ולהוכיח שגם המילואים שהקריבו על מזבח ומשכן לא היו אלא הוראת שעה. ולא מצוה לדורות לא בשיעורן בלבד כמש"כ הרמב"ן ז"ל. אלא גם בעיקרן. אלא שבסוף דבריו הוסיף וכתב וז"ל. אבל עדיין יש לנו צער גדול מזה. שהרי בפרק התודה (מנחות ע"ח ע"ב) שנינו וכן איל המילואים וכן שני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן לא קדש הלחם. והקשו בגמרא שבק מתניתין איל נזיר דשכית ונקט איל המלואים. ותירצו תנא דידן עיקר מילתא נקט. והנה מזה הלשון נראה שהוא לדורות. אלא דלא שכיח כאיל נזיר. שאם לא היה נוהג כלל כך היה ראוי לומר שביק איל נזיר שהוא נוהג לדורות ונקט איל המילואים שאינו אלא לשעה. ומאי דהוה הוה. ורש"י ז"ל פירש שם איל המילואים קרבן תחילה לכל הקרבנות. ונראה מדבריו דמצוה לדורות היא בכל התחלת הקרבנות לעשות איל המילואים וכו' עכ"ל עיי"ש שנשאר בזה בתימא. וגם על הרמב"ן ז"ל תמה שם שלא נתעורר להביא משם סייעתא להבה"ג ז"ל. אבל כל דבריו תמוהים אצלי הרבה. דבאמת אין שום סייעתא משם לדעת הבה"ג ז"ל. ולא שום תיובתא להרמב"ם ז"ל. שכבר פי' הרמב"ם ז"ל (בפיה"מ במנחות שם) על משנה זו במקומה. וז"ל ומה שאמר איל המילואים. ולא אמר איל נזיר שהוא נוהג לדורות. לפי שהוא אחרון לתחילת החיוב. והוא מה שאמר (בגמרא) עיקר מילתא נקט עכ"ל עיי"ש. הרי דהרמב"ם ז"ל גופי' לא היה לו מסוגיא דהתם שום צער כלל לא גדול ולא קטן. ופי' בפשיטות דהיינו גופא דקאמר שבק תנא דידן איל נזיר דשכיח שהרי נוהג לדורות ונקט איל המילואים שלא נהג אלא באותה שעה. ועל זה משני עיקר מילתא נקט. דניחא ליה לתנא טפי למינקט איל המילואים שהיה מיד בתחילת חיוב הקרבנות והאילים. ובאיל נזיר לא נתחייבו אלא אח"כ באחרונה. וכן פי' הרע"ב ז"ל שם עיי"ש. ומה שהביא מפירש"י ז"ל דס"ל דמילואים נוהגין לדורות מדפירש דקרבן המילואים תחילה לכל הקרבנות. ליתא הכי בפירש"י שלפנינו שם. אדרבה בפירש"י שלפנינו מבואר להדיא איפכא. שכתב שם וז"ל שביק תנא דידן איל נזיר דשכיח שנוהג לדורות ונקט מילואים דהוו לפי שעה. עיקר מילתא נקט. איל המילואים שבו קדשו הלחם תחילה עכ"ל עיי"ש. הרי להדיא מבואר בפירש"י שם איפכא. ודבריו הם ממש כפי' הרמב"ם והרע"ב ז"ל. ונראה שהיתה לפני הרשב"ץ ז"ל נוסחא אחרת מפירש"י למנחות. והיא נוסחת פירש"י כת"י למנחות שנדפסה זה לא כביר (בש"ס דפוס וילנא). דשם באמת הכי איתא כמו שהביא הרשב"ץ בשם פירש"י עיי"ש. וכן מתבאר מדברי הרשב"ץ (שם עשין סי' ע"ג) שלא היתה לפניו נוסחת פירש"י למנחות שלפנינו אלא פירש"י כת"י הנ"ל עיי"ש ובמש"כ לקמן (פרשה ס"ה). ובאמת דבלא"ה אין דיוקו של הרשב"ץ ז"ל מהתם מוכרח כ"כ. דודאי אם הוה קאמר התם שביק איל נזיר דשכיח ונקט איל המילואים דלא שכיח. היה מקום לדקדק כן. אבל השתא דלא קאמר התם אלא שביק איל נזיר דשכיח ונקט איל המילואים. איכא למימר דרק לאלומי קושייתו קאמר. שביק איל נזיר דלא זו שנוהג לדורות אלא גם שכיח ומצוי. ונקט איל המילואים שאינו נוהג לדורות כלל:

עוד ראיתי להרשב"ץ ז"ל שם שכתב על דברי הרמב"ן ז"ל שם וז"ל ומה שהביא מפ"ק דיומא דאמרינן כיצד מלבישן לעתיד לבא. וילמד רבינו הרמב"ן ז"ל כי לתחיית המתים יקריבו אלו המילואים כשיתקדשו הכהנים לפי שכשמתו נתבטלה משיחתן. ולפיכך תהיה פרשת המלואים מלמדת לדורות. אין זה דבר הגון שתכנס מצוה זו בכלל רמ"ח מצות עשין מפני מה שתתחדש לתחיית המתים. וגם הוא סותר מה שאמרו בסוכה (מ"ג ע"א) שאין מילואים נוהגים לדורות. וגם אותה שהביא רבינו ז"ל מהירושלמי דשביעית וכו'. וכשיתחדשו הגופות לתחיית המתים גם התורה תתחדש עמהם. ומצות שאינן נוהגות עתה אם ינהגו באותו הזמן אין ראוי להכניסן במנין עכ"ל עיי"ש. ולענ"ד דבריו אלו נפלאים מאוד בעיני שאינני רואה בדברי הרמב"ן ז"ל כלום ממה שהביא הרשב"ץ ז"ל בשמו שמשום דלתחיית המתים יתקדשו הכהנים במלואים אלו חשובה מצוה הנוהגת לדורות. ומשום זה ראויה לבא במנין רמ"ח עשין. ואדרבה להדיא מבואר בדברי הרמב"ן ז"ל שם איפכא. שלא בא להוכיח מסוגיא דפ"ק דיומא שם אלא דכי היכי דמבואר שם דלתחיית המתים יצטרכו הכהנים להתקדש מחדש כמבראשונה משום שבמיתתם בטלה משיחתן הראשונה ויהיו אנשים מחודשים. והילכך יחזרו המילואים האלו לנהוג בהם. הכי נמי נשמע מזה לענין המילואים של המזבח והמקדש לאחר החרבן שכשיחזרו להבנות מחדש אחרים במקומן. יצטרכו למילואים. ולזה עשו מלואים בימי עזרא. וכן נעשה אנחנו לימות המשיח בב"א. וא"כ אין דברי הרמב"ן ז"ל אלו אמורים אלא לענין מילואים של המקדש והמזבח דחשיבי מצוה נוהגת לדורות. משום דכשיבנו מחדש יתחייבו בהקרבת מילואים אלו משום מצוה זו שנצטוו עליה בשעת בנין המקדש והמזבחות בראשונה. ולא להוראת שעה בלבד נצטוו אז עליה. אבל מילואים שהקריבו אז על הכהנים ודאי גם להרמב"ן ז"ל הו"ל מצוה שלא נאמרה אלא לאותה שעה ולא לדורות. ואינה ראויה להמנות במנין העשין. וכמו שהוכיח הרמב"ן ז"ל גופיה שם לעיל מסוגיא דסוכה שם ומהירושלמי דשביעית שם. ומשום שיחזרו להיות נוהגים לעתיד לבא אחר תחיית המתים ודאי אינה חשובה מצוה נוהגת לדורות. ואין שום גמגום וסתירה כלל בדברי הרמב"ן ז"ל. ודברי הרשב"ץ ז"ל אלו אינם אצלי אלא תימא ולא ידענא מאי אידון בהו. ותמיהני גם על הר"ב מג"א שם שנמשך בזה אחר הרשב"ץ ז"ל ונשען עליו בכל כחו בלא עיון כלל להשיב על דברי רבינו הרמב"ן ז"ל עיי"ש. ולא התבונן לראות כי דברים תמוהים הם. ואין להם שום יסוד כלל. וגם שאר אחרונים נתלבטו בזה הרבה לחנם שלא בעיון בדברי הרמב"ן ז"ל עצמן כלל:

עוד ראיתי להרשב"ץ ז"ל שם שכתב על דברי הרמב"ן ז"ל שכתב דבודאי חנוך המזבח הוא מצוה לדורות מדכתיב וזה אשר תעשה על המזבח וגו'. שהיא מצות חנוך. ומזה שנינו אין מחנכין את המזבח אלא בתמיד של שחר. ועל זה כתב הרשב"ץ ז"ל שם וז"ל ואני אומר לענ"ד שלא היתה זאת דעת הגאון בה"ג ז"ל. שהחנוך הזה ששנינו בפרק התכלת אין ראוי שיכנס במנין המצות לפי שאין בו תוספות ענין שיקרא מצוה אלא התמידין שהן חובה בכל יום כשבונים מזבח חדש ומתחילין להקריבם. כמו שעשו במדבר במצות השם יתעלה. כמו שכתוב וזה אשר תעשה על המזבח וגו'. אותה התחלה קרויה חנוך וכו'. ובגמרא למדו דאין מחנכין את המזבח אלא בתמיד של שחר מדכתיב השני. שני בני הערבים ולא ראשון בין הערבים. וזה הפסוק הוא בפרשת וזה אשר תעשה על המזבח וגו'. ואותה פרשה שהיא פרשת חנוך. אין בה תוספת מצוה כלל. שהרי כתוב בה תמיד. והיא היא פרשת תמידין שבסדר פנחס וכו' עכ"ל עיי"ש. ולענ"ד גם דבריו אלו תמוהים אצלי. דהרי ודאי יש בפרשה זו תוספת ענין למצות חנוך המזבח. שאינו מתחנך אלא בתמיד של שחר דוקא. ומשום זה כל שעדיין לא נתחנך בהקרבת תמיד של שחר אין עליו קדושת מזבח ואין מקריבין עליו תמיד של בין הערבים. וכאילו אין כאן עדיין מזבח כלל. וכדתנן התם במתניתין דפרק התכלת ובברייתא (שם נ' ע"א) עיי"ש. וילפינן לה התם מדכתיב וזה אשר תעשה על המזבח וגו' את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. ודרשינן שני בין הערבים ולא ראשון בין הערבים. לומר דמזבח חדש שעדיין לא נתחנך. המצוה לחנכו בתמיד של שחר דוקא. וכל זמן שלא נתחנך בתמיד של שחר אין עליו תורת מזבח כלל. אבל כשכבר נתחנך כהילכתו. אף ע"פ שהפסיקו מלהקריב עליו זמן מרובה יכולים להתחיל ההקרבה מחדש בתמיד של בין הערבים. משום שכבר נתחנך. וזו ודאי תוספת מצוה שראוי למנות בפ"ע. ואינה בכלל מצות הקרבת התמיד. והדבר פשוט ומבואר דזו היא כוונת הרמב"ן ז"ל שם. ודברי הרשב"ץ ז"ל מתמיהים בעיני. ומדברי הרב מג"א שם נראה שגם הוא הרגיש בזה. אלא שחשב שמה שאמרו שם שאין מחנכין את המזבח אלא בתמיד של שחר. אין זה משום מצות חנוך שאינו מתחנך בענין אחר לחול עליו קדושת מזבח. אלא דאיסורא בעלמא הוא. ואם עבר וחינך את המזבח בתמיד של בין הערבים עובר בלאו. ולזה תמה שם על כל מוני המצות שלא מנו לאו זה במנין הלאוין עיי"ש בדבריו. אבל דבריו אלו דברים זרים ומוזרים הם אצלי. דלאו מאן דכר שמי' הכא. ולא ידענא היאך עלה על רעיוניו כזאת. ולא מיבעיא שאין בזה שום לאו כלל. אלא אפילו לאו הבא מכלל עשה אין כאן. אלא דאשמעינן קרא דמצות חנוך אינה נעשית אלא ע"י הקרבת תמיד של שחר. וכל שלא נתחנך בענין זה אין עליו תורת מזבח כלל עדיין. משום דהאי קרא במצות חנוך הוא דכתיב. ולא בא אלא ללמד על ענין החנוך בלבד. שאינו מועיל בענין אחר ולא נתקדש המזבח. ולא שיהא בדבר לאו הבא מכלל עשה. כמו שהבינו קצת אחרונים ז"ל ואין לזה שום יסוד ולא רמז ורמיזא בשום דוכתא כלל. וא"כ נכונים היטב דברי הרמב"ן ז"ל בכוונת הבה"ג ז"ל דזו היא המצוה הנמנית לדעתו:

אמנם כבר נתבאר שאין מקום כלל לפרש כן אלח חנוך מזבח שמנה הבה"ג עם פרשת משכן וכליו. אבל מה שמנה עוד פרשת חנוכת המזבח. אין ספק דאין כוונתו בזה אלא לפרשת הנשיאים כמשכ"ל. וכן הוא בהדיא באזהרות אתה הנחלת עיי"ש. ובזה ודאי השגת הרמב"ם ז"ל השגה גדולה ועצומה היא. שהרי בכל דוכתי משמע בהדיא שאין קרבנות הללו נוהגין לדורות כלל. והרמב"ן ז"ל לא נחית לידחק בזה אלא כדי להעלות קצת ארוכה לדברי הבה"ג ז"ל שלא והיו תמוהים כ"כ. אבל הרי הוא ז"ל גופי' לא הסכים בזה לדעת הבה"ג ז"ל. שהרי הוא גופי' לא מנה מצוה זו בחשבון העשין שלו. וכמו שכבר ביאר לנכון הרשב"ץ ז"ל שם עיי"ש. ואע"ג דכל הראיות שהאריך שם הרשב"ץ ז"ל להביא נגד דברי הרמב"ן ז"ל אליבא דהבה"ג אינן מוכרחים. מ"מ פשוטן של דברים ודאי משמע שכל קרבנות המילואים וחנוכת המזבח לא היו אלא הוראת שעה ולא לדורות. וכן דעת כל הראשונים ז"ל. וביותר יש לתמוה בדברי רבינו הגאון ז"ל כאן דמבואר להדיא מלשונו שאין כוונתו למנות אלא קרבנות המילואים שהקריבו על אהרן ובניו. שהרי בהדיא כתב אהרן ובניו למילואיהם. וכן מוכיח לשונו שבאזהרותיו שע"פ עשה"ד (דבור כבד) דשם בין המצות שבכהונה כתב להפיח מלואימו. עיי"ש. וכוונתו מלואים של כהנים. דהא על הכהנים קאי התם. וא"כ לכאורה עכצ"ל דלדעתו ז"ל המלואים שהקריבו על הכהנים הן מצוה הנוהגת לדורות. אבל קרבנות שהקריבו לחנוכת המזבח והמשכן אינן נוהגין לדורות. ולכן אינן נמנין במנין המצות. וזה דבר מתמיה מאוד שהרי הרמב"ן ז"ל נלחץ לומר בישוב דברי הבה"ג ז"ל דאע"ג דמלואים שהקריבו על הכהנים אין נוהגין לדורות. כדמוכח מסוגיא דסוכה ומהירושלמי דשביעית. מ"מ קרבנות שהקריבו להקמת המשכן ולחנוכת המזבח נוהגין לדורות. ורבינו הגאון ז"ל דעתו מקצה לקצה איפכא. דקרבנות דחנוכת המזבח ס"ל שאין נוהגין לדורות. וקרבנות המלואים שהקריבו על אהרן ובניו ס"ל דהו"ל מצוה הנוהגת לדורות. הן אמת שכבר ביארנו דמדברי הבה"ג ז"ל וגם מדברי ר"ש הגדול ז"ל (באזהרות אתה הנחלת) מתבאר ע"כ דס"ל שכל קרבנות של חנוך ושל מלואים נוהגין לדורות. וגם אותן שהקריבו על אהרן ובניו בכלל. אבל מ"מ לומר דרק אותן מלואים שהקריבו על אהרן ובניו בלבד נוהגין לדורות ולא האחרים. הוא תמוה מאוד דמהיכא תיתי לחלק ביניהם. והסברא נותנת אדרבה איפכא. וכמו שחילק הרמב"ן ז"ל. וכבר ראיתי להרב מל"מ (פ"ו ממעה"ק הי"ט) שהביא ראיה מוכרחת לפי דעתו לדעת הבה"ג ז"ל דקרבנות של חנוכת המזבח הן מצוה הנוהגת לדורות. וכמו שביאר הרמב"ן ז"ל דקרבנות המלואים שהקריבו בימי עזרא. ולפניו בימי שלמה. קרבנות חובה היו. וכתב שם ולדידי יש להביא ראיה להרמב"ן מההיא דאמרינן (במדרש איכה) מבקש אתה לידע כמה אוכלסין היו וכו'. מכהנים אתה עומד עליהם. הה"ד ויזבח שלמה את זבח השלמים וגו' בקר עשרים ושנים אלף. וצאן מאה ועשרים אלף. ותנינן פר קרב בעשרים וארבעה ואיל באחד עשר עיי"ש. ויש לתמוה על המדרש הזה מההיא דתנן (פ"ב דיומא כ"ו ע"ב) בד"א בקרבנות צבור אבל בקרבן יחיד אם רצה להקריב מקריב. ופירש"י אם רצה להקריב כהן יחידי את הכל מקריב. וא"כ יש לתמוה מה זו סמיכה שהביאו במדרש מההיא דתנינן פר קרב בעשרים וארבעה וכו'. בשלמא לדעת הרמב"ן ז"ל דס"ל דהחינוך הוא מצוה הנוהגת לדורות אף שהשיעורים אין להם קצבה. מ"מ כיון שמחוייבין לחנך את הבית והם רצו לחנך בשיעור זה דין קרבן צבור יש לכל מה שהביאו. ומשה"כ שפיר מייתי מההיא דתנינן פר קרב בכ"ד וכו'. אבל לדעת הרמב"ם דמה שהקריבו בימי שלמה לא היה רק בנדבה. הדבר תימא מה שהביאו מההיא דפר קרב בכ"ד. דהא ההיא לא מיירי אלא בקרבן צבור עכת"ד שם עיי"ש שנשאר בתמיהא על הרמב"ם ז"ל. וא"כ מוכרח לכאורה מזה דעכ"פ קרבנות של חנוכת המזבח הו"ל מצוה הנוהגת לדורות. דהא קרבנות שהקריב שלמה לחנוכת המקדש והמזבח הוא שהקריבן. וא"כ תמיהא זו תסוב גם על דעת רבינו הגאון ז"ל:

איברא דעיקר ראייתו של הרב מל"מ לדידי אינה מוכרחת כלל. דהא בלא"ה ע"כ החשבון הזה שהביאו במדרש מהקרבנות שהקריב שלמה אינו חשבון מכוון ומצומצם. דהא אכתי לא נודע במכוון כמה פרים ואילים נקרבו ע"י אותן כהנים. ואפשר דכ"ד כהנים הקריבו הרבה פרים בזה אחר זה. וא"כ עדיין ע"פ חשבון זה לא ידענו כמה כהנים היו שם בעת ההיא. ועכצ"ל דלא נחתו להראות ולהוכיח ע"פ חשבון זה בצמצום כמה היו. אלא שעפ"ז יש לשער דעכ"פ רב מאוד היה אז מספר הכהנים. ומזה יש לשער ערך מספר כל האוכלסין של כל העם כולו. וכ"כ הר"ש יפה ז"ל בביאורו למדרש איכה עייש"ה. וא"כ אפשר לומר דגם מה שהביא במדרש מההיא דתנן פר קרב בכ"ד כהנים. לא משום שכן הדין גם בהנך קרבנות שהקריב שלמה לחנוכת הבית. אלא משום דודאי הא דבקרבנות צבור הפר קרב בכ"ד כהנים. היינו משום דמסתמא דמילתא הקרבת הפר יש בה כדי להתעסק בה כ"ד אנשים. אע"פ שבדוחק אפשר ג"כ לעשותה בפחות ממספר זה. והילכך בקרבנות צבור תקנו שלא לפחות. משום ברב עם הדרת מלך. כדאמרינן בפרק החליל (סוכה נ"ב ע"ב). או כדי לעשות פומבי לדבר כמו שאמרו בירושלמי (סופ"ב דיומא) עיי"ש. אבל בקרבן יחיד לא הקפידו בדבר. ואם רצו מקריבין בפחות מזה. אמנם ודאי גם בקרבנות היחיד מסתמא נתעסקו בערך מספר זה או פחות מזה מעט. ועכ"פ נראה מזה דרב מאוד היה בעת ההיא מספר כל הכהנים. אע"ג דודאי אי אפשר לעמוד בצמצום על פי חשבון זה כמה היו. וא"כ אין משם הכרע כלל לענין זה. ובלא"ה אין מקום כלל לראי' זו ע"פ מה שהעלה הר"ב ש"א בחי' ליומא (כ"ו ע"ב) דהא דתנן בד"א בקרבן צבור וכו'. היינו רק לענין דקרבן יחיד אינו טעון פייס. אלא תלוי ברצונם לחוד. אבל ודאי בעיקר הדבר אין חילוק בין קרבן צבור לקרבן יחיד. דגם קרבן יחיד אינו קרב אלא פר בכ"ד כהנים ואיל בי"א עיי"ש בדבריו. ועי' ג"כ מש"כ בזה בי"ד ביומא שם. וא"כ עכ"פ אין מזה שום הכרע כלל:

ועכ"פ ודאי לא יתכן לומר דמילואים דאהרן ובניו הם מצוה נוהגת לדורות טפי מקרבנות של חנוכת המזבח. ודברי רבינו הגאון ז"ל תמוהים מאוד לכאורה. אמנם לאחר העיון נראה דלא זו הדרך בכוונת רבינו הגאון ז"ל. ושיטה אחרת יש לו בענין זה. דודאי עיקר פרשת המילואים בין אותן שנצטוו להקריב על הכהנים. בין אותן שנצטוו להקריב לחנוך המזבח. ובין קרבנות שהקריבו הנשיאים לחנוכת המזבח. לא היו כולם לדעתו אלא הוראת שעה ואינם נוהגין לדורות. כמתבאר בכמה דוכתי. והרבה מהן הביא הרשב"ץ ז"ל (בזה"ר שם). אבל מה שמנה רבינו הגאון ז"ל כאן מילואים של אהרן ובניו. הוא ענין אחר לגמרי. והוא ע"פ מאי דתנן בפרק התודה (מנחות ע"ח ע"א) המילואים היו באין כמצה שבתודה חלות ורקיקין ורבוכה. ואמרינן עלה מנא ה"מ כדדריש רב נחמן בר"ח משמי' דר"ט זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו. וכי מה למדנו לבניו ביום המשחו. אלא מקיש חינוכו להמשחו. מה המשחו רבוכה אף חינוכו רבוכה עיי"ש. ופירש"י וז"ל וכי מה למדנו לבניו מיום המשחו. כלום חייבין בניו בשביל משיחת אביהם. אלא מקיש חינוכו דכהן הדיוט להמשחו. וחינוכו הוא המילואים שלו. אלמא דבמילואים הוה רבוכה. דכהן הדיוט מביא חביתין. היינו רבוכה. ביום חינוכו לעבודה. וכהן גדול בכל יום. אף חלת לחם שמן דהוה במילואים נמי היינו רבוכה עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו דמה שכהן הדיוט נצטוה להביא מנחת חינוך ביום שמתקרב תחילה לעבודת מקדש. כדאמרינן התם לקמן בסמוך. היינו מתורת מילואים. דחינוכו הוא המילואים שלו. ונקראו מילואים. ולהכי ילפינן בהך היקישא דאיתקיש חינוכו להמשחו. והמשחו היינו משיחתו לכהונה גדולה שמאז ואילך מתחייב להביא מנחת חביתין בכל יום ויום שהם רבוכה. אף חינוכו של כהן הדיוט כשמתחנך מתחילה לעבודה עשרון שלו הוא רבוכה. ושוב שמעינן מזה דגם חלת לחם שמן. דכתיב בפרשת מילואים. נמי הוה רבוכה. משום דחינוכו של כהן הדיוט לדורות נמי אינו אלא מתורת מילואים. וכי היכי דעשרון שלו שנצטוה לדורות להביא לקרבנו לחינוכו היינו רבוכה. כדשמעינן מהך היקישא. הכי נמי חלת לחם שמן דמילואים שבמשכן נמי אית לן למימר דרבוכה הוא דהוה. ואף ע"ג דודאי נשתנה דין המילואים דלדורות. דהיינו החינוך. מדיני המילואים דמשכן בכמה דברים. מ"מ בכל מה שאפשר להשוותן משוינן להו להדדי משום דמ"מ אידי ואידי מילואים נינהו. וגם הרמב"ם ז"ל (בפיה"מ שם) פירש הך דרשא ממש כפירש"י ז"ל עיי"ש. ועי' במש"כ במל"מ (סוף פ"ה מהלכות כלי מקדש) עיי"ש היטב. ובפירוש רגמ"ה ז"ל שם ביאר עוד יותר מזה. דגם להמשחו אינו אלא מתורת מילואים שכהן גדול ג"כ חייב להביא ביום משיחתו לכהונה גדולה עשרון לחינוכו כדאמרינן התם לקמן. וזהו מתורת מילואים. ומקיש חינוכו דכהן הדיוט לחינוכו של כהן גדול לענין רבוכה. ושוב יליף מינה דכי היכי דמילואים דלדורות. דהיינו חינוכם של כהן גדול וכהן הדיוט. הוי רבוכה. אף מילואים של משכן דכתיב בהו חלת לחם שמן רבוכה הוה עיי"ש בדבריו. ומה שהקשה בש"מ שם לפירש"י מברייתא דתורת כהנים שמבואר שם דמנחת חינוך אינה ברבוכה. ומשום זה נדחק לפרש ההיא דהתם שלא כפירש"י ז"ל. פירושו דחוק מאוד. ובעיקר קושייתו כבר הרגיש בה הרמב"ם ז"ל. ומשום זה דחה ההיא ברייתא דת"כ מהלכה. משום שסותרת לתלמודין. וכמש"כ הר"ב מל"מ שם. ועכ"פ חזינן שגם רגמ"ה והרמב"ם ז"ל מפרשי ג"כ כפירש"י ז"ל סוגיא דהתם.

ומעתה מתבאר עפ"ז דפרשת זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו וגו' (פ' צו) דנפק"ל מינה בספרא (פ' צו פ"ג) ובפרק התכלת (נ"א ע"ב) מצות הקרבת מילואים לדורות. דהיינו מנחת חינוך לכהן גדול ביום משיחתו לכהונה גדולה. ולכהן הדיוט ביום תחילת עבודתו במקדש. אתי לאשמעינן דמילואים שבפרשת תצוה. וכ"ש קרבנות הנשיאים שבפרשת נשא. אינם נוהגים לדורות. ואין לנו לדורות אלא מילואים אלו דמנחת חינוך בעשירית האיפה. ומהכא הוא דפסיקא לן בכל דוכתי דמצות הקרבת מילואים שבפרשת תצוה. ושאר הקרבנות שהקריבו לחנוכת המזבח בעת הקמת המשכן. אינם נוהגים לדורות. אבל ודאי עיקר מצות המילואים נוהגת לדורות בכהן גדול וכהן הדיוט ביום חינוכם. ואמנם לפ"ז יש מקום עיון במה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל במנין העשין שלו עשה זו דמנחת חינוך. וכבר עמדנו בזה לעיל (עשין קכ"ד). ומש"כ בזה שם לדעת רבינו הגאון ז"ל אינו עולה יפה לפי מה שביארנו כאן עיי"ש. דהרי מאחר שביארנו כאן דמנחת חינוך של כה"ג וכה"ד מתורת מילואים היא. נמצא שבעיקר מצות הקרבת מילואים נאמרה בתורה פרשה מיוחדת בפ"ע למלא את ידם ולקדשם בהקרבת קרבנות ידועים. אלא דגלי הכא קרא דלדורות לא בעינן כולי האי. ובעשירית האיפה לחוד סגי. וא"כ ודאי ראוי למנותה במנין העשין. אמנם נראה ברור דבאמת זאת היא כוונת רבינו הגאון ז"ל כאן שכתב אהרן ובניו למילואיהם. שרצה לומר בזה מנחת חינוך של כהן גדול ביום משיחתו לכהונה גדולה. ושל כהן הדיוט בתחילת כניסתו לעבודת מקדש. דהו"ל מתורת מילואים. וזו היא ג"כ כוונתו באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות שם. ובהכי ממילא ניחא נמי שפיר מה שהעירותי (לעיל במנין העשין) על דבריו באזהרותיו שם דמשמע מדבריו שאינו מונה אלא חביתי כה"ג שבכל יום בלבד. ולא מנחת חינוך של כהן גדול וכהן הדיוט עיי"ש. אבל לפ"ז ניחא שפיר. ואדרבה דבריו ז"ל באו מדוקדקים היטב. משום דמנחת חינוך של כה"ג וכה"ד הוא מונה מצוה בפ"ע שם לעיל מיניה בסמוך וכמו שביארנו. לכן שוב לא היה לו למנות אח"כ אלא חביתי כהן גדול שבכל יום בלבד. וזו היא ג"כ כוונת הבה"ג ז"ל במה שמנה במנין הפרשיות קידוש כהנים. ומטעם זה הוא שלא מנה מצוה זו במנין העשין משום דס"ל שמקומה במנין הפרשיות כמצוה המסורה לצבור ולב"ד:

ונראה דטעמא דמילתא שמנאוה רבינו הגאון והבה"ג ז"ל במנין הפרשיות. היינו ע"פ מאי דמבואר בספרא שם. ובתוספתא (פרק בתרא דשקלים). ובירושלמי (שקלים פ"ז ה"ג) והכי איתא ג"כ בתוספתא (פ"ב דחגיגה). דמנחת חינוך חייב הכהן המתחנך להקריבה הוא עצמו ולעובדה בידו עיי"ש. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהל' כלי מקדש הט"ז) עיי"ש. ולא נתבאר בשום דוכתא מנא הא מילתא דאמור רבנן דבעינן דוקא שיעבדנה הוא עצמו בידו. ואי מדכתיב זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' וגו'. דמשמע להו מדכתיב אשר יקריבו שהם עצמם יקריבוהו. א"כ גם מנחת חביתין של כה"ג שבכל יום ויום הו"ל למימר שאין עבודתן אלא בכהן גדול עצמו. דהא חביתין נמי התם כתיבי. וזה ליכא למ"ד. ועי' מנחות (ע"ח ע"א) בתוס' ד"ה ואחת להמשחו וכו' ובמש"כ בטה"ק שם. ודבריו תמוהים אצלי. ועי' יומא (כ"ה ע"א) ובפ"ג דתמיד מ"א עייש"ה. ועוד דמהך לישנא דקרא ליכא למשמע מידי. שהרי גם בזרים אשכחן כהך לישנא ממש בכמה דוכתי בקרא דכתיב אדם כי יקריב וגו' ונפש כי תקריב וגו' כי תקריב קרבן מנחה וגו'. והיכי יתכן לומר דמהך לישנא הוא דמשמע להו שצריך לעובדה בידו. אבל נראה לי דהיינו טעמא משום דכיון דמנחה זו היא מתורת מילואים לחינוכו בעבודת מזבח. ודאי צריך לעובדה בידו במעמד ב"ד הגדול שבלשכת הגזית או מקצתן. כדי לנסותו ולראות אם הוא ראוי ומוכשר לעבודה. דומיא דמילואים שבמשכן שנתחנכו אהרן ובניו ע"י משה ובמעמדו. ומשה במקום סנהדרין גדולה קאי. כדאמרינן פ"ק דסנהדרין (י"ג ע"ב. ט"ז ע"ב) עייש"ה ובכ"מ (פ"ד מהלכות סנהדרין ה"ג). והכי משמע מההיא דתניא (סוף פ"ד דבכורות ל' ע"ב) כל כהן שבא לקבל דברי כהונה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו עיי"ש. וכן הוא בתוספתא (פ"ב דדמאי) עיי"ש. משמע שצריך קבלה תחילה בב"ד כשבא לעבוד עבודת מזבח. וגם מסתמא מוטל עליהם לחנכו וללמדו. כמו שעשה משה רבינו לאהרן ולבניו. והוא בכלל מה שאמרו שעובדה בידו. דמנחה זו שהיא מתורת מילואים צריכה שתהיה כעין מילואים ראשונים שהקריבום אהרן ובניו בידיהם לפני משה וע"פ הוראתו. כדי להתחנך בעבודה ולהראות שהם בקיאים ומומחים לכך. ומתבאר מזה שעיקר מצוה זו אינה אלא משום חינוך זה. כמו שהיה במילואים הראשונים. אלא דלדורות אחר שנתרבו הכהנים שכבר נתרגלו ונתחנכו בעבודה כראוי ונקל להתלמד בה. שוב לא החמיר הכתוב כל כך בחינוך כמו באהרן ובניו שהיו הכהנים הראשונים. ובעבודת מנחה אחת לחוד סגי. ואפי' לכהונה גדולה בעבודת מנחה זו בשמונה בגדים סגי ליה. אע"פ שעבודה זו אינה מעבודות המיוחדות בכ"ג:

איברא שראיתי להרא"ם ז"ל (ביראים סי' שס"ד) שכתב וז"ל צוה הקב"ה ביום שמתחנך כהן הדיוט לעבודה וכו' שאם היה כהן ומתקרב תחילה לעבודה. מביא עשירית האיפה משלו ועבודה בידו לעצמו וכו' עכ"ל עיי"ש. ומבואר מלשונו שיש לו בהך ברייתא גירסא אחרת בברייתא דספרא שם. שלא כגירסתנו דגרסינן שם ועובדה בידו. אלא גרס ועבודה בידו. ומפרש דמאי דקתני בידו. היינו לעצמו. כלומר שהזכות בידו לעבוד עבודה זו אפי' שלא במשמר שלו. ואף ע"פ שבכל שאר קרבנות נמי דינא הכי שבא ומקריב קרבנותיו בכל יום שירצה ועבודתו ועורה שלו. כדתניא (ב"ק ק"ט ע"ב) עיי"ש. מ"מ מנחת חינוך איצטריך לי' לאשמעינן. דסד"א דכיון דאכתי לא נתחנך לעבודה והשתא הוא שבא להתחנך בה במנחה זו. אכתי לא זכה בזכיות כהונה. ולאו כל כמיניה לעבוד עבודה במשמר שאינו שלו. ולזה אשמעינן דמיד בשעת חינוך הוא זוכה בכל משפטי כהונה ככל הכהנים. ועבודת מנחה זו שלו היא. והכי נמי משמע קצת בתוספתא (פ"ב דחגיגה). דהתם קתני מביא עשירית האיפה משלו ועובדה בידו אע"פ שאין המשמר שלו וכו' עיי"ש. משמע דמאי דקתני ועובדה בידו. לא אתי אלא לאשמעינן שיש לו הזכות להקריבה בעצמו אף ע"פ שאין המשמר שלו. וכמש"כ הרא"ם ז"ל אף ע"ג דבגירסת התוספתא גרסינן ועובדה. אבל ודאי לפי גירסת הרא"ם ז"ל משמע הכי טפי. וכגירסת הרא"ם ז"ל כן הוא גם במדרש רבה (נשא פ"ו). ובפסיקתא זוטרתא (פרשת צו). וכך היא גירסת הר"ש משאנ"ץ ז"ל בפירושו לספרא שם עיי"ש. אלא דמ"מ מלשון התוספתא דסוף שקלים לא משמע כדברי הרא"ם ז"ל. אלא עובדה בידו דוקא בעינן עיי"ש. וגם במדרש רבה שם. אף ע"פ דאיתא התם כגירסת הרא"ם ז"ל. מ"מ ע"כ מוכרח משם דעבודה בידו דוקא בעינן. ממה שאמרו שם כהן הדיוט אינו נכנס לעזרה לעבודה אלא א"כ הביא עשירית האיפה משלו ועבודה בידו. אע"פ שלא הביא עשירית האיפה משלו ועבודה בידו ועבד עבודתו כשרה עיי"ש. מתבאר בהדיא מזה דעבודה בידו דקאמר דוקא הוא. וזהו אחד מתנאי קרבן זה. וכן מתבאר מדברי הר"ש משאנץ ז"ל שם. דאע"ג דגירסתו בספרא שם כגירסת הרא"ם ז"ל. מ"מ פירש שם דבעינן שיהא הוא בעצמו עובדה עיי"ש בדבריו. וגם להרא"ם ז"ל ראיתי ביראים שנדפס מחדש מכת"י דשם איתא כבגירסא שלפנינו בספרא ובתוספתא ובירושלמי וגם פי' שם כפשוטו ומשמעו שיעבוד הוא בעצמו עיי"ש (סי' תמ"ז). וזו היא ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהלכות כלי המקדש) עיי"ש. ובודאי לשון עובדה בידו לא משמע לפרש בענין אחר. וא"כ ודאי מתבאר מזה כדכתיבנא:

אלא דלפ"ז צ"ע בההיא דתניא (פרק התכלת נ"א ע"ב) כהן גדול שמת ולא מינו אחר תחתיו מנין שתהא מנחתו קריבה משל יורשין. ת"ל והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה וכו'. ר"ש אומר חק עולם משל עולם וכו'. ופרכינן ור"י האי חק עולם מאי עביד לי'. ומשני חוקה לעולם תהא עיי"ש. ופירש"י חוקה לעולם תהא שתהא מצוה זו נוהגת לדורות עיי"ש. והשתא לפי מה שביארנו קשה למה לי קרא שתהא מצות חביתין נוהגת לדורות. תיפוק ליה דבנא"ה ודאי פרשה זו נאמרה לדורות. שהרי מצות מנחת חינוך לכהן גדול וכהן הדיוט שנכללה בפרשה זו דסגי לה בעשרון סולת. ודאי לא שייכא אלא לדורות. דאילו במילואים שבשעת הקמת המשכן לא הוה סגי להו בהכי. כדכתיב בפ' המילואים. וע"כ דהכא לדורות הוא דגלי קרא דלא צריך יותר מעשרון סולת. וכמו שנתבאר דהיינו מתורת מילואים דלדורות. וא"כ כל עיקר פרשה זו ע"כ לא נאמרה אלא לדורות וממילא גם מצות הקרבת חביתין שנכללה בה ע"כ לדורות היא. ולמה לי קרא דחק עולם לומר שתהא נוהגת לדורות. מיהו נראה דלק"מ דמלבד דבפי' רגמ"ה ז"ל ובתוס' שם (ד"ה חק זה) לא פירשו כפירש"י עיי"ש בדבריהם. ולפירושם ליכא מקום קושיא. בלא"ה נראה דאפי' לפי' רש"י ז"ל אפשר לומר דכיון דבפרשת מילואים דהקמת המשכן לא כתיבא עשירית האיפה כלל. הילכך אי לאו דגלי קרא דחק עולם שנוהגת לדורות היה מקום לומר דגם פרשה זו דזה קרבן אהרן ובניו וגו' אינה נוהגת לדורות ולא באה אלא להוסיף לקרבנות המילואים שבהקמת המשכן שיביאו גם עשירית האיפה סולת למנחה. ואע"ג דבלא"ה גמרינן מגזירה שוה דזה זה (פ"ק דיומא ה' ע"ב) להצריכן עשירית האיפה בהקמת המשכן עיי"ש. אפשר לומר דהך גז"ש אינה מופנה. ואי לאו הך קרא דחק עולם הוה מיתוקמא למילתא אחריתא. אלא דהשתא בתר דגלי קרא דחק עולם שנוהגת לדורות. גמרינן נמי מהך גז"ש דגם במילואים דהקמת המשכן בשעתי' הקריבו גם עשרון למנחה. דאי לאו גז"ש ה"א דדוקא במילואים דכהנים דלדורות הצריך הכתוב עשירית האיפה תחת הקרבנות שהקריבו במילואים הראשונים שבעת הקמת המשכן. אבל במילואים דהקמת המשכן דבלא"ה הצריכם הכתוב קרבנות האמורים שם בפרשה. לא הוו צריכי תו להקריב עשירית האיפה. וכדמשמע פשטי' דקראי דפרשת מילואים דמשכן דלא צריכי קרבנות יותר ממה שאמור בענין. לזה אתי גז"ש לאשמעינן דעשרון נמי צריכי. אלא דלדורות אשמעינן הכא דבעשרון לחוד סגי:

אמנם אכתי צ"ע בזה דאם איתא דעשרון דמנחת חינוך דלדורות נמי אינו אלא מתורת מילואים. אלא דלדורות לא הצריך הכתוב במילואים יותר מעשרון סולת. א"כ ראוי לומר דכי היכי דבמילואים הראשונים כל הכתוב בהם מעכב בהם. כדנפק"ל (פ"ק דיומא ה' ע"א) מדכתיב ועשית לאהרן ולבניו ככה. וככה משמע עיכובא. הכי נמי עשרון דמנחת חינוך דהו"ל מילואים דלדורות אית לן למימר דמעכבת. וכל שעבדו קודם שהקריבו מנחת חינוך עבודתם פסולה. כיון דלא גלי לן קרא בהדיא דגם בזה נשתנה דין מילואים דלדורות מדין מילואים הראשונים. והרי בירושלמי ובתוספתא שם ובמדרש רבה שם מבואר בהדיא דאחד כהן הדיוט ואחד כהן גדול שעבדו עד שלא הביאו עשירית האיפה שלהם עבודתם כשרה עיי"ש. איברא שאין הדבר מוכרע כ"כ. שהרי באמת בספרא שם מבואר איפכא דעבודתם פסולה עיי"ש. וכן הוא גם בפסיקתא זוטרתא שם עיי"ש. וגם בירושלמי (פרק בתרא דשקלים שם) הגיה הגר"א ז"ל שצ"ל פסולה עיי"ש. וכן הכריע הר"ב תקלין חדתין שם. והביא ראי' לזה מדברי הירושלמי (פ"ק דיומא ה"א) דאמרינן התם ריב"ח אמר עשירית האיפה ומכנסים מעכבין. וכן הכריח גם מסוגיא דתלמודא דידן (רפ"ק דיומא ה' ע"א) עיי"ש בדבריו. וגם ראיתי במדרש רבה (ויקרא פ"ח) דאמרינן התם ביום המשח אותו עשירית האיפה רבי יוחנן בשם ר"ש בן יהוצדק אמר מלמד שעשירית האיפה מעכבת לכהונת אהרן ובניו עיי"ש. וראיתי להר"ש יפה ז"ל ביפ"ת שם שכתב דהיינו משום דכל כמה שלא הביאו מנחת חינוך לא נתחנכו ועבודתם פסולה. ואע"ג דתניא בת"כ אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט שעבדו עד שלא הביאו עשירית האיפה עבודתם כשרה. אפשר דלא פליגא עלה דהכא. דהתם לדורות. והכא במילואים דאהרן ובניו גופייהו עיי"ש. ודבריו תמוהים אצלי דאף ע"ג שיש מקום לומר כן בירושלמי דרפ"ק דיומא שם. ונדחה בזה ראייתו של הר"ב תקלין חדתין מהתם. מ"מ במדרש שם דקאי על קרא דביום המשח אותו עשירית האיפה דמיירי במנחת חינוך גופא דלדורות. ע"כ ודאי אין מקום כלל לומר כן. וע"כ מוכרח מזה דגם לדורות אם עבדו עד שלא הביאו עשירית האיפה לחינוכם עבודתם פסולה. וגם מה שהביא שם מדתניא בת"כ שעבודתם כשרה. דבריו אינם אלא תימא. דהא באמת גם שם איתא דעבודתם פסולה. וטפי הו"ל להביא ממדרש רבה גופא (פ' נשא) שהבאתי לעיל דאיתא התם דעבודתן כשרה. והכי איתא נמי בתוספתא ובירושלמי שהבאתי לעיל. אבל בת"כ שם איתא דפסולה וכן כתב בפסיקתא זוטרתא שהבאתי לעיל:

וכבר ראיתי להר"ב מל"מ (בהלכות כלי המקדש שם) שעמד על דברי הרמב"ם ז"ל שם שכתב שעבודתן כשרה מההיא דתניא בת"כ שם שעבודתן פסולה. וכתב שם להכריח דע"כ ט"ס הוא בברייתא דת"כ שם. ועיקר הגירסא דכשרה. דאי אמרת פסולה. א"כ היכא דאירע פסול בכהן גדול ביוה"כ. הכהן שמתמנה תחתיו ע"כ מביא עשירית האיפה. דאם לא כן עבודתו פסולה. והא ליתא. דא"כ מאי האי דקבעי תלמודא (פ"ק דיומא י"ב ע"א) אירע בו פסול אחר תמיד של שחר במאי מחנכין אותו. והלא היה צריך להקריב מנחת חינוך בשמונה בגדים. אלא ודאי דעבודתו כשרה בדיעבד. והילכך ביוה"כ אינו מקריבה כדין קרבן יחיד שאינו דוחה שבת עיי"ש בדבריו. אבל לדידי ראיה זו אינה מכרעת כלל. דהרי בלא"ה קשה במאי דמסיק התם דעבודתו מחנכתו. והרי עכ"פ ריבוי בגדים בעינן מיהת יום אחד או משיחה. ואפי' בדיעבד מעכב. כמבואר בפ"ק דיומא (ה' ע"א) וברמב"ם (פ"ד מהלכות כלי המקדש הי"ג) עיי"ש. ועכצ"ל דשאני כהן המתמנה תחת כהן גדול ביוה"כ. וכמבואר להדיא בספרא (פ' אחרי פ"ח). דאמרינן התם וכפר אשר ימשח אותו מה ת"ל. לפי שכל הפרשה אמורה באהרן מנין לרבות כהן אחר וכו'. מנין לרבות כהן אחר המתמנה. ת"ל וכפר הכהן. ופירש הר"ש משאנץ ז"ל שם וז"ל כלומר מנין לומר שצריכין אנו להתקין כהן אחר שמא יארע בו פסול. וזו התקנה תהיה במקום משיחה או ריבוי בגדים שצריך לעשות בכהן גדול קודם יוה"כ. ולפי שא"א למשחו קודם יוה"כ שאין עושין שני כהנים גדולים כאחד. לכך צריך התקנה להיות במקום משיחה עכ"ל עיי"ש. וכן פירש הראב"ד ז"ל שם דרבינן מהך קרא דתקנתו היא במקום משיחה וריבוי בגדים עיי"ש בדבריו. והשתא א"כ איכא למימר דהכי נמי הו"ל תקנתו במקום מנחת חינוך. משא"כ בעלמא ודאי אית לן למימר דכי היכי דמשיחה או ריבוי בגדים מעכבין אפילו בדיעבד. הכי נמי מנחת חינוך מעכבת בו. ואם עבד עד שלא הביאה עבודתו פסולה. וא"כ יותר נראה לומר דגם בירושלמי ובתוספתא שם צריך להגיה פסולה במקום כשרה. וכדאיתא בתורת כהנים שם. ומיהו מדברי המדרש רבה שם ע"כ ודאי מוכרח דכשרה. דשם (בפ' נשא) ודאי לא יתכן כלל להגיה פסולה במקום כשרה כמבואר. אלא שאפשר לומר דהך מילתא תניא בפלוגתא דאיפליגו בפ"ק דיומא שם בבבלי ובירושלמי אם כל הכתוב בפרשת מילואים מעכב בהן. או כל שאינו מעכב לדורות אינו מעכב בהן עיי"ש. דלמ"ד שכל הכתוב בפרשת מילואים מעכב בהן. נשמע מזה דגם עשירית האיפה דמנחת חינוך. דהו"ל מילואים דלדורות. נמי מעכבת. דכי היכי שהיתה מעכבת במילואים הראשונים שבמשכן. משום דע"י גזירה שוה דזה זה הו"ל דבר הכתוב בההיא פרשה. וכמש"כ ג"כ הר"ב תקלין חדתין שם עיי"ש. הכי נמי מעכבת לדורות. כיון דלא אשכחן גילוי בקרא דגם בזה נשתנה דין מילואים דלדורות מדין מילואים דמשכן וכמשכ"ל. אבל למ"ד התם דכל שאינו מעכב לדורות אינו מעכב בהן. איכא למימר דעשירית האיפה אינה מעכבת לא לדורות ולא במילואים דמשכן. ועפ"ז סרה המבוכה בענין זה. ועי' ג"כ מש"כ בזה הר"ב מרה"פ בירושלמי (רפ"ק דיומא) שם עייש"ה ואכמ"ל בזה יותר:

ועכ"פ מתבאר דלשיטת רבינו הגאון ז"ל והבה"ג ז"ל מילואים דלדורות. דהיינו מנחת חינוך דכהנים גדולים והדיוטים. הו"ל ממש דומיא דמילואים הראשונים שבימי משה בכל דבר. חוץ ממאי דגלי קרא בהדיא דאישתני דין אלו מאלו. וא"כ גם במילואים דלדורות רמיא חיובא על הב"ד הגדול לחנכם בהקרבת מנחת חינוך זו כמו במילואים הראשונים. ומשום זה הוא שאמרו שעובדה בידו. כדי שיראו איך הוא מתנהג בעבודת מקדש. ויורוהו וילמדוהו כל מה שראוי לו לדעת. כמו במילואים הראשונים במשכן ע"י משה רבינו עה"ש. וא"כ אע"ג דעיקר המילואים קרבן יחיד הם. וגם במילואים הראשונים מבואר בירושלמי (רפ"ק דיומא) דקרבן יחיד הם עיי"ש. ואע"ג דבספרא (פ' צו) איכא נמי ברייתא דקרי להו קרבן צבור. כבר רמי להו בירושלמי שם אהדדי. ומשני להו עיי"ש. ועי' ג"כ בסוטה (ל"ח ע"א) ובתוס' שם (ד"ה וכתיב). מ"מ החינוך גופי' הו"ל מצוה המסורה לב"ד הגדול שבלשכת הגזית. והכי נמי פרישת שבעה דכהן גדול שלפני יוה"כ. דהו"ל נמי דומיא דמילואים בהרבה דברים. מוסרין לו ב"ד שני תלמידי חכמים לחנכו כל שבעת הימים בעבודת יוה"כ. כמבואר רפ"ק דיומא (ד' ע"א) עיי"ש. והילכך שפיר מנאוה כאן במנין הפרשיות:

ועפ"ז ניחא לי שפיר מאי דהוה תמיהא לי טובא על הבה"ג ז"ל וסייעתו שהשמיטו מצות עשה דוקדשתו. שמנאה רבינו הגאון ז"ל לעיל (עשין קנ"ו) עיי"ש מה שביארנו בזה שם. וגם באזהרותיו שע"פ עשה"ד (דבור כבד) מנאה עיי"ש. וגם הרמב"ם ז"ל וכל סייעתו מנאוה. והדבר מתמיה מאוד מה ראה על ככה הבה"ג שהשמיטה. ונראה דהנה הרמב"ם ז"ל בסה"מ (עשין ל"ב) ביאר ענין עשה זו וז"ל שצונו לכבד זרע אהרן לפארם ולנשאם ושנשים מדרגתם מדרגה קודמת וראשונה וכו' והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו וקדשתו וגו' ובא הפירוש וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן כתב במנין המצות הקצר שלו עיי"ש. וכ"כ בסמ"ג (עשין קע"א). ובסמ"ק (סי' נ"ו) עיי"ש. אבל ראיתי להרמב"ם ז"ל בחבורו הגדול (הלכות כלי המקדש פ"ד ה"א) שכתב וז"ל ומצות עשה היא להבדיל הכהנים ולקדשם ולהכינם לקרבן שנאמר וקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב. וצריך כל אדם מישראל לנהוג בהן כבוד הרבה ולהקדים אותם לכל דבר שבקדושה. לפתוח בתורה ראשון וכו' עכ"ל עיי"ש. מבואר להדיא מדבריו אלו דעיקר עשה זו לא מיירי אלא לענין שחייבים להבדילם ולקדשם ולהכינם לקרבן. אלא דממילא נשמע מזה ג"כ שצריך לנהוג בהן כבוד ולהקדימן לכל דבר שבקדושה. וכן כתב בחינוך (מצוה רס"ט) וז"ל לקדש זרע אהרן. כלומר לקדשם ולהכניסם לקרבן. וזהו עיקר העשה. וכן להקדימם לכל דבר שבקדושה וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי שכתב דעיקר העשה אינה אלא לקדשם ולהכניסם לקרבן. וזהו פשטי' דקרא ואין מקרא יוצא מידי פשוטו. אלא דמזה נשמע ג"כ שצריך להקדימם לכל דבר שבקדושה. וזהו כדברי הרמב"ם ז"ל בחבורו הגדול שם. ומבואר שחזר בו הרמב"ם ז"ל בחבורו הגדול ממש"כ בסה"מ שם דעיקר העשה אינה אלא לענין לנהוג בהם כבוד. וגם ברמזי המצות שבריש הלכות כלי מקדש (מצוה י') כתב וז"ל לקדש הכהן לעבודה עכ"ל עיי"ש. הרי שלא כתב אלא ענין זה בלבד משום דס"ל שם דעיקר העשה ופשטי' דקרא לא קאי אלא על ענין זה בלבד. אבל לא נתבאר מה הוא ענין קידוש והכנה והבדלה זו. ודברי הרמב"ם ז"ל והחינוך סתומים בזה. והאחרונים ז"ל לא יצאו בזה ידי חובתם ולא ביארו בזה כלום. אבל נראה לי ברור דכוונתם בזה למצות חינוך הכהנים לעבודת מקדש כשבא בתחילה להתקרב לעבודה כמש"כ הרמב"ם ז"ל שם לקמן (פ"ה הלכה ט"ז) עיי"ש. וכמו שביארנו לעיל דלזה הוא שבאה מנחת חינוך שצריך להביא ולעובדה בידו. ולפ"ז הדבר ברור דזו היא ג"כ כוונת הבה"ג ז"ל במצות קידוש כהנים שמנה במנין הפרשיות שלו. וא"כ לא השמיט עשה זו דוקדשתו אלא מנאה במנין הפרשיות שלו כראוי כמו שביארנו:

אלא שראיתי להר"י אלברגלוני ז"ל באזהרותיו שהשמיט עשה זו ממנין הפרשיות שלו אע"פ שהוא נמשך תמיד אחר הבה"ג ז"ל. אלא שתחת זה מנאה במנין העשין שלו עיי"ש. ונראה דהיינו משום דס"ל דכיון דמנחת חינוך זו אינה אלא מצות הכהן גופי'. לא עדיפא משאר כל העשין המוטלות על היחידים שאין מקומן אלא במנין העשין. אבל דעת הבה"ג ז"ל היא כמו שביארנו. וכמו שהיא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל כאן. ויפה עשו שמנאוה במנין הפרשיות. וכבר ראיתי להרש"ך ז"ל בנתיב מצותיך (דף נ"ב ע"ב. ולקמן דף נ"ח ע"ב) עיי"ש שנגע בקצה ענין זה. אלא שהלך סביבו. ולא ירד לעמקו כלל עיי"ש בדבריו. והדבר ברור כדכתיבנא. אלא דרבינו הגאון ז"ל בביאור ענין עשה דוקדשתו. לא ס"ל כדעת הבה"ג והרמב"ם ז"ל והחינוך. אלא כמו שביארנו במקומו (לעיל עשין קנ"ו) ובהשמטה לעשה זו עיי"ש היטב. וממילא מבואר דלפ"ז אין צורך למשכ"ל (עשין קכ"ד) לתרץ דעת הרמב"ם ז"ל שלא מנה במנין העשין שלו עשה דמנחת חינוך עיי"ש. דלפי מה שנתבאר הרי באמת מנה הרמב"ם ז"ל עשה זו שהיא לדעתו עשה דוקדשתו. ועכ"פ מבואר דנכונים היטב דברי הבה"ג ז"ל שבאמת מנה גם הוא עשה דוקדשתו ולא השמיטה. וכן הר"י אלברגלוני ז"ל מנאה עכ"פ במנין העשין. אבל מ"מ עדיין יש לתמוה על הר"א הזקן והר"ש בן גבירול ז"ל שלא מנו עשה זו כלל. וגם באזהרות אתה הנחלת לא מנאה עיי"ש. אלא שאכמ"ל בזה יותר:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.