ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/מילואים/ח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג מילואים ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ח.

מנין הפרשיות פרשה י"ט (דף קמ"ח ע"ב ד"ה ועדיין). מש"כ שם לחלק בין מתה מאיליה למתה ע"י אדם. לאו דוקא הוא. ועיקר כוונתי אינה אלא לחלק בין נתנבלה ע"י נחירה בסימנים או נתקלקלה בשחיטה. לכשמתה מאיליה או נהרגה הריגה בעלמא ע"י אדם או חיה טורפת וכיו"ב. ויען כי עיקר הדבר נוגע לקונטרס שהבאתי שם שכתבתי בענין זה. לכן כדי למלא את הדברים בביאור הראוי. וגם כי הדבר נוגע לביאור דברי רבינו הגאון ז"ל בתשובה אחת שלו שסתומים וחתומים מאוד וכבר נתקשו בהם בימי אחרון הגאונים רבינו האי גאון ז"ל. לכן ראיתי להביא פה כל הקונטרס הנ"ל כמו שהוא:

כתב הר"ב העיטור ז"ל (הלכות שחיטה) בשם רבינו סעדיה גאון ז"ל דגים וחגבים שמתו אסורין עיי"ש. והביאו מרן בכ"מ (פ"א מהלכות שחיטה ה"ג) ובב"י (יו"ד סי' י"ג). והפרישה והב"ח שם כתבו דט"ס הוא בדברי הב"י בשם רס"ג ז"ל. וצ"ל חיים אסורין עיי"ש בדבריהם. אבל גם בכ"מ שם איתא כמש"כ בב"י. וגם בדברי הר"ב העיטור שם איתא מתו אסורין עיי"ש. ובודאי גם הגהתם מצד עצמה אינה מתקבלת להחיות המתים. ולהגיה חיים במקום מתו. והר"ב כנה"ג שם האריך בזה (הגהות ב"י אות ו') והביא שם בשם הר"ב ש"י שמפרש דברי רבינו הגאון ז"ל כמו שהם. וטעמו משום דס"ל דבעינן אסיפה בעודם חיים ואח"כ מתו. ובזה מתרץ מה שהקשה עליו רבינו נסים ז"ל (והובא בעיטור ובב"י שם) מהתוספתא (פ"ט דתרומות) דקתני בהדיא בין חיים בין מתים מותרים. אבל לפ"ז ניחא די"ל דהתם לא מיירי אלא בשנאספו בעודם חיים ואח"כ מתו. ורס"ג ז"ל מיירי בשמתו בעודם במים קודם אסיפתם. ובשם דמשק אליעזר הביא שם שמחלק להיפוך דרבינו הגאון ז"ל מיירי דוקא בשמתו ביבשה. אבל מתו במים במקום חיותן מותרים. ובהכי הוא דמיירי בתוספתא שם. והעלה כן שם גם בדעת הרמב"ם ז"ל עיי"ש בדבריו. אבל ראיתי בעיקר תשובת רבינו האי גאון ז"ל (שנדפסה מקרוב מכת"י) שמבואר מדבריו להדיא דרבינו הגאון ז"ל לא אסר אלא חגבים מתים בלבד. אבל דגים מתים מודה שמותרים. וז"ל תשובת רבינו האי גאון ז"ל. ודשאילתון הא דתנן (ע"ז ל"ט ע"ב) חגבים הבאים מן הסלילה אסורים. מן ההפתק מותרים. מכלל דחגבים דמייתו שרו. ועוד מדתנן (שבת צ' ע"ב) ר"י אומר אף המוציא חגב חי טמא. ומוקמינן בגמרא דילמא מאית ואכיל ליה. מכלל דחגב טהור אי מאית שרי. וקשיא לן מאי דאשכחן לרבינו מר רב סעדיא גאון ז"ל דאמר חגבים שמתו אסורין. ודגים שמתו מותרים. ולא ידעינן מאי טעמיה. אי הילכתא או מנהגא וחומרא הוא דאחמר. ואנן לא שמיעא לן מאן דאכיל להו. ובתורת איסור נהגו בהם קדמונינו. יליף מרנא וינהר עינון. תשובה. אנחנא לא שמיעא לן חגבים שמתו אסורין. אלא מותרין הן. ולא שמיע לנא דמר רב סעדיא גאון ז"ל אסר חגבים מתים. אלא ודאי כדגים דאמו. בין לענין אכילתן בין לענין דמן וכו'. ומאן דאמר מתים אסורין אטו לשחיטה מצרכי להו או לחניקה בידי ישראל עכ"ל. הרי מבואר בהדיא במקורן של דברים אלו שאין הגהת האחרונים ז"ל בדברי רבינו הגאון ז"ל נכונה. וגם מה שנשאו ונתנו בזה האחרונים ז"ל שהבאתי. לא נוסד על האמת. משום דרבינו הגאון ז"ל לא אסר מעולם דגים כלל. אלא חגבים מתים בלבד. כמפורש בהדיא בתשובת רבינו האי גאון ז"ל. ועכ"פ עיקר הדבר ודאי תמוה מאוד. וכבר בימי רבינו האי גאון ז"ל נעלם ולא ידעו טעמו של רבינו הגאון ז"ל בזה. וגם רבינו האי גאון ז"ל גופיה לא מצא לו מקור לדעתו ולא שום טעם. ולכן נטה לדינא מדעתו זו ופסק להיתר. וגם הר"ב העיטור ז"ל דתה דבריו. וכתב (הלכות שחיטה ת"ג). וז"ל גרסינן בספרא החיה הרומשת במים אלו דגים וכל נפש השורצת על הארץ אלו חגבים. וכי היכי דדגים לאו בני שחיטה נינהו מדכתיב אסיפה דידהו במקום שחיטה. (כדאמרינן פ"ב דחולין כ"ז ע"ב) חגבים נמי לאו בני שחיטה נינהו. דבתר דגים כתיבי. ובפרק דם שחיטה בברייתא גרסינן דם דגים וחגבים שכולן היתר. ומאי כולן היתר. דלא בעו שחיטה. וכיון דלאו בני שחיטה נינהו בין מתים בין חיים מותרין. ודלא כרבינו סעדיה דאמר מתו אסורין. ורבינו האי השיב עליו. ורבינו נסים אייתי (כצ"ל עיי"ש) סייעתא דגרסינן בתוספתא דתרומה אוכל אדם דגים וחגבים בין חיין בין מתין ואין חוששין עכ"ל הר"ב העיטור שם עיי"ש. וגם שאר הפוסקים דחו דבריו. ובאמת דדברי רבינו הגאון ז"ל בזה סתומים וחתומים ומפליאים מאוד. אבל מ"מ לענ"ד אי אפשר לדחות דבריו כל זמן שנעלם מאתנו מקורו אשר ממנו נובעים דבריו אלו בפסק זה:

ונחזי אנן. והנה בפסיקתא זוטרתא (פ' נח ט' ג') איתא כל רמש אשר הוא חי פרט לנבלה וכו'. אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו אסר להם אבר מן החי עיי"ש. מבואר מזה דנבלה נאסרה לבני נח כמו אבר מן החי. והיינו ע"כ כשמתה מאיליה או נהרגה דהו"ל ג"כ כמתה מאיליה. אלא צריך נחירה בסימנים. והרמ"ע מפאנו ז"ל בעשרה מאמרות (מאמר חקור דין ח"ג סוף פרק כ"א) הביא דברי הפסיקתא אלו. ותקע בהן מסמורת. והביא ג"כ דברי רש"י ז"ל (חולין צ"ב ע"ב) ד"ה במקולין וכו'. דעל מאי דאמרינן התם שלשים מצות קבלו עליהן בני נח ואין מקיימין אלא שלשה. אחת שאין כותבין כתובה לזכרים. ואחת שאין שוקלין בשר המת במקולין וכו'. פירש"י שם וז"ל ואני שמעתי בשר המת בשר בהמה שמתה מעצמה עכ"ל עיי"ש. והשיג שם מזה על התוס' (בסנהדרין נ"ו ע"ב) ד"ה אכל וכו'. שכתבו וז"ל אכל תאכל ולא אבמה"ח. והא דאמרינן לקמן דלא הותר לאדם הראשון בשר לאכול. היינו להמית ולאכול. אבל מתה מאיליה שריא. ואתי לאפוקי אמה"ח דאפי' נפל מאיליו אסור עכ"ל. ונדחק שם לתרץ קושית התוס' שם בדרך אחרת עיי"ש. אבל לדידי אין הכרח מדברי התוס' שם דכשמתה מיתת עצמה וכיו"ב מותרת לבני נח. דאפשר דמתה מאיליה שכתבו בתוס' שם. אין כוונתם אלא שנחתכו סימניה מאיליה ע"י סכין או דקר שנפלו על צווארה וכיו"ב ובכך מתה. אבל ודאי אם מתה מיתה טבעית מעצמה או נפלה בבור או מן ההר וכיו"ב ומתה. אין ה"נ דאסורה לב"נ כמש"כ בפסיקתא זוטרתא. ולא אתו אלא לאפוקי שלא יעשה כן בידים לכתחילה. והוא דבר הלמד מעניינו. וראיתי להמפרש (בעשרה מאמרות שם) שהקשה להפסיקתא מדכתיב בנבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי. ותירץ שם וז"ל דשם נבלה כולל מתה מאיליה ושמתה ע"י שחיטה שאינה ראויה. ולא בא הכתוב אלא להורות היתר הנאה בנבלה. לגר תושב במתנה ולנכרי במכירה. היכא שאפשר. כגון נתנבלה בשחיטה. אבל מתה מאיליה נהי דמשום איסור הנאה ליכא. מ"מ אסור משום לפני עור. ולכך מסיים קרא ואכלה. לומר שאינו רשאי אלא היכא שמותר הנכרי לאכלה. אבל היכא שאינו רשאי לאכלה אסור ג"כ ליתנה לו או למכרה עכ"ל עיי"ש. ואין דבריו מספיקים דאכתי קשה ע"פ המבואר בפ"ב דפסחים (כ"א ע"ב) דלר"א לא נפק"ל היתר הנאה בנבלה אלא מההוא קרא גופי' דלגר אשר בשעריך תתננה וגו'. וכיון דההוא קרא ע"כ לא מיתוקם אלא בשנתנבלה בשחיטה ולא במתה מעצמה. א"כ קשה מנ"ל דמתה מעצמה שריא בהנאה. והא ודאי לא יתכן כלל לומר דמתה מעצמה אסורה בהנאה. דלא אשכחן שום חילוק בזה. ולא אישתמיט מאן דלימא הכי. וגם מגופי' דקרא יש להקשות דכיון דכתיב בקרא כל נבלה. הרי דבכל נבלה מיירי קרא. ואפ"ה מסיים קרא וכתב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה וגו'. וא"כ שמעינן מיניה דכל מיני נבלה מותרין לבני נח. לא שנא מתה מעצמה או נהרגה מאיליה או ע"י אדם. אבל נראה דבלא"ה עיקר הקושיא מעיקרא לק"מ. דההוא קרא לא מיירי כלל מאיסורא דלפני עור. וכל עיקרו לא בא אלא לאשמעינן היתר הנאה בנבלה. או לדברים ככתבן. כדאמרינן התם. וכיון דבכל מיני נבלה מיירי קרא. ממילא מבואר דמיירי בגוונא דלא שייכא ביה אזהרת לפני עור. וכגון דבלא"ה אית ליה לדידי' נבלה כזו. או כההיא דפ"ק דע"ז (ו' ע"ב) עיי"ש וכיו"ב. ולא קאמר קרא אלא דמצד איסור נבלה מצד עצמה ליכא שום איסורא בנתינתה לגר תושב. או במכירתה לנכרי. דלישראל לא נאסרה אלא באכילה. ומאי דמסיים קרא וכתב ואכלה. אין הכרח לפרש שמותר לאכלה. אלא דקאמר קרא שהישראל מותר ליתנה לו אע"פ שאפשר שיאכלנה. דמצד הישראל ליכא איסורא בהכי. אלא שמצאתי ראי' מבוארת להמפרש בזה מתרגום יונתן שתרגם על הך קרא (פ' ראה י"ד כ"א) לא תיכלון כל דמיקלקלא בניכסתא לגיור ערל דבקירויכון תיתנונה ויכלונה או תזבין לבר עממין וכו'. הרי להדיא שתרגם נבלה דהך קרא בשנתנבלה בשחיטה. ממש כמש"כ המפרש. ועכצ"ל לפ"ז דמאי דכתיב בהך קרא כל נבלה אין פירושו כל מיני נבלה. אלא כל בהמות וחיות שנתנבלו. ולעולם בנתנבלו בשחיטה דוקא מיירי ומאי דילפינן מזה היתר הנאה לכל מיני נבילות. איכא למימר דהיינו משום דלענין זה לא נראה להם לחלק בהכי. כל כמה דלא אשכחן מיעוטא בקרא להכי. ועכ"פ חזינן שכן מפורש בתרגום יונתן. ומתבאר מזה דגם לתרגום יונתן ס"ל כמש"כ בפסיקתא זוטרתא דגם לבני נח נהי דשחיטה לא בעו. מ"מ נחירה בסימנים בעי. דכל שנתנבלה שלא ע"י נחירה בסימנים. או נתקלקלה בשחיטה. אסורה גם לבני נח. דאל"כ אינו מובן מי הצריכו לתרגם כן ולאוקמי קרא דוקא בענין זה:

ונראה ראי' לזה גם מתלמודא דידן (פ"ב דחולין ל"ג ע"א) דאמרינן התם ש"מ מדר"ל מזמנין ישראל על בני מעיין ואין מזמנין נכרי על בני מעיין. מ"ט ישראל דבשחיטה תליא מילתא כיון דאיכא שחיטה מעלייתא אישתרי להו. נכרי דבנחירה סגי להו ובמיתה תליא מילתא הני כאבר מן החי דמי עיי"ש. ומתבאר מזה להדיא דאפי' נכרי לא סגי ליה מיהת בלא נחירה בסימניכו אבל מתה מעצמה גם לנכרים אסורה. דאם איתא דמתה מעצמה נמי שריא ליה. לא שייך למימר דבנחירה סגי ליה. כיון דאפי' נחירה לא צריכא לדידהו. ולא הו"ל לומר אלא דלדידהו במיתה תליא מילתא. אלא ודאי מתבאר ע"כ מזה דכל שנתנבלה בלא נחירה בסימנים. גם לנכרים אסורה. וכהפסיקתא ותרגום יונתן. והכי קאמר. נכרי דבנחירה סגי להו. והילכך במיתה תליא מילתא לדידהו. וביאור הדבר הוא ע"פ מה שכבר נתעוררו קצת אחרונים ז"ל לחקור מנא הא מילתא דאמור רבנן החותך בשר מהמפרכסת שרי לישראל מיהת לאחר שתמות הבהמה. ואמאי לא נימא גם לענין זה מפרכסת הרי היא כחיה. ולא התירה תורה בשחיטה אלא לחתוך ממנה לאחר מיתתה. ומה שרצה לומר בזה בפמ"ג (יו"ד סי' כ"ז) לפי דעת הרמב"ם ז"ל דבאכילה קודם שתצא נפשה איכא אזהרת לאו דאורייתא דלא תאכלו על הדם. וכיון שבא בקבלה דהך קרא קאי נמי אמפרכסת. ש"מ דמיד בשחיטה אזל ליה איסור אמה"ח. וכי חתך ומניח לאחר שתמות שרי. אלא דלדעת שאר ראשונים ז"ל דס"ל דליכא בזה אלא איסורא דרבנן בעלמא וקרא אסמכתא בעלמא. נשאר בקושיא עיי"ש. לדידי גם לדעת הרמב"ם ז"ל אין זה מעלה ארוכה כלל. דהדבר פשוט שלא באה הקבלה לומר דזהו בכלל אזהרת הכתוב דלא תאכלו על הדם. אלא דהכי משמע להו לרז"ל דגם זה הוא בכלל משמעותא דהך קרא. וא"כ מהיכא תיתי לן לומר דהך דרשא מוציא מכלל לאו דאמה"ח. ודילמא הא והא אית בה. ואע"ג דכיו"ב אשכחן בההיא דאמרינן בחולין (פ' ע"ב) הנח למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה לפי' התוס' (שם ד"ה הנח) ובזבחים (קי"ד ע"ב) ד"ה אלמה עיי"ש. מ"מ אין זה ענין לכאן כלל. דהתם היינו רק משום דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי. כמש"כ בתוס' שם בהדיא עיי"ש. משא"כ הכא דלא אייתר קרא. משום דקרא דלא תאכלו על הדם איצטריך בלא"ה עוד לכמה ענינים אחרים. כדדרשינן בסנהדרין (ס"ג ע"א). ולהכי חשיב ליה התם לאו שבכללות עיי"ש. וגם קרא דלא תאכל הנפש עם הבשר איצטריך לגופיה לעיקר אזהרת אמה"ח. שפיר איכא למימר דקעבר עלה בתרתי לאוי. וליכא למשמע מיניה מידי למיעקרי' מאזהרת איסור אמה"ח. וא"כ ודאי אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל הקושיא במקומה עומדת. והדבר צ"ע לכאורה:

ולפום ריהטא היה מקום לומר בזה ע"פ מאי דאמרינן (פרק בהמה המקשה ע"ד ע"א) אמר רבא מנא הא מילתא דאמור רבנן מיתה עושה ניפול שחיטה אינה עושה ניפול דכתיב וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא. למעוטי מאי אילימא למעוטי בחייהם מנבלתם נפקא. אלא ש"מ מיתה עושה ניפול שחיטה אינה עושה ניפול עיי"ש. ומשמע לכאורה דמהך דרשא גופא שמעינן נמי דשחיטה עצמה מוציאה מידי אמה"ח אע"פ שעדיין לא מתה. דאי לא תימא הכי היכי שרי קרא אבר ובשר המדולדלים בה מטעמא דאין שחיטה עושה ניפול. כיון דשחיטה עצמה אינה מוציאה מידי איסור אמה"ח. אלא מיתה שאח"כ היא שמוציאה מידי אמה"ח. והרי מיתה עושה ניפול. אלא ודאי ע"כ נשמע מזה דשחיטה עצמה קודם מיתה מוציאה מידי איסור אמה"ח. אבל באמת הא ליתא. וליכא למשמע מינה מידי. דהרי ודאי מאי דממעטינן שחיטה מדכתיב במותם אע"ג דמיתה דשחיטה נמי פשיטא דבכלל מיתה היא. וגם שחיטה מצד עצמה ודאי מיתה חשיבא. שהרי אי אפשר לה שתחיה עוד משנשחטה. ושחיטתה זו היא מיתתה. ועכצ"ל דהיינו משום דכיון דאייתר קרא דבמותם. כדאמרינן התם. מוקי ליה למעוטי דוקא מיתה סתם שלא ע"י שחיטה כשרה המכשרת בשרה לאכילה ולאפוקי מיתת שחיטה שמכשרתה לאכילה שאינה עושה ניפול. וא"כ אין לנו מההיא דרשא אלא לחלק בין עניני מיתה. לומר דדוקא מיתה מעצמה או ע"י הריגה בעלמא היא שעושה ניפול. אבל מיתת שחיטה אינה עושה ניפול. ומתרת אבר ובשר המדולדלים בה. והשתא א"כ ע"כ ליכא למשמע מהתם אלא שמיתת שחיטה אינה עושה ניפול. אבל שחיטה עצמה שלפני מיתתה. לעולם אימא לך שאינה מתרת כלום. ואינה אלא מכשרת את המיתה שלאחריה להוציאה מידי נבלה. והיה נראה לומר בזה ע"פ מאי דאמרינן (פ"ק דחולין י"א ע"א) ושחט ושרף מה שחיטה כשהיא שלמה אף שריפתה כשהיא שלמה עיי"ש. ולפ"ז נראה לכאורה דהכי נמי מדכתיב בעולה ושחט וגו' ונתח וגו' משמע נמי מה שחיטה מחיים אף נתוח מחיים. לומר דאפי' מחיים שעדיין לא מתה בשחיטתה מותר לנתחה. וא"כ ע"כ שמעינן מזה שאין בה משום אמה"ח אחר שחיטה. אע"פ שעדיין לא מתה. דאל"כ הוה מיתסרא לגבוה משום דלא קרינן בה משקה ישראל המותר לישראל. כיון דלהדיוט אסורה עדיין. אבל נראה דגם זה ליתא. דכיון דמבואר בספרא (פ' ויקרא פ"ה) שצריך להפשיטה כולה ואח"כ לנתחה. מסתמא אי אפשר שתחיה עד אחר שתפשט כולה ויתחיל לנתחה. אלא דבלא"ה מלבד דלדעת התוס' ושאר ראשונים ז"ל (פרק בתרא דחולין ק"מ ע"א) ליכא למעוטי ממשקה ישראל אלא כשלא היה לה שעת הכושר. אבל כל שהיה לה שעת הכושר שפיר קרינן בה ממשקה ישראל עיי"ש. וכ"ש כאן שיש לה מתירין גם אח"כ כשתמות והכשרה בכך. בלא"ה הא ליתא לפמש"כ התוס' (פ"ק דחולין שם) ד"ה ושחט ושרף וכו'. וז"ל אע"פ שיש פסוק אחר בינתים. מ"מ משמע ושרף את הפרה כמו שהיתה בשעת שחיטה. מדלא כתיב ושרף אותה עכ"ל עיי"ש. וא"כ הכא דאיכא נמי הפסק בינתים. וכתיב ונתח אותה. ליכא למשמע מקרא לומר דנתוח מחיים כמו שהיתה בשעת שחיטה:

ולכן היה נראה לומר בזה ע"פ מאי דתנן (ריש פרק בהמה המקשה) חותך מעובר שבמעיה מותר באכילה. וילפינן לה התם בגמרא (ס"ט ע"א) מדכתיב וכל בבהמה תאכלו. כל מה שבבהמה תאכלו. לרבות הולד עיי"ש. הרי דאפילו אבר מן החי שמקודם שחיטה ניתר בשחיטה אם לא נפרד ממנה קודם שחיטה. וגם בנחתך מהבהמה גופא הוה שרינן מהאי טעמא. אי לאו דמיעטה הכתוב מדכתיב אותה תאכלו. שלמה ולא חסרה. כדאמרינן התם עיי"ש. וא"כ כ"ש מה שנחתך מן הבהמה עצמה אחר שנשחטה אע"פ שעדיין לא מתה שניתר בשחיטה ויצא מידי איסור אמה"ח. דבזה לא שייך מיעוטא דאותה שלמה ולא חסרה. כיון שבשעת שחיטתה שלמה היתה. מיהו גם בזה יש לפקפק. דכיון דשחיטה לא כתיבא בהך קרא. א"כ אכתי התם גופא אין הכרח לומר שהשחיטה לבדה היא שמתרת. ואפשר דהמיתה שאחר שחיטה היא שמתרת. וקודם מיתתה אכתי באיסורה קיימא. אמנם נראה בזה ע"פ מאי דתניא (פרק גיד הנשה ק"ב ע"א). אבר מה"ח נוהג בבהמה חיה ועוף בין טמאה בין טהורה שנאמר וכו' דברי ר"א. וחכ"א אינו נוהג אלא בטהורין שנאמר לא תאכל הנפש עם הבשר אלא בשר לחודי'. כל שבשרו מותר אתה מצווה על אבריו וכל שאין בשרו מותר אין אתה מצווה על אבריו. ר"מ אומר אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד. אמר רבה ב"ש אר"ח וכו' מ"ט דר"מ אמר קרא וזבחת מבקרך ומצאנך (ופירש"י ז"ל וכתיב בתרי' אמה"ח). אמר רב גידל א"ר מחלוקת בישראל אבל בבן נח דברי הכל מוזהר על הטמאין כטהורין עיי"ש בפירש"י ורגמ"ה ז"ל. וראיתי להבה"ג (הלכות אבר מה"ח) שכתב וז"ל ת"ר אמה"ח נוהג וכו' דברי ר"א. וחכ"א אינו נוהג אלא בטהורין בלבד (כצ"ל עיי"ש) שנאמר לא תאכל הנפש עם הבשר כל שבשרו מותר אתה מצווה על איבריו. ר"מ אומר אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד (כצ"ל עיי"ש) שנאמר רק חזק לבלתי אכול וכו' וכתיב בתר (כצ"ל עיי"ש) וזבחת מבקרך ומצאנך. כל שאינו בכלל זביחה אינו חייב עליו משום אמה"ח. ובהמה טמאה כיון דלאו בת זביחה היא אין חייבין עליה משום אמה"ח. והני מילי ישראל דבשחיטה תליא מילתא ואסירא להו בהמה טמאה. אבל גוים דלאו בני זביחה נינהו ובנתירה תליא מילתא. ושריא להו בהמה טמאה. מוזהרים (כצ"ל עיי"ש) על הטמאים כטהורים. דאר"ג א"ר מחלוקת בישראל אבל בבן נח דברי הכל מוזהרין על הטמאין כטהורים עכ"ל הבה"ג עיי"ש. ודבריו תמוהים טובא לכאורה. דהרי לר"מ גם בחיה ועוף הטהורין ס"ל שאין אמה"ח נוהג בהן. ולא בבהמה טמאה לחוד פליג אחכמים ור"א. דהא בהמה טמאה לחכמים נמי אין אמה"ח נוהג בה. וכל עיקרו לא אתי אלא לפלוגי על חכמים בחיה ועוף הטהורים. וא"כ אמאי מפרש ילפותא דר"מ רק למעוטי בהמה טמאה דלאו בת זביחה היא. ומשמע דחיה ועוף הטהורין דבני זביחה נינהו גם לר"מ איסור אמה"ח נוהג בהן. וזה תימא דא"כ ר"מ היינו חכמים. ובהדיא קאמר ר"מ אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד. ומבואר מזה דחיה ועוף אפילו הטהורים אין אמה"ח נוהג בהן לדידי'. אבל נראה דמש"כ כל שאינו בכלל זביחה וכו'. מילתא באנפי נפשה הוא. ולא אמילתא דר"מ קאי. אלא אסוקי מילתא דחכמים היא. משום דס"ל להבה"ג דמקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר ליכא למשמע אלא לומר דכל שבשרו מותר אתה מצווה על אבריו. ומזה שמעינן דגם חיה ועוף הטהורים בכלל אזהרת אמה"ח. אבל למעוטי הטמאים ליכא למשמע מהך קרא. משום דאיכא למימר דכ"ש כל שבשרו אסור שמוזהרין על אבריו. כיון דחמיר טפי דבשרו אסור. ועל זה מסיק הבה"ג אליבא דחכמים דאינהו נמי ס"ל בזה כר"מ דאזהרת אמה"ח אקרא דוזבחת קאי. אלא דס"ל דמקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר שמעינן דבקרך וצאנך לאו דוקא. וגם חיה ועוף בכלל. ושוב ילפינן למעוטי טמאים. משום דקרא דלא תאכל הנפש וגו' אקרא דוזבחת וגו' דלעיל מיני' קאי. וילפינן מיני' דכל שאינו בכלל זביחה כבהמה טמאה אינו חייב עליו משום אמה"ח. דבהכי גלי קרא דעיקר איסור אמה"ח בישראל אינו אלא משום שלא התירתו שחיטה. והילכך בהמה טמאה דלאו בת זביחה היא אינה בכלל אזהרת אמה"ח. והיינו דוקא בישראל דבדידי' הוא שתלה הכתוב איסור אמה"ח בזביחה. אבל גוים דלאו בני זביחה נינהו. ולדידהו בנחירה הוא דתליא מילתא. וא"כ לאו בכלל קרא דוזבחת נינהו. ואף בהמה טמאה דלאו דומיא דבקרך וצאנך דבקרא דוזבחת היא. שריא להו. וא"כ לדידהו איסור אמה"ח דנפק"ל מקרא דאך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. איסור בפ"ע הוא. ולא תלי כלל בזביחה. הילכך מוזהרין על הטמאים כטהורים. כן נראה ברור ומוכרח בכוונת הבה"ג. אע"פ שלשונו מגומגם קצת. וזהו דלא כפירש"י ורגמ"ה ז"ל שפירשו דהיינו טעמא דקאמר דבני נח לדברי הכל מוזהרין על הטהורין כטמאים. משום דכיון דבשרן מותר להם הרי כל שבשרו מותר אתה מצווה על איבריו עיי"ש. הדבר קשה דהרי ר"מ ודאי לא ס"ל ההיא דרשא דכל שבשרו מותר וכו'. דהא אפילו חיה ועוף אע"פ שבשרו מותר ס"ל דאינו מוזהר על אבריו. וא"כ לדידי' מהיכא תיתי לן לומר דב"נ מוזהרין אף על הטמאין. אבל להבה"ג ניחא שפיר:

ועכ"פ מתבאר מזה לפי דברי הבה"ג ז"ל. דמלבד דמשמע דס"ל דבלא נחירה בסימנים לא אישתרי להו בשר. מדכתב דלאו בני שחיטה נינהו ובנחירה תליא מילתא. מתבאר ג"כ דלישראל איסור אמה"ח תלוי בשחיטה. ועיקר שחיטה באה להתיר איסור אמה"ח. וכל מה שאינו בתורת שחיטה אין מוזהרין על אבריו משום אמה"ח. וכן מבואר בדברי התוס' שם (לעיל ס"ו ע"א) סוף ד"ה במאי ובשבת (צ' ע"ב) בתוס' ד"ה דלא לימרו וכו' דאיסור אמה"ח תלוי בתורת שחיטה עיי"ש. וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל (פ"א מהלכות שחיטה ה"ג) עייש"ה ובמש"כ בכ"מ שם. וכן מבואר בפירש"י (בשבת שם ד"ה א"ה טהור) עיי"ש. וכ"כ בסמ"ג עשין (סוף עשה ס"ב) בשם רבינו שמשון ז"ל והובא בהגהות מיימוני (הלכות שחיטה שם) עיי"ש. ובעיטור (שער שני ח"ג) עיי"ש. ועי' מש"כ בזה בר"י (חולין ק"א ע"ב. ק"ב ע"א) עייש"ה. ולא ראה דברי הבה"ג שהבאתי ואין להאריך בזה. והשתא עפ"ז ממילא מתבאר דמהך דרשא נמי שמעינן דמשנשחטה מיד אזל ליה איסור אמה"ח לגבי ישראל. שהרי רחמנא תלי איסור אמה"ח בזביחה. וא"כ כיון שנזבח ואינו מחוסר שחיטה. שוב אין מקום לאיסור אבר מה"ח. והיינו דוקא לגבי ישראל. אבל בבני נח דלאו בני זביחה נינהו. ואינם בכלל קרא דוזבחת מבקרך וגו'. ובנחירה סגי להו. אע"ג דנחירה דידהו היא אצלם במקום שחיטה בישראל. דבלא נחירה בסימנים לא הותר להם בשר לאכילה. מ"מ נחירה בקרא בהדיא לא כתיבא. אלא שאסר להם הכתוב הנבלה. וא"כ לא אשכחן בהו שיתלה הכתוב איסור אמה"ח בנחירה. והילכך לדידהו במיתה הוא דתליא מילתא. וכל זמן שלא מתה אכתי איסור אמה"ח עלה. והיינו דקאמרינן התם (ל"ג ע"א) גוים דבנחירה סגי להו ובמיתה תליא מילתא וכו'. כלומר דכיון דבנחירה סגי להו להתיר להם הבשר לאכילה. ולא צריכי זביחה. וא"כ לאו בני זביחה נינהו. ואינם בכלל קרא דוזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צותיך דנפק"ל מיניה עיקר מצות זביחה. והילכך בדידהו לא שמעינן היתר איסור אמה"ח ע"י שחיטה כבישראל. ואין לנו בהן אלא דבמיתה תליא מילתא. אף ע"פ שהנחירה לדידהו נמי הו"ל הכשר ותיקון לאכילת הבשר כמו שחיטה לדידן וכמו שנתבאר. ומדוקדק היטב בזה לישנא דתלמודא התם. ומתבאר מזה ראיה מבוארת גם מסוגיא דתלמודא דגם ב"נ לא הותר להם בשר אלא ע"י נחירה בסימנים. וכמש"כ בפסיקתא ותרגום יונתן ובה"ג. וראיתי להר"א אב"ד ז"ל (באשכול ח"ג סימן ט"ו) שכבר עמד על הך לישנא דתלמודא דמשמע דבלא נחירה לא הותר להם בשר. וכתב שם וז"ל הא דאמר בנחירה סגי להו. לאו למימרא דצריך נחירה. דמתה מאיליה נמי אשתרי להו. אלא כלומר די להוציאה מידי אמה"ח בנחירה. וה"ה מתה מאיליה עכ"ל עיי"ש. אבל זה ודאי דחוק טובא. וגם אינו מובן כלל לפ"ז מאי דמאריך בלישני' וקאמר דבנחירה סגי להו ובמיתה תליא מילתא. והרי היינו הך. דגם מאי דקאמר בנחירה סגי להו לפי דברי הר"א אב"ד ז"ל אין זה אלא לומר דבמיתה בעלמא סגי להו. וא"כ לא הו"ל לומר אלא דבמיתה תליא מילתא לדידהו. אלא ודאי מוכרח כדכתיבנא. וגם הר"א אב"ד ז"ל לא נדחק בזה אלא משום דהוה פסיקא ליה דמתה מאיליה נמי אשתרי להו. אבל מאחר שראינו שכן מבואר בהדיא בפסיקתא דמתה מאיליה אסורה לבני נח. וכן מתבאר מתרגום יונתן. ע"כ מוכרח דסוגיא דתלמודא התם לא מתפרשת אלא כמו שביארנו:

ועפ"ז מדוקדק היטב לישנא דתלמודא. ומבואר דגם תלמודא דידן ס"ל כהפסיקתא. וזו היא דעת הבה"ג ובלא"ה בפשיטות היה אפשר לומר דכי היכי דאמרינן (פ"ק דחולין י"א ע"א) ושחט ושרף מה שתיטה כשהיא שלימה אף שריפתה כשהיא שלימה עיי"ש. הכא נמי מדכתיב וזבחת ואכלת איכא למילף מה זביחה כשהיא בחיים אף אכילה אפי' כשהיא בחיים עדיין. וגם בפסולי המוקדשין כתיב תזבח ואכלת. ומשמע מה זביחה כשהיא בחיים אף אכילה אפילו כשעודה בחיים. וכיו"ב דרשינן במתניתין (פ"ב דחולין ל"א ע"א) וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל עיי"ש. וכן בתוספתא (רפ"ק דחולין) והובא בתוס' (שם ג' ע"ב) ד"ה קסבר. וברא"ש (שם סי' ה') ובשאר ראשונים שם עיי"ש. אלא דהיינו דוקא בישראל דכתיב ביה הך קרא אבל נכרי דבנחירה סגי ליה. ולא קרינן ביה וזבחת ואכלת. אע"ג דנחירה מיהת בעי. מ"מ אין לנו להתיר לדידי' מחיים אף לאחר נחירה. דבזה לא גלי קרא והיינו דקאמרינן התם נכרים דבנחירה סגי להו ובמיתה תליא מילתא וכו'. וכבר מצאתי לקצת אחרונים שכתבו כעין זה. אלא דזה לא יתכן אלא לדעת רש"י ז"ל וסייעתו דמאי דדרשו מדכתיב לא תאכלו על הדם שלא לאכול אחר שחיטה עד שתצא נפשה. אסמכתא בעלמא היא. ואין זה אלא איסור מדבריהם. אבל להרמב"ם ז"ל וסייעתו דדרשא גמורה היא ומדאורייתא אסור. ע"כ ליכא למימר הכי. אלא שאפשר לומר עפמשכ"ל דהך קרא דוזבחת וגו' על איסור אמה"ח דסמיך ליה קאי. א"כ יש לומר שלא בא הכתוב אלא לומר דמצד איסור אמה"ח ליכא איסורא בהכי אבל מ"מ מיהת ודאי אסור משום לא תאכלו על הדם. ונפק"מ לענין שיהא מותר באכילה מיהת לאחר שתצא נפשה מלבד מאי דאיכא נמי נפק"מ לענין מלקות. דמשום ל"ת דלא תאכלו על הדם לא לקי:

גם אפשר לומר בזה ע"פ מה שראיתי בהלכות פסוקות לתלמידי רבינו יהודאי גאון ז"ל (עמוד קמ"ב) שכתבו שם וז"ל מצינו שאפי' נשחטה הבהמה והיא מתה מתוך שחיטתה קרויה חיה שנאמר זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה עכ"ל עיי"ש. מבואר דס"ל דהך קרא מיירי לאחר שחיטה בעודה עדיין חיה קודם שתמות. ולפ"ז מבואר בהך קרא דמיד משנשחטה אע"פ שעדיין היא בחיים מותרת מדאורייתא לאכלה ואין בה איסור אמה"ח. אלא שאין לנו מהך קרא אלא בישראל. דרק בישראל מיירי קרא. דבהדיא כתיב התם דברו אל בני ישראל. ואימעיטו נכרים. וא"כ אינהו ודאי באיסורייהו קיימי. ולדידהו במיתה תליא מילתא. אלא משום דכיון דלענין עיקר אזהרת אמה"ח השוה הכתוב בני נח לישראל. ע"כ הסברא נותנת דהיינו טעמא דחילקה תורה בין ב"נ לישראל לענין אמה"ח דאחר שחיטה. משום דדוקא שחיטה כהילכתה היא שמוציאה מידי אמה"ח ולא נחירה. והיינו דקאמרינן בסוגיין דחולין שם ישראל דבשחיטה תליא מילתא. כיון דאיכא שחיטה מעלייתא אישתרי להו. נכרים דבנחירה סגי להו ובמיתה תליא מילתא הני כאבר מה"ח דמו. כלומר דכיון. דאין הכשרן אלא בנחירה. הילכך במיתה הוא דתליא מילתא. ואינה יוצאת מידי איסור אמה"ח אלא במיתה. איברא דעיקר ההיא דרשא של תלמידי רב יהודאי גאון ז"ל לא ידענו מקורה. אלא שמצאתי סמוכים לה מדתניא בספרא (פ' שמיני פרשה ב') זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה משמע מוציא מיד משמע וכו' יכול תהא כל הבהמה מותרת ת"ל אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו אסור אמה"ח. על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אסור גיד הנשה. כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו אסר את החלב וכו'. יכול יהיו מותרים בזביחה ושלא בזביחה ת"ל וזבחת ואכלת עיי"ש. משמע בהדיא דמוקי להך קרא אחר זביחה. ואעפ"כ קתני דאסר אמה"ח מקרא דאך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. והיינו משום דההוא קרא הוא אזהרת אמה"ח לבני נח. ואימעטו מדכתיב בני ישראל דלדידהו לא שריא זביחה איסור אמה"ח. כיון דלדידהו אין זביחה אלא במקום נחירה. דלא בעו טפי מנחירה. והו"ל כנחירה שאינה מוציאה מידי אמה"ח. אם לא מטעם מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור למ"ד הכי. כמבואר בסוגיא דהתם. ועי' בפי' הראב"ד ז"ל לספרא שם שנדחק לפרש מאי דנקט קרא דאזהרת בני נח עייש"ה. אבל עפמש"כ באו הדברים מדוקדקים היטב:

ועכ"פ מתבאר מזה דגם לתלמודא דידן ס"ל כהפסיקתא דגם לבני נח לא הותר להם בשר אלא ע"י נחירה בסימנים. אבל נבילה בעלמא נאסרה להם. וראיתי מי שרצה לומר דלברייתא דמייתי התם דס"ל דלא כרב אחא ב"י דקתני בה דבשר שנחתך קודם שתצא נפשה מותר באכילה אפי' לנכרי. אין זה מטעם סברא דליכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור. אלא משום דס"ל דנכרי לא מישתרי באכילת בשר בלא נחירה בסימנים. והילכך הו"ל לדידי' נחירה כמו שחיטה לישראל. דמיד אחר נחירה וכ"ש שחיטה הותר איסור אמה"ח לנכרים. אבל לראב"י דאמר אין מזמנין נכרי על בני מעיים ס"ל דנכרים לא צריכי אפי' נחירה. והילכך לדידהו רק במיתה תליא מילתא וכל שנחתך מקמי מיתה אפי' אחר נחירה או אפי' שחיטה. אכתי לא יצא מידי אמה"ח והעלה כן גם בכוונת רש"י ז"ל שם (בד"ה אחד נכרי וכו'). שכתב דס"ל לברייתא דלא אמרינן במיתה תליא מילתא והוי אמה"ח עיי"ש. אבל כל זה אין בו ממש כלל. דמלבד מה שכבר ביארנו דאדרבה בהדיא מבואר שם דגם לרב אחא ב"י נבילה אסורה לב"נ ובעי נחירה. ואעפ"כ נחירה אינה מתרת איסור אמה"ח כשחיטה לישראל. בלא"ה אשתמיטתי' דברישא דהך ברייתא גופא דהכא. ומייתי לה לקמן (פרק העור והרוטב קכ"א ע"ב). והיא בתוספתא (ריש פ"ב דאהלות). קתני בהדיא ישראל ששחט בהמה טמאה לנכרי שחט בה שנים או רוב שנים ומפרכסת אבר הפורש ממנה כפורש מן החי ובשר הפורש ממנה כפורש מן החי ואסור לבן נח גם לאחר שתצא נפשה. ונכרי ששחט בהמה טהורה לישראל נמי קתני התם שכן דינו עיי"ש. הרי מבואר בהדיא בההיא ברייתא גופא דנחירה לדידהו אינה מוציאה מידי איסור אמה"ח. וא"כ מאי דקתני בסיפא דהך ברייתא דבשחיטת ישראל בבהמה טהורה אבר והבשר הפורש ממנה קודם שתמות אחד ישראל ואחד נכרי מותרין בהן אחר שתצא נפשה. ע"כ אין זה אלא משום טעמא דליכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור. וכן פירש"י שם בהדיא עיי"ש. וגם אישתמיטתי' משנה ערוכה (פ"א דטהרות מ"ג) דמבואר בהדיא דאין נחירה מתרת איסור אמה"ח לנכרי עיי"ש. ומייתי לה תלמודא בסוגיא דחולין לקמן (פרק גיד הנשה ק"ב ע"א) עיי"ש ובפירש"י ותוס' שם. וא"כ לפי דבריו היינו כרב אחא ב"י דבני נח אפי' נחירה לא צריכי וכל נבילה שריא לדידהו. והילכך במיתה הוא דתליא מילתא לגבייהו. ודלא כברייתא דס"ל דגם לדידהו נאסרה נבלה בלא נחירה בסימנים. וא"כ מאי קאמר הכא תניא דלא כרב אחא ב"י. ומה בכך. והא אדרבה סתם לן תנא במתני' כר"א בר יעקב. וטפי הו"ל להביא סייעתא לרב אחא ב"י ממתניתין דהתם. אלא ודאי כל זה ליתא ואין לו מקום כלל. ובודאי כ"ע ס"ל דכל נבלה אסורה לבני נח ולא מישתרו אלא ע"י נחירה בסימנים. אלא דמ"מ כיון דלאו בני זביחה נינהו במיתה תליא מילתא לדידהו מטעם שביארנו. וטעמא דברייתא אי אפשר לפרש אלא מטעם סברא דליכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור. ומה שפירש"י שם טעמא דברייתא דלא אמרינן במיתה תליא מילתא והוי אמה"ח לגבייהו. אין כוונתו אלא לומר דלא אמרינן דאסור לדידהו משום דבמיתה תליא מילתא בדידהו והו"ל אמה"ח לגבייהו. אלא גם לדידהו שרי מטעמא דליכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור. אבל ודאי לכ"ע בנכרי במיתה תליא מילתא. וטעמא דברייתא אינו אלא משום דליכא מידי דלישראל שרי ולדידהו אסור. וכדפירש"י שם בפרק העור והרוטב ובפרק גיד הנשה. שם:

וראיתי להתוס' (פרק גיד הנשה צ"א ע"א) דאמרינן התם אמר ריב"ח מאי דכתיב וטבוח טבח והכן פרע להן בית השחיטה והכן טול גיד הנשה בפניהם כמ"ד גיד הנשה נאסר לבני נח. וכתבו בתוס' (ד"ה כמ"ד) וז"ל וא"ת דילמא לא נאסר ואפילו הכי היו מקיימין כמו שחיטה דאמר לו פרע להם בית השחיטה. וי"ל וכו' אי נמי פרע להן בית השחיטה היינו נחירה. שנצטוו על הנחירה עכ"ל עיי"ש. הרי שכתבו בהדיא שנצטוו בני נח על הנחירה. והיינו כדאיתא בפסיקתא דנבלה אסורה להם. וכמו שביארנו ג"כ מסוגיא דתלמודין שם. אלא שראיתי להר"ב באר שבע בחי' שם שכתב שרבים נתקשו בדברי התוס' אלו ותמהו היאך כתבו שנצטוו על הנחירה והלא נבילה גמורה מותרת לבני נח. ועל זה כתב שם וז"ל ואני אומר לו חכמו ישכילו דאמר לעיל פרק השוחט ובפרק כיסוי הדם גמרא ערוכה (פ"ה ע"ב) קאמר וכ"ת קסבר אין שחיטה לעוף מה"ת ונחירתו זו היא שחיטתו כו'. וכן כתבו התוס' (כריתות ר"פ דם שחיטה) דאפי' למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת נחירה מיהא בעי. והדבר פשוט שרצו לומר (התוס' דהכא) כיון שנצטוו שלא יאכלו אמה"ח. הרי בע"כ נצטוו שימיתו הבהמה בנחירה קודם שיאכלו ממנה. והא דנקטו דוקא נחירה. ולא שאר דבר שהעוף והבהמה מתים ע"י כך. י"ל משום שכך היה המנהג של בני נח להמית העוף והבהמה בנחירה וכו'. ולזה נתכוונו התוס' באמרם שנצטוו על הנחירה. כי חשב יוסף שלא יאכלו משחיטתו. שיאמרו שמא חתך מהבהמה אמה"ח. ולפיכך אמר פרע להם בית השחיטה. והיינו נחירה. כי כמו שהשחיטה מתרת לישראל כך הנחירה מתרת לב"נ שלא יהיה אסור משום אמה"ח וכו' עכ"ל עיי"ש. וכל דבריו תמוהים אצלי טובא. ואין ספק שדברי התוס' הם כפשוטם שנצטוו על הנחירה כמו שנצטוו ישראל על השחיטה. ומש"כ שאין כוונתם אלא לומר שנצטוו על אמה"ח ובכלל זה להמית הבהמה קודם שיאכלוה. אלא שנהגו להמית ע"י נחירה. אבל ה"ה בהריגה בעלמא בכל ענין. מלבד דלא משמע הכי מלשון התוס' כלל. שהרי כתבו שנצטוו על הנחירה. וא"כ אינו מנהג בעלמא שנהגו מעצמן. ומשום שנצטוו שלא לאכול אמה"ח אין בכלל זה ציווי על הנחירה. דגם מתה מעצמה הותרה להם. וכל עניני מיתה בכלל. וגם לפ"ז לא תיקנו התוס' בזה כלום. והדרא קושייתם לדוכתה מאי קאמר כמ"ד גיד הנשה נאסר לבני נח. דילמא לא נאסר. ואפילו הכי היו מקיימין כמו נחירה בבית השחיטה שנהגו בה מעצמן כעין שחיטה בישראל. הן אמת דהרשב"א ז"ל שם שהקשה ג"כ כקושית התוס' כתב לתרץ וז"ל. וי"ל דמאי דקאמר פרע להם בית השחיטה. היינו נחירה. לומר שיראה להן שאינו אבר מה"ח. וקרי ליה בית השחיטה. דנחירתן זו היא שחיטתן עכ"ל. וכיו"ב כתב שם הר"ן ז"ל בחי' ביותר ביאור עיי"ש. וזהו כמש"כ הר"ב ב"ש בכוונת התוס'. אלא דע"כ אי אפשר לומר כן בכוונת התוס' כמו שביארנו. גם עיקר דברי הרשב"א והר"ן ז"ל תמוהים אצלי מה הועיל במה שצוה לפרוע להן בית השחיטה. ממנ"פ. אם היה ניכר להם שכבר יצאה נפשה ומתה. למה היה צריך לפרוע להן בית השחיטה. הא כיון שכבר מתה פקע ממנה איסור אמה"ח. ואם עדיין לא היה ניכר להן שמתה. מה הועילה הנחירה בסימנים. הרי בנחירה דב"נ ודאי לכ"ע במיתה תליא מילתא. וכל זמן שלא יצאה נפשה יש בה משום אמה"ח. כמבואר בסוגיא דפ"ב דחולין שם ובפרק העור והרוטב שם. ולאיזה ענין פרע להם בית השחיטה. אם לא נימא דמתה שלא ע"י נחירה בסימנים נאסרה להם. ומשום זה הוא שפרע להם בית השחיטה. אבל להראות שאינו אמה"ח לא מהני כלום פריעת בית השחיטה. ומשום זה הוא שהוכרחו התוס' לומר שנצטוו על הנחירה. כלומר דכל שנתנבלה שלא ע"י נחירה בסימנים נאסרה להם משום נבלה. אבל דברי הרשב"א והר"ן ז"ל תמוהים אצלי וצ"ע:

ועכ"פ אין ספק דדברי התוס' הם כפשוטן ושלא כדברי הר"ב ב"ש. וכל עיקר תמיהתו שכתב בפשיטות דנבלה גמורה מותרת לב"נ. היינו משום שלא ראה דברי הפסיקתא שהביאה הרמ"ע ז"ל דדריש מקרא דנבלה נאסרה לבני נח. וכבר ביארנו שכן מוכרח גם מתלמודין בסוגיא דפ"ב דחולין שם. וא"כ דברי התוס' ברורים ואין בזה מקום תימא כלל. וכבר ראיתי להפמ"ג (בס' ר"י שם) שגם הוא אף שלא ראה דברי הר"ב ב"ש נטה לפרש דברי התוס' ע"פ דברי הרשב"א ז"ל. וגם נדחק לפרש כן בסוגיא דחולין שם משום שהוקשה לו דאם איתא דנבלה אסורה לב"נ ונצטוו על הנחירה. א"כ אמאי לא מהני נחירה לדידהו להוציא מידי אמה"ח כשחיטה לדידן אע"פ שעדיין מפרכסת. אבל כבר ביארנו שאי אפשר לפרש כן סוגיא דחולין שם כלל. וקושייתו לק"מ. דאין ענין כלל נחירה לשחיטה. וגם דברי התוס' ודברי הרשב"א ז"ל לא קרבו זה אל זה כלל. ואין מקום לפרש דברי התוס' אלא כפשוטן כמו שנתבאר. ומה שהביא הר"ב ב"ש מההיא דפרק השוחט ופרק כיסוי הדם שאמרו גבי עוף למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת נחירתו זו היא שחיטתו. לא ידענא מאי קאמר. ומשם ראיה איפכא. דלפי המבואר מדבריו הבין דמה שאמרו שם נחירתו זו היא שחיטחו. היינו נמי רק לענין להוציאו מידי איסור אמה"ח. וא"כ גם מתה מעצמה והריגה בעלמא שרי. ואין זה אלא תימא דהרי גם עוף אית ביה אזהרת לאו דנבילה וטריפה כבהמה. וכבר ביארו כן בהדיא בפירש"י (פרק השוחט כ"ח ע"א) ד"ה לטהרה. ובתוס' לעיל (שם כ' ע"א) בד"ה לא אמרן ובשאר ראשונים ז"ל שם. והוא מבואר בסוגיא דגמרא גופא (בפרק השוחט שם) עיי"ש. וא"כ נחירתו הו"ל ממש כשחיטה שלא באה להוציא מידי אמה"ח בלבד. אלא גם להוציא מידי איסור נבלה וא"כ אדרבה משם איפכא מוכח. וגם דבריו סותרים זא"ז למה שעמד שם בסוף דבריו על מה שפירש"י שם נוחרו חונקו. ולזה הביא שם דהרע"ב לא פירש כן עיי"ש. וא"כ מבואר שכבר ידע דנחירה דוקא הוא. והיינו נחירה בסימנים. והרי בריש דבריו ע"כ לא משמע ליה הכי. ובאמת דעל פירש"י שם לק"מ. דרש"י שם פירש ברייתא ע"פ מאי דמשמע התם דההיא ברייתא אתיא אליבא דכ"ע אפילו למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת. ולדידי' נחירתו זו היא שחיטתו. וא"כ מאי דקתני בברייתא דנוחרו למיפטר מכיסוי. ע"כ אין זה נחירה בסימנים. ולכן עכצ"ל כדפירש"י דנוחרו היינו חונקו. דלכ"ע הו"ל נבלה ופטור מלכסות. וגם דברי הרע"ב ז"ל אין סותרין לזה. דהרע"ב לא קאי אלא אמתניתין דהתם. ופירש לפ"מ דקיי"ל יש שחיטה לעוף מה"ת. דלדידי' ודאי גם בנחירה בסימנים הו"ל נבלה ופטור מכיסוי. וזה פשוט ומבואר. ורש"י גופי' פירש כן אמתניתין (לעיל י"ז ע"א) ד"ה והנוחר עיי"ש ודברי הר"ב ב"ש מתחילתן עד סופן אינם אלא תימא:

וראיתי להריטב"א ז"ל (פרק כיסוי הדם פ"ה ע"א) בההיא דאמרינן התם מ"ט דר"ש דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה ופטור מכיסוי אמר רבי מני ב"פ גמר מטבוח טבח והכן. מה להלן שחיטה ראויה אף כאן שחיטה ראויה עיי"ש. וכתב הריטב"א ז"ל שם וז"ל גמר מטבוח טבח והכן מה להלן שחיטה ראויה. איכא דקשיא ליה הניחא למ"ד בפרק גיד הנשה דפרע להם בית השחיטה אמר להם. אלא למ"ד צא ונחור אמר להם. אדרבה שחיטה פסולה היא לדברי הכל. וכדתנן הנוחר והמעקר פטור מלכסות. וי"ל הני מילי לדידן. אבל בבני נח נחירתן זו היא שחיטתן עכ"ל עיי"ש. והנה לכאורה דבריו תמוהים. שהרי לא בפרק גיד הנשה ולא בשום דוכתא ליכא שום פלוגתא בהכי כלל. אבל נראה דאין בזה כוונתו אלא לשני תירוצי התוס' שם. וכן כתב הריטב"א ז"ל גופי' שם בקיצור עיי"ש. וזהו שכתב הניחא למאן דמפרש התם. (דהיינו תירוץ הראשון של התוס'). דבית השחיטה היינו שחיטה ממש. שקיבלוה עליהם לקיימה אע"פ שלא נצטוו. אלא למאן דמפרש התם. (דהיינו תירוץ השני של התוס' שם) דשחיטה דקאמר היינו נחירה. אדרבה שחיטה פסולה היא לדברי הכל. ולזה תירץ דהיינו דוקא לדידן. אבל לדידהו דהוו בני נח נחירתן זו היא שחיטתן. כן נראה ברור בכוונתו. והשתא לפ"ז ע"כ מוכרח מזה דבני נח נצטוו על הנחירה מצד עצמה כמו ישראל על השחיטה. שאינה משום איסור אמה"ח בלבד. אלא גם משום איסור נבלה. ולפיכך בעינן דוקא נחירה בסימנים. אבל אם איתא דנחירה דידהו אינה אלא משום איסור אמה"ח בלבד. א"כ ע"כ נחירה לאו דוקא. אלא ה"ה כל עניני הריגה. ואפילו מיתה מעצמה סגי לדידהו. א"כ הקושיא במקומה עומדת דאדרבה התם שחיטה פסולה היא לדברי הכל. מיהו לזה אפשר לומר דמ"מ כיון דלדידהו מיתה כזו מכשרת הבשר לאכילה כשחיטה לדידן. הו"ל כשחיטה ראויה. אלא דקשה היכי גמר ר"ש מהתם מה התם שחיטה ראויה אף כאן שחיטה ראויה. כיון דהתם לא בעינן שום מעשה כלל להכשיר הבשר לאכילה. וכל גווני נבלה נמי מותרת להם. אפי' מתה מאיליה. ולא נאסר להם אלא אמה"ח בלבד. בשלמא אי הוה בעינן התם מיהת נחירה בסימנים להכשיר הבשר לאכילה. איכא למימר נחירתן זו היא שחיטתן. דהרי נחירה זו מכשרת הבשר לאכילתם כשחיטה לדידן. ושפיר גמר מהתם לשחיטה דידן. אבל אם איתא דהתם לא בעינן אלא מיתה בעלמא. ואפילו מתה מאיליה שריא להו. ומאי דכתיב טבוח טבח. היינו רק הריגה בעלמא. להמיתן כדי שיצאו מאיסור אמה"ח. היכי שייך למילף מהם לשחיטה דידן. וביותר קשה מאי דפריך התם לר"מ נמי ליגמר מטבוח טבח. והוצרך לשנויי דנין שחיטה משחיטה ואין דנין שחיטה מטביחה. והדר פריך עלה. ואיצטריך לשנויי עיי"ש. והשתא מאי קושיא. ותיפוק ליה דשחיטה משחיטה אית לן למיגמר ולא שחיטה ממיתה בעלמא. אלא ודאי מוכרח דעכ"פ גם בני נח נצטוו מיהת על הנחירה בסימנים. אבל נתנבלה שלא ע"י נחירה בסימנים גם לדידהו אסורה. מיהו יש לדחות ואין להאריך בזה:

אלא דלכאורה יש להביא ראיה מדתניא (פרק בתרא דיומא פ"ג ע"א) מי שאחזו בלמוס מאכילין אותו הקל הקל תחילה. טבל ונבילה מאכילין אותו נבילה. טבל ושביעית שביעית וכו' עיי"ש. והשתא אם איתא דמתה מאיליה או נהרגה שלא ע"י נחירה נאסרה אפי' לבני נח. הו"ל לפלוגי בנבילה גופא. ונימא נבילה ע"י נחירה ונבילה שלא ע"י נחירה מאכילין אותו נבילה שע"י נחירה דקיל איסורה שהותרה לב"נ ולא אותה נבילה שנתנבלה שלא ע"י נחירה. דחמירא שנאסרה גם לב"נ. כההיא דאמרינן (פרק גיד הנשה ק' ע"ב) דלר"י אע"ג דאיסור בהמה טמאה קדים אתי איסור גיד וחייל עלה משום דאיסור חמור שכן איסורו נוהג בב"נ. ואפי' רבנן לא פליגי עליה התם אלא בעיקר דינא. דס"ל דגיד הנשה לא נאסר לב"נ. אבל אי הוה נאסר. משמע דגם לדידהו הוה ס"ל הכי דאיסור גיד חייל אאיסור טמאה משום דחמיר איסורו. וא"כ לענין דינא דמאכילין אותו הקל הקל תחילה ודאי ראוי לומר דכששתיהן לפנינו מאכילין אותו זו שמותרת לב"נ ולא זו שאיסורה נוהג בב"נ. איברא דלכאורה לפ"ז גם בטבל יש להקשות כן לדעת הרמב"ם והראב"ד ז"ל (פ"י מהלכות מאכלות אסורות) דאין חייבין על הטבל מיתה בידי שמים אלא בטבל הטבול לתרומה גדולה או לתרומת מעשר. אבל הטבול למע"ש ולמעשר עני אין בו מיתה אלא מלקות עיי"ש. וזו היא ג"כ דעת הסמ"ג (לאוין קמ"ז) עיי"ש. וא"כ הו"ל למינקט נמי הך דינא בטבל גופיה דטבל לתרומה וטבל למעשרות מאכילין אותו הטבול למעשרות שאינו אלא במלקות ולא את הטבול לתרומות שהוא במיתה. ועכצ"ל בזה עפמש"כ מהר"ם בן חביב ז"ל שם להקשות מאי קמ"ל פשיטא דכיון שיש לפנינו איסור קל שאין להאכילו איסור חמור. ולזה תירץ דקמ"ל דסד"א דטבל אע"פ שאיסורו חמור מנבילה. מ"מ כיון שאפשר לתקנו יש להאכילו טבל ולא נבילה דאין תקנה לאיסורה קמ"ל עיי"ש בדבריו. ולפ"ז הא תינח טבל ונבילה אבל טבל וטבל ליכא שום רבותא. דפשיטא דמאכילין אותו הקל הקל תחילה. דהא תרוייהו יש תקנה לאיסורן. והשתא א"כ ממילא מבואר דהכי נמי לא הוה מצי למינקט נבילה ונבילה מהאי טעמא גופא דליכא שום חידושא בהכי. דפשיטא דאין מאכילין אותו איסור החמור כיון שיש כאן איסור קל לפנינו. ושניהם שוין דליתנייהו בתקנתא. אלא דגם לפ"ז אכתי קשה מאי דקא פסיק וקתני טבל ונבילה מאכילין אותו נבילה. מי לא משכחת לה טבל ונבילה שהנבילה תהא חמורה מן הטבל. וכגון נבילה שנתנבלה שלא ע"י נחירה שאיסורה נוהג גם בב"נ. וטבל הטבול רק למע"ש או מעשר עני. שאינו במיתה לדעת הרמב"ם וסייעתו. דנבילה כזו חמירא מטבל כזה. ובודאי אית לן למימר שמאכילין אותו טבל ולא נבילה. ומיהו להתוס' אין מזה קושיא. דאע"ג דס"ל דנבלה שלא ע"י נחירה בסימנים נאסרה לב"נ כמו שנתבאר לעיל. מ"מ אזלי לשיטתייהו דס"ל (ביבמות פ"ו ע"א) דאפי' טבל הטבול למע"ש ומ"ע הוא במיתה. וכ"כ התוס' (בנדרים פ"ד ע"ב). וכן דעת הריטב"א ז"ל (ביבמות שם) והר"ן ז"ל (בנדרים שם) והר"ש ז"ל (פ"ד דדמאי). והביא שם שכן מבואר בירושלמי עיי"ש. ולדידהו ליכא קושיא מההיא דיומא שם. וגם הריטב"א ז"ל דס"ל ג"כ כדעת התוס' דעל הנבילה שלא ע"י נחירה בסימנים הוזהרו גם בני נח כמשכ"ל. לשיטתו אזיל (ביבמות שם). דס"ל דבכל טבל איכא עונש מיתה. אלא דהתוס' (ביבמות שם ד"ה אף) לחד תירוצא נסתפקו לומר דטבול למעשר עני אין בו מיתה עיי"ש. ומ"מ התוס' בחולין אפשר דפסיקא להו דכל טבול הוא במיתה. כתירוצם השני ביבמות שם. אבל להרמב"ם ז"ל וסייעתו ודאי קשה מההיא דהתם. אם לא דנימא דס"ל דשום נבילה לא נאסרה לבני נח. מיהו אפשר לומר דס"ל כמש"כ הרשב"א ז"ל (חולין ק"ב ע"א) דלרבנן דר"י ס"ל דמה שאיסורו נוהג גם בבני נח אין זה חשוב איסור חמור כלל. ומאי דהשיבו במתניתין דהתם לר"י בסיני נאמר וכו'. אין זה משום דאם היה נאמר לבני נח לא הוה פליגי עליה דר"י בהכי דחייל איסור גיד על איסור טמאה. אלא דלדברי ר"י הוא דקאמרי. אבל לדידהו בלא"ה לא חייל. משום דבהכי לא חשיב איסור חמור לגבי איסור טמאה עיי"ש. וא"כ איכא למימר דברייתא דיומא שם אתיא כרבנן דר"י. ולדידהו שום נבילה לא חשיבא איסור חמור יותר מטבול למעשר שני ומ"ע. ואף ע"ג דאכתי נהי דנבילה האסורה לב"נ לא חשיבא בהכי חמורה מטבל לרבנן. מ"מ עכ"פ לא קילא טפי מטבל הטבול למע"ש ולמ"ע. ואמאי פסיק ותני דטבל ונבילה מאכילין אותו נבילה. כיון דבטבל ונבילה כהנך מותר להאכילו אפי' טבל. מ"מ אפשר לומר דכיון דשקולים הם. ומותר להאכילו נבלה אפי' בטבל ונבילה כהנך. לא חייש תנא למיתני מילתא פסיקתא דטבל ונבילה מאכילין אותו נבילה. כיון דעיקר מילתא לא מיירי אלא בסתם טבל שהוא במיתה. דלעולם חמיר הוא בכך מנבילה. וטבל כזה לעולם אין מאכילין אותו במקום שיש לפנינו נבילה. וכיוצא בזה כתב הר"ן ז"ל בחי' לר"ה (ד' ע"א). וגם בביאורו על הלכות הרי"ף שם עיי"ש היטב במש"כ לענין בל תאחר דצדקה:

וראיתי להרשב"א (בתשו' ח"ג סי' רי"ד) שכתב וז"ל אין אומרים שהותרו כל האיסורים אצל חולה שיש בו סכנה. שאם כן אפי' יש לפנינו דברים אסורים ודברים מותרים. נאכיל אותו אפי' מן האסורים. שהם הותרו אצלו. אלא דחויין הן אצלו. וכיון שכן כל שאפשר להביא לו מן ההיתר אין נותנין לו מן האיסור עכ"ל עיי"ש. והביאו בב"י (יו"ד סוף סי' קל"ד) עיי"ש. ולפ"ז אין מקום למש"כ מהר"ם בן חביב ז"ל דכל שיש לפנינו איסור קל ואיסור חמור מילתא דפשיטא היא דאסור ליתן לו דבר שאיסורו חמור כיון שאפשר ליתן לו מה שאין איסורו חמור כ"כ. דלפי דברי הרשב"א ז"ל מבואר דאפי' כשיש לפנינו איסור והיתר לאו מילתא דפשיטא היא כ"כ שאין רשאין ליתן לו דבר האסור. דשפיר יש מקום לומר דאפי' בכה"ג רשאין ליתן לו אפי' דבר האסור. משום דאפשר לומר דלגבי חולה שיש בו סכנה הותרו אצלו כל האסורין. וליכא גבי' צד איסור כלל. ואיצטריך שפיר לאשמעינן דלא הותרו אלא דחויין הן אצלו. וכל שאפשר בהיתר אין האסורין נדחין מפני הסכנה. וא"כ כ"ש דאיצטריך לאשמעינן דכל שיש לפנינו איסורין חמורין וקלין. אין להאכילו אלא הקל הקל תחילה. ומעתה הדרא קושיא לדוכתה. דאמאי נקט טבל ונבילה. הרי שפיר מצי למינקט טבל וטבל. לפי דעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו. וגם הוה מצי למינקט נבילה ונבילה. אם איתא דנבילה שלא ע"י נחירה אסורה אפי' לבני נח. מיהו בטבל וטבל אפשר לומר ע"פ מה שהעלה הר"ב פ"מ בירושלמי (פ"ד דדמאי ה"ג) דהך דינא תלי בפלוגתא דתנאי. דלר"א כל טבל הוא במיתה ורבנן פליגי עליה. והרמב"ם ז"ל פסק כרבנן עיי"ש. ולפ"ז יתכן לומר דההיא ברייתא דפרק בתרא דיומא שם אתיא כר"א. ולדידי' לא משכחת ליה טבל שהוא קל. או דהך תנא לא מיירי בפלוגתא. ובעי למינקט הך דינא אליבא דכ"ע. אבל הא ודאי קשה דאם איתא דנבילה שלא ע"י נחירה נאסרה לבני נח אמאי נקט טבל ונבילה ולא נקט נבילה ונבילה. דהיינו בשר נבילה שע"י נחירה בסימנים. ובשר נבילה שמתה מאיליה או נהרגה לא ע"י נחירה. שמאכילין אותו בשר נבילה שע"י נחירה בסימנים. שמותרת לבני נח. ולא בשר הנבלה שמתה ע"י הריגה בעלמא או מתה מעצמה. שאיסורה חמור שאסורה לבני נח. מיהו נראה דאין בזה קושיא דמלבד מה שאפשר לומר עפמש"כ במעשה נסים לבנו של הרמב"ם ז"ל (סי' י') הר"א מיימון ז"ל דאע"ג דבהמה שנתנבלה בשחיטה יש בה מלבד אזהרת לאו דכל נבלה לא תאכלו. גם עשה מדכתיב וזבחת ואכלת. זבוח אכול שאינו זבוח לא תאכל. ולאו הבא מכלל עשה עשה. מ"מ מתה מאיליה. וה"ה נהרגה שלא ע"י שחיטה אינה בכלל הך עשה. ואין בה אלא ל"ת גרידא עיי"ש בדבריו. ולפ"ז איכא למימר דנתנבלה שלא ע"י נחירה בסימנים לא חמירא טפי משנתנבלה ע"י נחירה בסימנים. דאף ע"ג דנתנבלה שלא ע"י נחירה בסימנים נאסרה אפי' לבני נח. מ"מ אית בה קולא מצד אחר שאין בה אלא לאו דנבילה בלבד. משא"כ נתנבלה ע"י נחירה בסימנים. אע"פ שמותרת לבני נח. ונחירתן זו היא שחיטתן. מ"מ אית בה חומרא מצד אחר. דמלבד הלאו דנבילה אית בה נמי עשה דוזבחת ואכלת כאשר צויתיך. דזו כיון שמתה ע"י נחירה בסימנים הו"ל כנתקלקלה בשחיטה ויש בה עשה דוזבחת כאשר צויתיך. וא"כ איכא למימר דשתיהן שקולות. ואין כאן איסור חמור וקל. ולהכי לא מצי למינקט אלא טבל ונבילה. ובתוספתא ובירושלמי (פרק בתרא דיומא) קתני נמי תרומה ונבילה עיי"ש. ואית דגרסי בברייתא דתלמודא דידן ביומא שם גם נבילה ושביעית. כמבואר בתורת האדם להרמב"ן ז"ל (שער הסכנה) וברא"ש (פרק בתרא דיומא שם). ורבינו ירוחם (נתיב י"ח ח"ג) וכן הביא בדק"ס שם בשם ש"ס כת"י עיי"ש. אבל נבילה ונבילה לא משכחת לה. ואפי' לדעת הריצב"א ז"ל (פ"ג דשבועות כ"ד ע"א) דלא ס"ל עשה זו דוזבחת כלל עיי"ש. מ"מ יש לומר דס"ל דבנתקלקלה בשחיטה אית בה עשה דלגר אשר בשעריך תתננה. כדמשמע מסוגיא דיומא (ל"ו ע"ב) עיי"ש ובפירש"י ותוס' שם. והיינו דוקא בנתקלקלה בשחיטה אבל מתה מעצמה או נהרגה ע"י חיה או אדם לא שייכא עשה זו. שהרי קיימינן השתא שנבילה כזו אסורה לבני נח וכמשכ"ל ובלא"ה אפשר לומר דלא קשה מההיא ברייתא דהתם ע"פ מש"כ הרשב"א ז"ל שהבאתי לעיל דלרבנן דר"י ס"ל דמה שנאסרה לבני נח לא חשיב איסור חמור לדידן. וא"כ ההיא ברייתא מיתוקמא כרבנן דר"י דקיי"ל כוותייהו. וא"כ ליכא שום הוכחה מהתם לומר דבני נח מותרים בכל נבילה:

אבל יש להקשות מדאמרינן בזבחים (סוף פרק חטאת העוף ע' ע"א) התורה אמרה יבא איסור נבילה ויחול על איסור חלב. יבא איסור טריפה ויחול על איסור חלב. וצריכי דאי אשמעינן נבילה משום דמטמיא אבל טריפה אימא לא. ואי אשמעינן טריפה משום דאסורה מחיים אבל נבילה אימא לא צריכא עיי"ש. והשתא למה לו לומר בנבילה משום דמטמיא דאין זה אלא חומרא בעלמא ואינו לא כולל ולא מוסיף כדפירש"י שם בהדיא. שכתב וז"ל משום דמטמיא הילכך חמירא לחול על איסור חלב עכ"ל עיי"ש. טפי הו"ל לומר דנבילה על חלב הו"ל איסור מוסיף דחלב אינו אסור אלא לישראל ומותר לבני נח וכשנתנבלה נתוסף בה איסור לגבי בני נח. משא"כ טריפה דלא נאסרה לבני נח. ואע"ג דעכ"פ כשנתנבלה ע"י נחירה לא נאסרה לבני נח מ"מ הרי רוב נבילות נאסרו לבני נח ולא הותר להם בשר אלא ע"י נחירה בסימנים בלבד. וא"כ עכ"פ אפי' בנבילה כזו חשיב איסור מוסיף על איסור חלב משום דשם נבילה אוסר לבני נח. ועדיפא מינה אמרינן (פרק בתרא דקידושין ע"ז ע"ב) דאיסור זונה על איסור אלמנה גרושה וחללה חשיב איסור מוסיף לגבי כהן משום דשם זנות פוסל בישראל עיי"ש. ופירש"י שכשזינתה תחתיו נאסרה עליו הכא נמי אע"ג דההיא זנות לאו תחת בעלה היא מיהו שם זנות אשכחן ביה מוסיף בעלמא עכ"ל עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פי"ז מהלכות איסורי ביאה ה"י) עיי"ש. וא"כ כ"ש הכא דכולהו נבילות בענין אחד ממש הן. וכולן ישנן בכלל אזהרת נבילה בישראל. וגם בלא"ה אפי' את"ל דלא חשיב איסור מוסיף אלא דוקא בנבילה האסורה לבני נח בלבד. אכתי שפיר הוה מצי למיעבד צריכותא דאי אשמעינן נבילה ה"א דוקא נבלה האסורה לבני נח חיילא על חלב משום איסור מוסיף. אבל טריפה שלא נאסרה לבני נח. וה"ה נבילה המותרת לבני נח. לא חייל איסורה על איסור חלב קמ"ל טריפה. וממילא נשמע מינה גם לנבילה דאפי' נבילה דשריא לבני נח חייל איסורה על איסור חלב. והו"ל בכלל נבילה דהך קרא. מיהו יש לדחות דאין מזה הכרע לומר דכל הנבילות לא נאסרו לבני נח. דאפשר לומר דאין ה"נ דהוה מצי למיעבד צריכותא הכי. אלא דמ"מ נקט צריכותא דטומאה משום דכתיב בקרא בהדיא טומאת נבלה. משא"כ איסורה לבני נח לא אשכחן בהדיא בקרא. וגם אינו בכל מיני נבילות כטומאה. ועפ"ז יתבארו על נכון דברי התוס' שם התמוהים מאוד וכל האחרונים ז"ל ובראשם הרמ"ע מפאנו ז"ל (בתשו' סי' קכ"ג) אחזו שער והניחום בתמיהא גדולה. ולא מצאו כל אנשי חיל ידים לפרקה. שכתבו שם וז"ל יבא איסור נבילה ויחול על איסור חלב תימא למאן דאית ליה איסור מוסיף למה לי קרא. וכי תימא מהכא יליף בעלמא שאני הכא וכו' עכ"ל עיי"ש. ותמהו כולם דהא ליכא בנבילה על חלב איסורא מוסיף אלא במה שנאסרה לגבוה. וא"כ שפיר איצטריך קרא לבעלי מומין או שאר פסולים לגבוה אחר שהוקדשו. דליכא בהו איסור מוסיף לגבוה. אבל עפמש"כ דבריהם נכונים וברורים בפשיטות. דהתוספות לשיטתם אזלי דס"ל דנבילה שלא ע"י נחירה בסימנים נאסרה לבני נח. וא"כ ודאי איסור נבילה על איסור חלב הו"ל איסור מוסיף כמבואר. ובהכי ניחא נמי שפיר דברי התוס' שם (ד"ה וחד) שכתבו וז"ל וחד למעוטי עוף טמא. והא דלא נפק"ל לר"מ מהיכא דנפק"ל לר"י משום דר"מ לטעמיה דאית ליה איסור חל על איסור עכ"ל עיי"ש. ודבריהם תמוהים מאוד דהא לא אשכחן לר"מ דאית לי' איסור חל על איסור אלא באיסור כולל ואיסור מוסיף ואיסור בת אחת. כמבואר ביבמות (ל"ד ע"א) ובשאר דוכתי. משא"כ באיסור נבילה על עוף טמא. וכבר תמהו בזה קצת אחרונים ז"ל והניחוה בתימא. גם ראיתי למי שתמה עוד בדבריהם אלו דא"כ היכי ממעט ר"מ עוף טמא מדכתיב טריפה. דדריש מי שיש במינו טריפה יצא עוף טמא שאין במינו טריפה. והא לדידי' דאית ליה איסור חל על איסור ומה"ט ס"ל דחייל איסור נבילה על עוף טמא. הכי נמי אית לן למימר דחייל איסור טריפה על עוף טמא. אבל ע"פ מה שביארנו סרו מהר גם תמיהות הללו. דודאי באיסור נבילה על עוף טמא איכא איסור מוסיף. משום דמשנתנבלה איתוסף בה איסור לבני נח. ור"מ לשיטתו אזיל דאית לי' איסור חל על איסור באיסור מוסיף. אלא דהיינו דוקא באיסור נבילה. משא"כ באיסור טריפה שאינו נוהג בבני נח. א"כ ליכא איסור מוסיף. ושפיר ממעט ר"מ עוף טמא מדכתיב טריפה:

אמנם לפ"ז קשה מההיא דאמרינן (פרק גיד הנשה ק' ע"ב) עלה דתנן התם נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה. רבי יהודה אומר אף בטמאה וכו'. ופרכינן וסבר ר"י איסור חל על איסור. והתניא ר"י אומר יכול תהא נבילת עוף טמא מטמא בגדים בבית הבליעה ת"ל נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל נבלה אלא משום בל תאכל טמאה וכו'. ומסיק אע"ג דאיסור טומאה קדים אתי איסור גיד חייל עלי' שכן איסורו נוהג בבני נח עיי"ש. והשתא אם איתא דכל נבילה שנתנבלה שלא ע"י נחירה נאסרה לבני נח א"כ לא משני מידי. שהרי נבילה נמי איסורה נוהג בבני נח כגיד. ועדיפא מינה. דגיד לא נהג בבני נח אלא בבני יעקב בלבד. אבל איסור נבילה נוהג מאז וגם עכשיו בכולהו בני נח. וזו תמיהא עצומה:

ועוד יש לתמוה מההיא דאמרינן התם לקמן בסמוך (ק"א ע"א) אמר רב יהודה אמר רב האוכל גיד הנשה של נבלה רבי מאיר מחייב שתים. וחכ"א אינו חייב אלא אחת. ומודים חכמים לר"מ באוכל גיד הנשה של עולה ושל שור הנסקל שחייב שתים. ואמרינן עלה ומאן האי תנא דבאיסור כולל איסור חל על איסור לית ליה. איסור כולל באיסור חמור אית ליה. אמר רבא ריה"ג היא דתנן וכו' עיי"ש. והדבר קשה טובא אמאי קרי ליה איסור כולל. והרי איסור נבלה על איסור גיד הנשה איסור מוסיף הוא. שהרי גיד הנשה מותר לבני נח. וכשנתנבלה נתוסף בו איסור לבני נח. וגם זו תמיהא גדולה. ועי' בתוס' שם (ד"ה איסור כולל) ובריטב"א שם עייש"ה. אמנם לזה נראה דמעיקר הסוגיא אין הכרע. משום שאפשר לומר דמה שנתוסף איסור לבני נח לא חשיב איסור מוסיף לדידן. וכמו שכתב הרשב"א ז"ל שהבאתי לעיל לענין איסור חמור. דר"י לחוד הוא דס"ל דמה שנהג איסור גיד הנשה בבני נח חשיב בהכי איסור חמור לדידן. אבל לרבנן מה שנהג בבני נח לא מיחשב בהכי איסור חמור לדידן. וא"כ אפשר לומר דהכי נמי לענין איסור מוסיף אליבא דרבנן מה שלא נתוסף בו איסור אלא לבני נח לבד לא חשיב איסור מוסף לדידן. וכן מתבאר מדברי הרשב"א ז"ל גופי' שם דקאי על מאי דתניא התם אמה"ח נוהג בבהמה חיה ועוף בין טמאין בין טהורין דברי רבי יהודה ור"א. וחכ"א אינו נוהג אלא בטהורין. ואמרינן עלה א"ר יוחנן ושניהן מקרא אחד דרשו רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש לא תאכל הנפש עם הבשר. ר"י ור"א סברי כל שאתה מצווה על דמו אתה מצווה על אבריו. והני טמאין נמי הואיל ואתה מצווה על דמן אתה מצווה על אבריו. ורבנן סברי לא תאכל הנפש עם הבשר אלא בשר לחודי'. כל שבשרו מותר אתה מצווה על אבריו וכל שאין בשרו מותר אי אתה מצווה על אבריו. ופרכינן ורבי יהודה למה ליה קרא. ליתי איסור אמה"ח ליחול על איסור טומאה שכן איסורו נוהג בבני נח. ומשני אין ה"נ וכי איצטריך קרא לר"א עיי"ש. ועל זה כתב הרשב"א ז"ל שם וז"ל ולרבי יהודה למה ליה קרא ליתי איסור אבר מה"ח וליחול על איסור טומאה שכן איסורו נוהג בבני נח. ופריק אין ה"נ וכי איצטריך קרא לר"א איצטריך. קשה לי ור"א נמי למה ליה קרא תיפק ליה מההוא טעמא נמי. דהא משמע דכ"ע מודו באיסור שנוהג בבני נח שחל אשאר איסורין. וכדמשמע מדאמרו לו רבנן לר"י וכי לבני נח נאסר. דאלמא אילו נאסר לבני נח הוו מודו לו לר"י. ויש לומר דבמתני' לטעמי' דר"י קאמרו לו. ולדידהו לא ס"ל עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז עכצ"ל דלרבנן דלית להו סברא דר"י באיסור חמור הכי נמי באיסור מוסיף ס"ל דמשום מה שנתוסף איסור לבני נח לא חשיב משום הכי איסור מוסיף לדידן. דאל"כ אכתי קשה נהי דרבנן פליגי עלי' דר"י לענין איסור חמור. מ"מ הרי באיסור מוסיף לא אשכחן דפליגי. וא"כ אכתי קושית הרשב"א ז"ל במקומה עומדת. ר"א נמי למה לו קרא. תיפק ליה מההוא טעמא נמי. דהא אפילו רבנן לא אשכחן דפליגי עלי' דר"י אלא באיסור חמור. אבל באיסור מוסיף דלא אשכחן דפליגי. אית לן למימר דגם לדידהו כיון דנתוסף מיהת איסור לבני נח. כמו באבר מה"ח על איסור טמאה. אע"פ דלגבי ישראל ליכא מוסיף שפיר חייל. ולמה לי קרא. ועכצ"ל דס"ל להרשב"א ז"ל דטעמא דרבנן דפליגי עלי' דר"י בהך סברא היינו משום דס"ל לרבנן דדיני בני נח אין להם ענין כלל לדיני ישראל. וחומרא דבני נח לא חשיב חומרא לגבי ישראל דנימא משום זה שיחול על איסור אחר שאין בו חומרא זו. וא"כ מהך טעמא גופא גם לענין איסור מוסיף לא יתכן לומר דחשיב מוסיף משום מאי דנתוסף בו איסור לבני נח. דמשום דיני בני נח לא יתכן לומר שישתנו דיני ישראל. וכיון דבלא איסורא דבני נח לא הוה חייל איסור האחרון על איסור הראשון. השתא נמי אין לנו לומר דחייל משום שמוסיף איסור לבני נח. הן אמת כי מדברי התוס' שם (ד"ה ור"י) מבואר דלא ס"ל הכי. שכתבו שם וז"ל ור"י למה ליה קרא. ליתי איסור אבר מה"ח וליחול על איסור טומאה שכן איסורו נוהג בבני נח. פי' כדשמעינן ליה לעיל גבי גיד. דמההוא טעמא חייל אאיסור טומאה. וא"ת ודילמא מהכא יליף. וי"ל דלא מצי למילף מהכא. דאיסור מוסיף הוא דאיתוסף ביה איסור אמה"ח לבני נח. אבל גיד לא נאסר אלא לבני יעקב. ולא הוי אלא איסור חמור עכ"ל עיי"ש. הרי דלפי דבריהם מוכח מכאן דלאו הא בהא תליא. דאע"ג דאיסור מוסיף חייל משום איסור שנתוסף לבני נח. מ"מ איסור חמור איכא למימר דלא חייל משום חומרא דגבי בני נח. וא"כ הכי נמי לאידך גיסא. אין לדון בזה לאיסור מוסיף דלא ליחול. מאיסור חמור דלא חייל לרבנן. אלא דעיקר דברי התוס' אלו תמוהים במאי דקשיא להו דילמא ר"י מהכא הוא דיליף. ומאי קושיא. והרי בהדיא קאמר רבי יהודה במתניתין והלא מבני יעקב נאסר ועדיין בהמה טמאה מותרת להם. ומזה מתבאר בהדיא דמסברתו הוא דנפק"ל הכי. שוב ראיתי שכבר הרגיש בזה הר"ב אליהו רבה שם עיי"ש. והכי נמי קאמר ר"י בתוספתא (פ"ז דחולין) מפני שאיסורו קודם למתן תורה עיי"ש. ולא רמז כלום על שום ילפותא מאמה"ח. אלא מסברתו זו לחוד הוא דקאמר לה. וא"כ אין מצד זה שום גמגום בדברי הרשב"א ז"ל. וע"פ דבריו מסתלקת תמיהת התוס' לקמן (ק"ג ע"א) במאי דקאמר רבי יוחנן אכל אמה"ח מן הטרפה חייב שתים. ומוקי לה אביי בשנטרפה עם יציאת רובה. וס"ל בהמה בחייה לאברים עומדת ואיסור טרפה ואמה"ח בהדי הדדי קאתו. וכתבו בתוס' שם (ד"ה מר סבר) וז"ל משמע דאי לאו לאברים עומדת דאיסור טרפה קדים. לא אתי איסור אבר וחייל עלה. אע"ג דאיסור מוסיף הוא דאסור לבני נח. ותימה דבפ"ג דשבועות וכו' קאמר רבי יוחנן בכולל דברים המותרים עם דברים אסורים. אלמא אית ליה איסור כולל. וא"כ כ"ש איסור מוסיף וכו' עכ"ל עיי"ש שנדחקו מאוד בזה. אבל להרשב"א ז"ל אין כאן מקום קושיא. דרבי יוחנן כרבנן ס"ל דמשום שנתוסף איסור לבני נח לא חשיב איסור מוסיף כלל לדידן. ואין כאן איסור מוסיף:

וראיתי להרמ"ע מפאנו ז"ל (בתשובותיו סי' קכ"ג) שגם הוא נחית לסברא זו דמשום איסור בני נח לא חשיב איסור מוסיף. ומתרץ בזה תמיהת התוס' שם. אלא שהוא בא לזה מצד אחר. וז"ל שם ובאבר מן החי ליכא למימר מגו דאתוסף ביה איסורא לבני נח יחול איסורו עלינו במוסיף. דהא דרשינן ראה ויתר גוים התיר להם שבע מצות וזה שלא כדברי התוס' בשמעתא דבהמה בחייה לאברים עומדת. ועוד סוגיין בכולי' גמרא דרבי יוחנן אית ליה איסור כולל. והם אמרו דלי' לא ס"ל אלא לדבריהם דרבנן קאמר. ולא נדחקו בזה אלא לדחות מעליהם קושית איסור מוסיף מדאתוסף לבני נח. ועיקר קושיא ליתא כדאמרן עכ"ל עיי"ש. אבל דבריו תמוהים אצלי. דמלבד דאנן התם אליבא דרבי יוחנן קיימינן. והרי רבי יוחנן גופי' מבואר בסוגיא דב"ק (ל"ח ע"א) דלית ליה הך דרשא דדריש רב יוסף מקרא דראה ויתר גוים שהתיר להם שבע מצות. אלא דריש אידך קרא כדרבי אבהו שלא התיר אלא ממונם עיי"ש היטב. ועי' ג"כ בירושלמי (פ"ד דב"ק ה"ג). בלא"ה עיקר דבריו אלו נוסדו על פירש"י (פ"ק דע"ז ו' ע"א) ד"ה ולפני עור וכו'. שכתב וז"ל דמזבין ליה בהמה ומקריבה לע"ז ובני נח נצטוו עלי'. דהיא אחת משבע מצות. ונהי דאמרן עמד והתירן. מיהו אל יעברו על ידיך. שהרי עתידין הן ליתן את הדין על שאין מקיימין אותן ואע"פ שאין להן שכר בקיומן. ואהכי קעבר ישראל משום ולפני עור לא תתן מכשול וכו' עכ"ל עיי"ש. ומשמע מדבריו דמאי דקאמר רב יוסף שעמד והתירן. היינו התירן ממש שפטרן ממצות אלו ונטלן מהן. אלא דא"כ הדבר תמוה מש"כ אח"כ שעתידין הן ליתן את הדין על שאין מקיימין אותן. ומשום זה עוברים עליהם בלפני עור כשמכשילן ישראל בהן. והא כיון שהתירן להן ופטרן מהן. אמאי עתידין הן ליתן את הדין על שאין מקיימין אותן. כיון שאינם צריכין עוד לקיימן משהתירן להן. ועיקר מה שכתב רש"י ז"ל שעתידין הן ליתן את הדין על שאין מקיימין אותן גם אחר שהתירן להן. לא ידענא מנ"ל הא. דמה שאמרו שם לעיל (ב' ע"ב) שעתידין ליתן את הדין על שלא קיימו שבע מצות עיי"ש. היינו רק על שלא קיימו אותן קודם שהתירן להן. אבל על שאין מקיימין אותן עכשיו לאחר שהתירן. לא אשכחן התם כלל. עיי"ש. אלא דבעיקר הדבר מה שאמרו שהתירן להן פרכינן התם עלה איתגורי איתגור. ומשני אמר מר בריה דרבינא לומר שאע"פ שמקיימין אותן אין מקבלין עליהן שכר עיי"ש. ומתבאר מזה דהתירן להן דקאמר לא התירן לגמרי ממש קאמר. אלא עשה אותן כאילו הותרו להן לענין שיהא דינם בהן כאינו מצווה ועושה. שלא יקבלו עליהן שכר אם יקיימו אותן כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה. אבל ודאי מצווין הן עליהן כדמעיקרא. ונענשין על שאין מקיימין אותן גם מאז ואילך. וא"כ נכונים דברי רש"י ז"ל שכתב דגם עכשיו עתידין הן ליתן את הדין על שאין מקיימין אותן. אלא שלפ"ז עכצ"ל דמש"כ רש"י נהי דעמד והתירן מיהו אל יעברו על ידיך. שהרי עתידין הן ליתן את הדין על שאין מקיימין אותן וכו'. אין כוונתו בזה אלא לומר דע"כ מאי דהתירן להן. אין זה היתר גמור ממש. שהרי עתידין הן ליתן את הדין על שאין מקיימין אותן. דאם לא כן נמצא דאיתגורי איתגור. ועכצ"ל דעמד והתירן דקאמר אינו אלא לומר שמעלה עליהן כאילו התירן להן כדי שיהא להם דין אינו מצווה ועושה בלבד. אבל לענין עונשין ודאי הן כמצווין. והילכך קעבר ישראל עליהן בלאו דלפני עור כשמכשילן בהן. וא"כ מדברי רש"י ז"ל גופיה שם מתבאר איפכא שלא הותרו להן שבע מצוותן גם עכשיו. וזה מתבאר מסוגיא דגמרא גופא התם לעיל כמו שנתבאר. אלא שראיתי בפירש"י שם (ד"ה לומר שאם וכו') שכתב וז"ל לומר שאם מקיימין כו'. התרה זו לא טובתם הוא. אלא שאין מצווין לקיימן ואם יקיימו לא יקבלו שכר עכ"ל עיי"ש. מתבאר מדבריו אלו דס"ל דודאי התירן ממש קאמר. ומאז והלאה שוב אין מצווין לקיימן. ומ"מ לא קשה איתגורי איתגור. משום שמפסידין בהתרה זו שכרן אם יקיימו אותן. ואין זו טובתם. ומיהו ודאי מלישנא דתלמודא התם לא משמע הכי. דמדקאמר לומר שאע"פ שמקיימין אותן אין מקבלין עליהן שכר. משמע דרק לענין זה לחוד הוא דקאמר רב יוסף שעמד והתירן להן וכדכתיבנא לעיל. אבל מ"מ מדברי רש"י מבואר דס"ל דגם למסקנא התירן להן ממש קאמר. וכן מתבאר מפירש"י בב"ק שם (בד"ה לומר). שכתב וז"ל לומר שאפי' מקיימין אותן שהרי אינם מצווים אבל לא פטרן עכ"ל עיי"ש. מתבאר דס"ל דגם למסקנא דמר ברי' דרבינא עמד והתירן ממש קאמר. ומאז והלאה אינם מצווים במצות אלו. אלא דמ"מ לא פטרן מעונש עליהן אם יעברו. וזה תמוה ואינו מובן אם אינם מצווין עכשיו עליהן. ועמד והתירן ממש קאמר. נהי דמאי דעתידין ליתן עליהן את הדין אם יעברו עליהן. איכא למימר דהיינו משום דשבע מצוות אלו הן דברים שראויין לקיימן מעצמן אע"פ שלא נצטוו עליהן. מ"מ מנ"ל שעתידין ליתן עליהן את הדין גם מכאן ואילך. דילמא לא עתידין ליתן את הדין אלא על מה שלא קיימו אותן כשהיו מצווין עליהן. דלפירש"י ליכא למשמע מההיא דרפ"ק דע"ז אלא דעתידין ליתן את הדין על מה שלא קיימו אותן בעת שהיו מצווין עליהן בלבד. ולא אח"כ. ואולי אפשר לומר דמשמע ליה לרש"י ז"ל הכי מדאמרינן דקעבר עליהן ישראל משום לפני עור לא תתן מכשול כשמכשילן במצות אלו. ואם אין עתידין ליתן עליהן את הדין אין כאן מכשול. ולא שייך כאן לאו זה. ועכ"פ מבואר דהרמ"ע מפאנו ז"ל כל יסודו הוא רק ע"פ פירש"י שם. אבל אין מזה שום מקום תלונה על דברי התוס' בסוגיא דחולין שם דלא ס"ל הכי. דמסוגיא דגמרא אין שום הכרח לזה כלל. ולא עוד אלא אדרבה איפכא משמע לפום פשטא דסוגיא. כמו שנתבאר לעיל. וגם ראיתי בתשו' פני יהושע (ח"א חיו"ד סי' ג'. ובח"ב חאה"ע סי' מ"ג) שהחליט ג"כ ע"פ פירש"י שם דאיסור לפני עור לענין בני נח אינו אלא מדרבנן בעלמא. משום שכבר הותרו. ואע"פ שמן העונשין לא נפטרו. מ"מ אין בזה משום לפני עור מדאורייתא. כיון שאינם מצווים עכשיו. ועיקר איסור לפני עור אינו אלא במכשיל את אחרים בעבירות שמצווין עליהן. ושכנגדו הרב מהר"ם ז"ל בעל תשובות צ"צ חלוק עליו שם. וכתב דאפי' את"ל כן לרב יוסף דדריש מדכתיב ראה ויתר גוים שעמד והתירן להן. מ"מ אנן לא קיי"ל כוותיה. משום דרבים פליגי עליה. דשאר אמוראי בפ"ד דב"ק שם לא ס"ל כוותיה. והר"ב פ"י שם השיב על זה דכולהו אמוראי מודו בעיקר הדבר לרב יוסף שעמד והתירן להן. ואע"ג דבדרשא דקרא לא ס"ל כוותי'. מ"מ הכי גמירא להו מקבלתם עיי"ש. ואין שום יסוד לדבריו אלו. דודאי שאר אמוראי דלא דרשי קרא כדר"י גם עיקר מילתא דר"י לא ס"ל. דקבלה מאן דכר שמה. ור"י לא נפק"ל הכי אלא מהך קרא. וכיון דאינהו לא דרשי קרא הכי. ודאי לא ס"ל הכי. וגם כל אמוראי דירושלמי שם לא ס"ל בהא כדר"י עיי"ש. וגם כל שאר דבריו שם תמוהים. דמש"כ דאף ע"פ שמעונשין שלהם לא נפטרו. מ"מ לא שייך בהו לפני עור כיון שלא נצטוו. זה ודאי ליתא כלל. דכיון שנענשין על כך כדמעיקרא אין לך מכשול יותר מזה. ואפי' משיאו עצה רעה מבואר בספרא דהו"ל בכלל אזהרת לפני עור. גם כל שאר דבריו שם אינם מוכרחין כלל ואכמ"ל בזה:

ועכ"פ מתבאר דמסוגיא דהתם אין הכרח לומר דנבלה לא נאסרה לבני נח. דאפי' להפסיקתא דכל שלא ע"י נחירה בסימנים אסורה לב"נ. לא חשיבא איסור מוסיף לדידן מטעם שביארנו לעיל. אלא דלהתוס' שם דלא ס"ל הכי ולדידהו גם משום איסורא דבני נח חשיב לדידן איסור מוסיף. ודאי מוכח מהתם דלתלמודא דידן לא ס"ל כהפסיקתא בהכי. ועכצ"ל דהתוס' קיימי הכא לפי תירוצם הראשון דלעיל (צ"א ע"א) דלא ס"ל דב"נ נצטוו על הנחירה. אבל לפי תירוצם השני שם שגם בני נח נצטוו מיהת על הנחירה. ע"כ מוכרח לומר דכיו"ב לא חשיב איסור מוסיף לדידן. אלא דדברי התוס' בסוגיא דזבחים שהבאתי לעיל. לפי מה שביארנו דבריהם לעיל תמוהים מאוד. דנקטו החבל בתרין ראשין. דס"ל דנבילה אסורה לבני נח גם לתלמודא דידן כהפסיקתא. ואע"פ כן ס"ל דזה חשיב איסור מוסיף לדידן. ולפי מה שנתבאר הו"ל תרתי דסתרי. ולכן דבריהם ז"ל צ"ע אצלי כעת. ומ"מ נתבאר דמסוגיא דהתם ליכא הכרח לומר דלא ס"ל לתלמודא דידן כהפסיקתא. אלא דהתינח בסוגיא דהתם. אבל בסוגיא דלעיל מיני' ודאי קשה טובא לכאורה כדאקשינן. דהרי התם אליבא דרבי יהודה קיימינן דאמר דמשום דנאסר גיד הנשה לבני נח חשיב איסור חמור לדידן לחול על איסור טמאה. ומהאי טעמא ס"ל נמי דאיסור אמה"ח חייל על איסור טמאה משום שאיסורו נוהג בבני נח. וא"כ נבילה נמי הו"ל לומר דחיילא על איסור טמא אם איתא דאיסור נבילה נמי נוהג בבני נח. והדרא קושיא לדוכתה ולא משני מידי. אם לא נימא דתלמודא דידן לא ס"ל כהפסיקתא:

והנראה בזה ע"פ מאי דאמרינן בגמרא שם וסבר רבי יהודה איסור חל על איסור והתניא ר"י אומר יכול תהא נבלת עוף טמא וכו' וכי תימא קסבר אין בגידין בנותן טעם. ובטמאה נמי איסור גיד איכא איסור טומאה ליכא. וסבר ר"י אין בגידין בנ"ט והתניא וכו'. ומסיק דטעמיה דר"י משום דאתי איסור גיד וחייל אאיסור טמאה שכן איסורו נוהג בבני נח. דיקא נמי דקתני אר"י והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה וכו' עיי"ש. ובתוס' שם (ד"ה וכ"ת) כתבו וז"ל וכי תימא אין בגידין בנ"ט. לפ"ז היה יכול להקשות ממתניתין. דמאי קאמר רבי יהודה והלא מבני יעקב נאסר ועדיין בהמה טמאה מותרת להם. דמשמע דמטעם זה יש לחול איסור גיד אאיסור טמאה. כמו שפירש בסמוך במסקנא ואמר דיקא נמי דקתני כו'. וכן היה יכול להקשות למאי דבעי מעיקרא למימר דטעמא דר"י משום דאיסור חל על איסור בכל מקום. ונראה לה"ר שמואל דיש ליישב דס"ד דרבי יהודה דטעמא דת"ק כר' שמעון דבסמוך משום דבעינן מי שגידו אסור ובשרו מותר יצא זה שגידו ובשרו אסור. ולהכי פריך ר' יהודה והלא אף לבני יעקב נאסר ועדיין בהמה טמאה בשרה מותרת להם עכ"ל עיי"ש. ולפי דבריהם אלו מאי דקאמרינן דיקא נמי דקתני רבי יהודה אומר והלא מבני יעקב וכו'. עכצ"ל דדייק משום דאם איתא דטעמיה דר"י היינו משום דסבר אין בגידין בנ"ט ואיסור גיד איכא איסור טומאה ליכא. ולא קאמר והלא מבני יעקב נאסר אלא כדי לאפוקי מת"ק דס"ל דבעינן מי שגידו אסור ובשרו מותר. א"כ הכי הו"ל לומר והלא אף לבני יעקב נאסר ועדיין בהמה טמאה מותרת להם. כלומר כיון דגם לבני יעקב נאסר גיה"נ ועדיין בהמה טמאה מותרת להם. א"כ גם לפום טעמיה דת"ק גם בהמה טמאה היתה בכלל אזהרת גיד הנשה. אבל מדנקט רבי יהודה בלישני' וקאמר והלא מבני יעקב נאסר וכו'. משמע דלא בא אלא לומר דגיד הנשה איסור חמור הוא טפי מאיסור בהמה טמאה משום שהרי כבר נאסר לבני יעקב ועדיין בהמה טמאה לא נאסרה עד סיני. שוב ראיתי שכעין זה כתב ג"כ הר"ב ת"ח שם עיי"ש בדבריו. אלא דאכתי קשה לכאורה לפמש"כ התוס' (ריש פרק גיד הנשה) ד"ה אלא וכו' וז"ל. ולא היה יכול להקשות (לפי מאי דס"ד התם לומר דס"ל לתנא דמתני' אין בגידין בנותן טעם) והא תנן אינו נוהג בטמאה. דמשמע אין גיד הנשה נוהג בטמאה דאין איסור גיד חייל על איסור טמאה. אלמא דיש בגידין בנ"ט. דהוה מצי למימר דטעמא כדאמר ר"ש בגמרא מי שגידו אסור ובשרו מותר. ומה שמקשה רבי יהודה והלא מבני יעקב וכו'. שפיר פריך. דכיון דלבני יעקב נאסר אף בטמאה. לא מסתבר למימר דאח"כ שנאסרו בטמאה פקע ממנו איסור גיד הנשה עכ"ל עיי"ש. ולפי זה קשה הכא. היכי דייק מלישנא דר"י במתניתין דטעמיה דר"י היינו משום דאיסור גיד הו"ל איסור חמור לגבי איסור בהמה טמאה וחייל איסור גיד על איסור טמאה. ודילמא טעמו משום דאין בגידין בנ"ט ואיסור גיד איכא איסור טומאה ליכא. ומאי דקאמר והלא מבני יעקב נאסר. היינו כמש"כ התוס' שם. דכיון דמקודם הדבור נאסר כבר ועדיין בהמה טמאה לא נאסרה. לא מסתבר לומר שאחר שנאסרו בסיני בטמאים פקע מהן איסור גיד מאז ואילך. ועפ"ז מדוקדק שפיר לישנא דר"י במתניתין. ולאפוקי מת"ק הוא דאתי דס"ל כר"ש מי שגידו אסור ובשרו מותר וכו':

איברא דלולא דהתוס' ורש"י ז"ל ושאר ראשונים לא פירשו כן שם היה נראה לי דלקושטא דמילתא מאי דמסיק וקאמר אע"ג דאיסור טומאה קדים אתי איסור גיד וחייל עלי' שכן איסורו נוהג בבני נח. היינו רק לומר דכיון שכבר נהג איסור גיד בבני נח שוב לא יתכן לומר שאח"כ משנאסרו במתן תורה בבהמה טמאה פקע איסור גיד מינה. וע"ז מסיק שפיר וקאמר דיקא נמי דקתני אמר ר"י וכו'. וכמו שביארנו ע"פ דברי התוס' דלעיל. ועפ"ז מיתרצא הסוגיא שפיר גם לפי הפסיקתא דבני נח נאסרו בנבלה. משום דשפיר י"ל דאפילו לרבי יהודה מה שנאסר לבני נח לא מיחשב לדידן לא איסור חמור ולא איסור מוסיף. ומהאי טעמא ס"ל דאיסור נבלה לא חייל על איסור עוף טמא. ומאי דקאמר במתניתין דאיסור גיד נוהג בטמאים משום דמבני יעקב נאסר. מילתא אחריתא לגמרי היא. דס"ל דכיון שכבר נאסר מבני יעקב לא יתכן לומר דפקע איסורו לאחר שנאסרו בבהמה טמאה בסיני. וראיתי לרבינו גרשום מאור הגולה ז"ל שם שיש לו שיטה אחרת בכל הסוגיא דהתם. ולפי דבריו ז"ל אדרבה מסוגיא זו מתבאר ג"כ דס"ל לתלמודין כהפסיקתא זוטרתא דנבלה נאסרה לבני נח. וז"ל רגמ"ה ז"ל. וסבר רבי יהודה איסור חל על איסור. כלומר איסור טומאה חל על איסור גיד. כלומר שמתחילה נאסר גיד הנשה ולבסוף נאסרה להם בסיני בהמה טמאה ואתי איסור בהמה טמאה חל על איסור גיד עכ"ל עיי"ש. ובהשקפה ראשונה דבריו ז"ל מתמיהים מאוד ואין להם ביאור כלל לכאורה. וכבר שלחו בו יד מגיהי ספרים. ורצו לשבש ולסרס דבריו שבמקום גיד צ"ל טומאה. ובמקום טומאה גיד. אבל הם נשתבשו בזה ולא מצאו ידיהם ורגליהם בכוונת רגמ"ה ז"ל ואין מקום כלל להגהתם כמבואר מסוף דברי רגמ"ה ז"ל גופי'. וגם אחר הגהתם אין שום ביאור לדברי רגמ"ה ז"ל. ואמנם כוונת רגמ"ה ז"ל היא שהוקשה לו קושית התוס' שם (ד"ה וכ"ת) שהבאתי לעיל דלמאי דס"ד דטעמי' דרבי יהודה במתניתין היינו משום דס"ל איסור חל על איסור בכל מקום. ולהכי פריך וסבר ר"י איסור חל על איסור וכו'. והדבר קשה דהא בהדיא קאמר ר"י והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להם. דמבואר דמטעם זה הוא דס"ל דחל איסור גיד על איסור טמאה. וכן הוקשו למאי דבעי למימר דטעמי' דר"י משום דס"ל אין בגידין בנותן טעם ובטמאה נמי איסור גיד איכא איסור טומאה ליכא. ונדחקו מאוד בזה. ולכן מפרש רגמ"ה ז"ל דודאי גם למאי דס"ד הוה ס"ל דטעמי' דר"י הוא כפשטי'. כמפורש במתניתין והכי קאמר ר"י לת"ק והלא מבני יעקב נאסר וכו'. וכיון שכבר נאסר גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להם. לא יתכן לומר דמשנאסרה בסיני בהמה טמאה פקע איסור גיד מינה משום שאין איסור גיד חל מעתה על איסור טמאה או מטעם אחר. וכסברת התוס' לעיל (ריש פרק גיה"נ) שהבאתי לעיל. ועל זה פרכינן וסבר ר"י איסור חל על איסור. כלומר איסור טומאה שנאסר להם בסוף בסיני חל על איסור גיד שנאסר להם מתחילה. ולא פקע איסור גיד מבהמה טמאה שנאסרה להם אח"כ בסיני. אע"ג דאיסור טומאה קדים לחול על הבהמה מאיסור גיד שבא על הבהמה אחריו. והתניא ר"י אומר יכול תהא נבלת עוף טמא מטמא בגדים בבית הבליעה. ת"ל נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל נבלה אלא משום בל תאכל טמאה. הרי דאע"ג דאיסור נבלה נמי כבר נאמר לבני נח. אתי איסור טומאה שנאסר אח"כ בסיני ומפקיע איסור נבלה דמעיקרא מקודם סיני דתו לא אתי וחייל על איסור טומאה שחל על העוף מחיים. ואין בו אלא איסור טומאה לחוד ולא איסור נבלה. וא"כ הכא נמי אית לן למימר הכי. דמשנאסרה בהמה טמאה בסיני פקע איסור גיד דמעיקרא ולא חייל על איסור טומאה שחל על הבהמה קודם לאיסור גיד. ועל זה קאמר וכי תימא קסבר אין בגידין בנותן טעם וכו'. כלומר דודאי במקום דשייך לומר אין איסור חל על איסור פקע איסור שנאסר מתחילה. ולהכי איסור נבלה שנאסר כשעדיין עוף טמא היה מותר להם. פקע משנאסר להם בסיני איסור טמא. אלא דהכא באיסור גיד דאין בגידין בנותן טעם. ובטמאה איסור גיד איכא איסור טומאה ליכא. אין איסור טומאה מפקיע איסור גיד. כיון שאין איסור האחרון עומד נגד הראשון. שיש מקום לשניהם יחד. ועל זה קאמר דליתא. דהרי שמענו לר"י דאית לי' יש בגידין בנ"ט. ושוב בעי למימר דס"ל דחיילי בבת אחת. דאכתי יש מקום לשני האיסורים לחול יחד. ולכך לא פקע איסור הראשון. ודחי לה. עד דמסיק אע"ג דאיסור טומאה קדים אתי איסור גיד חייל עלי' שכן איסורו נוהג בבני נח. כלומר דאיסורו כולו כמו שנוהג עכשיו בישראל לאחר מתן תורה. כבר נהג מאז קודם מ"ת בבני נח. והילכך אית לן למימר דכיון שחל קודם הדבור אף על הטמאים. תו לא פקע גם אחר הדבור משנאסרה בהמה טמאה. משא"כ איסור נבלה שאע"פ שכבר נאסרה ג"כ קודם הדבור לבני נח. מ"מ לא דמי איסור נבלה שקודם הדבור לבני נח לאיסור נבלה שנאסרו ישראל מסיני. דלדידהו לא נאסרה אלא המתה מאיליה או שנהרגה. אבל ע"י נחירה בסימנים היתה מותרת להם מאז. וגם עכשיו לא נאסרה להם. אע"ג דלישראל הו"ל נבלה. ועיקר לאו דלא תאכלו כל נבלה בנבלה כזו נאמר. כמו שתרגם יונתן וכמשכ"ל. והילכך ס"ל לרבי יהודה דאיסור נבלה דקודם הדבור איסור אחר הוא. ובזה לא שייך לומר דכיון שחל קודם הדבור אף על הטמאים. תו לא פקע גם אחר הדבור. דאיסור נבלה שנאסרו בו ישראל לא נאסר אלא מן הדבור ואילך. והילכך שפיר קאמר רבי יהודה בברייתא דנבלת עוף טמא אין איסורו משום בל תאכל נבלה אלא משום בל תאכל טמא. ועל זה קאמר שפיר דיקא נמי דקתני א"ר יהודה והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להם. כלומר דמדקאמר והלא מבני יעקב נאסר וכו'. ולמאי הילכתא דקדק לומר מבני יעקב נאסר. דלא הו"ל למימר אלא והלא מקודם מתן תורה נאסר ועדיין בהמה טמאה לא נאסרה. אם איתא דלא אתי אלא לומר דאיסור גיד נאמר קודם הדבור. אלא ודאי הכי קאמר והלא מבני יעקב נאסר וכו'. בשלמא אם היה נאסר מתחילה לכל בני נח אלא שאח"כ ממתן תורה ואילך לא נאסרו בו אלא ישראל בלבד ולא בני נח. שפיר היה מקום לומר דאע"פ שבתחילה היה איסור גיד הנשה נוהג גם בבהמה טמאה. מכל מקום אח"כ במתן תורה שנאסרו בבהמה טמאה פקע איסור גיד בטמאה ותו לא אתי איסור גיד וחייל על איסור טמאה. משום דעכשיו משעת מתן תורה ואילך איסור גיד בישראל איסור אחר הוא. ואין לו ענין עם איסור גיד דמעיקרא שנצטוו בו כל בני נח. ולא שייך לומר דכיון שחל מעיקרא קודם הדבור גם אטמאה. תו לא פקע אחר הדבור אע"פ שנאסרו בטמאה. אבל כיון דגם מתחילה קודם מתן תורה לא נאסר איסור גיד אלא לבני יעקב בלבד. והוא האיסור עצמו שנוהג בבני יעקב גם משניתנה תורה לישראל שנצטוו הם בו מתחילה בשעת מעשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להם. ודאי אית לן למימר דכיון דמעיקר חל איסורו על הטמאים כטהורים תו לא פקע גם אחר מתן תורה אע"פ שמאז נאסרו בבהמה טמאה. ויש מקום לומר דלא אתי איסור גיד וחייל על איסור טמאה. כן נראה ברור בשיטת רגמ"ה ז"ל בסוגיא זו. אלא דלשון רגמ"ה ז"ל בפירושו על מאי דקאמרינן דיקא נמי וכו' מגומגם קצת לפ"ז עיי"ש. אבל מ"מ יש לכוון דבריו גם שם ע"פ שיטתו זו ואין להאריך בזה. דעכ"פ שיטה זו מוכרחת בכוונתו דאם לא כן אין שום ביאור לדבריו כלל:

ונראה דיש רגלים לעיקר סברא זו של התוס' דלעיל מההיא דאמרינן התם לעיל (פ"ק י"ז ע"א) בשלמא לר"י (דאמר בשר נחירה לא אישתרי כלל לישראל) היינו דתנן השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור מלכסות. אלא לר"ע (דאמר שבתחילה הותר להם בשר נחירה) אמאי פטור מלכסות. ומשני הואיל ואיתסר איתסר עיי"ש. ופירש"י וז"ל אלא לר"ע על כיסוי הדם במדבר נצטוו ונחירתן היתה שחיטתן. והנוחר בזמן הזה נמי נבעי כיסוי עכ"ל עיי"ש. וכ"כ ביותר ביאור בפי' רגמ"ה ז"ל שם וז"ל בשלמא לר"י היינו דתנן וכו' דמעולם לא היתה נחירה במקום שחיטה. לפיכך הנוחר פטור מלכסות. אלא לר"ע הלא כבר היתה נחירה במקום שחיטה. ואמאי פטורה מלכסות עכ"ל. הרי דמשום דמעיקרא קודם שנצטוו על השחיטה היתה מצות כיסוי נוהגת גם בנחירה. הילכך גם אחר שנצטוו על השחיטה בעי למימר שתהא מצות כיסוי נוהגת בה אע"ג דהשתא הו"ל נבלה גמורה לכל דבר. והיינו ע"כ משום דמעיקרא נאמרה מצות כיסוי קודם שנצטוו על השחיטה. והיתה הנחירה מותרת להם ונהגה בה מצות כיסוי. הילכך הוה פסיקא ליה לתלמודא דגם אחר שנצטוו בשחיטה ונאסרה הנחירה כנבלה. שוב לא פקעה מינה מצות כיסוי. וזו ממש סברת התוס' שהיא ג"כ דעת הרגמ"ה ז"ל כמו שביארנו. ואע"ג דמשני התם אליבא דר' עקיבא. כיון דאיתסר איתסר. איכא למימר דהיינו משום דודאי ס"ל לר"ע כחכמים דר"י. דודאי לא ס"ל הך סברא. וגם בגיד ס"ל שאינו נוהג אלא בטהורים ולא בטמאים. וס"ל דאע"ג דמעיקרא היה איסור גיד נוהג גם בטמאה מ"מ אחר שנאסרה בסיני טמאה פקע מינה איסור גיד ולא חייל איסור גיד על איסור טמאה. אבל לרבי יהודה ודאי טעמא משום הכי הוא. ומזה ראי' להרשב"א ז"ל שהבאתי לעיל שכתב דמאי דקאמרי חכמים לר"י במתניתין בסיני נאמר וכו'. לדברי ר"י הוא דקאמרי אבל לדידהו לא ס"ל עיקר סברת ר"י עיי"ש. ולפמש"כ הדבר מבואר בסוגיא דהתם מדאמרינן אליבא דר"ע דס"ל הואיל ואיתסר איתסר ופקעה מצות כיסוי בנחירה. אף ע"פ שהיתה נוהגת בה מתחילה כשהותרה להם הנחירה. וכיו"ב אמרינן נמי בשבת (פ' ראד"מ קל"ה ע"א) אמר רב אסי כל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה וכל שאין אמו טמאה לידה אינו נמול לשמונה שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה וגו' וביום השמיני ימול וגו'. א"ל אביי דורות הראשונים יוכיחו שאין אמו טמאה לידה ונמול לשמונה. א"ל נתנה תורה ונתחדשה הלכה עיי"ש. הרי דלאביי פסיקא לי' דכיון דכבר בדורות הראשונים קודם מתן תורה נצטוו למול לשמונה אף ע"פ שלא נצטוו על טומאת לידה. אית לן למימר דלא פקעה מצוה זו גם אחר שניתנה תורה ונצטוו על טומאת לידה. והך סברא אלימא ליה כ"כ עד דס"ל דמפקא מדרשא דסמוכין דכתיב וטמאה וגו' וסמיך ליה וביום השמיני ימול וגו'. ולפי"ז צריך לומר דלאביי חכמים נמי מודו לר"י בעיקר סברתו. ולא פליגי עליה אלא משום דס"ל דמסיני נאמר. ושלא כדברי הרשב"א ז"ל. אבל רב אסי שהשיב לו ניתנה תורה ונתחדשה הלכה ע"כ ס"ל כמש"כ הרשב"א ז"ל דחכמים בעיקר סברתו פליגי עליה דר"י. ולא קאמרי מסיני נאמר אלא לדברי רבי יהודה. וכמו שהוכיח הרשב"א ז"ל מסוגיא דלקמן. והתם מסקינן דהך מילתא תליא בפלוגתא דתנאי עיי"ש. ולענין דינא כמעט כל הראשונים ז"ל לא הכריעו הילכתא כמאן. ומספיקא פסקו לחומרא. וכן הביא הר"ב העיטור ז"ל בהלכות מילה בשם בה"ג וכן הוא בה"ג כת"י רומי (הלכות מילה) עיי"ש. אבל בה"ג שלפנינו ליתא שום פסק בזה להלכה עיי"ש היטב (סוף הלכות מילה) אנא דהר"ב העיטור שם כתב בשם השאילתות שפסק כת"ק דברייתא שם שנמול לשמונה ודלא כרב אסי עיי"ש. ולענין גיד הנשה בטמאה ג"כ אין הכרעה להלכה בראשונים ז"ל אלא שהרמב"ם ז"ל פסק כרבנן דר"י שאינו נוהג בטמאים אבל הבה"ג (סוף הלכות גיד הנשה) פסק הלכה כרבי יהודה שנוהג בטמאים כבטהורים. ובה"ג כת"י רומי הביא שתי דעות חלוקות בזה הילכתא כמאן ולא הכריע עיי"ש. ולפי מה שביארנו יש מקום לישא וליתן בזה הרבה. אלא שאין כאן מקום להאריך בזה:

ועכ"פ מתבאר דמעיקר סוגיא דגמרא אין שום ראיה נגד הפסיקתא. ואדרבה לשיטת רגמ"ה ז"ל מבואר בסוגיא דהתם ג"כ כדעת הפסיקתא וכמו שביארנו. ומ"מ לפירש"י ותוס' שם ע"כ מתבאר מהתם ראיה מוכרחת שלא כדעת הפסיקתא. ומיהו בלא"ה בפירש"י (לעיל צ"ב ע"ב) ד"ה במקולין וכו' יש שני לשונות בזה וכן בתוס' (שם צ"א ע"א) ד"ה כמ"ד וכו' הדבר תלוי בשני תירוצים שתירצו שם עייש"ה. וא"כ יתכן לומר דפירושם שם היינו רק לפום הך לישנא דס"ל דנבלה בכל ענין אינה אסורה לבני נח. אבל לפי לשון שני דס"ל דבני נח נצטוו על הנחירה. וכל שלא מתה ע"י נחירה בסימנים או שנתקלקלה בשחיטה אסורה גם לבני נח. עכצ"ל בפי' הסוגיא כדפי' רגמ"ה ז"ל וכמו שנתבאר. ואמנם יש לעיין בזה מדתנן (פ"ק דחולין י"ג ע"א) שחיטת נכרי נבלה ומטמאה במשא. ופירשו בתוס' שם וברא"ש דנפק"ל מדכתיב וזבחת ואכלת דדרשינן מה שאתה זובח אתה אוכל דהיינו אותו שנצטוה על הזביחה. לאפוקי נכרי עיי"ש. והכי איתא בתוספתא (ריש פ"ק דחולין) שחיטת נכרי הרי זו פסולה ושחיטת הקוף הרי זו פסולה שנאמר וזבחת ואכלת לא שזבח הנכרי ולא שזבח הקוף ולא שנזבחה מאיליה עיי"ש. וכ"כ הר"ן ז"ל שם שכיון דנכרי לאו בתורת שחיטה הוא. כששחטה הו"ל כמתה מאיליה עיי"ש. ולכאורה צ"ע טובא דנהי דמההוא קרא שמעינן דשחיטת הנכרי אינה מתרת הבשר לאכילה לישראל. מ"מ מנ"ל דהו"ל נבלה ומטמאה במשא. הרי כיון דנכרי אע"ג דלא נצטוה על השחיטה. מ"מ הרי להפסיקתא נצטוה על הנחירה בסימנים מיהת. והמתה מאיליה או נהרגה בענין אחר אסורה לו. וא"כ הנחירה בסימנים היא שמתרת לו הבשר לאכילה כשחיטה לישראל. וא"כ מנא לן לומר דלא מהניא הנחירה או שחיטה ע"י נכרי לטהרה מידי נבלה. והרי שחיטה שאינה ראויה אפי' לרבי שמעון דס"ל דלא שמה שחיטה. מ"מ אמרינן (פרק כיסוי הדם פ"ה ע"ב) מודה ר"ש שמטהרתה מיהת מידי נבלה. והתם פרכינן עלה פשיטא הא אמר ר"י א"ר וכי ימות מן הבהמה מקצת בהמה מטמאה ומקצת בהמה אינה מטמאה ואיזו זו טרפה ששחטה. ואיצטריך לשנויי לא צריכא לשוחט את הטרפה חולין בעזרה וכו'. סד"א הואיל ואמר ר"ש מותר בהנאה לאו שחיטה היא כלל. אימא מידי נבלה נמי לא מטהרה קמ"ל עיי"ש. והכא נמי כיון דמקרא לא שמענו אלא שמקצת בהמה מטמאה ומקצת אינה מטמאה. אית לן למימר דגם שחיטת הנכרי כיון דעכ"פ מתרת הבשר לו לאכילתו. דהא לא גרעה מנחירה. תיהני נמי לטהרה מידי נבלה. דהא שחיטה בקרא לא כתיבא. ואמאי לא נימא דגם זה בכלל מקצת הבהמה שאינה מטמאה. והתם (י"ג ע"ב) פרכינן אמתני' פשיטא. כיון דנבלה היא מטמאה במשא עיי"ש. משמע דלא פריך אלא משום דמאחר דכבר אשמעינן דנבלה היא. ממילא שמענו דמטמאה במשא ככל נבלה. ולמה לו תו למיתני שמטמאה במשא. אבל ודאי עיקר מילתא איצטריך שפיר לאשמעינן דנבלה היא. דאי לא הוה קתני אלא דהשחיטה פסולה. כדקתני בתוספתא שם. היה מקום לומר דאע"ג דאין שחיטתו מתרת הבשר לאכילת ישראל מ"מ נבלה לא הוי. ומהניא לטהרה מידי נבלה. והדבר קשה לקושטא דמילתא מנא הא מילתא דאמור רבנן דנבלה היא ומטמאה במשא אם איתא דהמתה מאיליה או שנהרגה בענין אחר אסורה אפי' לבני נח. והשחיטה או הנחירה בסימנים היא שמתרת להם הבשר לאכילה. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דאפי' המתה מאיליה מותרת לבני נח. ושחיטת הנכרי וכ"ש נחירה. אינה מתרת הבשר לאכילה כלל אפי' לנכרי שאינו צריך לה. ולא עדיפא בשום דבר מן המתה מאיליה. וכמש"כ הר"ן ז"ל שהבאתי לעיל. דכיון דנכרי ליתא בתורת שחיטה הו"ל כמתה מאיליה. והילכך מטמאה שפיר כנבלה. והא גופא איצטריך תנא דמתניתין לאשמעינן. וא"כ שמעינן לפ"ז ממשנתנו דלא כדעת הפסיקתא:

איברא דכל זה אינו אלא להתוס' וסייעתם דס"ל דשחיטת נכרי לא חשיבא שחיטה כלל ונבלה מצד עצמה היא כמתה מאיליה או נהרגה בענין אחר. אבל אין זו דעת רבינו הגאון ז"ל כמבואר להדיא באזהרותיו שע"פ עשה"ד (דבור לא תחמוד) וגם כאן במנין הלאוין (ל"ת י"א) דס"ל דשחיטת נכרי אינה שחיטה פסולה מצד עצמה שתיחשב כמתה מאיליה. אלא יש בה אזהרה מיוחדת בפ"ע שלא לאכול משחיטת הנכרי. כמו שביארנו שם במקומו. וזו היא ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהלכות שחיטה הלכה י"ב) עיי"ש. וכ"כ עוד (פ"ב מהלכות אבות הטומאה ה"י) עיי"ש. ושלא כמש"כ הראב"ד ז"ל (בהשגות שם) דזו היא מסברתו עיי"ש. דהדבר מבואר שכבר כתב כן רבינו הגאון ז"ל שם. וא"כ דבריו נובעים מדברי הגאונים ז"ל. ומדבריו מתבאר דהיינו רק לענין איסור אכילה בלבד. אבל לענין טומאת נבלה אינה אלא מדרבנן כמו שביארנו שם במקומו עיי"ש בכל מה שביארנו שם בזה. וא"כ לפ"ז אין שום ראיה ממשנתנו שם כלל נגד דעת הפסיקתא. כיון דלא מקרא דוזבחת ואכלת נפקא. וגם לא נבלה היא מדאורייתא. ואדרבה לכאורה לפ"ז יש מקום לדון מזה כדעת הפסיקתא אלא שיש לדחות ואין להאריך. וראיתי להרמב"ם ז"ל (פ"ד מהלכות שחיטה הלכה י"ז) שכתב וז"ל כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת החולין. אלא היו נוחרין ואוכלין או שוחטין כשאר הנכרים וכו' עכ"ל עיי"ש. נראה מדבריו אלו דס"ל דנכרים אסורים במתה מאיליה או הריגה בענין אחר. זולת בנחירה או בשחיטה הוא שהותרו באכילת בשר. דהא ישראל במדבר לר"ע אע"ג דלדידי' הותר להם בשר נחירה. מ"מ המתה מאיליה או שנהרגה בענין אחר פשיטא דהיתה אסורה להם. דהא לאחר מתן תורה הוה וכבר הוזהרו על איסור נבלה וטרפה. אלא דהנחירה הותרה להם אז כשחיטה לדידן. ונחירתן היתה שחיטתן. והתורה קראה שחיטה אצלם כדאמרינן התם (פ"ק דחולין י"ז ע"א) עיי"ש. וא"כ אם איתא דהנכרים מותרים אפילו במתה מאיליה. היאך השוה הרמב"ם ז"ל הישראלים במדבר לשאר הנכרים. אלא ודאי ע"כ ס"ל ג"כ כהפסיקתא שגם הם לא הותרו באכילת בשר אלא בנחירה בסימנים או בשחיטה. ושוב מצאתי לאחד מהאחרונים שכבר הרגיש בדברי הרמב"ם אלו:

וראיתי בתשובות מהר"ם מר"ב ז"ל (ח"ב סי' ר') והובא ג"כ בפסקי הרא"ש ז"ל (פרק בתרא דיומא סי' י"ד) ובמרדכי (שבת פכ"א) שהשיב בחולה שיש בו סכנה ויש לפנינו נבלה. אם מוטב להאכילו נבלה משנעבור אנחנו על איסור מלאכת שבת שבסקילה כדי לשחוט לו בשבת להאכילו בשר שחיטה. והשיב לאיסור. והביא ראיה לזה ממלאכת אוכל נפש ביו"ט. ששוחטין ביו"ט אע"ג שיש ל"ת ועשה במלאכת יו"ט. ואין רשאין לאכול נבלה שאין בה אלא ל"ת גרידא. או לומר לנכרי לנחור עופות דליכא אלא איסור דרבנן דאין שחיטה לעוף מן התורה עיי"ש בדבריו. ודבריו אלו מתמיהים לכאורה. דמבואר דס"ל בפשיטות דלמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת ונחירתו זו היא שחיטתו. כך לי נחירה ע"י נכרי כנחירה ע"י ישראל. ולכאורה לא ידענא מנ"ל הא. דכיון דאפילו למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת עכ"פ מיהת נחירה בסימנים בעינן. דמתה מאיליה או נהרגה בענין אחר. הו"ל נבלה או טרפה שגם בעוף מוזהרין עליהן מדאורייתא. כמבואר בפ"ק דחולין (כ' ע"א) ובפ"ב (כ"ז ע"ב. כ"ח ע"א) ובראשונים שם ובשאר דוכתי. וא"כ נכרי. כיון שאינו בתורת נבלה וטרפה כלל. ואפילו מתה מאיליה או נהרגה באיזה ענין שיהיה שריא ליה. אית לן למימר דגם נחירה בעוף. לדידן שנצטוינו על השחיטה אלא דעוף למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת נחירתו זו היא שחיטתו. ליתא אלא ע"י ישראל שהוא בתורת שחיטה ובתורת נבלה וטרפה. ולא ע"י נכרי. שאינו בתורת שחיטה ולא בתורת נבלה וטרפה. ולא בתורת נחירה בעוף דהא לדעת התוס' והרא"ש ז"ל וסייעתם מאי דשחיטת נכרי פסולה נפק"ל מדכתיב וזבחת ואכלת מי שהוא בתורת זביחה אכול מזבחו לאפוקי נכרי שאינו בתורת זביחה. וא"כ ה"ה נחירה דעוף למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת דאמרינן נחירתו זו היא שחיטתו (פ"ב דחולין כ"ז ע"ב). וא"כ קרינן ביה וזבחת ואכלת מי שהוא בתורת זביחה אכול מזבחו ולאפוקי נכרי שאינו בתורת נחירה. דהא לר"ע דאמר שהותר להם במדבר בשר נחירה אמרינן (פ"ק דחולין י"ז ע"א) מאי דכתיב הצאן והבקר ישחט להם. היינו משום דנחירתן זו היא שחיטתן עיי"ש. הרי דכיון דנבילה וטריפה כבר נאסרה להם. ולא הותר. להם הבשר אלא בנחירה בסימנים. קרינן בה ישחט להם. והתורה קראה שחיטה. א"כ הכי נמי לדידן נחירה בעוף כיון דאיסור נבלה וטרפה נוהג אף בעוף. ואין הכשירו אלא בנחירה בסימנים שהיא במקום שחיטה לדידן. קרינן בה שפיר וזבחת ואכלת. ונכרי שאינו בתורת נחירה ראוי לומר דנחירתו פסולה כשחיטתו לדידן. ומלבד זה נראה דכיון דאיתקיש עוף לבהמה מדכתיב זאת תורת הבהמה והעוף. ואי לאו דגלי קרא מדכתיב ביה ושפך את דמו. ה"א מה בהמה בשחיטה אף עוף בשחיטה. אלא דמדכתיב ביה ושפך ס"ל למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת דגמרינן מיניה דסגי ליה בנחירה. כדאמרינן (פ"ב דחולין שם) עיי"ש. וא"כ עכ"פ אית לן למימר דהשתא נמי איתקישא מיהת שפיכה דעוף דהיינו נחירה לשחיטה דבהמה. מה שחיטה דבהמה אינה כשרה אלא במי שישנו בתורת זביחה אף נחירה דעוף אינה כשרה אלא במי שישנו בתורת נחירה. לאפוקי נכרי שאינו בתורת נחירה. דאפילו מתה מאיליה וכל נבלה וטרפה שריא ליה. אין נחירתו אלא כמתה מאיליה או נהרגה הריגה בעלמא דאסורה. וא"כ דברי מהר"ם מר"ב ז"ל והרא"ש והמרדכי ושאר ראשונים שהביאוהו דפסיקא להו דנחירה דעוף למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת כשרה נמי ע"י נכרי. תמוהים מאוד. אם לא דנימא דס"ל דנכרים נמי לא הותרה להם אכילת בשר אלא ע"י נחירה בסימנים. אבל נבלה גם לדידהו אסורה. וא"כ שפיר הו"ל בתורת נחירה אע"פ שאינם בתורת שחיטה. והילכך ודאי אית לן למימר שכשרים לנחירה דעוף למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת:

ואמנם לכאורה יש להוכיח דכל נבלה אפילו המתה מאיליה ס"ל לתלמודין דשריא לבני נח מדאמרינן במנחות (פרק התכלת מ"ה ע"א) כתיב וכל נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים מן העוף ומן הבהמה. כהנים הוא דלא אכלי הא ישראל אכלי. ומשני רבינא כהנים איצטריכא ליה סד"א הואיל ואישתרי מליקה לגבייהו תישתרי נמי נבלה וטרפה קמ"ל עיי"ש. והשתא הא ודאי מדאישתרי מליקה לגבייהו ע"כ ליכא למשמע אלא למימר דתישתרי להו נבילה ע"י נחירה בסימנים בלבד. כעין מליקה בקרבן עוף. אבל להתיר להם גם המתה מאיליה מהיכא תיתי לן. כיון דמליקה גופא לא אישתרי להו אלא בענין זה דוקא. אבל מתה מאיליה או אפילו נטרפה שלא בדרך מליקה פסולה גם בקדשים. אלא דמ"מ גם לפ"ז הדבר קשה היכי תיסק אדעתין להתיר להם בשר ע"י נחירה בסימנים וא"כ לאו בתורת זביחה נינהו כנכרים דילפינן מדכתיב וזבחת ואכלת מי שהוא בתורת זביחה אכול מזבחו יצא נכרי כיון שאינו בתורת זביחה אסור לאכול משחיטתו. והשתא א"כ הדבר קשה דהא בהדיא אשכחן בקרא בכמה דוכתי דכהנים הוכשרו אפילו לשחיטת קדשים. כדכתיב בפר כהן משיח ושחט את הפר וגו'. וכן בשאר קרבנות של עבודת היום כתיב (פ' שמיני ופ' אחרי) ושחט את פר החטאת אשר לו וגו' ושחט את שעיר החטאת אשר לעם וגו'. ומצאתי מי שהרגיש בזה. וכתב לתרץ עפמש"כ האחרונים דהא דקטן כשר לשחיטה אע"ג דמותר באכילת נבלה וטרפה. וא"כ ראוי לומר שאינו בתורת זביחה כנכרי. מ"מ כיון דמיהת אסור למיספי ליה בידים ע"י גדולים הרי זה חשוב כישנו בתורת זביחה. ולפ"ז כתב דהכי נמי איכא למימר דכל היכא דאסור להושיט בשר נבלה וטרפה לאחרים. אע"ג דלדידי' גופי' שרי מיחשב שפיר שישנו בתורת זביחה. והילכך כהנים נמי אפילו את"ל דמישתרי נבלה לגביהם. מ"מ כיון דמיהת מוזהרים הם שלא להושיט נבלה וטרפה לישראל. משום אזהרת לפני עור. חשיבי שפיר ישנם בתורת זביחה ושחיטתן כשרה. אבל לדידי אין בדברים אלו ממש כלל ולא קרב זה אל זה. דודאי קטן כיון דגדולים אסורים למיספי ליה בידים מדאורייתא אלא שאין אנו אחראין להפרישו אם אוכל מעצמו נבלה או טרפה. א"כ ודאי ישנו בכלל איסור נבלה וטרפה. אלא שלא נתחייבו הגדולים להפרישו משום שאין אנו ערבים לקטנים ואינהו גופייהו לאו בני עונשין ולא בני מצות נינהו השתא. משא"כ הכא בכהנים מה שהם מוזהרים באזהרת לפני עור לא תתן מכשול אינו אלא משום דלגבי הישראל הו"ל מכשול עבירה. שהוא מוזהר על אכילת נבלה וטרפה. ואזהרה אחריתא לגמרי הוא. ובודאי דאפילו למאי דס"ד השתא שהותרו הכהנים באכילת נבלה וטרפה. מ"מ הרי פשיטא שהוזהרו על כל שאר הלאוין שבתורה. ומשום זה ודאי לא מיחשב ישנו בתורת זביחה כיון דעכ"פ נבלה וטרפה לא נאסרו לו ואינו בכלל אזהרתן למאי דקיימינן השתא. וזה פשוט. וא"כ ודאי הקושיא במקומה עומדת. היכי תיסק אדעתין לומר דשריא נבלה וטרפה לגבייהו. כיון דמפורש בקרא שהוכשרו לשחיטה. ועכצ"ל דמ"מ כיון דמיהת גם למאי דס"ד השתא לא הותרו אלא בבשר שנתקלקל בשחיטה או שנתנבל ע"י נחירה בסימנים. אבל בעיקר איסור נבלה וטרפה ודאי אפילו למאי דקיימינן השתא גם הכהנים בכלל. אלא דלדידהו נחירתן זו היא שחיטתן. הילכך שפיר חשיבי בהכי ישנם בתורת זביחה ושחיטתן כשרה. והשתא א"כ ממילא מבואר דעכצ"ל דבני נח נמי. אם איתא שלא הותרו באכילת בשר אלא ע"י נחירה בסימנים. הו"ל למימר דחשיבי בהכי ישנם בתורת זביחה. והדבר קשה טובא היכי ממעטינן להו מדכתיב וזבחת ואכלת דשחיטתן פסולה משום שאינם בתורת זביחה. אלא ודאי לכאורה ע"כ מוכרח מזה דכל נבלה שריא להו אפילו המתה מאיליה ודלא כהפסיקתא:

והיה נראה בזה ע"פ מאי דבלא"ה קשה כיו"ב בההיא דאמרינן (פ"ק דחולין י"ז ע"א) דלר"ע דאמר בשר נחירה אישתרי להו במדבר מאי דכתיב ושחט את בן הבקר. קדשים שאני עיי"ש. והדבר קשה לכאורה הא כיון דאישתרי להו בשר נחירה היכי הוכשרו לשחיטת קדשים הרי כולהו לאו בתורת שחיטה הוו. ועכצ"ל דכיון דמיהת לא הותר להם בשר גם במדבר אפילו לר"ע אלא ע"י נחירה בסימנים. שהרי כבר הוזהרו על איסור נבלה. ומתה מאיליה או נהרגה בענין אחר נאסרה להם. אמרינן דהו"ל בתורת שחיטה. דנחירתן זו היא שחיטתן. וכדאמרינן התם דמהאי טעמא הא דכתיב בהו הצאן והבקר ישחט להם. ולא כתיב ינחר להם. לר"ע שהותרו בבשר נחירה. משום דנחירתן זו היא שחיטתן. וכיון דשחיטה קרי לה רחמנא הו"ל בתורת זביחה וקרינן בהו שפיר וזבחת ואכלת. וא"כ גם בשחיטת נכרי אם איתא דנבלה נאסרה להם ולא הותרה להם אכילת בשר אלא ע"י נחירה בסימנים. אית לן למימר דשפיר קרינן בהו וזבחת ואכלת מהאי טעמא גופא. ואמאי שחיטתן פסולה. ולזה היה נראה לומר ע"פ מה שכתבו התוס' בפרק טרף בקלפי (מ"ב ע"א) ד"ה שחיטה וכו' דמאי דאמרינן שחיטה לאו עבודה היא. פירש רבינו יעקב מאורליינש ז"ל דהיינו משום שנוהגת אף בחולין עיי"ש. ומהאי טעמא כתבו (שם לעיל ל"ה ע"ב) בד"ה א"כ וכו' דמירוק כיון שאינו מעכב בחולין. חשיב עבודה ופסול בזר. וביוה"כ אפילו בכהן הדיוט. ואינו כשר אלא דוקא בכהן גדול עיי"ש. וא"כ במדבר לר"ע שלא היתה שחיטה נוהגת בחולין אלא בקדשים בלבד. נראה דשפיר היתה גם שחיטת קדשים חשובה עבודה ופסולה בזר. וכבר ראיתי לאחד מהאחרונים ז"ל שכתב כן. ולפ"ז לא היתה אז שחיטת קדשים משום מצות שחיטה כלל. אלא מידי דהוי אשאר כל העבודות הנוהגות בקרבנות להכשר הקרבן שאינן אלא מצות שבקרבנות. ואין להן ענין כלל לדינים שנוהגין בחולין. וכמו שכהן המולק לא בתורת מליקה הוא בחולין. הכי נמי כהן השוחט בקדשים במדבר לר"ע לא הוה בעינן שיהא בתורת שחיטה בחולין. משא"כ נכרי נהי נמי דאסור בנבלה. ולא מישתרי ליה בשר לאכילה אלא בנחירה בסימנים. מ"מ מיחשב שפיר אינו בתורת שחיטה. ואימעיטא שחיטתו מדכתיב וזבחת ואכלת משום דעכשיו לדידן נחירה לאו בכלל שחיטה היא. ולא קרינן ביה וזבחת ואכלת. והשתא עפ"ז היה נראה לומר גם בההיא דמנחות שם דודאי לפום מאי דס"ד דכהנים לא נאסרו באכילת נבלות וטרפות. אין הכי נמי שלא הוכשרו לשחיטת חולין כמו נכרי. משום דאע"ג דלא מישתרו אלא ע"י נחירה בסימנים. מ"מ לא קרינן בהו וזבחת ואכלת משום שאינן בתורת שחיטה. ומ"מ הוכשרו לשחיטת קדשים משום דהוה אמינא דשחיטה עבודה היא. ולא איכפת לן במה שאינם בתורת שחיטה בחולין. ואע"ג דהשתא שחיטה נוהגת גם בחולין. מ"מ משום זה גופא הוה סד"א דשחיטת קדשים עבודה היא. מדהוכשרו הכהנים לשחיטת קדשים אע"פ שאינם בתורת שחיטה בחולין ובודאי פסילי לשחיטת חולין:

איברא דעיקר הדבר לדעתי לא יתכן כלל לומר דהך דינא דשחיטת קדשים בזר כשרה תלוי בביאתם לארץ אפילו אליבא דר"ע. דהא דשחיטה בזר כשרה נפק"ל מדכתיב ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם. מקבלה ואילך מצות כהונה. כדדרשינן בספרא (ריש פ' ויקרא) ובפ"ב דיומא (כ"ז ע"א) ובשאר דוכתי. והרי הך קרא נאמר במדבר באהל מועד. ומבואר מזה דגם כשהיו עדיין במדבר היה נוהג דין זה. שהרי לא תלה הכתוב פרשה זו בביאתם לארץ. ובודאי נוהגת לשעתה ולעתיד לבא. כמו כל התורה כל היכא דלא גלי קרא. ועוד נהי דבמדבר לא היתה נוהגת מצות שחיטה אלא בקדשים בלבד. מ"מ הרי כבר נאמרה להם מצות שחיטה מסיני גם בחולין. עכ"פ משעת ביאתן לארץ ואילך. ולא הותר להם בשר נחירה לר"ע אלא לאותה שעה עד ביאתן לארץ. וא"כ גם בהיותן במדבר שפיר אית לן למימר מההיא סברא גופא דשחיטה לאו עבודה היא. משום דהא חזינן שניתנה להם מצות שחיטה אפילו בחולין משעת ביאתן לארץ ולדורות עולם. וכסברת רבינו יעקב מאורליינש ז"ל. ואם אתינן למימר דמ"מ כיון דחזינן דאפילו בזמן שהותרה להם אכילת בשר נחירה. מ"מ קדשים לא הוכשרו אלא בשחיטה. א"כ נראה מזה דע"כ שחיטת קדשים לא משום היתר הבשר הוא. אלא משום עבודה כקבלה הולכה וזריקה והקטרה. א"כ גם עכשיו משעת ביאתן לארץ ולדורות שפיר שייכא סברא זו עצמה. והרי גלי קרא דשחיטה בזר כשרה. וא"כ ע"כ הך סברא ליתא. וא"כ אין מקום לחלק בזה בין זמן שהיו במדבר לר"ע. לזמן שבאו לארץ. וגם במדבר שחיטת קדשים לאו עבודה היתה. והקושיא במקומה עומדת. וע"כ מוכח משם דלא כהפסיקתא. אבל נראה דעיקר הקושיא מעיקרא ליתא. דהרי מאי דבעינן לשחיטה שיהא השוחט בתורת שחיטה. לא נפק"ל אלא מקרא דוזבחת ואכלת. מי שהוא בתורת זביחה אכול מזבחו לאפוקי נכרי. והרי הך וזבחת ואכלת כתיב בקרא דכי ירחק ממך המקום וגו'. דמיני' נפק"ל לר"ע דבמדבר עד ביאתם לארץ הותר להם בשר נחירה. כדאיתא בפ"ק דחולין שם עיי"ש. וא"כ מהך קרא גופי' נשמע ג"כ דמאי דלא הוכשר לשחיטה אלא מי שהוא בתורת שחיטה. לא נהג אלא משעת ביאתן לארץ ואילך. אבל מעיקרא לא הקפיד הכתוב בהכי. וא"כ שפיר הוכשרו אז לשחיטת קדשים. אע"פ שלא היו בתורת שחיטה והותרו לאכול בשר נחירה. אבל משעת ביאתן לארץ שמאז הקפיד הכתוב. ולא הוכשר לשחיטה אלא מי שהוא בתורת שחיטה. שפיר י"ל דנכרי אפילו אם תמצא לומר שאסור בנבלה. ולא הותרה לו אכילת בשר אלא בנחירה בסימנים. מ"מ כיון דלא בעי שחיטה הו"ל אינו בתורת שחיטה. ולא קרינן ביה וזבחת ואכלת ושחיטתו פסולה. ועוד נראה דכיון דעכ"פ קדשים לא הוכשרו גם במדבר אלא בשחיטה דוקא. ואם לא נשחטו אלא נחרו אותן הו"ל נבלה ונאסרו לכל. או עכ"פ משום לאו דלא יאכל כי קודש הוא. דכל שבקודש פסול נתן הכתוב ל"ת על אכילתו. כדאמרינן (פ"ב דפסחים כ"ד ע"א) ובשאר דוכתי. א"כ עכ"פ בשחיטת קדשים שפיר הו"ל בתורת שחיטה. וקרינן בהו וזבחת ואכלת. דהא קדשים גופייהו מיהת לא הותרו להם אלא בשחיטה. משא"כ שחיטת נכרי שאינו בתורת שחיטה ובנחירה סגי ליה. שפיר חשיב בכך אינו בתורת שחיטה ולהכי לא קרינן ביה וזבחת ואכלת. ושחיטתו פסולה. ומעתה עפ"ז ממילא ניחא נמי ההיא דמנחות שם. דאפילו למאי דסד"א דכהנים אישתרו באכילת נבלה וטרפה. מ"מ הרי היינו דוקא בחולין. אבל בקדשים. מלבד איסור נבלה כשלא נשחטו אלא מתו ע"י נחירה בסימנים. אסורים ג"כ משום לאו דלא יאכל כי קודש הוא. דדרשינן מיניה כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו. ולאו זה לא אשכחן שהותר לכהנים. דמדאישתרי להו מליקה ליכא למשמע היתירא. דהא לא אישתרי להו אלא מליקה בהכשר. דלא שייך בה לאו דלא יאכל כי קודש הוא בשום ענין. וא"כ עכ"פ בקדשים שפיר הו"ל בתורת שחיטה אפי' למאי דסד"א דמישתרו כהנים באכילת נבלה וטרפה. וכיון דלא אשכחן שהוכשרו אלא לשחיטת קדשים. הרי לשחיטת קדשים שפיר הו"ל בתורת שחיטה כישראל. דבלא שחיטה לא הותרו באכילתן. ואין זה ענין לנכרי שאינו בתורת שחיטה כלל. ולא בעי טפי מנחירה בסימנים. גם אפשר לומר דלס"ד שהותרו באכילת נבלה. ה"א דמה שהוכשרו לשחיטת קדשים. היינו רק משום דשחיטה בקדשים מתורת עבודה היא אע"פ שכשרה בזר. דלאו הא בהא תליא. כמש"כ התוס' שם ובשאר דוכתי. דכיון דמאי דאמרינן שחיטה לאו עבודה היא לא מקרא נפק"ל אלא מסברא בעלמא. כמבואר בדברי התוס' ושאר ראשונים שם ושאר דוכתי. א"כ שפיר אפשר לומר דלמאי דס"ד דכהנים הותרו באכילת נבלות. כיון דחזינן דאע"פ כן הוכשרו לשחיטת קדשים. הוה אמינא דדוקא לשחיטת קדשים הכשירן הכתוב. משום דשחיטת קדשים עבודה היא. והילכך אע"פ שאינם בתורת שחיטה בחולין. לית לן בה וכמשכ"ל. אבל נכרי כיון שהותר בנחירה. אע"פ שנאסר בכל נבלה שנתנבלה שלא ע"י נחירה בסימנים. הו"ל אינו בתורת שחיטה ולא קרינן ביה וזבחת ואכלת. והילכך שחיטתו פסולה. משום דהשתא לדידן נחירה לאו בכלל זביחה היא. ובפרט דבההוא קרא כתיב וזבחת כאשר צויתיך. וא"כ בעינן שיהא בתורת זביחה בכל הלכות שחיטה:

אמנם לכאורה יש להביא ראיה מדתנן בפסחים (פרק אלו דברים ע"ג ע"א) שחטו ונמצא טרפה בסתר פטור. ופרכינן עלה בגמרא הא בגלוי חייב מה תיקן. ומשני תיקן להוציאו מידי נבלה. ופריך תו מתקיף לה רבינא הא דתניא השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז חייב עליה שלש חטאות. מה תיקן וכו'. ופירש"י וז"ל מה תיקן הכא אפילו לטהרה מידי נבלה ליכא. דתקרובות ע"ז מטמאה אפילו באהל עכ"ל עיי"ש. והשתא אם איתא דנבלה אסורה לבני נח. א"כ הא ודאי גם בההיא דהתם שפיר איכא למימר שתיקן להוציאה מידי נבלה מיהת לענין להתירה לבני נח. שאם מתה מאיליה או נהרגה בענין אחר. היתה אסורה לבני נת. וע"י שחיטתו הותרה להם. ובפרט דגם לפי מאי דמשני התם עלה דתיקן להוציאה מידי אמה"ח. נמי ליכא תיקון בהכי אלא לגבי בני נח וכדפרש"י התם עיי"ש. וא"כ ע"פ שינויא קמא נמי ניחא מהאי טעמא גופא. ועוד דע"פ מאי דמשני דתיקן להוציאה מידי אמה"ח. לא אתי אלא למידחי דלא נפשוט מהך ברייתא דטומאת תקרובות לאו דאורייתא. כמש"כ בתוס' שם עיי"ש. ואם איתא דנבלה אסורה לבני נח. הרי לא איצטריך להכי כלל. דבלא"ה אפילו לשינויא קמא ליכא למיפשט מידי מהך ברייתא. דהא אפי' את"ל דטומאת תקרובות ע"ז דאורייתא. מ"מ שפיר תיקן להוציאה מידי נבלה להתירה לבני נח. אלא ודאי מוכח מזה דשום נבלה לא נאסרה לבני נח. איברא דראיה זו אינה אלא לפי פירש"י שפירש דלמאי דמשני שתיקן כדי להוציאה מידי אמה"ח ליכא תיקון בהכי אלא לבני נח. אבל ראיתי לרבינו חננאל ז"ל בפירושו שם שלא פירש כן. וז"ל ומשני רב עוירא תיקן להוציא מידי אמה"ח. דאילו קמי שחיטה הוה אכיל מינה אבר אפי' כזית בשר גידים ועצמות. חייב משום אבר. והשתא דשחטה כמו נבלה היא. ולא מיחייב עד דאכיל מינה כזית בשר עכ"ל עיי"ש. וביאור דבריו. דס"ל דתקרובות ע"ז אין חייבין עליהן אלא בכזית. ושלא כדעת הרמב"ם ז"ל (פי"א מהלכות מאכלות אסורות ה"א) שכתב דלוקה עליהן בכל שהוא עיי"ש. ואין מקור מבואר לזה. אלא משום דס"ל דאיסורן נפק"ל מקרא דלא ידבק בידך מאומה מן החרם. לכן ס"ל שלוקה עליהן בכל שהוא. וכמתבאר מדבריו (שם הלכה ב'. ובפ"ז מהלכות ע"ז ה"ב) עיי"ש. אבל הרמב"ן ז"ל (בסה"מ לאוין קצ"ד) השיג עליו בזה. וכתב דהך קרא אינו אלא אזהרה לע"ז עצמה. אבל תקרובות ע"ז לא נפק"ל אלא מדכתיב וקרא לך ואכלת מזבחו עיי"ש. ולפ"ז נראה דלא מתחייב על אכילתן אלא בשיעור אכילה. דהיינו בכזית. וזו היא דעת רבינו חננאל ז"ל. אע"פ שמדברי הרמב"ן ז"ל שם לא נראה כן עיי"ש. וזהו שכתב ר"ח ז"ל והשתא דשחטה כמו נבלה היא. כלומר דינה כנבלה שמטמאה ולוקה עליה בכזית. כן נראה פשוט בכוונת הר"ח ז"ל. ולחנם נתלבט בהם המגיה שם בדברים שאינם נכונים כלל עיי"ש. וא"כ לפי' רבינו חננאל ז"ל לא מיירי התם כלל בתקנה לבני נח. אלא לישראל. ואין שום ראיה משם לומר דנבלה לא נאסרה לבני נח. ומ"מ לפירש"י שם וכן לדעת הרמב"ם ז"ל דתקרובות ע"ז לוקה עליהן בכל שהוא. ע"כ מוכרח משם דשום נבלה לא נאסרה לבני נח. ולפ"ז לפי מה שהוכחנו לעיל מדברי הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהלכות שחיטה) דס"ל דבני נח לא הותרו אלא בנתנבלה ע"י נחירה בסימנים. נמצאו דבריו סתרי אהדדי. ומיהו בלא"ה כבר הקשו כל האחרונים ז"ל מסוגיא זו לדעת הרמב"ם ז"ל (פ"ט מהלכות מלכים הי"א) דאמה"ח מן העוף אין בני נח מוזהרין עליו עיי"ש. וא"כ הרי ההיא ברייתא מוקמינן לה (פ"ב דחולין מ' ע"ב) בחטאת העוף עיי"ש. ומאי משני שתיקן להוציאו מידי אמה"ח. והיינו לב"נ כדפרש"י. והא אין ב"נ מוזהרין על אמה"ח דעוף. ובלא"ה יש מקום לפקפק בין לפירוש הר"ח ז"ל בין לפירש"י ז"ל לפי מש"כ התוס' (שם בד"ה לדברי וכו') דמאי דקאמר לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור היינו ר"ש עיי"ש בדבריהם. והשתא לפ"ז קשה לפי' רבינו חננאל ז"ל הא ר"ש ס"ל כ"ש למכות. וא"כ מאי משני שתיקן שמוציאו מידי אמה"ח כיון דגם משום תקרובות ע"ז מיחייב בכל שהוא בשר. וגם לפירש"י ז"ל קשה דכיון דאליבא דר"ש קיימינן. ע"כ כיון דלדידי' גופי' לא תיקן כלום. גם מה שתיקן לגבי בני נח לא חשיב תיקון. כדאמרינן בשבת (פרק הבונה ק"ג ע"א) התולש עולשין והמזרד זרדים בארעא דידי' חייב בכל שהוא. אבל בארעא דחברי' פטור לר"ש. וכתבו בתוס' שם משום דהו"ל מלאכה שאינה צריכא לגופה עיי"ש. והיינו משום דלא איכפת ליה לייפות קרקע דחברי'. כדפירש"י שם. וא"כ אף כאן כיון דלר"ש קיימינן דפטר במלאכה שאינה צריכה לגופה. ליכא למיחייבי' על מה שתיקן לבני נח שלא יתחייבו משום אמה"ח. דמאי איכפת ליה בתקון דבני נח. והו"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה דפטור לר"ש. ומקצת מעין זה הרגישו קצת אחרונים ז"ל:

אבל נראה בזה ע"פ מש"כ בטור (יו"ד סי' ס"ב) דאמה"ח אינו נוהג אלא בבהמה חיה ועוף הטהורים. והקשה עלה בב"י שם שלפי דרכו של הטור בכל מקום שאינו מכניס עצמו להביא אלא המותר והאסור בלבד. לא החיוב והפטור. לא היה לו לכתוב אלא שנוהג בבהמה חיה ועוף. אבל מש"כ שאינו נוהג אלא בטהורים. ליכא שום נפק"מ בזה לדידן. דהא טמאים בלא"ה אסורים עיי"ש. וכן במה שכתב עוד בטור שם דאמה"ח אסור בין יש בו כזית בין אין בו כזית. הקשה בב"י למה הוצרך לזה. הא כיון דקיי"ל חצי שיעור אסור מה"ת. תיפוק ליה דבכל האיסורין ליכא חילוק לדידן בין כזית לפחות מכזית. עיי"ש בדבריו. והר"ב ב"ח שם תירץ דאיכא שפיר נפק"מ בהכי לדינא לדידן לענין שתיחשב בריה. דלא חשיב בריה לגבי ביטול אלא בענין שמתחייב עליו מלקות משום אזהרת לאו דאיסור אמה"ח. אבל כל שאינו לוקה עליו משום אמה"ח אין לו תורת בריה. ובטל בתערובות בכשיעור ביטול בעלמא. וא"כ בעינן דוקא שיהא בו שיעור כזית. ודוקא בטהורים. אבל בפחות מכזית שאין בו אלא איסורא בעלמא כדין חצי שיעור. ובטמאים שאין בו אלא איסור טמא. אין לו דין בריה לענין ביטול דנימא שאינו בטל אפי' באלף. עיי"ש בדבריו. והביאו הש"ך (שם ס"ק ג') עיי"ש. וביותר ביאור כתב כן בתשו' הב"ח (ח"א סי' קל"ז) עיי"ש בדבריו. וכן הכריח הר"ב פרי חדש (ריש סי' ס"ב) עיי"ש בדבריו. ומעתה לפ"ז אפשר לומר דמאי דמשני רב עוירא שתיקן שמוציאו מידי אמה"ח. היינו לענין זה. לפי דעת התוס' (סוף מעילה) דדבר חשוב מדאורייתא לא בטל עיי"ש. וכ"כ בתשובות מהרי"ל (סי' ע"ו) בפשיטות דבעלי חיים מדאורייתא לא בטלי. ומלשונו שם משמע שכן כתבו התוס' (פ"ק דמציעא ו' ע"ב) בנוסחא שלפניו עיי"ש היטב. ועי' בתשו' שאילת יעב"ץ (סי' קנ"ח) שתקע בה מסמורת. וביאר מנ"ל דבר זה מן התורה. וכתב שכן ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל עיי"ש בדבריו. והנה בזבחים (פרק התערובות ע"ד ע"א) אמרינן אמר ר"נ אמר רבה ב"א א"ר טבעת של ע"ז שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן דאמרינן הך דנפל היינו דאיסורא. והיינו משום דמה"ת ברובא בטל ומשום הכי הקילו בה. כמש"כ בתוס' שם עיי"ש ונתערבה במאה לאו דוקא אלא אפילו חד בתרי. כיון דמדאורייתא בטל. כמש"כ בב"י (יו"ד סי' ק"מ) עיי"ש. וא"כ היינו דוקא התם דמאי דלא בטל אינו אלא מדרבנן משום חומרא דע"ז. אבל באמה"ח דלא בטל בתערובות משום בריה דמדאורייתא היא לדעת התוס' וסייעתם. אפילו נפל מן התערובות אחד לים הגדול לא הותרו כולן. וא"כ איכא למימר דהיינו דקאמר רב עוירא שתיקן שמוציאו מידי אמה"ח. דמשום איסור תקרובות ע"ז ואיסור קודש פסול הוה בטל בתערובות מדאורייתא. ואע"ג דתקרובות ע"ז אוסרין בכל שהוא. כדתנן (פרק בתרא דע"ז ע"ד ע"א) עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ז מהלכות ע"ז ה"ט) עיי"ש. ולדעת קצת ראשונים ז"ל בטלי כשאר איסורים עיי"ש היטב. מ"מ אפילו להסוברים דלא בטלי. היינו מדרבנן בעלמא משום חומרא דע"ז. וא"כ אם נפל אחד מהן לים הותרו כולן. משא"כ בתערובות אמה"ח לדעת הסוברין דמדאורייתא לא בטל אפילו נפל אחד מהן לים הגדול לא הותרו. וזהו שתיקן במה שהוציאו מידי אמה"ח. ואין צריך לומר שתיקן לבני נח. אלא תיקון לישראל הוא. ואכמ"ל בזה. ועכ"פ מתבאר דמסוגיא דתלמודא התם אין שום הכרע לומר דליכא שום איסורא בנבלה לבני נח:

ונראה ראיה דגם לתלמודין נאסרה נבלה לבני נח מדאמרינן (פ"ק דחגיגה י' ע"ב) א"ל ר"פ לאביי ממאי דהאי וחגותם אותו חג לה' היינו זביחה. ודילמא חוגו חגא קאמר רחמנא. א"ל אלא מעתה דכתיב ויחוגו לי במדבר הכי נמי דחוגו חגא הוא. וכי תימא הכי נמי. והא כתיב ויאמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות. וקא"ל דילמא הכי קאמר רחמנא אכלו ושתו וחוגו חגא קמאי. ופירש"י וז"ל דילמא ה"ק כו' והאי זבחים דקרא לאו שלמים נינהו. אלא וזבחת בשר לאכלה עכ"ל עיי"ש. והדבר קשה דא"כ זביחה למה. והא מקמי מתן תורה הוה ואפי' נבלה אישתרי להו. ועכצ"ל דאפי' לבני נח נהי דזביחה לא נצטוו עליה. מ"מ נבלה נאסרה להם. ולא אישתרי להו בשר אלא בנחירה בסימנים. ונחירתן זו היא זביחתן. דמטעם זה קרי רחמנא לנחירה שחיטה לר"ע בזמן שהיו במדבר. כדאמרינן פ"ק דחולין (י"ז ע"א) עיי"ש. וכן מתבאר מדתניא במכילתא (משפטים) ומייתי לה נמי בתלמודין (פ"ב דפסחים כ"ב ע"ב) ובשאר דוכתי ממשמע שנאמר סקל יסקל השור אינו יודע שהיא נבלה ונבלה אסורה באכילה. ומה תלמוד לומר לא יאכל את בשרו. מגיד לך הכתוב שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה עיי"ש. וקשה דילמא לעולם אימא לך שאם שחטו אפי' לאחר שנגמר דינו מותר באכילה. ולא מפקינן קרא מפשטי' דלא יאכל לאחר שנסקל קאמר קרא. ואיצטריך קרא לאסור הבשר אפי' לבני נח. דאף ע"ג דנבלה שריא להו. מ"מ בשר שור הנסקל אסר להו קרא. ויש בזה נפק"מ לדידן שיהא אסור לנו להושיט מבשרו לבני נח משום אזהרת לפני עור לא תתן מכשול. כמו אמה"ח שנאסר להושיט לב"נ מהאי טעמא. כדתניא (בפסחים שם ובפ"ק דע"ז). וכיו"ב כתב בתוס' הרא"ש ביבמות (פרק הערל ע"א ע"א) ד"ה לאתויי. דלאו דגבי פסח כל בן נכר לא יאכל בו. אתי להזהיר להנכרי גופי' שלא יאכל. ולא לישראל שלא יאכילנו. והכריח כן מתוך הסוגיא דהתם. אע"פ שתמה על זה שם שלא מצינו אזהרה לנכרי עיי"ש בדבריו. וכן דעת כמה משאר הראשונים ז"ל דאזהרה זו היא לנכרי גופי'. ואף ע"פ שיש מקום לחלק דשאני התם שפירש הכתוב בהדיא בן נכר. אבל אזהרה סתם איכא למימר שאין לנו לאוקמה דלא קיימא אלא להזהיר לנכרי. וכמש"כ בפנים (בח"ג במנין הפרשיות פרשה י"ח) עיי"ש. מ"מ שבתי וראיתי שיש לפקפק בזה. דכיון דעכ"פ אשכחן בתורה אזהרה לנכרי. א"כ גם כאן איכא למימר שבקי' לקרא דהוי דחיק ומוקי אנפשי' דלנכרי איצטריך וסתמו כמפורש דמי. ומשום זה אין לנו לחדש איסורא חדתא לאסור שור הנסקל גם לאחר שחיטה. וכיו"ב אמרינן פרק בתרא דקידושין (ס"ח ע"א) דאע"ג דקרא סתמא כתיב. ובודאי אית לן למימר דעל כל ישראל קאי. מ"מ מוקי ליה ר"ע בכהן גדול לחוד. משום דשבקי' לקרא דהוי דחיק ומוקי אנפשי'. ועי' בפירש"י שם (ד"ה בע"כ) עייש"ה. והכי נמי אמרינן אליבא דכ"ע (פרק תמיד נשחט (נ"ט ע"ב) ובנדה (ל"ג ע"א) עיי"ש. ובפרט דהכא איכא בהכי נמי נפק"מ לדידן כמשכ"ל וכבר הבאתי בפנים (שם במנין הפרשיות) שכבר העיר בזה הראב"ע ז"ל (פרשת משפטים) עיי"ש. ולכן נראה דמוכרח מזה דלא הותרה אכילת בשר לבני נח אלא ע"י נחירה בסימנים. או בשחיטה. והילכך כאן שנתנבל השור בסקילה. אפי' לבני נח אסור באכילה. דנבלה כזו לבני נח נמי אסורה. ושפיר קאמר ממשמע שנאמר סקל יסקל השור איני יודע שהיא נבלה ונבלה כזו אסורה באכילה בין לישראל ובין לבני נח. ומה ת"ל לא יאכל את בשרו מגיד לך הכתוב וכו'. ומיהו לפמש"כ התוס' שס (ד"ה איני יודע) יש לדחות עייש"ה. אבל לפמש"כ שאר ראשונים ז"ל שם יש לדון בזה הרבה. ועי' מש"כ בזה במנין הפרשיות שם:

ויש מקום עיון בזה מדתניא בספרא (פ' שמיני פרשה ד') כל הנוגע בנבלתם יטמא וגו'. במה הכתוב מדבר. אם במיתתן הרי מיתתן אמורה. אם באבר מן המת. הרי אבר מן המת אמור למטה. הא במה זה מדבר באבר מן החי. והלא דין הוא טמא האדם וכו' הין אם החמיר באדם בטומאה חמורה וכו'. אני אדיננו מן אבר מן המת שאין איסורו נוהג בבני נח כישראל הרי הוא מטמא. אבר מן החי שאיסורו נוהג בבני נח כישראל אינו דין שיטמא. לא אם אמרת באבר מן המת וכו' תאמר באמה"ת וכו'. תלמוד לומר כל הנוגע והנושא לרבות אמה"ח עיי"ש. הרי להדיא דאבר מן המת דהיינו נבלה אין איסורו נוהג בבני נח. והכי נמי אמרינן התם לקמן על קרא דוכל הולך על כפיו וגו' כל הנוגע בנבלתם וגו'. אם נאמר למעלה למה נאמר למטה. אלא עליונים באמה"ח והתחתונים באבר מן המת. והלא דין הוא. ומה אבר מן החי וכו'. לא אם אמרת באמה"ח שאיסורו נוהג בבני נח כישראל. תאמר באבר מן המת שאין איסורו נוהג בב"נ כישראל. הואיל ואין איסורו נוהג בבני נח כישראל לא יטמא. תלמוד לומר הנוגע והנושא לרבות אבר מן המת עיי"ש. אבל אין מזה הכרע דיש לדחות דבברייתא קמייתא יליף מאבר מן המת ע"י נחירה בסימנים או בשחיטה פסולה. דודאי נבלה כזו מותרת לבני נח אע"ג דמטמאה כמתה מאיליה. אבל ודאי מאבר מן המתה מאיליה או נהרגה בענין אחר. ליכא למילף. משום דגם היא איסורה נוהג בב"נ כישראל. וגם באידך ברייתא לא נחית אלא לומר דאיצטריך קרא דהנוגע והנושא לאבר מן המת בענין שאין איסורו נוהג בב"נ כישראל. דהיינו שנתנבל בשחיטה או ע"י נחירה בסימנים. אבל מת בענין אחר. ודאי לא איצטריך קרא שמטמא. דהרי שפיר איכא למילף מאמה"ח. אלא דלפ"ז קשה מנ"ל לאוקמי עליונים באמה"ח. ודילמא לעולם אמה"ח אינו מטמא. ולא מיתוקם קרא אלא לאבר מן המת בענין שנוהג איסורו בבני נח כבישראל. ושוב איצטריך קרא דלמטה באבר מן המת בענין שאין איסורו נוהג בב"נ כבישראל. ואשמעינן דגם בענין זה מטמא אבר מן המת. ואי לא הוה כתיב אלא חד קרא הוה מוקמינן ליה בענין שנוהג איסורו גם בב"נ דוקא. ולזה תרוייהו קראי צריכי. אלא ודאי מוכח לכאורה דנבלה בכל ענין שריא לבני נח. ואין איסורה נוהג בב"נ כלל. ולהכי ע"כ לא מצי לאוקמי חד מהנך קראי אלא באמה"ח שאיסורו נוהג בב"נ כבישראל. אבל לכאורה יש לדחות. דהא תלתא קראי כתיבי התם בענין זה. ומוקי התם חד לאמה"ח. וחד לאבר מן המת. וחד לנבלה המתה. דהיינו נבלה כולה כמו שהיא. דדריש לה התם מדכתיב וכי ימותמן הבהמה וגו' הנוגע בנבלתה יטמא וגו'. כדאיתא התם (לקמן פרשה י') עיי"ש. והיינו דקתני הכא בברייתא קמייתא. במה הכתוב מדבר. אם במיתתן הרי מיתתן אמורה וכו' עיי"ש. והשתא ע"כ ליכא לאוקמי תרי קראי באבר מן המת. דא"כ גם בנבלה המתה הו"ל למיכתב תרי קראי. חד למתה ע"י נתירה בסימנים וכיו"ב. ואידך במתה בענין אחר. ואין לומר דכיון דכבר שמענו באבר מן המת שאין חילוק בין הנך תרתי גווני. ממילא נשמע דה"ה לנבלה המתה. דגילוי מילתא בעלמא הוא. דאכתי קשה דלפ"ז יותר הו"ל לאשמעינן הך מילתא בנבלה המתה. דהיא העיקר בענין זה. וכדאמרינן נמי ברישא דברייתא שם. במה הכתוב מדבר אם במיתתן. הרי מיתתן אמורה וכו' עיי"ש. הרי דאי לא הוה כתיב אלא חד קרא. לא הוה מוקמינן לי' אלא במיתתן. דהיינו נבלה כולה כמו שהיא. וא"כ הכא נמי בדידה הוא דהו"ל לקרא לאשמעינן הנך תרתי גווני מתה. ומינה נשמע גם לאבר מן המתה. אלא ודאי לא איצטריך קרא להכי. משום דבנבלה סתם כל עניני נבלה כולן בכלל. ולהכי ע"כ לא איצטריך קרא השלישי אלא לאמה"ח. וא"כ אין ראיה מזה לומר דאיסור נבלה אינו נוהג בבני נח בשום ענין כלל. מיהו נראה דזה ליתא. דהרי הנך קראי לא מסיימי. וכדאמרינן ברישא דברייתא במה הכתוב מדבר. אם במיתתן וכו'. הרי דאי לאו דאית לן קרא אחרינא בנבלה המתה. הוה מוקמינן ההוא קרא קמא בנבלה המתה. והשתא א"כ אכתי קשה דהו"ל לאוקמי הנך תרתי קראי בנבלה המתה. דהיינו כולה כמו שהיא. חד למתה בנחירה בסימנים או בשחיטה פסולה. ואידך במתה בענין אחר. ומנ"ל לאוקמי באמה"ח. אלא ודאי מוכח מזה דנבלה בכל ענין אין איסורה נוהג בבני נח. ומשום הכי לא איצטריך תרתי קראי להכי. אלא דמ"מ נראה דאין מזה הכרע. דאפשר לומר דטעמא דלא מצריך תרתי קראי להכי. לא משום דאין איסור נבלה נוהג כלל בבני נח הוא. אלא משום דבלא"ה סתם נבלה דקרא כולל כלל ענין נבלה:

אלא שראיתי בפסיקתא זוטרתא (פרשת ראה) דאיתא התם לא תאכלו כל נבלה. כל לרבות את שנתנבלה בשחיטתה עיי"ש. הרי דאף ע"ג דנבלה סתם כתיבא בקרא. איצטריך ריבויא דכל לרבות גם את שנתנבלה בשחיטתה. הא בלא"ה לא הוה מוקמינן קרא אלא בשאר עניני נבלה. ולפ"ז הראי' מברייתא דספרא שם במקומה עומדת. דע"כ היינו טעמא דלא מצריך התם תרתי קראי להנך תרתי עניני נבלה. משום דאיסור נבלה בשום צד אינו נוהג בבני נח כלל. איברא דבלא"ה עכצ"ל דהך דפסיקתא זוטרתא פליגא עלה דההיא דספרא שם. דהא ע"כ מאי דאיצטריך ריבויא דכל לאסור גם את שנתנבלה בשחיטה. היינו משום דאי לאו דרביי' קרא ה"א דלא הזהיר הכתוב אלא על שאר עניני נבלה. ומשמע ודאי דהיינו משום דהנך אסירי גם לב"נ. ואי לאו דאסר קרא לישראל הוה סד"א דשריא לבני נח. משום דהו"ל מצוה שנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני דאמרינן דלישראל נאמרה ולא לב"נ. ולהכי הדר ושנה עלה הכתוב בסיני. דהו"ל נאמרה ונשנית דלזה ולזה נאמרה. אבל נתנבלה בשחיטה שלא נאסרה לבני נח. הוה סד"א דלישראל נמי שריא. להכי איצטריך ריבויא דכל לריבויי לאיסורא. וא"כ מתבאר מזה דעכ"פ הך דרשא דפסיקתא זוטרתא פליגא אברייתא דספרא שם. דאפי' את"ל דהיינו טעמא דלא מצריך התם תרתי קראי להנך תרי עניני נבלה. משום דנבלה בשום ענין לא נאסרה לבני נח. הרי להך דרשא. דפסיקתא זוטרתא מתבאר איפכא. והפסיקתא זוטרתא לטעמי' אזיל דלהדיא ס"ל דנבלה נאסרה לבני נח כמשכ"ל. וא"כ יותר ראוי לומר דגם להאי תנא דספרא הכי ס"ל. ומאי דלא מצריך תרוייהו קראי להנך תרי עניני נבלה. היינו רק מטעמא דס"ל דסתם נבלה דקרא כל עניני נבלה במשמע. ובלא"ה גם בפסיקתא זוטרתא שם איתא בתר הך דרשא דבר אחר כל נבלה להביא את הטרפה עיי"ש. ומשמע דלהך דבר אחר לא ס"ל דרשא קמייתא. וא"כ בלא"ה איכא פלוגתא בהכי. והך דרשא בתרא איתא נמי בספרי (פ' ראה פיסקא ק"ד) ובירושלמי (פ"ו דנזיר ה"א) בשם רבי יוחנן עיי"ש. ובלתי ספק גם דרשא קמייתא היתה לפני הפסיקתא זוטרתא בגירסת הספרי שם. וא"כ ודאי יתכן לומר דלהאי תנא דספרא לא ס"ל הך דרשא. ואין שום ראיה משם לומר דליכא שום איסורא בנבלה לבני נח. ובפסיקתא זוטרתא גופא ראיתי (בפרשת משפטים כ"ב ל') שכתב וז"ל נאמר לא תאכלו כל נבלה ונאמר טרפה לא תאכלו מה נבלה שהיא מתה (מאיליה) קרויה נבלה. ואף שנתנבלה בשחיטתה קרויה נבלה. אף טרפה שנטרפה בשדה קרויה טרפה. נטרפה בגופה משמונה עשר טריפות קרויה טריפה עיי"ש. הרי דס"ל ג"כ דשם נבלה כולל כל עניני נבלה בין מתה מאיליה וכיו"ב. ובין נתקלקלה בשחיטה וכיו"ב. וע"כ דס"ל לעיקר כאידך דרשא שהביא שם בשם דבר אחר. וא"כ כ"ש שיש לומר כן לתנא דספרא שם:

ונראה להביא ראיה דאיסור נבלה נוהג גם בב"נ מדתניא בספרי (פרשת ראה פסקא ע"ו) לא תאכל הנפש עם הבשר זה אמה"ח. והלא דין הוא ומה בשר בחלב שמותר לבני נח אסור לישראל אמה"ח שאסור לב"נ אינו דין שיהא אסור לישראל. יפת תואר וכל הדומים לה יוכיחו שאסור לב"נ ומותר לישראל וכו'. תלמוד לומר לא תאכל הנפש עם הבשר וכו'. לא תאכלנו לרבות בשר בחלב. והרי דין הוא ומה נבלה שאין חייבים על בישולה חייבים על אכילתה. בשר בחלב שחייבים על בישולן אינו דין שחייבים על אכילתן. כלאי זרעים יוכיחו שחייבים על זריעתן ואין חייבים על אכילתן וכו' ת"ל לא תאכלנו לרבות בשר בחלב וכו' עיי"ש. והדבר קשה לכאורה אמאי לעיל באבר מה"ח לא נקט נמי הך ק"ו גופא מנבלה דנקט בסיפא גבי בב"ח. דהרי הך ק"ו שייך שפיר גם באמה"ח. וק"ו זה אלים טפי. דמפורש בהדיא בקרא איסור אכילה בנבלה. משא"כ בבשר בחלב דלא נפק"ל ביה איסור אכילה אלא מדרשא בעלמא. מייתורא דקרא דלא תאכלנו. ומעיקרא מקמי דדריש הך דרשא ואכתי לא קים ליה בב"ח גופי' איסור אכילתו. ואף די"ל דאדרשא דלקמן סמיך. מ"מ בפשיטות טפי הו"ל למינקט ק"ו מנבילה. ולימא ומה נבלה שאין איסורה נוהג בבני נח אסורה באכילה לישראל אמה"ח שאיסורו נוהג גם בב"נ אינו דין שאסור לישראל באכילה וכו'. אלא ודאי מוכח מזה דאיסור נבלה נמי נוהג בבני נח מיהת בכל עניני נבלה שלא ע"י נחירה בסימנים. והילכך לא הוה מצי יליף אמה"ח בק"ו מנבילה. דהרי איסור נבלה נמי נוהג בבני נח כאמה"ח. ונתנבלה ע"י נחירה בסימנים שהותרה להם. היינו משום דלדידהו נחירתו זו היא שחיטתו. ולאו נבלה הוא לדידהו. שהרי גם לישראל במדבר אליבא דר"ע אע"פ שכבר הוזהרו בלאו דנבלה מסיני. מ"מ היו מותרים בבשר נחירה משום דנחירתן זו היא שחיטתן. ושחיטה קריי' רחמנא לגבייהו ולא הויא בכלל נבלה. וא"כ ה"ה לבני נח. והילכך ע"כ לא הוה מצי למינקט ק"ו גבי אמה"ח מנבלה כדנקטי' גבי בב"ח:

ואמנם לכאורה מבואר איפכא במכלתא (משפטים. מסכתא דכספא פ"כ) דתניא התם ר"ע אומר אם גיד הנשה שאין בו בל תבשל יש בו בל תאכל. בשר בחלב שיש בו בל תבשל דין הוא שיש בו בל תאכל. לא אם אמרת בגיד הנשה שאיסורו קודם מתן תורה לכך אסור באכילה. תאמר בב"ח שאין איסורו קודם מתן תורה וכו'. הרי נבלה תוכיח שאין איסורה קודם מתן תורה והיא אסורה באכילה. לא אם אמרת בנבלה שהיא מטמאה במשא וכו' עיי"ש. הרי להדיא דנבלה אין איסורה קודם מתן תורה. ואפי' אם נדחוק לומר דלא מייתי תוכיח אלא מנבלה שנתנבלה ע"י נחירה בסימנים או נתקלקלה בשחיטה שלא נאסרה לבני נח. מ"מ אכתי קשה דהרי לרבי עקיבה קיימינן. ולדידי' גופי' גם לאחר מתן תורה הותר להם בשר נחירה במדבר. ולא נאסרו בו אלא משנכנסו לארץ כמבואר בברייתא (פ"ק דחולין י"ז ע"א). וא"כ מאי קאמר נבלה תוכיח שאין איסורה קודם מתן תורה. כיון דלדידי' גופי' אף לאחר מתן תורה כל ימי היותם במדבר עד שנכנסו לארץ לא נאסרו בבשר נחירה. אלא ודאי לא מנתנבלה ע"י נחירה בסימנים לחוד מייתי תוכיח. אלא דרך כלל מכל איסור נבלה. וא"כ ע"כ מתבאר מזה דקודם מתן תורה לא היה איסור נבלה נוהג כלל. מיהו משום זה אין הכרח כ"כ. משום שאפשר לומר דאע"ג דליכא תוכיח אלא מנתנבלה ע"י נחירה בסימנים. מ"מ קאמר שאין איסורו קודם מתן תורה. לומר שלא נאמר איסורו קודם מתן תורה. אבל ודאי בשעת מתן תורה כבר נאמר איסורו בסיני אפי' לר"ע. אלא שתלה הכתוב איסורו בביאתן לארץ. ולא נאסר להם בסיני אלא משעת ביאתן לארץ ואילך. אלא דקשה דמדפסיק וקאמר נבלה תוכיח שאין איסורה קודם מתן תורה וכו'. משמע ודאי דשום נבלה אין איסורה קודם מתן תורה. וא"כ מתבאר מזה דלא נאסרה נבלה כלל לבני נח. אלא שאפשר לומר דס"ל לר"ע כמו שתרגם יונתן שהבאתי לעיל דעיקר קרא דלא תאכלו כל נבלה בשנתקלקל בשחיטה מיירי. ולפי הנראה ס"ל דשאר כל עניני נבלה לא מיתרבו אלא מריבויא דכל. אבל עיקר אזהרה זו לא קאי אלא על נתקלקל בשחיטה מטעם שביארנו לעיל. או דס"ל דשאר עניני נבלה איתרבו מקרא אחרינא. וכולי' הך קרא לא מיירי אלא בנתקלקל בשחיטה לבד. וכמו שביארנו לעיל. והכי משמע ודאי מלשון המתרגם שם. וא"כ איכא למימר דלהכי נקט ר"ע בלישני' נבלה סתם. משום דעל אזהרת נבלה דקרא קאי דמיירי בנתקלקל בשחיטה. שאין איסורה קודם מתן תורה והזהיר עלה הכתוב בלאו דלא תאכלו. ולישנא דקרא נקט דכתיב בה נבלה סתם. אבל ודאי כל שאר עניני נבלה נאסרו קודם מתן תורה אפילו לבני נח:

ואמנם יש לי מקום עיון בזה דלפ"ז דאיסור נבלה נאמר לבני נח. ולא נתחדשו לישראל בסיני אלא הלכות שחיטה מדכתיב וזבחת כאשר צויתיך. ואזהרת לאו דנבלה בנחירה בסימנים ובשחיטה פסולה. א"כ מאי דשרי קרא בן פקועה מדכתיב בהמה בבהמה אותה תאכלו. כדדרשינן בספרא ובחולין (פרק בהמה המקשה ס"ט ע"א) ובשאר דוכתי. ראוי לומר שלא התירו הכתוב אלא לאכלו בלא שחיטה כהילכתה. ואפילו נחירה בסימנים סגי ליה. אבל מ"מ זולת זה איסור נבלה נוהג בו. כמו שהיה נוהג קודם שניתנה תורה בכל בהמה. דמסתמא אית לן למימר שלא יצא בן פקועה מן הכלל אלא מהלכות שחיטה ואיסור נבלה שנתחדשו בסיני. אבל מכלל איסור נבלה שהיה נוהג כבר קודם מתן תורה בבני נח. מהיכא תיתי לן לאפוקי בן פקועה לגמרי. איברא דבלא"ה יש מקום לחקירה זו לכאורה אליבא דר"ע דס"ל שבמדבר הותר להם בשר נחירה עד ביאתן לארץ. א"כ לכאורה ראוי לומר דבן פקועה גם לאחר ביאתן לארץ אע"ג דמיעטי' קרא מכלל הלכות שחיטה שנצטוו בהם מביאתן לארץ ואילך. מ"מ מנחירה בסימנים שנתחייבו בה כבר גם במדבר קודם ביאתן לארץ. אית לן למימר דלא אימעיט אפילו בן פקועה. מיהו לזה אפשר לומר דכיון דהיתר בן פקועה מסיני נאמר באותה שעה שעדיין לא נאסר להם בשר נחירה. דכל התורה כללותיה ופרטי' נאמרו בסיני. אלא דלענין הלכות שחיטה נפקא ליה לר"ע מדכתיב כי ירחק ממך המקום וגו' וזבחת וגו' דעד ביאתן לארץ לא נתחייבו בהלכות שחיטה. שלא נצטוו בסיני על הלכות שחיטה אלא משעת ביאתן לארץ ואילך. אבל כל זמן היותם במדבר בנחירה בסימנים הוה סגי להו. ונחירתן זו היא שחיטתן. וא"כ היתר בן פקועה דנפק"ל מדכתיב וכל בהמה וגו' בבהמה אותה תאכלו. דלא כתיב ביה כי ירחק וגו'. פשיטא שנצטוו על זה מיד ולדורות מסיני ואילך. כמו כל שאר המצות שבתורה היכא דלא גלי קרא בהדיא שאינו נוהג אלא משעת ביאתן לארץ. וא"כ גם בהיותן במדבר היה נוהג דין בן פקועה להיות ניתר ע"י נחירת אמו בסימנים כמו משעת ביאתן לארץ ואילך שנצטוו מאז על הלכות שחיטה. ניתר ע"י שחיטת אמו. ובפרט דבהך פרשה דבהמה בבהמה לא נזכרה שחיטה כלל. ואפילו הוה כתיב בה שחיטה. הרי אמרינן התם אליבא דר"ע דנחירתן זו היא שחיטתן במדבר. ושחיטה קריי' רחמנא. ונחירה בסימנים היתה אצלם אז הכשר הבהמה לאכילה כשחיטה לדידן. וממילא מבואר דבן פקועה אפילו נחירה לא בעי. שכבר התירתו נחירת אמו. וממילא נשמע דגם האידנא משעת ביאתן לארץ. אע "פ שנצטוו על הלכות שחיטה ונאסר להם בשר נחירה כנבלה. אין בן פקועה טעון אפילו נחירה בסימנים. שהרי לא אשכחן שום גילוי בקרא שישתנה דין בן פקועה משעת ביאתן לארץ ואילך ממה שהיה נוהג בו בהיותן במדבר:

אבל הא ודאי קשה טובא דאם איתא דאיסור נבלה היה נוהג מכבר קודם מתן תורה אפי' בבני נת. ולא הותרה להם אכילת בשר אלא ע"י נחירה בסימנים. ודאי אית לן למימר שלא מיעט הכתוב בן פקועה אלא מהלכות שחיטה ואזהרת איסור נבלה שע"י נחירה בסימנים ושחיטה פסולה. אבל מדין נחירה בסימנים שהיה נוהג קודם מתן תורה גם אצל בני נח. מהיכא תיתי לן. לומר דאימעיט. והתינח לר"ע דס"ל שהותר להם במדבר בשר נחירה. דלדידי' ע"כ מוכרח דבן פקועה אפי' נחירה לא בעי כמו שביארנו. אבל לרבי ישמעאל דס"ל התם דלאחר מתן תורה לא אישתרי בשר נחירה כלל. הדבר קשה טובא דעכ"פ לדידי' אית לן למימר דבן פקועה נהי דשחיטה לא בעי. נחירה בסימנים מיהא בעי. ולא מהניא לי' שחיטת אמו אלא כדי לפטרו מכל הלכות שחיטה שנאמרו בסיני בלבד. אבל בלא נחירה בסימנים בדידי' גופי' מהיכא תיתי לן למימר דמישתרי. ואין נראה כלל לומר דאין הכי נמי דלרבי ישמעאל הכי ס"ל. אלא דלענין הלכה אנן קיי"ל כר"ע מחבירו. דלא אשכחן רמז בשום דוכתא לפלוגתא דתנאי בהכי כלל. וע"כ מוכח מזה דלא נאסרה נבלה כלל לבני נח. ולא נאמר איסור נבלה אפי' המתה מאיליה. אלא בסיני. והילכך אפי' לרבי ישמעאל כיון דשרי קרא בן פקועה בלא שחיטה. אית לן למימר דאפי' נחירה בסימנים לא צריך. דלא אשכחן הכשר נחירה בבהמה כלל לדידי'. ושחיטת אמו התירתו לגמרי באכילה כאילו הוא שחוט. ואע"ג דלמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת מ"מ נחירה בסימנים בעי. ואם מת בלא נחירה בסימנים מוזהרים עליו בלאו דנבלה או טרפה. וא"כ יש מקום לומר דגם בן פקועה. נהי דמיעטי' הכתוב מהלכות שחיטה הנוהגים בבהמה. מ"מ אין לנו להתירו בלא כלום. ואף דהכשר דבהמה בשחיטה כהילכתה לא בעי. הכשר דעוף בנחירה בסימנים מיהא בעי. אבל הא ליתא חדא דאנן קיי"ל יש שחיטה לעוף מן התורה. וא"כ לדידן לא אשכחן הכשר נחירה בסימנים לאכילה בשום דוכתא אפי' בעוף. ואפי' למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת. מ"מ שאני עוף דלא אשכחן בי' מצות שחיטה לדידי' אלא נחירה. מדכתיב בי' ושפך את דמו. דהיינו שפיכה בעלמא בנחירה בסימנים. כדאמרינן פ"ב דחולין (כ"ז ע"ב) עיי"ש. אבל בבהמה אין לנו הכשר אחר זולת שחיטה כהילכתה בלבד. אבל בנחירה. ואפי' בשחיטה פסולה הו"ל נבילה גמורה לכל דבר כמתה מאיליה. והילכך בן פקועה כיון שהתירו הכתוב בשחיטת אמו ואכשרי' בלא שחיטה. אית לן למימר דאפי' נחירה לא צריך. דנחירה בבהמה לאו הכשר היא כלל. אבל אם איתא דנבלה נאסרה לבני נח ולא הותרה להם אכילת בשר אלא בנחירה בסימנים. ודאי אית לן למימר דנהי דאימעיט בן פקועה משחיטה כהילכתה שניתנה בסיני במתן תורה. מ"מ מנחירה בסימנים שהיתה נוהגת קודם מתן תורה מהיכא תיתי לן לומר דאימעיטא כל כמה דלא אשכחן לזה גילוי בקרא. ואין לומר דכיון דהיתר בן פקועה בלא שחיטה נפק"ל מדכתיב וכל בהמה וגו' בבהמה אותה תאכלו. א"כ משמע שהתירו הכתוב באכילה כמו שהוא בלא שום תקון והכשר כלל. דזה ליתא דהא ודאי פשטי' דקרא דכתיב וכל בהמה מפרסת פרסה וגו' אותה תאכלו. מיירי בהיתר אכילתה אחר שחיטה ראויה ככל הלכות שחיטה. אלא דמייתורא דקרא דרשינן מיני' להתיר בן פקועה בשחיטת אמו. וא"כ אכתי שפיר אפשר לומר דלא אתי קרא אלא לומר דאין צריך שחיטה כהלכותיה שנאמרו בשעת מ"ת. אבל נחירה בסימנים שהיתה נוהגת קודם מ"ת לעולם אימא לך דצריך. ולא אמר קרא אותה תאכלו אלא אחר הכשר נחירה בסימנים מיהת:

וראיתי בש"מ (ב"ק מ"א ע"א) בההיא דתניא ממשמע שנאמר סקל יסקל השור איני יודע שהוא נבלה ונבלה אסורה באכילה מה תלמוד לומר לא יאכל את בשרו. מגיד לך הכתוב שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה עיי"ש. והקשו הראשונים ז"ל שם מאי ראי' ודילמא איצטריך קרא לבן פקועה. שאינו טעון שחיטה ואינו נעשה נבלה בסקילה. וכתב שם בשם רבינו ישעי' ז"ל שכתב לתרץ וז"ל. הא דלא משני דאיצטריך קרא משום בן פקועה. דמ"מ נחירה בעי עכ"ל עיי"ש. הרי דלרבינו ישעי' ז"ל ס"ל הכי לקושטא דמילתא דלא מיעט הכתוב בן פקועה אלא מהלכות שחיטה. אבל נחירה בסימנים מיהת בעי. ואם נהרג בסקילה או מת מאיליו וכיו"ב. הו"ל נבלה ואסור באכילה. וזה דבר חדש מאוד. אבל טעמו מבואר על נכון ע"פ מה שביארנו. ואמנם מדברי שאר כל הראשונים ז"ל שם מבואר בהדיא דלא ס"ל הכי עיי"ש. וגם דבריו ז"ל תמוהים מאוד לכאורה ממשנה ערוכה (ריש פרק בהמה המקשה) דתנן התם חותך מעובר שבמעיה מותר באכילה. ופירש"י שם מדכתיב בהמה בבהמה אותה תאכלו עיי"ש. והוא מבואר בגמרא (שם ס"ט ע"א) עיי"ש. הרי להדיא דמותר באכילה בלא כלום. והכי נמי תנן התם (לקמן ע"ד ע"א) השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמונה חי או מת או בן תשעה מת קורעו ומוציא את דמו עיי"ש. הרי דאפי' מת מאיליו מותר באכילה. אמנם נראה בדעת רבינו ישעי' ז"ל דאדרבה משם מקור שיטתו זו. והוא עפמש"כ באו"ז (ח"א סימן ת"מ) וז"ל השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמונה חי או מת או בן תשעה מת אף ע"פ שהוא טריפה וכו'. לא אסור בעבור טריפות דידי'. דבלא"ה מת הוא ושרי. והשוחט את הבהמה ומצא בה בן תשעה חי והפריס ע"ג קרקע ונמצא טריפה. ההוא ודאי אסור בעבור טריפות דידי' וכו'. אפי' אי הוה משכחינא לי' היתירא מדאורייתא אסרינן לי' מדרבנן. בעבור דאתי לאחלופי כדאסרינן לי' בלא שחיטה וחלבו וגידו (כצ"ל עיי"ש). אבל השוחט את הבהמה ומצא בה בן תשעה חי ולא הפריס ע"ג קרקע ונמצא טריפה. בהא נחלקו רבותינו. שמורי רבינו אב"י העזר"י קבל מרבינו יואל אביו זצ"ל שהוא אסור באכילה. דתנן מנין לטריפה ששחיטתה מטהרתה. בהמה טמאה אסורה באכילה וטריפה אסורה באכילה. מה בהמה טמאה אין שחיטתה מטהרתה אף טריפה לא תטהרנה שחיטתה. לא אם אמרת בבהמה טמאה שלא היתה לה שעת הכושר וכו'. טול לך מה שהבאת. הרי שנולדה טריפה מן הבטן מנין. לא אם אמרת בבהמה טמאה שכן אין במינה שחיטה וכו'. ואם איתא ששחיטת אמו מכשירתו ומתירתו באכילה. הו"ל לומר נולדה טריפה מן הבטן נמי היה לה שעת הכושר אגב אמו אם שחטה קודם לידתה. והכי נמי בגמרא דבעי רב אושעיא הושיט ידו למעי בהמה ושחט בה בן תשעה חי ויצא אחר שחיטתו ואמו קיימת מהו שחיטתו מתירתו או לא. אמר רב חנניא ת"ש הרי שנולדה טריפה מן הבטן מנין. וקס"ד דאפי' נטרפה שעה אחת קודם לידתה דלא היתה לה שעת הכושר לישחט ולא חל עלה תורת שחיטה. ואם איתא דשחיטה במעי אמו שחיטה היא. הרי היתה לטריפה זו שעת הכושר קודם שנטרפה. דאי בעי עייל ידו ושחיט לה. א"ל רבא שנוצרה טרפה מן הבטן. ומשכחת לה בבעלת חמש רגלים וכו'. ואם איתא דבן פקועה שהוא טריפה מישתרי באכילה בשחיטת אמו אכתי הוה לה שעת הכושר להאי טריפה וכו'. אלא ש"מ בן פקועה שהוא טריפה לא מהניא לי' שחיטת אמו להתירו באכילה ולא הותר משום כל בבהמה תאכלו. וכן פסק רבינו יעבץ זצ"ל. ורבינו שמואל בר נטרונאי זצ"ל מתיר ואומר דבן פקועה בן תשעה חי שהוא טריפה ולא הפריס ע"ג קרקע שהוא מותר מכל בבהמה תאכלו. ולא גרע מבן שמונה חי או מת או בן תשעה מת שמתירתם שחיטת אמם אף ע"פ שמתים הם. הכי נמי מתרת בו טריפות. דהאי לא גרע ממיתה דהני שמתרת. והאי דלא פריך במתני' ובגמרא שיש לה שעת הכושר אגב אמה. היינו כדאמר בגמרא דתנא דידן מינא דאמו לא פריך. ונראין דבריו עכ"ל האור זרוע שם. הרי דהך קושיא גופא שהקשינו על רבינו ישעי' ז"ל הקשה כבר רבינו שמואל בר נטרונאי על רבותינו רבינו יעבץ ורבינו יואל ורבינו אבי העזרי ז"ל דס"ל דבן תשעה חי שהוא טריפה אינו ניתר באכילה בשחיטת אמו. וכנראה שהם ז"ל לא חששו לקושית הרשב"ט ז"ל. משום שכיון שלפי דעתם מוכרח כן ממשנתנו ומסוגיא דגמרא שם עכצ"ל דאיכא איזה מיעוטא מקרא דאיסור טריפות אינו ניתר בשחיטת האם בבן תשעה חי אע"ג דבן תשעה מת ואפי' בן שמונה חי או מת מותרים בשחיטת אמם. וכדמחלק ר"מ בין הנך לבן תשעה חי. וס"ל דבן תשעה חי אינו ניתר כלל בשחיטת אמו וטעון שחיטה לעצמו. הכי נמי מחלקי רבנן דר"מ מיהת לענין טריפת:

והנה לא נתבאר בדברי האור זרוע מה ס"ל לרבינו יעבץ ז"ל וסייעתו בבן פקועה שנטרף אחר שחיטת אמו. ומדברי הרשב"ט ז"ל והאור זרוע גופי' שם מבואר דעכ"פ בהפריס ע"ג קרקע כיון דמדרבנן צריך שחיטה נוהג בו איסור טריפות מדרבנן מיהת. וזה שלא כדעת התוס' (שם ע"ה ע"ב. ד"ה דנפל) ושאר ראשונים ז"ל שם והר"א אב"ד ז"ל (באשכול ח"ג סי' א') עיי"ש. אבל כדעת הרשב"ט ז"ל והאור זרוע בזה כן היא גם דעת הר"ב העיטור ז"ל (הלכות שחיטה שער שני ח"ב) והראב"ן ז"ל (בספרו סי' רס"ט) עיי"ש. וכן נראה דעת הבה"ג והרי"ף והרמב"ם ז"ל שהשמיטו עובדא דאדא בר חבו דהתם עיי"ש היטב ובתוס' ושאר ראשונים ז"ל שם ועי' בטור וש"ע יו"ד (סי' י"ג סעיף ב') ובמש"כ בב"י שם. אמנם לדעת רבינו יעבץ ורבינו יואל ז"ל ובנו הראבי"ה ז"ל יש מקום לדון ולומר דס"ל דגם אחר שנשחטה אמו נוהג בו איסור טריפות מדאורייתא. דכיון דלדעתם בן תשעה חי אם נטרף במעי אמו אינו ניתר באכילה בשחיטת אמו. אפשר דגם בטריפות שאירע לו אחר שחיטת אמו מיתסר באכילה מדאורייתא דשחיטת אמו אינה מועלת לו אלא לענין שחיטה בלבד. אבל לא לענין איסור טריפות. וזו היא דעת שלישית. והכי משמע ודאי מרהיטת לשון האו"ז שם. וראיתי להרדב"ז ז"ל (בתשובותיו ח"א סי' ק"ץ) שרצה לומר דגם רבינו יעבץ ז"ל וסייעתו לא אסרו טרפות בבן פקועה אלא אם נטרף אחר שחיטת אמו ומדרבנן משום דאתי למיחלף בבהמה מעליא. אבל אם נטרף במעי אמו לכ"ע ניתר בשחיטת אמו עיי"ש. אבל הדבר מבואר שלא ראה הדברים במקורן באור זרוע שלא נדפס בימיו. ולא ראה אלא כפי מה שהובאו הדברים בקצרה בהגהות האשר"י (פרק בהמה המקשה) עיי"ש. אבל במקור הדברים באור זרוע שם מבואר בהדיא דמדאוריי' ס"ל הכי לרבינו יעבץ ז"ל וסייעתו כדכתיבנא. ואפי' כשנטרף כבר במעי אמו ס"ל דאינו ניתר בשחיטתה. ומ"מ ודאי יש מקום לומר דגם בטריפות שאחר שחיטת אמו הכי ס"ל לרבינו יעבץ וסייעתו כן. דלענין איסור טריפות אין שחיטת אמו מתירתו אפי' לרבנן דר"מ בבן תשעה חי. לא שנא נטרף במעי אמו ולא שנא בתר הכי:

ונראה דע"כ כן מוכרח לפום שיטה זו. דהרי ודאי טעמא בעי מנ"ל לחלק לדידן דקיי"ל כרבנן דאפי' בן תשעה חי ניתר בשחיטת אמו. לומר דהיינו דוקא לענין שחיטה בלבד. ולא לענין איסור טריפות. ואין לומר דהאם בשחיטתה אינה יכולה להתיר בעוברה יותר ממה שמתרת את עצמה. דזה ליתא. דאיכא למימר חלב וגיד יוכיחו שניתרין בעוברה בשחיטתה ולא בעצמה. אבל נראה דהיינו משום דכיון דלא נפק"ל שניתר בשחיטת אמו אלא מייתורא דקרא דוכל בהמה וגו' בבהמה אותה תאכלו וכמשכ"ל. א"כ אין לנו אלא להוציאו מכלל תורת שחיטה שנאמרה בסיני. אבל מנחירה בסימנים שהיתה נוהגת כבר קודם מתן תורה בבני נח. לית לן למיפטרי' מיהת כל שיש לו חיות בפני עצמו. דהיינו בן תשעה חי. דבן תשעה מת ובן שמונה אפי' חי כיון דלית לי' חיות בפ"ע. ואם לא תתירנו בשחיטת אמו ע"כ צריך לאסרו לגמרי. דהרי כמת הוא ולא שייכא בי' לא שחיטה ולא נחירה. ובלא היתר דשחיטת אמו הו"ל נבלה. והרי התורה אמרה בהמה בבהמה אותה תאכלו. וע"כ כיון דלית לי' חיות בפ"ע הו"ל לגמרי כאבר מאבריה. וניתר בשחיטתה לגמרי. משא"כ בן תשעה חי. כיון דיש לו חיות בפ"ע די לנו לאוקמי ייתורא דקרא לענין הלכות שחיטה שניתנו בסיני אבל נחירה בסימנים שהיתה נוהגת קודם מתן תורה מיהא בעי. ואין לומר דלא מיתוקם ייתורא דקרא אלא לבן תשעה חי בלבד כיון שיש לו היתר בפ"ע מיהת בנחירה בסימנים שהיתה נוהגת מכבר קודם מ"ת. אבל בן תשעה מת או בן שמונה אפי' חי לא תתירנו שחיטת אמו. דזה ליתא שכבר איתרבי בספרא (פ' שמיני סוף פ"ב) גם בן תשעה מת ובן שמונה חי או מת. וזהו שאמרו שם כל בהמה וגו' בבהמה אותה תאכלו לרבות את השליל וכו'. אתה אומר לכך בא הכתוב לחלק. או לא בא הכתוב לחלק אלא בין עוברים לעוברים לומר איזה עובר יהא מותר שאילו נולד היה מותר. ואיזה זה בן תשעה וחי בחולין. מנין בן תשעה ומת בן שמונה וחי או מת וכו'. תלמוד לומר כל מפרסת פרסה וגו' בבהמה אותה תאכלו. לרבות את כולן. כן היא גירסת הילקוט שם עיי"ש. ועי' ג"כ בפי' הראב"ד ז"ל שם. ובק"א שם פי' דתרי קראי כל בבהמה כתיבי. ואייתר לרבות את כולן עיי"ש. ומאי דלא קאמר בספרא טעמא לחלק בין בן תשעה חי לבן תשעה מת ובן שמונה חי משום דבן תשעה חי לא ניתר אלא משחיטה אבל מנחירה בסימנים לא מיפטר. משא"כ להנך שאין להם שום היתר אחר זולת שחיטת האם בלבד. היינו משום דעדיפא מינה קאמר שאילו היה נולד היה מותר בשחיטה שמתרת גם מסיני ואילך. משא"כ נחירה בסימנים דלדידן נבלה היא ואינה מתרת כלל. והשתא ע"פ זה ממילא מבואר דאיסור טריפות נוהג בו. בין טריפות דקודם שחיטת אמו בין טריפות דבתר הכי. דכיון שאין לו היתר אכילה אלא בנחירה בסימנים. ואיסור נבלה נוהג בו. הכי נמי איסור טריפה נוהג בו. וזהו מקורו וטעמו של רבינו ישעי' ז"ל. ולא מיבעיא דליכא קושיא לדעתו ממתניתין דחותך מעובר שבמעיה וממתניתין דתנן בן שמונה חי או מת ובן תשעה מת שמותרין. אלא אדרבה מהתם הוכיח עיקר שיטתו זו. דכיון דתנן התם דבן תשעה חי ניתר בשחיטת אמו. ומ"מ איסור נבלה וטרפה נוהג בו. כמו שהכריחו רבינו יעבץ ורבינו יואל ובנו הראבי"ה ז"ל ממשנתנו ומסוגיא דגמרא שם. ע"כ מתבאר מזה דלא אימעיט אלא מתורת שחיטה אבל אין לו היתר אלא בנחירה בסימנים מיהת וכמו שביארנו:

וראיתי באור זרוע שם שהביא בשם הרשב"ט ז"ל שהשיב על הראיות שהביאו רבינו יעבץ ז"ל וסייעתו וז"ל שם והאי דלא פריך במתניתין ובגמרא דרב אושעיא שיש לה שעת הכושר אגב אמה. היינו כדאמר בגמרא דתנא דידן מינא דאמו לא פריך עכ"ל עיי"ש. וכוונתו בזה דעל מאי דתנן התם מנין לטריפה ששחיטתה מטהרתה וכו' מה בהמה טמאה אין שחיטתה מטהרתה אף טרפה לא תטהרנה שחיטתה. לא אם אמרת בבהמה טמאה שלא היתה לה שעת הכושר תאמר בטרפה שהיתה לה שעת הכושר וכו'. נולדה טרפה מן הבטן מנין. לא אם אמרת בבהמה טמאה שכן אין במינה שחיטה תאמר בטרפה שיש במינה שחיטה. בן שמונה חי אין שחיטתו מטהרתו לפי שאין במינו שחיטה. אמרינן בגמרא שם והתניא בן שמונה יוכיח שאע"פ שיש במינו שחיטה אין שחיטתו מטהרתו. ומשני אמר רב כהנא יש במינו שחיטה אגב אמו. ותנא דידן מינא דאמו לא פריך עיי"ש. ועפ"ז דחה הרשב"ט ז"ל ראיותיהם של רבינו יעבץ ז"ל וסייעתו מדקתני במתניתין דטרפה מן הבטן הו"ל לא היתה לה שעת הכושר. ואם שחיטת אמו מתירתו גם לטרפה מן הבטן היתה שעת הכושר אגב אמו. ואין זו ראיה דהרי תנא דידן מינא דאמו לא פריך. וא"כ מה שהיתה לו שעת הכושר אגב אמו אין זה חשוב לגבי דידי' שעת הכושר. וכן נדחה עפ"ז גם הראיה השניי' מסוגיא דגמרא שם כמבואר. אמנם לענ"ד דברי רבינו יעבץ ז"ל וסייעתו מוכרחים ודברי הרשב"ט ז"ל והאור זרוע שהסכים עמו בזה תמוהים מאוד אצלי דמקור הך ברייתא דפריך התם מינה הוא בספרא (פרשת שמיני פ"י) והכי תניא התם בהמה טמאה אסורה באכילה וטריפה אסורה באכילה מה בהמה טמאה אין שחיטתה מטהרתה אף טריפה לא תטהרנה שחיטתה. לא אם אמרת בבהמה טמאה שלא היתה לה שעת הכושר. תאמר בטריפה שהיתה לה שעת הכושר. טול לך מה שהבאתה הרי שנולדה טריפה מן הבטן מנין. לא אם אמרת בבהמה טמאה שאין למינה שחיטה תאמר בטריפה שיש למינה שחיטה. בן שמונה יוכיח שיש למינו שחיטה ואין שחיטתו מטהרתו אף אתה אל תתמה על הטריפה שאע"פ שיש למינו שחיטה לא תטהרנה שחיטתה וכו' עיי"ש. הרי להדיא דאע"ג דהאי תנא פריך ממינא דאמו. ומה"ט ס"ל דבן שמונה חשיב יש במינו שחיטה. דהיינו אגב אמו. אפילו הכי מודה דנולד טרפה מן הבטן חשיב לא היתה לו שעת הכושר. ומזה ע"כ מוכרח כדעת רבינו יעבץ ז"ל וסייעתו דטרפה נמי שחיטת אמו מכשירתו ומתירתו באכילה. וזו ראי' שאין עליה תשובה נגד דברי הרשב"ט והאו"ז ז"ל. ומלבד זה נראה ברור דאפילו לתנא דמשנתנו דמינא דאמו לא פריך. ומהאי טעמא ס"ל דבן שמונה לא חשיב יש במינו שחיטה. אע"ג דמהניא ליה שחיטה אגב אמו. היינו דוקא לענין זה משום דאין השחיטה בגופו אלא באמו והיא אינה בת שמונה. וא"כ בבן שמונה מיהת אין במינו שחיטה. וכן פירש"י ז"ל שם וז"ל מינא דאמו לא פריך. לא חשיבא ליה פירכא דהואיל ואין בבני שמונה שחיטה אין במינו שחיטה קרינן ביה עכ"ל עיי"ש. משא"כ הכא לענין שיחשב שעת הכושר. אם איתא שניתר בשחיטת אמו. הרי ודאי הוא גופי' היתה לו שעת הכושר להיות ניתר ע"י שחיטה מיהת במעי אמו. ולא דמי לבהמה טמאה שמעולם לא היתה לה שעת הכושר לזה כלל אפילו ע"י אמה. והילכך ודאי אפילו בנולד טרפה מן הבטן שפיר איכא למיפרך לא אם אמרת בבהמה טמאה שכן לא היתה לה שעת הכושר. תאמר בטרפה אפילו נולד טרפה מן הבטן. שכן היתה לו שעת הכושר. אם לא דנימא דטרפה אין שחיטת אמה מטהרתה. ודברי הרשב"ט ז"ל והאו"ז תמוהים מאוד בזה. ודברי רבינו יעבץ ז"ל וסייעתו מוכרחים. ואין לומר בן שמונה חי יוכיח שאע"פ שהיתה לו שעת הכושר בבטן אמו אעפ"כ אין שחיטתו מטהרתו מידי נבלה. דמלבד דמלישנא דמתניתין דקתני טול לך מה שהבאת הרי שנולדה טרפה וכו'. משמע ודאי דתשובה זו מצד עצמה תשובה מספקת היא לפירכא דשעת הכושר. ואין צריך שוב ליוכיח מצד אחר. וא"כ ע"כ ס"ל דטרפה כזו לא היתה לה שעת הכושר. וכהוכחת רבינו יואל ז"ל. ובלא"ה ע"כ צ"ל דבן שמונה חי לא חשיב ליה תנא דמתניתין שהיתה לו שעת הכושר. מדמסיק דאיכא למיפרך לא אם אמרת בבהמה טמאה שכן אין במינה שחיטה וכו'. בן שמונה חי אין שחיטתו מטהרתו לפי שאין במינו שחיטה. והיינו ע"כ משום דכיון שאין במינו שחיטה כבהמה טמאה. ילפינן ליה מבהמה טמאה שאין שחיטתו מטהרתו. וכן כתבו התוס' דלתנא דמתניתין לא נפק"ל בן שמונה חי שאין שחיטתו מטהרתו אלא מבהמה טמאה עיי"ש. ובודאי דמלישנא דמתניתין גופא הכי משמע. דלהכי הוא דקאמר לפי שאין במינו שחיטה. ואם איתא דבן שמונה חי חשיב היתה לו שעת הכושר אכתי ליכא למילפי' מבהמה טמאה דמה לבהמה טמאה שלא היתה לה שעת הכושר. אלא ודאי בן שמונה חי לא חשיב ליה היתה לו שעת הכושר משום שניתר בשחיטת אמו. כיון דשחיטת עצמו כשנולד לא מהניא ליה להתירו באכילה בשום ענין וע"כ מאי דמהניא ליה שחיטת אמו להכשירו לאכילה. היינו רק משום דבבטן אמו אינו אלא כאבר מאבריה וכגופה חשיב כיון דלאו בר קיימא הוא. והילכך לגבי שחיטת עצמו לאחר שנולד אין זו חשובה שעת הכושר. משא"כ בן תשעה חי טרפה דמצד עצמה בת שחיטה היא אי לאו דאיסור טרפה אוסרתה. הילכך גם כשהיא בבטן אמה שחיטת אמה במקום שחיטת עצמה היא כאילו נשחטה היא עצמה כיון דהו"ל בן תשעה חי שישנו בתורת שחיטה. ולהכי שפיר מיחשב היתה לו שעת הכושר לגבי שחיטה דידה גופא. אם איתא דמהניא שחיטת אמה להתיר גם איסור טרפה. וביותר ע"כ מוכרח כן מברייתא דספרא שם דבתר דמסיק דאיכא למיפרך מה לבהמה טמאה שכן אין במינה שחיטה. קאמר בן שמונה חי יוכיח שיש במינו שחיטה ואין שחיטתו מטהרתו. ואמאי לא קאמר הכי מעיקרא כדפריך מה לטמאה שכן לא היתה לה שעת הכושר וכו' והו"ל לומר מיד בן שמונה חי יוכיח שהיתה לו שעת הכושר ואעפ"כ אין שחיטתו מטהרתו ותו לא הוה מצי למימר לא אם אמרת בבהמה טמאה שכן אין במינה שחיטה וכו' אלא ודאי ע"כ בן שמונה חי לא חשיב היתה לו שעת הכושר מטעם שביארנו. ובלא"ה נראה דכיון דלתנא דמתניתין לית ליה שום ילפותא דבן שמונה חי אין שחיטתו מטהרתו אלא מבהמה טמאה. א"כ אפי' אם תמצא לומר דבן שמונה חי חשיב היתה לו שעת הכושר משום שחיטת אמו. לא מצינן למימר השתא בן שמונה חי יוכיח. דאיהו גופי' מנ"ל שאין שחיטתו מטהרתו כיון דהיתה לו שעת הכושר בבטן אמו ולא דמי לבהמה טמאה. אלא דמ"מ ממאי דמסיק תנא דמתניתין וקאמר בן שמונה חי אין שחיטתו מטהרתו לפי שאין במינו שחיטה. ע"כ מוכרח דס"ל דבן שמונה חי לא חשיב היתה לו שעת הכושר ע"י שחיטת אמו כמשכ"ל. שוב ראיתי מש"כ בזה בתוס' רע"א ז"ל במתניתין שם עיי"ש בדבריו ואין להאריך בזה. וא"כ מתבאר מזה כדעת רבינו ישעי' ז"ל דבן פקועה בן תשעה חי. אע"ג דאימעיט מתורת שחיטה. דלענין זה גלי קרא דמהניא לי' שחיטת אמו. מ"מ אין בו היתר אכילה בלא נחירה בסימנים מיהת וכמו שביארנו. אבל דעת שאר ראשונים ז"ל אינה כן. וכן הביא באור זרוע שם בשם רבינו אליעזר ז"ל שכתב בשם רבינו שרירא גאון ז"ל שעשה מעשה והרגו בקופיץ בין קרניו עיי"ש. והובא גם בהגהת האשרי (פ"ד דחולין סי' ה') עיי"ש. וכן כתב בפרדס הגדול לתלמידי רש"י ז"ל (סי' ר"ו) שאם ירצה יקרענו בסכין כדג. או מפצע את מוחו והורגו ושפיר. מפני ששחיטת אמו מטהרתו עיי"ש:

אמנם יש לתמוה לדעת רבינו ישעי' ז"ל מדאמרינן (פרק בהמה המקשה ע"ד ע"ב) ובפ"ק דבכורות (י"ב ע"א) איבעיא להו מהו לפדות בבן פקועה. אליבא דר"מ לא תיבעיא לך וכו'. כי תיבעי לך אליבא דרבנן דאמרי שחיטת אמו מטהרתו מאי. כיון דאמרי שחיטת אמו מטהרתו כבישרא בדיקולא דמי. או דילמא כיון דרהיט ואתי רהיט ואזיל שה קרינן ביה וכו' עיי"ש. ואם איתא דאין בן פקועה מותר באכילה אלא בנחירה בסימנים. ואפילו רבנן לא קאמרי אלא דשחיטה לא בעי אבל נחירה בסימנים בעי. היכי יתכן לומר בו דכבישרא בדיקולא הוא. ובפרט לפמש"כ רש"י ותוס' שם דפסולו הוא משום דהו"ל כשחוט. ותנן התם (בבכורות שם) אין פודין בשחוטה עיי"ש. ולפי דעת רבינו ישעי' ז"ל כיון דאיסור נבלה נוהג בו. ולא מישתרי לאכילה בלא נחירה בסימנים. ודאי לא שייך לומר בו דהו"ל כשחוט כיון דכשמת בלא נחירה בסימנים הו"ל בכלל נבלה כשאר בהמה. וגם איסור אמה"ח ואיסור טרפות נוהגין בו. עוד יש לתמוה מדאמרינן התם (בחולין שם) איבעיא להו מהו למנות בו ראשון ושני. ר"י אמר מונין בו ראשון ושני. ר"ל אמר אין מונין בו ראשון ושני וכו'. ופירש"י וז"ל איבעיא להו נטמאה בהמה שחוטה מהו למנותה ראשון ובן תשעה חי שבבטנה שני וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן פירש רגמ"ה ז"ל שם. והוא מוכרח מתוך הסוגיא שם עיי"ש. ולדעת רבינו ישעי' ז"ל שאינו ניתר באכילה אלא ע"י נחירה בסימנים. ולא הועילה לו שחיטת אמו אלא לענין שאין הלכות שחיטה נוהגות בו. היכי יתכן למנות בו ראשון ושני. הרי חי הוא ונחירתו זו היא שחיטתו. וכן תמוה מדקתני בברייתא דמייתי התם עבר בנהר הוכשר הלך לבית הקברות נטמא עיי"ש. הרי דחשיב ליה כבשרא בעלמא העומד לאכילה כמו שהוא. אע"פ שעובר בנהר והולך בבית הקברות. ואם איתא דבלא נחירה בסימנים לא מישתרי לאכילה. ודאי ראוי לומר דלא גרע משאר בהמה בחייה. כיון דגם הוא לא מישתרי בלא נחירה ונחירתו זו היא שחיטתו. מיהו לזה אפשר קצת לומר ע"פ מאי דבלא"ה קשה מדתניא בתוספתא דחולין (פ"ד) השוחט את הבהמה ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה. וחייב במתנות. ואסור משום אותו וא"ב לא תשחטו ביום אחד דברי ר"מ. וחכ"א אינו אסור משום אותו וא"ב שנאמר אותו וא"ב לא תשחטו ביום אחד. את שטעון שחיטה אסור משום אותו וא"ב. ואת שאינו טעון שחיטה מותר משום אותו וא"ב. ופטור מן המתנות שנאמר מאת זובחי הזבח את שטעון זביחה חייב במתנות ואת שאינו טעון זביחה פטור מן המתנות עיי"ש. ואם איתא דגם בן פקועה לרבנן אע"פ שאינו טעון שחיטה. מ"מ לא מישתרי לאכילה בלא נחירה בסימנים. א"כ נחירתו זו היא שחיטתו. ואמאי לא יהיה אסור משום אותו וא"ב. ולא יתחייב במתנות. אבל נראה דלק"מ דעד כאן לא אמרינן נחירתו זו היא שחיטתו. אלא אליבא דר"ע דאמר דבמדבר הותר להם בשר נחירה. ולא ניתנה להם מצות שחיטה אלא מביאתן לארץ ואילך. דכיון שלא היה להם אז הכשר אחר לאכילת בשר אלא נחירה בסימנים בלבד. שפיר קאמרינן דנחירתן שבאותה שעה זו היא שחיטתן. וקרי לה קרא שחיטה. וכן לענין עוף למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה. כיון דשום עוף לדידי' אינו טעון שחיטה אלא בנחירה סגי ליה. שפיר קאמרינן (פרק כה"ד פ"ה ע"ב) אליבי' נחירתו זו היא שחיטתו. ובפרט דהתם לענין כה"ד מיירי. ובכה"ד לא נזכר בקרא לשון שחיטה או זביחה. משא"כ כאן דכל הבהמות לא מישתרו בלא שחיטה כהילכתה ונחירה בסימנים עושה אותה נבלה לכל דבר כמתה מאיליה. אלא דבן פקועה שחיטת אמו מתירתו בלא שחיטה כהילכתה. וסגי ליה בנחירה בסימנים. הילכך בזה לא שייך לומר נחירתו זו היא שחיטתו. כיון דמעיקר דינו גם הוא אינו ניתר בלא שחיטה. אלא דשחיטת אמו מהניא ליה. והיינו דאמרינן התם לענין לפדות בו כיון דאמרי רבנן שחיטת אמו מטהרתו כבשרא בדקולא הוא. כלומר דכיון דמאי דאינו טעון שחיטה. היינו רק משום דשחיטת אמו מהניא ליה. אע"פ שמ"מ לא ניתר בלא נחירה בסימנים. מ"מ נחירה זו אינה אלא כמחתך בשר לדקולא אחר שחיטת הבהמה. וממילא שוב לא תקשה ג"כ מההיא דמונין בו ראשון ושני. משום דאף ע"פ שאינו ניתר לאכילה בלא נחירה בסימנים. מ"מ כיון שאין נחירה זו מתירתו אלא ע"י שחיטת אמו דמקמי הכי. אין זה אלא כמחתך בשר לדקולא ומקבל טומאה. למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ומההיא דלפדות בו. בלא"ה לק"מ לפמש"כ בתוס' (שם ד"ה דגמר) דמאי דאמרינן כבשרא בדקולא הוא. היינו משום דגמרינן שה שה מפסח דאין יוצאין בו בשחוט משום דבעינן בו שחיטה לשם פסח. וכמש"כ שם הרש"ל ומהרמ"ל. ועי' מש"כ שם הרש"א על פירש"י שם עיי"ש היטב:

אמנם אכתי יש לתמוה מדאמרינן התם (לקמן ע"ה ע"א) מאן תנא עבר בנהר הוכשר הלך לבית הקברות נטמא. אמר רבי יוחנן רבי יוסי הגלילי היא. דתניא רשב"א אומר משום ריה"ג מטמא טומאת אוכלין וצריך הכשר. וחכ"א אינו מטמא טומאת אוכלין מפני שהוא חי. וכל שהוא חי אינו מטמא טומאת אוכלין. ואזדא רבי יוחנן לטעמי'. דאר"י ריה"ג וב"ש אמרו דבר אחד. ריה"ג הא דאמרן. ב"ש דתנן דגים מאימתי מקבלין טומאה ב"ש אומרים משיצודו. ובה"א משימותו וכו' עיי"ש. ופירש"י וז"ל ר"י לטעמי'. מדקאמר ר"י ריה"ג וב"ש אמרו דבר אחד. ש"מ רבנן דמטהרי בבן פקועה. לאו משום דס"ל דטעון שחיטה כר"מ. דא"כ אינהו נמי בדגים דלא טעונין שחיטה מודו דמטמו כב"ש. והיכי משמע דריה"ג ודב"ש חדא עכ"ל עיי"ש. והשתא אם איתא דבן פקועה בן תשעה חי לרבנן דר"מ מיהת אינו ניתר לאכילה בלא נחירה בסימנים. אכתי קשה היכי משמע ליה לר"י דריה"ג וב"ש אמרו דבר אחד. הא אפילו רבנן דמטהרי בבן פקועה אפשר לומר דמודו לב"ש דדגים מקבלין טומאה משיצודו. דדוקא בבן פקועה דאע"פ שאינו טעון שחיטה. מ"מ אינו מותר באכילה בלא נחירה בסימנים. הוא דס"ל שאינו מטמא טומאת אוכלין מפני שהוא חי. משא"כ בדגים דאפילו נחירה לא בעו לא חשיבי כחי. גם יש לתמוה דמנ"ל דריה"ג וב"ש אמרו דבר אחד. נהי דריה"ג ודאי כב"ש ס"ל. אבל ב"ש מנ"ל דס"ל כריה"ג. כיון דאפילו אם תמצא לומר דב"ש כחכמים דר"מ ס"ל דאין בן פקועה אפילו בן תשעה חי טעון שחיטה. מ"מ נחירה בסימנים בעי לכ"ע. א"כ אפשר דעד כאן לא קאמרי ב"ש אלא בדגים דאפילו נחירה לא צריכי. אבל בן פקועה כיון שאינו מותר באכילה בלא נחירה בסימנים. לעולם אימא לך דכחכמים דריה"ג ס"ל דחשיב חי. ואינו מטמא טומאת אוכלין. ואע"ג דבלא"ה יקשה לכאורה מנ"ל דב"ש כריה"ג ס"ל. דילמא התם בבן פקועה ס"ל לב"ש כר"מ שטעון שחיטה. ולדידי' ודאי כחי חשוב. מ"מ לזה אפשר לומר דקים ליה לר"י דב"ש כחכמים דר"מ ס"ל. ואפילו את"ל דכר"מ ס"ל. מ"מ כיון דרק משום דס"ל כר"מ שטעון שחיטה הוא דס"ל הכי. אבל אי הוה ס"ל כחכמים דר"מ שאינו טעון שחיטה הוה ס"ל כריה"ג דמטמא טומאת אוכלין. שפיר שייך לומר שאמרו דבר אחד. כיון דריה"ג ודאי כחכמים דר"מ ס"ל. ואליבא דחכמים דר"מ גם ב"ש הוה ס"ל כריה"ג. אבל אם איתא דאפילו לחכמים דר"מ לא מישתרי באכילה בלא נחירה בסימנים. ודאי קשה נהי דריה"ג ודאי כב"ש ס"ל. אבל ב"ש מנ"ל דכריה"ג ס"ל. ומנ"ל לומר שאמרו דבר אחד. דמשמע ודאי דכל חד מינייהו ס"ל כאידך. וכ"כ הר"ן ז"ל פ"ק דסוכה עיי"ש. מיהו קצת אפשר לומר לזה דפסיקא לי' לרבי יוחנן דלרבנן דר"מ כיון דעכ"פ הועילה לו שחיטת אמו שלא להצריכו שחיטה כהילכתה. ובנחירה בסימנים סגי ליה. אע"ג דאי לאו שחיטת אמו נחירה בעלמא לאו כלום היא לדידן ועושה אותו נבלה. הילכך אין נחירה זו אלא כמחתך בשרא לדקולא כמשכ"ל ואין לחלק בינו לדגים. ולרבנן דריה"ג דמטהרי בן פקועה. בדגים נמי לא מטמאי משיצודו כב"ש. וריה"ג הוא דס"ל כב"ש דמשיצודו מטמאין וכן ב"ש ס"ל כריה"ג מהאי טעמא:

אבל קשה לכאורה טובא מדאמרינן התם (לקמן ע"ה ע"ב) השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה וכו'. ואם מת טהור מלמטא במשא. ופרכינן טעון שחיטה כמאן כר"מ. ואם מת טהור מלטמא במשא כרבנן וכו' עיי"ש. ואם איתא דאפי' לרבנן שחיטה הוא דלא צריך דמהניא לי' שחיטת אמו. אבל נחירה בסימנים בעי. ואם מת בלא נחירה בסימנים הו"ל נבלה. וכדס"ל לרבינו ישעי' ז"ל דמאי דקתני בברייתא ממשמע שנאמר סקל יסקל השור איני יודע שהוא נבלה ונבלה אסורה באכילה ומה ת"ל ולא יאכל את בשרו וכו'. היינו אפי' בבן פקועה לרבנן דר"מ. משום דגם לדידהו נחירה בסימנים מיהא בעי. וא"כ דהו"ל נבלה. ודאי גם לדידהו אם מת בלא נחירה בסימנים מטמא במשא כנבלה. מיהו גם לזה אפשר לומר שכמו שהועילה לו שחיטת אמו שאינו צריך שחיטה כהילכותיה. הכי נמי הועילה לו לטהרו מידי טומאת נבלה כשימות. מידי דהוי אשוחט את הטרפה דאע"פ שאין השחיטה מתירתה באכילה. מטהרתה מידי טומאת נבלות. וכההיא דתנן התם במתני' (לעיל ע"ב ע"א) לענין הוציא העובר את ידו בשעת שחיטה עיי"ש. ובהכי מדוקדק היטב לישנא דמתני' (שם ע"ד ע"א) דתנן מצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב באותו ואת בנו וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו. ר"ש שזורי אומר אפי' בן חמש שנים וחורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו עיי"ש. ולישנא דמתני' תמוה טובא מאי מטהרתו דקתני הרי לרבנן דר"מ שחיטת אמו מתירתו לאכילה. ומאי ענין מטהרתו לכאן. הרי חי הוא. אבל לדברי רבינו ישעי' ז"ל מדוקדק היטב. דודאי אפי' לרבנן בשחיטת אמו לחודה אינו ניתר לאכילה. משום דאכתי מחוסר נחירה בסימנים. אלא שמטהרתו מטומאת נבלה. אם ימות קודם נחירה. והיינו נמי דקאמר ר"ש שזורי אפי' בן חמש שנים וחורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו. דבאכילה אכתי לא התירתו שחיטת אמו. אבל טומאת נבלה פרחה ממנו אם ימות. ולא מצי למיתני אינו טעון שחיטה כדקאמר ר"מ טעון שחיטה. משום דהוה משמע שמותר מיד באכילה:

אלא דהדבר קשה לפ"ז מאי דקתני בתוספתא (פ"ד דחולין) ר"ש שזורי אומר אפי' עומד וחורש על גבי מענה קורעו ומוציא את דמו חותך ואוכל בשר עיי"ש. הרי להדיא שחותכו ואוכלו כבשר שחוטה ואינו צריך כלום יותר. מיהו אפשר לומר דמאי דקתני קורעו ומוציא את דמו. היינו קריעת סימנים. וא"כ היינו נחירה ובכך הוא שניתר באכילה לרבנן ולר"ש שזורי. אבל ודאי בלא נחירה בסימנים לא משתרי באכילה אפי' לרבנן. ואע"ג דתנן במתני' דהתם ברישא השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמונה חי או מת או בן תשעה מת קורעו ומוציא את דמו. ובמת פשיטא דלא שייכא נחירה בסימנים להתירו באכילה. וניתר באכילה לכ"ע כמו שהוא וכמשכ"ל. וע"כ אין הקריעה אלא כדי להוציא את דמו בלבד. מ"מ הכא גבי בן תשעה חי. כיון דעכ"פ מיירי בשקרעו. שפיר קתני בתוספתא שחותך ואוכל בשר. דמסתמא קריעה להוציא דמו היינו קריעה בסימנים. ולהכי במתני' בסיפא דלא קתני קריעה להוציא את דמו שפיר דקדק תנא בלישני ולא קתני אלא שחיטת אמו מטהרתו. וכמו שביארנו. ומזה ראי' נכונה לדעת רבינו ישעי' ז"ל בזה:

ועדיין יש מקום להקשות לדעת רבינו ישעי' ז"ל מדאמרינן (פרק הגוזל עצים ק"ו ע"ב) ארחב"א אר"י הטוען טענת גנב בפקדון משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה וכו'. איתבי' רחב"א לר"י היכן שורי. נגנב. משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שאכלו. משלם תשלומי כפל. והא הכא דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. וקתני משלם תשלומי כפל. תשלומי כפל אין תשלומי ארבעה וחמשה לא. ומשני הכא במאי עסקינן בשאכלו נבלה. ופריך ולישני לי' בבן פקועה. ומשני ס"ל כר"מ דאמר בן פקועה טעון שחיטה עיי"ש. ומתבאר מזה דלרבנן דאמרי דאין בן פקועה טעון שחיטה אינו משלם ארבעה וחמשה. משום דלא קרינן בי' וטבחו. והשתא אם איתא דבן פקועה אפי' לרבנן דר"מ נהי דשחיטה לא בעי נחירה בסימנים בעי. א"כ אמאי לא משלם ארבעה וחמשה. הרי אמרינן (פרק כיסוי הדם פ"ה ע"א) דלר"ש דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה גמר לה מדכתיב טבוח טבח והכן. מה התם שחיטה ראויה אף כאן שחיטה ראויה עיי"ש. ופירש"י וז"ל מה להלן שחיטה ראויה כדכתיב כי אתי יאכלו עיי"ש. והריטב"א ז"ל שם הקשה לפי מה שפירשו התוס' דיוסף אמר צא נחור. ומשום שבני נח נצטוו על הנחירה. א"כ שחיטה פסולה היא לדברי הכל וכדתנן הנוחר והמעקר פטור מלכסות. ותירץ דהני מילי לדידן. אבל לבני נח נחירתן זו היא שחיטתן עיי"ש. וכמו שכבר הבאתי דבריו לעיל. הרי דנחירת בני נח כיון שהיא מתרת להם בשר לאכילה חשיבא שחיטה ראויה לכ"ע ומיקרי טביחה. וגמרינן מינה לשחיטה דאותו ואת בנו דשחיטה ראויה היא דמיקרי שחיטה. אבל שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה. ואפי' ר"מ לא פליג התם עלי' דר"ש אלא משום דס"ל דגמר שחיטה משחיטה ולא שחיטה מטביחה כדאמרינן התם עיי"ש. הא לאו הכי איהו נמי הוה גמר מהתם דטביחה שאינה ראויה לא שמה טביחה. והיינו משום דנחירה דבני נח כיון דזו היא הכשרן לאכילת הבשר. זו היא שחיטתן. וא"כ בבן פקועה נמי כיון דלרבנן דר"מ אין בשרו מותר לאכילה בלא נחירה בסימנים. הרי נחירה זו חשובה כשחיטה ראויה לדידן בשאר בהמות. וא"כ הו"ל למימר דגם לענין תשלומי ארבעה וחמשה שפיר קרינן בה וטבחו אפילו לרבנן. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דלרבנן דר"מ בן פקועה אפילו נחירה בסימנים לא בעי. שכבר הותר בשחיטת אמו לגמרי. ושלא כדעת רבינו ישעיה ז"ל. אלא שיש מקום לדחות ולומר דרבינו ישעי' ז"ל לא ס"ל כתירוץ השני של התוס' (בפרק גיד הנשה שם) דטבוח טבח והכן היינו נחירה בסימנים. ומשום דב"נ נצטוו על הנחירה בסימנים. אלא כתירוצם הראשון שם דצא שחוט אמר יוסף. ומשום דאע"פ שלא נצטוו על השחיטה היו מקיימין אותה עד שלא ניתנה. ולפ"ז אתיא סוגיא דפרק כיסוי הדם כפשוטה. דהתם שחיטה ראויה ממש הויא. דאם לא כן לא היו אוכלין עמו. וא"כ ליכא שום ראיה מהתם נגד דעת רבינו ישעי' ז"ל. איברא דלדידי יש ראיה מכרעת כתירוץ השני של התוס' שם. מדאמרינן בירושלמי (פאה פ"א ה"א) כתיב ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם. מה אמר. ר"מ אמר חשודים הן על אמה"ח וכו'. אמר הקב"ה כך אני מוכיח עליהן שהן שוחטין ואוכלין וישחטו שעיר עזים וגו' עיי"ש. וכן הוא בבראשית רבה (פרשה פ"ד) עיי"ש. והובא גם בפירש"י (פ' וישב) עיי"ש. ואם איתא שלא היו אוכלין שחוטה אלא משום שמדעתם קבלו עליהם המצוה עד שלא ניתנה. א"כ עדיפא טפי טובא הו"ל למימר. דלא זו שלא עברו על איסור אמה"ח שנצטוו עליו כבר. ובן נח נהרג עליו. אלא קיימו גם מצות שחיטה שלא נצטוו עדיין עלי'. אלא משום שעתידין ישראל להצטוות עלי'. אבל מדברי הירושלמי משמע דלא מייתי ראי' אלא שלא נחשדו על אמה"ח שהוא ממצות ב"נ. וע"כ מוכח מזה דבאמת שחיטה זו דכתיבא בקרא דוישחטו שעיר עזים. לא היתה אלא נחירה שנצטוו עליה ב"נ. דנחירתן זו היא שחיטתן. וכתירוץ השני של התוס'. ויותר מוכח כן מהתנחומא (פ' וישב) שאמרו שם ומה לשון הרע אמר עליהם אמר רבי יהודה אמר עליהם שחותכין אמה"ח ואוכלין. א"ל הקב"ה וכו' חייך למחר אתה יורד למצרים ואתה קורא להם שיאכלו עמך והם חושדים אותך שם על השחיטה שנאמר וישימו לו לבדו וגו' עיי"ש. ומאי ראי' מייתי משחיטה לאמה"ח. שהם לא חשדוהו אלא על השחיטה שלא נצטוו עלי'. והוא חשדם על אמה"ח שהוא ממצות בני נח ונהרגים עליו. אלא ודאי שחיטה זו נחירה היא. שנצטוו עלי' ב"נ ונחירתם זו היא שחיטתן. כתירוץ שני של התוס':

אמנם כדי לתרץ דעת רבינו ישעי' ז"ל אין אנו צריכין לזה לומר דס"ל כתירוץ ראשון של התוס'. ובפרט דעיקר שיטת רבינו ישעי' ז"ל נשען על היסוד דבני נח נמי נאסרו בנבלה ונצטוו על הנחירה. כדס"ל להתוס' בתירוצם השני כמו שנתבאר לעיל. דבלא"ה מהתם לק"מ לשיטתו ע"פ מה שכבר ביארנו דעד כאן לא אמרינן נחירתן זו היא שחיטתן אלא אליבא דר"ע בישראל במדבר. שעדיין לא נתחייבו בשחיטה בחולין כלל. ורק הנחירה בסימנים היא שהתירה להם בשר לאכילה. וכן נחירה דעוף למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה. דלדידי' לא ניתנה תורת שחיטה לעוף כלל. והכשר אכילתו אינו אלא נחירה בסימנים בלבד. וא"כ הוא הדין נמי לנחירה דבני נח שלא ניתנה להם תורת שחיטה כלל. ובנחירה בסימנים הותרה להם אכילת בשר. שפיר שייך לומר בהו נחירתן זו היא שחיטתן. משא"כ בבן פקועה דאף ע"ג דשחיטת אמו לא מהניא לי' להתירו לגמרי. ואכתי מחוסר נחירה בסימנים. מ"מ עיקר דינו בשחיטה הוא. אלא דלזה מהניא ליה שחיטת אמו דתסגי לי' בנחירה. והילכך ליכא למימר בה נחירתו זו היא שחיטתו. דאינו אלא כבשרא לדקולא כמשכ"ל. ולא קרינן בי' וטבחו לענין תשלומי ארבעה וחמשה. וליכא מזה שום קושיא לדעת רבינו ישעי' ז"ל:

ואדרבה נראה דמשם יש מקום להביא ראי' לדעתו ע"פ מש"כ בש"מ שם בשם גאון ז"ל דמאי דקאמר רבי יוחנן דמשלם תשלומי כפל. ליכא בזה שום חידוש. דהא קרא כתיב אם לא ימצא הגנב ישלם שנים. ולא איצטריך לי' למימר. וכי איצטריך לי' לר"י למימר. בטוען טענת גנב שטבח ומכר שמשלם תשלומי ארבעה וחמשה עיי"ש. ולפ"ז קשה לכאורה לרחב"א דפריך מברייתא דקתני משלם תשלומי כפל. ומדייק מזה תשלומי כפל אין תשלומי ארבעה וחמשה לא. והדבר קשה לימא לי' ולטעמיך א"כ מאי קמ"ל תנא דברייתא. והא מאי דמשלם תשלומי כפל לא איצטריך לאשמעינן. כמש"כ גאון ז"ל. מיהו הא לא קשה כ"כ. דמלבד דאיכא למימר דהכי נמי דהוה מצי למימר לי' ולטעמיך. כדאשכחן כיו"ב בכמה דוכתי דאע"ג דהוה מצי למימר ולטעמיך. לא קאמר. בלא"ה אפשר לומר דמ"מ בתר דאשמעינן ר"י דמשלם נמי ארבעה וחמשה איכא למימר דהא גופא אשמעינן תנא דברייתא לאפוקי מהך סברא דר"י. אלא דאכתי קשה לפי מאי דמשני הכא במאי עסקינן בשאכלה נבלה. וא"כ לא אשמעינן מידי אלא מאי דמשלם תשלומי כפל. והדבר קשה דא"כ פשיטא ולא איצטריך לאשמעינן. כמש"כ גאון ז"ל. אלא שאפשר לומר דהיינו דקפריך לי'. ולישני לי' כגון שאכלו טריפה. דלכאורה מאי קושיא. ודילמא אין ה"נ דנקט נבילה וה"ה לטריפה. ונבלה דנקט לאו דוקא. אבל נראה דפריך לי' דבנבלה ליכא לאוקמי. דא"כ פשיטא ומאי קמ"ל. ולא הו"ל לשנויי אלא כגון שאכלו טרפה. דאשמעינן לאפוקי מדר"מ דאמר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה. ועל זה משני לי' דבטרפה לא הוה מצי לאוקמי. משום דס"ל כר"מ. דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה. והדר פריך. ולישני לי' בבן פקועה. ומשני דלא בעי לשנויי הכי משום דס"ל כר"מ דאמר בן פקועה טעון שחיטה. והנה לכאורה גם כאן רצה לומר דטפי הו"ל לשנויי דהכא במאי עסקינן בבן פקועה דלא צריך שחיטה. דאשמעינן בזה לאפוקי מדר"מ דאמר בן פקועה צריך שחיטה. אלא דקשה לפ"ז דכיון דמשני לי' על פירכא קמייתא דלא בעי לאוקמי בטרפה משום דס"ל כר"מ דאמר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה. א"כ מאי פריך לי' תו דלוקמה בבן פקועה. אטו לא סלקא אדעתי' דגם בזה איכא לשנויי הכי. דהיינו משום דס"ל כר"מ דאמר דבן פקועה טעון שחיטה. אבל נראה דהדבר נכון. דמעיקרא דפריך לי' דלוקמה בטרפה ואשמעינן לאפוקי מדר"מ דאמר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה. היינו משום דכבר אשכחן להך תנא דס"ל דלית הילכתא בהכי כר"מ. דההיא ברייתא היא בתוספתא (פ"ח דב"ק) עיי"ש. והתם בתוספתא (לעיל פ"ז) מבואר דס"ל להאי תנא דהלכה כר"ש דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה לענין תשלומי ארבעה וחמשה. ולכך שנאה שם בלשון חכמים עיי"ש. ובהדיא אמרינן (פרק מרובה ע"א ע"א) על הך ברייתא דתוספתא שם מאן חכמים ר"ש דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה עיי"ש. וא"כ הך תנא. דהיינו רבי חייא שסידר התוספתא. לשיטתי' אזיל דס"ל שאין הלכה כר"מ. אף ע"ג דרבי רבי' ראה דברי ר"מ ושנאו סתם במתני' דהתם (פרק מרובה ע' ע"א) עיי"ש. ומ"מ השיב לו דלא בעי לשנויי דמיירי בטרפה. משום דס"ל כר"מ דאמר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה. דאע"ג דרבי חייא ס"ל דהלכה כר"ש. מ"מ ניחא לי' לרבי יוחנן טפי דתיתי ההיא ברייתא אפי' אליבא דר"מ. כיון דרבי סתמה למתני' כוותי'. ומשום הכי קיי"ל כוותי'. אבל בתר הכי דפריך לי' דלישני בבן פקועה. דבין תנא דמתניתין (פרק בהמה המקשה ע"ד ע"א) ובין תנא דתוספתא (פ"ד דחולין) נקטו הלכה בזה דלא כר"מ. ושנו לדרבי יהודה בלשון חכמים עיי"ש. ומה"ט קיי"ל כוותי'. כמש"כ הראשונים ז"ל. הוה ס"ד דמקשה שלא יתכן לומר דס"ל לרבי יוחנן כר"מ ולהכי לא בעי לאוקמי ההיא ברייתא דלא כוותי'. ואפי' הכי משני לי' דרבי יוחנן כר"מ ס"ל דבן פקועה טעון שחיטה. וניחא לי' טפי דתיתי ברייתא אפי' אליבא דר"מ ולהכי לא מוקי לה בבן פקועה. אע"ג דודאי תנא דתוספתא לא ס"ל כר"מ. אלא דא"כ קשה דכיון דהמקשה היה פשוט אצלו כ"כ דבזה ליכא למימר דניחא לי' לרבי יוחנן דתיתי הך ברייתא אפי' אליבא דר"מ. כיון דבין רבי במשנתנו ובין רבי חייא בתוספתא נקטו דלא כוותי'. א"כ היכי הוה בעי לאוקמה בבן פקועה ואשמעינן לאפוקי מדר"מ. כיון דלדידי' הדבר פשוט כ"כ דאין לחוש בזה לדברי ר"מ ואין בזה שום רבותא יותר מאוקימתא דרבי יוחנן דמוקי לה בשאכלו נבלה. והדרא קושיא לדוכתה מאי קמ"ל האי תנא. מיהו נראה דהשתא דמוקי לה בבן פקועה אין צריך לומר דקמ"ל לאפוקי מדר"מ. דבלא"ה אליבא דרבנן גופייהו אשמעינן רבותא. דאע"ג דאפי' לדידהו נהי דשחיטה לא בעי בן פקועה מ"מ נתירה בסימנים מיהא בעי. וא"כ הוה סד"א דנחירתו זו היא שחיטתו כדאמרינן אליבא דר"ע במדבר. ובעוף למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת. וגבי ב"נ. וא"כ הו"ל למימר דחייב נמי ארבעה וחמשה. קמ"ל תשלומי כפל אין תשלומי ארבעה וחמשה לא. וטובא קמ"ל ושפיר פריך. והשתא א"כ מזה ראיה לדעת רבינו ישעי' ז"ל. ומיהו יש לדחות. ועי' מש"כ התוס' (ר"פ בתרא דשבועות) ובמש"כ בתוס' רי"ד ז"ל בסוגיא דב"ק שם עיי"ש היטב ואין להאריך בזה יותר. ועכ"פ מבואר דליכא משם שום קושיא על רבינו ישעי' ז"ל:

אלא דלדינא יש מקום אתי לדון ולומר דאפי' רבינו ישעי' ז"ל מודה דבן פקועה לדידן דקיי"ל כרבנן דאין צריך שחיטה. אפילו נחירה בסימנים לא צריך. לפמשכ"ל דלר"ע דאמר שהותר להם בשר נחירה במדבר עד ביאתם לארץ. ע"כ מוכרח לומר דבן פקועה מותר לגמרי באכילה בשחיטת אמו. ואין צריך אפילו נחירה בסימנים מטעם שביארנו לעיל. ואע"פ שכבר ביארנו לעיל שאינו נראה לומר דר"ע ורבי ישמעאל פליגי בהכי. מ"מ ע"כ כן מוכרח לדעת הסוברין דאיסור נבלה נאמר לבני נח. ולא הותר להם בשר אלא ע"י נחירה בסימנים. וא"כ ע"כ לא יתכנו דברי רבינו ישעי' ז"ל אלא אליבא דר"י דוקא. אבל לר"ע בן פקועה אפילו נחירה לא צריך. וכיון דקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו. ממילא מבואר דלדידן מותר בן פקועה לגמרי בכל ענין. ודברי רבינו ישעי' ז"ל לא נאמרו אלא על הברייתא דהתם שעיקרה נשנית במכילתא. וסתם מכילתא רבי ישמעאל. ולדידי' שפיר כתב דנחירה בסימנים בעי. אבל לדידן דקיי"ל כר"ע מחבירו. ע"כ מוכרח דאפילו נחירה לא בעי. דאם לא כן היתר בהמה בבהמה בבן תשעה חי דנפק"ל בספרא דגם הוא בכלל היתר זה. היכי משכחת לה לדידי' במדבר. והרי היתר זה לא תלה הכתוב בביאתן לארץ וכמשכ"ל. ועפ"ז יש מקום לתרץ קצת ממה שהקשינו לעיל לדעת רבינו ישעי' ז"ל. ואע"ג דלבני נח דבנחירה סגי להו במיתה תליא מילתא. ואיכא למ"ד בסוגיא דפ"ב דחולין (ל"ג ע"א) דאפילו מפרכסת כאמה"ח היא ואסורה להם. אלא דלרוב הפוסקים קיי"ל דשריא. משום דליכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור. וא"כ ה"ה לבן פקועה דאסור לבני נח למ"ד התם במפרכסת. דאסורה להם. וממילא מבואר עפ"ז לכאורה דלר"ע בישראל במדבר דהותר להם בשר נחירה. כיון דלדידהו נמי במיתה תליא מילתא. אית לן למימר דלא הותר להם בן פקועה כלל לכ"ע. דאפילו למ"ד דשרי לב"נ היינו משום מי איכא מידי וכו'. וזה לא שייך בישראל כמבואר. אבל ע"כ זה ליתא. דהא בישראל בהדיא גלי קרא בהמה בבהמה אותה תאכלו להתיר בן פקועה אפילו בן תשעה חי לרבנן. וגם דור המדבר בכלל כמשכ"ל. וא"כ לפי מאי דקיי"ל כר"ע שפיר מוכח לכאורה דלדינא אפילו לרבינו ישעי' אין בן פקועה צריך אפילו נחירה בסימנים. אלא שיש מקום לדחות דאפשר לומר דלר"ע ס"ל כר"מ דבן פקועה בן תשעה חי טעון שחיטה. וא"כ לא מוכח מידי מדר"ע. וכיון דלרבי ישמעאל מוכרח ע"כ דבן פקועה אינו ניתר לאכילה בלא נחירה בסימנים להסוברין דבני נח לא הותר להם אכילת בשר בלא נחירה בסימנים. וכמו שנתבאר. ממילא מתבאר דהכי קיי"ל לדינא. וכדברי רבינו ישעי' ז"ל ואכמ"ל בזה יותר:

ועדיין יש מקום עיון בזה דלפי הפסיקתא דאיסור נבלה נאמרה לבני נח ונפק"ל מדכתיב כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה פרט לנבלה. ובודאי כל בעלי חיים בכלל זה. ואפי' דגים וחגבים. דכל רמש סתמא כתיב והכל בכלל. וכן כתב בהדיא הרמב"ן ז"ל (פרשת נח) בהך קרא עיי"ש. וא"כ נהי דממצות שחיטה שנאמרה לישראל בסיני אימעיטו דגים וחגבים. כמבואר בפ"ב דחולין (כ"ז ע"ב) וברמב"ם (פ"א מהלכות שחיטה ה"ג) עיי"ש ובמש"כ בכ"מ שם. מ"מ לענין איסור נבלה ומצות נחירה בסימנים מנ"ל דאימעיטו. ובודאי אית לן למימר דכדקיימו קיימו באיסורן הראשון שלפני הדבור. דאפילו אם נימא דהו"ל כמצוה שנאמרה ולא נשנית. הא כל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח. וא"כ עכ"פ בישראל עדיין נוהג איסור זה כדמעיקרא. וכ"ש שאין זו מצוה שלא נשנית בסיני. שהרי איסור נבלה נשנה בסיני. וא"כ לזה ולזה נאמרה. וא"כ יהא איסור נבלה נוהג בדגים וחגבים גם האידנא. והוא דבר מתמיה מאוד ולא יתכן כלל. ולא אישתמיט מאן דלימא הכי. מיהו בדגים אפשר לומר ע"פ מאי דאמרינן (פ"ב דחולין כ"ז ע"ב) דגים דלאו בני שחיטה נינהו נפק"ל מדכתיב הצאן והבקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם. באסיפה בעלמא עיי"ש. וא"כ הרי מהאי קרא גופא שמעינן נמי דאפילו נחירה לא צריכי. דלא בעו טפי מאסיפה כלום. אלא דלכאורה יש לגמגם בזה. דהא פרכינן התם עלה אלא מעתה גבי שליו דכתיב ויאספו את השליו. הכי נמי דלאו בשחיטה. והא אמרת לפטרו (לעוף) בלא כלום אי אפשר שכבר הוקש לבהמה. ומשני התם לא כתיבא אסיפה במקום שחיטה דאחריני. הכא כתיבא אסיפה במקום שחיטה דאחריני עיי"ש. ופירש"י וז"ל הכא כתיבא אסיפה דידהו אצל שחיטה דבהמה. ומדשני בדיבורי' וכתב בהו אסיפה. ש"מ דוקא הוא עכ"ל עיי"ש. ומשמע מזה דמלשון אסיפה לבד אין הכרח לומר דממעט שחיטה דלא צריכא. אלא מדשני קרא בלישני' וכתב בההוא קרא גופי' בבהמה שחיטה ובדגים אסיפה. משמע לן מזה דדגים לא צריכי שחיטה. וא"כ אין לנו הכרח מזה אלא דבדגים לא הצריך הכתוב שחיטה כמו בבהמה. מדלא כייל להו קרא לבהמה ודגים כחדא וכתב הצאן והבקר וכל דגי הים ישחט להם. אבל אכתי אפשר לומר דאע"ג דשחיטה ודאי לא צריכי דגים כבהמה. ולהכי לא כייל להו קרא עם בהמה כחדא בחד לישנא דשחיטה. מ"מ נחירה מיהת צריכי ובלא"ה לא מישתרו באכילה מטעם שביארנו:

איברא דלרבי עקיבא דס"ל דבמדבר הותר להם בשר נחירה אפשר לומר דמוכח שפיר דבדגים אפילו נחירה לא בעינן. ע"פ מאי דפרכינן עלי' (פ"ק דחולין י"ז ע"א) מדכתיב הצאן והבקר ישחט להם. ומשני נתירתן זו היא שחיטתן עיי"ש. והשתא לפ"ז כיון דשחיטה דהך קרא היינו נחירה. ממילא מבואר מדלא כיילינהו קרא לדגים עם בהמה דההוא קרא גופי' בחד לישנא. שמעינן נמי שפיר דאפילו נחירה לא צריכי. ונשתנה דין הדגים ג"כ ממה שהיה דינם קודם מתן תורה בבני נח. אבל אכתי אליבא דרבי ישמעאל דאמר התם דשחיטה דההוא קרא שחיטה ממש היא. שלא הותר להם בשר נחירה אפילו במדבר. קושיא זו במקומה עומדת. אלא דגם לזה אפשר קצת לומר עפמש"כ הרמב"ם ז"ל (פ"א מהלכות שחיטה שם) וז"ל דגים אינן צריכין שחיטה אלא אסיפתן היא המתרת אותן. הרי הוא אומר הצאן והבקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם. אסיפת דגים כשחיטת בקר וצאן וכו' עכ"ל עיי"ש. משמע מדבריו אלו דבהקישא הוא דילפינן לה. דאיתקישא אסיפה דדגים לשחיטה דבהמה בההוא קרא. לומר מה שחיטה מתרת בבקר וצאן אף אסיפה מתרת בדגים. וא"כ מתבאר מזה דס"ל להרמב"ם ז"ל דלשון אסיפה מצד עצמו לא משמע למעוטי שחיטה. אם לא מצד ההיקש לשחיטה. שכמו דשחיטה לחודה מתרת בצאן ובבקר ולא צריך שום דבר יותר. אף אסיפה בדגים מתרת לבדה ואין צריך שום דבר יותר. ולפ"ז ממילא מבואר דאפילו אליבא דרבי ישמעאל שפיר שמעינן מההוא קרא דלא בעינן בדגים שום דבר אחר זולת אסיפתן. דאסיפתן בלבד היא שמתירתן לאכילה:

הן אמת דעיקר דברי הרמב"ם ז"ל אלו צ"ע אצלי מדאמרינן (פרק אלו טרפות ס"ז ע"ב) דרני דבשרא אסירי דכוורי שריין וכו' א"ל ר"מ ברי' דר"א לרבינא מאי שנא מהא דתניא ואת נבלתם תשקצון לרבות את הדרנים שבבהמה. א"ל הכי השתא בהמה בשחיטה הוא דמישתריא והני מדלא קא מהניא להו שחיטה באיסורייהו קיימו אבל דגים באסיפה בעלמא מישתרו. והני כי קא גבלן בהיתירא קא גבלן עיי"ש. והשתא להרמב"ם ז"ל דאסיפה דדגים איתקישא לשחיטה דבהמה. וא"כ הו"ל הכשר אסיפה לדגים ממש כהכשר שחיטה לבהמה. וכמש"כ הרמב"ם בהדיא דאסיפתן היא המתרת אותן. וא"כ קודם אסיפתן הו"ל דגים כבהמה קודם שחיטתה. וכמו דבהמה בשחיטה הוא דמשתריא. הכי נמי דגים באסיפתן הוא דמשתריין. וכי קא גבלן באיסורא קא גבלן. ומש"כ הרמב"ם ז"ל שם לפיכך אם מתו מאיליהן בתוך המים מותרין עיי"ש. כוונתו דכיון דשריותא דידהו היא באסיפה. אין מקום לחלק בין אסיפה מחיים לאסיפה שלאחר מיתה. דדוקא בשחיטה בעינן דוקא מחיים. משום דלאחר מיתה לאו שחיטה היא כלל. דמחתך בשר בעלמא הוא. משא"כ אסיפה דשייכא לאחר מיתה כמו מחיים. וכיון דגלי קרא בהו דאסיפתן היא מתירתן. לא שנא בין מחיים בין לאחר מיתתן. וזהו שכתב הרמב"ם ז"ל לפיכך אם מתו וכו'. וא"כ דבריו תמוהים מסוגיא דהתם. וראיתי בכ"מ שם שכתב על דברי הרמב"ם אלו וז"ל וא"ת נימא דבעו אסיפה בעודם בחיים. וי"ל שאילו היה אפשר לומר כן אין הכי נמי. אבל כיון דאי אפשר לאכלם בלא אסיפה. שאפילו קלטן בפיו ולא אספן בידו. מ"מ בעת שהם בפיו נאספים הם. א"כ אינו דבר מיוחד דמזהיר עלי' קרא עכ"ל עיי"ש. ודבריו תמוהים אצלי שהרי מ"מ שפיר איכא נפק"מ בהכי לענין היתר הדרנים. דכיון דאסיפה היא המתרת בדגים. הו"ל כדרנים דבהמה דאסירי משום דכי קא גבלן באיסורא קא גבלן. וגם עיקר דבריו אינם מובנים אצלי כלל דמה בכך שאי אפשר לאכלן בלא אסיפה. אטו משום זה ליכא למימר דבעינן שתהא אסיפתן מחיים כמו בשחיטה דבהמה. ולאפוקי אסיפה דלאחר מיתתן שלא תתיר אותן. ולכן דבריו אלו צ"ע אצלי כעת. ועיקר קושייתו בלא"ה לק"מ כמו שביארנו דס"ל להרמב"ם ז"ל דבאסיפה לא שייך לחלק בין מחיים לאחר מיתה וכמו שמתבאר להדיא מלשון הרמב"ם ז"ל. ומ"מ עיקר דברי הרמב"ם ז"ל תמוהים אצלי מסוגיא דהתם. דע"כ מוכרח מהתם דאסיפה אינה הכשר ותיקון להיתר אכילת הדגים. אלא מלשון אסיפה דכתיב במקום שחיטה משמע למעוטי דגים דלא צריכי שום הכשר ותקון ומותרים באכילה בלא כלום. וכדמשמע מלישנא דתלמודא. ומלשון כל שאר הראשונים ז"ל שם. וא"כ הדרא קושיא לדוכתה דאם איתא דקודם מתן תורה לא אישתרו בלא נחירה בסימנים. א"כ גם בתר הכי במתן תורה מנ"ל שהותרו לגמרי. ודילמא לא מיעטינהו קרא אלא משחיטה דבהמה. אבל לענין נחירה באיסורייהו דמעיקרא קיימי. כמו שהיו קודם מתן תורה. אלא דלזה אפשר לומר דמאי דמחלקינן בין אסיפה דכתיבא במקום שחיטה דאחריני לאסיפה דלא כתיבא במקום שחיטה דאחריני. היינו משום דמלשון אסיפה דלא כתיבא במקום שחיטה דאחריני ליכא שום משמעות כלל לומר דמישתרו לאכילה בלא שום הכשר ותקון כלל. כיון דלא מיירי קרא בהכי כלל. דלא מיירי אלא באסיפתן בעלמא שמאסף אותן להכניסם לביתו. אבל לשון אסיפה דכתיב במקום שחיטה דאחריני. כיון דשחיטה אינה אלא תקון והכשר הבשר לאכילה. וא"כ מיירי ההוא קרא בהכשר ותקון הבשר לאכילה. אמאי נקט בדגים לשון אסיפה בעלמא. ולא נקט גם בהו תקונם והכשרם לאכילה. משמע מזה דבאמת אין דגים צריכין שום הכשר ותקון כלל ומותרים באכילה כמו שהם. וא"כ ע"כ מוכח דאין צריכין אפי' נחירה שהיתה נוהגת בהן קודם מתן תורה. אבל ודאי לבני נח נאסרו בלא נחירה:

אמנם עדיין צריך תלמוד בחגבים. והנה הרמב"ם ז"ל שם כתב דחגבים לא צריכי שחיטה מדכתיב אסף החסיל. דמשמע דבאסיפה בעלמא לבדה סגי להו עיי"ש. והשיג עליו הרשב"א ז"ל בתורת הבית הארוך (בית שני ריש שער חמשי) ובתשובותיו (ח"א סי' שס"ד) דהא ליכא למילף אלא מאסיפה דכתיבא גבי שחיטה דאחריני. והרי אסיפה דהתם לא כתיבא גבי שחיטה דאחריני וכבר נדחקו הכ"מ ושאר אחרונים ז"ל ליישב דברי הרמב"ם ז"ל. אבל הבה"ג (סוף הלכות שחיטת חולין) הביאוהו רש"י ז"ל (סו"פ אלו טרפות ס"ו ע"א) ושאר ראשונים ז"ל. כתב דנפק"ל מדכתיב זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש חיה הרומשת במים וכל נפש השורצת על הארץ ודרשינן בספרא זאת תורת הבהמה כמשמעה. והעוף כמשמעו. וכל נפש חיה הרומשת במים אלו דגים. וכל נפש השורצת על הארץ אלו חגבים. ומדהזכיר חגבים אחר דגים. ש"מ דינן כדגים עיי"ש. וגם על זה כתב הרשב"א ז"ל שם שאין זו אלא כעין אסמכתא בעלמא עיי"ש. וכתב עוד שם וז"ל ולי נראה משום דלא כתיבא בהו שחיטה. וכל דלא אסרה תורה בהדיא בלא שחיטה. הרי הוא בכלל היתר והא דשיילינן התם דגים גופייהו מנ"ל. היינו משום דכתיבי גבי צאן ובקר. וחיה דבעי שחיטה משום דאיתקישא לפסולי המוקדשין. ועוף נמי למ"ד יש שחיטה לעוף מה"ת. היינו משום דכתיב זאת תורת הבהמה והעוף. אבל חגבים מנא תיתי עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז קשה טובא בחגבים מיהת. אם איתא דמקודם מתן תורה היה נוהג איסור נבלה ואפילו בדגים וחגבים. ולא הותרו לאכול אלא ע"י נחירה. הדבר קשה טובא נהי דחגבים אינם בכלל תורת שחיטה. כיון דלא אשכחן בהו שחיטה בקרא. מ"מ אכתי מנ"ל להתירן בלא נחירה מיהת. דהא ודאי כל כמה דלא אשכחן בהו מיעוטא בקרא אית לן למימר דבאיסורייהו דמעיקרא קיימי. ואין לנו להתיר אכילתן אלא ע"י נחירה בסימנים. אבל אם מתו או נהרגו בענין אחר אסורים:

מעתה עפ"ז נראה ברור אצלי דזהו באמת טעמו של רבינו הגאון ז"ל ומקורו במה שפסק דחגבים מתים אסורין. שלא יכלו הבאים אחריו לירד לסוף דעתו בזה. אבל ע"פ מה שביארנו טעמו ברור ונכון. ודלה מים מבורות עמוקים. דס"ל ג"כ דנבלה בכל בעלי חיים נאסרה לבני נח. וכדדריש בפסיקתא זוטרתא מדכתיב כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה. פרט לנבלה. וא"כ לא הותרה להם אכילתן אלא ע"י נתירה בסימנים. ועפ"ז ממילא מתבאר דחגבים אפילו לדידן אתר שניתנה תורה ונצטוינו על הלכות שחיטה בבהמה חיה ועוף. והותרו דגים בלא שום הכשר ותקון כלל כמו שהם. מ"מ כיון דמאי דאמרינן דחגבים לא צריכי שחיטה. היינו רק משום דלא אשכחן אצלם בקרא שחיטה בשום דוכתא. וכמו שביאר הרשב"א ז"ל שהבאתי. א"כ אין לנו עפ"ז אלא לומר שאין צריכין שחיטה. והלכות שחיטה הוא שאינן נוהגות בהן. אבל מ"מ לענין איסור נבלה שהיה נוהג בהם מקודם מתן תורה. ודאי אית לן למימר דבאיסורייהו דמעיקרא קיימי. כל כמה דלא אשכחן בהדיא גילוי בקרא שיצאו בסיני מכלל איסור זה להיתר. וא"כ כי היכי דשחיטה לא צריכי מטעם שלא גילה לנו הכתוב שהם בכלל תורת שחיטה. הכי נמי איסור נבלה נוהג בהם מהאי טעמא גופא שלא גילה לנו הכתוב שיצאו מכלל איסור דמעיקרא להיתר כדגים. ואין לנו להתירן אלא כשמצאן חיים והמיתן בנחירה כהלכתן. אבל מתים אסורין. ולפ"ז מה שתמה רבינו האי גאון ז"ל בתשובתו וכתב וז"ל ומ"ד מתים אסורין אטו לשחיטה. מצריך להו או לחניקה בידי ישראל וכו' עכ"ל. ודאי אמת הוא דגם לרבינו הגאון ז"ל לא צריכי שחיטה. אבל מ"מ חניקה לא מהני להו. ובנחירה בסימנים הוא דמישתרו. כמו קודם מ"ת אצל בני נח. וגם לא צריכה שתהיה בידי ישראל. דזהו רק מהלכות שחיטה שנאמרו בסיני שאין החגבים בכללן. אלא גם בידי בני נח שפיר דמי. וממילא מתבאר דהראיה שהביאו השואלים בתשובה לרבינו האי גאון ז"ל מדתנן (סופ"ב דע"ז) חגבים הבאים מן הסלילה אסורין מן ההפתק מותרין. אינה ראיה מכרעת נגד דעת רבינו הגאון ז"ל כלל. דאפשר שהיה ידוע להם דאותן חגבים של הפתק ואוצר היו נוהגים הנכרים להמיתן בנחירה. אבל המתים מעצמן לא היו רגילים לשום אותן בהפתק ואוצר. כמו שהיה ידוע להם דשם אין רגילין לזלף עליהן יין כמו בסלילה. ולכך אמרו שמותרים. וגם מה שהביאו ראי' מדתנן בשבת (סו"פ ר"ע) ר"י אומר אף המוציא חגב חי טמא. ומפרשינן התם בגמרא טעמא דת"ק שפוטר משום דלא חזי ליתנו לתינוק לשחק בו. משום דדילמא מאית ואכיל לי'. מכלל דחגב טהור אי מאית שרי עיי"ש. וראיה זו וגם ראיה ראשונה הביאו גם התוס' ושאר ראשונים ז"ל (סו"פ אלו טרפות) עיי"ש. אבל ע"פ מה שביארנו גם זו אינה ראיה לפי מאי דמבואר בדברי הרשב"א ז"ל (סו"פ אלו טרפות שם) דגירסתו שם דילמא מאית ליה ואכיל לי' עיי"ש. ומשמע לפי גירסא זו דלא חיישינן שימות מאליו אלא שהתינוק ימיתנו. כדרך התינוקות. וכן משמע בלא"ה דהא סתם בר פלוגתי' דר"י היינו ר"מ. ור"מ הא לא חייש למיתה בעלמא כמבואר בכמה דוכתי. ואפילו למאן דחייש למיתה כבר כתב הרשב"א ז"ל (רפ"ק דנדרים) דחששא מדרבנן בעלמא הוא עיי"ש. וא"כ לענין למיתבי' לתינוק הו"ל כאיסור דדבריהם בעלמא דשרי לפמש"כ הרשב"א ז"ל (ביבמות סו"פ חרש) עיי"ש. ולפ"ז נראה דחגב טהור אע"ג דבלא נחירה לא מישתרי. מ"מ כיון דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו. אלא דהכא הו"ל כמספי ליה בידים. משום דאיסורו ברור ואורחי' דתינוק בכך. והיינו דוקא בחגב טמא. אבל בחגב טהור כיון דבנחירה שרי. ונחירה דחגב מעשה כל דהוא הוי. דבצפרנים או בשנים בסימנים הו"ל נחירתו והכשרו בכך. ומסתמא אורחי' דתינוק בכך. ואפילו אם ימיתנו התינוק בענין אחר ויאכלנו לא איכפת לן בהכי. דעכ"פ שוב לא חשיב כמיספי' ליה בידים. דחששא בעלמא הוא. וליכא מקום קושיא משם לרבינו הגאון ז"ל. וגם הראי' שהביא הר"ב העיטור בשם רבינו נסים ז"ל מהתוספתא דתרומות דקתני אוכל אדם דגים וחגבים בין חיים בין מתים ואין חוששין עיי"ש. אינה מכרעת. דמלבד דכיון דעיקר מאי דאתי התם לאשמעינן אינו אלא מאי דמותר לאכלן חיים שאין איסור אבר מה"ח נוהג בהם. דכל שאי אתה מצווה על דמן אי אתה מצווה על אבריהם. וא"כ איכא למימר דמתים דקתני בחגבים היינו כשהומתו בנחירה דוקא. ודגים וחגבים כל חד כדיני' קאמר. בלא"ה לפי המבואר בתוס' (שבת סו"פ ר"ע צ' ע"ב) ובסמ"ג (עשין סוף עשה ס"ב) ובהגהות מיימוני (פ"א מהלכות שחיטה שם) שגירסתם בתוספתא שם אוכל אדם חגבים בין חיין בין שחוטין עיי"ש. ובודאי שחוטין לאו דוקא הוא. דשחיטה ודאי לכ"ע לא צריכי. אלא רצו לומר נחורין בסימנים או נשחטין ע"י נכרים והיא היא. וא"כ אדרבה משם ראיה לדעת רבינו הגאון ז"ל. וממילא מתבאר ג"כ דמה שהביאו הר"ב העיטור ז"ל שם. וכן התוס' ושאר ראשונים ז"ל (סו"פ אלו טרפות שם). ראי' מדתניא בברייתא (כריתות כ"א ע"ב) יצא דם דגים וחגבים שכולו היתר. ואמרינן התם עלה מאי כולו היתר דלא בעו שחיטה. וכיון דלאו בני שחיטה נינהו. בין מתים בין חיין מותרין. אינה ראיה כלל. כיון שכבר נתבאר דשחיטה ודאי גם לרבינו הגאון ז"ל לא צריכי:

אלא שראיתי להרשב"א ז"ל (בתורת הבית הארוך שם) שכתב וז"ל וחגבים כיצד וכו' ותניא בכריתות כל דם לא תאכלו שומע אני וכו' אוציא דם דגים וחגבים שכולו היתר. ופרישו התם מאי כולו היתר דלא בעו שחיטה. מדקאמר כולו היתר אלמא אפילו נחירה נמי לא בעי עכ"ל עיי"ש. משמע מדבריו שכבר הרגיש דמדקאמר דלא בעו שחיטה אכתי אין ראי' לומר שאפי' מתו מאיליהם מותרים. דאפשר דנחירה בסימנים מיהא צריכי. ובלא"ה אסירי. ולזה לא הוכיח ראייתו אלא מדקתני שכולו היתר. אלא דגם מזה אין שום ראיה כלל. דהרי התם אמרינן אמר מר יצא דם דגים וחגבים שכולו היתר מאי כולו היתר אילימא דחלבו מותר. הרי חיה דחלבה מותר ודמה אסור. ואלא משום דלית בהו איסור גיד הנשה. והרי עוף דלית בי' איסור גיד הנשה ודמו אסור. אלא מאי כולו היתר דלא בעי שחיטה עיי"ש. הרי דמשום היתר חלב לחוד או היתר גיד לחוד. הוה ס"ל דקרי ליה כולו היתר. א"כ גם למאי דמסיק דמשום דלא בעי שחיטה קרי ליה כולו היתר. שפיר איכא למימר דאע"ג דעכ"פ נחירה מיהא בעו שפיר קרי להו לחגבים כולו היתר משום דמיהת שחיטה לא בעו. גם אפשר לומר דמשום נחירה ליכא למימר דחשיב אין כולו היתר. משום דנחירה דבר קל היא כמשכ"ל. דבקל מצי לנחרה בכל דבר. והילכך גם קודם נחירה שם היתר עלה. ואינו אלא כמחתך בישרא לדיקולא כמשכ"ל:

אבל ראיתי להרשב"א ז"ל בתשובותיו (ח"א סי' שס"ד) שכתב שם וז"ל מדקאמר כולן היתר. משמע דאפילו נחירה לא בעו. דאם איתא. אין כולן היתר. וכי תימא דלעולם טעונין נחירה והא דקאמר שכולן היתר משום דנחירה לאו כלום היא. א"כ מאי קאמר. דהא איכא עוף שכולו היתר שאינו טעון שחיטה אלא נחירה למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת. ואפי' הכי דמו אסור. וכי תימא סוגיא דהתם כמ"ד יש שחיטה לעוף מה"ת. א"כ למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת דם חגבים אסור כדם עוף (כצ"ל עיי"ש). ואע"ג דאפשר ליה למעוטי' משום דלית בה טומאה חמורה. מ"מ למאי דנסיב ליה טעמא דכולו היתר הו"ל לאקשויי למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת הא איכא עוף שכולו היתר וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דהרשב"א ז"ל גופי' כבר הרגיש בזה. וביאר שאין לדחות כן. אלא דמ"מ לענ"ד אינני רואה מזה שום הכרח כלל. דאפשר שפיר לומר דהך ברייתא אתיא כמ"ד יש שחיטה לעוף מה"ת. אבל משום נחירה לא חשיב אין כולו היתר ואע"ג דבלא"ה הוה מצי שפיר למעוטי דם דגים וחגבים משום טעמא דלית בהו טומאה חמורה. וכדמיעט התם מהאי טעמא דם שרצים. מ"מ לרווחא דמילתא נקט בכל חד טעמא אחרינא בפ"ע. כיון דס"ל יש שחיטה לעוף מה"ת. ואפשר למעוטי דם דגים וחגבים מטעם חדש בפ"ע מלבד הטעם שאמר כבר בדם שרצים. אבל למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת נהי דלדידי' ליכא למעוטי דם דגים וחגבים מטעמא שכולו היתר. מ"מ שפיר איכא למעוטי' מההוא טעמא גופא האמור בדם שרצים. וכ"ש דאתי שפיר עפמש"כ הראב"ד ז"ל בפירושו לספרא (פ' צו סוף פ"י) דודאי הוה מצי למעוטי כולן משום צד דטומאה קלה וטומאה חמורה. ולא נקט אינך צדדים אלא משום דבעי לאשמעינן בכל חד במאי דליתנייהו. ובדגים וחגבים אתי לאשמעינן דלא בעו שחיטה עיי"ש בדבריו. וכוונתו בזה לתרץ קושית התוס' שם לעיל (כ' ע"ב ד"ה שיש בהן) בשם רבינו ברוך ז"ל עיי"ש. וא"כ אין מקום כלל להוכחת הרשב"א ז"ל. כיון דודאי עיקר דינא שפיר שמעינן כבר מטעמא דאמר לעיל בדם שרצים. והך טעמא דכולו היתר לא נקטי' אלא משום דאגב אורחי' בעי לאשמעינן דחגבים לא בעו שחיטה. וא"כ אדרבה איפכא משמע דשחיטה הוא דלא בעו. אבל נחירה בעו. ומש"כ הרשב"א ז"ל שם בתשובתו עוד לקמן וז"ל ומה שאמרו חגבים שכולן היתר ופרישנא משום דלא בעו שחיטה. לאו למימר דמשום הא בלחוד קרי להו כולן היתר. אלא משום שאין נוהג בהן לא איסור גיד כחיה. ולא איסור חלב כבהמה. ולא אפילו שחיטה ונחירה כעוף. והיינו דקרי ליה כולי' היתר. לומר שאין בו שום איסור וכו' עכ"ל עיי"ש. ואזיל לטעמי' דלהכי הוכיח מזה דחגבים אפי' נחירה לא צריכי. אבל לענ"ד מלישנא דתלמודא שם לא משמע הכי כלל וכמשכ"ל. דמדקאמר מאי כולו היתר אילימא דחלבו מותר הרי חיה דחלבה מותר ודמה אסור. ואלא משום דלית בהו איסור גיד הנשה והרי עוף וכו'. אלא מאי כולו היתר דלא בעו שחיטה. משמע ודאי דבחד מהנך צדדים הוה סגי. ולבתר דמשני ומסיק אלא מאי כולי' היתר דלא בעו שחיטה. תו לא צריך לאינך צדדים כלל:

ומלבד זה תמיהא לי לפי דבריו ז"ל הא אכתי איכא בהו איסור בל תשקצו. דמחיים אסורין באכילה מהאי טעמא. וא"כ אכתי אין כולן היתר. וכמבואר שם בסוגיא דשבת. ולפי המבואר בדברי הרמב"ם ז"ל (בסה"מ לאוין קע"ט) איסור לאו דאורייתא הוא. אלא שאין לוקין עליו. עיי"ש בדבריו. וכן כתב הרא"ם ז"ל (ביראים סי' קנ"א) ובסמ"ק (סי' פ') עיי"ש. וכן כתב הריטב"א ז"ל (מכות ט"ז ע"ב) בשם הרמ"ה ז"ל. ואע"ג שכתב הריטב"א שם שכל המפרשים לא ס"ל הכי. מ"מ נראה מדבריו דהיינו דוקא לענין שותה בקרנא דאומנא בלבד. ולא כל הענינים שוים בזה עיי"ש היטב. ועי' מש"כ בזה הר"ב תבואת שור (סי' י"ג סק"א) ואכמ"ל בזה. ועכ"פ להסוברין דאיסור דאורייתא הוא אכתי אין כולן היתר לפי דברי הרשב"א ז"ל. אלא ודאי ע"כ צריך לומר דמאי דמסיק שכונו היתר דלא בעו שחיטה. היינו בהך צד לחוד. ולא בעי למימר דשום איסור אין בו כמש"כ הרשב"א ז"ל. ולכן דבריו צ"ע אצלי. וא"כ גם מההיא סוגיא דכריתות אין שום סתירה לדעת רבינו הגאון ז"ל לפי מה שביארנו מקור דבריו וסברתו בזה. וכן מה שהוכיחו התוס' (בשבת שם) בשם רשב"א ז"ל מדאמרינן התם רב כהנא הוה קאים קמי' דרב והוה קא מעבר שושיבא אפומי'. א"ל שקלי' דלא לימרו מיכל קאכיל ליה וקא עבר משום בל תשקצו. ומדלא קאמר דלא לימרו דקאכיל ליה בלא שחיטה. משמע דחגב טהור אינו טעון שחיטה עיי"ש. אין משם ראיה אלא דשחיטה לא צריך. אבל אכתי שפיר אפשר לומר דנחירה מיהא צריך. וכיון דנחירה סגי בציפורן ובשן וכיו"ב. לא יחשדוהו שאוכלו בלא נחירה. כיון דדבר קל הוא מאוד לעשותו כמשכ"ל. אלא דכיון דעדיין הוה חי בההיא שעתא. יבואו לחשדו שאכלו קודם שמת. ועבר מיהת בבל תשקצו. אע"פ שנחרו כדינו. כיון דאכתי לא מת. ומה שהוכיחו עוד שם בסוף דבריהם וז"ל. ואפילו עוף הוה פטרינן ליה בלא כלום אי לאו דהוקש לבהמה. כדאמר בפרק השוחט עכ"ל עיי"ש. ורצו לומר דא"כ חגבים דליכא בהו היקישא. אית לן למיפטרינהו בלא כלום. הנה הוכחתם זו היא כהוכחת הרשב"א ז"ל שהבאתי לעיל שכל שלא אסרה תורה בהדיא בלא שחיטה. אית לן למימר שהוא בכלל היתר. אבל כבר ביארנו דהיינו דוקא לענין הלכות שחיטה בלבד. אבל לענין נחירה בסימנים אית לן למימר לאידך גיסא. דכל שלא גילה לנו הכתוב בהדיא דמותר בלא כלום. אין לנו להתירו בלא נחירה מיהת מטעם שנתבאר. וא"כ חגבים אע"ג דליכא בהו היקישא לחייבן בשחיטה. מ"מ אין להתירן מיהת בלא נחירה. וגם בעוף תמיהני מאוד היאך כתבו דאי לאו היקישא הוה פטרינן להו בלא כלום. דהרי הדבר פשוט דגם בלא הך היקישא אי אפשר למיפטרינהו בלא נחירה מיהת בסימנים. ואפילו למ"ד לקושטא דמילתא דאין שחיטה לעוף מן התורה. מ"מ מודה דנחירה בסימנים בעי. דהא להדיא מפורש בקרא דאיסור נבלה וטרפה נוהגין בו כבבהמה. וכמבואר בהדיא בסוגיא דפ"ב דחולין וכ"כ התוס' גופייהו (שם כ' ע"א) ד"ה לא אמרן עיי"ש. וכן כתבו שאר ראשונים ז"ל. ועכצ"ל דבלא כלום שכתבו התוס' לאו דוקא הוא. וא"כ אין ראייתם זו אלא לומר דאי לאו הך היקישא. וגם לא הוה גלי לן קרא שנוהגין בו איסור נבלה ואיסור טרפה הוה פטרינן ליה בלא כלום. וא"כ נשמע מינה לחגבים דליכא בהו היקישא וגם לא גלי לן בהו קרא דאיסור נבלה נוהג בהן אית לן למיפטרינהו בלא כלום. אבל כבר ביארנו דגם בחגבים כבר גלי קרא דאיסור נבלה נוהג בהן כבר מקודם מתן תורה מדכתיב כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה פרט לנבלה. וכל כמה דלא גלי לן קרא בהו להוציאן מכלל איסור זה ממתן תורה ואילך. ע"כ אית לן למימר דבאיסורייהו דמעיקרא קיימי גם לאחר מתן תורה כמו שנתבאר *):

ועדיין נשאר לנו לבאר מה שהביאו התוס' בחולין שם ושאר ראשונים ז"ל ראיה מדאמרינן (פ"ב דע"ז ל"ח ע"א) אמר רב ברונא אמר רב נכרי שהצית את האור באגם כל החגבים שבאגם אסורים. ופרכינן עלה היכי דמי אילימא דלא ידע הי טהור והי טמא. מאי איריא נכרי אפילו ישראל נמי. אלא משום בישולי נכרים. כי האי גוונא מי אסור וכו' לגלויי אגמא קא מכוון. ומשני לעולם דלא ידע הי טהור והי טמא. ומעשה שהיה בנכרי הוה עיי"ש. ומשמע מזה דאם הוה ידע הי טהור הוה שרי. ולשחיטה לא חיישינן. וכ"כ בפירש"י ובתוס' שם עיי"ש. וזו ודאי לכאורה ראיה מוכרחת דבחגבים אפילו נחירה בסימנים לא בעינן. דהא בשמתו ונצלו ע"י הצתת האור באגם עסקינן. דהא בעינן למימר דאיסורן הוי משום בשולי נכרים. ומ"מ מסיק דאם היה ידוע הי טהור והי טמא. היו מותרים באכילה. אע"פ שלא היתה להם אפילו היתר נחירה. אלמא דחגבים אפילו נחירה לא צריכי. והיא קושיא גדולה ועצומה מאוד לכאורה לדעת רבינו הגאון ז"ל:

ולפום ריהטא היה נראה לי משום זה לנטות הצדה מכל מה שבארנו בזה לעיל. ולומר דבאמת גם לדעת רבינו הגאון ז"ל חגבים אינם צריכין שום הכשר כלל. לא שחיטה ולא נחירה. ובין חיים בין מתים מאיליהם מותרים. ומש"כ דחגבים מתים אסורים. יש לזה כוונה אחרת לגמרי. ומקורו הוא מההיא סוגיא דע"ז שם. וזה ע"פ מה שיש לי מקום עיון בזה על רוב הפוסקים וגם הטור שהשמיטו לגמרי ולא הביאו להלכה הך מימרא דרב ברונא א"ר כלל. וגם מרן בשו"ע השמיטה. ואף הרי"ף והרא"ש ז"ל שהביאוה שם במקומה. מכל מקום מתבאר מדבריהם שלא הביאוה אלא משום דין בישולי נכרים שיש ללמוד משקלא וטריא דתלמודא התם. דפריך משום בישולי נכרים כהאי גוונא מי אסור. אבל לא משום עיקר דינא דר"ב אמר רב עיי"ש בדבריהם. ומטעם זה השמיט בקיצור פסקי הרא"ש (סופ"ב דע"ז סי' ל') ג"כ עיקר דינא דר"ב אמר רב. ולא הביא אלא מה שנלמד משקלא וטריא דתלמודא התם דאין חגבים טעונין שחיטה. ושאין בה משום בישולי נכרים. וז"ל שם נכרי שהצית האור באגם כל החגבים הטהורים שבו מותרים בין חיין בין שחוטין. שאינם טעונין שחיטה ואין בהן משום בישולי נכרים. כיון שלא כוון לבשלם. אבל אם בא לבשלם אסורים עכ"ל עיי"ש. הרי דעיקר דינא דר"ב א"ר לחומרא דכל החגבים שבאגם אסורים משום דלא ידע הי טהור והי טמא. השמיט. ובודאי שכן נראה ג"כ כוונת הרי"ף והרא"ש ז"ל שם כדכתיבנא. ונראה ברור שטעמם בזה משום דכיון דמיירי בדלא ידע הי טהור והי טמא. מילתא דפשיטא היא דספיקא דאורייתא לחומרא. ולא איצטריך להביאה וזה הוא ג"כ טעמו של הרמב"ם ז"ל ושאר הפוסקים שהשמיטוה. אלא דלפ"ז הדבר קשה בעיקר מימרא דר"ב א"ר מאי קמ"ל דאסור. פשיטא כיון דלא ידע הי טהור והי טמא. אטו עד השתא לא שמענו דספיקא דאורייתא לחומרא. ועד דפריך מאי איריא נכרי אפילו ישראל נמי. הו"ל למיפרך דעדיפא מינה טפי. דאי בדלא ידע הי טהור והי טמא פשיטא דאסורים. ומאי קמ"ל. וכ"ש דקשה למסקנא דמסיק לעולם דלא ידע הי טהור והי טמא. ומעשה שהיה בנכרי היה. וא"כ עיקר מילתא מאי קמ"ל בה:

ולכן היה נראה לומר בזה ע"פ מאי דמבואר בדברי התוס' (בחולין שם) ובחי' הרשב"א ז"ל שם. ובתורת הבית הארוך (בית שלשי שער ז') ובפסקי הרא"ש ז"ל (פ"ב דע"ז שם) ובחולין (פרק אלו טרפות סי' ס"ו) ומדברי הר"ן שם וכן מתבאר מדברי הר"א אב"ד ז"ל (באשכול ח"ג סי' א') ומדברי רבינו ירוחם ז"ל (נתיב ט"ו אות כ"ד) שהיתה גירסתם בסוגיא דע"ז שם מאי טעמא אילימא משום דלא ידיע הי טהור וכו' עיי"ש בדבריהם. ולא כגירסא שלפנינו דגרסינן היכי דמי אילימא דלא ידיע וכו'. דמלשון זה משמע דאוקימתא דגמרא היא. דמוקי למימרא. דרב דבכהאי גוונא מיירי. אבל לגירסתם דגרסי מאי טעמא אילימא משום דלא ידיע וכו'. משמע ודאי דאורחא דמילתא הכי הוא. דמסתמא לאחר מיתתן אי אפשר להכיר בהן הי טהור והי טמא. אלא דוקא מחיים. ולפ"ז אתי שפיר דטובא קמ"ל רב. שכל החגבים שבאגם. אפילו אותן שכמדומה לו שמכיר בהן שהן טהורים. מ"מ אסורין. מהאי טעמא דלאחר מיתתן מסתמא אינו מכיר בהן היטב בסימניהם הי טהור והי טמא. ובהכי ניחא לי שפיר דברי השאילתות (דברים שאילתא קמ"א) ובה"ג (סוף הלכות טרפות) ובספר הפרדס הגדול לתלמידי רש"י ז"ל (סוף סי' רנ"א). שסתמו וכתבו מימרא דרב ברונא אמר רב בלבד כמו שהיא. נכרי שהצית האור באגם כל החגבים שבאגם אסורים עיי"ש. ותו לא מידי. ולא הביאו אוקימתא דגמרא עלה דמוקמינן לה דוקא בדלא ידע הי טהור והי טמא. והדבר תמוה טובא לכאורה. אבל לפי מה שנתבאר ניחא שפיר. דהדבר מבואר שגם גירסתם היתה שם כגירסת התוס' והרשב"א ז"ל וסייעתם. ולפי גירסא זו אין זה אוקימתא כלל. אלא אורחא דמילתא הכי הוא מסתמא. שלאחר מיתתן אינם ניכרין הי מינייהו טהור והי טמא. וטעמא דר"ב א"ר הוא דמפרשינן. דמשום הכי קאמר שכל החגבים שבאגם אסורין אפילו אותן שנראין לו שהן טהורין. משום דלאחר מיתתן לא ידיע הי טהור והי טמא. וכן מבואר בהדיא באגודה (פ"ב דע"ז סוף סי' כ"ט) שכתב וז"ל עכו"ם שהצית האור באגם כל החגבים אסורים דלא ידיע הי טהור והי טמא עכ"ל עיי"ש. הן אמת דאכתי קשה מה שכתבו דין זה בנכרי. והרי בגמרא שם אמרינן דה"ה בישראל נמי. אלא דרב נקט נכרי רק משום דמעשה שהיה בנכרי היה. וא"כ לא הו"ל למינקט דין זה אלא סתמא. דהוה משמע בין נכרי בין ישראל. ומיהו אפשר לומר דס"ל דמאי דקאמר מעשה שהיה. בנכרי היה. אין פירושו דכך הוה עובדא. דודאי מלישנא דר"ב א"ר לא משמע הכי כלל. אלא כלומר מעשה כזו מסתמא בנכרי נעשה. משום דישראל כיון דבתר הכי לא ידיע הי טהור והי טמא. לא יעשה כן. כדי שלא יאסרו עליו גם החגבים הטהורים. ולא דיבר רב אלא בהווה. והילכך שפיר נקטו הך מימרא דר"ב א"ר כמו שהיא. והשתא א"כ טובא אשמעינן רב בזה. אלא דא"כ הדרא קושיא לדוכתא על הפוסקים שהשמיטוה. ומיהו על הרי"ף והרא"ש לא יקשה כ"כ. דאפשר לדחוק ולומר דבאמת כוונתם להביא הך מימרא דרב גם משום דין זה. ולא משום דין בישולי נכרים לחוד. אף דלא משמע הכי מדבריהם. אלא דלפ"ז צריך להגיה גם בדברי הרי"ף כגירסת הרא"ש ז"ל שם. ובודאי הכי משמע מדברי הרא"ש. שהרי ידוע דרכו להעתיק תמיד לשון הרי"ף ז"ל כמו שהוא. וא"כ ודאי כן היה כתוב לפניו גם בדברי הרי"ף ז"ל שם. והר"ב הטורים בקיצור פסקי הרא"ש שם שלא הבין כן בכוונת הרא"ש ז"ל. אפשר לומר דהיינו משום שכבר כתב הרא"ש (פרק אלו טרפות סי' ס"ו) דהאידנא אין אנו בקיאין בכל סימני חגבים טהורים עיי"ש. וידוע דרכן של הרא"ש והטור שלא להביא הלכות כאילו דלא שכיחי גבן האידנא וגם להרמב"ם ז"ל שהשמיטה. אע"פ שאין דרכו בכך. מ"מ י"ל שהיתה גירסתו שם כגירסא שלפנינו. וא"כ גם לאחר מיתתן אפשר להכיר הי טהור והי טמא. אלא דמילתא דר"ב א"ר מוקמינן לה בהאי גוונא שלא אפשר להכיר. וא"כ מילתא דפשיטא היא ולא איצטריך לאשמעינן. ורב גופי' אפשר דלא אמרה אלא משום צורך מעשה שאירע כך. וזהו בכלל מה שאמרו מעשה שהיה בנכרי היה. כלומר דלא אתי לאשמעינן מידי. אלא דעובדא הכי הוה ואיתשל עלה. והשיב כן. ואף דודאי הוא דחוק טובא. מ"מ כן צ"ל בדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו. ואכמ"ל בזה יותר:

ומעתה עפ"ז היה נראה לי לפום ריהטא לחומר הנושא לומר דגם מש"כ רבינו הגאון ז"ל דחגבים מתים אסורין. היינו רק כשמצאן כבר כשהיו מתים. ומשום דבמיתתן אי אפשר להכירן אם הן טהורים או טמאים. וכמתבאר מסוגיא דע"ז שם לפי גירסת התוס' והרשב"א ז"ל וסייעתם. וכמו שביארנו. אבל כשהיו בידו מחיים ומכיר בהן שהן טהורים אע"פ שמתו מאיליהן מותרין הן גם לרבינו הגאון ז"ל. ועפ"ז נסתלקו כל מה שתמהו כל הראשונים ז"ל על דבריו בזה. ומקורו מבואר מסוגיא ערוכה דע"ז שם. ומתניתין דחגבין מן ההפתק מותרין. אפשר לומר דמיירי בדקים לן שלא היו בידם אלא מיני חגבים טהורין בלבד. או בדוכתא דלא שכיחי חגבים אחרים. וכל עיקרה לא אתיא מתניתין דהתם לאשמעינן אלא דבהפתק לית לן למיחש שמא זילפו עליהן יין. כדרכן באותן הבאין מן הסלילה. אבל בהיתר אכילת החגבים לא מיירי התם כלל כמבואר שם עיי"ש. ואין שום מקום סתירה משם לדעת רבינו הגאון ז"ל כלל:

אמנם לאחר העיון נראה דאין זה נכון. והעיקר בזה אינו אלא כמו שביארנו לעיל. דמסוגיא דע"ז שם אפילו לפי גירסת התוס' והרא"ש והרשב"א ז"ל וסייעתם. ליכא למשמע דחגבים לאחר מיתתן אין סימני טהרתן ניכרים. אלא דומיא דהתם שנחרכו באש דודאי בענין זה משתנים הרבה במראיתם ובתוארם. אבל כשמתו מאיליהם וכיו"ב. ידוע שאין משתנים כ"כ. ולא יתכן לומר שאי אפשר להכיר בהן ולהבדיל בין חגב טהור לטמא. והרי מתשובת רבינו האי גאון ז"ל שהבאתי לעיל ומדברי שאר ראשונים ז"ל מתבאר בהדיא דרבינו הגאון אסרן אפילו כשמתו מאיליהם. ודבר זה לא שמענו מההיא סוגיא דהתם. ולכן אין לנו בטעמו ומקורו של רבינו הגאון ז"ל בזה אלא כמו שביארנו לעיל. ומה שהקשו הראשונים ז"ל מסוגיא דע"ז שם. נראה עפמש"כ בקצור פסקי הרא"ש שם וז"ל. נכרי שהצית את האגם באור כל החגבים הטהורים שבו מותרים בין חיין בין שחוטין. שאינם טעונין שחיטה וכו' עכ"ל עיי"ש. מתבאר מדבריו אלו דמשמע ליה דאורחא דמילתא שיהיו באגם גם חגבים שחוטים. ומאי דקאמר רב כל החגבים שבאגם אסורים. היינו לומר דבין החיים שהיו בו ובין השחוטים אסורים. ומדמפרשינן טעמי' משום דלא ידיע הי טמא והי טהור. מוכיח מזה שאם ידוע שלא היו שם אלא טהורים. או שהוכרו עכשיו איזה מהם טהורים. הרי הם מותרים. ומפרש טעמא משום שאין צריכין שחיטה. וגם לא מיתסרי משום בישולי נכרים. והילכך אף החיים שנצלו מותרים. ומעתה לפ"ז נראה דלדעת רבינו הגאון ז"ל ג"כ יש לפרש לאידך גיסא. דמאי דקאמר רב כל החגבים שבאגם אסורים. ומפרשינן בגמרא טעמי' משום דלא ידיע הי טהור והי טמא. היינו לומר שכל החגבים אסורים בין החיים ובין השחוטים. שהחיים אסורים מתרי טעמי. חדא שאין ידוע הי טהור והי טמא. ועוד שלא הותרו קודם צלייתן לא בשחיטה ולא בנחירה. והשחוטים אסורים מטעמא דלא ידיע הי טהור והי טמא בלבד. ולפי מאי דהוה בעי התם לומר דטעמא דרב הוא משום בישולי נכרים. לא איצטריך להך טעמא אלא לשחוטים בלבד. דהנך שהיו חיים אסורים בלא"ה משום דחגבים לא מישתרו מיהת בלא נחירה בסימנים. ובהכי ניחא מאי דקאמר רב אסורים סתם. דמשמע ודאי שמתורת ודאי אסורים. וכמש"כ התוס' (פ"ק דע"ז ה' ע"ב) ד"ה מנין וכו' שמלשון אסור יש לדקדק שהוא איסור גמור עיי"ש. והא כיון דמסקינן דטעמא דרב הוא משום דלא ידיע הי טהור והי טמא אין איסורן אלא משום ספק. אבל לפמש"כ ניחא שפיר. דמשום חגבים חיים נקט לשון אסורים סתם. משום דאותן שהיו חיים מלבד מה שאסורים מספק שמא טמאים הם אסורים ג"כ מתורת ודאי. משום דאפילו טהורים הם הרי נצלו באש בלא נחירה. ובהכי ניחא נמי מה שעמדנו לעיל דכיון דלא ידיע הי טהור והי טמא א"כ פשיטא ומאי קמ"ל רב. ובאמת שבלשון הרי"ף שם נעתק בלשון התלמוד פירכא פשיטא עיי"ש. אבל כבר מחקה בהגהות הב"ח שם עיי"ש. והדין עמו. דהא על זה לא משני תלמודא מידי. אבל לפמש"כ ניחא שפיר דטובא אשמעינן רב דהחיים אסורים ודאי משום דאין חגבים מותרים באכילה בלא שחיטה או נחירה בסימנים. ועיקר מילתא דרב ודאי לא קאי אלא על החיים שבהן. אלא משום דכייל וקאמר כל החגבים. משמע דקאי גם אשחוטין. ולהכי מצרכינן לטעמא דלא ידיע הי טהור והי טמא. ואיסורן משום ספק הוא. ואגב אותן שהיו חיים כיילינהו בלשון אסורים סתמא. וא"כ לפ"ז ממילא מבואר דאין שום ראי' משם נגד דעת רבינו הגאון ז"ל:

ואמנם בעיקר הדבר עדיין יש מקום להעיר מההיא דסוף פרק אלו טרפות שהבאתי לעיל דאמרינן התם דרני דבשרא אסירי. דכוורי שריין. א"ל רבינא לאמי' אבלע לי ואנא איכול. א"ל רב משרשיא ברי' דר"א לרבינא מ"ש מהא דתניא ואת נבלתם תשקצו לרבות את הדרנים שבבהמה. א"ל הכי השתא בהמה בשחיטה הוא דמשתריא. והני מדלא מהניא להו שחיטה. באיסורייהו קיימין. אבל דגים באסיפה בעלמא מישתרו. והני כי קא גבלן בהיתירא קא גבלן עיי"ש. ופירש"י וז"ל בשחיטה משתריא. והני שגדלו בתוכה עד שלא נשחטה באו מאיסור אמה"ח. ושחיטת הבהמה לא אהניא להו. שהרי יש להן חיות בפ"ע. ואע"ג דשליל מותר בשחיטת אמו. מכל בבהמה תאכלו נפק"ל לקמן. אבל הני באיסורייהו קיימי עכ"ל עיי"ש. ואין דבריו מובנים דאכתי מה תירץ על הקושיא משליל. דהרי קיי"ל כרבנן דאפילו בן תשעה חי ניתר בשחיטת אמו אע"פ שיש לו חיות בפ"ע. וראיתי בביאור רבינו יהונתן הכהן ז"ל מלוניל על הלכות הרי"ף ז"ל לחולין (סו"פ אלו טרפות) שכתב וז"ל ואע"ג דשליל מותר בשחיטת אמו. התם מכל בבהמה נפק"ל. כל שבבהמה תאכלו משום דבמעי בהמה הוא. אבל הני בין עור לבשר עומדים. אין ראויין שיהיו ניתרין בשחיטתה עכ"ל עיי"ש. נראה שכדי לתרץ הקושיא משליל הוסיף על לשון רש"י לחלק בין שליל להנך דרני. והתוס' (שם ד"ה לרבות) כתבו וז"ל וא"ת ותיפק ליה דאסירי מידי דהוי אשוחט בהמה ומצא בה דמות יונה דאסור משום דליתא לא בפרסה ולא בפרסות. וי"ל דשאני עובר משום דמקרא דכל בבהמה אישתרי. ולית ליה למישרי אלא היכא דאיכא פרסות. דבקרא דכל בבהמה כתיבי פרסות. אבל דרנים דבהמה נבראין מן הבשר עצמו. והוה אמרינן דחשיבי כבשר. ולא דמו לחותך מן הטחול ומן הכליות. דהתם איכא חסרון. ואסירי לקמן (ס"ט ע"א) מדכתיב אותה שלמה ולא חסרה. אבל הכא לא נחסר דבר עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז אפשר דגם כוונת רש"י ז"ל כך היא דשליל מכל בבהמה תאכלו נפק"ל. והתם פרסה כתיב. והנך דרנים דליתנייהו לא בפרסה ולא בפרסות. אינם בכלל הך קרא. וליכא למישרינהו אלא משום שנבראו מן הבשר עצמו חשיבי כבשר. והילכך כיון שיש להם חיות בפ"ע לא בטלי לגבי בשר להיות ניתרין עמו בשחיטת הבהמה. ובאיסורייהו קיימי. כן נראה בכוונת רש"י ז"ל:

ועכ"פ מתבאר דהנך דרנים מינא דהיתירא נינהו. וכל איסורן אינו אלא משום אמה"ח. ובשחיטת הבהמה לית להו תקנתא. וצ"ע לכאורה דנפ"ז נהי דשחיטת הבהמה לא מהניא להו. לישתרו מיהא בשחיטת עצמן. וראיתי להר"ן ז"ל על דברי הרי"ף שם שכתב וז"ל מדלא מהניא להו שחיטה. דתולעים לאו בני שחיטה נינהו וכו' עכ"ל עיי"ש. והן הן דברי הר"ב ספר התרומה (הלכות איסור והיתר סי' ל"ו) שכתב וז"ל אותן של בהמה אסירי משום דבהמה בת שחיטה היא. ושחיטה לא התירה רק הבשר. אבל תולעים לאו בני שחיטה נינהו וכו' עכ"ל עיי"ש. וכנראה כוונתם לתרץ קושיא זו. ורצו לומר דלא אשכחן שנאמרה מצות שחיטה אלא בבהמה חיה ועוף ולא בתולעים. הילכך איסור אמה"ח שעליהן אין לו שום היתר כלל. ובאיסורייהו קיימי. ומעתה עפ"ז קשה דאם איתא דאיסור נבלה נוהג בבני נח. ולא הותר להם בשר אלא בנחירה בסימנים. ונפק"ל מדכתיב כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה פרט לנבלה. כמש"כ בפסיקתא זוטרתא. ובכלל זה כל בעלי חיים כמשכ"ל. א"כ נהי דמשניתנה תורה לישראל אין לנו היתר בשר בהמה חיה ועוף אלא ע"פ הלכות שחיטה. מ"מ הני דרנים אע"פ שאינם בכלל תורת שחיטה. מ"מ מי הוציאם מכלל היתר נחירה שהיה נוהג בהן מקודם מתן תורה. ואית לן למימר שכיון שאינם בכלל הילכות שחיטה שמסיני. ממילא קיימי בכלל היתר נחירה שהיה נוהג בהן קודם הדבור בבני נח. כדמעיקרא. וע"כ לכאורה מוכרח מזה דאיסור נבלה לא היה נוהג מעולם קודם הדבור. וממילא גם היתר בשר בעלי חיים ע"י נחירה לא היה נוהג מעולם. ואפילו לר"ע דאמר שהותר לישראל בשר נחירה במדבר. איכא למימר דהיינו דוקא בבקר ובצאן ובחיה ועוף שנאמרה בהן מצות שחיטה מביאתן לארץ ואילך. ובמדבר היתה נחירתן שחיטתן. אבל אותן שאינם בכלל תורת שחיטה גם בכלל נחירה לא היו. והילכך עכשיו אין לנו היתר לאיסור אמה"ח אלא בשחיטה לאותן המינים שהן בכלל תורת שחיטה. והילכך הני דרנים שאינן בכלל תורת שחיטה. לית להו שום היתר לאיסורן כלל. אבל להסוברין דאיסור נבלה בכל בעלי חיים היה נוהג בבני נח. ולא הותר להם שום בשר אלא בנחירה. הדבר קשה טובא כדאקשינן:

איברא דבלא"ה קשה להרשב"א ז"ל שהבאתי לעיל שכתב דכל שלא אסרה תורה בהדיא בלא שחיטה. הרי הוא ממילא בכלל היתר בלא שחיטה. ולהכי חגבים דלא גלי בהו קרא מצות שחיטה. לא צריכי שחיטה. וגם דגים אי לאו דאיתקישו לבהמה. לא הוה מצרכינן בהו קרא להוציאן מכלל תורת שחיטה. וחיה נמי לא מצרכינן בה שחיטה אלא משום דאיתקישא לפסהמו"ק. א"כ הדבר קשה בהנך דרנים. כיון שאינם בכלל תורת שחיטה. אית לן למימר שמותרים בלא שחיטה כלל. וכיו"ב ראיתי להרשב"א ז"ל גופי' בתשובה (ח"א סימן שס"ד) שנשאל שם לדעת הסוברין דבשר מהלכי שתים מותר מה"ת. ואפי' איסור עשה אין בו. הדין נותן שלא יהא לו היתר בלא שחיטה. ויהא איסור אמה"ח נוהג בו. וכרבנן דאמרי שאינו נוהג אלא בטהורין דדרשינן כל שבשרו מותר אתה מצווה על אבריו. וכן איסור נבלה וטרפה יהי' נוהג בהן. והשיב שם וז"ל. קושטא דמילתא הכי מכרעא דמותר לגמרי דבר תורה וכו'. ודקא קשיא ליה למר א"כ ליבעי שחיטה. ויהא איסור אמה"ח ונבלה וטרפה נוהג בו. שחיטה במהלכי שתים למה. אף כשתמצא לומר שהוא בהיתר גמור. אטו כללא הוא דכל מותר טעון שחיטה. והא איכא חגבים דשרו. ואינם טעונין לא שחיטה ולא נחירה וכו'. דכל דלא כתיבא בי' שחיטה הרי הוא בכלל היתר וכו' עכ"ל עיי"ש. וכבר ראיתי להרא"ה והריטב"א ז"ל שדעתם כדעת השואל להרשב"א ז"ל שם בזה דבשר מהלכי שתים אע"פ שמדינא הוא מותר. מ"מ אין לו תקנה. משום דלא אשכחן דשרי רחמנא מידי בלא שחיטה. כמש"כ בחידושי הרא"ה והריטב"א ז"ל לכתובות (ס' ע"א) עיי"ש בדבריהם. וגם בתשובות הרשב"ש ז"ל בנו של הרשב"ץ ז"ל (סי' תקי"ח) כתב וז"ל. נשאתי ונתתי עם אבי מורי הרב ז"ל. ואמרתי לו שאפי' לדעת האומרים שדבר זה (בשר מהלכי שתים) מותר. אבל אי אפשר. שאיך יאכל בשר זה. אם בשחיטה לא ניתנו לו סימנים. והתורה אמרה וזבחת מבקרך ומצאנך. וחיה ועוף יצאו מדרשא. והיכן נמצינו למדים שחיטה לאדם וכו'. ואם נאמר שאדם שנשחט לא יהיה טמא. זה לא עלה על הדעת. והתורה אמרה וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב וגו'. ואם מחיים הרי יש בו משום בשר מה"ח וכו'. דכל שבשרו מותר אתה מצווה על אבריו וכו'. א"כ אין לדבר הזה תקנה והודה לדברי עכ"ל עיי"ש. הרי דדעת הרא"ה והריטב"א והרשב"ץ ובנו הרשב"ש ז"ל כדעת השואל להרשב"א ז"ל דבשר מהלכי שתים כיון דלאו בני שחיטה נינהו. אין לו שום תקנה. אע"פ שמעיקר דינא הוא מותר באכילה. ולפי דעתם ניחא הכא בהנך דרני בהמה. דהו"ל ממש לענין זה כבשר מהלכי שתים. אבל לדעת הרשב"א ז"ל הדבר תמוה טובא לכאורה. איברא דגם לשיטת הרא"ה והריטב"א ז"ל יש לתמוה דהרי גם בבשר מהלכי שתים לא כתבו שם שאין לו תקנה. אלא משום דמחיים רמיא עלי' איסור אמה"ח. ובמיתתו אסור בהנאה מדאורייתא דגמרינן שם שם ממרים. וכדמבואר בדבריהם שם עיי"ש. וא"כ היינו דוקא באדם. אבל הני דרנים. עכ"פ אית לן למימר דלישתרו מיהת במיתתם. וגם הרשב"ש ז"ל בתשובתו שם כתב הטעם באדם שאין לבשרו תקנה גם לאחר מיתה משום שהוא טמא. עיי"ש בדבריו. ואין דבריו מובנים לכאורה כלל מאי ענין טומאה לאיסור. נהי שהוא טמא ומטמא. מ"מ אפשר שאין בו איסור אכילה. ואולי אפשר לומר דכוונתו בזה לומר דכיון דגם כשנשחט הוא מטמא. מדכתיב בחלל חרב. דמשמע בכל ענין אפי' בשחיטה. א"כ הו"ל כשאר המתים דאסורים בהנאה. כדגמרינן בגז"ש דשם שם ממרים. וכל כוונתו שם אינה אלא להוכיח בזה שאין לחלק בין שחוט לשאר המתים לענין זה. דאם איתא דשחוט מותר. ראוי ג"כ לומר דשחיטתו מהניא לטהרו מטומאת מת עיי"ש בדבריו. ועכ"פ מבואר דגם לדידי' הנך דרנים דבהמה אין שום טעם לאסרן מיהת לאחר מיתתן. אבל לדעת השואל להרשב"א ז"ל שם שכתב דכללא הוא דכל שבשרו מותר גם איסור נבלה וטרפה נוהג בו. ודאי אתי שפיר. דהו"ל ממש דומיא דבשר מהלכי שתים בין בחייהן בין במיתתן. אבל לשיטת שאר הראשונים ז"ל שהבאתי הדבר תמוה מאוד לכאורה. אמנם נראה דכיון דגלי קרא מדכתיב ואת נבלתם תשקצו לרבות את הדרנים שבבהמה לאיסורא. אית לן למימר דהני דרנים כיון שגדלו בבהמה עד שלא נשחטה. הרי הם חשובים כאילו נחתכו מן הבהמה בחייה קודם שחיטה. וכמש"כ התוס' (סו"פ אלו טרפות) דהו"ל כחותך מן הטחול ומן הכליות. אלא דשם איכא חסרון והכא ליכא חסרון עיי"ש. ומהאי טעמא אחשבינהו קרא ממש כבשר מן החי. הילכך לא מיבעיא במיתתן דאסירי. כיון דשחיטת הבהמה לא מהניא להתירן מטעם שביארו הראשונים ז"ל שם. אלא אפילו בחייהן אין להם תקנה. דגם שחיטת עצמן לא מהניא להו. משום דלאו בני שחיטה נינהו. כמש"כ הרב בעל התרומה והר"ן ז"ל שהבאתי לעיל:

ומעתה עפ"ז ממילא מבואר דאפילו להסוברין דאיסור נבלה נוהג בבני נח. ואפי' לדידהו לא הותרה אכילת בשר אלא מיהת בנחירה בסימנים. מ"מ הנך דרנים דבהמה כיון דלאו בני שחיטה נינהו. גם היתר נחירה לא שייך בהו. דכיון דאחשבינהו קרא כאילו נחתכו מגוף הבהמה קודם שחיטתה. דהו"ל בשר מן החי ממש. א"כ לא שייך בהן אלא היתר שחיטה כלבהמה עצמה. דהא מגוף הבהמה אתו דהו"ל בכלל תורת שחיטה. וכיון דאינהו גופייהו לאו בני שחיטה נינהו באיסורייהו קיימי. דהו"ל דבר הצריך שחיטה ואין לו תקנה בה. ועכ"פ נתבארה לן על נכון דעתו של רבינו הגאון ז"ל ומקורו במה שפסק דחגבים מתים אסורין. ונחו שקטו כל הערעורים שעוררו על זה כל גדולי הדורות ז"ל שבאו אחריו. ולי נאה לברך ברוך פוקח עורים כמוני. ללמד ולמצא זכות גם בזה לרבינו הגאון ז"ל. ובפרט שכפי הנראה אין זו דעת יחיד לבד. כי גם כל חכמי דורו הסכימו בזה על ידו ועל פיהם נתפשט המנהג לאסרן. כנראה מדברי השואלים לרבינו האי גאון ז"ל בתשובתו שהבאתי לעיל שכתבו וז"ל ואנן לא שמיעא לן מאן דאכיל להו. ובתורת איסור נהגו בהן קדמונינו וכו' עכ"ל עיי"ש. ומבואר מזה שכבר נהגו בהן איסור מימי רבינו הגאון ז"ל עד דורו של רבינו האי גאון ז"ל:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.