ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/עז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עשה עז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שריד מהפיל שים מעקה. מ"ע דמעקה מדכתיב ועשית מעקה לגגך וגו' כי יפול הנופל ממנו. ויש להעיר בזה שהרי יש בה גם לאו דכתיב לא תשים דמים בביתך. וכל מוני המצות מנו גם הלאו במנין הלאוין. ורבינו הגאון ז"ל לא מנה לאו זה. ואע"ג דרבינו הגאון ז"ל לטעמי' אזיל דלאו ועשה שבמצוה אחת אינו מונה אותן אלא במצוה אחת. מ"מ כבר ביארנו דהדבר תלוי איזה מהן שכולל יותר. שאם העשה כוללת יותר מהלאו מונה המצוה במנין העשין. ואם הלאו הוא שכולל יותר. מונה המצוה במספר הלאוין. ואם יש בכל חד מה שאין בשני אז מונה שניהן. העשה במנין העשין והלאו במנין הלאוין. וא"כ כאן דהעשה אינה אלא במעקה דגג. וכן לבורות שיחין ומערות ונעיצין אע"ג דמרבינהו בספרי (תצא. פסקא רצ"ט) מן לא תשים דמים בביתך. וא"כ משמע לכאורה דלא רבינן להו אלא ללאו בלבד. מ"מ בספרי משמע דגם לעשה מרבה להו. דקתני התם אין לי אלא גג. מנין לרבות בורות שיחים ומערות ונעיצים ת"ל לא תשים דמים בביתך. א"כ למה נאמר גג פרט לכבש וכו'. הרי דגם לעשה רבינהו. דאל"כ מאי קאמר א"כ למה נאמר גג. דהרי לא נאמר גג אלא בעשה ולא בלאו. אבל כלב רע וסולם רעוע לא איתרבו אלא ללאו. כדאמרינן (בפ"ק דב"ק ט"ו ע"ב) תניא רבי נתן אומר מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו. ת"ל לא תשים דמים בביתך עיי"ש. וא"כ הלאו כלל יותר מהעשה. וראוי למנות מצוה זו במנין הלאוין ולא במנין העשין. מיהו מדברי הרמב"ם (בסה"מ עשין קפ"ד) ובחנוך (מצוה תקמ"ו) מבואר דעשה זו היא להסיר כל מיני מכשולים וסכנות מכל בתינו וז"ל הרמב"ם ז"ל שצונו להסיר המכשולים והסכנות מכל מושבותינו. וזה שנבנה כותל סביב הגג וכו'. וכן כל המקומות המסוכנין והרעועים כולם יבנו על סדר שיסור הרעוע והסכנה. והוא אמרו יתעלה ועשית מעקה לגגך וכו' עכ"ל עיי"ש. וכ"כ בחנוך שם וכתב שם שלא נאמר גג אלא משום שדבר הכתוב בהווה עיי"ש. ונ' דמקורו מפסיקתא זוטרתא (תצא) דאיתא שם כי תבנה בית חדש אן לי אלא בנה לקח ירש וניתן לו במתנה מניין. ת"ל ולא תשים דמים בביתך להביא כל שיש בו שימת דמים. כגון בורות שיחין ומערות. ומה ת"ל גג דבר הכתוב בהווה וכו' עיי"ש. ומבואר מזה דכל מאי דאיתרבי ללאו איתרבי נמי לעשה. וכן מתבאר מהספרי. דהרי על מאי דאיתרבי מקרא דלא תשים דמים בביתך קאמר א"כ מה ת"ל גג. וא"כ בברייתא דרבי נתן בב"ק שם ע"כ צ"ל דלאו דוקא נקט קרא דלא תשים דמים בביתך. דה"ה נמי דאיתרבי לעשה דועשית מעקה. וא"כ רבינו הגאון ז"ל לפי דרכו אחר שמנה כאן העשה יפה עשה שלא מנה לאו דלא תשים דמים בביתך במנין הלאוין. כיון שאין בכלל הלאו יותר ממה שבעשה:

אמנם ראיתי להסמ"ק. שכבר כתבתי דגם הוא אזיל בזה בדרכו של רבינו הגאון ז"ל. דעשה ול"ת שבמצוה אחת אינו מונאן אלא במצוה אחת. אם לא כשיש בכל אחד מה שאין בשני. דאז מונה שניהם. ובמצוה זו כתב (בסי' קנ"ב) וז"ל לעשות מעקה דכתיב ועשית מעקה וכו'. ועשית זו מ"ע. ולא תשים זו מצות ל"ת. ונראה דאפי' הכי פעמים יש עשה בלי ל"ת. כגון נפל המעקה. ולא תעשה בלא עשה. כגון מעמיד סולם רעוע. ולכך חלקתים לשתי מצוות. ומצות לא תשים אפרשנו עכ"ל עיי"ש. ואח"כ (בסי' קע"א) מנה לאו דלא תשים דמים עיי"ש. וא"כ לפי דבריו יש בלאו מה שאין בעשה ויש בעשה מה שאין בלאו. ויש למנות שניהן. אלא דבעיקר דבריו מש"כ דבכלב רע וסולם רעוע ליכא אלא לאו דלא תשים דמים בלבד אבל עשה ליכא. כבר נתבאר דדעת הרמב"ם והחינוך אינה כן וכן מתבאר מהספרי ומפסיקתא זוטרתא. אף דמפשטא דברייתא דב"ק שם משמע לכאורה כדברי הסמ"ק. אבל מש"כ דבנפלה המעקה שעשה לא מיחייב לעשות מעקה אחרת אלא מצד העשה בלבד. אבל משום הלאו לא מיחייב לחזור ולעשות מעקה אחרת. ונראה דטעמו משום דלא תשים משמע שימה בידים. וא"כ כשבונה בית חדש ואינו עושה מעקה שפיר קרינן בי' לא תשים דמים בביתך. דהרי הוא כעושה המכשול בידים וכן כשלקח או קבל במתנה או ירש בית בלא מעקה. והושיב שם בני אדם. קרינן בי' לא תשים. דהו"ל כשימה בידים. אבל כשכבר עשה מעקה כראוי אלא שנפלה. שוב לא קרינן בי' לא תשים דמים. שהרי הוא לא שם. אלא ממילא הושמה. ואין זה בכלל לאו דלא תשים דמים בביתך. אבל העשה איכא. דלעולם כל שהבית הוא בלא מעקה קרינן בי' ועשית מעקה לגגך. אע"פ שעשה כבר ונפלה. דומיא דועשו להם ציצית. דלעולם חייב שיהיו ציצית בכנפי בגדו. ואע"פ שכבר עשה ונתקו. אם לא חזר ועשאן עובר בעשה וכן במזוזה דכתיב וכתבתם על מזוזת ביתך. אע"פ שכבר כתב וקבע על המזוזה אם נתקלקלה ולא חזר וקבע אחרת עובר בעשה וכן כל כיו"ב. וכן נראה מדברי הרמב"ם בסה"מ שבעשה שם כתב וז"ל שצונו להסיר המכשולים והסכנות וכו' עיי"ש. אבל בלאו דלא תשים כתב (בלאוין רצ"ח) וז"ל הזהירנו מהניח המוקשים והמכשולות בארצנו ובבתינו וכו'. והוא אמרו ולא תשים דמים בביתך וכו' עיי"ש. וכך הם דברי החינוך שם. דבעשה כתב להסיר הנגפים והמכשולים וכו'. ובלאו (במצוה תקמ"ז) כתב שלא להניח המוקשים והמכשולים וכו' עיי"ש שנראה מדבריהם דעל העשה עובר אפי' לא שם הוא המוקש. אלא נעשה ממילא. אבל על הלאו אינו מוזהר אלא שלא יניח במעשה. אבל כשנעשה ממילא. כגון שכבר הי' מעקה ונפלה. אינו עובר עלי' בלאו אם לא עשה אחרת. אלא דלפ"ז יש לתמוה על מש"כ הרמב"ם (בפי"א מהלכות רוצח ה"ג) וז"ל וכל המניח גגו בלא מעקה ביטל מ"ע ועבר על ל"ת שנאמר ולא תשים דמים בביתך. ואין לוקין על לאו זה משום שאין בו מעשה עכ"ל עיי"ש. ותמיהני אמאי אין בו מעשה והא עיקר הלאו הוא שלא לעשות מעשה כמש"כ הרמב"ם ז"ל גופי' בסה"מ שם. וכן משמע ודאי פשטי' דקרא דכתיב לא תשים ושימה במעשה משמע. וכ"כ במנין המצות הקצר שלו שבראש ספרו הגדול במצוה זו. שלא להניח מכשול וכו' עיי"ש. וגם עיקר הדבר תמוה אטו מי לא משכחת בו מעשה. כגון שסתר המעקה מעל גגו או שקנה כלב רע והכניסו לחצרו. או שקלקל הסולם שבחצרו בידים והרבה כיו"ב. ואין לומר דהרמב"ם בזה לא קאי אלא על הדין שהתחיל בו שם המניח גגו בלא מעקה. ועל זה הוא שכתב שאין לוקין מפני שאין בו מעשה. דמדכתב ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה. משמע ודאי דרצה לומר דליכא מלקות כלל בלאו זה. משום דלא משכחת בו מעשה. דאל"כ לא הו"ל למיכתב אלא ואין לוקין על זה. וכן בפי"ט מהלכות סנהדרין שמנה שם כל לאוין שלוקין עליהם לא מנה שם לאו זה. מבואר דס"ל שאין בו מלקות בשום ענין. וגם מדכתב המניח גגו בלא מעקה ביטל מ"ע ועבר על ל"ת. משמע דאפי' כבר עשה ונפלה עובר בל"ת כמו בעשה. וזה סותר למש"כ הוא ז"ל גופי' בסה"מ שם:

והנראה קצת בדעת הרמב"ם ע"פ מאי דאמרינן (ר"פ איזהו נשך ס"ב ע"א) דתניא רבי נחמי' וראב"י פוטרים את המלוה ואת הערב מפני שיש בהן קום ועשה. ומסקינן התם דסברי שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי. ופליגי בלאו דלא תשימון עליו נשך. דלת"ק ס"ל שימה מילתא היא. ומיד משעת הלואה אפי' קודם שגבה הרבית עוברין בלאו דלא תשימון. ולר"נ וראב"י ס"ל דשימה לאו מילתא היא. ולא עברו בלאו דלא תשימון אלא משגבה הרבית. אבל קודם שגבה אפי' איסורא ליכא. עיי"ש בסוגיא בפירש"י ובתוס' ושאר ראשונים והנה להלכה כפי מה שהעלו הר"ב לח"מ (בפ"ד מהלכות מלוה ולוה ה"ג) והר"ב פי' בסוגיא שם באריכות. דעת הרמב"ם ז"ל דהלכה כר"נ וראב"י עיי"ש. וכן פסקו הסמ"ג (לאוין קצ"ג) בשם ר"י ז"ל. והרא"ם ז"ל (ביראים השלם סי' קי"ח) עיי"ש. ולא כמהר"א ששון (בתשו' סי' קס"ב) והר"ב גידולי תרומה (שער מ"ו ריש ח"ב) שכתבו בפשיטות לדעת הרמב"ם דהלכה כת"ק. ונדחקו טובא בזה עייש"ה ואכ"מ להאריך בזה. ומעתה נראה דה"ה הכא בלאו דלא תשים דמים בביתך דדמי ממש ללאו דלא תשימון עליו נשך. הכי נמי לר"נ וראב"י אינו עובר אלא משנכשל אדם ע"י חסרון המעקה או מכשול אחר. דשימה לחוד לאו מילתא היא עד שיבא לידי פעולה שבשבילה הוזהר על שימה זו. ונראה דמה"ט כתב ג"כ הרמב"ם ז"ל בלאו דלא ישים עלי' שמן במנחת חוטא דאינו עובר אלא בהקרבה. כמבואר בסה"מ (לאוין ק"ג ק"ד) וכ"כ (בפי"ב מהלכות מעה"ק ה"ח) וז"ל נתן והקריב לוקה על השמן בפ"ע ועל הלבונה בפ"ע וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דאינו לוקה אלא בהקרבה ולא בשימה לחוד. ולא נתבאר מנ"ל הא אבל לפמש"כ הדבר מבואר. דלטעמי' אזיל דפסק כר"נ וראב"י דשימה לאו מילתא היא. וא"כ ע"כ כאן לא לקי אלא בהקרבה. וכן מבואר דעת החינוך (במצוה קכ"ה) שכתב במצוה זו שאינה נוהגת אלא בזכרי כהונה. וכ"כ (במצוה שס"ו) גבי מנחת קנאות עיי"ש. וכבר ראיתי מי שתמה על זה. מאי טעמא ומנ"ל הא. והניח בצ"ע. אבל הדבר פשוט דכיון דאינו עובר בלאו זה אלא בהקרבה ובשימה לחוד לא קעבר. א"כ ע"כ לאו זה ליתא אלא בכהן ולא בזר דלאו בר הקרבה הוא. וכמש"כ החנוך (במצוה קי"ז) בלאו דשאור ודבש לא תקטירו שאינו נוהג אלא בזכרי כהונה עיי"ש. והיינו ג"כ מהאי טעמא דזר לאו בר הקטרה הוא. ולא שייכא בי' אזהרה זו. והכי משמע בברייתא דספרא (פרשת ויקרא) ומייתי לה בפרק כל המנחות ב"מ (ס' ע"א) דקתני לא ישים עלי' שמן ולא יתן יכול בשני כהנים וכו'. הרי דנקט כהנים באזהרות אלו עיי"ש ואכמ"ל בזה. ומעתה א"כ גם כאן לא עבר בלאו דלא תשים דמים בשימה לחוד. דשימה לאו מילתא היא. ואפי' שבר וסתר המעקה בידים וכיו"ב. לא עבר בלאו עד שיפול הנופל ממנו. וא"כ שפיר כתב הרמב"ם שאינו לוקה משום דלאו זה אין בו מעשה. דבשעתא דקעבר ליכא מעשה. ומש"כ הרמב"ם (שם בהלכות מלוה ולוה) דאין לוקין משום דניתן להשבון וכו' עיי"ש. ולא כתב הטעם משום לאו שאין בו מעשה. היינו משום דהתם איכא מעשה. לקיחת הרבית ונתינתו. והילכך אי לאו דניתן להשבון ודאי הי' המלוה והלוה לוקין. משא"כ כאן דבתר שימה ליכא שום מעשה. ומשום שימה לחוד ליכא מלקות. ואפי' איסורא ליכא כמש"כ הר"ב פ"י שם עיי"ש. מיהו הכא ודאי איכא מיהת איסור לאו בשימה. כיון דמעשה לא שייכא בה אח"כ בשעת עיקר העבירה. והו"ל כמו העדים גבי רבית דעוברין בלאו משום השימה לחוד. כמש"כ הפ"י שם עיי"ש. ובהכי ניחא בפשיטות מה שאין העדים לוקין התם דכיון דאינם עוברין אלא משום לאו דלא תשימון כמבואר שם לא שייכא בהו מלקות משום דבשעת חתימת השטר לא עבדי אלא שימה לחוד. ואח"כ בשעת עיקר העבירה תו לא עבדי אינהו מעשה. ולחנם נדחק בזה בפ"י שם עיי"ש:

עכ"פ מבואר דעת הר"י מקורביל ז"ל בעל הסמ"ק דכשעשה מעקה ונפלה ליכא אלא עשה לחודא. אבל לאו דלא תשים דמים לית בה. וכן ראיתי להתוס' (בפ"ק דקידושין ל"ד ע"א) בד"ה מעקה וכו'. שכתבו וז"ל במעקה אין שייך לא תשים דמים אלא בבונה בית מתחלה על מנת שלא לעשות מעקה. אבל אם היה בדעתו לעשות מעקה ולאחר שבנאו נמלך. או שעשה ונפל. אין שם אלא עשה דועשית מעקה עכ"ל עיי"ש. הרי זה כדברי הסמ"ק. אלא שהוסיפו בהג"כ שאם בנה על דעת לעשות מעקה ואח"כ נמלך. נמי ליכא לאו דלא תשים. אלא עשה גרידא. אבל ראיתי להרמב"ן ז"ל שם שאחר שהביא דברי התוס' בזה כתב וז"ל ולי נראה שעיקר מצותו עשה. שאין לאו שבו אלא שיקיים העשה. דכתב רחמנא ועשית מעקה תחילה. והדר לא תשים דמים בביתך כלומר לא תעכב שלא תעשה מצוה זו. ולאו שאין בו מעשה אחר אלא קיום עשה שבו הוא. ואילו היו נשים פטורות מעשה היו פטורות אף מלאו. שאין הלאו אלא קיום העשה וכו' עכ"ל עיי"ש. וזו היא ג"כ דעת הריטב"א ז"ל שם עיי"ש בדבריו. מתבאר מדבריהם דס"ל דכל היכא דליתא לעשה גם לאו ליכא. שאין בלאו זה מעשה אחר אלא שיקיים העשה. וכאילו כתיב בקרא רק לא תעכב מלעשות מצוה זו כדי שלא יהיו דמים בביתך. וא"כ כשבנה בית על דעת לעשות מעקה. או כשעשה מעקה כבר אלא שאח"כ נפלה. כיון דאית בה עשה אית בה נמי לאו. ולא משכחת לה ללאו בלא העשה. מיהו ראיתי להר"ן ז"ל (בפ"ק דקידושין שם) על דברי הרי"ף שנראה מדבריו דבעיקר הדבר הוא מסכים לדעת התוס'. אלא שיצא לדון בדבר החדש דכשבנה בית על דעת שלא לעשות מעקה מיד משהתחיל לבנותו עובר בלאו דלא תשים דמים בביתך. אע"ג דלא מתחייב בעשה דועשית מעקה אלא אחר כך כשנגמר בנינו. וז"ל שם ולדידי הא קמ"ל דחייבות אפי' משום עשה שבהן ולא דמי לשבת ויו"ט כלל. דהתם לאו ועשה כולהו בשוא"ת ולא אפשר לאפלוגינהו אבל בהני לאו ועשה שבהן אינן באין כאחד וכו'. ובמעקה ג"כ כל שבנה על מנת שלא לעשות מעקה. עבר משום לא תשים דמים. ואעפ"כ מחייב אח"כ לעשות מעקה. ונמצא שאין הלאו והעשה באלו באין כאחד וכו' עכ"ל עיי"ש. מבואר להדיא מדבריו דבלאו דלא תשים דמים מיחייב אף קודם שגמר הבנין. אבל בעשה לא מיחייב אלא משגמר בנין הבית. וא"כ נמצא שאין הלאו והעשה באין כאחד. ולפ"ז לדעת הר"ן ז"ל יש מקום לעשה בלא הלאו. כגון כשבנה ע"מ לעשות מעקה ואח"כ כשגמר הבנין נמלך ולא עשה. וכן כשכבר עשה מעקה ואח"כ נפלה. דלאו ליכא. עשה הוא דאיכא. וכן יש מקום ללאו בלא העשה דהיינו קודם שגמר בנין הבית. דאיכא לאו כשבנה ע"מ שלא לעשות מעקה. אבל העשה לא חיילא עד שגמר בנין הבית. ולפ"ז אפי' לדרכו של רבינו הגאון ז"ל יש למנות העשה והלאו. מיהו הרמב"ן והריטב"א ז"ל ע"כ לא ס"ל כסברת הר"ן בזה. דהא לדידהו לא בא לאו זה אלא לזרז על קיום העשה. ואינו מזהיר אלא שלא יתעכב מלעשות מצוה זו. וא"כ ע"כ לא יתכן לומר דאזהרת לאו זה חיילא קודם שתחול העשה. וכן נראה מדברי הסמ"ק. דאל"כ לא הוצרך לומר דיש מקום ללאו בלא העשה במעמיד סולם רעוע. דתיפוק לי' דבמעקה גופא איתי' ללאו בלא העשה. כשבונה ע"מ שלא לעשות מעקה. דמיד קאי בלאו אע"פ שעדיין לא נגמר ולא חיילא עלי' עדיין העשה. ובאמת דדברי הר"ן ז"ל צ"ע אצלי. דמהיכא תיתי לחלק בזה בין הלאו לעשה. הרי אכולה פרשה כתיב כי תבנה בית חדש. ותניא בספרי רבי אומר משעת חידושו עשה לו מעקה. דהיינו משנגמר בנינו. וא"כ מהיכא ניקום ונימא דהלאו אתי להזהיר קודם שעת חידושו. על המחשבה שלא יבנה על דעת שלא לעשות מעקה. כיון דכולה פרשה לא מיירי אלא משעת חדושו היינו משנגמר כולו. ועוד דא"כ הו"ל לאו זה לאו הניתק לעשה. דהרי ודאי אע"פ שבנאו על מנת שלא לעשות מעקה. מ"מ כל שעשה מעקה משגמר בנין הבית. נתקן הלאו בהכי. והו"ל כשאר לאוין הניתקין לעשה. ואע"ג דהכא כתיבא העשה קודם הלאו. מ"מ כיון דאי אפשר לקיימה אלא לאחר עבירת הלאו. שהרי אם בנה הבית ע"מ לעשות מעקה דעת התוס' והר"ן דשוב לא עבר בלאו דלא תשים דמים אפי' כשיעבור אח"כ ולא יעשה מעקה. וכשבונה ע"מ שלא לעשות. הרי לדעת הר"ן ז"ל עובר בלאו זה קודם גמר הבנין. ואילו העשה אי אפשר לו לקיימה עד שנגמר הבנין. ולא משכחת לה לעשה קודם עבירת הלאו וכיו"ב ודאי חשיב לאו הניתק לעשה. כמבואר בפ"ג דמכות (י"ד ע"ב) ובראשונים שם עייש"ה. והשתא א"כ קשה במאי דאמרינן התם (בפ"ג דמכות ט"ז ע"א) אר"י אין לנו בלאו הניתק לעשה בטלו ולא בטלו אלא זאת ועוד אחרת. דהיינו שלוח הקן ואונס עיי"ש. והא משכחת לה נמי במעקה. שאם בנה בית ע"מ שלא לעשות מעקה וגמר הבית ולא עשה בו מעקה. ואח"כ סתרו והרסו או שרפו. ונמצא שבטל העשה אלא ודאי מוכח מזה דגם לאו דלא תשים דמים לא עבר אלא משנגמר והעשה והל"ת חיילי כאחת. מיהו לפי דעת הרמב"ם דלאו זה דלא תשים דמים הו"ל לאו שאין בו מעשה. ולא שייכא בי' מלקות כלל לק"מ. אלא דכבר כתבתי דדברי הרמב"ם גופי' צ"ע בזה אצלי. ואע"פ שכתבתי ליישב דבריו מ"מ אינו מספיק ועדיין צ"ע ואכמ"ל בזה:

עכ"פ מבואר דדברי הר"ן ז"ל בזה יחידאה נינהו. וכל שאר ראשונים ז"ל לא ס"ל הכי. אבל מש"כ הסמ"ק דבמעמיד סולם רעוע ליכא אלא לאו דלא תשים לחוד ולא עשה דועשית מעקה. אע"פ שכבר כתבתי שאינו כן דעת הרמב"ם והחינוך. מ"מ מדברי התוס' בקידושין שם מבואר דס"ל הכי. ממש"כ שם וז"ל תימא לרבי בכל הני כתיב לאו. במעקה כתיב לא תשים דמים בביתך. אע"ג דמוקמינן לי' למגדל כלב רע וסולם רעוע דהיינו שימה בידי'. מ"מ אתי נמי למעקה. דהא דרשינן בספרי ועשית זו מ"ע. לא תשים דמים זו מצות ל"ת וכו' עכ"ל עיי"ש. ומבואר דפשיטא להו דבמעמיד כלב רע וסולם רעוע ליכא אלא ל"ת גרידא. דאל"כ מאי הוקשה להם ממאי דמוקמינן לי' למעמיד כלב רע וסולם רעוע. כיון דגם התם איכא תרווייהו העשה והל"ת. ואין לומר דאע"ג דבכלב רע וסולם רעוע איכא נמי לעשה. מ"מ הוה משמע להו בס"ד דבמעקה דליכא שימה בידים ליכא אלא עשה. דא"כ מאי הביאו ראי' מהספרי דקתני ועשית מעקה זו מ"ע לא תשים דמים זו מצות ל"ת. דלאו דלא תשים קאי נמי אמעקה. ומאי ראי' ודילמא לא קאי אלא אהיכא דאיכא שימה בידים. דאית בה תרווייהו העשה והל"ת. אבל היכא דליכא שימה בידים לעולם אימא לך דליכא אלא עשה בלבד. אלא ודאי משמע להו דמגדל כלב רע ומעמיד סולם רעוע ליכא עשה דועשית מעקה כדעת הסמ"ק. ואמנם לכאורה מסוגיא דסו"פ החובל (צ"א ע"ב) יש להכריח דבכל עניני מכשול ותקלה יש בהם גם עשה דועשית מעקה. דאמרינן התם תני רבה בר ב"ח קמי דרב שורי הרגת נטיעותי קצצת אתה אמרת לי להרגו אתה אמר' לי לקצצו פטור וכו' בשור העומד להריגה ובאילן העומד לקציצה. אי הכי מאי קטעין לי'. דא"ל אנא בעינא למיעבד הא מצוה דתניא וכו'. ומעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכסה. וחייבו ר"ג ליתן לו עשרה זהובים עיי"ש. ומזה כתב הרמב"ם (פ"ז מהלכות חובל ומזיק הי"ג) וז"ל שור שהי' עומד להריגה מפני שמזיק את הבריות ואילן העומד לקציצה מפני שהוא מזיק את הרבים. וקדם אחד ושחט שור זה וקצץ אילן זה שלא מדעת בעלים חייב לשלם לבעלים כמו שיראו הדיינין שהרי הפקיען מלעשות מצוה וכו' עכ"ל עיי"ש. והרי הא דחייב לשלם שכר מצוה. ודאי נראה דהיינו דוקא במצות עשה דרמיא עלי' וכן נראה מדברי הרמב"ם שם (בהלכה י"ד) עיי"ש. וא"כ התם בשור המזיק ובאילן המזיק נמי אע"ג דהיינו ממש ככלב רע וסולם רעוע ע"כ צ"ל דאית בהו נמי עשה דועשית מעקה. אלא שראיתי מי שכתב ע"פ דברי הרמב"ם (פי"א מהלכות רוצח וש"נ ה"ד) אחד גג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בה אדם וימות. כגון שהיתה לו באר או בור בחצירו חייב לעשות לה חוליה גבוהה עשרה טפחים או כיסוי כדי שלא יפול בה אדם וימות. וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה. שנאמר השמר לך ושמור נפשך. ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאין לידי סכנה. ביטל מצות עשה ועבר בלא תשים דמים. עכ"ל עיי"ש. ומזה רצה לדון דדוקא בבאר ובור דאיתרבי בספרי בכלל עשה דועשית מעקה. הוא דיש בהן עשה זו. אבל בכל שאר מכשולות ככלב רע וסולם רעוע ליתא בהו הך עשה. ומשום שהוקשה להרמב"ם הך סוגיא דב"ק שם דמוכח דגם בשאר המכשולות איכא עשה. לכן חידש הרמב"ם דיש בהן עשה דהשמר לך ושמור נפשך. וזהו שסיים הרמב"ם על זה. ואם לא הסיר והניח המכשולות וכו'. ביטל מ"ע ועבר בלא תשים דמים. ולפ"ז אין ראי' מסוגיא דב"ק שם דמגדל כלב רע וסולם רעוע הו"ל בכלל עשה דועשית מעקה כמש"כ. אבל באמת זה ליתא כלל ואי אפשר לומר כן. דמלבד דהך קרא דהשמר לך ושמור נפשך אינו עשה אלא לאו גמור כמבואר בפרק שבועת העדות (ל"ו עא) דילפינן מיני' דמקלל עצמו לוקה משום דכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת. וכ"כ הרמב"ם ז"ל גופי' (סוף הלכות סנהדרין) עיי"ש. וכבר הרגישו בזה קצת אחרונים ולא העלו בזה דבר נכון כלל. וגם אנכי צדדתי בזה ע"פ מה שהבינו האחרונים ז"ל דבריו כפשטן. כמש"כ בזה לקמן בלאו דקללה עיי"ש. אבל דברי הרמב"ם נשארו תמוהים בכל זה. ואי אפשר לפרשם כמו שהבינום קצת אחרונים. גם בלא"ה הרי בסה"מ (עשין קפ"ד) מבואר דס"ל דכל המכשולות בכלל עשה דועשית מעקה כמשכ"ל. וכן כאן כתב בהדיא בריש דבריו אחד גג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בה אדם וימות וכו'. הרי דס"ל דכל מיני המכשולות הם כגג. וס"ל דמאי דנקט בספרי בורות שיחין ומערות חריצין ונעיצין לאו דוקא אלא כל המכשולות כולן בכלל עשה דועשית מעקה דהרי בספרי מרבה לה מולא תשים דמים בביתך. וא"כ כל מאי דהוי בכלל לא תשים דמים איתנהו גם בכלל עשה דמעקה. וזהו שכתב הרמב"ם אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וכו'. ומסיים כגון שהיתה לו באר או בור וכו'. הרי דס"ל דלאו דוקא באר ובור. אלא ה"ה לכל מכשול וכל דבר שיש בו סכנה הרי הוא כגג דכתיב בי' ועשית מעקה. ואיך יסתרו דברי הרמב"ם זא"ז מרישא לסיפא. אבל הדבר ברור דשיעור דברי הרמב"ם כך הוא. וכן כל מכשול שיש בו סכנה מצות עשה להסירו (דהיינו מ"ע דועשית מעקה כמש"כ לעיל) ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה שנאמר השמר לך ושמור נפשך (כלומר דבין כך וכך קודם שהסירו חייב הוא עצמו להשמר ממנו ולהזהר שלא יכשל בו. דאפי' הוא על עצמו מוזהר בל"ת על שמירת גופו. וזה כתב הרמב"ם דרך אגב ואינו מעניינו. ואח"כ חוזר לענין ראשון. וכתב) ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאים לידי סכנה ביטל מ"ע (דועשית מעקה) ועובר בלא תשים דמים. ועפ"ז דברי הרמב"ם נכונים מכל ערעור. וזה ברור אצלי בלא ספק:

ומעתה א"כ ממילא מבואר דכיון דמסוגיא דב"ק שם מבואר דגם בשור המזיק את הבריות. וכן אילן שבני אדם ניזוקין בו דהו"ל ככלב רע וסולם רעוע. יש בהן עשה. ע"כ היינו עשה דועשית מעקה. וא"כ מבואר דלא כדעת הסמ"ק והתוס'. אלא כדעת הרמב"ם והחינוך דגם מגדל כלב רע ומעמיד סולם רעוע יש בהן עשה דועשית מעקה. וכן ראיתי לרבינו בחיי (בפ' תצא) שכתב וז"ל ועשית מעקה לגגך ע"ד הפשט יזהיר שישתמר האדם מן הסכנה וכו'. ולכך יצוה כי כשיבנה ביתו שיעשה מעקה לגגו ולא יניח ברשותו נזק ומכשול להכשל בו בני אדם ולא ישים דמים בביתו. וכענין זה המגדל כלב רע או המעמיד סולם רעוע בתוך ביתו עכ"ל עיי"ש. הרי שכולל גם כלב רע וסולם רעוע בין ללאו ובין לעשה. וכדמוכח מההיא דב"ק. ודברי הסמ"ק והתוס' צ"ע לכאורה אלא שראיתי להרש"ל ביש"ש (בפרק החובל סי' ס') דנראה דס"ל דמשום לאו דלא תשים דמים נמי איכא תשלומי שכר מצוה. דמה שעושה מעשה כדי שלא לעבור על הלאו הו"ל נמי מצוה שיש עלי' שכר עיי"ש בדבריו וצ"ע בזה. אלא דבלא"ה אין ראי' מוכרחת משם דהרי רש"י פירש שם שור העומד להריגה שור שהמית. ואילן העומד לקציצה אשירה או כל עץ הנוטה ליה"ר ומתיירא שמא יפול על אדם וימות עיי"ש. וכן ראיתי בש"מ בשם הראב"ד ז"ל שפירש אילן העומד ליקצץ כגון אשירה שהיא ברשותו של ישראל והוא רוצה לקיים בה כל אשיריהם תגדעון עיי"ש. וכן ראיתי שם שהביא בשם רבינו יהונתן ז"ל על הא דקאמר אנא בעינא למיעבד הא מצוה. מצות ובערת הרע מקרבך וכו' עיי"ש. והיינו משום דס"ל כפירש"י דשור העומד להריגה היינו שור שהמית אדם ומצוה לקיים בו ובערת הרע מקרבך משום דחייב מיתה. ועי' בפרק בתרא דחולין (קל"ט ע"א). ולפ"ז אין שום ראי' משם כלל. והרמב"ם ז"ל שפירשה בשור ואילן המזיקים לבריות (בהלכות חובל ומזיק שם) היינו משום דלטעמי' אזיל דס"ל דגם במגדל כלב רע ומעמיד סולם רעוע איכא עשה דועשית מעקה וכמו שנתבאר:

ומ"מ מתבאר דאין בזה שום מקום קושיא לרבינו הגאון ז"ל שמנה העשה לחוד. ולא מנה לאו דלא תשים דמים משום דס"ל דלא משכחת ללאו זה בלא העשה. משום דבכל ענין שישנו בכלל לאו זה אית בי' נמי עשה דועשית מעקה כמו שנתבאר. מיהו נראה דאפי' את"ל דמגדל כלב רע ומעמיד סולם רעוע לית בהו עשה דועשית מעקה אלא לאו דלא תשים דמים בביתך לחוד. מ"מ לק"מ לדעת רבינו שלא מנה לאו זה. משום דאית בה לאו דלפני עור לא תתן מכשול. דבכל כיו"ב אין לך נתינת מכשול יותר מזה. ורבי נתן דנקט קרא דלא תשים דמים בביתך. היינו משום דהך קרא מפורש טפי ופשוט יותר. אבל ודאי הו"ל נמי בכלל לאו דלפני עור לא תתן מכשול. וא"כ הרי כבר מנה רבינו הגאון לאו דלפני עור. וכדרכו ז"ל בכל כיו"ב. ומיהו מעקה לא שייכא באזהרה דלפני עור. משום שהרי הדבר נגלה לעין כל והכל רואים שאין לגג מעקה. ועליהם להזהר. ולא קרינן בה לפני עור. אלא דמ"מ חייבה תורה לעשות מעקה. ומצוה בפ"ע היא ולכן מנאה. וכן באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות (בדבור לא תרצח) לא מנה אלא עשה דמעקה. ולא לאו דלא תשים עיי"ש ולטעמי' אזיל. ועי' מש"כ עוד בזה (לקמן לאוין נ"ה) עיי"ש.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.