ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/פרשה/כח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג פרשה כח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

והבכור פי שנים יכיל. זו היא פרשת משפט הבכורה שמנו הבה"ג וסייעתו ז"ל. ובאזהרותיו שע"פ עשה"ד (דבור כבד) כתב רבינו הגאון ז"ל סדר נחלות פי שנים. ואין דבריו אלו מבוררים אם כוונתו בזה למנות סדר נחלות ומשפט הבכורה במצוה אחת. וזה כדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו. וא"כ צריך לומר דכאן שמנאן שתים חזר בו מדעתו שם. או דכוונתו גם שם למנותן שתים. וסדר נחלות היא מצוה בפ"ע. ופי שנים מצוה בפ"ע. וזה נכון יותר שלא נצטרך לומר שחזר בו. ולשון יכיל שכתב כאן. נראה שהוא מלשון הכתוב לא יוכל לבכר וגו'. כלומר שאינו יכול אלא להורישו פי שנים. ואי אפשר לו לבטל משפט הבכורה בשום ענין. והנה כבר הבאתי לעיל (פרשה כ"ו) דברי הרמב"ן ז"ל בלאוין המחודשים שלו (מצוה י"ב). שכתב שיש בזה עשה ול"ת מדכתיב את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים. וזו מצות עשה שחייבו הכתוב להכירו בבכור ולתת לו פי שנים. וכתיב לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור וגו'. וזו היא מניעה ואזהרת לאו. ואם אמר האב במותו איש פלוני בני בכור לא יירש פי שנים. או שאמר שיקח הפשוט עם הבכור בשוה. עבר על הלאו הזה. ובעשה. וכתב דהרמב"ם ז"ל שכחן שתיהן. אבל הבה"ג נזכר בזו המצוה. שאמר בפרשיות המשלימות לו מצות עשה פרשת נחלות. ופרשת משפט הבכורה עכת"ד ז"ל בקצרה. וכן כתב בנמוקיו על התורה (פרשת תצא כ"א ט"ו) עיי"ש. והנה גם לפי דבריו לא מנה גם הבה"ג אלא העשה דאת הבכור בן השנואה יכיר בלבד. אבל לאו דלא יוכל לבכר גם הבה"ג לא מנה. והדבר תמוה אצלי אמאי לא ביאר טעמו של הבה"ג שהשמיט לאו זה. אף שדרכו בכל כיו"ב למנות שניהם. ובפרט דלפמש"כ הרמב"ן ז"ל שם הדבר מבואר בספרי להדיא דקרא דלא יוכל לבכר הוא אזהרת לאו. ממה שאמרו שם לא יוכל לבכר מלמד שאינו רשאי לבכר. יכול לא יבכר ואם בכר יהא מבוכר ת"ל לא יוכל לבכר. הא אם בכר אינו מבוכר עיי"ש. וא"כ אמאי לא מנה הבה"ג ז"ל לאו זה. ואמאי לא השיג אלא על הרמב"ם ולא על הבה"ג. וגם מש"כ דכוונת הבה"ג למנות עשה דיכיר. תמוה אצלי טובא. דהרי עשה זו לפי מה שביאר הרמב"ן ז"ל גופי' ענינה מצות המוטלת חובה על האב היא. והו"ל מצוה המסורה ליחיד ומקומה במנין שאר העשין. וא"כ לא הו"ל להבה"ג ז"ל למנותה במנין הפרשיות. שהן מצות המסורות לצבור ולב"ד ולא ליחידים וגם עיקר דבריו בעשה זו צ"ע אצלי טובא:

ומלבד דאין שום מקור לזה בשום דוכתא. אדרבה משמע איפכא מדברי הספרי גופי' שהביא שם. דמדלא אמרו שם כן אלא אקרא דלא יוכל לבכר. ולא על קרא דהבכור בן השנואה יכיר. ולא אמרו דזו היא מצות עשה כדרך הספרי בשאר מקומות כיו"ב. משמע שאין זו מצות עשה. והיינו משום דהך קרא איצטריך לגופי'. לומר שהאב נאמן להכירו לומר עליו שהוא בכור. וכדדריש שם בספרי גופי' (פרשת תצא פיסקא רי"ז) כי את הבכור בן השנואה יכיר יכירנו לאחרים. מלמד שנאמן לומר זה בני בכור וכו' עיי"ש. ואפי' אמר על תינוק בין הבנים שהוא הבכור. אע"פ שבכך עושה הוא שאר בניו ממזרים נפק"ל מהך קרא שנאמן. לר"י דקי"ל כוותי'. כמבואר בפרק יש נוחלין (קכ"ז ע"ב). ובפרק בתרא דקידושין (ע"ח ע"ב) עיי"ש ובראשונים שם. וכיון דאיצטריך קרא לגופי' אין לומר דאתי למצות עשה. וכמבואר בסוגיא דרפ"ק דסוטה (ג' ע"א) ובשאר דוכתי. ובסה"מ (שורש שמיני) עיי"ש. וגם מדלא קאמר אלא מלמד שנאמן לומר זה בני בכור. ולא קאמר דעדיפא מינה שמצוה לומר זה בני בכור. משמע דמצות עשה ליכא עלי' דאב לומר כן. אלא שהאמינתו תורה אם אמר כן. וגם כבר הוכיחו קצת אחרונים ז"ל שלא כדעת הרמב"ן ז"ל מסוגיא דפרק יש נוחלין שם ופרק בתרא דקידושין. דפרכינן בשלמא לרבי יהודה היינו דכתיב יכיר. אלא לרבנן יכיר למה לי. ומשני בצריך היכירא. ופריך עלה למאי הילכתא למיתב ליה פי שנים. לא יהא אלא אחר. אילו בעי למיתב לי' מתנה מי לא יהיב לי'. ודחיק התם לשנויי עיי"ש. והשתא לדעת הרמב"ן ז"ל מאי קושיא. והא איצטריך קרא בצריך היכירא לענין שמצווה ועומד להכירו בבכור. ואם לא הכירו עובר בעשה. אלא ודאי ע"כ מתבאר מזה דאפי' לרבנן ליכא בהכי מצות עשה. וכן נראה לי להוכיח מדאמרינן (פרק יש נוחלין קי"א ע"ב) דבירושת האם ג"כ היה ראוי לומר דבכור נוטל פי שנים מדכתיב מטות ואיתקיש מטה האם למטה האב. מה מטה האב בכור נוטל פי שנים אף מטה האם בכור נוטל פי שנים. אלא דאתי קרא ואפקי' מההוא היקישא מדכתיב בכל אשר ימצא לו. ולא לה. או מדכתיב ראשית אונו ולא אונה עיי"ש. והשתא אימא דלא מיעט קרא אלא דעל האם ליכא מצות עשה להכירו כמו על האב. ומנ"ל למיעקר היקישא דמטות לגמרי. לומר שאינו נוטל פי שנים כשידענו שהוא בכור. אלא ודאי גם באב ליכא בהכי מצות עשה. והכי נמי יש להוכיח מדאמרינן התם (קכ"ו ע"ב) אמר רבי אמי טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים. דאמר קרא והיה הבן הבכור לשנואה עד שיהי' בן משעת הווייה וכו'. אמימר אמר אף אינו ממעט בחלק בכורה שנאמר וילדו לו בנים עד שיהא בן בשעת לידה עיי"ש. ולדעת הרמב"ן ז"ל מנ"ל לחדש חידוש גדול כזה מהך מיעוטא דקרא. ודילמא לעולם לענין עיקר דינא כיון דהשתא איגלאי מילתא למפרע דזכר הוה בשעת הוויה ולידה. יש לו דין בכור. ואם הוא פשוט ממעט חלק בכורה. ולא אתי קרא למעוטי בכה"ג אלא ממצות עשה ול"ת שעל האב. דאין בזה מצות עשה על האב להכירו בבכור. וגם לא עבר בל"ת דלא יוכל לבכר אם עבר וביכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור. וגם קרא דוילדו לו בנים איכא למימר דלא למעוטי אתי. לומר שאינו ממעט בחלק בכורה אף ע"ג דאיגלאי מילתא למפרע דמעיקרא בשעת לידה זכר הוה. אלא לאידך גיסא לריבויי אתי. דאפי' היו בנים בשעת לידתן אפי' הכי קא עבר על הבכור בעשה. ואם ביכר אחד מפשוטים אלו על הבכור עובר עליו בלאו דלא יוכל לבכר וגו'. וכ"ש כשהיו טומטמים ונקרעו אח"כ. אלא ודאי מוכח מזה שאין כאן לא לאו ולא עשה. והכי נמי יש להוכיח מדאמרינן התם (פרק מי שמת קמ"ב ע"ב). אמר מר ברי' דר"י משמי' דרבא בן שנולד לאחר מיתת אביו אינו ממעט בחלק בכורה. מאי טעמא וילדו לו אמר רחמנא והא ליכא וכו'. בפומבדיתא מתנו הכי וכו' בכור שנולד לאחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים. מאי טעמא יכיר אמר רחמנא והא ליתא דיכיר עיי"ש. והשתא אם איתא דקרא דיכיר הו"ל מצות עשה להאב שיכירנו. היכי משמע לי' מהך קרא למעוטי שאינו נוטל פי שנים משום דליתא דיכיר. הא ודאי ע"כ לא מיירי קרא אלא בחיי האב שהטיל עליו הכתוב חובה להכירו. וכשמת ולאו בר קיומי מצוה הוא. מכל מקום אית לן למימר שנוטל פי שנים. דמהיכא תיתי לן לומר דפקע זכותי' דבכור שלא יטול פי שנים משום דליתא לאבוה לקיים המצוה שעליו להכירו בבכור. כיון דאנן קים לן בי' דבכור הוא גם בלא הכרה דאבוה. וקרא דיכיר לא אתי אלא למצות עשה להטיל חובה על האב להכירו. ואם לא הכירו יעבור בעשה. אבל לעכב על הבכורה שלא בהכרת האב מנ"ל. ולזה ליכא שום גילוי בקרא. אלא ודאי קרא לא למצות עשה אתי. וס"ל לרבא דלא אתי הך קרא להשמיענו אלא דהכרת הבכור במשפט הבכורה בידי' דאבוה הוא. וכל דליתי' לאבוה שיכירנו הרי הוא כאילו לא הכרנוהו כלל בבכור. ולא נודע אצלנו בתורת בכור לענין זה. דאפשר אם היה האב לפנינו היה אומר על אחר שהוא הבכור. ולו משפט הבכורה. ולכן אין דינו של זה ליטול פי שנים. וכן במימרא קמייתא דמר ברי' דר"י משמי' דרבא קשה. דאם איתא דקרא דלא יוכל לבכר וקרא דיכיר לל"ת ועשה הוא דאתו. מנ"ל למעוטי נולד לאחר מיתת אביו שאינו ממעט בחלק בכורה. ודילמא לא אתי קרא דוילדו לו אלא לרבותא. לומר דאף ע"פ שנולד לאביו בחיים. ולא גרע בהכי מאחיו הבכור. אפי' הכי אם הכירו אביו בבכור תחת הבכור. הרי זה עובר עליו בל"ת ועשה. אבל שלא ימעט בחלק בכורה כאילו ליתא כלל. מהיכא תיתי לן. אלא ודאי עכצ"ל דאין כאן ל"ת ולא עשה. ולהכי ע"כ קרא למעוטי הוא וגזה"כ הוא:

ולכאורה היה נראה שיש מקום לדון בזה דאדרבה מההוא דהתם יש להביא ראיה לדעת הרמב"ן ז"ל. עפמש"כ הרשב"ם ז"ל בההיא דפרק יש נוחלין שם (קכ"ו ע"ב) וז"ל אמר ר"א בכור שנולד טומטום שאין ניכר בו לא זכרות ולא נקבות. ולאחר זמן נקרע וכו'. ורבותא נקט דאע"ג שנמצא זכר גמור. וכ"ש אנדרוגינוס שאין ספיקו עתיד להודע עכ"ל עיי"ש. וכבר תמה על דבריו אלו הר"י אשכנזי ז"ל (במח"י חו"מ ריש סי' רע"ז) דמאי ענין אנדרוגינוס דהו"ל ספק ואינו יורש כלל במקום זכר אפי' כפשוט. לכאן דלא מיירי אלא בחלק בכורה. וקרא דיליף מיניה בבכורה ובמקום בנים הוא דמיירי. והניח דבריו בתימא עיי"ש. וכן ראיתי לקצת משאר אחרונים שעמדו בזה והניחו בתימא. אבל לדידי אין התימא על הרשב"ם ז"ל. דיותר יש לתמוה בזה על ברייתא דספרי (תצא. פיסקא רט"ו) דתניא התם והיה הבן הבכור ולא טומטום ואנדרוגינוס. הבכור ולא הספק עיי"ש. וא"כ תמיהא זו בעינה היא על הספרי. ולכן היה נראה לומר דמזה ראי' לדעת הרמב"ן ז"ל דיש בזה עשה ול"ת. ומאי דממעטינהו מחלק בכורה. אע"ג דאפשר לאוקמי מיעוטא דקרא רק לענין העשה ול"ת בלבד. איכא למימר דס"ל דחדא באידך תליא. דכל דמיעטי' קרא מהעשה והל"ת אימעיט ג"כ לגמרי מחלק בכורה. ומאי דנקט רבי אמי רק שאינו נוטל פי שנים. לרבותא הוא דנקטי' דאימעיט מקרא לגמרי ממשפט הבכורה. וכ"ש שלא שייכי בי' העשה והל"ת. דהרי עיקר העשה ול"ת אלו לא באו אלא משום חלק הבכורה. כדכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים. והשתא עפ"ז אפשר לומר דמאי דקא ממעט הכא בספרי אנדרוגינוס וספק. היינו לענין מצות ההכרה שעל האב. דסד"א דמצד ספק חייב להכירו בתורת ספק בכור. ואף ע"פ שאינו נוטל פי שנים גם לאחר ההכרה של אביו וגם חלק פשוט אינו נוטל כיון שיש לו אחים. מ"מ כיון דאין זה אלא משום ספק הוה סד"א דמ"מ לא מיפטר האב ממצות עשה דיכיר. כיון דקמי שמיא גליא. ואפשר דבכור הוא. ואם יבא אליהו ויאמר דזכר הוא. נוטל פי שנים ע"פ הכרה זו. אלא דעכשיו דספיקא הוא לדידן אינו יורש כלום במקום אחים. ומ"מ האב לא מיפטר ממצותו מספק. קמ"ל דאימעיט מקרא לגמרי ועי' בסוגיא דפ"ק דחגיגה (ד' ע"א) ובתוס' שם. ובשבת (פרא"ד קל"ו ע"ב) ובתוס' שם ובשאר דוכתי עייש"ה. והשתא עפ"ז היה אפשר לצדד בזה ג"כ בכונת הרשב"ם ז"ל. דאף ע"ג דאנדרוגינוס לא שייך הכא לענין ירושת חלק בכורה כלל. כיון דאפי' חלק כפשוט לית לי'. מ"מ הו"ל למינקטי' מיהת לענין מצות הכרה שעל האב ממצות עשה דיכיר. ולזה כתב הרשב"ם ז"ל דנקט טומטום לרבותא אע"פ שנתברר ספיקו שנקרע ונמצא זכר. וכ"ש אנדרוגינוס שאין ספיקו עומד להתברר. וא"כ מתבאר מזה לכאורה כדעת הרמב"ן ז"ל שיש בזה מצות עשה על האב מקרא דאת הבכור בן השנואה יכיר וגו'. אבל נראה דודאי זה ליתא. דמלבד דלא נראה כלל לומר דחדא באידך תליא. דאם מיעטי' קרא ממצות עשה דיכיר אימעיט נמי מעיקר משפט הבכורה. דמאי ענין זה לזה. ובודאי הסברא נותנת דכל שאפשר לאוקמי מיעוטא דקרא רק לענין למיפטרי' לאבוה ממצות עשה דיכיר לית לן למעוטי' מעיקר משפט הבכורה. כל כמה דלא גלי קרא בהדיא למימעטי' אף לענין זה. בלא"ה גם עפ"ז לא מתיישבים דברי הספרי שם. דודאי כיון שאינו נוטל פי שנים. ואפי' כפשוט אין דינו ליטול במקום אחין. לא צריך קרא לממיעטי' ממצות הכרה. שהרי מעכשיו אפי' אתי אליהו ויאמר דזכר הוא אין לו משפט הבכורה. דלא עדיף מטומטום שנקרע ונמצא זכר שמיעט הכתוב ממשפט הבכורה. וא"כ אין הכרת האב מועלת לו כלום. וכן מתבאר בהדיא מדאמרינן התם לקמן (קכ"ז ע"א) אמר רבא תניא כוותי' דרבי אמי בן ולא טומטום בכור ולא ספק. בשלמא בן ולא טומטום. כדרבי חמי (דטומטום שנקרע אע"פ שנמצא זכר אינו נוטל פי שנים. רשב"ם ז"ל). אלא בכור ולא ספק לאפוקי מאי. לאפוקי מדדרש רבא. דדרש רבא שתי נשים שילדו שני זכרים במחבא וכו' עיי"ש. והשתא מאי פריך. והא איכא למימר דאתי לאפוקי ממצות עשה דהכרה דאבוה. ועכצ"ל חדא מתרתי או דמזה מוכח בעיקר הדבר שלא כדעת הרמב"ן ז"ל דס"ל דאיכא בזה מצות עשה. או דעכ"פ מוכרח מזה דבספק לא צריך קרא למעוטי ממצות הכרה מטעם שביארנו. וא"כ גם לפי דעת הרמב"ן ז"ל לא מתיישבי בהכי לא דברי הספרי שם ולא דברי הרשב"ם ז"ל. וא"כ ליכא מהתם שום סייעתא לדעת הרמב"ן ז"ל. ואדרבה איפכא מוכח מהתם וכמו שנתבאר:

ובאמת דע"פ סוגיא דהתם משמע ודאי שלא כגירסא שלפנינו בספרי שם. דלפי הנראה ודאי ההיא ברייתא דמייתי רבא לסיועי לרבי אמי. היינו הך ברייתא עצמה השנויה בספרי שם. וא"כ מבואר מזה דלא גרסינן התם אנדרוגינוס כלל אלא טומטום וספק בלבד. ומיהו בכל הספרים איתא כגירסא שלפנינו בספרי שם. וכן הוא ג"כ גירסת הילקוט שם עיי"ש. וא"כ ודאי דברי הספרי תמוהים. וכבר ראיתי להר"ד פרדו ז"ל בספרי דבי רב שנתעורר בזה. אבל לא אמר בה כלום עיי"ש בדבריו. והנראה בזה ע"פ מאי דתנן (פרק הערל פ"א ע"א) רבי יוסי ורבי שמעון אומרים אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה וכו'. ר"א אומר אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה כזכר. ובגמרא שם איפליגו רבי יוחנן ור"ל אליבא דרבי יוסי ורבי שמעון. דלר"ל לא קאמרי דמאכילה בתרומה אלא בתרומה דרבנן. אבל לא בתרומה דאורייתא. משוס דס"ל אנדרוגינוס ספיקא הוא. אבל לרבי יוחנן מאכילה אף בתרומה דאורייתא ובחזה ושוק. משום דזכר ודאי הוא. והתם (לקמן פ"ב ע"ב) פרכינן עלי' דרבי יוחנן מדתנן ר"א אומר אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה כזכר. מכלל דת"ק ספוקי מספקא לי'. ומשני בין למר בין למר מפשט פשיטא ליה. איכא בינייהו סקילה משני מקומות. דמר סבר חייבין עליו סקילה משני מקומות. ומר סבר כזכר. ותו אמרינן התם (לקמן פ"ג ע"א) אמר רב ליתא למתניתין מקמי ברייתא. דתניא רבי יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפ"ע הוא ולא הכריעו בו חכמים אם זכר אם נקבה. ופרכינן אדרבה ליתא לברייתא מקמי מתניתין. ומשני מדשבקי' רבי יוסי לבר זוגי' ש"מ הדר ביה עיי"ש. ופירש"י וז"ל מדשבקי' רבי יוסי לר"ש בן זוגי' דאיירי בהדי' במתניתין. ואיירי בברייתא לחודי'. ש"מ הדר בי' וכו' עכ"ל עיי"ש. ומתבאר מזה דרב כרבי יוחנן ס"ל דלרבי יוסי ור"ש ס"ל דאנדרוגינוס זכר ודאי הוא ומאכילה אף בחזה ושוק ותרומה דאורייתא. אלא דס"ל לרב דרבי יוסי הדר בי' בברייתא וקאמר דאנדרוגינוס ספיקא הוא. אבל ר"ש לא הדר בי' ממאי דקאמר במתניתין. וס"ל דאנדרוגינוס זכר ודאי הוא. ולכאורה יש מקום להקשות לפ"ז בהא דתניא התם בספרי והיה הבן ולא טומטום ואנדרוגינוס והא קיי"ל דסתם ספרי ר"ש. והרי לר"ש אנדרוגינוס זכר ודאי הוא. והיכי ממעט לי' מדכתיב והיה הבן. ובפרט דרב הוא דסתמי' לספרי. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לחבורו הגדול עיי"ש. וכ"כ הרב המאירי ז"ל בפתיחה לאבות עיי"ש. וא"כ רב הוא דסתמי' להספרי אליבא דר"ש. והרי לרב גופי' ס"ל אליבא דר"ש דאנדרוגינוס זכר ודאי הוא. והרי התם אמרינן (פ"ג ע"ב) א"ר שזבי א"ר חסדא לא לכל אמר ר"א אנדרוגינוס זכר מעליא הוא וכו' עיי"ש. ומדלא קאמר הכי אלא על ר"א דבסיפא ולא קאמר הכי על ר"י ור"ש דברישא. משמע לכאורה דלר"י ור"ש במתני' זכר מעליא הוא לכל דבר. מיהו נראה דאין מזה הכרע. דאפילו את"ל דרב חסדא נמי כרב ורבי יוחנן ס"ל דר"י ור"ש דמתניתין זכר מעליא הוא ומאכילה אף בחזה ושזוק ובתרומה דאורייתא. מ"מ כיון דבדברי ר"י ור"ש במתניתין אינו מפורש כ"כ דס"ל דזכר ודאי הוא. דהא לר"ל ס"ל דספיקא הוא לדידהו. להכי לא קאמר ר"ח הכי אלא על ר"א דבסיפא. אבל אין ה"נ דגם ר"י ור"ש לא לכל אמרו דזכר מעליא הוא. וכיו"ב כתב הרשב"א ז"ל בסוגיא דהתם בההיא דאמרינן התם הוא דאמר כי האי תנא דתניא רבי סימאי אומר וכו' עיי"ש בדבריו. וכן נראה מדאמרינן התם והא מדקתני סיפא ר"א אומר אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה כזכר מכלל דת"ק ספוקי מספקא ליה. ואיצטריך לשנויי בין למר בין למר מפשט פשיטא ליה. איכא בינייהו סקילה משני מקומות וכו' עיי"ש. ואם איתא הרי טובא איכא בינייהו לאידך גיסא. דלר"י ור"ש זכר מעליא הוא לכל ולר"א אע"ג דלדידי' כמי זכר מעליא הוא. מ"מ לא לכל אמר הכי. אלא ודאי ר"י ור"ש במתניתין נמי לא לכל קאמרי הכי. מיהו הוכחה זו יש לדחות. אלא דבלא"ה בהדיא תניא בברייתא בבכורות (מ"ב ע"א) ר"ש ב"י אומר משום ר"ש הרי הוא אומר הזכר. וכל מקום שנאמר זכר אינו אלא להוציא טומטום ואנדרוגינוס. ובתוס' שם (ד"ה ואתא ר"ש) כתבו וז"ל ותימא דבפרק הערל משמע דר"ש חשיב ליה ודאי זכר לרבי יוחנן דאמר התם מאכילה אף בחזה ושוק. וי"ל דאפילו הוי ודאי זכר ממעטינא מזכר וכו' עכ"ל עיי"ש. וא"כ גם בברייתא דספרי לק"מ דאפילו לרב אליבא דר"ש שפיר קא ממעט אנדרוגינום מדכתיב והיה הבן הבכור:

והשתא עפ"ז ליכא מקום קושיא בדברי הספרי שם. דסתם ספרי היינו רב ואליבא דר"ש. ור"ש לשיטתי' אזיל דקאמר דאנדרוגינוס זכר מעליא הוא. וא"כ לענין ירושה נמי דינו כזכר מעליא. אלא דלענין חלק בכורה מיעטי' מייתורא דקרא דוהיה הבן. והכי נמי אמרינן בירושלמי (סו"פ הערל) דלר"א דאנדרוגינוס חייבין עליו סקילה כזכר. גם לענין ירושה דינו כזכר עיי"ש. וא"כ גם לר"ש הכי ס"ל. אלא דמ"מ לענין בכורה ס"ל דמיעטי' קרא. והשתא עפ"ז ממילא מבואר דליכא מדברי הספרי שום ראיה כלל לדעת הרמב"ן ז"ל. ואדרבה איפכא יש להוכיח משם דלדעת הרמב"ן ז"ל מנ"ל למעוטי לענין עיקר משפט הבכורה. ודילמא לא מיעטי' קרא אלא ממצות עשה דהכרה ול"ת דלא יוכל לבכר בלבד. אבל לענין ירושת הבכור נמי זכר מעליא הוא. אלא ודאי לית בה לא עשה ולא ל"ת. ולהכי לא מיתוקים מיעוטא אלא לענין משפט הבכורה. ועפ"ז יש מקום לפרש ג"כ כוונת הרשב"ם ז"ל שם. דמשום דמרא דשמעתא הוא רבי אמי דהוה תלמידי' דרבי יותנן. כמבואר בחולין (פרק כל הבשר קי"א ע"ב) ובשאר דוכתי ובהקדמת הרמב"ם ז"ל שם עיי"ש. ומסתמא ודאי כרבי יוחנן ס"ל דאמר התם דאנדרוגינוס לר"י ור"ש זכר ודאי הוא. ומשמע התם דהכי ס"ל לרבי יוחנן להלכה כוותייהו עיי"ש. ואע"ג דלא לכל אמרו רבי יוסי ור"ש דאנדרוגינוס זכר הוא וכמשכ"ל. מ"מ לענין ירושה ס"ל ג"כ שדינו לענין חלק הפשוט כזכר וכמו שביארנו ע"פ הספרי. וכן מתבאר ע"פ מה שפסק הרמב"ם ז"ל (פ"א מאיסורי ביאה) דאנדרוגינוס נושא אשה וחייבין עליו סקילה כזכר עיי"ש. והיינו כר"י ור"ש וכר"א במתני'. ומבואר בירושלמי שם דאע"ג דלא לכל אמר ר"א דזכר מעליא הוא. מ"מ לענין ירושה נמי ס"ל דהו"ל כזכר ודאי. ואע"ג דפסקי הרמב"ם ז"ל בזה נבוכים בשאר מקומות. וכבר נסתבכו בהם הראשונים והאחרונים ז"ל ואכמ"ל בזה. מ"מ הרשב"ם ז"ל הכי ס"ל כדעתו שם. וא"כ דבריו נכונים במש"כ כאן אליבא דרבי אמי דהוה מצי למינקט נמי אנדרוגינוס. דלרבי אמי אע"ג דלענין ירושה כפשוט דינו כזכר. מ"מ אינו נוטל פי שנים משום דאמעיט מקרא דלענין זה אין דינו כזכר ודאי. אלא דלרבותא נקט טומטום שנקרע. דאע"ג שנקרע ונמצא זכר ודאי אפילו הכי אינו נוטל פי שנים. וכ"ש אנדרוגינוס שאין ספיקו עומד להתברר. דלענין זה לעולם לא יתברר ספיקו. אע"ג דלענין לירש כפשוט וענינים אחרים גלי קרא שדינו כזכר ודאי. כן נראה בכוונת הרשב"ם ז"ל לפום חומר הנושא. וא"כ עכ"פ מתבאר דגם מדבריו אין ראיה לומר דס"ל כדעת הרמב"ן ז"ל:

ואמנם לכאורה יש מקום להביא ראיה להרמב"ן ז"ל מההיא דפרק יש נוחלין (קי"א ע"ב) ובבכורות (פרק יש בכור נ"ב ע"א) דילפינן דאין הבכור נוטל פי שנים בנכסי האם מדכתיב לו משפט הבכורה. משפט הבכורה לאיש ואין משפט הבכורה לאשה עיי"ש. והדבר קשה לכאורה למה לי קרא להכי. ותיפוק ליה דנהי דקיי"ל בעלמא דבכל התורה אפילו היכא דכתיב בלשון זכר אף נשים בכלל. מ"מ היינו דוקא היכא דלא כתיב בהדיא איש. אבל כל היכא דכתיב איש ממעטינן אשה. כמש"כ התוס' (סוכה כ"ח ע"ב) ובשאר דוכתי. וא"כ כאן דכתיב בריש הפרשה כי תהיינה לאיש שתי נשים. אימעיטא אשה ממשפט הבכורה. ולמה לי קרא למעוטי. וכבר עמד בזה מהריט"א ז"ל (פ"ח מהלכות בכורות סוף סי' פ"ב) והניח בקושיא עיי"ש. והיה נראה לומר דכיון דבכל התורה איתקישו נשים לאנשים לכל הדינים שבתורה. וגם איכא הכא היקישא דמטות דאיתקיש מטה האם למטה האב. הילכך אי לאו דאיכא מיעוטא דלו משפט הבכורה. היה ראוי לומר דסגי לן לאוקמי מיעוטא דאיש למעט אשה ממצות עשה דיכיר ול"ת דלא יוכל לבכר בלבד. אבל מ"מ יש לבכור שלה משפט הבכורה ליטול פי שנים כמו באיש. אבל השתא דכתיב לו משפט הבכורה אימעיטא אשה לגמרי. וא"כ מזה סייעתא לדעת הרמב"ן ז"ל דבאיש איכא בזה עשה ול"ת. וקצת היה נראה לומר בזה ע"פ מאי דאמרינן (פרק הגוזל עצים ק"ט ע"ב) בעי רבינא גזל הגיורת מהו. איש אמר רחמנא ולא אשה. או דילמא אורחי' דקרא הוא. ת"ש דתניא איש אין לי אלא איש אשה מנין. כשהוא אומר המושב הרי כאן שנים. א"כ מה ת"ל איש וכו' עיי"ש. הרי דהוה ס"ד דרבינא מעיקרא למימר דאיש לא מיעוטא הוא למעוטי אשה. אלא אורחי' דקרא הוא. וע"כ היינו משום דכל דכתיב בקרא איש לאו מיעוט גמור הוא. ולא דרשינן ליה למעוטי אשה אלא היכא דמסתברא לן הכי לומר דאיש דוקא הוא. אבל היכא דאין סברא לחלק בין איש לאשה אפשר לומר דאיש לאו דוקא הוא. ולא למעוטי אשה אתי. אלא אורחי' דקרא הוא למינקט איש אפילו היכא דאשה נמי בכלל. כדאשכחן בכמה דוכתי דאע"ג דכתיב בקרא איש בההוא ענינא. לא ממעטינן אשה. וא"כ גם כאן אפשר לומר דאע"ג דכתיב איש בריש הפרשה. מ"מ משום דלא מסתברא להו לחלק בזה בין אשה לאיש. אי לאו דכתיב בקרא מיעוטא בהדיא. לא הוה ממעטינן נכסי האשה ממשפט הבכורה ממשמעותא דאיש לחוד. ולא משום דלא הוה מוקמינן הך מיעוטא אלא למעוטי אשה מהעשה דיכיר ול"ת דלא יוכל לבכר. דליכא כאן עשה ול"ת. ושלא כדעת הרמב"ן ז"ל. אלא שראיתי להרא"ש ז"ל (הובא בש"מ שם) שכתב וז"ל גזל גיורת מהו. אע"ג דבכל דוכתא ממעטינן אשה מאיש. רבינא מיבעיא לי' אם יש שום פסוק לרבות גיורת. דלא מסתבר ליה לחלק בין ממון גר לגיורת עכ"ל עיי"ש. וא"כ אין הכרח מהתם לומר דמיעוטא דאיש לאו מיעוט גמור הוא. ולא מידריש אלא היכא דמסתבר טעמא לחלק בין אשה לאיש. דאפילו רבינא לא הוה בעי לומר דאיש אורחי' דקרא הוא אלא אם איכא שום ריבויא בקרא לרבות אף גזל הגיורת. כמש"כ הרא"ש ז"ל. אבל בלא ריבויא מקרא. ודאי גם לדידי' לא הוה מיבעיא ליה בהכי אי ממעטינן אשה ממיעוטא דאיש אע"ג דלא מסתבר ליה לחלק בין ממון גר לגיורת. והכי משמע ודאי מברייתא דמייתי למיפשט איבעיא דרבינא. דמבואר שם דאי לאו קרא יתירא דהמושב הוה ממעט גיורת מהך מיעוטא דאיש. אע"ג דלא מסתבר לחלק הכא בין ממון האשה לאיש. וא"כ לכאורה ע"כ אין לנו אלא להוכיח מזה כדעת הרמב"ן ז"ל:

איברא דבלא"ה נראה דלא זו שאין משם ראיה לדעת הרמב"ן ז"ל אלא אדרבא גם משם איפכא משמע. דהרי אם נימא כדעת שאר ראשונים ז"ל שאין בזה לא עשה ולא ל"ת. א"כ קרא דלא יוכל לבכר ע"כ מתפרש כפשוטו דלא אתי אלא לאשמעינן שאינו יכול לבכר. שאם ביכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור לא עשה כלום. וכמו שאמרו בספרי שהביא הרמב"ן ז"ל שם. יכול לא יבכר ואם ביכר יהא מבוכר. ת"ל לא יוכל לבכר. הא אם ביכר אינו מבוכר עיי"ש. והוא בספרי (תצא פיסקא רט"ז) עיי"ש. וכן קרא דאת הבכור בן השנואה יכיר. אפילו לדעת שאר ראשונים ז"ל דאינו מצות עשה. עכ"פ משמיענו דנאמן האב להכירו בבכור. לרבנן כדאית להו ולרבי יהודה כדאית ליה. כמו שאמרו בספרי (שם פיסקא רי"ז) ובפרק יש נוחלין (קכ"ז ע"ב) ובשאר דוכתי עיי"ש. וא"כ נהי דאין כאן עשה ול"ת. מ"מ אכתי איכא למימר דאי לאו דכתיב מיעוטא דלו משפט הבכורה. לא הוה שמעינן ממיעוטא דאיש אלא למעוטי אשה לענין דאשה שביכרה פשוט במקום בכור הוא מבוכר. ולענין קרא דיכיר איכא למימר דלא מיעט אלא דאשה אינה נאמנת להחזיקו בבכור בצריך היכירא. ולר"י אינה נאמנת לפסול הבנים. אבל לענין ליטול פי שנים אין לחלק בין נכסי האב לנכסי האם. ולהכי שפיר איצטריך קרא דלו משפט הבכורה ולא לה משפט הבכורה שלא יטול הבכור פי שנים בנכסיה. והשתא עפ"ז אדרבה יש להוכית משם שלא כדעת הרמב"ן ז"ל. דלדעתו הדבר קשה מנ"ל למעוטי מקרא דלו משפט הבכורה שלא ליטול פי שנים בנכסי האם. ודילמא לעולם דרשינן היקישא דמטות מטה האם למטה האב דגם בנכסי האם נוטל הבכור פי שנים. וקרא דלו משפט הבכורה לא אתי למעוטי אלא דלה אין משפט הבכורה שתהא היא נאמנת על הבכור כמו האב. וכן דלגבי דידה ליכא משפט הבכורה שלא תוכל לבכר כמו האב אחר מבניה הפשוטים במקום הבכור. אלא אם ביכרה הרי זה מבוכר. אלא ודאי עכצ"ל דלענין זה לא צריך קרא דלו משפט הבכורה. שכבר שמענוהו ממיעוטא דאיש ולא אשה. וע"כ לא אתי הך קרא אלא למעוטי גם מליטול פי שנים בירושתה. אלא דהא תינח לדעת שאר ראשונים ז"ל דס"ל דעשה ול"ת ליכא הכא. אבל לדעת הרמב"ן ז"ל הדרא קושיא לדוכתה. דילמא לא אתי מיעוטא דלו משפט הבכורה אלא למעוטי דהיא אינה נאמנת על הבכור ואם ביכרה אחר הרי זה מבוכר. ומיעוטא דאיש ולא אשה לא אתי למעוטי אשה אלא ממצות עשה ול"ת האמורים בפרשה בלבד. אבל לענין ליטול פי שנים שפיר מקשינן מטה האם למטה האב. דאין היקש למחצה. אלא ודאי מוכח מזה שלא כדעת הרמב"ן ז"ל:

והכי נמי מוכח מדאמרינן (פרק יש נוחלין ק"ל ע"א) עלה דתנן התם האומר איש פלוני ירשני במקום שיש בת בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה. ריב"ב אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים וכו'. אמר רבא מ"ט דריב"ב אמר קרא והיה ביום הנחילו את בניו. התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה. א"ל אביי האי מלא יוכל לבכר נפקא. ומשני ההוא מיבעי ליה לכדתניא אבא חנן אומר משום ר"א מה ת"ל לא יוכל לבכר. לפי שנאמר והיה ביום הנחילו את בניו שיכול והלא דין הוא ומה פשוט שיפה כחו וכו' התורה נתנה רשות וכו' בכור שהורע כחו וכו' לא כ"ש. ת"ל לא יוכל לבכר וכו' עיי"ש. והשתא לפי דעת הרמב"ן ז"ל מאי פריך ליה אביי לרבא האי מלא יוכל לבכר נפקא. ופי' הרשב"ם ז"ל והתוס' שם דמדקאמר רחמנא דחלק בכורה אינו יכול להעביר מן הבכור מכלל דחלק פשוט יכול להעביר עיי"ש. והא איכא למימר דמלת יוכל לבכר לא הוה שמעינן אלא דדוקא בחלק בכורה הוא עובר בל"ת אם העביר את הבכורה ממנו. אבל חלק פשוט אע"ג דאין מעשיו קיימין. מ"מ בל"ת אינו עובר בכך. אלא ודאי לא משמע להו מהך קרא אזהרת לאו כלל. ולא קאמר קרא אלא שלא יוכל לומר כן. שאם אמר אין דבריו קיימין. ושפיר דייק מיני' דבחלק פשוט דבריו קיימין. הן אמת דלפמש"כ שם הרמב"ן ז"ל דמאי דילפינן בספרי שאם עבר וביכר אינו מבוכר. היינו מדלא כתיב לא יבכר וכתיב לא יוכל לכבר. למד שאינו ראוי ושאינו יכול לומר כן עיי"ש. א"כ שפיר קא דייק מיני' דבחלק פשוט יכול לומר כן ודבריו קיימין. אע"ג דבבכור מזהיר עלה קרא גם באזהרת לאו. שהרי מלבד אזהרת לאו אשמעינן התם קרא דאין דבריו קיימין. ומדלא אשמעינן הכי אלא בחלק בכורה. שמעינן מינה דבחלק פשוט דבריו קיימין. אלא דמלבד דאין זה מספיק. דכיון דהנך תרתי חומרי דבכורה כחדא אשמעינן קרא. שהוא מוזהר עלה באזהרת לאו וגם בדיעבד לא מהני מעשיו ולא עשה ולא כלום. א"כ לית לן למידק מינה אלא דבבכורה הוא דאחמיר עלה קרא כולי האי. אבל בחלק פשוט לא החמיר בו כולי האי. ומ"מ גם בחלק פשוט לא עשה כלום. אלא דאזהרת לאו הוא דלית ביה. ולהכי הוא דלא כתב קרא הכי אלא בחלק בכורה. ומשום הכי איצטריך קרא דביום הנחילו לאשמעינן דבחלק פשוט לא לבד דאיסור לאו ליכא אלא גם דבריו קיימין. אלא ודאי ע"כ מוכח מזה דגם בחלק בכורה לית בה אזהרת לאו ולא קאמר קרא אלא שאינו יכול לעשות כן ואין דבריו קיימין. והילכך פריך אביי שפיר. בלא"ה בעיקר דברי הרמב"ן אלו תמיהני מאי איכא למימר בלאו דלא תוכל לאכול בשעריך. ובשאר מקומות דכתיב כהאי לישנא. והו"ל למיכתב לא תאכל בשעריך. דהא שם לא שייך לומר דאשמעינן קרא דגם בדיעבד לא עשה כלום. וכן בלאו דלא תוכל לזבוח את הפסח וגו'. הו"ל למיכתב לא תזבח. ושם ליכא למימר דאשמעינן דגם בדיעבד לא עשה כלום. דודאי לכל הדרשות שדרשו מהך קרא. בספרי (ראה פיסקא קל"ב) ובפסחים (צ"א ע"א) השחיטה כשרה בדיעבד. ויצאה הבהמה מידי נבלה וגם הפסח כשר. אלא דלר"ש דמוקי ליה לזובח את הפסח בבמת יחיד בשעת איסור הבמות ודאי מיפסל משום שחוטי חוץ. ומ"מ אין זה משום דיוקא דקרא דלא תוכל. וגם השחיטה מהניא מיהת להוציאה מידי נבלה. כמבואר בזבחים (ס"ט ע"א) עיי"ש. וכן בלאו דלא תוכל להתעלם הו"ל למכתב לא תתעלם. וגם שם פשיטא דלא שייך לאוקמי דיוקא דקרא לענין דיעבד. ואפי' הכי כתיב לא תוכל. וכן בלאו דלא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה לא כתיב לא ישוב לקחתה. ואעפ"כ לא אמרינן דאין הקידושין תופסין לו בה אם עבר ולקחה משום הך דיוקא. ומה שאסורה לו כשעבר ולקחה לא משום הך דיוקא הוא. דאפי' לא הוה כתב קרא אלא לא ישוב לקחתה וגו' נמי הוה אסורה לו ככל שאר חייבי לאוין. וגם בלאוין דמוציא שם רע ודאונם דכתיב לא יוכל לשלחה. ולא כתיב לא ישלחה. ואעפ"כ אם גרשה מגורשת אלא שחייב להחזירה מדכתיב כל ימיו. דדרשינן כל ימיו בעמוד והחזר קאי. ובסוגיא דפ"ק דתמורה (ה' ע"א) בתוס' שם (ד"ה מיתיבי) הקשו למ"ד כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני. אמאי לא נימא דלא מהני הגירושין כלל ויתחייב הבא עליה משום אשת איש. ותירצו דנפק"ל מהיקישא דאיתקישו גירושין למיתה עיי"ש בדבריהם. אבל להרמב"ן ז"ל אין זה מספיק דכיון דמדיוקא דקרא גופי' שמעינן דגם בדיעבד אין בגירושין כלום. א"כ הרי אתי קרא ואפקי' מהך היקישא. אלא ודאי עכצ"ל דלאו דיוקא הוא. ובכל מקום דקרא אתי לאזהרת לאו ליכא למידק מהך לישנא לענין שלא יועילו מעשיו בדיעבד. אלא דהכא בקרא דלא יוכל לבכר. כיון דלא אתי קרא לאזהרת לאו. מגופי' דקרא שמעינן הכי. דעיקר קרא לא אתי אלא לאשמעינן הך מילתא שאין היכולת ביד האב לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור. ואין צורך לזה שום דיוקא. וא"כ עכ"פ מההיא סוגיא ע"כ מוכח דלא יוכל לבכר אינו אזהרת לאו. ולא בא אלא לשלילה לומר שאינו יכול לבכר:

ובלא"ה ע"כ מעיקר דברי ריב"ב מוכרח כן. דכיון דריב"ב דריש מדכתיב והיה ביום הנחילו את בניו שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה. א"כ קרא דלא יוכל לבכר אין לנו אלא לדרוש לשלילה. לומר דבחלק בכורה אינו יכול לבכר דבשלמא לרבנן דלא דרשי מקרא דביום הנחילו לחלק הפשוט שיהא יכול להנחיל לכל מי שירצה. שפיר איכא למימר דקרא דלא יוכל לבכר לא איצטריך אלא לעבור על הבכורה בלאו. דלשלילה שלא יוכל לא איצטריך קרא. דמהיכא תיתי לומר שיכול. כיון דהו"ל מתנה על מש"כ בתורה. דבזה לכ"ע אע"ג דהו"ל דבר שבממון אין תנאו קיים כדאמרינן התם (לעיל קכ"ו ע"ב) עיי"ש. וע"כ לאזהרת לאו הוא דאתי. אבל לריב"ב מאחר דדריש מקרא דביום הנחילו לחלק הפשוט שיכול להעביר הירושה מהיורש. ודאי אית לן למימר דקרא דלא יוכל לבכר אינו אלא שלילה. לומר דחלק בכורה אינו יכול להעביר מן הבכור. אבל אזהרת לאו ליכא בה. וכמתבאר ע"פ סוגיא דרפ"ק דסוטה (ד' ע"א) וסוגיא דזבחים (ס"ו ע"א) ובתוס' שם (ד"ה אלא מעתה) ובשאר דוכתי. ובפרט בדברי הרמב"ם והרמב"ן ז"ל (בסה"מ שורש שמיני) דכל כיו"ב ליכא למשמע מיניה אזהרת לאו עיי"ש. ועפ"ז ניחא שפיר מה שיש לתמוה במאי דקאמר ליה אביי לרבא האי מלא יוכל לבכר נפקא. והדבר תמוה אדפריך לרבא אליבא דריב"ב. טפי הו"ל למיפרך לרבנן דריב"ב במתניתין. דאמרי דגם חלק פשוט אינו יכול לשנות. הא כיון דכתיב בחלק בכורה לא יוכל לבכר מכלל דחלק פשיטות יכול לשנות כמו שירצה. וכבר הרגישו בזה בתוס' (שם ד"ה האי). אלא שלא כתבו כן אלא על רבא אמאי לא השיב לאביי וליטעמיך לרבנן נמי יקשה. וכתבו דהוה מצי למימר וליטעמיך. אבל לענ"ד הדבר תמוה נהי דעל רבא ליכא קושיא כ"כ. דבכמה דוכתי אשכחן דהוה מצי למימר ולטעמיך ולא קאמר. מ"מ על אביי ודאי יש לתמוה דפריך על רבא לפי מאי דמפרש טעמי' דריב"ב. הרי עדיפא טפי הו"ל למיפרך על רבנן דמתניתין מהך קרא דלא יוכל לבכר. אבל לפמש"כ אתי שפיר בפשיטות. דלרבנן ודאי ליכא שום קושיא מקרא דלא יוכל לבכר. משום דלדידהו ודאי קרא לא אתי אלא לאזהרת לאו שלא לבכר. ולהכי לא מוכח מיני' מידי לחלק פשיטות שיוכל לשנות. דליכא למידק אלא דחלק פשיטות ליתי' בלאו. אבל לשנות ודאי אינו יכול משום דהו"ל מתנה על מש"כ בתורה. ובהכי ממילא ניחא נמי קושית התוס' לקמן (קכ"ו ע"ב) בד"ה תלמוד וכו' שהקשו לרבנן למה לי לא יוכל לבכר. דמהיכא תיתי שיוכל לבכר ולשנות חלק בכורה דאיצטריך קרא למעוטי עיי"ש. ולפמש"כ אין בזה מקום קושיא כמבואר. וא"כ לרבנן לא הוה מצי אביי למיפרך מידי. ולהכי נמי ניחא דלא קאמר לי' רבא וליטעמיך. ולא פריך אלא לרבא אליבא דריב"ב. דהא לריב"ב ודאי קרא דלא יוכל לבכר אינו אזהרת לאו וכמו שנתבאר. ושפיר קאמר אביי האי מלא יוכל לבכר נפקא. איברא דאכתי קשה לכאורה דהרי הא דלריב"ב לא יוכל לבכר אינו אזהרת לאו היינו רק לבתר דדריש מקרא דביום הנחילו שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לבניו הפשוטים כל מה שירצה וכמו שביארנו. אבל אי לאו ההיא דרשא הרי גם לדידי' הו"ל לומר דלא יוכל לבכר הו"ל אזהרת לאו כמו לרבנן. וא"כ מאי פריך אביי האי מלא יוכל לבכר נפקא. הרי אי לאו דרשא דביום הנחילו לא הוה שמעינן מידי מקרא דלא יוכל לבכר כמו לרבנן. מיהו נראה דודאי לא אתי אביי למיפרך למה לי להכי קרא דביום הנחילו דבלא הך קרא מלא יוכל לבכר הוה שמעינן לה. דודאי זה ליתא. אלא הכי פריך האי מלא יוכל לבכר נפקא. וא"כ לא אתי כולי' קרא דביום הנחילו את בניו אלא לאשמעינן דלא יוכל לבכר אינו אזהרת לאו. וזה ודאי לא יתכן. דטפי הו"ל למיכתב קרא דלא יוכל לבכר בלישנא דלא אפשר למיטעי ולומר דהו"ל אזהרת לאו. ולא איצטריך קרא דביום הנחילו וגו'. ועל זה משני לי' שפיר דתרוייהו צריכי. וכדדריש להו בברייתא דאבא חנן משום ר"א. שוב ראיתי שכן מתבאר בדברי הרמב"ן ז"ל גופי' בחי' לבב"ב שם עיי"ש היטב. והשתא לפ"ז ממילא מבואר דעכ"פ לרבי יוחנן בן ברוקה דקיי"ל כוותי'. לא יוכל לבכר אינו אזהרת לאו אלא שלילה בעלמא. ושלא כדעת הרמב"ן ז"ל. ומיהו אפי' לרבנן דריב"ב אין הכרח לומר דס"ל דלא יוכל לבכר הו"ל אזהרת לאו. דאיכא למידחי עפמש"כ הרש"א ז"ל שם (קכ"ו ע"ב) על דברי התוס' שם (ד"ה ת"ל) בשם גליון תוס' עיי"ש בדבריו. שוב ראיתי בקה"ח (סי' רפ"א סק"א) שכבר נגע קצת בענין זה מסוגיא זו. אבל אין דבריו דברי עיי"ש בדבריו ואין להאריך. ועכ"פ מתבאר דמקרא דלא יוכל לבכר לא שמענו אזהרת לאו. ומקרא דאת הבכור בן השנואה יכיר ליכא למשמע מצות עשה.

והכי נמי יש להוכיח ממה שאמרו בספרי (שם פיסקא רט"ו) וילדו לו בנים הבנים בתורה הזאת ואין הבנות בתורה הזאת לפי שמצינו שהבנות נכנסות בנחלה תחת האחים לחלוק בשוה. יכול תהיה בכורה נוהגת בהם. ת"ל וילדו לו בנים. בנים בתורה הזאת ואין הבנות בתורה הזאת עיי"ש. ולהרמב"ן ז"ל קשה מנ"ל למעט הבנות לגמרי מתורת בכורה. ודילמא לא מיעט אותן הכתוב אלא מהעשה דיכיר ול"ת דלא יוכל לבכר בלבד. דלענין זה אינן כבנים. אבל עיקר תורת בכורה נוהגת גם בהן. כמו שמצינו שהן נכנסות בנחלה תחת האחים לחלוק בשוה. אלא ודאי גם בבנים ליכא בענין זה לא עשה ולא ל"ת. ושלא כדעת הרמב"ן ז"ל. ואין לומר דא"כ גם השתא אכתי קושיא זו לא איפריקא. דאפי' אם תמצא לומר שאין בזה לא ל"ת ולא עשה. מ"מ אכתי אפשר לומר דלא קאי הך מיעוטא אלא על קרא דלא יוכל לבכר וקרא דאת הבכור בן השנואה יכיר וגו'. דהרי אם קרא דלא יוכל לבכר אינו אזהרת לאו. הרי עכ"פ הוא בא ללמדנו דאין האב יכול להעביר את הבכור מחלק בכורה. וא"כ אפשר לומר דעל זה קאי מיעוטא דקרא דהיינו דוקא בבנים. אבל בבנות אם צוה האב להעביר חלק בכורה מן בתו הבכירה דבריו קיימים. אבל כל זמן שלא צוה כן יש לה משפט הבכורה. וכן בקרא דאת הבכור בן השנואה יכיר. אם אין זה מצות עשה. ולא אתי קרא אלא ללמד שהאב נאמן. לרבנן כדאית להו ולרבי יהודה כדאית לי'. איכא למימר דלא אתי מיעוטא דבנים למעוטי אלא לענין שעל הבנות אינו נאמן כמו על הבנים. אבל הא ליתא דכיון דכל עיקר מאי דסד"א לומר דגם לבנות תורת הבכורה. אינו אלא משום שמצינו שהבנות נכנסות לנחלה תחת האחים לחלוק בשוה. א"כ עכ"פ ודאי אין לנו לומר דאינהו עדיפי מן האחים. שאע"פ שעל האחים האמינתו תורה להאב. על הבנות לא האמינתו. והילכך ע"כ לא אתי הך מיעוטא אלא למעוטי בנות לגמרי מכל תורת הבכורה. איברא דהא תינח לענין נאמנות האב דנפק"ל מקרא דאת הבכור בן השנואה יכיר. אבל אכתי מיהת שפיר אפשר לומר דמיעוטא קאי על קרא דלא יוכל לבכר וגו'. דנפק"ל מיני' שאין האב יכול להעביר חלק בכורה מהבכור. ועל זה שפיר יתכן לכאורה לומר דבבנות אף ע"פ שגם הן בתורת בכורה. מ"מ לא עדיפי כבנים ממש. ובהן נתנה התורה רשות להאב גם בחלק בכורה להעבירו מהבת הבכירה. ועל זה הוא דקאי מיעוטא דקרא. וא"כ גם אם נימא שלא כדעת הרמב"ן ז"ל אכתי קושיא זו במקומה עומדת. אבל גם זה אינו. דכיון דעיקר מאי דמצרכינן קרא למעוטי בנות מתורת בכורה. היינו רק משום שהיה ראוי לומר לפי שמצינו שהבנות נכנסות בנחלה במקום האחים לחלוק בשוה. הכי נמי הן נכנסות במקום האחים לזכות תורת הבכורה לענין שתהא הבכירה נוטלת פי שנים כמו בכור האחים בירושתן. וכדקתני בההיא ברייתא בספרי שם. דמחלוקתן בשוה נלמוד גם לחלוקתן שלא בשוה. דהיינו במקום משפט הבכורה. וא"כ היינו רק כל כמה דלא משכחינן שהורע כח הבנות בחלוקתן כשנכנסות בנחלה תחת האחין מכח האחין בחלוקתן. אבל כי אתינן לומר דמיעט הכתוב בזכות הבנות בתורת הבכורה לענין דאע"פ שבבנים לא נתנה התורה להאב רשות לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור. מ"מ בבנות יכול הוא להעביר חלק בכורה מן הבכירה לאחת משאר האחיות. שוב אית לן למימר טפי דלגמרי מיעט אותן הכתוב מתורת הבכורה. ואינן נכנסות בנחלה תחת האחין אלא לחלוק לעולם בשוה. אלא דהיינו רק כי אתינן לומר דעכ"פ מיעט הכתוב בעיקר זכות הבנות. והורע כחן מכח הבנים בזכות תורת הבכורה בחלוקתן. אבל לדעת הרמב"ן ז"ל דבבנים איכא מצות עשה להכיר את הבכור ואזהרת לאו שלא יצוה על הבכור שלא יירש פי שנים. ומצות אלו אינן אלא חובת גברא שעל האב בלבד. ואין זה ענין לעיקר זכות של תורת הבכורה כלל. שהרי גם בלא עשה ול"ת אלו אין לאב שום רשות וכח לשנות משפט הבכורה ולגרע כח הבכור. ודאי קשה דא"כ מנ"ל דקרא דבנים אתי למעוטי בנות לגמרי מתורת הבכורה. ודילמא לעולם לא גרע זכות הבנות בתורת הבכורה בחלוקה שלהן בכניסתן בנחלה תחת האחין מזכות הבנים בחלוקתן בחלוקה זו שאינה שוה. כמו שלא גרע זכותן מזכות האחין בחלוקה בשוה. ומיעוטא דקרא דבנים ולא בנות לא אתי כלל לגרע זכותן. אלא למעוטי מצות האב בעשה ול"ת. דבבכורה דבנות לא קאי האב לא בעשה ולא בל"ת. דבזה לא מיגרע עיקר זכותן בתורת הבכורה כלל. אבל לענין עיקר זכותן בתורת הבכור. ודאי נקטינן כסברא קמייתא דלא גרע זכות הבנות מזכות הבנים בחלוקה שאינה בשוה כמו בחלוקה בשוה בכניסתן בנחלה תחת האחים. אלא ודאי ע"כ מוכח מזה שלא כדעת הרמב"ן ז"ל. ולהכי ע"כ ליכא לאוקמי מיעוטא דקרא אלא לענין עיקר תורת הבכורה:

ונראה עוד בזה ע"פ מה שאמרו בספרי שם (סוף פיסקא רי"ז) לו משפט הבכורה. מלמד שהבכורה יוצאה בדיינים עיי"ש. וכן כתב בפסיקתא זוטרתא שם. והוסיף בה קצת ביאור. וכתב וז"ל לו משפט הבכורה מלמד שהבכורה יוצאה בדיינים שמשפט כתיב בה עכ"ל עיי"ש. ועדיין צריך ביאור מאי אתי לאשמעינן בהכי. וראיתי להרד"פ ז"ל בספרי דבי רב שכבר עמד על זה. וכתב וז"ל לא ידענא למאי איצטריך. דמילתא דפשיטא דכיון שהתורה זכתה לו אי שקלי לה אחין גזלנותא היא. ומהיכא תיתי שלא יוציא בדיינין. אטו בפשוטים אי חד אחא שקל בחזקת היד טפי מאידך לא יוכל אידך להוציא בדיינים. וכ"ש חלק בכורה דעדיף ואלים טפי. שהרי אם רצה האב להרבות לזה ולמעט לזה שפיר דמי לריב"ב דקיי"ל כוותי'. משא"כ בחלק בכורה דכתיב לא יוכל לבכר. ובגמרא לא נזכר זה. והרמב"ם נמי לא כתבו ולא שאר הפוסקים. דפשוט הוא וצ"ע עכ"ל עיי"ש. ואמנם לדידי נראה ביאור דברי הספרי אלו ע"פ מאי דאמרינן (בחולין ק"ל ע"ב) אמר רב חסדא המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם וכו' מיתיבי וזה יהיה משפט הכהנים מלמד שהמתנות דין. למאי הילכתא לאו להוציאן בדיינים. ומשני לא לחולקן בדיינין וכדרב שמואל ב"נ דאר"ש ב"נ אר"י מנין שאין נותנין מתנה לכהן עה"א שנאמר וכו' המחזיק בתורת ה' יש לו מנת ושאינו מחזיק בתורת ה' אין לו מנת עיי"ש. והנה בספרי (שופטים פיסקא קס"ה) איתא וזה משפט הכהנים מלמד שהמתנות יוצאות בדיינים עיי"ש. וכל מפרשי הספרי עמדו שם במאי דקשה אמאי בסוגיא דחולין שם לא פרכינן לר"ח דעדיפא מינה מההיא ברייתא דספרי דקתני בהדיא שהמתנות יוצאות בדיינים. והרד"פ ז"ל (בסד"ר שם) והר"י נגאר ז"ל (באה"י שם) נדחקו מאוד בזה עיי"ש בדבריהם. ולדידי לק"מ דודאי מלשון יוצאות בדיינין אין שום הכרע לומר שמוציאין אותן בדיינין. אדרבה מדלא קתני מלמד שמוציאין אותן בדיינין. משמע יותר שלא ניתנו להוציאן בדיינין. ולא קאמר אלא שהמתנות יוצאות מידי הבעלים רק ע"פ הדיינין. והיינו כדמשני התם לחלקן בדיינין. ולישנא דברייתא דמייתי התם דקתני שהמתנות דין משמע יותר שניתנו ליתבע בדין. אלא דמ"מ דחיק לשנויי לחלקן בדיינין. ולפ"ז עכצ"ל דמאי דקתני שהמתנות דין. היינו לומר שהן כדין שאינו אלא ע"פ הדיינין. אבל לישנא דיוצאות בדיינין ודאי מרווח טפי לפרושי הכי. ובסוגיא דהתם דפריך מברייתא דקתני שהמתנות דין. ודאי דעדיפא מינה פריך. ומעתה ע"פ זה נראה דהכא נמי בברייתא דספרי דקתני שהבכורה יוצאה בדיינין. אין פירושה שניתנה ליתבע בדיינין. דודאי מילתא דפשיטא היא ולא איצטריך לאשמועינן. וכ"ש דלא איצטריך קרא מיותר להכי. אלא הכי פירושה שהבכורה אין בה אלא מצות הדיינין. וזולת זה אין בה מצוה אחריתא. אלא מצות הדיינין היא לעשות משפט בין היורשים ע"פ המשפט האמור בפרשה. ואתי לאפוקי דלא נימא דלא יוכל לבכר הו"ל אזהרת לאו. וקרא דאת הבכור בן השנואה יכיר הו"ל עשה. וא"כ יש כאן שתי מצות המוטלות על האב. קמ"ל דליתא. ואין כאן אלא המצוה המוטלת על הב"ד בלבד. ועפ"ז אתי שפיר כל מה שנתקשה בזה מהרד"פ ז"ל שם. דודאי טובא קמ"ל בהכי. ומ"מ הפוסקים לא הוצרכו להביאה. משום דכיון שלא הביאו בזה שום מצוה על האב ממילא מבואר שדעתם שלא כדעת הרמב"ן ז"ל בזה. וגם בהדיא מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל (בסה"מ שם) ובחבורו הגדול (ריש הלכות נחלות) דליכא בזה שום מצוה פרטית. אלא סדר נחלות שעל פיו דנין הב"ד בדיני הנחלות. היא המצוה שבענין זה. וזהו כדברי הספרי לפי מה שביארנו. וכן הוא גם בכל שאר הפוסקים זולת הרמב"ן ז"ל. וכבר כתבתי לעיל דגם הרמב"ן ז"ל גופי' בחי' לבב"ב (פרק יש נוחלין ק"ל ע"א) מבואר דלא ס"ל הכי. וע"כ מיהדר הדר ביה:

איברא דהרמב"ן ז"ל (בסה"מ שם) הביא ראיה ממה שאמרו בספרי שם. לא יוכל לבכר מלמד שאינו רשאי לבכר יכול לא יהא רשאי לבכר ואם בכר יהא מבוכר. ת"ל לא יוכל לבכר. הא אם בכר אינו מבוכר (שם פיסקא רט"ז) עיי"ש. וא"כ משמע שיש בזה להאב איסור לאו. ולא יוכל לבכר. פירושו שאסור ואינו רשאי לבכר. וכן ראיתי בירושלמי (בב"ב פ"ח ה"ד) שאמרו לא יוכל לבכר א"ר לעזר העבודה שיכול אלא שאינו רשאי עיי"ש. וכלשון זה כתב ג"כ בפי' ברייתא די"ג מדות שהתורה נדרשת בהן. המיוחס לרבינו הגאון ז"ל (במדה ראשונה). וז"ל שם ואינו רשאי לתת חלק הבכורה שהוא לבכור בן השנואה לבנו בן האהובה וכו' עכ"ל עיי"ש. איברא דלענ"ד מלשון הספרי שם אין שום הכרע. ואדרבה מדלא אמרו בספרי שאם ביכר עובר בל"ת. וכדרך הספרי בשאר מקומות כיו"ב. משמע איפכא שאין בזה אזהרת לאו. וגם ראיתי בפסיקתא זוטרתא שם שכשהביא דרשא זו של הספרי. השמיט מלשון הספרי מה שאמרו מלמד שאינו רשאי לבכר יכול לא יהא רשאי לבכר וכו'. ולא כתב שם אלא בקצור לא יוכל לבכר ואם בכר אינו מבוכר עיי"ש. ואם הוה ס"ל דמה שאמרו בספרי אינו רשאי לבכר. היינו לומר שהוא אזהרת לאו. ודאי לא היה משמיט לשון זה. אלא ודאי היינו משום דס"ל דמה שאמרו אינו רשאי לבכר. אין זה אלא לומר דגם האב גופי' אין לו רשות לשנות משפט הבכורה. דלא תימא דאע"ג דלאחר מותו כשהבנים יורדים לנחלה דין הבכור ליטול פי שנים. ואם באו האחים לחלוק בשוה גזל הוא בידם. מ"מ האב גופי' כיון דבכורה מתנה קרייה רחמנא. דכתיב לתת לו פי שנים. וכדאמרינן (פרק יש נוחלין קכ"ד ע"א) מהאי טעמא שאם אמר הבכור איני נוטל ואיני נותן לבע"ח של אביהם רשאי עיי"ש. היה נראה גם כאן דבדעת הנותן. דהיינו האב. הדבר תלוי. ורשאי לבכר את אחד משאר בניו תחת הבכור. לזה אמרו דמדכתיב לא יוכל לבכר מלמד שגם הוא אין לו רשות לבכר. משום שכך הוא משפט הבכורה. ולא בדעתו תליא מילתא. ואם בא לשנות אין שומעין לו. דאין זה אלא כמטה משפטו וגזילת חלקו. ולהכי שפיר השמיט לשון זה בפסיקתא זוטרתא. משום דכיון שכתב שאם בכר אינו מבוכר. ממילא מבואר שאם לא נתנו לו פי שנים כדינו בכלל גזלה הוא. וגם מדברי הירושלמי שהבאתי. אע"ג דשם ליכא למימר הכי עיי"ש. מ"מ לפי מה שפירשו שם הר"י בנבנשתי ז"ל בשדה יהושע ובמה"פ שם לדעת הרמב"ם ז"ל אין משם ראיה כלל עיי"ש בדבריהם. ובדברי הספרי בלא"ה אפשר לומר לפמש"כ הרמב"ן ז"ל גופי' שהבאתי לעיל דלרבנן דריב"ב ס"ל דקרא דלא יוכל לבכר הו"ל אזהרת לאו. משא"כ לריב"ב ס"ל דלא יוכל ממש קאמר קרא. ואינו אזהרת לאו וכמו שביארנו לעיל. וא"כ אפילו לפי מה שהבין הרמב"ן ז"ל דמאי דקתני בהך ברייתא דספרי אינו רשאי לבכר. היינו משום דס"ל דלא יוכל לבכר הו"ל אזהרת לאו. מ"מ אין שום הכרע משם. דאיכא למימר דההיא ברייתא אתיא כרבנן דריב"ב. אבל לדידן דקיי"ל כריב"ב אין בזה אזהרת לאו. אבל אין צריך לזה. דבלא"ה אין הכרע משם כמו שנתבאר:

ומעתה א"כ נתבאר דאין שום גמגום בדעת הגאונים ז"ל והרמב"ם וסייעתו ז"ל דקיימי ג"כ בשיטה זו. ויפה עשו שלא מנו לאו זה במנין הלאוין. וגם מה שהבין הרמב"ן ז"ל בדעת הבה"ג שכוונתו למנות עשה דאת הבכור בן השנואה יכיר. מלבד מש"כ בזה לעיל. בלא"ה מעיקר לשון הבה"ג ז"ל שכתב

משפט הבכורה. ולא כתב כלישנא דקרא בעשה זו

הכרת הבכורה. משמע שאין כוונתו לעשה דיכיר. אלא כוונתו למצוה שעל הב"ד לדון בדיני הבכורה. וכפי הנראה רמז בזה למה שאמרו בספרי שהבאתי לעיל לו משפט הבכורה מלמד שהבכורה יוצאה בדיינים. וכפי מה שביארנו לעיל ברייתא זו. ועל זה נתכוון ג"כ באזהרות אתה הנחלת שכתב בלשון מצוה זו

דין בכור ליטול פי שנים. כלומר שאינו אלא כדין שאינו מוטל אלא על הב"ד. ואין בזה מצוה פרטית על היחידים. לא מצות עשה ולא ל"ת. וכן מתבאר מלשון רבינו הגאון ז"ל כאן שלא הזכיר לשון הכרה כלל. מבואר שאין כוונתו למנות עשה דיכיר. אלא המצוה שעל הב"ד לדון בדין הבכורה. ומהאי טעמא שפיר מנאוה במנין הפרשיות כשאר מצות המוטלות על הצבור והב"ד. להכריח את אחיו היורשים ליתן לבכור פי שנים בנחלה. וראיתי באזהרות אתה הנחלת דמלבד מה שמנה דין בכור ליטול פי שנים כמשכ"ל. מנה ג"כ לקמן משפט אהובה ושנואה. והוא תמוה לכאורה. ואינו מובן מה כוונתו בזה. דלכאורה היינו הך. והיה נראה לומר דכוונתו בזה למנות לאו דלא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור. וזה כדעת הרמב"ן ז"ל. אלא דמלשונו לא משמע הכי. דא"כ הו"ל לכתוב בפירוש. לא יוכל לבכר. אבל לשון משפט אהובה ושנואה. משמע דאין כוונתו אלא למנות דין הבכורה. שעל הב"ד לדון בין היורשים כמשפט הבכורה. וא"כ היינו זו המצוה עצמה שכבר מנאה. ואין זה לאו אלא עשה. אלא דמלבד שהדבר תמוה מה שמנה מצוה זו עצמה פעמים. בלא"ה אין לשונו מתוקן דהרי אין זה משפט האהובה והשנואה עצמן אלא משפט בניהן. וא"כ הו"ל למיכתב משפט בן אהובה ובן שנואה. אלא שאין לדקדק כ"כ בלשון אזהרות אלו. וגם מה שמנה מצוה זו עצמה פעמים אין זה מתמיה כ"כ באזהרות הללו. דבלא"ה מצינו שם הרבה מצות שנמנו פעמים ושלש. והדברים נעלמים וקשה מאוד לירד לסוף דעתו ז"ל. ואולי אפשר לומר דכוונתו כאן למנות בזה שתי מצות חלוקות ע"פ עניניהם החלוקים. האחת היא דין הבכורה שבין האחים היורשין הבאים לחלוק ירושתן מאביהם. שדינו של בכור ליטול פי שנים בע"כ של אחיו הפשוטים. ונפק"ל מדכתיב לו משפט הבכורה. וזהו שכתב. דין הבכור ליטול פי שנים. והמצוה השניי' היא הדין שיבין האב המוריש לבין בנו הבכור. שבא להעביר זכות בכורתו וליתנה לאחד משאר בניו. ונפק"ל מדכתיב לא יוכל לבכר וגו'. וזהו שכתב. משפט אהובה ושנואה. ולזאת כתבה בלשון זה. ולא כתב משפט בן האהובה ובן השנואה. משום שאין המשפט הזה בין הבנים. אלא בין האב והבן. ועיקר טענתו של האב ברצונו להעביר זכות הבכורה מן הבכור. סתמא דמילתא אינו אלא משום שהוא בן אשתו השנואה לו. ורוצה ליתן זכות זה לבנה של אשתו האהובה. וכדנקט קרא דין זה בענין זה. ולא דיבר הכתוב אלא בהווה. משום דהכי אורחא דמילתא:

ונראה שנמשך בזה כדרכו אחר הבה"ג ז"ל. ע"פ מש"כ בה"ג נוסחת כת"י רומי במנין הפרשיות. שבתחילה כתב בנוסחא זו פרשת פרה אדומה. פרשת נחלות. ובת יורשת נחלה. פרשת תמידין וכו'. ושוב כתב לקמן קרוב לסוף מנין הפרשיות שלו. פרשת יפת תואר. פרשת בן סו"מ. פרשת משפט הבכורה. פרשת נחלות. פרשת מוציא שם רע. וכו' עיי"ש. והוא תמוה מאוד לכאורה. שהרי כבר מנה פרשת נחלות לעיל מיני'. אבל נראה דפרשת נחלות דלעיל כוונתו לפרשת סדר נחלות שבסדר פנחס. שלפי הידוע מנין המצות של הבה"ג נסדר כסדר פרשיות התורה. כמש"כ במבוא (סי' ד' ובסי' ז' שורש חמישי) עיי"ש. ולכן כאן שכתב פרשת פרה אדומה שבסדר חוקת. ואח"כ כתב פרשת תמידין ופרשת מוספין שבסדר פנחם. מבואר דפרשת נחלות שכתב בינתים. היינו ג"כ אותה פרשת נחלות שבסדר פנחס. אבל פרשת נחלות שכתב אח"כ בין פרשת יפ"ת ופרשת בסו"מ ופרשת משפט הבכורה ופרשת מוציא ש"ר שכתובות בסדר תצא. ממילא מבואר דכוונתו לפרשת נחלות שבסדר תצא. והיינו מאי דכתיב שם והיה ביום הנחילו את בניו וגו' לא יוכל לבכר וגו'. ומשום דס"ל שאין זו אזהרת לאו. לכן לא כתב כלישנא דקרא לא יוכל לבכר. כדי שלא יהא נשמע כאזהרת לאו. ואין זה לדעתו אלא משפט דין בכורה שבין האב לבנו הבכור. ופרשת משפט הבכורה שכתב. כוונתו לקרא דלו משפט הבכורה. והיינו דין הבכורה שבין הבכור ובין האחים הפשוטים. שחובת הב"ד להורידו לנחלה פי שנים בע"כ של האחים. ומשום ששני ענינים חלוקים הם מנאן שתים. ובלתי ספק שבנוסחת הבה"ג שלפנינו יד המגיהים שלא כהוגן היתה בה. ובכוונה השמיטו פרשת נחלות השניי' מדברי הבה"ג. משום שהיה נראה להם ככפולה ויתירה:

ועפ"ז נעמוד ג"כ על כוונת הרמב"ן ז"ל שהבאתי לעיל שדבריו תמוהים מאוד לכאורה וכמש"כ. אבל עפ"ז דבריו מתבארים על נכון. ע"פ מאי דבלא"ה דבריו תמוהים לכאורה במה שכתב שם וז"ל ונראה שבעל הלכות גדולות נזכר בזו המצוה. שאמר בפרשיות המשלימות לו מצות עשה פרשת נחלות ופרשת משפט הבכורה עכ"ל עיי"ש. ולשון זה שהביא מדברי הבה"ג הוא תמוה טובא לכאורה דמאי ענין פרשת נחלות לפרשת משפט הבכורה שהן רחוקות הרבה זו מזו בתורה. דזו היא בסדר פנחס. וזו היא בסדר תצא. וגם במנין הפרשיות של הבה"ג רחוקות הן זו מזו. והוא מוכרח מצד עצמו שכן ראוי להיות לפי דרכו של הבה"ג שמנה הפרשיות כסדרן בתורה. והלא בין סדר פנחס לסדר תצא כתיבי בקרא הרבה מצות אחרות שמנה הבה"ג שם במנין הפרשיות שלו. ומלבד זה אינו מובן למה הביא הרמב"ן ז"ל כלל פרשת נחלות מדברי הבה"ג והלא לפי הצורך לענינו לא היה לו להביא אלא פרשת משפט הבכורה בלבד. אבל נראה ברור שהיתה נוסחת הרמב"ן ז"ל בדברי הבה"ג בזה כנוסחת כת"י רומי דמלבד פרשת נחלות שמנה לעיל במקומה הראוי. מנה אח"כ ג"כ פרשת נחלות עם פרשת משפט הבכורה. והבין הרמב"ן ז"ל דכוונת הבה"ג בזו לפרשת והיה ביום הנחילו וגו' לא יוכל לבכר וגו' וכמשכ"ל. ופרשת משפט הבכורה היינו מ"ע דיכיר. ובזה דברי הרמב"ן ז"ל נכונים היטב. ומתורץ על נכון גם מה שהקשינו לעיל על דבריו כמבואר. ומ"מ מה שהבין הרמב"ן ז"ל שכוונת הבה"ג בזה למנות ל"ת דלא יוכל לבכר ועשה דיכיר אינו מוכרח. ולא משמע הכי מלשון הבה"ג ז"ל כמשכ"ל אלא כוונתו כמשכ"ל בביאור דברי אזהרות אתה הנחלת. שבלתי ספק נמשך בזה אחר הבה"ג כדרכו. אף ע"פ שאין זה מסכים עם שיטת הרמב"ם ז"ל בשרשיו (שורש שביעי) עיי"ש. ובמה שכתבנו בזה במבוא (סי' ז') בשורש זה עיי"ש. ואין להאריך בזה כאן:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.