ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/מילואים/ז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג מילואים ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ז. לחלק שני

ל"ת ע"ח דף צ"א ע"ב. (ד"ה איברא) ובסוגיא זו דזבחים יש לי מקום עיון בלא"ה. ומידי עיוני בזה עמדתי על דעת הרי"ף ז"ל שנתעוררו בה כבר קצת מהראשונים ז"ל. ולא עלתה לה ארוכה עד עתה. והוא במה שהשמיט בהלכותיו שיעורי אכילה ושתייה דיוה"כ ושיעור צירופן. ואם משום דאנן קיי"ל חצי שיעור אסור מן התורה וא"כ ליכא נפק"מ בשיעורן אלא לענין חיוב כרת ומלקות או קרבן בשוגג שאינן נוהגין האידנא. הרי אכתי מיהת איכא נפק"מ לענין חולה דקיי"ל שמאכילין אותו הקל הקל תחילה. וא"כ כל שאפשר בפחות פחות מכשיעור דקיל איסורו אין להאכילו שיעור שלם בכדי שיעור צירוף. וכמבואר בסוגיא דפ"ג דכריתות שהבאתי בפנים שם. והביאה הבה"ג (בהלכות יוה"כ) עיי"ש ושאר גדולי הפוסקים. וא"כ בע"כ צריכין אנו לדעת שיעורי אכילה ושתייה ושיעור צירופן. והיא תמיהא גדולה על הרי"ף ז"ל לכאורה. ועמד בזה גם הר"ן ז"ל (פרק בתרא דיומא) והניחה חלק:

והנראה לי בדעת הרי"ף ז"ל בזה ע"פ מאי דגרסינן (פ"ג דכריתות י"ב ע"ב) על מאי דתנן התם כמה ישהה באוכלין כאילו אוכל קליות דברי ר"מ. וחכ"א עד שישהה מתחילה ועד סוף כדי אכילת פרס חייב. איבעיא להו ר"מ לחומרא קאמר או לקולא קאמר. לחומרא קאמר והכי קאמר כאילו אוכל קליות דאפילו כולי' יומא. ואע"ג דמתחילה ועד סוף יותר מכדי אכילת פרס כיון דמשכי' אכילתו מיחייב. ואמרו לו רבנן דעד שישהה בכדי אכילת פרס הוא דחייב. יותר מכדי אכילת פרם פטור. או דילמא לקולא פליג. והכי קאמר כאילו אוכל קליות והוא דלא איפסוק ביני ביני. אבל איפסיק ביני ביני אע"ג דמתחילה ועד סוף בכדי אכילת פרס פטור. ואמרו לו רבנן כיון דמתחילה ועד סוף כדי אכילת פרס הוא חייב. ומסקינן התם דר"מ לחומרא פליג עיי"ש. ויש לתמוה טובא דלפ"ז מתבאר דלית ליה לר"מ כלל שיעור כדי אכילת פרס בצירוף שהיית אוכלין. ולדידי' אין משערין אלא באכילת קליות ואפי' כולי' יומא. והרי בסוגיא דזבחים שם אמרינן ור"מ האי נבילה מאי עביד ליה לשיעור אכילה בכזית. ופריך ותיפוק ליה מקרא קמא מדאפקי' קרא בלשון אכילה. ומשני חד לשיעור אכילה בכזית וחד לשיעור אכילה בכדי אכילת פרס. סד"א הואיל וחידוש הוא ביותר מכדי אכילת פרס נמי ליטמא קמ"ל עיי"ש. הרי להדיא דלר"מ נמי משערינן באוכלין בכדי אכילת פרס. אלא דבטומאת נבילת עוף טהור משום דחידוש הוא איצטריך קרא לאשמעינן דלא נימא דביותר מכדי אכילת פרס נמי מצטרף. וזהו איפוך המבואר בסוגיין דכריתות שם:

הן אמת שראיתי לרבינו גרשון מאור הגולה ז"ל בפירושו שם שפירש דברי ר"מ במתניתין דמאי דקאמר כאוכל קליות היינו שאוכל פירור אחר פירור גרגיר אחר גרגיר בלא שום הפסק עיי"ש. וכן פי' בפיה"מ להרמב"ם ז"ל שם עיי"ש. ולפ"ז משמע דהיכא דהפסיק בינתים אפילו לר"מ לא מצטרף ביותר מכדי אכילת פרס. ולפ"ז ניחא שפיר סוגיא דזבחים שם. אבל רש"י והרע"ב בסוגיא דכריתות שם פירשו דברי ר"מ אפילו בהפסק עיי"ש. ובודאי דהכי משמע מסוגיא דהתם מדקאמר או דילמא לקולא קאמר דהכי קתני כאילו אוכל קליות והוא דלא אפסיק ביני ביני אבל דאפסיק וכו' עיי"ש. ומבואר מזה דלפום הך צד דלחומרא קאמר ר"מ מיירי אפילו בדאיפסק ביני ביני. דאם איתא דאפילו לפום הך צד האיבעיא דלחומרא פליג. נמי דוקא בדלא אפסיק ביני ביני הוא דמחייב ר"מ אפילו ביותר מכדי אכילת פרס. ומאי דקאמר כאילו אוכל קליות. היינו כאוכל קליות ממש גרגיר אחר גרגיר בלא שום הפסק כלל בינתים. הכי הוא דהו"ל למימר או דילמא לקולא קאמר כאילו אוכל קליות. אבל דאיפסק ביני ביני אע"ג דמתחילה ועד סוף בכדי אכילת פרס פטור. אלא ודאי דלפום הך צד האיבעיא דלחומרא פליג בדאיפסק ביני ביני נמי מיירי. ובכל ענין קאמר דמתחייב אפילו ביותר מכדי אכילת פרס בכדי שיעור אכילת קליות. ומאי דקאמר כאילו אוכל קליות. על שיעור שהיית אכילתו בלבד קאי. לומר דכל שלא שהה באכילתו יותר מכדי שיעור אכילת כזית קליות כדרך אכילתן גרגיר אחר גרגיר אע"פ שהוא הפסיק באכילתו יותר מכדי אכילת פרס ואפילו כולי' יומא. מצטרף להתחייב. וכדפירש"י והרע"ב ז"ל. ולפ"ז ודאי קשיא טובא מסוגיא דזבחים שם. ונראה עוד דאפי' לפום פי' הרגמ"ה והרמב"ם ז"ל אכתי לא ניחא סוגיא דזבחים. דכיון דלפי שיטתם תרי שיעורי איכא לר"מ בצירוף אוכלין. שאם אכל מעט מעט בלא שום הפסק. שיעורו כאוכל קליות דאפי' כולי' יומא. ובהפסיק בינתים שיעורו בכדי אכילת פרס. א"כ התם באוכל נבילת עוף טהור לר"מ כיון דאי לאו דגלי קרא. מטעמא דחידוש הוא היה ראוי לומר דאפילו ביותר מכדי אכילת פרס מצטרף. השתא נמי בתר דגלי לן ייתורא דקרא מנ"ל למעוטי בחידוש כ"כ לומר דלא מצטרף אלא דוקא בכדי אכילת פרס. ודילמא לעולם אימא לך דמצטרף אפילו ביותר מכדי אכילת פרס משום טעמא דחידוש הוא ולא אתי קרא אלא לומר דעכ"פ ביותר מכדי אכילת קליות לא מצטרף. דכיון דחידוש הוא די לנו לומר דאפי' בהפסיק מצטרף מיהת בכדי שיעור אוכל כזית קליות ואפילו כולי' יומא. ומנ"ל לומר דלא מצטרף בהפסיק ביותר מכדי אכילת פרס. כיון דשפיר מיתוקם ייתורא דקרא לענין דלא מצטרף ביותר מכדי אכילת קליות. מיהו לזה אפשר לומר דכיון דאהדרי' קרא לטומאת נבלת עוף טהור בבית הבליעה לכלל שיעור אכילה דכל התורה בכזית. וגם לשיעור צירוף. אית לן למימר דמסתמא לכולה מילתא אהדרה. בין לשיעורא דאכילת קליות בדלא הפסיק. ובין לשיעור דבכדי אכילת פרס בדהפסיק. דכיון דאהדרה אהדרה. כההיא דאמרי' בפרק בתרא דפסחים (ק"כ ע"ב) עייש"ה. ומשום דלית לן לחידושי שיעור צירוף בטומאת נבלת עוף טהור בבית הבליעה דליתא בכל התורה אפילו לר"מ. ועכ"פ לדעת רש"י והרע"ב ז"ל ודאי קשיא טובא מסוגיא דהתם:

עוד יש לתמוה לפי דעתם מסוגיא דפרק אלו עוברין (מ"ד ע"א) דפרכינן התם וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא הוא אי הכי אמאי פליגי רבנן עלי' דר"א בכותח הבבלי. ומשני הנח לכותח הבבלי דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס עיי"ש. ומתבאר מזה דלס"ד הוה ס"ל דכותח הבבלי אית ביה כזית בכדי אכילת פרס. ואם כן אפילו למסקנא משמע ודאי נהי דכזית בכדי אכילת פרס לית ביה. מכל מקום עכ"פ אית ביה כזית בכדי אכילת קליות ואפילו כולי' יומא. וא"כ הדבר תמוה מאי דקאמר התם לעיל (מ"ג ע"א) עד כאן לא קאמר ר"מ אלא נוקשה בעיני' אבל חמץ דגן גמור ע"י. תערובות (היינו כותח הבבלי דמתניתין עיי"ש) לא עיי"ש. והא כיון דלר"מ קיימינן דלדידי' שיעור צירוף אינו אלא כאכילת קליות. דהו"ל לדידי' כשיעור כדי אכילת פרס לדידן. וא"כ היכי יתכן כלל לומר דלדידי' לאו דאורייתא הוא. כיון דתערובות כזית בכדי אכילת פרס לכ"ע דאורייתא הוא כדאמרינן הכא. וממילא נמי כזית בכדי אכילת קליות אליבא דר"מ. ובודאי להרגמ"ה והרמב"ם ז"ל ניחא שפיר. דהא התם בהפסיק הוא. שהרי בתערובות מיירי דאי אפשר בלא הפסק והרי בזה לפי פירושם לר"מ נמי שיעורו בכדי אכילת פרס. אבל לפירש"י והרע"ב דאפילו בשהפסיק ס"ל דשיעורו אינו אלא בכדי אכילת קליות. וזו היא ג"כ דעת התוס' בכריתות (שם ד"ה מתחילה ועד סוף וכו') עיי"ש. קשה טובא מסוגיא דפסחים שם:

וכן יש לתמוה בההיא דפרכינן שם בכריתות לעיל מיני' עלה דתנן אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית בהעלם אחד ממין אחד חייב וכו'. פשיטא. ודחיק לשנויי דמיירי כגון שאכלו בשני תמחויין ואליבא דר"י דאמר תמחויין מחלקין עיי"ש. והך סוגיא איתא נמי בשבת (פרק כלל גדול ע"א ע"א). ופירש"י שם וז"ל ממין אחד צריכא למימר. הא חדא אכילה היא דבשתי אכילות ליכא למ"ד דחייב עיי"ש. והדבר תמוה אטו מי לא אשכחן לר"מ במשנתנו בסמוך דאמר דאפילו אחר כדי אכילת פרס מצטרף בכדי אכילת קליות ואפילו כולי' יומא. ושפיר איצטריך הכא לאשמעינן לאפוקי מחכמים דפליגי עלי' וקאמרי דאינו מצטרף אלא בכדי אכילת פרס וסתם לן תנא הכא כר"מ דאפילו ביותר מכדי אכילת פרס מצטרף. ובשלמא לפי' רגמ"ה והרמב"ם ז"ל דבהפסיק אפילו לר"מ לא מצטרף אלא בכדי אכילת פרס ניחא. דהרי התם בשהפסיק מיירי במתניתין. אבל לפי' רש"י והתוס' והרע"ב ז"ל קשה טובא לכאורה:

ולכן נראה בזה ע"פ מאי דבלא"ה לכאורה אינו מובן כלל מאי דקאמר בסוגיא דכריתות שם הכי קתני כאילו אוכל קליות דאפי' כולי' יומא. ואע"ג דמתחילה ועד סוף יותר מכדי אכילת פרס כיון דמשכי' אכילתו מיחייב וכו'. ומאי קאמר דמשכי' אכילתו. הא לפירש"י ותוס' והרע"ב בשהפסיק באמצע אכילתו מיירי. אלא דלר"מ משערינן שיעור ההפסק כאוכל קליות. וא"כ לא שייך כאן כלל משכי' אכילתו. אבל נראה דודאי כל שאכל חצי שיעור משום דבשעתי' לא רצה ולא היה דעתו עכשיו לאכול יותר מכחצי זית. אלא דשוב נתאוה אח"כ לאכול יותר. וחזר ואכל עוד כחצי זית. בזה לכ"ע לא מצטרף אלא בשיעור כדי אכילת פרס. ולא פליג ר"מ אחכמים אלא בענין דמעיקרא כשאכל כחצי זית הראשון היתה דעתו להשלים אכילתו אח"כ לכשיעור כזית או יותר. דבזה הוא דס"ל לר"מ דכיון שהיתה דעתו להשלים הו"ל כאוכל קליות. שדרך לאכלן גרגיר גרגיר מעט מעט. ולהכי יהבינן ליה שיעור אוכל קליות ואפילו כולי' יומא. והו"ל כההיא דאמרינן בירושלמי (פ"ו דתרומות) דאפילו ר"ל דאמר חצי שיעור מותר מה"ת מודה בעתיד להשלים דאסור מדאורייתא עיי"ש. והכא נמי לר"מ אע"ג דבשאינו עתיד להשלים הלכה למשה מסיני היא דלא מצטרף ביותר מכדי אכילת פרס. מ"מ בעתיד להשלים ס"ל לר"מ דאין זה אלא כאוכל קליות דמשכיה אכילתו ומצטרף בכדי שיעור אכילת קליות ואפילו כולי' יומא. והיינו דקאמרינן כיון דמשכי' אכילתו מיחייב. והשתא לפ"ז ממילא ניחא שפיר סוגיא דזבחים שם גם לפירש"י והתוס' והרע"ב. דשפיר קאמרי' התם אפילו אליבא דר"מ דחד קרא איצטריך לשיעור אכילה בכדי אכילת פרס. דהיינו בענין שלא היתה דעתו מעיקרא להשלים אכילתו לכדי שיעור כזית. דבזה ודאי אפילו לר"מ לא מצטרף אלא בכדי שיעור כזית בכדי אכילת פרס. אבל בענין שעתיד להשלים אין ה"נ דלר"מ מצטרף בשיעור כזית בכדי אכילת קליות ואפילו כולי' יומא. אלא דנקט התם שיעור השוה אליבא דכ"ע. ועפ"ז ממילא ניחא נמי ההיא דפסחים שם. משום דהתם בכותח הבבלי ושכר המדי שאין החמץ בעין אלא בתערובות. לא שייך כלל לומר שהיתה דעתו להשלים. דכיון שאין דעתו על החמץ שבתוך התערובות אלא על עיקר הכותח והשכר כמו שהם. הו"ל כאין דעתו להשלים דאפילו לר"מ אין שיעור צירופו אלא בכדי אכילת פרס. ואתי נמי שפיר ההיא דשבת ודכריתות שם. דפריך ממין אחד צריכא למימר פשיטא. והיינו משום דמלישנא דמתניתין דקתני אכל וחזר ואכל. משמע ודאי דמיירי אע"פ שלא היתה דעתו מעיקרא להשלים אח"כ. ובזה ודאי אפילו לר"מ לא מצטרף אלא בכדי אכילת פרס. ועוד דמדמחלק במתניתין בין מין אחד לשני מינים. משמע דבמין אחד חייב בכל ענין. והיינו ע"כ בשיעור כדי אכילת פרס דאפילו לר"מ מצטרף אפילו בענין שלא היתה דעתו להשלים. אבל ביותר מכדי שיעור אכילת פרס אפילו לר"מ לא מצטרף אלא בשהיתה מעיקרא דעתו להשלים:

אלא שיש לעיין בזה מדאמרינן (סופ"ב דזבחים ל"א ע"ב) בעי רבא חישב לאכול כזית ביותר מכדי אכילת פרס מהו. לאכילת גבוה מדמינן ליה. (פירש"י אכילת גבוה פעמים שאינו ממהר לשרוף בכדי אכילת פרס עיי"ש) או לאכילת הדיוט מדמינן ליה וכו' עיי"ש. והשתא כיון דהתם מעיקרא חישב לאכול כזית הרי דעתו היתה להשלים. והרי כל כהאי גוונא אפילו אכילת הדיוט מצטרפת גם ביותר מכדי אכילת פרס לר"מ. ולפום פשטא דתלמודא התם משמע ודאי דהך איבעיא דרבא אזלא אליבא דכ"ע. מיהו נראה דהתם לא קמיבעיא ליה לרבא אלא בשחישב לאכול כזית בשנים. דהיינו שיאכל הוא חצי זית וחבירו חצי זית. ואדלעיל מיני' קאי דמסיק התם בסמוך שאם חישב לאכול כזית בשני בני אדם מצטרף עיי"ש. ועל זה קמיבעיא ליה לרבא הכא בשחישב לאכול כזית בשני בני אדם ביותר מכדי אכילת פרס מי אמרינן נמי דמצטרפת. ובזה הרי כל אחד מהן אין דעתו להשלים ואפילו לר"מ לא מצטרף אלא בכדי אכילת פרס. או דילמא הכא לאכילת גבוה מדמינן לה. והא דלא קמיבעיא ליה לרבא נמי במחשבת אכילת אדם אחד וביותר מכדי אכילת קליות דבאכילת הדיוט לא מצטרף אפילו לר"מ. היינו משום דבזה אפילו באכילת גבוה כבר נשרף באש בשיעור גדול כזה. ואפילו מדמינן ליה לאכילת גבוה לא מצטרף. ואין מקום להך איבעיא אלא במחשבת אכילת שנים וביותר מכדי אכילת פרס. דבזה אם לאכילת גבוה מדמינן ליה מצטרף אע"פ שאין דעתו להשלים. ואי לאכילת אדם מדמינן ליה לא מצטרף אפי' לר"מ כיון שאין דעתו להשלים. ובלא"ה ע"כ מוכרח דבאכילת שני בני אדם הוא דקמיבעיא ליה לרבא דאל"כ הדבר קשה כיון דלעיל אמרינן דאפילו אכילת שנים מצטרפת בפגול כ"ש אכילת אחד ביותר מכדי אכילת פרס. דודאי יותר מסתבר שתצטרף אכילת אדם אחד אע"פ שהפסיק בה יותר מכדי אכילת פרס. מאכילת שנים אפי' בכדי אכילת פרס. ואפילו בלא שום הפסק כלל. דמ"מ הרי כל אחד מהם לא אכל אלא חצי שיעור בלבד. ובכל התורה לא אשכחן שתצטרף אכילת שני בני אדם להשלים שיעור שלם לאיזה מדיני התורה. אלא ודאי עכצ"ל דבאכילת שנים הוא דקמיבעיא ליה לרבא. דנהי דלענין מחשבת פגול אין חילוק בין אכילת אחד לאכילת שנים. מ"מ היכא דאיכא נמי הפסק יותר מכדי אכילת פרס מיבעיא ליה לרבא אם מצטרפת. כיון דבאכילת אדם כיו"ב שאינו עתיד להשלים לא מצטרפת בעלמא אליבא דכ"ע אפילו באכילת אדם אחד:

וכן מוכרח מדקפשיט ליה התם מדתנן לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית וכו'. הא לאכול ולאכול דומיא דלהקטיר ולאכול מצטרף. והא הקטרה ביותר מכדי אכילת פרס היא עיי"ש. והשתא אם איתא דבאכילת אדם אחד מיבעיא ליה כיון דלאכול ולהקטיר אית בה תרתי. דהו"ל אכילת שנים וגם ביותר מכדי אכילת פרס שלא על דעת להשלים. דמזבח לאו בר מחשבה הוא דנימא שאוכל על דעת להשלים. וא"כ אין זה ענין להאיבעיא דרבא. ואע"ג דכ"ש הוא מהתם מ"מ אם במכ"ש מהתם מייתי לה. הכי הו"ל למימר והא לאכול ולהקטיר הו"ל יותר מכדי אכילת פרס ואכילת שנים היא. ואפילו הכי מצטרפת. כ"ש אכילת אדם אחד. אלא ודאי איבעיא דרבא נמי באכילת שנים היא דומיא דמתניתין. ובהכי מיתרצא שפיר קושית התוס' (שם ד"ה ביותר מכדי א"פ) שכתבו וז"ל וא"ת ולוכח ממתניתין דתנן חצי זית בחוץ וחצי זית למחר וכו' עיי"ש שנדחקו בזה הרבה. אבל עפמש"כ אין כאן מקום קושיא כלל. דהרי התם באכילת אדם אחד מיירי מתניתין כדמשמע לישנא דמתניתין. ובאכילת אדם אחד ודאי פשיטא ליה לרבא בלא"ה דמצטרפת כמו שנתבאר. ולא קמיבעיא ליה אלא דוקא באכילת שנים ואין זה ענין לדינא דההיא מתניתין. מיהו לפ"ז צ"ל דכחצי זית למחר דקתני מתניתין היינו עכ"פ בכדי שיעור אכילת קליות. דאילו ביותר משיעור זה כיון דאפילו באכילת גבוה ליתא כדמוכחא סוגיא דהתם וכמשכ"ל ודאי אינה מצטרפת. וזה פשוט. וממילא ניחא נמי עפ"ז קושית התוס' שם לעיל (ד"ה הא לאכול) שכתבו וז"ל וא"ת ודילמא לעולם לא מצטרף ואתי למידק דלאכול ולאכול בחד גברא מצטרף ואפילו ביותר מכדי אכילת פרס. וכן בתר הכי דדייק אביי דלאכול ולאכול ביותר מכדי אכילת פרס מצטרף מדקתני לאכול ולהקטיר. דילמא אתי למידק דלאכול ולאכול בשני בני אדם מצטרף עכ"ל עיי"ש. ולפי מה שנתבאר ניחא שפיר. דודאי לא משמע ליה לאביי למידק ממתניתין אלא חדא דיוקא דלאכול ולאכול דומיא דלאכול ולהקטיר שהוא ביותר מכדי אכילת פרס מצטרף. אלא דמ"מ ממילא נשמע נמי דבשני בני אדם מצטרף. משום דבאדם אחד לא איצטריך לאשמעינן. דפשיטא דמצטרף דכיון שדעתו להשלים. אם כן בין אם לאכילת גבוה מדמינן לה. בין אם לאכילת אדם מדמינן לה. מצטרף אפי' ביותר מכדי אכילת פרס לר"מ. אלא ודאי ע"כ לא איצטריך לאשמעינן הך דיוקא אלא באכילת שני בני אדם. וא"כ ממילא נשמע נמי דאכילת שנים מצטרפת. ואף ע"ג דהוה מצי למידחי דמתניתין כחכמים אתיא דס"ל דאפי' דעתו להשלים לא מצטרף אלא בכדי אכילת פרס. ולדידהו ודאי אפי' באכילת אדם אחד איצטריך לאשמעינן דמצטרפת אפי' ביותר מכדי אכילת פרס משום דלאכילת גבוה מדמינן ליה. מ"מ ניחא ליה טפי למידחי לרווחא דמילתא אפי' אי לא אתיא מתניתין אלא כר"מ. וכדדחי דילמא בהיסק גדול עיי"ש. דבהכי אפי' אליבא דר"מ אין משם ראי' לומר דמצטרף במחשבת אכילה ביותר מכדי אכילת פרס. ולא איצטריך לאוקמי מתניתין כחכמים דר"מ דלא כהילכתא כמו שיתבאר. וגם סתם משנה ר"מ. ובהכי ממילא נדחה נמי פשיטותא דאביי לאיבעיא קמייתא בחישב לאכול כזית בשני בני אדם. אלא דכיון דתו ליכא למימר דדיוקא דמתניתין לא אתי לאשמעינן אלא דמצטרפת ביותר מכדי אכילת פרס דומיא דהקטרה. כיון דאיכא למידחי בהיסק גדול דמתאכל בכדי אכילת פרס. ממילא מוכרח דע"כ לא אתי דיוקא דמתני' אלא לאשמעינן כזית בשני בני אדם בלבד. וא"כ עכ"פ איפשיטא בעיא קמייתא:

ועפ"ז אתו שפיר דברי רש"י ז"ל (פרק כיצד מברכין ל"ו ע"ב) בההיא דאמרינן ליקט מכולן כזית ואכלן אם מצה הוא יוצא בו ידי חובתו בפסח ואם חמץ הוא ענוש עליו כרת. ותנא עלה והוא שאכלן בכדי אכילת פרס. ופירש"י הא דאמרו אם חמץ הוא ענוש כרת דוקא בשאכלן בכדי אכילת פרס עיי"ש. ודבריו תמוהים מאוד לכאורה אמאי דקדק לפרש כן על חמץ לחוד דסיפא ושבק מצה דברישא. וכבר תמהו בזה האחרונים ז"ל והאריכו הרבה בזה. אבל ע"פ מה שביארנו דברי רש"י ז"ל מדוקדקים היטב דלשיטתו אזיל. שכבר ביארנו דלדעת רש"י וסייעתו ס"ל לר"מ שאם דעתו מעיקרא להשלים השיעור אפי' בשהפסיק מצטרפת אכילתו גם ביותר מכדי אכילת פרס אבל כשלא היתה דעתו להשלים אפי' ר"מ מודה דלא מצטרפת אלא בכדי אכילת פרם. וכוותיה קיי"ל לפי מה שיתבאר לפנינו. ומעתה לפ"ז ממילא מתבאר דלא שייך שיעור צירוף בכדי אכילת פרס אלא באכילת איסורי מאכל לענין מלקות וקרבן. אבל באכילת מצוה כמצה ופסח וכיו"ב. כיון שאינו יוצא ידי חובתו בפחות מכזית בודאי מעיקרא דעתו להשלים אכילתו לכשיעור שלם. וא"כ אפי' ביותר מכדי אכילת פרס מצטרפת. ואף ע"ג דבפרק בתרא דפסחים אשכחן לענין אכילת מרור דתניא (שם קי"ד ע"ב) אכלן חצאין יצא ובלבד שלא ישהה בין אכילה לחבירתה יותר מכדי אכילת פרס עיי"ש. הרי דגם לענין אכילת מצוה קתני שיעור צרוף בכדי אכילת פרס. מ"מ אפילו אם לא נוקים הך ברייתא כחכמים דר"מ משום דלא קיי"ל כוותייהו. איכא למימר דדוקא במרור הוא דקתני הכי. ע"פ מאי דבלא"ה קשה מאי דקתני התם אכלן חצאין יצא. מאי קמ"ל בהכי הא ודאי פשיטא דמהיכא תיתי לן לומר שאינו יוצא י"ח אלא באכילת כל השיעור כולו בבת אחת. וגם תמוה אמאי לא אשמעינן הך דינא אלא במרור דרבנן ולא בפסח ומצה דאורייתא. אבל נראה דמזה גופא מוכח דאתיא כר"מ. ומשום דמרור מצד עצמו לא חזי לאכילה. וסתמא דמילתא משום מרירותי' אורחי' למיכלי' בבת אחת כדי למהר בליעתו. וכל שאינו אוכלו כולו בפעם אחת אלא אוכל חציו. מסתמא קשה עליו אכילתו ביותר. ולא ברירא ליה אם יוכל להשלים השיעור כולו. וא"כ אין דעתו להשלים כל השיעור אלא דעכ"פ רוצה לעשות כל מאי דאפשר לו מיהת זכר לוימררו את חייהם וגו'. ואע"ג דמשלים את השיעור אח"כ מ"מ מעיקרא בחצי הראשון מסתמא לאו דעתי' להשלים הוה. ולהכי סד"א דלא יצא י"ח. דהו"ל כמתכוין שלא לצאת. קמ"ל דאפילו הכי יצא ובלבד שלא ישהה יותר מכדי אכילת פרס. והיינו דקתני התם אכלן בלא מתכוין יצא אכלן לחצאין יצא וכו' משום דהנך תרתי מישך שייכי להדדי ובחדא טעמא תליין ומהאי טעמא נמי לא מצטרפת אכילתו אלא בכדי אכילת פרס אליבא דכ"ע. אבל אין הכי נמי דבאכילת מצוה דעלמא אפי' ביותר מכדי שיעור אכילת פרס מצטרפת אכילתו לר"מ. וזה שלא כדעת הטור וש"ע (או"ח סי' תרע"ה) עיי"ש. ובהכי ניחא שפיר מה שהשמיטו הבה"ג והרי"ף והרמב"ם ז"ל ועוד כמה מגדולי הפוסקים הך דינא דאכלן חצאין יצא. והוא תמוה ולא ראיתי מי שנתעורר בזה כעת. אבל ע"פ מה שכתבתי ניחא שפיר. דהבה"ג והרי"ף והרמב"ם ז"ל לשיטתייהו אזלי. דס"ל מצות צריכות כוונה כמש"כ בטור (או"ח סי' תע"ה) בשם הבה"ג. וכן דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל כמש"ב בב"י שם עיי"ש. ולכך לא פסקו כהך ברייתא משום דאתיא כמ"ד מצות אין צריכות כוונה. וכמבואר בסוגיא דפסחים שם עיי"ש. ועפ"ז מתורצת שפיר תמיהת הר"י אלאפאנדרי ז"ל במוצל מאש (ח"א סי' ט ז) מה שלא נזכר בשום דוכתא שיעור צירוף אוכלין בכדי אכילת פרס אלא באיסורין ולא באכילת מצוה עיי"ש בדבריו. ואף שראה שלענין אכילת מרור נזכר שיעור זה בפסחים שם. מ"מ תמה אמאי לא נזכר אלא גבי מרור בלבד ולא גם בשאר מצות דאורייתא כמבואר בדבריו שם. אבל לפמש"כ ניחא שפיר. משום דבשאר כל אכילות מצוה כיון דבודאי דעתו להשלים מצטרפת אכילתו שפיר אפילו ביותר מכדי אכילת פרס לר"מ דקיי"ל כוותי'. ואע"ג דעכ"פ גם לר"מ איכא שיעור צירוף אפילו בשדעתו להשלים מיהת כדי אכילת קליות. מ"מ כיון דכל אכילות חובה זמנן קבוע עד חצי הלילה או עד בוקר. כאכילת מצה בלילה ראשונה של פסח. ואכילה בסוכה בלילה ראשונה. וכן אכילת קדשי קדשים לזכרי כהונה. לדעת הסוברין דגם מצות אכילתן היא בכזית לכל כהן של אותו משמר. ואח"כ עבר זמנה. א"כ לעולם אין זמן המצוה גדול יותר מכדי שיעור אכילת קליות דאפילו כולי' יומא. כדאמרינן שם בכריתות. וא"כ לעולם בתוך זמן המצוה איכא שיעור צירוף. ואין צורך להזכירו. וכן באכילת תודה ואיל נזיר. ואע"ג דאכתי איכא מצות אכילת שלמים ושאר קדשים קלים הנאכלין לשני ימים ולילה אחד. מ"מ אפילו להסוברין שיש מצות עשה באכילתן. וגם שיעור אכילתן היא בכזית. כיון דעיקר שיעור אכילתן בכזית לא נזכר בשום דוכתא בהדיא. אין מקום קושיא כלל במה שלא הזכירו שיעור צירופה בכדי אכילת פרס או בכדי אכילת קליות. ובפרט לדעת הסוברין דאין מצות אכילת כל הקדשים אלא באכילת כל בשר הקרבן כולו. ולא באכילת כזית כבשר הפסח. דלפ"ז לא שייך בהו שיעור צירוף כלל. ואמנם הא ליתא אלא לר"מ. אבל לחכמים דס"ל דלעולם ליכא שיעור צירוף אלא בכדי כזית באכילת פרס. הקושיא לא מיפרקא כמבואר. וא"כ מזה ראיה דקיי"ל להלכה כר"מ. וזו היא ג"כ דעת רש"י ז"ל. ולהכי דקדק שפיר לפרש בההיא דפרק כיצד מברכין שם דמאי דקאמר והוא שאכלן בכדי אכילת פרס לא קאי אלא על מאי דקאמר אם חמץ הוא ענוש כרת. ולא ארישא דקאמר אם מצה הוא יוצא ידי חובתו בפסח. ולשיטתו אזיל:

ועפ"ז מתבאר על נכון מאי דאמרינן (סו"פ לולב הגזול) קטן שיכול לאכול כזית דגן מרחיקין מצאתו ומימי רגליו. אמר רב חסדא והוא שיכול לאכלו בכדי אכילת פרס ובגדול אע"פ שאינו יכול לאכלו בכדי אכילת פרס עיי"ש. ולא נתבאר טעמא דמילתא מאי שנא לענין זה קטן מגדול. אבל ע"פ מה שביארנו ניחא שפיר דבקטן דלאו בר דעת הוא לא מצטרף לדידי' לעולם אלא כזית בכדי אכילת פרס. משום דלגבי' דידי' הו"ל לעולם כאין דעתו להשלים. דאפילו היתה מחשבתו על דעת להשלים לכשיעור אין מחשבת קטן כלום. ובזה אפילו לר"מ לא מצטרפת אלא בכדי אכילת פרס. אבל בגדול דהיכא דדעתו להשלים אפילו ביותר מכדי אכילת פרס חשיבא אכילה. הילכך בסתמא נמי חשיבא אכילה אצלו לענין זה. ואזלא ג"כ אליבא דר"מ. ובהכי ניחא נמי שפיר מאי דקאמרינן התם לקמן יכול לאכול כזית צלי שוחטין עליו את הפסח עיי"ש. וקשה אמאי לא קאמר נמי עלה והוא שיכול לאכול כזית בכדי אכילת פרס. אבל לפי מה שנתבאר ניחא בפשיטות דהיינו משום דבזה כיון דקטן לאו בר חיובא הוא אלא דאביו מצווה עליו לחנכו במצות. ודאי לא עדיף מגדול דאפילו ביותר מכדי אכילת פרס יוצא ידי חובתו בכל אכילות שבחובה. דכיון דעיקר החינוך אינו אלא כדי שיתחנך בעשיית המצות לכשיתגדל. א"כ פשיטא שאין להחמיר עליו בקטנותו יותר ממה שיתחייב לכשיגדל. ועי' פסחים (פ"ח ע"א) בתוס' ד"ה שה לבית עיי"ש היטב. ולפ"ז גם מההיא דהתם איכא למשמע דקיי"ל כר"מ:

ומעתה עפ"ז נכונים דברי הרי"ף ז"ל דאפשר לומר דס"ל ג"כ כשיטה זו וס"ל דקיי"ל בזה כר"מ אע"ג דחכמים פליגי עלי' משום דכיון דקמיבעיא לן בסתמא דתלמודא בסוגיא דכריתות שם אליבי' לחומרא קאמר או לקולא ש"מ הילכתא כוותי' כמו שפסק הרי"ף (בפרק במה אשה ס"ו ע"ב) גבי אבן תקומה כר"מ לגבי ת"ק מהאי טעמא עיי"ש. וכן פסק (ריש פרק הכותב) כר"י לגבי רבנן לענין הבעל שאוכל לעולם פירות ופירי פירות עד שיכתוב וכו' מדקמיבעיא לן אליבי' פירי פירות דוקא או עד עולם דוקא. וכמש"כ הר"ן ז"ל שם. וכ"כ במרדכי שם בשם רבינו האי גאון והריצב"א ז"ל עיי"ש. וכיו"ב בדוכתא טובא כידוע. ובלא"ה כבר הוכחנו כן מכמה דוכתי. והכי נמי מוכח מסוגיא דסופ"ב דמנחות (ט"ז ע"ב) דאמרינן התם הקטיר שומשום לאכול שומשום עד שכלה קומץ בידו רב חסדא ורב ששת חד אמר כשר וחד אמר פסול. ומסיק דמ"ד כשר דרך אכילה בכך ומ"ד פסול אין דרך אכילה בכך עיי"ש. והדבר קשה למ"ד כשר היכי קאמר דדרך אכילה בכך. והא הו"ל יותר מכדי אכילת פרס דלא חשיב אכילה. וכבר עמד בזה הר"י אלפאנדרי ז"ל (במצל מאש סי' נ"א) והניח בצ"ע עיי"ש. אבל אין בזה מקום קושיא אלא לרבנן דר"מ. אבל לר"מ הרי כיון דדעתו להשלים אפילו יותר מכדי אכילת פרס ואפילו כולי' יומא מצטרפת וחשיבא אכילה. וא"כ מדקיימי הנך אמוראי כוותי'. ודאי ש"מ דהילכתא כוותי'. ועפ"ז יש לימר בפשיטות דהיינו טעמא שהשמיט הרי"ף ז"ל ההיא דתניא (פרק ע"פ שם) במרור שאם אכלו חצאין יצא ובלבד שלא ישהה יותר מכדי אכילת פרס. דהיינו משום דס"ל דודאי עיקר דינא לא איצטריך אלא משום מאי דמסיק עלה והוא שלא ישהה יותר מכדי אכילת פרס דקמ"ל דאפילו במרור בזה"ז דמדרבנן נמי ביותר מכדי אכילת פרס לא מצטרף. וא"כ עכצ"ל דהך ברייתא לא אתיא אלא כחכמים דר"מ. אבל לר"מ דקיי"ל כוותי' אפילו בדאורייתא כל כיו"ב מצטרף אפילו ביותר מכדי אכילת פרס. כיון דודאי ע"כ דעתו להשלים כיון דבפחות מכזית לא נפיק ידי חובתו. ושפיר השמיטה:

והשתא א"כ לענין חולה ביוה"כ נמי ליכא שום נפק"מ בצירוף אוכלין כזית בכדי אכילת פרס. שהרי כשהחולה צריך לאכול כשיעור כותבות ביוה"כ או שיעור כזית איסור בכל השנה ודאי דעתו וגם דעת המאכילו להשלים אח"כ אכילתו לכשיעור הצריך לו. וא"כ אפילו ביותר מכדי אכילת פרס מצטרף. ואין שום תקנה להאכילו בפחות פחות מככותבות או מכזית. ואע"ג דאכתי אפילו לר"מ אפשר להאכילו כל כותבות או כזית ביותר מכדי אכילת קליות. מ"מ כיון דכדי אכילת קליות שיעור גדול הוא ביותר דאפילו בכולי' יומא מצטרפת. א"כ לא מיבעיא באכילת יוה"כ דאין זו תקנה כיון שאין איסורו נוהג אלא ביומו. ואין אנו דנין אלא להמציא תקנה להאכילו שיעור כותבות ביוה"כ עצמו וזה אי אפשר לר"מ בתקנה זו. אלא אפילו לענין אכילת איסורין בכל השנה כיון דחולה צריך אומד להאכילהו בכל יום ויום בפני עצמו דאומד של היום לא מהני ליום אחר שאפשר דלמחר לא יצטרך לאכול דבר איסור וכשאמדוהו לאכול היום כזית איסור אין שום נפק"מ לר"מ בין כשיאכלנו בפעם אחת בין יאכלנו חצאין בהפסק כל היום. כיון דדעתו להשלים היום לכזית. וע"כ ברייתא דכריתות שם דקתני התירו לעוברה לאכול פחות פחות מכשיעור. לא אתיא אלא כחכמים דפליגי אר"מ וס"ל דבכל ענין אפילו כשדעתו להשלים לא מנטרפת אכילתו אלא בשיעור כדי אכילת פרס. אבל אנן לא קיי"ל הכי אלא כר"מ דאפילו כולי' יומא מצטרפת. ושפיר השמיטה הרי"ף ז"ל. ואע"ג דאכתי איכא נפק"מ אפילו לר"מ לענין היכא שאמדוהו דסגי ליה שיאכל היום חצי שיעור ולמחר חצי שיעור. מ"מ כיון דודאי כל כהאי גוונא מילתא דלא שכיחא היא דחולה שצריך לאכול כזית תיסגי ליה שיאכל היום רק החצי ולמחרתו החצי. הרי ידוע דכל כיו"ב אין דרכו של הרי"ף ז"ל להביא בהלכותיו. וא"כ אין מקום להשגת הר"ן ז"ל על הרי"ף ז"ל החמורה מאוד לכאורה. וזו היא שיטה חדשה מאוד וצ"ע לדינא:

---

{{מרכז|לחלק שלישי

בפתיחה למנין העונשין סי' ט' (דף י' ע"א סוף ד"ה ועכ"פ וכו'). צריך להוסיף. ועי' ג"כ בסנהדרין (נ"ד ע"א) ובפירש"י שם (ד"ה אמך היא) וברמ"ה ז"ל שם. ובסמ"ג (לאוין צ"ב) עיי"ש היטב ובמה שכתבו הרש"ל ז"ל בביאוריו והר"ב כנה"ג בדינא דחיי שם:

במנין העונשין סוף עונש ט' י' (דף נ' ע"א סוף ד"ה איברא). ועפי"ז ניחא מאי דקשה לדעת הראב"ן ז"ל מדתנן ריש מעילה קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלין בהן וכו'. ופרכינן עלה פשיטא משום ששחיטתן בדרום אפיקינון מידי מעילה. ומשני איצטריך סד"א הואיל ואמר עולא אר"י קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה. הכא נמי קדשי קדשים לגבי דרום כמאן דחנקינון דמי. קמ"ל קדשים שמתו לא חזו כלל. אבל דרום נהי דאינו ראוי לקדשי קדשים אבל ראוי הוא לקדשים קלים עיי"ש. והשתא לדעת הראב"ן ז"ל הו"ל למימר דעדיפא מינה דאפי' לקדשי קדשים גופייהו נמי משכחת לה דדרום ראוי הוא. דהא מזבח דיחיד או במה שבתוך העזרה אפי' בזמן איסור הבמות. כיון דאין שחיטת צפון בבמה. כדתנן סוף זבחים. ראוי דרום לשחיטה ולהקריב על הבמה או על מזבח דיחיד שבעזרה אפי' עולות דהו"ל קדשי קדשים. ויש מקום לצדד בזה ע"פ מאי דאר"א (לקמן שם ג' ע"א) עולת במת יחיד שהכניסה לפנים קלטה מחיצתו לכל דבר עיי"ש. ולפי' רגמ"ה ז"ל שם משמע דבכניסה לחודה קלטוה מחיצות להטיל עלי' דין קדשי מזבח עיי"ש היטב. ושלא כפירש"י ותוס' שם. דדוקא כשהכניסה על דעת להקריבה ע"ג המזבח של צבור. א"כ כ"ש כאן שדעתו להקריבה בפנים. שמחיצת העזרה קולטתה ושחיטת דרום פוסלתה. אבל יש לפקפק בזה טובא. ועי' בסוגיא דפרק בתרא דזבחים (קי"ט ע"ב) עיי"ש היטב. אבל לפמש"כ ניחא שפיר דכיון דהתם אליבא דעולא קיימינן. הרי לעולא לשיטתו ודאי בלא"ה ליתא להאי דינא דהראב"ן ז"ל. ולא כתב כן הראב"ן ז"ל אלא לפום מאי דס"ל דקיי"ל כרבא דפליג עלי' דעולא. וכדעת הרמב"ם ז"ל כמו שביארנו לעיל. אבל עולא לשיטתו אזיל ולדידי' ודאי לא משכחת לה להכשיר דרום אלא לקדשים קלים בלבד:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.