ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/פרשה/כז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג פרשה כז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

נחלות וכל בת יורשת נחלה. כלשון זה ממש כתב רבינו הגאון ז"ל גם באזהרותיו שע"פ עשה"ד (דבור כבד). אלא דשם הוסיף קצת דברים שעל פיהם כוונתו מבוארת יותר. וז"ל שם. וכל בת יורשת נחלה בל תהי לשריד עכ"ל. ומתבאר מלשונו זה דכונתו לקרא דוכל בת יורשת נחלה וגו' לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה וגו' ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר וגו'. (סוף פ' מסעי). וא"כ כוונתו בזה למנות לאו דלא תסוב נחלה ממטה למטה אחר. דהרי אפי' את"ל דאין כונתו בזה אלא למנות העשה דלאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה. ג"כ אין זה אלא לאו הבא מכלל עשה לאחד ממשפחת מטה אביה. ולא ממשפחת מטה אחר תהיה לאשה. דהרי ודאי הנשואין לאחד ממשפחת מטה אביה אינן אלא רשות. ואם תרצה שלא להנשא לאיש כלל הרשות בידה. ולא אתי קרא אלא לאסור שלא תנשא לאיש ממטה אחר. והוא דבר הלמד מענינו. וכן מבואר מדסיים קרא בהדיא למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבותיו ולא תסוב וגו'. וא"כ סוף סוף לשיטת רבינו הגאון ז"ל דלאוין הבאים מכלל עשין נמנין במנין הלאוין אין זה נמנה אלא לתשלומי מנין הלאוין. וא"כ יותר נכון לומר שכוונתו למנות בזה ל"ת דלא תסוב נחלה המפורש בקרא בהדיא. ולאו הבמכ"ע דלאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה. אינו אלא כלאו שנכפל בענין אחד שאינו בא במנין. וכן ראיתי באזהרות אתה הנחלת שמנה בפירוש לאו דלא תסוב נחלה ממטה למטה אחר עיי"ש. וזו היא ג"כ כונת הבה"ג במנין הפרשיות שלו שמנה פרשת נחלות ובת יורשת נחלה. ממש כלשון רבינו הגאון ז"ל כאן עיי"ש:

אבל עיקר הדבר תמוה מאוד. דהרי להדיא מבואר בספרא (פ' אמור) ובגמרא (סוף תענית) ובב"ב פרק יש נוחלין (ק"כ ע"א. וקכ"א ע"א) דמצוה זו לא נאמרה אלא לאותו הדור בלבד. דהיינו דור של נוחלי הארץ. ולא לדורות עולם עיי"ש. וא"כ הו"ל מצוה שאינה נוהגת לדורות. דלכ"ע אינה נמנית במנין המצות. והנראה בדעת הגאונים ז"ל עפמש"כ הרמב"ן ז"ל (סו"פ מסעי) וז"ל ונכון הוא על דרך הפשט שאין ולא תסוב נחלה טעם כדי שלא תסוב הנחלה. אבל הן שתי מצות ביורשות נחלה. שלא תנשאנה רק למטה אביהן. וצוה בנשואות כבר אשר תבא להן נחלה אחרי היותן לאיש. שלא תסוב הנחלה ממטה למטה אחר. אבל יירשו אותן אחיהן וקרוביהן. לא בניהן ולא בעליהן וכו' עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז נראה דכיון דמה שאמרו שאין מצוה זו נוהגת אלא בדור זה. נפק"ל התם מדכתיב לעיל מיניה זה הדבר אשר צוה ה' וגו'. ודרשו מיניה זה הדבר אינו נוהג אלא בדור זה. א"כ ראוי לומר דלא מיעט הכתוב אלא מצוה הראשונה שבפרשה. דהיינו מה שצוה הכתוב תחילה שלא תנשאנה אלא למטה אביהן. דכתיב לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה וגו'. והוא לאו הבא מכלל עשה לאפוקי שלא תנשא לאיש ממשפחת מטה אחר. והיינו כדי שלא נצטרך לעקור משפט הירושה. להורות שלא יירשוה הבעל והבנים. כעין שכתב הרמב"ן ז"ל שם לעיל עיי"ש. וכדי שלא להרחיק השבטים זה מזה לא אסרה תורה איסור זה אלא בדור ראשון של באי הארץ בלבד. אבל הלאו של לא תסוב נחלה ממטה למטה אחר נוהג גם לדורות. דכיון דלית לן אלא חדא מיעוטא בקרא מדכתיב זה הדבר. לית לן לאוקמי הך מיעוטא אלא למצוה הראשונה בלבד. דכתיבא בההוא קרא גופי'. אבל לאו דלא תסוב נחלה דכתיב באידך קרא דבתרי'. אית לן למימר שנוהג לדורות עולם. והיא אזהרה לצבור וב"ד לדורות שכל בת יורשת נחלה. עליהם להשגיח ולהנהיג שלא תסוב הנחלה לא לבעלה ולא לבניה כשתמות. אלא לקרוביה ממשפחת מטה אביה. וזו היא כוונת רבינו הגאון ז"ל והבה"ג שמנו פרשה זו. וזו היא כוונת רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שם שכתב וכל בת יורשת בל תהי לשריד. כלומר בל תהי הירושה ליורשיה הבאים אחרי' מצד הבעל כשאר נשים הנשואות לאיש ממטה אביהן. אלא קרוביה ממטה אביה. להם משפט הירושה. אבל להנשא ודאי מותרת לאחד מכל מטות בני ישראל כטוב בעיניה. משום דמצוה הראשונה דכתיב לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה. כתב קרא מיעוט דזה הדבר בצדה. למעט שאינה נוהגת אלא בדור זה של באי הארץ בלבד ולא לדורות:

וכן מתבאר מתוספתא של תרגום שהביא הרד"ק ז"ל (שופטים י"א א'). וז"ל דא היא נימוסא הוות בישראל מלקדמין דלא מסתחרא אחסנתא משבטא לשבטא. ובכן לא הוה יכיל גברא למיסב אתתא דלא משבטא. וכד הוות אתתא דרחמא גברא דלא משבטהא. הוות נפקא מבי נשא בלא אחסנתא וכו' עכ"ל עיי"ש. וקאי אקרא דיפתח דכתיב והוא בן אשה זונה וגו' ויאמרו לו לא תנחל בבית אבינו כי בן אשה אחרת אתה. וכוונת המתרגם מבוארת שלפי שאשה כזו שהיא בת יורשת נחלה אע"פ שנשאת בהיתר לאחד מכל משפחות ישראל. שלדורות מותרת להנשא ככל הטוב בעיניה. מ"מ משום שאין בעלה ובניה יורשים אותה. משום דאזהרת לאו דלא תסוב נחלה נוהגת גם לדורות עולם. היתה נראית בעיני הכל כאשה זונה אצל בעלה. שאינה כאשתו גמורה. ככל הנשים שלבעליהן ובניהן משפט הירושה. וזהו שכתוב בקרא והוא בן אשה זונה. ואחיו מאביו שמאשה אחרת רבו אתו. ואמרו לא תנחל בבית אבינו כי בן אשה אחרת אתה. משום שבאו עליו בטענה שכמו שאין להם חלק בנחלת אמו. כן אין לו חלק אתם בנחלת אביהם. ואע"ג דודאי מדינא לאו טענה היא. מ"מ הם לפי דעתם וסברתם אמרו כן. כעין שכתב הדד"ק ז"ל שם עיי"ש. וגם רבינו בחיי ז"ל (סו"פ מסעי) הביא כן בשם תרגום יונתן עיי"ש. ועכ"פ מבואר מזה דגם אחר שהותרה בת יורשת נחלה להנשא לאחד מכל משפחות ישראל כטוב בעיניה. מ"מ לאו דלא תסוב נחלה ממטה למטה אחר נשאר כדמעיקרא מצוה נוהגת לדורות. והכי נמי מתבאר ממה שאמרו במדרש תנחומא (פ' בהר) על קרא דוהארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ. חביבה עלי ארץ ישראל שקידשתי אותה מכל הארצות. תדע לך כשהיתה ארץ ישראל מתחלקת לשבטים לא היתה עוברת משבט לשבט אלא נחלקת כל שבט בפ"ע. תדע לך וראה כמה דינין דנו בנות צלפחד שלא תעבור נחלתן משבט לשבט אחר. והודה הקב"ה לדבריהן שנאמר כן בנות צלפחד דוברות וגו' ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר. לפיכך אם נמצא לו גואל יפה. ואם לאו. מי שלקחה תעשה לפניו עד היובל ומוציאה ביובל וכו' עיי"ש. ומדמפרש המדרש לאו דוהארץ לא תמכר לצמיתות מטעם הסבת נחלה. והיינו משום אזהרת לאו דלא תסוב נחלה וגו'. ע"כ מוכרח דס"ל דלאו זה דלא תסוב נחלה ממטה למטה אחר נוהג לדורות. כמו לאו דהארץ לא תמכר לצמיתות. דלכ"ע נוהג לדורות עכ"פ כל זמן שהיובל נוהג. ואע"ג דלאו דלא תמכר לצמיתות כולל אפילו מכירה ללוקח מאותו השבט עצמו של המוכר. לדעת הסוברין שהוא אזהרה על מכירה לישראל. מ"מ אפשר לומר דבזה גזר הכתוב כדי שלא יבואו למכור גם ללוקח משבט אחר. ולפיכך גזר איסור בכל ענין שלא למכור לצמיתות. אבל לעולם עיקר האיסור ס"ל להמדרש שהוא משום אזהרת הסבת נחלה ממטה למטה אחר. אבל אם איתא דלאו זה דלא תסוב נחלה ממטה למטה אחר לא נאמר אלא לדור ראשון של באי הארץ בלבד. ואינו נוהג לדורות. ודאי לא יתכן כלל לתלות זה בזה. כיון דלאו דוהארץ לא תמכר לצמיתות ליכא למ"ד שלא יהא נוהג לדורות:

והכי משמע נמי ממה שאמרו בספרי (תצא פיסקא רל"ג) ובירושלמי (נדרים פ"ג ה"ב) לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך שניהם בדבור אחד נאמרו. זכור ושמור נאמרו בדבור אחד. מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים נאמרו בדבור אחד. ערות אחיך לא תגלה יבמה יבא עליה נאמרו בדבור אחד. וכל בת יורשת נחלה ולא תסוב נחלה ממטה למטה בדבור אחד נאמרו עיי"ש. וכבר נתחבטו המפרשים שם בביאור הדברים. שהוקשה להם דבשלמא בכולהו הנך דרישא שאמרו דבדבור אחד נאמרו. היינו משום שהם נראים כסותרין זא"ז. ולזה אמרו עליהם שהם נאמרו בדבור אחד ואין סתירה בהן. אבל בהנך קראי דוכל בת יורשת נחלה. ולא תסוב נחלה. ליכא שום סתירה בהן. ולאיזה ענין אמרו שבדבור אחד נאמרו עיי"ש שנדחקו הרבה בזה. אבל נראה דמזה ראי' לדעת הגאונים ז"ל. דלשיטתם ודאי גם פסוקים הללו נראין כסותרין זא"ז. דהרי לפמש"כ הרמב"ן ז"ל דקרא דלא תסוב וגו' לא בא לטעם למקרא שלפניו. אלא מצוה בפ"ע היא. א"כ קשה מדכתיב בקרא קמא לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבותיו. והרי כיון שהזהיר הכתוב באזהרת לאו לא תסוב נחלה ממטה למטה אחר. א"כ לא יורידו הצבור לנחלתה כשתמות אלא יורשיה ממטה אביה. אפילו כשתהיה לאשה לאחד ממשפחות שאר המטות. וא"כ שוב אין בזה שום חשש הסבת נחלה ממטה למטה אחר. ומה טעם הוא זה דקאמר קרא למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבותיו. ולזה שפיר אמרו בספרי ובירושלמי דבדבור אחד נאמרו. כלומר שאין הכתובים הללו סותרים זא"ז. משום דמצוה הראשונה שלא תנשא אלא לאיש ממטה אביה. לא נאמרה אלא לאותו הדור של באי הארץ בלבד. דאז החמיר הכתוב לאסור גם הנשואין למטה אחר. משום גזירה שלא יבואו לידי הסבת נחלה ממטה למטה אחר ע"י הבעל והבנים. כיון שכן דינם לירש בכל מקום דלא שייכא הסבת נחלה. וגם הם יורשים עכ"פ הנחלה שירשה ממטה אמה. אם נשאת לאחד ממשפחת מטה אמה. לפי מאי דמוקמינן לה (פרק יש נוחלין קי"א ע"א) בבת יורשת נחלת שני מטות עיי"ש. ובקל אפשר שיבוא הדבר לידי הסבת נחלת אביה. ע"י שכחה או בהעלמת עין או בלא ידיעת הצבור והב"ד. אבל ודאי לאו דלא תסוב נחלה ממטה למטה אחר נאמר לדורות עולם. אף לאחר שהותרו שבטים זה בזה. דמ"מ הוזהרו הצבור והב"ד שבראשם שלא תסוב נחלה ממטה למטה אחר. וכשתמות בת יורשת נחלה. עליהם הדבר מוטל שלא להוריד לנחלתה אלא יורשי מטה אביה. ולא סתרי הנך קראי אהדדי. ומתבאר מכל זה יסוד נכון לשיטת הגאונים ז"ל:

איברא דלכאורה לא משמע הכי מסוגיא דפרק יש נוחלין (קי"ב ע"א). דקתני בברייתא שארו זו אשתו. מלמד שהבעל יורש את אשתו וכו' דברי ר"ע. ר"י אומר אינו צריך הרי הוא אומר וכל בת יורשת נחלה וגו' בהסבת הבעל הכתוב מדבר. ואומר ואלעזר בן אהרן וכו'. ואמרינן התם עלה מאי ואומר. וכי תימא בסיבת הבן הכתוב מדבר אבל בעל לא ירית. ת"ש ולא תסוב נחלה וגו'. וכ"ת לעבור עליו בלאו ועשה ת"ש וכו' עיי"ש. ופירשב"ם ז"ל וכ"ת לא מפני שהבעל יורש את אשתו. אלא מפני בן שתלד והוא יורשה וכו'. ת"ש מקרא אחרינא לא תסוב וגו'. הא תו למה לי. אלא לאו לסיבת הבעל אתי לאשמעינן שהבעל יורש. וכ"ת לעבור עליו בלאו ועשה. דתרוייהו בסיבת הבן. ומה ששנה הכתוב לא נתכוון אלא להתרות בה שלא תנשא לשבט אחר כדי להתחייב מלקות. דמקרא קמא לא שמעינן אלא עשה וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דגם למסקנא דדחי דקרא דלא תסוב נחלה ללאו הוא דאתי. ולא כדהוה בעי מעיקרא למימר דהך קרא לא אתי אלא לאשמעינן דבעל יורש את אשתו. מ"מ לא מוקמינן הך קרא אלא כדי לעבור על הנשואין לאיש ממטה אחר בלאו ועשה. ולא כמו שביארנו לשיטת הגאונים ז"ל דהך קרא מילתא אחריתא לגמרי אתי לאשמעינן. ומצוה באנפי נפשה היא וכמו שנתבאר. מיהו נראה דמההיא ליכא שום ראיה לסתור שיטה זו של הגאונים ז"ל. דאיכא למימר לדעתם שלא ס"ל כפי' הרשב"ם ז"ל. אלא ס"ל דמאי דקאמרינן התם לעבור עלה בלאו ועשה. הא כדאיתא והא כדאיתא. לעבור עליו בלאו לדורות על הסבת נחלה גם לאחר שהותר איסור הנשואין לאיש ממטה אחר. ובעשה לדור ראשון של באי הארץ על הנשואין שהיה איסורן נוהג אז. וכמו שביארנו לשיטת הגאונים ז"ל. ושלא כפירשב"ם ז"ל דתרוייהו הלאו ועשה על הנשואין קיימי. ומשום דכל עיקרו לא אתי התם אלא לומר דליכא למילף מהנך קראי דירושת הבעל דאורייתא משום דאיצטריך קרא לגופי'. להכי לא נחית להאריך בזה ולפרושי ענין לאו ועשה הללו. ונקיט בקיצור לעבור עליו בלאו ועשה. אבל ודאי לא בלאו ובעשה בענין אחד קאמר. אלא הא כדאיתא וההוא כדאיתא. כשיטת הגאונים ז"ל. ואע"ג דבעלמא דנקט כהאי לישנא פירושו כדרך פי' הרשב"ם ז"ל כאן. דשניהם בענין אחד הם. מ"מ כבר ידוע דכיו"ב אשכחן בתלמודא בכמה דוכתי טובא לשונות שוין על כוונות מתחלפות. וכמו שכתבו הראשונים ז"ל בהרבה מקומות כיו"ב. ואף אנן נימא הכא הכי לשיטת הגאונים ז"ל. דלעבור עליו בלאו ועשה דקאמר הכא אינו בענין אחד. אלא בעשה היא עוברת מיד בשעת נשואין. בזמן שהיה נוהג איסור זה. ובלאו עוברים הצבור והב"ד גם לדורות בשעת הסבת הנחלה ממש. דהיינו כשמתה. והבעל או בניה באים לירש נחלתה. כשיעלימו עיניהם מהם ויניחום לירש נחלת המטה האחר. וכ"ש כשירדו לנחלה זו על פיהם. כדרך ירושת הנחלות שע"פ הצבור והב"ד הם יורדים לנחלה. אבל ודאי בשעת הנשואין אין מקום ללאו זה דלא תסוב נחלה. וגם בלא איסור הנשואין שפיר שייכא אזהרה זו. ושני ענינים חלוקים הם:

אלא שיש להקשות לשיטה זו מדאמרינן התם (לעיל קי"א ע"א) והאיש את אמו מנ"ל. דתנו רבנן וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל היאך בת יורשת שני מטות. אלא זו שאביה משבט אחד ואמה משבט אחר ומתו וירשתן עיי"ש. ולשיטת הגאונים ז"ל קשה היאך אפשר שתירש הבת הזאת את אמה. והא הצבור והב"ד שהורידוה לנחלת אמה קעברי בלאו דלא תסוב נחלה ממטה למטה אחר. אלא ודאי אין בהסבת נחלה מצד עצמה שום איסור היכא דהנישואין היו בהיתר. משום שאין איסור זה מפקיע תורת הירושה. שאם כבר היתה נשואה לאיש ממטה אחר כשנאמרה פרשה זו של הסבת נחלה. אין איסור זה מפקיע זכות יורשיה. דהיינו בניה או בעלה. מלירש נחלתה שירשה אחר שכבר היתה נשואה לאיש משבט אחר. אע"פ שבכך מוסבת הנחלה למטה אחר. ולאו דלא תסוב נחלה לא בא להזהיר אלא על הנשואין לאיש ממטה אחר. שע"י כך בע"כ הנחלה מוסבת למטה האחר ע"י בעלה או בניה. וסיפא ארישא קאי. דבקרא קמא כתיב וכל בת יורשת נחלה וגו' לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה. ועל זה כתב באידך קרא ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר. לומר שלא תנשא בענין שתוסב נחלת המטה למטה אחר. ולהכי שפיר משכחת לה שירשה בת זו נחלת אמה שכבר היתה נשואה לאיש ממטה אחר קודם שנאמרה פרשת בנות צלפחד. וא"כ ממילא מבואר דלאחר שהותרו השבטים זה בזה. גם לאו דלא תסוב נחלה אינו נוהג. ושלא כדעת הגאונים ז"ל. מיהו נראה דמההיא ליכא קושיא. דאיכא למימר דאע"ג דודאי לאו דלא תסוב נחלה וגו' אזהרה בפ"ע היא. ולא אדלעיל מיני' אקרא קמא קאי. וכמש"כ הרמב"ן ז"ל לפום פשטי' דקרא. ואיסור מצד עצמו הוא שלא להוריש נחלת מטה האחד למטה אחר. וא"כ לא משכחת לה בת שירשה שני מטות. מ"מ איכא למימר דלא קאמר קרא וכל בת יורשת נחלה ממטות וגו'. דמשמע יורשת שני מטות. שכבר ירשה. אלא שראויה לירש שני מטות קאמר. כגון שאביה משבט אחד ואמה משבט אחר. ואף ע"פ שכשתפול נחלת אביה לפניה ע"כ לא יורידו אותה ב"ד לנחלה זו. משום אזהרת לאו דלא תסוב נחלה וגו'. מ"מ לכתחילה אסרה תורה שתנשא לאיש ממטה אחר משום גזירה שמא ע"י כך יבוא לידי הסבת נחלה וכמשכ"ל. ומהאי טעמא נמי לא תקשה לשיטת הגאונים ז"ל מדתניא התם (לעיל ק"ט ע"ב. ולקמן קמ"ז ע"א) רבי אומר בכולן נאמרה בהן נתינה וכאן נאמרה העברה. אין לך שמעביר נחלה משבט לשבט אלא בת הואיל ובנה ובעלה יורשין אותה עיי"ש. ולשיטת הגאונים ז"ל הרי גם הבת אינה מעברת נחלה למטה אחר אע"פ שנשאת לאיש ממטה אחר. שהרי כבר הוזהרו הצבור והב"ד שלא יורידו את בעלה ובניה לנחלתה. אלא מטה אביה יירשנה. אבל לק"מ דהרי בלא"ה ע"כ צ"ל לשיטת הגאונים ז"ל דאסרה תורה הנשואין למטה אחר משום גזירת הסבת נחלה. אע"פ שהב"ד הוזהרו על כך שלא להוריד לנחלה זו אלא מטה אביה. וכדכתיב בהדיא בקרא טעם איסור הנשואין למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבותיו. וכמו שביארנו לעיל. וא"כ היינו דקאמר רבי אין לך שמעביר נחלה משבט לשבט וכו'. כלומר אין לך שעלול להעביר נחלה משבט לשבט אלא בת. הואיל דבעלמא בנה ובעלה יורשין אותה. והילכך על ידה נקל לבוא גם כאן לידי תקלה שתעבור הנחלה למטה האחר ע"י בעלה או בנה. לכך נאמרה בה והעברת. לשון העברה. ולא לשון נתינה כבשאר היורשים. וא"כ מצד זה ליכא שום גמגום בשיטת הגאונים ז"ל:

אלא דאי קשיא הא קשה מדאמרינן התם לקמן (קי"ב ע"א) אמר אביי סוף סוף הא קא מתעקרא נחלה משבטא דאמא לשבטא דאבא. ומשני וממאי ודילמא שאני התם שכבר הוסבה וכו'. ופירש רשב"ם ז"ל דפריך למאי דמפרשינן לעיל קרא דוכל בת יורשת נחלה וגו' לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה. בבת שאביה משבט אחד ואמה משבט אחר ומתו וירשתן. ועל זה פריך אביי סוף סוף אפי' תנשא לאחד ממשפחת מטה אביה. אכתי הא קא מתעקרא נחלה משבטא דאמא לשבטא דאבא. ועל זה משני דילמא שאני התם שכבר הוסבה. ופירש רשב"ם וז"ל דקרא לא קפיד אם מוסבת נחלת האם למטה אחר. שהרי בע"כ כבר הוסבה משעה שנפלה ירושת האם לזו הבת וכו'. נמצא שמעצמה הוסבה הנחלה וכו' בלא נשואי הבת. הילכך כי מנסבינן לה לאחד ממשפחת מטה אביה שפיר דמי. ולא קפיד קרא אלא אנחלה שהיא יורשת מאביה וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר דמוקמינן הך קרא בשכבר ירשה בת זו שתי הנחלות של שני המטות. מאביה ומאמה. וא"כ הקושי' לשיטת הגאונים ז"ל במקומה עומדת. היאך ירשה הבת שהיא ממטה אביה נחלת אמה שהיא ממטה אחר. והא הצבור והב"ד קיימי עלה באזהרת לאו דלא תסוב נחלה ממטה למטה אחר. ואין מורידין לנחלה אלא היורשין שממטה האם. ואמנם גם קושיא זו אינה אלא לפי פירשב"ם ז"ל שמפרש הדברים כפשטן שכבר הוסבה ממש. שכבר נפלה נחלת האם לבתה שממטה אחר וירדה לנחלה וזכתה בירושה זו. אבל ראיתי להר"י מג"ש ז"ל שם שלא פירש כן. שכתב שם וז"ל א"ל אביי וכו' סוף סוף. פי' אפי' כשתנשא בת זו לאחד ממשפחת מטה אביה. כיון שאמה משבט אחר ואביה משבט אחר. כדכתיב בקרא מטות. אפשר שתמות אמה ותירש היא אותה ותמות היא וירש אותה בנה או בעלה. וא"כ מה הועילו נישואיה לאחד ממשפחת מטה אביה. והנה החשש שחשש הכתוב עדיין ישנו. ואמר לו הקושיא הזו אינה. דשאני התם שכבר הוסבה מעת שנשאת אמה לאביה. ואין נישואי בתה עכשיו לאחד ממשפחת מטה בית אביה מחדשת הסבה. והכתוב לא הקפיד אלא על הסבה המתחדשת בנשואי זו הבת עכשיו עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר שלפירושו מיירי שהבת עדיין לא ירשה בשעת נשואיה נחלת מטה אמה. ומאי דקאמר שכבר הוסבה. היינו רק לומר דהחשש של הסבה כבר חל מעת שנשאת אמה לאביה. ובנשואי הבת עכשיו לא נתחדש חשש הסבה. והכתוב לא הקפיד אלא חשש הסבה המתחדש בנשואי הבת עצמה עכשיו. וכן מתבאר מדבריו לקמן דאמרינן א"ל שכבר הוסבה לא אמרינן. ופירש הרשב"ם ז"ל וז"ל כלומר בשביל שהוסבה קצת אין לנו לומר לא חיישינן תו אי מתעקרא לגמרי. ומנסבינן לה לגברא דהוא משבט ראובן מאביו ומאמו ומתעקרא נחלת אם שירשה בת זו שהיא מנחלת מטה שמעון וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דגם כאן לשיטתו אזיל שמפרש דמיירי בשכבר ירשה נחלת אמה. אבל הר"י מגאש ז"ל שם כתב וז"ל א"ל שכבר הוסבה לא אמרינן לפי שאפשר שתהא אמה עדיין בעולם. ולא תמות אלא לאחר נשואי בתה. שנמצאת ההסבה לא היתה אלא לאחר נשואי בתה בעת מיתתה. ומקודם לכן לא היתה הסבה לפי שקיימת היתה. ונכסיה בחזקתה היו עומדין ואין כאן לומר שכבר הוסבה עכ"ל עיי"ש. הרי דגם הוא ז"ל לשיטתו אזיל שמפרש שעדיין לא נפלה נחלת האם לפני בתה:

אלא שדבריו ז"ל תמוהים אצלי שלפי דרכו דמאי דקפריך הא קמתעקרא נחלה משבטא דאמא לשבטא דאבא. לא מתעקרא ממש קאמר. שכבר נפלה נחלת האם לבתה זו קודם נשואין למטה אביה. וא"כ גם מאי דקאמר ליה ר"פ לאביי ודילמא שאני התם שכבר הוסבה. היינו נמי לא הוסבה ממש אלא על התקלה וחשש ההסבה. קאמר שכבר נעשה מאז משעת נשואי האם לאביה וכדכתיבנא. א"כ למה הוצרך לדחוק במאי דקאמר לו תו אביי לר"פ שכבר הוסבה לא אמרינן. דעל הסבה ממש קאמר. ומשום שאפשר שלא יבוא לידי הסבה. דהיינו שעדיין לא מתה אמה כשנשאת הבת לאחד ממטה אביה. ונכסיה בחזקתה היו עומדין ולא הוסבה עדיין. וזה ודאי דחוק טובא. דלפ"ז לא הו"ל לאביי לומר שכבר הוסבה לא אמרינן דמשמע דבעיקר הסברא פליג עלי' דר"פ. לומר דלא מהני מה שכבר הוסבה. ואע"פ שכבר הוסבה עדיין האיסור במקומו עומד אצל הבת. אלא הכי הו"ל לומר והא אפשר שעדיין לא הוסבה. וביותר תמוה דהרי ר"פ דקאמר שאני התם שכבר הוסבה על האם קאי. שכבר הוסבה בנשואי האם לאביה. וכמו שפירש הר"י מגאש ז"ל גופי' לעיל. וא"כ מאי השיב לו אביי שאפשר שעדיין לא הוסבה שאמה עדיין בעולם בשעת נשואי הבת. ואין זה כלל מעין הטענה. דר"פ לא קאמר אלא שנחלת מטה האם כבר הוסבה בנשואי האם ממטה האם למטה האב. קודם נשואי הבת לאחד ממשפחת מטה אביה. הרי דס"ל דנשואין עצמן חשיבי הסבה ועל זה לא השיב לו אביי כלום. ויותר היה לו לפרש ע"פ שיטתו דהדברים כפשטן. דודאי כיון שאסרה תורה לאותו הדור שלא תנשא בת יורשת נחלה למטה אחר משום חשש הסבת נחלת המטה. אסורה היא בכל ענין להנשא למטה אחר אע"פ שעדיין באותה שעה אין הנחלה מוסבת. כיון דמ"מ אפשר לבוא לידי כך. שהתורה לא עשתה דבריה לשיעורין. וכל מדות התורה כך הן. והנשואין הללו עצמן חשיב להו קרא מצד עצמן כהסבת נחלה. והיינו דקאמר לו ר"פ לאביי שאני התם שכבר הוסבה. וכמו שפירש הר"י מגאש ז"ל גופי'. ועל זה השיב לו אביי שכבר הוסבה לא אמרינן. כלומר אין זו סברא. שאע"פ שנשואי האם חשיבי כבר כהסבת נחלת מטה שלה. מ"מ כיון שהיה אפשר עדיין שתנשא הבת לאחד ממטה אמה. ובזה היה מתוקן הסבת נחלת מטה האם. והיא נשאת לאחד ממטה אביה. הרי נתחדשה כאן הסבת נחלה מחדש. והאיסור במקומו עומד אפי' אם עדיין האם קיימת עכשיו. דהנשואין מצד עצמן אחשבינהו קרא כהסבת נחלה. כיון שאפשר שיבוא לידי כך. ע"פ נשואין אלו. ואף ע"פ שאי אפשר לזו הבת שתנשא לאחד ממטה האם מצד נחלת האב. שהרי היא בת יורשת שתי נחלות. מ"מ הדבר מבואר דלענין הסבת נחלת מטה האם לא מהני כלום מה שגורם לאיסור הסבת נחלת האב. דכל אחד איסור בפ"ע הוא ומאי אולמי' דהאי מהאי. כן נראה ברור לפי שיטת הר"י מגאש ז"ל עצמו. ומה שנטה הוא מזה דבריו ז"ל צ"ע אצלי טובא:

ומעתה נראה דזו היא שיטת הגאונים ז"ל בהך סוגיא דודאי הסבת הנחלה מדינא לא משכחת לה. כיון דהצבור והב"ד הוזהרו על כך שלא תסוב נחלה ממטה למטה אחר. ועליהם מוטלת החובה להוריד לנחלה יורשי המטה של אותה הנחלה. ומאי דקאמרינן שכבר הוסבה. לא הסבה ממש קאמרינן אלא חשש ההסבה. דהיינו הנישואין. קרי להו הסבה. דאחשבינהו קרא כהסבת הנחלה ממש. ומהאי טעמא נאסרו הנשואין למטה אחר באותו הדור הראשון. ואע"ג דלשאר ראשונים ז"ל. כהרשב"ם ורמ"ה ובעל המאור. והראב"ד והרשב"א ז"ל שהביאם בש"מ שם. ס"ל דהדברים כפשטן דהסבה ממש קאמרינן עיי"ש בדבריהם. וכן מבואר בפסיקתא זוטרתא (סו"פ מסעי) עיי"ש. מ"מ דעת הגאונים ז"ל אינה כן אלא כמו שביארנו. דאיסור נשואי בת יורשת נחלה לאחד ממטה אחר. הוא איסור בפ"ע. ולאו דלא תסוב נחלה הוא איסור בפ"ע. ונוהג גם לאחר שהותרו הנשואין ממטה למטה. שלא הותר אלא חששא בעלמא של הסבת נחלה. ולא הסבת נחלה ממש. וכשנפלה נחלה להאשה מבית אביה או אמה אחר שנשאת לאחד ממטה אחר ומתה. אין בעלה או בנה יורשין אותה אלא היורשין שממטה אביה או אמה. ולא כמש"כ הרמב"ן ז"ל (סו"פ מסעי) עיי"ש. וגם היא עצמה אינה יורשת נחלת מטה אמה. משום שהיא מתייחסת למטה אביה. וא"כ גם בדידה גופא הו"ל הסבת נחלה אם יורידוה לנחלת מטה אמה. אלא יורשי מטה אמה יורדין לנחלה זו. ועל זה הוא שבאה אזהרת לא תסוב נחלה ממטה למטה אחר:

איברא דלכאורה איפכא מבואר מברייתא (שם קי"א ע"ב) דתניא וירש אותה מלמד שהבעל יורש את אשתו דברי ר"ע. ר"י אומר אינו צריך הרי הוא אומר וכו'. ואומר ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו. וכי מנין לפנחס שלא היה לו לאלעזר. אלא מלמד שנשא פנחס אשה ומתה וירשה. ואומר ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלש ערים בארץ הגלעד. וכי מנין ליאיר שלא היה לשגוב. מלמד שנשא יאיר אשה ומתה וירשה עיי"ש. והנה הרשב"ם ז"ל פירש כפשוטו מנין היה לפנחס שום קרקע אלא א"כ ירשה מאביו. ואמאי קרי לה גבעת פנחס בנו עיי"ש. וכן פי' ביאיר. ולפ"ז לא הוה קשה מידי מהתם דאפשר דהאשה שנשאו פנחס ויאיר היתה ממטה שלהם. ולא היתה בזה הסבת נחלה ממטה למטה אחר. אבל ראיתי להראב"ד ז"ל (הובא בש"מ שם) שכתב וז"ל ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו וגו' אשר נתן לו בהר אפרים. ומנין הי' לו לפנחס וכו'. פי' מנין היה לפנחס בהר אפרים. שהרי פנחס כהן היה. והכהנים לא נתנו להם ערים אלא משבט יהודה ושמעון ובנימין. וכן צריך לפרש ביאיר מנין היה לו ליאיר כערי גלעד מה שלא היה לשגוב אביו. שהרי שגוב אביו משבט יהודה היה ובן חצרון היה. שנאמר ואחר בא חצרון אל בת מכיר אבי גלעד ותלד לו את שגוב. ושגוב הוליד את יאיר. נמצא יאיר משבט יהודה. וגלעד היה ממטה מנשה עכ"ל עיי"ש. ודבריו ז"ל נראין מוכרחין. וכן משמע בהדיא מלשון הספרי (פרשת פנחס פיסקא קל"ד) עייש"ה:

וע"פ דבריו מיתרצא תמיהת התוס' (שם קי"ב ע"א) ד"ה מנין ליאיר וכו'. שכתבו וז"ל תימא לרשב"א אי לבאי הארץ נתחלקה הארץ. אמאי לא היה ליאיר שלא היה לשגוב עכ"ל עיי"ש שהניחוה בתימא. אבל לפי' הראב"ד ז"ל אין כאן מקום קושיא כלל כמבואר. וגם מתורצת בזה תלונת הרלב"ג ז"ל (סוף יהושע) על דברי רז"ל כאן. שכתב שם וז"ל ואם יאמר האומר איך היתה לפנחס אם לא היתה לאלעזר. אמרנו לו כי תכף שמת אלעזר היה יורשו פנחס לפי שרשי התורה. ולזה כשנקבר נקבר בגבעת פנחס בנו. ואולם רבותינו ז"ל אמרו כי פנחס ירשה מאשתו. וזה דרך דרש. ואמנם הפשט הוא לפי מה שכתבנו עכ"ל עיי"ש. ועל פי דברי הראב"ד ז"ל מבואר דאין מקום לתלונתו כלל על דברי רז"ל. וגם אין מקום כלל לפשט שלו. שהוא הבין מה שהקשו וכי מני לו לפנחס שלא היה לאלעזר כפשוטו. וכמו שפי' הרשב"ם ז"ל. ולכן כתב מה שכתב. אבל לפירושו של הראב"ד ז"ל לא זו הקושיא ואין מקום לתירוצו כלל. גם עיקר מה שכתב על דברי רז"ל אלו שאינם אלא דרך דרש. לא יתכן כלל. שהרי באו להוכיח מזה דירושת הבעל דאורייתא. וע"כ ס"ל דהכרח גמור הוא. ולפי הנראה גירסת הראב"ד ז"ל היתה ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו אשר נתן לו בהר אפרים וכו'. וכן היא גירסת ש"ס כת"י שהביא בדק"ס שם עיי"ש. ומזה משמע ודאי כפירושו וגם דבריו מצד עצמן נראין מוכרחין. (אלא דמדברי הירושלמי (פ"ח דבב"ב סוף הלכה ה') לא משמע כפירושו עיי"ש). וא"כ מתבאר מזה דהנשים שנשאו פנחס ויאיר וירשו אותן. היו ממטה אחר. ואעפ"כ הורידו אותן ב"ד לנחלתן. וא"כ אפילו את"ל שהנשואין שלהם היו בהיתר. קודם שנאסרו נשואי בנות יורשות נחלה. מ"מ הרי בשעת חלוק הארץ בזמן יהושע כבר נאמרה פרשת הסבת נחלה ממטה למטה אחר. ונאסרו באיסור לא תסוב נחלה וגו'. וא"כ היאך ירשו פנחס ויאיר נחלת נשיהם. והיאך הורידום ב"ד לנחלת מטה נשותיהן. והרי כבר הוזהרו על אזהרת לאו דלא תסוב נחלה ממטה למטה אחר. ואע"ג דירושת הבעל דאורייתא. מ"מ היינו רק בנחלת מטה דידהו. אבל נחלת מטה אחר הא כתיב לא תסוב וגו'. ואין בה דין ירושה לשיטת הגאונים ז"ל אלא לאותו המטה בלבד. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דלאו דלא תסוב נחלה ממטה למטה אחר נמי ארישא דקרא הוא דקאי. דהיינו על איסור הנשואין של בת יורשת נחלה ממטה לאחד ממטה אחר. ולא תסוב על ידי הנשואין לאחד ממטה אחר קאמר קרא. אבל אחר שכבר נשאת אין עוקרין משפט הירושה מבעלה ובניה. וע"כ הנחלה תסוב ממטה למטה. וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל (סו"פ מסעי). וז"ל ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה. לא חשש הכתוב אלא לתקן העת ההיא. כי אם היו בישראל נשים נשואות לשבט אחר והן יורשות נחלה היום. או שתירשנה מיום זה ואילך. שימות אביהן או אתיהן בלא בנים. ע"כ תסוב נחלתן ממטה אל מטה. ומי יוכל לתקן בזמן אשר עותו. כי לא רצתה התורה לצוות שלא ירשו אותן הבן והבעל. שלא ראתה לעקור משפט הירושה. וכן לא יחוש הכתוב למקרים העתידים לבוא. כי הבנות שאינן יורשות נחלה יכולות להנשא לכל השבטים. ואפשר שתהיינה יורשות נחלה בזמן הבא. כי ימותו אחיהן בחיי האב. ותעבור נחלת אביהן או קרוביהן להן וכו' עכ"ל עיי"ש. ועל פי זה נכון היטב מה שירשו פנחס ויאיר נחלת נשותיהן. אע"פ שהיו ממטה אחר ויש בה משום הסבת נחלה ממטה אל מטה אחר. וממילא מתבאר לפ"ז דאחר שהותרו בדורות הבאים השבטים זה בזה. ובטל איסור נשואי בנות יורשות נחלה לאיש משאר כל מטות בני ישראל. בטל ג"כ איסור לא תסוב נחלה ממטה למטה אחר. והו"ל לאו שאינו נוהג אלא בדור ראשון של באי הארץ. ואינו נוהג לדורות. ושלא כדעת הגאונים ז"ל שמנו לאו זה במנין המצות:

אמנם נראה דגם מזה אין הכרע נגד דעת הגאונים ז"ל דס"ל דלאו דלא תסוב נחלה וגו' הוא לאו הנוהג לדורות. משום שאפשר לומר דאע"ג דודאי לאו דלא תסוב נחלה איסור בפ"ע הוא. ולא ארישא קאי ליתן טעם לאיסור נשואי בת יורשת נחלה ממטה לאחד משאר המטות. וא"כ ודאי נראה דאע"ג דנשואי בת יורשת נחלה הותרו לדורות. מ"מ אזהרת לאו דלא תסוב נחלה במקומה עומדת לדורות. וכמש"כ הרמב"ן ז"ל גופי' שם בסוף דבריו וז"ל והנכון הוא על דרך הפשט שאין ולא תסוב נחלה טעם כדי שלא תסוב הנחלה. אבל הן שתי מצות ביורשות נחלה שלא תנשאנה רק למטה אביהן. וצוה בנשואות כבר ואשר תבוא עליהן נחלה אחרי היותן לאיש שלא תסוב הנחלה ממטה למטה אחר. אבל ירשו אותן אחיהן וקרוביהן. לא בניהן ולא בעליהן. והזהיר מתחלה בבנות צלפחד. ואח"כ בכל בת יורשת נחלה. ואמר בכל ישראל שלא תסוב נחלה ממטה אל מטה. שאף הנשואות או המוזהרות אם יעברו על המצוה ירשו אותן אנשי המטה. שיהיו כולם דבוקים וקשורים בנחלת מטה אבותם לא תפרד נחלתם מהם והם לא יפרדו מנחלת אבותם וכו' עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז ודאי נראה דאע"פ שנשואי בת יורשת נחלה הותרו לדורות להנשא לכל הטוב בעיניהן מכל שבטי ישראל. מ"מ היינו דוקא הנשואין שאין בהן אלא חשש הסבת נחלה. שהרי אפשר שלא יהיו לה בנים וגם בעלה ימות בחייה. ומשום דבהך קרא גופי' כתיב מיעוטא דזה הדבר למעט שלא יהא איסור זה נוהג אלא בדור זה בלבד. אבל לאו דלא תסוב נחלה דאיסור בפ"ע הוא ולא כתיב בההוא קרא. אלא באידך קרא הוא דכתיב. דלא גלי ביה קרא מיעוטא למעט דורות הבאים. אית לן למימר שנוהג בכל הדורות. אע"פ שהרמב"ן ז"ל גופי' שם לא כתב כן. שסיים שם וכתב וז"ל ולא נהג כל זה רק בדור הנוחל את הארץ בעת החלוקה וכו' עכ"ל עיי"ש. אבל אין זה מוכרח כלל וכמו שביארנו לדעת הגאונים ז"ל. ואעפ"כ גם לשיטתם יש חילוק בדבר. דדוקא אחר שכבר הוזהרו באיסור נשואי בת יורשת נחלה למטה אחר ובאיסור הסבת נחלה. דאז אע"פ שנשאת בהיתר גמור. וכגון דבשעת נשואין לא היתה עומדת לירש הנחלה. אלא שע"פ מקרה נפלה ירושת הנחלה אליה. כגון שמתו אחיה בלא בנים בחיי אביה וכיו"ב. או מדור שני של באי הארץ ואילך שכבר בטל איסור הנשואין לגמרי. מ"מ אין מורישין את הנחלה אלא להיורשים ממטה אביה. ואם הנחלה היא ממטה אמה אין מורידין לנחלה אלא מטה האם. משום שאיסור הסבת נחלה מפקיע משפט הירושה מן היורשים שאינם מאותו המטה שהנחלה באה משם. אע"פ שע"פ משפט הירושה הם היו ראוים לירש. אבל אותן הנשים שנשאו לאנשים ממטה אחר קודם שנאמרה פרשת הסבת נחלה. וכבר חל עליהן ע"י נשואין אלו כל תורת משפט הירושה לבעליהן ולבניהן. שוב אין איסור הסבת נחלה עוקר משפט הירושה שחל על משפחתן מקמי הכי. קודם שנאמרה פרשת הסבת נחלה. וכמו שלא צוה הכתוב לגרש אותן שכבר נשאו למטה אחר קודם שנאמרה פרשת בת יורשת נחלה. ולא צוה אלא שלא תנשא בת יורשת נחלה לאיש ממטה אחר מכאן ואילך. הכי נמי אין משפט הירושה נעקר ע"י פרשת הסבת נחלה. אלא מכאן ואילך כשתנשא. ולא מאותן שנשאו מעיקרא קודם שנאמרה פרשה זו. והילכך פנחס ויאיר איכא למימר שכבר נשאו נשים ממטה אחר מקודם שנאמרה פרשה זו של הסבת נחלה. וא"כ לא נעקר מהם משפט הירושה לירש את נשותיהם אף אחר שנאמרה פרשת הסבת נחלה. ועפ"ז ניחא שפיר תמיהת התוס' (שם קי"ב ע"א) ד"ה אימא וכו'. דאמרינן התם א"ל ר"פ לאביי ממאי דילמא לעולם אימא לך בעל לא ירית וכו' ויאיר דזבין מיזבן ופנחס נמי דזבין מיזבן וכו'. אלא אימא דנפלה ליה משדה חרמים עיי"ש. וכתבו בתוס' וז"ל תימא לרשב"א דלמה דוחק כל כך. כיון דבעי למימר דאתא קרא להראות עושרם (כמש"כ הרשב"ם ז"ל). הו"ל למימר דפנחס ויאיר ירשו מאמם או מאבי אמם עכ"ל עיי"ש שהניחוה בתימא. ולפי מה שביארנו ניחא בפשיטות. דאם בירושה מאמם או מאבי אמם באה הנחלה להם. ע"כ אנו מוכרחין לאוקמי כשנשאו כבר קודם שנאמרה פרשת הסבת נחלה. וזה דחיקא ליה קצת. ולכן ניחא ליה יותר לאוקמי שלא מתורת ירושה ממטה אחר באה להם נחלתם. אלא דזבין מיזבן או משדה חרמים. עכ"פ מתבאר דליכא שום ראיה מהתם נגד שיטת הגאונים ז"ל:

ואדרבה נראה ראיה לשיטתם מדאמרינן התם לקמן (קכ"א ע"א) תנן התם רשב"ג אומר לא היו יו"ט לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ שבהן בנות ישראל יוצאות בכלי לבן וכו'. בשלמא יוה"כ יום סליחה ומחילה יום שניתנו בו לוחות אחרונות. אלא חמשה עשר באב מאי היא. אמר רב יהודה א"ש יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. מאי דרוש זה הדבר. דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה עיי"ש. וכן הוא בסוגיא דתלמודא סוף תענית בבבלי ובירושלמי עיי"ש. והדבר קשה טובא לכאורה שמחה זו מה עושה. שהרי בהיתר איסור הסבת נחלה ממטה למטה. אם טוב הוא למטה זה שנתוספה נחלה על נחלותיהם. רע הוא למטה האחר שנגרעה נחלה מנחלותיהם. וכבר עמד בזה הרש"א ז"ל בח"א שם. אבל מה שתי' שם דלהכי קתני שבהן בנות ישראל יוצאות וכו'. דלהן ודאי הוא שהיה להן שמחה בהיתר זה. משום דעד עכשיו היו הן גרועות מהזכרים. דע"י הסבת נחלה לא נאסרו אלא הנשים. אבל הזכרים היו מותרים לישא מכל השבטים עיי"ש בדבריו. ואין זה מספיק כלל. דמ"מ גם להנשים ודאי לא ניחא להו שיגרע נחלת שבטם. ועי' מש"כ התוס' לעיל (ק"כ ע"א) ד"ה מתיב רבה וכו'. וגם תמוה דהרי במתניתין קתני לא היו לישראל ימים טובים כחמשה עשר באב וכיוה"כ וכו'. הרי דלכל ישראל היה חמשה עשר באב יו"ט גדול. כמו יוה"כ שהיה יום סליחה ומחילה לכל ישראל ולא לנשים בלבד. אבל נראה דמזה ראיה לשיטת הגאונים ז"ל דלאו דלא תסוב נחלה וגו' נוהג לדורות עולם. ולא הותרו לדורות אלא נשואי הבנות יורשות נחלה להנשא לכל שבטי ישראל. וכדקאמר שמואל יום שהותרו השבטים לבוא זה בזה. דמשמע ודאי דרק זה בלבד הותר לדורות ולא איסור הסבת נחלה. ובזה ודאי איכא שמחה לכל. שכיון דהסבת נחלה לא הותרה. ומכאן ואילך כשתפול נחלה לאשה נשואה לאחד ממטה אחר. אין מורידין לנחלה זו אלא היורשים ממטה אביה או אמה. שהנחלה באה משם. וכמו שביארנו לעיל לשיטת הגאונים ז"ל. א"כ אי אפשר לבוא ע"י הנשואין לידי הסבת נחלה. וא"כ אין שום דבר חוצץ בהיתר השבטים לבוא זה בזה. ואי אפשר עוד שיבוא שום הפסד לאחד מהשבטים במה שמתחתנים זה עם זה כלל. ואיסור החיתון שנהג בדור ראשון לא היה אלא חששא בעלמא שהחמירה תורה להרחקה יתירה שלא יבוא בכך לידי הסבת נחלה ע"פ איזה מקרה רחוקה במציאות. ולכן עשו יו"ט גדול כשהותר להם איסור זה. ואפשר דזו היא כוונת התוס' (סוף תענית ל' ע"ב) שכתבו וז"ל יום שהותרו השבטים לבוא זה בזה. פי' דהיינו יו"ט עכ"ל עיי"ש. וכבר נשתברו הרבה קולמסים בהבנת דבריהם אלו. אבל עפמש"כ אפשר לומר שהוקשה להם מאי דקאמר שמואל רק יום שהותרו השבטים לבא זה בזה. ולא קאמר נמי שהותר עיקר איסור הסבת נחלה. דהא עיקר איסורן עד עכשיו לבוא זה בזה לא היה אלא משום איסור הסבת נחלה. והו"ל למינקט העיקר. ועכצ"ל דבאמת איסור הסבת נחלה ממש לא הותר. ולאו דלא תסוב נתלה וגו' נוהג גם לדורות. ולא ממעטינן דורות ממיעוטא דזה הדבר אלא מאיסור נשואי בנות יורשות נחלה לאחד משאר המטות בלבד. ושלא כפירש"י ורשב"ם ז"ל שם עיי"ש. וא"כ אין זה היתר גמור. דהרי עיקר האיסור עדיין במקומו עומד ונוהג לדורות. ולזה כתבו פי' דהיינו יו"ט. כלומר דלא עשו יו"ט משום שהותרו במה שנאסרו עד עכשיו. דודאי עיקר האיסור עדיין נוהג כדמעיקרא. ואין היו"ט אלא משום שהותרו להתחתן זה בזה בלבד. וא"כ היה נראה מזה דדעת התוס' שם ג"כ כשיטת הגאונים ז"ל בזה. אבל יותר נראה עפ"ז שכוונתם בפשיטות שהוקשה להם אמאי לא הזכיר שמואל אלא היתר השבטים לבוא זה בזה. כיון דגם עיקר איסור הסבת נחלה הותר מכאן ואילך. וכמו שפירש"י ורשב"ם ז"ל שם. ולזה כתבו פי' דהיינו יום טוב. כלומר דשמואל לא בא אלא ליתן טעם ליו"ט שעשו בלבד. ולכן לא הזכיר אלא מה שהותרו השבטים לבוא זה בזה. דרק משום היתר זה הוא שעשו יו"ט גדול. אבל היתר הסבת נחלה אין בו שמחה. שהרי בזה יצא שכרם בהפסדם. וכקושית הרש"א ז"ל שם. כן נראה בכוונתם. אלא דמ"מ עיקר קושית הרש"א ז"ל עדיין לא מיתרצא. דהרי א"כ גם בהיתרם לבוא זה בזה אין שמחתם שלמה. כיון שיצא מזה גרעון בנחלת מטותיהם. ואין טעם זה מספיק כ"כ ליו"ט גדול שעשו משום זה. אבל לשיטת הגאונים ז"ל ניחא שפיר וכמו שנתבאר:

אלא דלכאורה עדיין צ"ע לשיטתם מדברי הירושלמי שם (סוף תענית) דהתם אמרינן ארשב"ג לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכו'. ניחא ביוה"כ שהוא כפרה על ישראל. בחמשה עשר באב למה. רבי שמואל בר"י ואמרין לה בשם רבי שמואל בר נחמן שבו הותרו השבטים לבוא זה בזה דכתיב ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה אחר כי איש בנחלת מטה אבותיו ידבקו בני ישראל. וכתיב וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל וגו'. וכי אפשר לבת לירש שני מטות. תיפתר שהיה אביה משבט אחד ואמה משבט אחר עיי"ש. הרי שהזכיר שם גם עיקר לאו דלא תסוב נחלה וגו'. ולשיטת הגאונים ז"ל מאי ענין לאו זה לכאן. כיון דלשיטתם לא הותר כלל לאו זה. ונוהג גם לדורות. מיהו נראה דלק"מ דהרי לפי מה שנתבאר לעיל עיקר שמחתם בהיתרם לבוא זה בזה. היינו רק משום שלא הותרה הסבת נחלה לדורות. וההיתר לבוא זה בזה לא יביאם לידי הפסד נחלות המטה. ובזה היתה שמחתם שלמה מכל צד. וא"כ היינו דקאמר בירושלמי. דכתיב ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה אחר וגו'. כלומר ואיסור זה ודאי נוהג גם לדורות. ואפשר שמטעם זה סיים שם כולי' קרא כדכתיב כי איש בנחלת מטה אבותיו ידבקו בני ישראל. משום דמזה משמע דהוא איסור הנוהג תמיד לדורות. דלשון ידבקו משמע דבוק עולמי שאינו עומד להפרד עוד. וכתיב וכל בת יורשת נחלה וגו'. כלומר ואיסור זה הוא שהותר מדור זה ואילך. ולכן עשו יו"ט גדול משום ששמחתם היתה שמחה שלמה. שהנשואין הותרו בכל ענין משבט לשבט. ומ"מ אין בזה עוד מקום להסבת הנחלות. משום שלעולם לא תצא נחלת המטה מאותו המטה שבאה לחלקו בעת חלוקת הארץ למטות בני ישראל. משום דלאו דלא תסוב נחלה נוהג לדורות. ואינו בכלל ההיתר. ומה שסיים בירושלמי שם בדרשא דממטות שירשה שני מטות. היינו רק כדי להוכיח עד כמה הוכבד עליהם איסור זה. עד שלפעמים לא היה אפשר כמעט שתנשא כלל ע"י איסור זה. שכשירשה שני מטות מצד אביה ומצד אמה. לא היה אפשר לה להנשא אלא לאיש שאביו ממטה אביה ואמו ממטה אמה. כדמסיק בסוגיין דבב"ב שם עיי"ש. וזה רחוק מאוד במציאות ולא שכיח כלל. וכעין זה כתב מהר"ש יפה ז"ל ביפ"מ שם עיי"ש בדבריו. וא"כ מתבאר עכ"פ דמזה סייעתא לשיטת הגאונים ז"ל דלאו דלא תסוב נחלה נוהג גם לדורות:

והנה בפרק יש נוחלין (ק"י ע"ב) אהא דתנן התם האיש את אמו וכו' נוחלין ולא מנחילין. אמרינן עלה בגמרא שם מנא ה"מ דתנו רבנן וכל בת יורשת נחלה ממטות וכו' עיי"ש. וכתבו בתוס' שם וז"ל אומר ריב"ם דבשאר ירושות של נשים כגון בתו או אחותו. כיון שאין הירושה נעקרת ממשפחת אב פשיטא ליה דיורשה אביה או אחיה. דפשיטא שהזכרים והנקבות שוים בין לירש בין להוריש. דמה לי זכרים ומה לי נקבות. דאטו נכסי נשים יהיו הפקר. ודוקא בן בנכסי אם צריך למילף לפי שניסבת נחלה ממטה אביה ע"י הבן עכ"ל עיי"ש ובמש"כ הרש"א ז"ל שם. והנה הדבר מבואר שהוקשה לו להריב"ם ז"ל דכיון דקטרח תלמודא לאשכוחי קרא למילף מיניה דהאיש יורש את אמו ומשמע דאי לאו דגלי קרא לא הוה אמרינן דהנשים מורישין נכסיהן לבניהן. וכדברי הרשב"ם שם לעיל (ד"ה א"ל אביי) וכאן (ד"ה מנה"מ) עיי"ש בדבריו. וא"כ גם בתר דאשכחן ילפותא מקרא דגם הנשים מורישין לבניהן כמו אנשים. אכתי קשה מנ"ל דהנשים מורישין נכסיהן לאביהן או לאחיהן כשאין להן זרע. וגם אמאי לא קבעי תלמודא נמי מנ"ל דהאב יורש את בתו והאח את אחותו. ועל זה תירץ ריב"ם ז"ל שפיר דלהנך לא צריך קרא ושלא כדברי הרשב"ם שם אלא משום דכיון דלא שייכא בהו הסבת נחלה. פשיטא שיורשין. ולא איצטריך קרא אלא בבן את אמו. משום דבלאו קרא הוה סד"א שלא יירש משום הסבת נחלה. אלא דקשה לכאורה לפ"ז דהרי מתניתין דקתני שהאיש נוחל את אמו. ודאי פשיטא דבזה"ז מיירי. ודינא קתני להלכה ולמעשה האידנא. ולא למידרש קראי בעלמא קאתי מאי דהוה בדור ראשון של חלוקת הארץ לשבטי ישראל. וא"כ כיון דלדידן כבר הותר איסור הסבת נחלה מדור שני של נוחלי הארץ והלאה. לכאורה אין מקום לתירוצו של הריב"ם ז"ל. דהרי כיון דהתם קאי אמתניתין דמיירי בדיני ירושה לדורות שכבר הותרה הסבת נחלה. שוב אין שום מקום לחלק בין ירושת האיש את אמו לירושת האב את בתו והאח את אחותו. והקושיא שהוקשה להריב"ם ז"ל בסוגיא דהתם במקומה עומדת. ולכן היה נראה לכאורה דמזה סייעתא לשיטת הגאונים דלאו דלא תסוב נחלה נוהג גם האידנא. ולא הותרו אלא נשואי בת יורשת נחלה שאין בהן אלא חששא בעלמא של הסבת נחלה. אבל הסבת נחלה ממש לא הותרה לדורות. ועפ"ז דברי הריב"ם ז"ל נכונים שפיר. איברא דזה ליתא כלל וליכא סרך ראיה מהתם לשיטת הגאונים ז"ל. דהרי בלא"ה יקשה לכאורה לתירוצו של הריב"ם ז"ל. דהא משנתנו ודאי כללא כיילא בכולהו ירושות בין בארץ ובין בחו"ל. בין בקרקעות ובין במטלטלין. והרי הדבר פשוט ומבואר דלא נאמר איסור הסבת נחלה אלא בנחלת הארץ למטות בני ישראל. כמבואר בקרא בהדיא. ואפילו בזמן שנהג האיסור לכ"ע לא היו בכלל לא מטלטלין ולא קרקעות שבחו"ל. וא"כ אפילו לשיטת הגאונים ז"ל אכתי לא הועיל הריב"ם ז"ל בתירוצו. דהא אמתניתין קיימינן דליכא למיתלי באיסור הסבת נחלה. ועוד דהאיש את אמו סתמא קתני דמשמע ודאי אפילו כשאמו נמי ממטה אביו היתה. דלא שייכא בנחלתה הסבת נחלה. אפילו באותו דור שנהג איסור זה. וא"כ ע"כ לא מיירי תנא דמתניתין כלל בענין הסבת נחלה. ועל זה קבעי תלמודא מנא הני מילי. וא"כ מתבאר מזה לכאורה שלא כדברי הריב"ם ז"ל שפירש דרק משום הסבת נחלה הוא דקבעי תלמודא מנה"מ. ולכן היה נראה לומר בכוונת הריב"ם ז"ל דאע"ג דודאי גם באיש את אמו אחר שכבר הותרה הסבת נחלה. וכ"ש בקרקעות שבחו"ל ומטלטלין. שלא היו מעולם בכלל איסור הסבת נחלה. וכ"ש אם אביו ואמו הם ממטה אחד. לא צריך קרא שיורש הוא נכסיה. מ"מ כיון דתנא דמתניתין ודאי אקרא קאי. לומר דגם האיש את אמו הוא בכלל סדר נחלות האמור בתורה. וא"כ ודאי ס"ל דגם בעת שהיה נוהג איסור הסבת נחלה היה האיש נוחל את אמו. ועל זה הוא דקא בעי מנא ה"מ דאפילו במקום הסבת נחלה הבן היה נוחל את אמו. ועל זה מסיק שפיר דנפק"ל מדתנו רבנן וכל בת יורשת נחלה ממטות וגו'. דמיירי בשעת איסור הסבת נחלה. ואעפ"כ יורשת הבת את אמה. וה"ה לבן כדמסיק התם עיי"ש. ומעתה לפ"ז שוב אין שום ראיה כלל מהתם לשיטת הגאונים ז"ל אפילו לפי' הריב"ם ז"ל. ואדרבה לפ"ז איכא ראיה לסתור שיטת הגאונים ז"ל מהתם. לפי מה שכבר נתבאר לעיל דלשיטתם במקום הסבת נחלה נעקר משפט הירושה. ואין נחלת המטה יוצאה לעולם מרשות המטה. אם לא כשכבר היתה בת יורשת נחלה נשואה לאיש ממטה. אחר קודם שנאמרה פרשת הסבת נחלה. כמו בפנחס ויאיר. והרי לפי' הריב"ם ז"ל מבואר התם איפכא דאפילו במקום הסבת נחלה הבן יורש את אמו. ובודאי בכל ענין מיירי אפילו כשנשאת אחר שנאמרה פרשת הסבת נחלה:

איברא שראיתי בתשובות תולדות אדם להרשב"א ז"ל (סי' כ"ז) שכתב בתוך דבריו וז"ל ואין לתמוה מאי שנא דאב יורש בתו בקבר אפי' נכסים שבאו מאמה ואם אמה וכו' כמו שהוכחתי לעיל וכו'. ואין הבן יורש בקבר את אמו להנחיל מי שראוי ליורשו דהיינו אחין מן האב. דדבר זה אין בו תמהון כלל. די"ל דאשמעינן קרא דקפיד אהסבת נחלה. הילכך ירושת הבן שהיא מסבת נחלה. דינו אם הוא יורש בחייו. דליכא בה כולי האי עקירה (כצ"ל עיי"ש). דלא נעקרה לגמרי ממשפחת אם. דבן מיהא כרעא דאמי' הוא. ואי בתר הכי מית וירתי אחיו מן האב ולא מן האם. והשתא הוסבה נחלה ומעקרא לגמרי (כצ"ל עיי"ש) ממשפחת האם. בהא לא קפדינן. כיון דבשעת ירושת הבן מן האם לא הוסבה הנחלה ולא נעקרה. אבל מה שהאב יורש בתו. בהאי ירושה ליכא הסבת נחלה כלל. דאפי' כשהיו הנכסים ברשות האם היו בחזקתו וכו'. ותדע דמשום הכי בעי מנא הני מילי דהאיש יורש את אמו ולא בעי מנה"מ דהאיש יורש בתו ואחותו אף ע"ג דמשמע דיורש וכו'. וכן כתב ר"י בשם ריב"ם ז"ל בשאר ירושות של נשים. כגון בתו או אחותו. פשיטא ליה וכו'. הרי בהדיא כדברי דירושת הבן מחמו מסבת. ולא ירושת האב מבתו וכו' עכ"ל עיי"ש עוד לקמן (סי' כ"ח כ"ט) שהאריך הרבה בטעם זה של הסבת נחלה. ומתבאר מכל דבריו אלו דהך טעמא שייך גם האידנא. אע"פ שלא הקפידה תורה על נשואי בת יורשת נחלה מדור ראשון ואילך. וזה לא יתכן אלא לשיטת הגאונים ז"ל כמו שנתבאר. ומדברי הריב"ם ז"ל שהביא ראיה אין הכרע כלל לפי מה שביארנו לעיל. וביותר יש לתמוה דעפ"ז דן בנדון שבא לפניו למעשה. והרי אפי' לשיטת הגאונים ז"ל עכ"פ הרי לא הקפידה תורה על הסבת נחלה אלא בנחלת המטות בארץ ודוקא ממטה למטה אחר ולא באותו המטה עצמו ממשפחה למשפחה. וכ"ש בחוץ לארץ וכ"ש במטלטלין שמעולם לא הקפידה תורה בהן על הסבת נחלה כלל ואין לזה שום שורש כלל. והיכי יתכן לומר דמשום טעם זה עקרינן משפט הירושה דאורייתא מאחיו מהאב שלא להורישם ע"י הבן שבקבר. אף ע"פ שבלאו האי טעמא דהסבת נחלה הי' הדין נותן שיהא הבן יורש גם בקבר להוריש לאחיו מן האב כמש"כ שם. והנה תשובה זו ושלאחריה אינם להרשב"א ז"ל עצמו. אלא לאחד מגדולי חכמי אשכנז רבינו יצחק בה"ר אליקום ז"ל. והרשב"א ז"ל שם בתשובתו (לקמן סי' ל"א) השיג עליו בכמה פרטים לדינא. אבל על סברתו זו שהאריך בה השואל הרבה. לא השיב כלום. ולפי הנראה לא נחלק עליו בזה עיי"ש. והדבר מתמיה מאוד לענ"ד:

וראיתי בתשב"ץ (ח"ג סי' שכ"ב) שנשאל בענין זה וז"ל נתעוררת בענין לא תסוב נחלה ממטה למטה אחר. מי שהיו לו בנות נשואות לשבט אחר ולא היו לו יורשין אחרים זולתי נקבות ומת. והבנות הן עומדות במקום הזכרים לירש אביהן. הנה בחלוקת הארץ בדור ההוא תעבור נחלה משבט לשבט. או תאמר שלא ירשו את מורישיהם. וזה אינו כי משפט הירושה לא תשתנה. ומה נעשה ללאו דלא תסוב נחלה ממטה למטה ע"כ תורף דבריך. דע כי הרמב"ן ז"ל נתעורר על זה. ותירץ בזה שלשה תירוצים וכו'. והתירוץ השלישי הוא שלא תסוב נחלה הוא לאו. לומר שאם באותו הדור יש בנות נשואות לשבט אחר. וימות אביהן או אחיהן ותהיינה יורשות נחלה. שאין בניהן ולא בנותיהן יורשים אותן כדי שלא תסוב נחלה ממטה למטה. ותתבטל ירושת הבנים והבעל (כצ"ל) בנכסיהם. ודע כי במושב אחד היינו בבהכ"נ זה לי קרוב ארבעים שנה. הריב"ש ז"ל והרב רבי יצחק בונשתרוק ז"ל ואני הצעיר. ואמר ר"י כי הרמב"ן ז"ל עשה פשט כנגד התלמוד לבטל ירושת הבעל והבנים (כצ"ל) בזה. והיה תמה הרבה כי לא נמצא כן בגמרא. ואמרתי לו אל תתמה בזה. כי כיו"ב מצינו בגמ' (בב"ב קט"ז ע"א) שאמרו שם ויאמרו ירושת פליטה לבנימין ולא ימחה שבט מישראל. אמר ר"י דבי ר"א מלמד שהתנו על שבט בנימין שלא תירש בת הבן עם האחים. הרי שבטלו ירושת התורה כדי שלא תסוב נחלה ממטה למטה. ועשו כן לבני בנימין לפי שלא נשארו שם אלא מעט והארץ היתה גדולה והיתה העברה גדולה ממטה למטה וכו'. והודו לדברי ושבחוני. ואתה יפה נתעוררת עכ"ל עיי"ש. והנה עיקר התמיהא על הרמב"ן ז"ל וגם שאלת השואל לא הבנתי. דמאי קושיא בזה אם גלי קרא שבמקום הסבת נחלה ממטה למטה אחר ליכא משפט ירושה לא להבנים ולא להבעל. אטו דבר אחד יש לנו בתורה כיו"ב. ובפרט לדעת רוב הראשונים ז"ל שלא נאמרה אזהרת הסבת נחלה ממטה למטה אחר אלא לאותו הדור בלבד. וגם אם הקושיא קושיא לא ידענא מאי תירץ הרשב"ץ ז"ל לזה. ומאי ענין ההיא דהתם לכאן. דהתם היינו רק משום דקיי"ל דלצורך שעה ולמגדר מילתא יש כח לחכמים לעקור דבר מה"ת אפי' בקום ועשה. ובפרט בדברים שבממון דהפקר ב"ד הפקר. וכמו שפירש הרשב"ם ז"ל שם במקומו עיי"ש. משא"כ כאן דעיקר הקושיא אינה אלא משום דתרוייהו מעיקר דינא נינהו. דמשפט הירושה ואזהרת לאו דלא תסוב נחלה ממטה למטה אחר. תרוייהו מדאורייתא נינהו. והם סותרין זה את זה. ולקושיא זו לא שייכא ההיא דהתם כלל. אבל עיקר הקושיא בלא"ה לענ"ד לא ידענא מאי היא וכדכתיבנא. ואם לא נמצא כן בגמרא הלא נמצא כן בתורה. דבהדיא כתב קרא לא תסוב נחלה ממטה למטה אחר. ואם אמנם יש מקום לומר בכוונת תמיהתם ע"פ מה שנתעוררנו לעיל לשיטת הגאונים ז"ל. אבל לזה אין מקום כלל לתירוצו של הרשב"ץ ז"ל כמבואר. ואין לנו בזה אלא מה שביארנו לעיל. ועכ"פ ראינו כמה נתחבטו בזה הרשב"ץ וחבריו ז"ל ולדבר מוזר ורחוק היה בעיניהם לומר דאזהרת לא תסוב נחלה וגו' תעקור משפט הירושה. והיאך א"כ יתכן כלל להעלות על הדעת לומר דגם האידנא לדידן בחו"ל ובמטלטלין ושלא ממטה למטה אחר אלא באותו המטה עצמו. שבכגון זה לא הקפיד הכתוב מעולם על הסבת נחלה כלל. יתעקר משפט הירושה שנוהג לדורות עולם ובכל מקום משום טעם הסבת נחלה. כמש"כ בתשובות הרשב"א ז"ל שם. ולכן כל הדברים שם בזה נפלאים בעיני ולא ירדתי לסוף דעתם ז"ל בזה:

ועכ"פ לפי פי' הריב"ם ז"ל שם ע"פ מה שביארנו דבריו לכאורה מוכח משם שלא כשיטת הגאונים ז"ל. דלשיטתם כיון דלאו דלא תסוב נחלה וגו' איסור בפ"ע הוא. ונוהג לדורות אף ע"פ שהותרו נשואי בת יורשת נחלה להנשא כטוב בעיני'. ודאי אית לן למימר דבמקום הסבת נחלה נעקר משפט הירושה והב"ד מוזהרים על כך שלא להוריד לנחלה אלא את היורשים של המטה שלחלקם נפלה נחלה זו בעת חלוקת הארץ. כמו שנתבאר לעיל. והרי לפי' הריב"ם ז"ל מתבאר שם דאפי' במקום איסור הסבת נחלה יורש האיש את אמו. וא"כ עכצ"ל דלאו דלא תסוב נחלה ממטה למטה אינו איסור בפ"ע. אלא על איסור נשואי בת יורשת נחלה למטה אחר הוא דקאי. ולא להפקיע משפט הירושה אתי. וא"כ כשהותרו נשואי יורשת נחלה לטוב בעיניה. גם עיקר לאו דלא תסוב נחלה הותר מאז ואילך. ושלא כשיטת הגאונים ז"ל. מיהו נראה דמההיא לא איריא שהרי הרשב"ם ז"ל שם לא פירש כן ולפירושו לא מוכח מידי. ועיקר מה שהוקשה לו להריב"ם ז"ל אמאי לא קא בעי נמי מנה"מ דאב יורש את בתו והאח את אחותו. ולמסקנא נמי הנך מנ"ל. נראה דגם לפי' הרשב"ם ז"ל לא קשה מידי. דאיכא למימר דמשום דלהנך כיון דלא אשכח בהדיא ילפותא מקרא להכי הילכך לא קא בעי אלא בהאיש את אמו דאשכח קרא להכי מדכתיב וכל בת יורשת וגו'. וממילא נשמע נמי מיניה לבתו ואחותו. דהרי מאי דצריך קרא להכי לפי' הרשב"ם ז"ל שם. היינו משום דהוה סד"א כיון דכתיב איש כי ימות ובן אין לו וגו'. משמע איש אין אשה לא. ומה"ט נמי ה"א דבאיש המוריש הוא דבן קודם לבת ולא באשה. וא"כ גם באח את אחותו ואב את בתו. רק מהאי טעמא הוא שהיה מקום לומר דאת בנו הוא שיורש ולא את בתו. וכן את אחיו ולא את אחותו. משום דבריש הפרשה איש הוא דכתיב. ועל כל הפרשה קאי למעט אשה שלא תוריש לא את בנה ולא את אביה ולא את אחיה. וא"כ בתר דשמעינן מקרא לענין הבן דאיש לאו דוקא. אלא ה"ה אשה מורשת לבנה. שוב ממילא נשמע דה"ה לענין כולן האמורים בפרשה. וכן מתבאר מדברי הסמ"ג (עשין צ"ו) עיי"ש היטב. ומעתה א"כ אפשר לומר לדעת הגאונים ז"ל דודאי במקום איסור הסבת נחלה לא מיירי התם. דבמקום איסור הסבת נחלה ממטה למטה אחר לא אזלינן בתר משפט הירושה. אלא בעיקר משפט הירושה הוא דמיירי מנ"ל דע"פ משפט הירושה האיש יורש את אמו. ונפק"מ לענין היכא דלא שייך איסור הסבת נחלה. דבהכי הוא דמיירי מתני'. וכגון בשגם אמו היא ממטה האב. או בזה"ז אפי' בארץ ישראל. שאין מטות ישראל ניכרים כל אחד לעצמו. או אפי' בזמן הבית ובמטלטלין או בקרקעות שבחו"ל וכיו"ב:

אלא שיש מקום להקשות לכאורה לשיטת הגאונים ז"ל מההיא דאמר רבי יצחק דבי ר"א ויאמרו ירושת פליטה לבנימין ולא ימחה שבט מישראל. מלמד שהתנו על שבט בנימין שלא תירש בת הבן עם האחין (שם קט"ז ע"א) עיי"ש. דנשמע מזה דבשאר השבטים היתה בת הבן יורשת עם האחין בנחלת השבט. אע"ג שיש בזה איסור הסבת נחלה. וגם בשבט בנימין הוצרכו לתנאי לצורך שעה. כמו שפרשב"ם ז"ל שם עיי"ש. הא בלא"ה היתה יורשת. אבל הדבר פשוט דלק"מ דהרי בירושת הבת לחוד ודאי לית בה משום הסבת נחלה כל זמן שלא תנשא למטה אחר. וליכא בזה מקום קושיא אלא משום דודאי עיקר תנאם לא היה על הירושה עצמה לבד. דהרי בזה ליכא שום הסבת נחלה כלל. ועכצ"ל שהתנו שלא תירש ותנשא למטה אחר. ושיהיה לבעלה ובניה זכות ירושה בנחלתה. וא"כ יש מקום לדייק מזה דבלא תנאי זה היו בעלה או בניה יורשים אותה. ושלא כשיטת הגאונים ז"ל. אבל באמת הך דיוקא ליתא. דהא לא הזכירו בתנאי זה אלא שלא תירש בת הבן. ומשמע ודאי דעל הירושה עצמה התנו תנאי זה. והיינו משום דאע"ג דודאי בירושה לחודה ליכא הסבת נחלה כלל. מ"מ כמו שבדור ראשון של נוחלי הארץ אסרה תורה גם נשואי בת יורשת נחלה לאחד ממטה אחר. אע"פ שעדיין בנשואין לבד לא היה שום הסבת נחלה כלל כל זמן שלא ירשוה בעלה או בניה. מ"מ לחומר הדבר בדור ראשון אסר הכתוב גם הנשואין מצד עצמן כדי לגדור גדר בפני תקלת הסבת נחלה וכמשכ"ל. הכי נמי גם בדור של מעשה פלגש בגבעה. גדרו גדר בשבט בנימין. משום חומר הדבר לצורך שעה. כמו שפרשב"ם ז"ל שם. והתנו להרחקה יתירה גם על הירושה עצמה. אף ע"פ שלא נשאת עדיין למטה אחר. וא"כ ליכא שום קושיא לשיטת הגאונים ז"ל משם. דודאי רק משום שכך התנו השבטים וגדרו גדר מדעתם. אבל מדינא אפי' בדור ראשון של נוחלי הארץ היתה יורשת בת הבן עם האחין. וגם לפי פירש"י שהביא בש"מ שם שלא התנו אלא שלא תירש אם תנשא לאחד משאר השבטים עיי"ש. דמשמע דכל זמן שלא נשאת למטה אחר לא הפסידוה ירושת נחלתה. מ"מ הרי גם בזה עדיין ליכא אזהרת לא תסוב נחלה וגו' כל זמן שהנחלה ברשותה. ורק משום שכך התנו השבטים לא הורידוה לנחלה הראויה לה ע"פ משפט הירושה. וראיתי בש"מ שם שכתב וז"ל מלמד שהתנו השבטים עם שבט בנימין וכו' פר"ח ז"ל והרא"ם ז"ל שהתנו שכל אשה שישאו שאר השבטים והיא בת נחלה. שתשאר הנחלה לאחי אביה. ואינו מחוור בעיני כלל. חדא דבגירסת הספרים יש שלא תירש בת הבן עם האחין. ועוד דזאת אינה ירושת פליטה לבנימין ושלא ימחה שבטם מישראל. אלא שלא יוסיפו על שבטם נחלה על נחלתם וכו' עכ"ל עיי"ש. וקושיא הראשונה מגירסת הספרים אינה מובנת כלל. דהרי מדברי הר"ח והרא"ם ז"ל שהביא מבואר בהדיא דגם גירסתם כך היא. אלא שהם מפרשים שלא היה התנאי של השבטים אלא לטובת עצמם. דבת הבן משבטיהם שתנשא לאיש משבט בנימין לא תירש עם האחין. משום שבכך מסבת נחלת שאר השבטים לשבט בנימין אם תמות וירשוה בעלה או בנה שהם משבט בנימין. וראיתי בהגהות דק"ס שם שהביא גירסת ש"ס כת"י רומי שלא תירש בן הבת. וכתב שם דזו היתה גירסת הר"ח והרא"ם ז"ל ושע"פ זה מובנים דברי הש"מ שם עיי"ש. ודברי שגגה הם. דמדברי הר"ח והרא"ם ז"ל מבואר בהדיא שגירסתם בזה היא כגירסא שלפנינו כמש"כ. ובלתי ספק נשתבשו כאן דברי הש"מ. ויש שם השמטה. וכצ"ל דבגירסת הספרים יש שהתנו השבטים על שבט בנימין שלא תירש בת הבן עם האחין. וכוונתו להוכיח מלשון על שבט בנימין. דבגירסת הר"ח והרא"ם ז"ל היה כתוב שהתנו השבטים עם שבט בנימין. וכן גירסת כת"י רומי שהביא בדק"ס שם. וכן גירסת הילקוט (סוף שופטים) עיי"ש. ולגירסא זו ודאי משמע כפי' הר"ח והרא"ם ז"ל שהשבטים התנו כן לטובת עצמם עם שבט בנימין. ועל זה הקשה בש"מ דבגירסת הספרים יש שהתנו השבטים על שבט בנימין. ומלשון זה משמע שלטובת שבט בנימין ולתקנתם הוא שהתנו כן. אבל ודאי גם הר"ח והרא"ם ז"ל גירסתם שלא תירש בת הבן. וגם מה שהביא בהגהות שם מפי' הר"א אב"ד ז"ל כת"י והריטב"א כת"י שכתבו הכי גרסינן על שבט בנימין שלא תירש בת הבן וכו'. והריטב"א ז"ל הוסיף עוד שאר השבטים התנו כן לזכות שבט בנימין. ומזה הוכיח בהגהות שם שגם לפניהם היתה גירסת כת"י רומי בן הבת. והגיהו כגירסא שלפנינו עיי"ש. וגם בזה טעה דהדבר ברור דגם הראב"ד והריטב"א ז"ל לא באו להגיה אלא על במקום עם שהיה בגירסא שלפניהם:

ובלא"ה עיקר גירסת כת"י רומי תמוה מאוד. דמלבד דאינו מובן לשון שלא תירש בן הבת. דהרי על בנה של הבת קאי. וא"כ מאי שלא תירש דקאמר. הול"ל שלא יירש . בלא"ה עיקר הדבר תמוה לפי גירסא זו דהא גם ע"פ משפט הירושה אין לבן הבת שום זכות בנחלה עם האחין של אמו. ולא הוצרכו השבטים להתנות על זה. ואין מובן לגירסא זו לכאורה כלל. ואמנם נראה דלגירסא זו ע"כ צריך לפרש דבן הבת דקאמר היינו בת שכבר יש לה בן. והיינו לומר שלא התנו שלא תירש עם האחין אלא על בת שכבר נשאת למטה אחר וכבר יש לה בן מבעלה זה. משום שבענין זה הדבר קרוב יותר לבוא לידי הסבת נחלה. דבנשואין לחוד אכתי אפשר שתתגרש או שימות הבעל בחייה. ולא יבוא לידי הסבת נחלה. משא"כ בבן דשכיח יותר שתמות האם קודם לבנה. וגם סתמא דמילתא הבן ישא אשה ויוליד בנים. ולכן רק בענין זה ראו השבטים צורך נחוץ להתנות שלא תירש עם אחיה. ומ"מ גם לפ"ז ליכא שום קושיא מהתם לשיטת הגאונים ז"ל. שהרי גם בענין זה אכתי ליכא בירושת הבת אזהרת לאו דלא תסוב נחלה ממטה למטה אחר. כל זמן שהנחלה ברשותה בחייה ואין שום זכות בה לא לבעלה ולא לבנה. ולהכי דוקא משום שכך התנו השבטים ותקנו למיגדר מילתא לצורך שעה לטובת שבט בנימין. כפי' הרשב"ם ז"ל שם. דבלא"ה ודאי היתה יורשת ע"פ משפט הירושה. ונראה ראי' לשיטת הגאונים ז"ל בזה מדאמרינן התם (לקמן ק"כ ע"א) א"ר יהודה אמר שמואל בנות צלפחד הותרו להנשא לכל השבטים שנאמר לטוב בעיניהן תהיינה לנשים. אלא מה אני מקיים אך למשפחת מטה אביהן תהיינה לנשים. עצה טובה השיאן הכתוב שלא ינשאו אלא להגון להן. מותיב רבה אמור אליהם לאותן העומדים על הר סיני. לדורותיכם אלו דורות הבאים. אם נאמר אבות למה נאמר בנים ואם נאמר בנים למה נאמר אבות. מפני שיש באבות מה שאין בבנים ויש בבנים מה שאין באבות. באבות הוא אומר וכל בת יורשת נחלה. והרבה מצות נצטוו בנים שלא נצטוו אבות. הא מפני שיש באבות שאין בבנים ויש בבנים מה שאין באבות. הוצרך לומר אבות והוצרך לומר בנים. קתני מיהת באבות הוא אומר וכל בת יורשת נחלה. הוא מותיב לה והוא מפרק לה לבר מבנות צלפחד. וכתבו בתוס' שם וז"ל מתיב רבה אמור אליהם לדורותיכם וכו'. תימא לרשב"א דמה צריך להקשות מברייתא. מקרא הו"ל לאקשויי דכתיב לא תסוב נחלה. ואור"י דה"א עצה טובה קמ"ל עכ"ל עיי"ש. וביאור דבריהם דאע"ג דקרא דוכל בת יורשת נחלה וגו' אי לאו ברייתא הוה סד"א דלא קאי אלא לדורות הבאים ולא לדורן של בנות צלפחד. וכדמשמע מדקאמר קתני מיהת באבות הוא אומר וכו'. מ"מ קרא קמא דלא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה וגו'. דכתיב אצל הציווי שלבנות צלפחד ע"כ אי אפשר לומר דלא קאי אלא לדורות הבאים. ולכן שפיר תמה הרשב"א ז"ל דמקרא הו"ל לאקשויי. אבל מה שתירץ הר"י ז"ל דה"א עצה טובה קמ"ל. הוא דחוק טובא. ולא משמע הכי מדקאמר התם אלא מה אני מקיים אך למשפחת מטה אביהן תהיינה לנשים. עצה טובה השיאן הכתוב וכו'. ואם איתא הו"ל למימר נמי ומה אני מקיים ולא תסוב נחלה וגו' עצה טובה קמ"ל. אלא ודאי הך קרא לא מתפרש כך. וגם מגופי' דקרא לא משמע הכי. וא"כ ודאי תמיהת הרשב"א ז"ל תמיהא גדולה היא:

ואמנם כל זה לפי מה שהבינו התוס' וסייעתם דקרא דלא תסוב. נמי על הנשואין קאי. שלא תסוב ע"י הנשואין. ואדלעיל מיני' קאי. והכל איסור אחד הוא. וכשהותרו הנשואין בדורות הבאים הותרה ג"כ הסבת נחלה. אבל לשיטת הגאונים ז"ל דאזהרת לא תסוב נחלה איסור בפ"ע הוא. להזהיר הצבור והב"ד. והיא מצוה הנוהגת לדורות גם לאחר שהותרו נשואי בת יורשת נחלה למטה אחר. אין בזה מקום תימה כלל. דודאי אפילו לרב יהודה אמר שמואל דאמר דבנות צלפחד הותרו להנשא לכל השבטים. היינו רק היתר הנשואין בלבד. אבל ודאי חיסור הסבת נחלה ממש דנפק"ל מקרא דלא תסוב נחלה וגו'. היה נוהג גם לדידי' אפי' בבנות צלפחד עצמן. שאם היו נשואות למטה אחר ומתו. לא היו יורשים אותן לא בעליהן ולא בניהן משום אזהרת לא תסוב נחלה וגו'. וא"כ אין מקום כלל לתמיהת הרשב"א ז"ל. דודאי לא הוה מצי לאקשויי אלא מברייתא דקתני דגם עשה דכל בת יורשת נחלה וגו'. דהיינו איסור הנשואין של בת יורשת נחלה למטה אחר. נהג באבות. אבל מקרא דלא תסוב נחלה וגו'. ליכא שום קושיא כלל כמו שנתבאר. ובהכי ניחא ג"כ מאי דקשה לכאורה במאי דפריך מברייתא לשמואל. והא אפשר לומר דלשמואל ס"ל כרבי דאמר (לעיל ק"ט ע"ב. ולקמן קמ"ז ע"א) בכולן נאמרה בהן נתינה וכאן נאמרה העברה אין לך שמעביר נחלה משבט לשבט אלא בת. הואיל ובנה ובעלה יורשין אותה עיי"ש. וא"כ כיון דגם בבנות צלפחד כתיב (פרשת פנחס) והעברת את נחלת אביהן להן. ע"כ היינו משום שבכך מעבירות נחלה משבט לשבט אם ינשאו לשבט אחר. וא"כ מתבאר ע"כ מזה שהותרו להנשא לכל השבטים כטוב בעיניהן. אבל ברייתא איכא למימר דאתיא כשאר תנאי דלא דרשי לקרא הכי. ועי' מכילתא (פרשת בא פי"ח). הילכך ס"ל דגם הן לא הותרו. אבל לשיטת הגאונים ז"ל ניחא שפיר דהרי בלא"ה לשיטתם אפילו אם תנשא לשבט אחר לא תעבור הנחלה לשבט אחר. משום אזהרת לא תסוב נחלה וגו'. ועכצ"ל דלא קרי לה קרא העברה אלא משום חשש תקלת העברת נחלה. כיון שע"פ משפט הירושה בנה ובעלה יורשים אותה. וכמו שנתבאר לעיל. וא"כ מהאי טעמא גם בבנות צלפחד כתיב בהו העברה משום חשש תקלה כזו. דאפילו את"ל שגם הן היו אסורות להנשא למטה אחר. מ"מ הרי אפשר שינשאו באיסור או בשגגה וכיו"ב. דבלא"ה מאי דקאמר רבי דלהכי כתיב בבת והעברתם. משום שמעברת נחלה משבט לשבט. אטו ברור לן שתנשא לשבט אחר. הרי אפשר שלא תנשא אלא למטה אביה. כמו שעשו באמת בנות צלפחד. ולא תעבור הנחלה לשבט אחר. אלא ודאי אעפ"כ קרי לה קרא העברה. משום שאפשר שתבא לידי העברת נחלה. וא"כ אף אנן נימא הכי. דאע"פ שיש איסור בדבר. מ"מ הרי אפשר שתבוא לידי כך. ועכ"פ מבוארו דמשם סייעתא לשיטת הגאונים ז"ל:

וראיתי בתשובות הרשב"ש (סי' תצ"ג) שכתב ג"כ בפשיטות דאיסור הסבת נחלה נוהג לכל הדורות. ויסוד דבריו הוא ע"פ סוגיא דתלמודא בב"ב שם. אלא שכל דבריו שם נפלאים ומתמיהים מאוד אצלי. שכתב שם וז"ל מש"כ רש"י ז"ל (בפרשת בא) גבי פסח דאמר קרא וחגותם אותו חג לה' לדורותיכם שומע אני מיעוט דורות שנים ת"ל חוקת עולם. והקשו עליו בנמוקי הצרפתים (כן הוא בחזקוני שם) דהא בפרק יש נוחלין אמרינן גבי בנות צלפחד שלא הותרו לינשא חוץ לשבטם. שאני התם דכתיב לדורותיכם. משמע כל דורותיכם לעולם הוא. יש לומר משום דפסח ראשון פסח מצרים ולא פסח דורות וכו'. והוה משמע שלא יעשו פסח אלא במצרים. אלא דבתר הכי אמר קרא והיה היום ההוא לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה' לדורותיכם. שומע אני כיון שאמר לכם. לדורותיכם. שלא נאמרה צוואת וחגותם אותו אלא לכם או לדורותיכם. דלכם משמע אותן המצויין שם שהם גדולים וחייבים במצות. וכשבא לדורותיכם הייתי שופט שלא בא אלא להוסיף אף הקטנים וכו'. אבל הדורות הבאים לא וכו'. אבל בבנות צלפחד דטעמא הוא משום העברת נחלה. ואותו טעם הוא נמשך לאלפי דורות כל זמן שאותו טעם קיים. משמע לדורותיכם לעולם. ואי לאו דאמר בריש קרא אמור אליהם דמשמע לאותן העומדים על הר סיני. לא הוה צריך לדורותיכם למידרש לדורותיכם הבאים. ומיעוטא דאמור אליהם נתבטל בריבויא דלדורותיכם. וכדאמרינן התם לשתוק קרא מיניה ואנא ידענא דלדורות הוא. מידי דהוי אשאר מצות. אלמא דכשם שכל שאר מצות לדורות. כך פרשה שלא ינשאו השבטים זה לזה לדורות. ולא איצטריך ריבויא לדורות דהכא. אלא משום מיעוטא דאמור אליהם וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דפסיקא ליה להרשב"ש ז"ל דאיסור הסבת נחלה נוהג לדורות עולם כשיטת הגאונים ז"ל. אלא שכל דבריו ז"ל מתחילתן עד סופן דברי תימא הן. ולא ידענא מאי אידון בהם. דבתחילה מה שכתב דאמרינן שם שאני התם דכתיב לדורותיכם. אמת שכן הוא גם בדברי החזקוני שם עיי"ש. אבל בלא ספק ט"ס הוא שם. וצ"ל לדורותם. כדאיתא בגמרא שם. וגם מה שהבין הרשב"ש ז"ל דמאי דקאמר שאני התם דכתיב לדורותם קאי על מצות הסבת נחלה דבפרשת בנות צלפחד. זה ליתא. דהתם לא כתיב כלל לא לדורותיכם ולא לדורותם. ולא קאי התם אלא על פרשת שחוטי חוץ. וגם מה שהבין הרשב"ש ז"ל דמאי דקתני התם בברייתא אמור אליהם לאותן העומדים על הר סיני. לדורותיכם אלו דורות הבאים. קאי ג"כ על פרשת הסבת נחלה דבנות צלפחד. ג"כ ליתא כלל. דבההיא פרשה לא כתיב לא אמור אליהם ולא לדורותיכם. אלא קאי על פרשת אוכל קדשים בטומאת הגוף (פרשת אמור כ"ב ג'). וברייתא זו היא בספרא (שם פ"ד) עיי"ש. וביותר הדבר נפלא מאי דפסיקא ליה דגם איסור נשואי בת יורשת נחלה נוהג לדורות עולם מדכתיב ביה לדורותיכם. ולא ידענא מה ראה לומר כן. והרי בההיא ברייתא גופא מבואר איפכא. דקתני באבות הוא אומר וכל בת יורשת נחלה. ובהדיא קתני שהיא מצוה שבאבות שאין בבנים. וגם בגמרא קאמר עלה באבות אין בבנים לא. מאי משמע. אמר רבא אמר קרא זה הדבר. דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה. ועל זה קאמר א"ל רבה זוטי לר"א אלא מעתה זה הדבר דשחוטי חוץ הכי נמי דלא יהא נוהג אלא בדור זה. ומשני שאני התם דכתיב לדורותם עיי"ש. הרי בהדיא דמצות וכל בת יורשת נחלה אימעיטא מקרא שאינה נוהגת אלא באותו הדור של בנות צלפחד בלבד. וקרא דלדורותם לא כתיב אלא בפרשת שחוטי חוץ. וסוגיא זו שנויה לקמן (קכ"א ע"א) ומשולשת ג"כ סוף תענית עיי"ש. ודבר זה פשוט ומבואר ואין חולק בו. דגם לדעת הגאונים ז"ל רק לאו דלא תסוב נחלה וגו' הוא שנוהג לדורות. אבל איסור הנשואין ממטה למטה לכ"ע לא נהג אלא בדור ראשון של נוחלי הארץ בלבד וכמו שנתבאר:

ואמנם עדיין ראוי לבאר לשיטת הגאונים ז"ל ההיא דתנן (פ"ח דערכין כ"ח ע"א) מחרים אדם מצאנו ומבקרו ומשדה אחוזתו וכו' עיי"ש. ודבר זה מוסכם לכולהו תנאי. ולא פליגי התם אלא אם החרים את כל שדי אחוזתו אם מוחרמים או לא. כדילפי' התם מקראי לכל מר כדאית ליה עיי"ש. אבל מקצתן לכ"ע שרי אפילו לכתחילה. והשתא לשיטתם קשה לכאורה כיון דהחרמים הם לכהנים לצמיתות. א"כ נראה דאיכא בהכי אזהרת לאו דלא תסוב נחלה וגו'. ומנ"ל לומר דשרי להחרים שדה אחוזתו לכתחילה ולהעביר נתלה מכל שבטי ישראל לשבט לוי. ואע"ג דהתם בהדיא גלי קרא דכתיב אך כל חרם אשר יחרים איש וגו' ומשדה אחוזתו וגו'. מ"מ כיון דלאו דלא תסוב נחלה וגו' נוהג בכל הדורות. מנ"ל דשרי להחרים שדה אתוזתו לכתחילה. ודילמא לא קאמר קרא אלא דהחרם חל בדיעבד. אבל לכתחילה ודאי מוזהר עלה בלאו דלא תסוב נחלה וגו'. דבדאי לאיסורא מצי מיירי קרא כדמסקינן בפרק הערל (ע"ח ע"א) עיי"ש. מיהו לזה אפשר לומר דכיון דכתיב כל חרם קדש קדשים לה'. וגמרינן מיניה התם (בערכין כ"ט ע"א) דחרמי כהנים כל זמן שהן בבית הבעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם עיי"ש. וא"כ בההיא שעתא דאקדיש ומחרים אינו אלא כמקדיש לגבוה. וכהנים בתר הכי משולתן גבוה הוא דקא זכו. הילכך לא קרינן בה לא תסוב נחלה ממטה למטה אחר. אלא דקשה לכאורה דלר"מ דאמר מתנה אינה חוזרת ביובל. דמכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ביובל. מתנה לא. כדאמרינן התם (סוף פ"ח דערכין) עיי"ש. א"כ יהא אסור ליתן משדה אתוזותיו מתנה לחבירו שממטה אחר. דבשלמא מכירה כיון שחוזרת ביובל לית בה משום הסבת נחלה ממטה למטה אחר. כדמשמע להדיא מקרא (פ' מסעי). דכתיב ואם יהי' היובל לבני ישראל ונוספה נחלתן וגו'. אבל מתנה לר"מ שאינה חוזרת ביובל. נראה דהו"ל בכלל אזהרת לא תסוב נחלה וגו'. אלא דגם בזה אפשר לדון ולומר דלאו דלא תסוב נחלה. כיון דבהסבת נחלה דרך ירושה הוא דכתיב. אין לנו אלא בהסבה דרך ירושה בלבד. דמסתמא היא בע"כ של בעל הנחלה. אבל מתנה דמדעתי'. אפשר שלא הקפידה תורה. דכיון דשלו היא הרשות בידו ליתנה לכל מי שירצה. ולא איכפת לן בשבטו דלא ניחא להו בהכי. משא"כ בירושה דמשמת הוחזקה נחלה לאותו שבט. קאי עלה באזהרת לא תסוב נחלה וגו'. ובהכי הוה אתי שפיר נמי מאי דאקשינן לעיל מחרמי כהנים. אלא דמדברי המדרש תנחומא שהבאתי לעיל מתבאר להדיא דאפילו מכירה דמדעתי' הו"ל בכלל אזהרת לא תסוב נחלה וגו'. ומיהו עיקר קושיא זו יש לדחות. דכיון דלא קאמר ר"מ אלא דמתנה אינה חוזרת ביובל. איכא למימר דאין הכי נמי דמהאי טעמא אינו רשאי ליתן מתנה משדה אחוזותיו אלא לאנשי שבטו. אבל לשבט אחר מוזהר עלה בלאו דלא תסוב נחלה וגו'. דכיון דלדידי' אינה חוזרת ביובל. הו"ל בכלל הסבת נחלה ממטה למטה אחר. ואדרבה מהתם יש מקום להביא ראיה לשיטת הגאונים ז"ל ע"פ מה שהקשה במרכבת המשנה (ת"ג הלכות שמיטה פי"א ה"ט) לר"מ דאמר מתנה אינה חוזרת ביובל. ממקרא מלא דכתיב (יחזקאל מ"ו י"ז) וכי יתן מתנה מנחלתו לאחד מעבדיו והיתה לו עד שנת הדרור ושבת לנשיא. הרי מפורש להדיא דגם מתנה חוזרת ביובל. אבל לפמש"כ ניחא שפיר. ואדרבה לר"מ אתי הך קרא שפיר טפי. דלכאורה קשה מה שמחלק הכתוב בין בנו לעבדו. דכתיב כי יתן מתנה לאיש מבניו נחלתו היא לבניו תהיה וגו'. וכי יתן מתנה מנחלתו לאחד מעבדיו וגו'. הא ודאי לרבנן דס"ל דמתנה נמי חוזרת ביובל. אין שום חילוק בין בנו לאחר. דגם כשנתן מתנה לבנו נמי חוזרת ביובל. אבל אליבא דר"מ ניחא שפיר. דקרא מילתא פסיקתא נקט בנו ועבדו. וכל עיקרו לא בא אלא לחלק בין נותן לאחד משבטו לנותן לאחד משאר כל השבטים. ונקט בנו דודאי אי אפשר שלא יהא משבטו. והוא הדין לאחר שכיו"ב. ונקט עבדו דמילתא פסיקתא הוא שאינו משבטו. ובודאי אית ביה משום אזהרת לא תסוב נחלה ממטה וגו'. והוא הדין לאחר שכיו"ב. שאם נתן לבנו וכיו"ב שהוא משבטו אינה חוזרת ביובל. וזהו שכתב קרא לבניו תהיה וגו'. אבל לעבדו וכיו"ב שאינו משבטו. ע"כ תוזרת עכ"פ בשנת היובל כדי שלא יעבור בלאו דלא תסוב נחלה וגו'. וע"כ לא היה דעתו ליתן לו אלא עד שנת הדרור בלבד. אבל לרבנן דר"מ קשה מקרא קמא אמאי בבנו אינה חוזרת ביובל. וכבר ביארנו בזה לעיל (לאוין רנ"ה) עיי"ש. וא"כ עכ"פ מתבאר דמצד זה ג"כ ליכא שום גמגום בשיטת הגאונים ז"ל דלאו דלא תסוב נחלה ממטה למטה אחר נוהג לדורות:

ונראה ראיה מבוארת לשיטת הגאונים ז"ל מדתניא בתוספתא (סוף פ"ו דבכורות). רבי יוחנן בן ברוקה אומר היורש את אשתו. בני משפחה נותנין לו מעות ומוציאין מידו שנאמר לא תסוב נחלה ממטה למטה אחר עיי"ש. הרי מבואר מזה להדיא כדעת הגאונים ז"ל דלאו זה נוהג לדורות. אלא דלר"י בן ברוקה ס"ל דמ"מ כיון דירושת הבעל דאורייתא. אין לבטל משום זה לגמרי ירושה דאורייתא. ואף דגוף הקרקע אינה יוצאת מנחלת המטה. ומוציאין אותה מידו משום אזהרת לאו דלא תסוב נחלה ממטה למטה אחר. מ"מ חייבין מיהת ליתן לו הדמים. אלא דבמשנתנו (סוף פ"ח דערכין) דתנן ר"י בן ברוקה אומר אף היורש את אשתו יחזיר לבני משפחה וינכה להם מן הדמים. פרכינן עלה התם בגמרא מאי קסבר אי קסבר ירושת הבעל דאורייתא. אמאי יחזיר לבני משפחה. ואי קסבר ירושת הבעל דרבנן. דמים מאי עבידתייהו. ומשני לעולם קסבר ירושת הבעל דאורייתא: והכא במאי עסקינן כגון שהורישתו אשתו בית הקברות ומשום פגם משפחה אמור רבנן לישקול דמי וליהדר וכו'. ומאי ינכה להם מן הדמים דמי קבר אשתו עיי"ש. והנה מאי דהך אוקימתא דתלמודא בדברי ר"י בן ברוקה היא נגד המבואר בתוספתא שם. אין בזה קושיא כ"כ דכבר אשכחן כיו"ב בדוכתי טובא בתלמודא דלא הוה שמיעא להו לאמוראי ברייתות דתוספתא. וכמש"כ הראשונים ז"ל בכמה דוכתי. ועדיפא מינה אשכחן דזימנין אע"ג דידעי רישא דברייתא לא הוה שמיעא להו סיפא דידה. וכמש"כ הרמב"ן ז"ל בחולין (ע"ד ע"א) עיי"ש בדבריו. וכ"כ הרשב"א ז"ל (בפרק במה טומנין מ"ח ע"א) דיש כיו"ב הרבה בתלמוד עיי"ש בדבריו. וכן אשכחן בשאר ראשונים. אלא דקשה לכאורה דגם בעיקר דינא הך סוגיא היא איפוך המבואר בתוספתא שם. דהא בסוגיא דהתם מבואר דאם ירושת הבעל היא מדאורייתא לא צריך להחזיר לבני המשפחה. ובתוספתא קתני בהדיא דיש בזה לאו דלא תסוב נחלה. ומזה לכאורה תיובתא לשיטת הגאונים ז"ל. דהא כיון דסוגיא דתלמודא היא איפכא ממה שמצינו בתוספתא. ודאי אית לן למינקט להלכה עיקר כתלמודין:

איברא דלאו כללא הוא להגאונים ז"ל דכבר אשכחן בכמה דוכתא להגאונים ז"ל במקום דדחיקא להו אוקימתא דתלמודא דידן נטו מאוקימתא דתלמודין ונקטו נעיקר כמתבאר ע"פ התוספתא או אפי' ע"פ הירושלמי. וכן מבואר בדברי רבינו הגאון ז"ל גופי' בספרו האמונות והדעות (מאמר חמישי עמוד פ"ח. דפוס לייפציג). שעזב אוקימתא דתלמודין (פ"ק דקידושין ל"ט ע"ב) בפירושא דמתני'. ונקט לעיקר אוקימתא דירושלמי (שם פ"ק ה"ט) עיי"ש היטב. והיינו משום דלישנא דמתני' משמע יותר כאוקימתא דירושלמי. וכן הביאו הרמב"ן והרשב"א ז"ל (בגיטין ע"ג ע"א) וכן הרא"ש ז"ל שם (פרק מי שאחזו סי' ד') בשם רבינו חננאל ז"ל דשבק תלמודא דידן ונקט לעיקר כאוקימתא דתוספתא וירושלמי עיי"ש בדבריהם. ועדיפא מינה כתב הרשב"א ז"ל ביבמות (ק"ג ע"א) בשם הגאונים ז"ל שסמכו לדינא על ברייתא שבספרי שהיא נגד ברייתא שבתלמודא דידן עיי"ש בדבריו. ובדרכם זו הלך ג"כ הרמב"ם ז"ל כמש"כ בתשוב' מהרי"ק (סי' ק') ובתשו' תמת ישרים (סי' ק"ע) עיי"ש. ועי' מש"כ הרשב"א ז"ל ביבמות (ריש פרק יש מותרות פ"ד ע"א) והה"מ (פי"ד מהלכות נזקי ממון הלכה ט"ו) ובסמ"ג (לאוין ש"ד) ובתשו' מהרי"ל (סוף סי' רכ"א) ובתוס' יו"ט (שקלים פ"ו מ"ה) ובלח"מ (הלכות איסורי מזבח פ"ד ה"י. ופ"ג מהלכות סנהדרין ה"א) ובתשו' חכ"צ (סי' קס"ו) ועוד בכמה דוכתי:

אבל נראה דכאן אין צריך לזה. דבלא"ה איכא למימר דליכא הכא שום קושיא וסתירה מהתוספתא לסוגיא דתלמודא דהרי בלא"ה ודאי עכצ"ל דהך ברייתא דתוספתא ותנא דמתני' פליגי אהדדי אליבא דרבי יוחנן בן ברוקה. דהרי מדלא קתני בתוספתא דינכה להם מן הדמים. כדקתני במתני'. משמע ודאי דלהך תנא דתוספתא ריב"ב לא מיירי בההוא גוונא דמיירי בי' תנא דמתני' בדינא דריב"ב. ונראה דלתנא דתוספתא מיירי ריב"ב בשהיתה נשואה לאיש ממטה אחר. ומשום לאו דלא תסוב נחלה נגע בה. כמבואר להדיא שם בתוספתא. ובזה דברי ר"י בן ברוקה מבוארים על נכון ולית בהו שום פירכא. אבל לתנא דמשנתנו ע"כ ליכא לפרושי הכי. דא"כ מאי וינכה להם מן הדמים דקאמר. וכדמתבאר מלישנא דתלמודא התם. דקאמר באוקימתא דמוקי התם מילתא דריב"ב ומאי ינכה להם מן הדמים וכו' עיי"ש. דמשמע מזה דמעיקרא נמי הך לישנא דריב"ב במתני' הוא דהוה קשה לו לתלמודא. וכן כתב הרא"ה ז"ל (בכתובות שם) מטעם אחר עיי"ש בדבריו. ואף דמפי רש"י ז"ל (שם. ובכתובות שם) משמע דמעיקרא הוה ניחא לי' ההוא לישנא דמתני' עיי"ש. כבר נדחק הראנ"ח ז"ל (בחי' שם בכתובות) בכוונתו בזה עיי"ש בדבריו שהם דחוקים מאוד. ודברי רש"י ז"ל אינם מובנים בזה ואכמ"ל בזה. וא"כ נראה דודאי הוה מצי לאוקמי מילתא דריב"ב גם במתני' בההוא גוונא דתוספתא. שהיתה נשואה לאיש ממטה אחר. ומשום לאו דלא תסוב נחלה וגו'. אי לאו דקתני וינכה להם מן הדמים. ולהכי הוכרח תלמודא לאוקמי מתני' בשהיתה נשואה לאיש ממטה אביה. דלא שייכא בה אזהרת לא תסוב נחלה וגו'. וע"כ מטעמא אחרינא אתי עלה תנא דמתניתין אליבא דריב"ב. ומיירי בשהורישתו בית הקברות. ומשום טעמא דפגם משפחה אתי עלה. דלפ"ז ניחא שפיר מאי דקתני וינכה להם מן הדמים. וגם מעיקרא הך לישנא דריב"ב במתניתין הוא דהוה קשה לו. אלא דלא אסיק למילתי' אלא במסקנא. וא"כ לענין עיקר דינא ודאי לא סתרי אהדדי סוגיא דתלמודא והתוספתא כלל. דע"כ משנתנו לא מיתוקמא באנפא אחרינא. אע"ג דודאי הך אוקימתא דתלמודא דחיקא טובא. כמו שכבר תמהו עלה בתוס' בסוגיא דכתובות שם. דכיון דרק משום טעמא דפגם משפחה הוא דאתי עלה. אמאי אינו מחזיר אלא ביובל ונדחקו שם בזה הרבה עיי"ש. אבל להתוספתא מטעם אזהרת לאו דלא תסוב נחלה ניחא שפיר. דליתא לאזהרה זו אלא כשאינו מחזיר ביובל כמשכ"ל. אלא דע"כ לא הוה מצי תלמודא לאוקמי מתניתין בהכי כדכתיבנא. והשתא לפ"ז מתבאר דלא מיבעי דשום קושיא ליכא לשיטת הגאונים ז"ל מההיא דהתם. אלא אדרבה מהתם ראי' מוכחת לשיטתם. וא"כ יפה עשו הגאונים ז"ל שמנו לאו זה במנין המצות משום דהו"ל לאו הנוהג לדורות. ואף ע"ג דהאידנא בעונותינו נתבלבלו השבטים ואין איש מכיר שבטו. ואין לנו לא מטות ולא נחלות. מ"מ לא משום זה הו"ל לאו שאינו נוהג לדורות כידוע. והרבה מצות כיו"ב נמנו לכ"ע במנין המצות. ועי' מש"כ הרמב"ם ז"ל בסה"מ (עשין קפ"ז):

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.