ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/פרשה/כו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג פרשה כו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ופרשת נחלות. הכוונה בזה לפרשת משפט הירושה (פרשת פנחס). ומנאה ג"כ הבה"ג בנוסחת כת"י רומי במנין הפרשיות מצוה בפ"ע. וכן היה גם בנוסחת הבה"ג שלפני הרמב"ן ז"ל כמבואר בדבריו (בסה"מ לאוין המחודשים מצוה י"ב) עיי"ש. גם באזהרת אתם הנחלת והר"א הזקן והר"י אלברגלוני והר"ש בן גבירול ז"ל מנאוה. ואין ספק שכן היה כתוב גם במנין הבה"ג בנוסחא שלפניהם. אבל בנוסחת הבה"ג שלפנינו אין הדבר מבורר בזה עיי"ש היטב. והרמב"ם ז"ל כללה עם משפט הבכורה יחד במצוה אחת עיי"ש. וכבר השיג עליו בזה הרמב"ן ז"ל (בלאוין המחודשים שם). והביא שם ראי' לדעתו מדברי הבה"ג ע"פ הנוסחא שלפניו שהיא ג"כ נוסחת הבה"ג כת"י רומי עיי"ש. מיהו עכ"פ גם מלשון הבה"ג בנוסחא שלפנינו מוכרח כן עיי"ש. וזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל כאן. ומנאה במנין הפרשיות שהן מצות המוטלות על הצבור והב"ד. משום דלא אשכחן בזה בקרא מצוה ליחיד. דהיינו למוריש עצמו או להיורשים. אלא לכלל הצבור והב"ד. כדכתיב ואל בני ישראל תדבר לאמר איש כי ימות וגו' והעברתם את נחלתו וגו' ונתתם את נחלתו וגו' והיתה לבני ישראל לחקת משפט וגו'. וא"כ לא נצטוו על מצוה זו אלא הצבור ע"פ הב"ד בלבד:

וראיתי להחנוך (מצוה ת') שכתב בתוך דבריו וז"ל אמרו ז"ל שאם צוה המוריש ואמר אל יירשני בני. או בני פלוני לא יירש עם אחיו. או בת תורשני במקום בן. וכיוצא בדברים האלה אין בדבריו ממש. שאין בידו לעקור דברי המקום שאמר שיורש היורש מורישו וכו'. ועוד אמרו שם המחלק נכסיו וריבה לאחד ומיעט לאחד וכו' דבריו קיימים. ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום וכו'. ולפי הדומה אע"פ שאין ממש בדברי האומר לשון ירושה ומעשיו אינם כלום. בצוותו כן הוא מבטל מצות עשה זו של ירושה. משום דעבר אהורמנא דרחמנא. וכן אם שמא אחרי מותו קיימו ב"ד את דבריו אלה. יש עליהם ג"כ ביטול מצות עשה זו. מלבד עונש דלא תטה משפט וכו'. והעובר על זה וצוה בין שכיב מרע בין בריא שלא יירשנו הראוי ליורשו בטל עשה זו. והוא שצוה כן בלשון ירושה כמו שאמרנו ואע"פ שאין בדבריו ממש וכו' עכ"ל עיי"ש. ונמצא לפי דבריו אלו דמצות עשה זו גם לכל יחיד ויחיד המוריש נכסים היא מסורה. שאם עבר וצוה בלשון ירושה דבר שהוא נגד משפט הירושה האמור בתורה הוא עובר בכך על מצות עשה. וא"כ לפי דבריו ראוי למנות מצוה זו במנין שאר העשין. ולא במנין הפרשיות שאינן אלא מצות המוטלות על הצבור ולא על היחיד. אבל עיקר דברי החנוך הללו מלבד שהם נגד הגאונים ושאר גדולי הראשונים ז"ל הבאים אחריהם. דמבואר דע"כ לא ס"ל הכי. כיון שמנו מצוה זו במנין הפרשיות. ולא במנין העשין. בלא"ה דבריו מצד עצמן תמוהים אצלי טובא. דלא ידענא היכן מצא רמז למצות עשה זאת. דהרי בקרא לא אשכחן אלא ציווי לצבור ולב"ד אחר מיתת המוריש וכמשכ"ל אבל למוריש עצמו בעודנו בחיים. ליכא שום מצוה בזה בקרא כלל. וכבר כתב הרב החנוך ז"ל גופי' שם דדעת הרמב"ם ז"ל אינה כן עיי"ש. וכבר כתבנו דגם דעת הגאונים הבה"ג וסייעתו ז"ל ורבינו הגאון ז"ל אינה כן. אלא שמדברי הרמב"ן ז"ל שם משמע כדברי החנוך. דאחר שהעלה שם שאם אמר האב במותו איש פלוני בני בכור לא יירש פי שנים. עובר בלאו דלא יוכל לבכר. כתב וז"ל ומפני מניעתו שמנעתו התורה מעשות כן. דנו בו כמתנה על מה שכתוב בתורה שלא יתקיימו דבריו וכו' עכ"ל עיי"ש. ומתבאר מדבריו אלו דמה שאמרו בזה דהו"ל בכלל מתנה על מה שכתוב בתורה. היינו רק משום שצוה הכתוב עליו שלא יעשה כן. וא"כ מתבאר מזה דגם בפשוט נצטוה האב בכך שלא להעביר היורש מירושתו בלשון ירושה. שהרי גם לענין ירושת הבנים הפשוטים אמרו רז"ל כן. ובכור וגם פשוט נשנו כחדא במשנתנו (פרק יש נוחלין קכ"ו ע"ב) לענין דין זה. דתנן התם האומר איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים. איש פלוני בני לא ירש עם אחיו. לא אמר כלום. שהתנה על מה שכתוב בתורה עיי"ש. וא"כ לפי דברי הרמב"ן ז"ל מתבאר מזה דאף בחלק הפשוט איכא מיהת מצות עשה על המוריש שלא להפקיע ממנו חלקו הראוי לו בירושתו. וכדעת החנוך. אבל זה תמוה וכדכתיבנא:

ובלא"ה עיקר דברי הרמב"ן ז"ל תמוהים אצלי מסוגיא דסו"פ הפועלים (צ"ד ע"א) דתנן התם מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה. והשואל להיות פטור מלשלם. נושא שכר והשוכר להיות פטורין משבועה ומלשלם. ופרכינן עלה התם בגמרא אמאי מתנה על מה שכתוב בתורה הוא וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאי בטל. ושקיל וטרי בה התם טובא עיי"ש. ולדברי הרמב"ן ז"ל דדוקא היכא דאיכא עבירת לאו או עכ"פ עשה. הוא דחשיב מתנה על מה שכתוב בתורה. א"כ התם אע"פ שדין שומר חנם הוא לישבע והשואל לשלם ונושא שכר והשוכר לישבע או לשלם. כמפורש בקרא בהדיא. מ"מ הרי ליכא שום מצוה או איסור כלל עליהם שלא להתנות כן עם בעה"ב. וגם החנוך לא כתב בשומרים שום מצוה אלא לב"ד. לדון בהם כמשפטם האמור בהם בתורה. כמש"כ במקומו (מצוה נ"ז נ"ח נ"ט) עיי"ש בדבריו. והשתא א"כ מאי פריך מתנה על מה שכתוב בתורה הוא. והרי ליכא בהכי שום דררת איסור כלל בתנאי זה. וא"כ אין זה בכלל מתנה על מה שכתוב בתורה לדברי הרמב"ן ז"ל. וע"כ מוכרח מזה דאע"ג דבעיקר התנאי לא קעביד שום איסור. ומותר אפילו לכתחילה להתנות בכך. מ"מ כיון דבתנאי זה הוא בא לעקור משפט הכתוב בתורה. אית לן למימר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. ותנאו בטל. כההיא דאמרינן (ריש פרק כיצד מערימין) אמר על הבכור עם יציאת רובו הרי זה עולה. לא אמר כלום. משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין עיי"ש. ושם ליכא שום דררא דאיסורא באמירתו כלל. אלא דמשום דרחמנא אמר דליקדש בבכורה. מבטלינן הקדישו שהקדישו לעולה מטעמא דדברי מי שומעין. וא"כ הכא נמי אע"פ שאין שום איסור בתנאו. וכדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דאפי' בבכור דכתיב ביה לא יוכל לבכר ס"ל דלא בא הכתוב להזהיר באזהרת לאו על הדבר. אלא הוא דין מדיני הנחלות שבא הכתוב ללמדנו שהאב אינו יכול להעביר זכות ירושתו ממנו. ובע"כ הוא יורש פי שנים. וכ"ש בפשוט. מ"מ שפיר חשבינן ליה התם מתנה על מה שכתוב בתורה. כיון שע"י תנאו הוא בא לעקור משפט האמור בתורה. וכן מוכרח מרוב המקומות שנזכר בתלמוד הך כללא דכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל:

אמנם נראה דגם הרמב"ן ז"ל ודאי ס"ל דחשיב מתנה על מה שכתוב בתורה אפי' היכא דליכא בתנאו שום צד איסור. ולא בא שם אלא כדי לתרץ מה שיש מקום להקשות לכאורה לדעתו דקרא דלא יוכל לבכר הו"ל אזהרת לאו. להזהיר שלא לבכר. א"כ מנ"ל לומר דגם בדיעבד כשעבר ובכר דלא אמר כלום. בשלמא לדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דאינו אזהרה ומניעה. אלא אחד מדיני משפט הנחלה. לומר שאין לו יכולת לעשות כן. ומאי דכתיב לא יוכל מתפרש כפשוטו שאינו יכול להעביר משפט הבכור. ובע"כ יורש פי שנים בנחלתו. שפיר אמרו שאם אמר האב בני בכורי לא יטול פי שנים לא אמר כלום. שהתנה על מה שכתוב בתורה. שהרי אמרה תורה לא יוכל לבכר שלא ניתנה לו יכולת על כך. ואין צריך דעתו כלל אלא אפי' בע"כ הוא נוטל פי שנים. אבל לפי דעת הרמב"ן ז"ל דמאי דכתיב לא יוכל לבכר. אין פירושו כפשוטו שאינו יכול. אלא יכול הוא אבל אינו רשאי. כמו בקרא דלא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך וגו'. דודאי יכול הוא אלא שאינו רשאי. וכן הוא בהדיא במדרש הגדול (הובא במדרש תנאים פ' ראה) עיי"ש וכן בקרא דלא תוכל לאכול בשעריך וגו' שאמרו בספרי (ראה פיסקא ע"ב) לא תוכל לאכול בשעריך ר"י בן קרחה אומר יכול אני אבל איני רשאי. כיוצא בו אתה אומר ואת היבוסי יושבי ירושלים לא יכלו להורישם יכולים היו אבל אינם רשאים עיי"ש. ועי' לקמן פרשה כ"ח מה שביארנו בזה ובדברי הירושלמי פרק יש נוחלין א"כ מנ"ל לומר שאם עבר והתנה שלא יטול הבכור פי שנים שאין תנאו קיים בדיעבד. ולזה הוא שכתב הרמב"ן ז"ל דזה ליתא. משום דמ"מ משום מניעה זו שמנעתו תורה מלעשות כן שפיר דנוהו כמתנה על מה שכתוב בתורה שלא יתקיימו דבריו. אע"פ שלפ"ז אין זה מבואר בקרא שאין יכולת בידו לעשותו. כן נראה ברור בכוונת הרמב"ן ז"ל. ובודאי גם לדעתו אפי' היכא דלא עביד שום איסורא בתנאו כלל. מ"מ כל שבתנאו הוא בא לעקור משפט הכתוב בתורה הו"ל בכלל מתנה על מה שכתוב בתורה:

והשתא א"כ אין שום משמעות בדברי הרמב"ן ז"ל שם דס"ל דאיכא איסור עשה במה שצוה המוריש שלא יירשנו אחד מיורשיו כמש"כ בחנוך שם. ואדרבה ממש"כ הרמב"ן ז"ל שם דבבכור איכא נמי עשה מדכתיב את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים עיי"ש. ע"כ מוכרח דבפשוט מיהת גם לדידי' ליכא שום מצוה שלא לעשות כן. דאם איתא דאפי' בפשוט כיון שאמרה תורה שיש לו משפט הירושה. אם צוה המוריש שלא יירשנו עובר בעשה. א"כ פשיטא דלא גרע הבכור בזה מן הפשוט. דכיון שאמרה תורה שלו משפט הבכורה. אם צוה המוריש שלא יטול פי שנים עובר בעשה אפי' אי לא הוה כתיב קרא דאת הבכור בן השנואה יכיר וגו'. אלא ודאי משמע דדוקא בבכור דגלי קרא בהדיא דמצוה רמיא על האב להכירו בבכור. הוא דס"ל דאיכא מצות עשה על האב להנחילו כמשפטו. משא"כ בשאר האחים. ובהדיא כתב כן הרמב"ן ז"ל שם בסוף דבריו. שכתב שם וז"ל יש בו מצות עשה מיוחד לו ואיננו כן בשאר האחים עכ"ל עיי"ש. אף שיש קצת מקום לדחות שעל ההכרה בלבד קאי. אבל לא משמע כן מדבריו שם עיי"ש היטב. ועי' ג"כ מש"כ הרמב"ן ז"ל בנימוקיו עה"ת (פרשת תצא) על קרא דלא יוכל לבכר עייש"ה. וא"כ עכ"פ דברי החנוך בזה תמוהים ואין להם שום יסוד. וגם דברי הרמב"ן ז"ל גופיה לענין ירושת הבכור צ"ע טובא. וכמו שיתבאר לפנינו (פרשה כ"ח) עיי"ש. אבל דברי החנוך שחידש לומר כן גם בירושת הפשוט. ודאי תמוהים ביותר. שאין לזה שום מקום כלל כמו שביארנו. ובלא"ה תמוה דהא בירושת הבן ודאי לא יתכן כלל לומר שיש בו מצות עשה להאב לצוות עליו שיירשנו. דהא ירושת הבן הפשוט לא כתיבא בקרא כלל. דלא כתב בקרא אלא איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו וגו'. אבל ליתן את נחלתו לבנו אם יש לו בן. לא כתיב בהדיא בקרא כלל. ולא נשמע אלא מדיוקא דקרא דאם יש לו בן אין להעביר נחלתו לבתו אלא בנו הוא שיורשו. ולא שייך בזה אלא כמו לאו הבא מכלל עשה. לענין שאם העביר נחלתו לבתו במקום בן עובר בלאו זה הבא מכלל עשה. אבל גם זה ליתא דכיון דהך קרא איצטריך לגופיה לאשמעינן דשלא במקום בן הבת יורשתו או לכדדרשינן בפרק יש נוחלין (ק"י ע"ב) עיי"ש. ליכא למידק מיני' לאו הבא מכלל עשה לענין. היכא דלית ליה בן. ובפרט אם קרא דוהעברתם וגו' הוא עשה גמורה. אם להצבור וב"ד. ואם להמוריש עצמו כדעת החנוך. דודאי ליכא למשמע מיניה לאו הבמכ"ע. כמו שכבר ביארנו בכמה דוכתי. ובפרט לעיל (לאוין רס"ד רס"ה) עיי"ש. והשתא כיון דבירושת הבן ליכא שום מצות עשה להאב המוריש. היכי סתם וכתב החנוך בכל הראוי לירש שעובר בעשה אם צוה המוריש שלא יירשנו. דהא עכ"פ בבנו שהוא העיקר בהיורשים ודאי אין בתורה שום מצוה כלל להמוריש. ומדכתיב (פ' בהר) והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם וגו'. פשיטא דליכא למשמע מצות עשה להאב להורישם לבנו. דמלבד דלא מיירי קרא אלא בעבדים כנענים. בלא"ה אפי' בעבד כנעני ליכא למשמע משם מצות עשה. דלא כתיב והנחלתם אותם אלא והתנחלתם דלא משמע אלא שתחזיקו בהם כנחלה עולמית בענין שיפלו אחריכם בירושה גם לבניכם. וכדפירש"י ז"ל שם עיי"ש. וכן מוכרח ע"כ ממה שדרשו בספרא (פ' בהר פ"ו) ובפ"ד דכתובות (מ"ג ע"ב) והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם. אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם. מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו עיי"ש. והשתא מאי ראיה היא. אימא לא אתי קרא אלא למידק אותם לבניכם הוא דאיכא מצות עשה להורישם ואם הוריש לאחר עובר בעשה. אבל בנותיכם לבניכם אע"ג דודאי יורשים הם גם זכות הבנות. מ"מ מצות עשה ליכא. ורשאי האב לצוות שלא יירשו בניו זכות בתו. אלא ודאי ליכא בהכי מ"ע כלל וכדכתיבנא.

ואמנם גם לענין בתו אף ע"ג דבהדיא כתיב בקרא והעברתם את נחלתו לבתו. מ"מ אין בזה מצות עשה לענין שאם צוה האב שלא תירשנו שיהא עובר בעשה כמשכ"ל. וכן מתבאר מדאמרינן (פרק יש נוחלין ק"י ע"ב) מנ"ל דהבן קודם לבת דכתיב איש כי ימות ובן אין לו וגו'. טעמא דאין לו בן הא יש לו בן בן קודם וכו'. ופרכינן ודילמא הא קמ"ל דבת נמי בת ירושה היא. ומשני ההוא מוכל בת יורשת נחלה נפקא עיי"ש. והשתא מאי ראיה היא מהתם. דהתם דליכא בזה שום ציווי כלל ליכא בהך קרא שום משמעות עשה. ואף ע"ג דשפיר שמעינן מיניה שהבת ג"כ יורשת. מ"מ מצות עשה לא שמענו. וא"כ אכתי איצטריך קרא דאם בן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו. לעבור עלה בעשה. אלא ודאי אין בזה מצות עשה להמוריש כדכתיבנא. וכן בשאר יורשים יש להוכיח כן. כמו בירושת הבעל דאמרינן התם (קי"א ע"ב) מנה"מ דאיש יורש את אשתו דתנו רבנן שארו זו אשתו. מלמד שהבעל יורש את אשתו. יכול אף היא תירשנו. ת"ל וירש אותה. הוא יורש אותה ואין היא יורשת אותו עיי"ש. והשתא אם איתא דקרא דוירש אותה היא מצות עשה לענין שאם צותה האשה שלא יירשנה בעלה. היא עוברת בעשה. א"כ קשה מאי ראי' מהאי קרא לומר שאין היא יורשת אותו. ודילמא לא אתי הך ייתורא דקרא אלא לומר דבדידי' איכא מצות עשה להורישו אותה. אבל בדידה מצות עשה ליכא. ואם צוה הבעל שלא תורישנו רשאי. אבל מ"מ היא יורשת אותו כשלא צוה. ואפי' כשצוה אפשר שיורשת אותו. אלא שאינו עובר בעשה על צוואתו. אלא ודאי אין בזה שום עשה בכל היורשים:

איברא דלכאורה אדרבה משם איכא ראיה איפכא. ע"פ מה שהקשו בתוס' שם (ד"ה הוא) וז"ל ומיהו קשה דאמאי איצטריך כלל מיעוט. דמדקפיד קרא בהסבת הבעל ולא קפיד בהסבת האשה. משמע דאינה יורשת אותו עכ"ל. והניחוה בקושיא עיי"ש. אבל היה נראה לומר דמוכח מזה דוירש אותה הוא מצות עשה להאשה שתוריש את בעלה. ואם צוותה שלא יירשנה עוברת בעשה כמש"כ בחנוך. ולפ"ז אתי שפיר קושית התוס' דלהכי לא מוכח מהתם משום דאיכא למימר דאע"ג דגם היא יורשת אותו. מ"מ לא קפיד קרא אלא על הסבת הבעל. משום דבדידי' איכא מצות עשה להורישו. ואם תצוה היא שלא יירשנה עוברת בעשה. ובע"כ יירשנה. אבל הסבת האשה כיון דבדידה אפי' את"ל שיורשת אותו. מ"מ מצות עשה ליכא. וא"כ בידו של הבעל לצוות שלא תירשנו היא ולא תסוב נחלתו. לא קפיד קרא. והילכך לא מייתי תנא דברייתא ראיה אלא מקרא דוירש אותה. דשמעינן מיניה דאינה יורשת אותו. דליכא למימר דלא אתי הך קרא אלא למעוטי ירושת האשה ממצות עשה בלבד. אבל מעיקר הירושה לא אימעיטא. דא"כ לא איצטריך קרא. דתיפוק ליה בלא"ה מדקפיד קרא בהסבת הבעל ולא קפיד בהסבת האשה כקושית התוס'. וא"כ ע"כ מוכרת מזה כדעת החנוך דבירושת הבעל איכא מצות עשה. ואם צוותה האשה שלא יירשנה בעלה עוברת בעשה. אבל זה ליתא. דמלבד דעיקר קושית התוס' שם בלא"ה כבר תירצה בתוס' הרא"ש ז"ל (הובא בש"מ שם) עיי"ש. בלא"ה אע"ג דמדברי הרשב"ם ז"ל (פרק יש נוחלין קכ"ו ע"ב) ד"ה התם וכו'. מתבאר דס"ל דלפי מאי דקיי"ל כר"י דמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר של ממון תנאו קיים. בירושה נמי כל שהיורש עצמו קבל בפירוש צוואת אביו שלא יירשנו דבריו קיימים עיי"ש. מ"מ כבר השיג עליו בזה הרשב"א ז"ל (הובא בש"מ שם) והכריח דלא מהני בזה מחילת היורש אפי' לרבי יהודה עיי"ש. וכן כתב הרמ"ה ז"ל שם (סי' ק'). ובלתי ספק כוונתו ג"כ להשיג בזה על הרשב"ם ז"ל עיי"ש. וכן כתב באור זרוע שם (סי' צ') והסיב שם גם כוונת הרשב"ם ז"ל כן דלא קאי אלא על חלק בכורה דמתנה קריי' רחמנא. אבל בחלק הפשוט גם הרשב"ם מודה. ומ"מ הניח שם עיקר הדבר בקושיא עיי"ש בדבריו. והביא דבריו בקצור בהגהות הרא"ש (שם סי' ט"ו) עיי"ש. וקושית האו"ז שם כבר הרגיש בה גם הרמ"ה ז"ל שם ותירצה על נכון עיי"ש. וגם הנמוק"י שם כתב בפשיטות דאין דברי האב קיימים אפי' נתרצה לזה היורש בפירוש עיי"ש. וכן מתבאר מדברי הרמב"ם ז"ל (ריש פ"ו מהלכות נחלות) עייש"ה. ואכמ"ל בזה. וא"כ לא מיתרצא בהכי קושי' התוס'. ועכצ"ל כמו שתי' בתוס' הרא"ש ז"ל שהבאתי. וממילא מתבאר דהוכחתנו נגד דעת החנוך במקומה עומדת. דע"כ מוכרח משם דליכא מצות עשה כלל על המוריש להוריש את נחלתו ליורשיו. אלא דע"כ זכה להו רחמנא בירושת נחלתו. ואם צוה ואמר לא יירשנו על מי שראוי ליורשו. לא עבר בלא כלום. ואעפ"כ אין דבריו קיימים. וא"כ אין בזה שום מצות עשה ליחידים כלל. ואין בזה אלא חובת הצבור ע"פ הב"ד לדון בדיני הנחלות ע"פ סדר נחלה האמור בתורה. כדכתיב ואל בני ישראל תדבר לאמר וגו' והיתה לבני ישראל לחקת משפט וגו': וכן מתבאר מדברי הרמב"ם ז"ל בסה"מ (עשין רמ"ח) ובחבורו הגדול (ריש הלכות נחלות) עיי"ש. ולכך לא מנאוה הבה"ג וסייעתו ז"ל ורבינו הגאון ז"ל אלא במנין הפרשיות שנקראו חקים ומשפטים המסורים לצבור. מטעם המבואר בפתיחתנו למנין הפרשיות עיי"ש. ומטעם זה קרא רבינו הגאון ז"ל מצוה זו כאן פרשת נחלות. ובאזהרותיו שע"פ עשה"ד (דבור כבד) קראה סדר נחלות. משום שאין כאן מצוה אחרת זולת מצות הצבור שע"פ הב"ד לדון בדיני היורשים ע"פ הסדר האמור בפרשת נחלות: עוד נראה ראי' שלא כדעת החנוך מדתנן (פרק יש נוחלין ק"ל ע"א) האומר איש פלוני ירשני במקום שיש בת. בתי תירשני במקום שיש בן. לא אמר כלום. שהתנה על מה שכתוב בתורה. ריב"ב אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין וכו' ואמרינן בגמרא שם. אמר רבא מ"ט דריב"ב. אמר קרא והיה ביום הנחילו את בניו. התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה וכו' עיי"ש. ולדעת החנוך הדבר קשה מנ"ל שהתורה נתנה רשות. ודילמא לא אתי קרא אלא לאשמעינן דאע"ג דהו"ל כמתנה על מה שכתוב בתורה דבריו קיימין. ומ"מ עובר בעשה ולא נתנה לו התורה רשות לזה. אלא דמ"מ בדיעבד דבריו קיימין. אלא ודאי מוכרח מזה דאין בזה שום עבירת עשה כלל. אלא דאי לאו דגלי קרא ה"א דהו"ל מתנה על מה שכתוב בתורה ולא אמר כלום. ואשמעינן הך קרא שדבריו קיימין. וא"כ הרי התורה עצמה נתנה לו רשות. כלומר דלא חשיב מתנה על מה שכתוב בתורה. שהרי אמרה תורה שדבריו קיימין. ואין זה ענין לההיא דאמרינן בפרק הערל (ע"ח ע"א) בדאי להיתירא לא מיירי קרא עיי"ש. דהכא לא להיתירא הוא. דלא קאמר קרא אלא שדבריו קיימין בדיעבד. ואין בו משום מתנה על מה שכתוב בתורה. וכיו"ב אשכחן בדוכתי טובא. כמו רפ"ק דתמורה (ה' ע"א) ובשאר דוכתי. וא"כ ודאי אם איתא כדעת החנוך דיש בזה עבירת עשה ליכא שום ראיה מהך קרא שהתורה נתנה לאב רשות לזה. וביותר קשה שהרי כיון דרבא לא אתי אלא לפרושי טעמי' דרבי יוחנן בן ברוקא לא איצטריך להכי כלל. דהרי ר"י ב"ב לא קאמר במתניתין אלא דדבריו קיימין. ולא אמר שהתורה נתנה לו רשות לעשות כן לכתחילה. ועכצ"ל דאין ה"נ אלא דקושטא דמילתא קאמר דכיון דגלי קרא שדבריו קיימין שמעינן נמי שהתורה נתנה לו רשות לעשות כן לכתחילה. וא"כ עכצ"ל דאין בזה שום נדנוד איסור להתנות כן. אלא דאי לאו דגלי קרא הו"ל למימר שאין דבריו קיימין. משום דמתנה על מה שכתוב בתורה. והשתא דגלי קרא שדבריו קיימין ממילא שמעינן שהתורה נתנה לו רשות לכך. וא"כ מבואר מזה שלא כדעת החנוך. וקצת היה אפשר לומר בזה ע"פ מאי דבלא"ה קשה לכאורה לפי מאי דאמרינן התם א"ל אביי הא מלא יוכל לבכר נפקא. ומשני ההוא מיבעי ליה לכדתניא אבא חנן אומר משום ר"א מה ת"ל לא יוכל לבכר. לפי שנאמר והיה ביום הנחילו את בניו. שיכול והלא דין הוא ומה פשוט שיפה כחו שנוטל בראוי כבמוחזק התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה. בכור שהורע כחו וכו' לא כ"ש. ת"ל לא יוכל לבכר וכו'. וכתבו בתוס' שם וז"ל וא"ת ולרבנן למה לי לא יוכל לבכר דמהי תיתי שיוכל לשנות חלק בכורה דאיצטריך קרא למעוטי וכו' עכ"ל עיי"ש. וכתב הרש"א ז"ל בשם גליון תוס' לתרץ דלרבנן אי לאו קרא דלא יוכל לבכר הוה דרשינן ביום הנחילו כריב"ב שיכול לשנות חלק הפשוטים. ומכ"ש חלק בכורה. אבל השתא דגלי לן קרא בבכורה לא יוכל לבכר. אית לן למימר דכ"ש חלק הפשוטים שאינו יכול לשנות. ולא דרשינן ביום הנחילו כריב"ב משום דהק"ו מפיק ליה מהך דרשא עיי"ש. וכן ראיתי להרמ"ה ז"ל שם שכתב דלרבנן ילפינן פשוט מבכור בק"ו לאפוקי מדרשא דריב"ב עיי"ש (סי' קל"א). וכיו"ב כתב ג"כ בש"מ שם בשם תוס' הרא"ש ז"ל דלרבנן אתי קרא דלא יוכל לבכר לגלות גם על חלק הפשוט שלא יוכל לשנות עיי"ש. ומעתה לפי דעת הרמב"ן ז"ל דבבכור איכא ל"ת ועשה שלא לשנות חלק בכורה. א"כ לרבנן דילפי פשוט בק"ו מבכור. ודאי גם בחלק הפשוט איכא איסורא דאורייתא בהכי דדי לבמה"ד להיות כנדון. וא"כ עכצ"ל דמדרבנן נשמע גם לריב"ב. דאע"ג דלדידי' דבריו קיימין מ"מ איסורא דאורייתא מיהת קעביד בהכי. דהרי בהכי לא פליגי. דע"כ לא פליגי רבנן וריב"ב במתניתין אלא אם לא אמר כלום או שדבריו קיימין. אבל במאי דס"ל לרבנן דקעבר בהכי על איסורא דאורייתא לא אשכחן לריב"ב דפליג עלייהו. ואדרבה כיון דלדידי' דבריו קיימין ובדבורו קעביד מעשה יותר מסתבר לומר דעבר אדאורייתא. וא"כ הדבר קשה מאי דקאמר רבא אליבי' שהתורה נתנה לו רשות להנחיל לכל מי שירצה. דהרי נהי דלריב"ב דבריו קיימין. מ"מ לא נתנה לו התורה רשות לעשות כן לכתחילה. וכן קשה בברייתא דאבא חנן משום ר"א. דזה דלא כרבנן ולא כריב"ב דבהכי לא פליגי וכמשכ"ל. ועכצ"ל דמאי דקאמר שהתורה נתנה לו רשות אין פירושו לומר שנתנה לו רשות לעשות כן לכתחילה. אלא שנתנה לו יכולת לעשות כן. שאם עשה כן מעשיו קיימין. וכמו שתרגם המתרגם על קרא דלא יוכל לבכר. לית ליה רשו לבכרא. וכן בקרא דלא יוכל לשלחה דמוציא ש"ר ולא יוכל שלחה דאונס תרגם לית ליה רשו למפטרה. וכן לא תוכל לאכול בשעריך תרגם לית לך רשו. וכן בכל כיו"ב. וא"כ הכא נמי דקאמר התורה נתנה לו רשות. היינו לומר שנתנה לו היכולת לעשות כן ודבריו קיימין בדיעבד. שאין לו דין מתנה על מה שכתוב בתורה. אבל ודאי איסורא דאורייתא איכא בהכי שלא לעשות כן לכתחילה. והשתא א"כ ממילא מבואר דגם לדעת החנוך ליכא תיובתא מההיא דהתם. אבל אין זה נכון דמלבד דעיקר דברי הרמב"ן ז"ל לענין בכור ג"כ צ"ע טובא. ודעת שאר הראשונים ז"ל אינה כן כמו שיתבאר לפנינו (פרשה כ"ח). בלא"ה דברי גליון תוס' שהביא הרש"א ז"ל אינם מוכרחין שכבר תירצו התוס' עיקר הקושיא בענין אחר עיי"ש. וגם הרמ"ה ז"ל אע"פ שכתב כן בתירוצו השני דלרבנן ילפינן פשוט בק"ו מבכורה. מ"מ כבר תי' הוא גופיה שם בתירוצו הראשון בענין אחר עיי"ש. וגם לישנא דרבא ולישנא דברייתא דאבא חנן. ודאי לא משמע הכי ודחיק טובא לומר דמאי דקאמר התורה נתנה רשות לאב אינו אלא לענין דיעבד. ועוד דבסוגיא דהתם לקמן (קל"א ע"א) מתבאר בהדיא דרבי יוחנן בן ברוקה אפי' לכתחילה קאמר. וכן מתבאר בירושלמי (כתובות פי"ד הלכה י"א. ובפ"ח דב"ב ה"ה) עיי"ש היטב. וא"כ ע"כ הא דיליף לה מקרא דוהיה ביום הנחילו וגו' שהתורה נתנה רשות לאב. היינו אפי' לעשות כן לכתחילה. והדברים כפשטן. וא"כ ודאי ע"כ מוכרח משם שלא כדעת החנוך וכמו שנתבאר:

איברא דלכאורה אכתי יש מקום לצדד בזה ע"פ מאי דקשה לכאורה בעיקר מאי דקאמר רבא דטעמא דר"י בן ברוקא משום דיליף מדכתיב והיה ביום הנחילו את בניו שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה. והכי נמי קתני בברייתא דאבא חנן. ומאי ראיה היא. ודילמא לא אשמעינן קרא אלא שהתורה נתנה הזכות לאב להנחיל לבניו חלקי ירושתם. כל אחד חלקו הראוי לו לא פחות ולא יותר. ונפק"מ לענין שלא יחשבו כלקוחות אלא כיורשים. דהא רבא גופי' ס"ל (פ"ב דקידושין מ"ב ע"ב) דהאחין שחלקו לקוחות הן משום שלא נתברר חלקו של כל אחד מהם. והו"ל כמחליפין של זה לזה. ואשמעינן קרא שביד האב לברר לכל אחד חלק ירושתו. וע"י חלוקתו הו"ל יורשין ואין להם דין לקוחות. ונפק"מ לענין שאין צריכין להחזיר זה לזה ביובל. ושאר דינים התלוים בזה. אבל לענין להרבות לאחד ולמעט לאחרים. וכ"ש ליתן כל נחלתו בירושה לאחד מבניו. אפשר שלא נתנה לו תורה רשות. וזה קשה טובא לכאורה. ועכצ"ל דמסתברא ליה לרבא דכיון דעכ"פ שמעינן מהך קרא שבאב הדבר תלוי להנחיל לכל אחד מבניו חלקם ע"פ דעתו ורצונו. הכי נמי כשריבה או מיעט לכל מי מהם שרצה מעשיו קיימים. כיון דברצונו ובדעתו תלי רחמנא כאדם העושה בשלו. והשתא א"כ אע"ג דודאי מלישנא דקאמר שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה. משמע שאפי' לכתחילה רשאי לעשות כן. מ"מ לא תקשה לדעת החנוך. משום שאפשר לומר דהכי קאמר. התורה נתנה לאב רשות להנחיל כל חלק וחלק מנחלתו לכל מי שירצה מיורשיו. ובזה ודאי ליכא שום דררא דאיסורא אפי' לדעת החנוך. ופשיטא דאפי' לכתחילה שרי. ולא אשמעינן קרא אלא דבדידי' תלי לחלק נחלתו ליורשיו. ואשר יתן לכל אתד זהו חלקו. אלא דס"ל לרבי יוחנן ב"ב דממילא נשמע שבידו ג"כ להרבות ולמעט בחלקיהם כרצונו ומעשיו קיימים. אע"פ שלכתחילה ודאי אסור לעשות כן ועובר בעשה. אבל אין זה נכון. דאם איתא דמיתוקים קרא בחלוקת הנחלה ע"פ משפט הירושה. ודאי אין ללמוד מזה שיהא בידו ג"כ לחלק ולהוריש שלא כמשפט הירושה. דהו"ל כמתנה על מה שכתוב בתורה. ובפרט לדעת החנוך דאיכא בזה עבירת עשה. ועכצ"ל דלא מיתוקים קרא בחלוקה ע"פ משפט הירושה. משום דמילתא דפשיטא היא ואפי' רבנן מודו בהכי. דעד כאן לא פליגי רבנן עלי' דריב"ב אלא בחלוקה שלא כמשפט הירושה. אבל במחלק כראוי לפי משפט הירושה לית מאן דפליג דבדידי' תליא מילתא. ולא איצטריך קרא להכי. וע"כ לא אתי קרא אלא לאשמעינן שהתורה נתנה לו רשות להנחיל לכל מי שירצה אפי' שלא כמשפט הירושה. וא"כ הדרא קושיא. לדעת החנוך לדוכתה. דמקרא ליכא למשמע אלא שדבריו קיימין. ולא שתהא הרשות לאב לצוות כן לכתחילה. ובפרט לפי המתבאר מתלמודא דידן ומירושלמי דקושטא דמילתא היא דלריב"ב אפי' לכתחילה שרי לאב לצוות כן כמשכ"ל. וא"כ ע"כ לא יתכן כלל לפרושי ילפותא דרבא אליבא דריב"ב כדבעינן לפרושי. אלא הדברים כפשטן. וכדפירשו הרשב"ם ז"ל ושאר ראשונים שם. וא"כ ע"כ מוכרח מזה שלא כדעת החנוך:

ועפ"ז ממילא נדחה מה שעלה על דעתי לכאורה להביא ראיה לדעת החנוך מדאמרינן (פרק השולח מ"ח ע"א) אמר רב יוסף אי לאו דאמר רבי יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש. דאר"א א"ר יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל. ואס"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון עיי"ש. והדבר קשה לכאורה דהרי אליבא דרבי יוחנן קיימינן. והא רבי יוחנן גופי' קאמר בירושלמי שם דהלכה כריב"ב עיי"ש. והכי איפסיקא הילכתא גם בתלמודא דידן. וא"כ שפיר משכחת דמייתי ביכורים אפי' באחים הרבה. וכגון באב המחלק נכסיו על פיו. דבזה ודאי לאו לקוחות הם. אלא יורשים גמורים שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה. לריב"ב. ולא קאמר רבי יוחנן לקוחות הן אלא באחין שחלקו ולא בחלוקת האב. ואע"ג דעיקר מימרא דרב יוסף לא מיפריכא בהכי. דהרי מ"מ שפיר קאמר רב יוסף דאי לאו דאמר רבי יוחנן ק"פ כקה"ג דמי לא מצא יו"ר בבהמ"ד כיון דאר"א אר"י האחין שחלקו לקוחות הן לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד. או ע"פ האבות המחלקין נכסיהם על פיהם עד יהושע ב"נ. מ"מ הדבר קשה עכ"פ מאי דקאמר רב יוסף דלא משכחת אלא בחד בר חד עד יב"נ כיון דשפיר משכחת לרבי יוחנן אפי' בהרבה אחים למאי דפסק רבי יוחנן גופיה כריב"ב. ולזה היה נראה לומר דמזה ראיה לדעת החנוך דאיכא בזה עבירת עשה. ובודאי לא יתכן לומר דמייתי ביכורים ע"י עבירת עשה. אבל לפי מה שנתבאר אין מזה סרך ראיה כלל. חדא דאכתי אפי' לדעת החנוך אכתי קשה דהא משכחת אפי' בהרבה אחים. ובחלוקת האב שלא ריבה ומיעט בירושתם. דאפי' להחנוך ליכא בהכי שום עבירת עשה. ואפילו לרבנן דריב"ב דבריו קיימין. ועוד דבהדיא מבואר שם דלריב"ב אפילו כשריבה ומיעט בחלוקתם שרי אפילו לכתחילה. וליכא בהכי שום עבירה כלל. ועכצ"ל דחד בר חד דנקט רב יוסף לאו דוקא. אלא כוונתו דלא משכחת דמייתי ביכורים אלא באופן רחוק מהמציאות. וחדא מינייהו נקט. ועכ"פ מתבאר מזה דלא כדעת הרב החנוך וליכא בזה שום מצות עשה ליחידים:

וכן יש להכריח עוד מההיא דאמרינן (פרק יש נוחלין קט"ו ע"א) אמר ר"י משום רבי יהודה בר"ש דבר תורה האב יורש את בנו ואשה יורשת את בנה שנאמר מטות. מקיש מטה האם למטה האב. מה מטה האב. אב יורש את בנו. אף מטה האם אשה יורשת את בנה. איתיבי' רבי יוחנן לר"י ב"ש האשה את בנה והאשה את בעלה ואחי האם מנחילין ולא נוחלין. א"ל משנתנו איני יודע מי שנאה וכו'. ופריך ותנא דידן ממנ"פ אי דריש מטות אשה נמי תירש את בנה. אי לא דריש מטות בן דקודם לבת בנכסי האם מנ"ל. ומשני לעולם דריש מטות. ושאני הכא דאמר קרא וכל בת יורשת נחלה יורשת ואינה מורשת עיי"ש ברשב"ם. והשתא אם איתא דאיכא מצות עשה להמוריש להוריש את יורשיו ע"פ משפט הירושה. ואם צוה שלא יירש כמשפטו. הוא עובר בעשה. אע"פ שאין דבריו קיימין. וכ"ש היכא דאהנו מעשיו. כנראה מדברי הרשב"ם ז"ל שהבאתי לעיל. א"כ מנ"ל דקרא דבת יורשת נחלה אפקי' לגמרי מהקישא דמטות. ודילמא לעולם גם לענין זה דרשינן מטות שהאשה יורשת את בנה. דקיי"ל אין היקש למחצה ולית לן למיעקר היקישא אלא היכא דגלי קרא בהדיא לאפוקי מהיקישא. ומאי דקרי לה קרא בת יורשת לא אתי אלא למעוטי בת ממצות עשה. שאם צוה עליה בנה שלא תורישנו אמו. או למעט חלקה. אינו עובר בעשה. וגם דבריו קיימין לפי הנראה מדעת הרשב"ם ז"ל אם נתרצית לכך כמשכ"ל. אבל כשלא צוה כלום או אפילו צוה. לדעת רוב הראשונים ז"ל. ואפילו לדעת הרשב"ם ז"ל כשלא נתרצתה לכך בהדיא. לעולם אימא לך שהיא יורשתו. כדגלי לן היקישא דמטות. כיון דהאי תנא נמי דריש מטות. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דליכא מצות עשה כלל גם בשאר כל המורישין. ואם צוה המוריש שלא יירשנו היורש. לא עבר בלא כלום. ולהכי שפיר שמעינן מדכתיב בת יורשת נחלה לאפוקי לענין זה לגמרי מהיקישא דמטות. לומר שיורשת ואינה מורשת את אמה. וזו ראי' מוכרחת:

איברא שיש מקום לכאורה לדון בזה עפמש"כ התוס' (שם קי"ד ע"ב) ד"ה אף מטה וכו'. שכתבו וז"ל הקשה ר"י ז"ל א"כ ע"י איש נמי מסבת נחלה ממטה למטה. שאם ישא משבט אחר וימות וירשנו בנו ואח"כ ימות הבן. ותירשנו אמו שהיא משבט אחר. ואמאי אזהר רחמנא לאשה מוכל בת יורשת נחלה טפי מלאיש. ועוד דאם כשאין האב יורשת האשה. א"כ לא תהיה נחלה ממשמשת לקרובי האב. ולקמן מקרא נפק"ל משמוש נחלה וכו'. ונראה לר"ת ולר"י דבגיורת קאמר דיורשת את בנה. ונפק"מ שלא יהיו נכסיו הפקר עכ"ל עיי"ש. ולכאורה צ"ע כיון דכל מקום שנאמר בני ישראל צריך ריבוי לרבות את הגרים. וכל כמה שלא גלי קרא בהדיא לרבות גם הגרים אין גרים בכלל. וכמו שביארו התוס' באורך (פ"ב דסוכה כ"ח ע"ב) ד"ה לרבות וכו'. ובסנהדרין (פ"ו ע"א) ד"ה ב"י. ובמנחות (ס"א ע"ב) ד"ה אין לי עיי"ש. וכן מבואר בהרבה מקומות בספרא ובספרי. א"כ כאן בפרשת נחלות דבריש הפרשה ובסופה כתיב בני ישראל. דכתיב ואל בני ישראל תדבר לאמר איש כי ימות וגו'. והיתה לבני ישראל לחקת משפט וגו' א"כ עיקר סדר נחלות בגרים מנ"ל. והא כל כמה דלא אשכחן קרא לריבויי גרים אית לן למימר דאימעיטו מדכתיב בני ישראל. וא"כ היכי אפשר לילף בגיורת דיורשת את בנה מהיקישא דמטות מה מטה אב האב יורש את בנו אף מטה האם אשה יורשת את בנה. הא כיון דלר"ת והר"י ז"ל בגיורת קיימינן. הא גופא מנ"ל דבגרים האב יורש את בנו. ועוד דבהך קרא דמטות גופי' כתיב בני ישראל. דכתיב וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל וגו'. וא"כ אין הגרים בכלל. והיכי יליף מהך קרא לגיורת ובנה. ומיהו לזה היה אפשר לומר דכיון דבישראלית ע"כ לא מיתוקים קרא. כמו שהוכיחו בתוס' דישראלית אי אפשר לומר שתירש את בנה כדמוכחי קראי. הילכך אית לן למימר דאם אינו ענין לישראלית תניהו ענין לגיורת. אבל הא ודאי קשה היכי שייך הך היקישא בגיורת. הא בגיורת מטה אב גופי' לא ידענו שהאב יורש את לבנו. ויותר תמוה דבגרים ודאי אין דין ירושה לא מאב הבן ולא מבן לאב. כדאמרינן (פ"ק דקידושין) דגר את הנכרי אינו יורש אלא מדבריהם ונכרי את הגר וגר את וגר אינו יורש לא מדברי תורה ולא מדבריהם עיי"ש. עכצ"ל דמטה אב. דקאמר היינו בהיותו נכרי דקיי"ל נכרי יורש את אביו. כדילפינן התם (י"ז ע"ב) מקראי. ואכתי תמוה נהי דנפק"ל התם דנכרי יורש את אביו. אבל שיהא אב יורש את בנו מנ"ל כיון דבסדר נחלות כתיב בני ישראל. ופשיטא שאין נכרים בכלל. וגם עיקר דברי התוס' תמוהים לכאורה. דגם גיורת ובנה הו"ל בכלל גר שאינו יורש לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים. והיכי יתכן לומר שתירש את בנה כיון דאף בנה אינו יורשה. וכ"ש שלא תירש היא את בנה. דהרי מילתא פסיקתא אמרו התם דגר את הגר אינו יורש לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים. וכן נקטו בפשיטות כל הפוסקים. ובודאי נראה דאין חילוק בזה בין גר לגיורת. וכשם שאינו יורש את אביו הכי נמי אינו יורש את אמו הגיורת. והיכי יתכן לומר דלר"י בר"ש יורשת אפילו האם את בנה. מאי דליתא אפילו בישראל לדעת התוס'. מיהו לזה היה אפשר לומר דכוונת התוס' שם ע"פ מש"כ התוס' (פ"ק דכתובות י"א ע"א) ד"ה מטבילין וכו'. וז"ל והא דאמרינן (בריש בן סורר) גבי גזל הגר אם אין לאיש גואל איש אתה צריך לחזר אחריו אם יש לו גואל אבל קטן אי אתה צריך לחזר אחריו אם יש לו גואל. משכחת לה גר קטן מן התורה במעוברת שנתגיירה. כדאמרינן (בפרק הערל) נכרית מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה. והוי גר מן התורה דישראל גמור הוא. ואית ליה ממון מן התורה. כגון שירש את אמו. ואי אתה צריך לחזר עליו שאין לו יורשין שאינו מוליד. ואחיו מן האם אין יורשין אותו וכו' עכ"ל עיי"ש וא"כ אפשר לומר דגם מש"כ כאן דבגיורת קאמר. היינו בכה"ג שנתגיירה מעוברת שבנה יורשה מדאורייתא דישראל גמור הוא. ולר"י בר"ש גם אמו יורשת אותו דנפק"ל מהיקישא דמטות:

האומנם יש מקום לדון בזה עפמש"כ התוס' (פרק הגוזל עצים ק"ט ע"ב) ד"ה קטן. וז"ל קטן אי אתה צריך לחזור עליו. וא"ת גזל גר קטן היכי משכחת לה. והא אין זכייה לקטן כדאמרינן (בפ"ק דמציעא) דגזל קטן מדבריהם ולא מדאורייתא. ובירושה ליכא למימר. דגר אינו יורש אביו דבר תורה. וי"ל דדוקא מציעא וכו' אבל כשדעת אחרת מקנה אותו קני מדאורייתא וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דשם לא ניחא להו להתוס' בתירוצם שתירצו בכתובות שם אע"פ שהוא פשוט יותר. דבמה שתירצו בב"ק שם יש לפקפק טובא. כידוע שדעת הרבה מהראשונים ז"ל דגם בשדעת אחרת מקנה אותו לא קני מדאורייתא. ועי' ג"כ מש"כ התוס' ר"פ בן סו"מ (ס"ח ע"ב) ד"ה קטן עייש"ה. ונראה שטעמם דלא ניחא להו בב"ק שם בתירוץ זה. משום דלפי המתבאר בסוגיא דפרק הערל (ע"ח ע"א) ההיא דנכרית מעוברת שנתגיירה אין בנה צריך טבילה. היינו רק למ"ד עובר ירך אמו. אבל למ"ד עובר לאו ירך אמו הוא. אע"ג דטבילה לא צריך משום דאמו אינה חוצצת דהו"ל רביתי'. מ"מ אינו אלא כמתגייר בעצמו. דהו"ל בכלל גר שאינו יורש את אמו כמו שאינו יורש את אביו עיי"ש היטב. וא"כ אכתי למ"ד עובר לאו ירך אמו הוא הקושיא במקומה עומדת גזל גר קטן שמיעט הכתוב שאין צריך לחזר אחריו אם יש לו גואל היכי משכחת לה. ולכן נדחקו לתרץ בענין אחר. וא"כ כאן דרבי יוחנן קאמר לה משום רבי יהודה בר"ש. ורבי יוחנן הא ס"ל דעובר לאו ירך אמו. כמבואר שם בסוגיא דפרק הערל. ובתמורה (כ"ה ע"א) עיי"ש. ע"כ לא מיתוקם בנכרית מעוברת שנתגיירה דלדידי' גם בכהאי גוונא אינו יורש את אמו. וכ"ש שאין אמו יורשתו. ואע"ג דאותבי' רבי יוחנן לר"י בר"ש ממתניתין ומשמע דפליג עלי'. מ"מ היינו רק לענין שתירשנו אמו. דעל זה הוא דמייתי ראי' ממתניתין דאין האם יורשת בנה. אבל מ"מ משמע ודאי דבזה מיהת לא פליג על ר"י בר"ש דבר ירושה הוא מדאורייתא עכ"פ לענין שהוא יורש את אמו. וא"כ אפילו אם מיירי בנכרית מעוברת שנתגיירה אכתי קשה דהא לרבי יוחנן הו"ל בכלל גר את הגר שאינו יורש אפילו מדברי סופרים. וכ"ש מדאורייתא. ועוד דלא פליג רבי יוחנן עלי' אלא משום ראייתו ממשנתנו. והרי לדידי' בלא"ה אין מקום לדין זה כלל. דהא לדידי' הו"ל כגר את הגר שאינו יורש לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים:

ולכן נראה לומר בכוונת התוס' כאן ע"פ מה שראיתי להרש"ל ז"ל ביש"ש (ב"ק פ"ט סי' ס"ב) שהשיג על דברי התוס' בב"ק שם. וכתב וז"ל ובחנם פירשו כן. דדילמא איירי בהורתו ולידתו בקדושה שזה נמי אין לו יורשין ומסתמא גזל שלו נמי לכהנים. ומה שאמרו בגמרא גר קטן אע"פ שהוא ישראל ממש. לאו דוקא גר קאמר. אלא כלומר שהוא נקרא גר אגב אביו ואין לו יורשים. וזה יורש אביו מדאורייתא. דעד כאן לא אמרינן (פ"ק דקידושין) דגר אינו יורש את אביו אלא בלידתו בקדושה והורתו שלא בקדושה. אבל היכא דלידתו והורתו בקדושה יורש עכ"ל עיי"ש. וגם הר"ב פנים מאירות בחי' שם תמה מאוד על דברי התוס' בזה. וכתב ששוב מצא כן להרש"ל ביש"ש ושמח שכוון בזה לדעת הגדול עיי"ש. ולפ"ז גם דברי התוס' בפ"ק דכתובות ובר"פ בן סו"מ שם תמוהים בזה. ובעיקר תירוצם של הרש"ל והרב פ"מ כבר קדמם הרשב"א ז"ל בב"ק שם עיי"ש בדבריו. ואין ספק שגם מרבותינו בעלי התוס' ז"ל לא נעלם תירוץ זה. אלא דלא הוה ניחא להו לתרץ כן. משום דגר קטן קתני וזה לאו גר הוא. ומה שנדחק בזה הרש"ל ז"ל דגר לאו דוקא אלא שנקרא גר אגב אביו. הוא דוחק גדול. ולא ניחא להו להתוס' לומר כן. ותמיהני על הרש"ל ז"ל דלפי דרכו אמאי דחק שם לתרץ מאי דקשה הא אין נשבעין על טענת קטן. וכתב שם בשם הגהות מיימוני לתרץ דמיירי בקפץ ונשבע עיי"ש. ומלבד דאשתמיטתי' דברי התוס' שם (בר"פ בן סו"מ) שכבר הקשו ותירצו כן עיי"ש. בלא"ה תמוה דלפי דרכו יש לתרץ גם קושיא זו. דמיירי כשכבר תבעו אביו הגר בחייו ונשבע לו והודה ואח"כ מת הגר. ושוב מת גם הקטן שהיתה הורתו ולידתו בקדושה וירשו. כמש"כ הרש"ל בישוב קושיא הראשונה. אלא דהתוס' שם דחיקא להו תירוץ זה משום דלישנא דקרא ואם אין לאיש גואל משמע דעל הנגזל גופי' קאי. וכן כתב הרב המאירי ז"ל הובא בחמרא וחיי שם להרב כנה"ג עיי"ש. ובאמת תמיהני על הרב המאירי ז"ל דתיפוק לי' מדכתיב לאיש דהיינו גדול. ובהדיא אמרינן התם איש אתה צריך לחזר אחריו אם יש לו גואל קטן אי אתה צריך וכו'. הרי דודאי אי אפשר לפרש הך קרא אלא על הגר הזקן. אלא דמ"מ מאי דדייקינן מהך קרא דקטן אי אתה צריך לחזר אחריו אם יש לו גואל. בידוע שאין לו גואלין. שפיר מיתוקמא בהך גוונא. והכי קאמר קרא אם אין לאיש גואל וגו'. גדול אתה צריך לחזר אחריו אם יש לו גואל אחר חוץ מזה הקטן שידענו שמת. אבל הקטן שירש אותו אין צריך לדקדק אחריו אם יש לו גואל. משום שידוע שאין לו גואלין. ובזה אתי שפיר הכל. ודברי הרב המאירי ז"ל צ"ע אצלי. וביותר תמוהים דברי הרש"ל דהרי עפ"ז שוב לא צריך כלל לדחוק ולומר דגר לאו דוקא נקט אלא אגב אביו נקרא גר. שהרי באמת לא נזכר בגמ' כלל לשון גר על הקטן. לא בב"ק שם ולא בפרק בן סו"מ שם עיי"ש. וא"כ שפיר איכא לאוקמי בהך גוונא שכתב הרש"ל ז"ל ואתי שפיר הכל. ואין צריך לידחק דמיירי בקפץ ונשבע. אלא בשבועת הדיינין ע"פ תביעת הגר עצמו. ולכן דברי הרש"ל ז"ל מתמיהים אצלי. אלא דמ"מ להתוס' איכא למימר דלא משמע להו מסתימת התלמוד לאוקמי בהכי. ואין להאריך בזה. ועפ"ז אפשר לומר דגם כונת התוס' כאן שכתבו דבגיורת קאמר דיורשת את בנה שלא יהיו נכסיו הפקר. היינו בכהאי גוונא שהיתה הורתו ולידתו של בנה זה בקדושה. דישראל גמור הוא ויורש את אמו מן התורה. וכמש"כ לנכון הרש"ל ז"ל שם. ולזה קאמר ר"י בר"ש דגם אמו זו הגיורת יורשת אותו כדי שלא יהיו נכסיו הפקר. משום דאין לו יורשין אע"פ שישראל גמור הוא. כן נראה מוכרח בכוונתם:

ומעתה עפ"ז נראה דבענין זה אע"ג דירושה דאורייתא היא. מ"מ אפי' לדעת החנוך עשה להמוריש. דהיינו הבן או הבת. להוריש את האם. ליכא הכא. דאע"ג דלענין עיקר הירושה דריש ר"י בר"ש מהיקישא דמטות מה מטה האב בישראל אב יורש את הבן. אף מטה האם אשה יורשת את בנה. והיינו בגיורת. ומשום דמיירי בענין שהבן ישראל גמור הוא. שהיתה הורתו ולידתו בקדושה. הילכך אית לן לאקושי מטה האם שלו למטה אב דישראל. אע"ג דהך היקישא בישראל דוקא כתיבא. דהא בהך קרא דמטות כתיב בני ישראל. שאין גרים בכלל. מ"מ היינו דוקא לענין עיקר הירושה. ומשום דבזה מידריש ההיקש על הבן עצמו שהוא ישראל גמור. והוא בכלל בני ישראל דכתיב בהך קרא ובפרשת נחלות. לומר דמה מטה האב הבן או הבת מפילין נחלתם לאביהם כשמתו. אף מטה האם בענין זה מנחילין נחלתם לאמן. שכשמתו נופלת נחלתן להאם. אבל לענין העשה שעל המוריש שיהא מצווה ועומד להוריש נחלתו לאמו. ואם צוה שלא תירש יהא עובר עלה בעשה כמו בישראל אין לנו. שאין העשה מזהרת אלא על ישראל דוקא. דבפרשת נחלות נאמר בראשה ובסופה בני ישראל למעט את הגרים. ומהיקישא ליכא נמי לריבויי גרים. משום דבהך היקישא גופא בני ישראל כתיב. ולית לן לאוקמי היקישא אלא לעיקר הירושה. דבזה לא מיתוקמא היקישא אלא על המוריש בלבד שירושתו נופלת ליורשו. דירושה באה מאיליה. כדאמרינן בפרק מי שמת (קמ"א ע"ב קמ"ב ע"א) עיי"ש. אבל לא לענין שיהא מוזהר על הגר בעשה. דלא קיימא העשה אלא על יורש ישראל ולא על גר. כן נראה לצדד בזה דלא תקשה מההיא סוגיא לדעת החנוך בזה:

אלא דעיקר דברי התוס' בזה תמוהים אצלי טובא לענ"ד. דמלבד דכבר כתב הרא"ש ז"ל בתוספותיו בשם הר"מ ז"ל (מהר"ם מרוטנבורג) שאין דבריהם מוכרחים כלל. ועיקר קושייתם בלא"ה לק"מ. (הובא בש"מ שם) עיי"ש. וגם מדברי הרי"ף והרא"ש ז"ל שם והרמב"ם ז"ל (בריש הלכות נחלות) ושאר כל הראשונים ז"ל משמע בהדיא דס"ל דהסוגיא מתפרשת כפשוטה בישראלית ולא בגיורת. מדלא הזכירו בענין זה גיורת כלל. דאל"כ הו"ל להזכיר בהדיא דאפי' בגיורת אינה יורשת את בנה אף ע"ג שאין לו יורשים אחרים ויהיו נכסיו הפקר. למאי דקיי"ל דלא כר"י בר"ש. דהרי לדעת התוס' אפי' ר"י בר"ש לא קאמר אלא בגיורת דוקא שלא יהיו נכסיו הפקר. ותמיהני על הרב תרומת הדשן ז"ל (סי' שנ"ב) דנקט דברי התוס' בזה כדבר מוסכם לכל הפוסקים דסוגיא דהתם באם גיורת מיירי עיי"ש. ולענ"ד מכל הפוסקים כולם איפכא משמע דס"ל כדעת הרא"ש בשם מהר"ם ז"ל דהסוגיא לא מתפרשת אלא כפשוטה בישראלית ולא בגיורת. וכן מבואר בתשובת רבינו הגאון ז"ל (בתשו' הגאונים זכרון לראשונים סי' תק"מ) עייש"ה. וא"כ דין הגיורת לא נתבאר בהדיא בגמרא כלל. ומסברא ודאי נראה דלא עדיפא בזה גיורת מישראלית. ועכ"פ לא נתבאר דין זה בגמרא כלל לדעת כל הראשונים ז"ל:

האומנם ראיתי להבה"ג (הלכות נחלות) שכתב וז"ל וברא הוא דירית לאמיה. ואם לבן לא ירתא דכתיב ממשפחתו וירש אותה עכ"ל עיי"ש. ומבואר דכונתו בזה למיפסק הילכתא כמשנתנו ולאפוקי מדרבי יוחנן משום רבי יהודה בר"ש דאמר דבר תורה האב יורש את בנו והאשה יורשת את בנה. וכן פסקו כל הפוסקים חוץ מפסקי מהרי"ח ז"ל שהביא בתרומת הדשן שם דמספקא ליה אם הילכתא כמתניתין או כר"י בר"ש עיי"ש. אבל יש לתמוה טובא על מש"כ הבה"ג ראיה מדכתיב ממשפחתו וירש אותה. דזהו נגד סוגיא דבב"ב שם בדוכתה דמבואר דאפי' תנא דמתניתין לא פליג אדר"י בר"ש אלא משום דדריש לה מדכתיב וכל בת יורשת נחלה. יורשת ואינה מורשת. אבל אי לאו הך קרא הוה מודה גם הוא לר"י בר"ש דדריש מטות לאקושי מטה האם למטה האב מה מטה האב אב יורש את בנו אף מטה האם האשה יורשת את בנה. ולכ"ע לא הוה ממעטינן ירושת האם את בנה מדכתיב ממשפחתו וירש אותה כמש"כ הבה"ג. ועי' מש"כ שם הרשב"ם ז"ל (קי"ד ע"ב) ד"ה יורשת עייש"ה. והיה נראה לומר בזה דס"ל להבה"ג כמש"כ התוס' דאף ר"י בר"ש לא קאמר אלא בגיורת. ומשום דלית ליה יורשים אחרים ממשפחת האב ואי לא יירשו אותו משפחת האם יהיו נכסיו הפקר. אבל בישראל דאיכא משפחת האב. ודאי דרשינן ממשפחתו וירש אותה משפחת אב היא שקרויה משפחה ויורשתו. אבל משפחת האם אפי' ליכא אב אינה יורשתו. כן היה נראה מוכרח בדעת הבה"ג. וא"כ אשכחן תנא דמסייע לדעת התוס'. אלא דלפ"ז ע"כ מתבאר מזה דדוקא בישראלית הוא שפסק הבה"ג דאין האם יורשת את בנה אבל גיורת דליכא משפחת אב ס"ל דקיי"ל כר"י בר"ש דהאם יורשת את בנה ואין נכסיו הפקר לאחר מותו. וא"כ הדבר תמוה מאוד אמאי השמיט הבה"ג הלכה זו ולא הביא בפירוש דברי רבי יוחנן בשם רבי יהודה בר"ש להלכה. ובשאילתות (פ' פנחס שאילתא קל"ה) כתב דין זה מילפותא דוכל בת יורשת נחלה כבסוגיא דגמרא שם. וכמש"כ ג"כ הרי"ף והרא"ש שם. אבל מ"מ גם הם לא הזכירו גיורת כלל ומשמע ודאי דס"ל דהסוגיא מתפרשת כפשטה בישראלית. וראיתי להמפרש בשאילתות שם שהביא משאילתות כת"י דאיתא שם כמו בה"ג שם. ואין ספק כי הבה"ג נמשך בזה אחר השאילתות כדרכו. ונראה ודאי דזו הנוסחא העקרית בשאילתות. כיון שכן היה גם לפני הבה"ג. וא"כ מדברי השאילתות והבה"ג משמע דס"ל כדעת התוס' אלא דכבר נתבאר דזה לא יתכן. דא"כ עכצ"ל דס"ל דקיי"ל כר"י בר"ש וא"כ הו"ל להביא דבריו להלכה. ובפרט דאיכא בזה נמי נפק"מ לענין ישראלית אמו של שתוקי וכמשכ"ל. ובלא"ה תמיהני לדעת התוס' דא"כ מאי פריך רבי יוחנן לר"י בר"ש מדתנן האשה את בנה והאשה את בעלה ואחי האם מנחילין ולא נוחלין. ולא אשכח פירוקא. וא"ל משנתנו איני יודע מי שנאה. ולדעת התוס' מאי תיובתא. והא מתניתין ודאי בישראלית מיירי ולא בגיורת. דהא בגרים לא שייך כל סדר נחלות האמור במשנתנו. דגר את הגר אינו יורש לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים. וגר את הישראל לא משכחת לה אלא בבנים שהוליד אח"כ והיתה הורתן ולידתן בקדושה. או בגיורת שנתגיירה מעוברת למ"ד עובר ירך אמו כמשכ"ל. ומתניתין סתמא קתני. ומשמע ודאי דרק בישראל מיירי ולא בגרים. והו"ל לשנויי מתניתין בישראל מיירי ולא בגרים. ודבריהם צ"ע אצלי כעת. ועכ"פ לפי דעת כל שאר ראשונים ז"ל שמפרשים הסוגיא כפשטה בישראלית ע"כ מוכח משם שלא כדעת החנוך. ואפי' לשיטת התוס' אכתי צ"ע לכאורה דהרי כיון דעיקר החילוק שחילקו התוס' בין גיורת לישראלית. היינו משום דבגיורת כיון דלית ליה למוריש יורשים אחרים יהיו נכסיו הפקר וא"כ גם בישראל משכחת לה דין זה דר"י בר"ש בשתוקי דגם הוא אין לו יורשין אחרים אלא אמו בלבד. ואם לא תירשנו אמו יהיו נכסיו הפקר. וכן כתב בהדיא בתרומת הדשן שם דאמו של שתוקי דינה לענין זה כגיורת ממש. והובא ג"כ בב"י ובדרכי משה (חו"מ סי' רע"ו) עיי"ש. ובזה יש מקום קצת לתרץ מה שהקשיתי לדעת התוס' ממאי דמותיב רבי יוחנן לר"י בר"ש ממתניתין כמבואר. ואין להאריך בזה כאן. וא"כ לפ"ז הדרא קושיא לדוכתה. מאי דמשני לתנא דמתני' דלעולם דריש מטות ושאני הכא דא"ק וכל בת יורשת נחלה יורשת ואינה מורשת. ולדעת החנוך מאי ראיה מהך דיוקא. ודילמא לא מיעט הכתוב אלא ממצות עשה בלבד ולא מעיקר הירושה. ואע"ג דבגיורת ליכא למימר הכי כמשכ"ל דבגיורת בלא"ה עשה ליכא. מ"מ כיון דהך דינא שייך גם בישראלית אמו של שתוקי דלדעת החנוך ודאי גם היא בכלל עשה זו. א"כ דילמא לא אתי קרא למעוטי אלא אמו של שתוקי ממצות עשה לחוד ולא מעיקר הירושה. וממילא מבואר דגיורת לא אמעיטא כלל. דעשה הרי בלא"ה לית בה. ומעיקר הירושה איכא למימר דלא מיעטה הכתוב. דלא קאי מיעוטא דקרא אלא אשתוקי ולענין העשה בלבד. ובפרט דבהך קרא נמי בני ישראל כתיב שאין הגרים בכלל. ובודאי נראה יותר לאוקמי קרא לשתוקי דהו"ל בכלל בני ישראל ככל ישראל. אבל גיורת דלא שייכא בה מיעוטא אלא לענין עיקר הירושה. לעולם אימא לך דלא אימעיטא. ואכתי הקושיא לתנא דמתני' במקומה עומדת אי דריש מטות אשה נמי תירש את בנה. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה שלא כדעת החנוך. והילכך ע"כ לא מיתוקים הך מיעוטא אלא לענין עיקר הירושה שלא תירש האשה את בתה או בנה כלל. ושפיר קא משני. ומיהו קצת היה אפשר לומר לדעת החנוך דעשה זו אפי' לדידיה דאית בה עשה להמוריש. מ"מ לא קאי אלא על הנך יורשי נחלה שמפורשים בהדיא בקרא ולא אהנך דלא נפקי אלא מדרשא. וכההיא דאמרינן (פרק השואל צ"ה ע"א) כי כתיב אם בעליו עמו אהנך חיובי דכתיב בהו בהדיא הוא דמיכתב עיי"ש. וכיו"ב כתבו התוס' (ריש ב"ק ג' ע"א) סוף ד"ה לא עשרה וכו' דקרא דונפל לא ממעט אלא אמאי דכתיב בקרא בהדיא דהיינו בור עשר. ולא אמאי דלא נפיק אלא מדרשא מייתורא דקרא עיי"ש. וכן כתבו התוס' (בפרק בתרא דמכות י"ד ע"א) ד"ה ההוא וכו' דונכרתו לא קאי אלא אעריות המפורשות בהדיא ולא על בת אביו ובת אמו דלא נפק"ל אלא מייתורא דקרא עיי"ש. וכיו"ב אשכחן בכמה דוכתי. וא"כ הכא נמי בירושת האשה את בתה או בנה דאפי' לרבי יהודה בר"ש לא נפק"ל אלא מדרשא דמטות ודאי ליתא בכלל העשה שעל המוריש להורישה. וא"כ ע"כ הך מיעוטא דכל בת יורשת ולא מורשת לא קאי אלא על עיקר הירושה ולא על העשה. דבלא"ה כל כיו"ב ליכא בהו עשה. אלא שיש לפקפק בזה הרבה וגם מדברי החנוך גופי' שם לא משמע הכי כלל עיי"ש בדבריו. וא"כ עכ"פ מתבאר דאין שום יסוד לדעת החנוך בזה. ואיפכא מוכח מכמה דוכתי ומדברי הגאונים ושאר ראשונים ז"ל מתבאר דלא ס"ל הכי. וא"כ יפה עשו הגאונים ז"ל ושאר ראשונים שלא מנו מצוה זו אלא במנין הפרשיות:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.