ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/פרשה/נ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג פרשה נ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

וטהרת בני לוי לבא חדר. הכוונה לפרשת קח את הלוים וגו' (פ' בהעלותך). ומש"כ לבא חדר. הוא ע"פ לשון הכתוב (שם) דכתיב ואחרי כן יבאו הלוים לעבוד את אהל מועד וגו'. ומנאה ג"כ באזהרותיו שע"פ עשה"ד (דבור כבד) וזו היא כוונתו במש"כ שם חרוץ בטהרתי לטהרם. כלומר משפט חרוץ הוא מאתי לטהרם בטהרתי אשר צויתי. והוא מלשון הכתוב (מלכים א' ב') משפטך אתה חרצת. וגם ר"ש הגדול ז"ל באזהרות אתה הנחלת מנה פרשה זו. וכתב שם העברת תער על כל בשר הלוים. והוא ע"פ מה שכתוב שם והעבירו תער על כל בשרם. אבל כל שאר מוני המצות כולם. ובכללם גם הבה"ג ז"ל לא מנאוה. וע"כ היינו משום דס"ל דמצוה זו לא היתה אלא להוראת שעה. ואינה מצוה הנוהגת לדורות. והילכך אין למנותה. ואמנם דברי הבה"ג ז"ל וסייעתו בזה צ"ע אצלי טובא לפמש"כ הרמב"ן ז"ל (שורש שלשי) בדעתו שלכך מנו במנין הפרשיות שלהם פרשת אבנים גדולות. ופרשת ברכות וקללות שבהר גריזים והר עיבל. אע"פ שלא נאמרו אלא להוראת שעה ולא למצוה לדורות. ומטעם זה השיג עליהם הרמב"ם ז"ל שם עיי"ש. ועל זה השיב הרמב"ן ז"ל שם שאע"פ שלא נאמרו מצות אלו אלא לאותה השעה בלבד. מ"מ כיון שענינם קיים לנו לדורות עולם. כמו אבנים גדולות שהמצוה היתה לכתוב עליהן את כל התורה באר היטב בשבעים לשון להיותם לנו זכר לדורות. וכן ברכות וקללות שהן קבלה שקבלו עליהם אבותינו ועל זרעם כל התורה כולה לדורות עולם בכלל ובפרט באלה ובשבועה. הילכך אע"פ שלא נעשה זאת אלא לאותה שעה פעם אחת. הו"ל כמצוה הנוהגת לדורות עולם לענין למנותן במנין המצות. עיי"ש בדבריו. והשתא א"כ גם טהרת הלוים אע"פ שלא נעשתה אלא באותה שעה בלבד. ולא נצטוו על עשייתה לדורות. מ"מ כיון דעכ"פ ענינה קיים לנו לדורות עולם. שהרי בכך נתקדשו הלוים לדורות עולם לעבוד עבודתם באהל מועד ולכל תורת הלוים. ודאי אית לן למימר לפ"ז דהו"ל בכלל מצות הנוהגות לדורות הנמנות במנין המצות. וטעמו של רבינו הגאון ז"ל שמנה כאן מצוה זו במנין הפרשיות כבר ביארנו לעיל (לאוין רי"ד) לנכון עיי"ש היטב. אבל דברי הבה"ג ז"ל וסייעתו שלא מנאוה צ"ע טובא אצלי לפי הבנת הרמב"ן ז"ל בדעתם בזה. שנראין דבריהם כסותרין זה את זה:

ובלא"ה תמיהני בעיקר דברי הרמב"ן ז"ל אלו שלא השיב אלא חצי תשובה. שבכל דבריו בשורש זה לא השיב אלא על מה שהשיג הרמב"ם ז"ל שם על הבה"ג ז"ל בכמה מצות שמנה במנין המצות שלו אשר לדעת הרמב"ם שם אינן נוהגות לדורות. ועל זה הוא שטרח הרמב"ן ז"ל לצדד מכמה צדדים להראות שאין דברי הרמב"ם ז"ל בזה מוכרחים. והבה"ג ז"ל ודאי ס"ל שכל אלו חשובות מצות הנוהגות לדורות. מטעם שביאר הרמב"ן ז"ל שם בכל אחת ממצות אלו. אבל תמיהני מאוד מדוע לא שם הרמב"ן ז"ל את לבו לאותן המצות שלפי דברי הרמב"ם ז"ל שם היה לו להבה"ג ז"ל למנותן. לפי שיטתו בשאר מצות כאלו שמנאן במנין המצות שלו. וכיון שלא מנה את אלו לא היה לו למנות גם את אלו. ודברי הרמב"ם ז"ל שם בהשגתו הם על דרך ממנ"פ. כמבואר בדבריו להדיא. שכתב שם וז"ל ואני נפלא מזה שמנה אלו הלאוין למה לא מנה במן איש אל יותר ממנו וכו'. וכן ימנה ג"כ בכלל מצות עשה אמרו עשה לך שרף וגו'. ואמרו קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן. כמו שמנה תרומת המכס וחנוכת המזבח וכו'. ואחר שהוא נמנע למנותם כולם. יתחייב בהכרח שלא תמנה גם אחת מהן וכו' עכ"ל עיי"ש. ועפ"ז אין מקום כלל לדברי רבינו הרמב"ן ז"ל במה שהשיב על מה שהשיג הרמב"ם על הבה"ג שמנה פרשת אבנים גדולות. ופרשת ברכות וקללות שבהר גריזים והר עיבל. וכתב דהיינו משום שענינם קיים לנו לדורות אע"פ שאינן נעשות אלא פעם אחת וכמשכ"ל. דהרי מצוה דצנצנת המן נמי ענינה קיים לנו לדורות כמפורש בהדיא בקרא דכתיב (פ' בשלח) ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' מלא העומר ממנו לדורותיכם למשמרת למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר וגו'. הרי ביאר הכתוב בפירוש דעיקר המצוה היא משום כל הדורות הבאים. למען יראו את הלחם וגו'. ואפילו הכי לא מנאוה הבה"ג ז"ל וסייעתו. ועכצ"ל דס"ל דכיון דלא נעשית אלא פעם אחת באותה שעה הו"ל מצוה שאינה נוהגת לדורות. ואין למנותה במנין המצות. וא"כ גם פרשת אבנים גדולות ופרשת ברכות וקללות לא הו"ל למנות מהאי טעמא. ואין מקום לדברי הרמב"ן ז"ל בזה. והנה השגה זו על הבה"ג ז"ל כבר השיב עליו הראב"ע ז"ל (ביסוד מורא שער שני). אלא דמלבד פרשת ברכות וקללות ופרשת אבנים גדולות. ופרשת מילואים וגם צנצנת המן ועוד רבות כיו"ב. השיג עוד גם ממצות מטה אהרן שלא מנה הבה"ג עיי"ש. וגם בזה אין מקום כלל לדברי הרמב"ן ז"ל דהא גם מצוה זו ענינה קיים לנו לדורות. ועיקר המצוה לא נאמרה אלא משום דורות הבאים. כדכתיב (פ' קרח) ויאמר ה' אל משה השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת לאות לבני מרי וגו'. ולהרמב"ן ז"ל ודאי היה לו להבה"ג ז"ל למנותה. ואע"פ שאח"כ נגנזו צנצנת המן וגם מטה אהרן. ואין מצותן נוהגות עכשיו. מ"מ לא משום זה הו"ל בכלל מצות שאינן נוהגות לדורות. וכמו שכבר ביאר הרמב"ם ז"ל בסה"מ (עשין קפ"ז) באורך עיי"ש בדבריו. וזה מוסכם לכל מוני המצות כולם באין חולק. שהרי כולם מנו לאו דלא יסורו ממנו האמור בבדי הארון. אע"ג שגם הארון כבר נגנז ולא היה בבית שני. ועמו נגנזו צנצנת המן ומטה אהרן. כדתניא בפ"ה דיומא (נ"ב ע"ב) ובירושלמי (ריש פ"ו דשקלים) ובשאר דוכתי. ועוד כמה מצות כיו"ב. ועוד דגם האבנים הגדולות כבר נעלמו ונגנזו. ורק משום שענינם קיים לנו לדורות מנאה הבה"ג לפי דברי הרמב"ן ז"ל. ומאי שנא מצנצנת המן ומטה אהרן שלא מנאן הבה"ג ז"ל וסייעתו. ולכן דברי הרמב"ן ז"ל נפלאים מאוד בזה אצלי כעת. ועי' מש"כ בזה לקמן (פ' נ"ב):

ועכ"פ דברי הבה"ג ז"ל בזה ודאי תמוהים וכדכתיבנא. וביותר יש לתמוה בזה על הר"ש הגדול ז"ל (באזהרותיו אתה הנחלת) שאף ע"פ שמנה מצוה זו כמשכ"ל. מ"מ מדלא כתב אלא העברת תער על כל בשר הלוים. משמע דס"ל דאף דכל טהרת הלוים האמורה בפרשה זו אינה נוהגת לדורות. ואין למנותה במנין המצות. מ"מ העברת תער מיהת הו"ל מצוה הנוהגת לדורות ונמנית במנין המצות. וזה תמוה מאוד לכאורה מה ראה על ככה. ומהיכא נפק"ל לחלק בזה. ולפי הנראה מקורו מדתנן (פרק בתרא דנגעים מ"ד) שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה. הנזיר והמצורע והלוים. וכולן שגלחו שלא בתער או ששיירו שתי שערות לא עשו כלום עיי"ש. ומשמע דתגלחת הלוים נמי נוהגת לדורות דומיא דתגלחת נזיר ודמצורע. כיון דכייל להו כולהו כחדא. ועל כולן יחד קתני דתגלחתן מצוה. וכיון דתגלחת נזיר והמצורע ודאי מצוה נוהגת לדורות נינהו משמע דהכי נמי תגלחת הלוים נוהגת לדורות. וכיו"ב הוכיח רגמ"ה ז"ל בתשובה (הובאה בתשו' מהר"ם מר"ב הארוכות סי' ה') ובהגהות מיימוני (פי"א מהלכות שופר) בשם ריצב"א ז"ל עייש"ה ובמרדכי (פ"ק דר"ה). הן אמת דבפיה"מ להרמב"ם ז"ל שם כתב בפשיטות דתגלחת הלוים לא היתה נוהגת אלא במדבר בלבד ואינה נוהגת לדורות עיי"ש. אבל ודאי פשטא דמתניתין שם לא משמע הכי. ולכן ס"ל להר"ש הגדול ז"ל להוכיח מזה דעכ"פ העברת תער דלוים נוהגת לדורות בכל הלוים כשהם באים מתחילה לעבוד עבודת מקדש. והכי נמי משמע מדתניא בתוספתא (סופ"א דנזיר) המורט ב"ש אומרים צריך להעביר תער על כל בשרו. וב"ה אומרים אין צריך. כן במצורע וכן בלוים עיי"ש. משמע ודאי שנוהגת לדורות. מדאיפלגו בה ב"ש וב"ה אם צריך או אין צריך. דמשמע דומיא דמצורע במכאן ולהבא מיירי:

אלא דלפ"ז אכתי צ"ע מנ"ל דהעברת תער לחוד הוא דנוהגת לדורות. ודילמא כל האמור בפרשה זו נוהג לדורות. ולא נקט העברת תער אלא משום דבעי לאשמעינן חידוש דין בזה דלא שייך אלא בהעברת תער. אבל אין הכי נמי דגם כל האמור בפרשה נוהג לדורות דמהיכא תיתי לחלק. ואפילו את"ל דמשמע ליה הכי משום דלא מישתמיט תנא מלהזכיר בטהרת לוים אלא העברת תער על בשרם בלבד. אכתי יש לתמוה מסוגיא דנזיר (פרק שלשה מינים מ' ע"א) דמייתי התם הך מתניתין דנגעים. וקאמר התם עלה. קתני וכולן שגילחו שלא בתער וכו'. בשלמא גבי נזיר כתיב תער לא יעבור על ראשו. וגבי לוים כתיב והעבירו תער על כל בשרם. אלא מצורע מנ"ל בתער. וכ"ת תיתי מלוים. איכא למיפרך מה ללוים שכן טעונין תנופה בגופו. תימר במצורע דלא. ופירש"י וז"ל מה ללוים שכן טעונין תנופה בגופן כדכתיב והניף אהרן אותם תנופה. והואיל וטעונין תנופה מחמרינן בהו כולי האי דלא הוי תגלחתן אלא בתער. תאמר במצורע הקל שאין טעון תנופה בגופו וכו'. דין הוא להקל עליו שיהא תגלחתו בכל דבר עכ"ל עיי"ש. וכ"כ התוס' שם. והשתא אם איתא דלדורות אף ע"ג דכל האמור בההוא פרשה אינו נוהג לדורות. מ"מ העברת תער נוהגת אף לדורות. קשה מאי פירכא היא. והא אכתי שפיר איכא למילף מיהת מהעברת תער דלוים לדורות שאין טעונין תנופה ומ"מ טעונין תער. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה חדא מתרתי או דגם העברת תער אינה נוהגת לדורות. או דגם כל האמור בההיא פרשה נוהג לדורות. מיהו אפשר לדחות ולומר דאכתי איכא למיפרך מה ללוים שמתחילת דינם מיהת היו צריכין תנופה בגופן. והילכך גם לדורות אף ע"ג דהשתא לא צריכי תנופה בגופן. עכ"פ מיהת תגלחתן חמירא טפי שאינה אלא בתער. תאמר במצורע שמעולם לא הוצרך תנופה בגופו. איכא למימר דלא חמירא תגלחתו להצריכה תער. אלא דאכתי קשה במאי דפריך התם למאי דהוה בעי למילף במה הצד מלוים ונזיר. מה להצד השוה שכן אין קרבנם בדלות תאמר במצורע שקרבנו בדלות עיי"ש. והשתא ודאי קשה ליליף במה הצד מנזיר ולוים לדורות שטעונין תער. וקרבן בלוים ליכא כלל. דשוב לא שייך למיפרך מידי. כיון דהשתא מיהת אין הלוים בני קרבן כלל. והמצורע עכ"פ גם השתא מיהת מייתי קרבן עולה ויורד. וחמיר מלוים לדורות. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דאין חילוק בין העברת תער לשאר כל האמור בההיא פרשה של טהרת לוים. ואם העברת תער על גופם נוהגת לדורות. גם כל האמור בפרשה נוהג לדורות. ולכן דברי הר"ש הגדול ז"ל צ"ע אצלי כעת. וראיתי בה"ג כת"י רומי (ריש הלכות לולב) שכתב דתנופת הלוים וחזה ושוק והעומר טעונין ברכה עיי"ש. ומבואר דע"כ ס"ל דתנופת הלוים נמי נוהגת לדורות. דאל"כ אינו מובן היכי שייכא ברכה בתנופת הלוים. הרי ידוע דכל ברכות המצות תקנת חכמים בעלמא היא. ובימי משה אכתי לא איתקן. ובדורות שאח"כ שוב ליכא תנופה בלוים. אם איתא דטהרת הלוים אינה נוהגת לדורות. ועכצ"ל דס"ל דפרשת טהרת לוים נוהגת גם לדורות. ומ"מ לדעת רבינו הגאון ז"ל נראה עיקר כמו שביארנו לעיל במנין הלאוין שם עיי"ש:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.