ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/מילואים/ט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג מילואים ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ט.

ובהיותי בזה ראיתי לכתוב כאן כעין זה בדברי רבינו הגאון ז"ל בההיא דאמרינן (פ"ק דתמורה י"א ע"ב) בעא מיניה אביי מרב יוסף היא שלמים וולדה חולין ושחטה בפנים מהו. למ"ד ולדי קדשים בהוייתן הן קדושים מי הוי חולין בעזרה או לא. א"ל מי קרינן ביה כי ירחק ממך המקום וזבחת. בעי מיניה אביי מרב יוסף היא חולין וולדה שלמים ושחטה בחוץ מהו. מי מחייב עלי' משום שחוטי חוץ או לא. א"ל מי קרינא בי' והביאום לה' עיי"ש. וראיתי בתשובות הרשב"ש ז"ל (סי' תפ"ט) שאחר שהאריך שם ע"פ פי' רש"י שם דמיירי בששחט את האם והעובר במעיה. כתב שם וז"ל ע"פ דרכנו למדנו שהדברים אמורים בשנשחטה האם והעובר במעיה וכו'. והוצרכתי לכתוב כל זה מפני שראיתי במקצת קונדרסים שכתבו שהיא בשילדתו האם בעזרה וחשש שמא ימות קודם שיוציאנו ושחטוהו שם בעזרה. ונתלו באילן גדול וכתבו שכן כתב רבינו סעדיה גאון ז"ל. ודברים אלו הם דברים בטלים וחלילה לגאון ז"ל לכתוב הבלים. ותלמידים הטועים ברובם (נראה שצ"ל ברבם) תולים. שהדבר מעצמו בטל הוא. שאם הדבר כן. מה הועיל בתקנתו לשחטו בעזרה וכו'. כיון שלא שהה שבעה ימים אסור לאכלו וכו'. ואם יטעון הטוען שזה בדקים ליה בגווי' שכלו לו חדשיו. וכמש"כ הריא"ף ז"ל בהלכותיו שהוא מוקים ההיא שאמרו פ"ק דיו"ט עגל שנולד ביו"ט מותר. בדקים לו שכלו לו חדשיו. וכן בפרק אלו טרפות וכו'. אמור לו שהתם לפי שאי אפשר (כצ"ל עיי"ש) להעמידה בדרך אחרת. אבל בכאן שיכול להעמידה במעי אמו. והיא דרך מצויה תמיד וכו'. לא נניח דרך רחבה ונלך בדרך רחוקה וכו'. ועוד שיגיד עליו רעו. שהשאלה ששאל אביי מרבא (נראה שהיתה גירסתו בהאיבעיא שניי' לענין שחוטי חוץ בעי אביי מרבה (כצ"ל). ובהאיבעיא הראשונה לענין חולין בעזרה בעי אביי מרב יוסף. כגירסא שלפנינו. ויש שם ט"ס עיי"ש) אין אתה יכול להעמידה אלא בעובר במעי אמו. שאם נולד. למה פטרוהו בששחטו בחוץ. והרי הוא יכול להביאו לפני ה'. והבשר עצמו אסור לאכלו אפילו קים ליה שכלו לו חדשיו לפי שנשחט בחוץ. ואפילו לפי טעותם. אם נאמר שהתירו לו שחיטתו למה נתיר לו בשרו. וע"כ אין אתה יכול להעמיד שאלת אביי מרבה אלא במעי אמו. לא בנולד. א"כ אף שאלת אביי (כצ"ל) מרב יוסף בעובר במעי אמו היא. וכן נראה לי מדרך הגמרא ומפירש"י ז"ל כמו שכתבתי עכ"ל הרשב"ש ז"ל עי"ש:

אמנם לענ"ד גם בזה דברי רבינו הגאון ז"ל נכונים מאוד ונוסדים על יסודות נאמנים. ונהפוך הוא כי דברי הרשב"ש ז"ל תמוהים מאד אצלי. ולחנם דחה הדברים בשתי ידים ותלה אותם בתלמידים טועים. דמה שהכריח מהאיבעיא שניי' ששאלו לענין שחוטי חוץ. וכתב דע"כ מיירי בששחט את האם. שאם נולד ושחט את הולד. הרי יכול להביאו לפנים. ולמה פטרוהו בששחטו בחוץ. דברי תימא הם. דהא אפי' אם בעיא שניי' מיירי דומיא דאיבעיא ראשונה בששחט את הולד עצמו מיד כשנולד. הרי הו"ל מחוסר זמן ואינו מתקבל בפנים. ופטור על שחיטתו בחוץ ומשנה ערוכה היא (זבחים קי"ב ע"ב). ולאידך גיסא הו"ל להוכיח דע"כ לא מיירי אלא בששחט את האם והעובר במעיה. שאם כבר נולד הרי חייל עלי' איסור מחוסר זמן ואין חייבין עליו בחוץ ומשנה ערוכה היא שם. ומאי קמיבעיא לי'. אלא ודאי בשלא נולד עדיין. ובשחט את האם הוא דמיירי. דאכתי לא חייל עלי' איסור מחוסר זמן. דמחוסר זמן בלידתו תלי רחמנא דכתיב כי יולד וגו'. ועי' בתמורה שם לעיל (י' ע"א) בתוס' סוף ד"ה ואזדא ר"י עייש"ה. וגם מה שהוכיח מדהתירו לו בשרו ולא אסרוהו משום שנשחט בחוץ. דבריו נפלאים מאד אצלי. חדא דגם לדידי' קשה דאפי' מיירי בששחט את האם והעובר במעיה. הרי מ"מ נהי דקפשיט לי' רב יוסף שאינו חייב עליו כרת או חטאת משום שחוטי חוץ. משום דלא קרינא בי' והביאום לה'. מ"מ אמאי התירו לו הבשר. הרי נשחט בחוץ ונפסל. משום שעכ"פ הא לא נשחט בעזרה. ונפסל בכך אפי' נשחט בעזרה ויצא. וכ"ש זה שאפי' שחיטתו היתה בחוץ. וביותר נפלאים אצלי דבריו ז"ל. שהרי לא קמיבעיא לן התם אלא אם חייב עליו כרת וחטאת משום שחוטי חוץ. ורב יוסף קפשיט לי' שאינו חייב עליו משום שחוטי חוץ. אבל מהיתר אכילת בשרו אין שום רמז כלל לא בהאיבעיא ולא בפשיטותי' דרב יוסף. ובודאי הדבר פשוט דאסור באכילה. ואין מקום להסתפק בזה כלל. ועוד נפלאתי עליו פליאה נשגבה אמאי איצטריך כלל להוכיח כן מהאיבעיא שניי' על הראשונה משום שיגיד עליו רעו. שהוצרך להביא פלוגתא זו מפרק כיצד מערימין. והרי הנך ברייתות ופלוגתא זו עצמה וכל האוקימתות דהתם איתא הכא בההיא סוגיא גופא (לעיל מיני' י"א ע"א) בסמוך עיי"ש. וגם אין לזה שום טעם. דמאי איכפת לן לענין האיבעיא אם דברו בזה תנאים או לא. בעיקר הדבר יש לתמוה במש"כ דבשהיא חטאת וולדה חולין פלוגתא דהנך תנאי התם. וזה ליתא דכשהיא חטאת וולדה חולין ליכא שום פלוגתא התם. ובזה ודאי לכ"ע חולין גמור הוא לכל דבר. וא"כ בההוא גוונא קמא דמיירי הכא במקדיש בהמה מעוברת חוץ מעוברה. לא שנא שלמים ולא שנא חטאת לכ"ע הולד חולין גמור הוא לכל דבר. וכדפירש"י ז"ל והביאו הרשב"ש ז"ל גופי' שם עיי"ש ולא שייכא ההיא פלוגתא דהתם כלל לכאן. ולא פליגי תנאי התם אלא במקדיש האם עם העובר שבה. או במקדיש בהמה ריקנית ואח"כ נתעברה. דלחד תנא הולד קדוש מיד במעי אמו. ולאידך תנא הולד חולין עיי"ש. וגם לאידך גוונא דאיבעיא זו דמיירי במקדיש בהמה ואח"כ נתעברה. אע"ג דלחדא אוקימתא דהתם פליגי הנך תנאי בהכי. מ"מ פשיטא דגם התם אין חילוק בין חטאת לשלמים. ופלוגתייהו גם בשלמים היא. וגם בלא"ה הרי גם כאן תלי לה בפלוגתא. ולא מיבעיא ליה אלא למ"ד ולדי קדשים בהוייתן הם קדושים. ולכן לענ"ד אינני רואה שום מקום לדבריו אלו כלל. אבל ע"פ מה שביארנו בכוונת רבינו הגאון ז"ל אין מקום לדקדוק זה כלל לכאורה. דהרי כיון דמיירי בשנולד א"כ בחטאת הו"ל ולד חטאת דאזיל למיתה. אבל זה טעות דלא שייך ולד חטאת אלא כשחלה עליו קדושת אמו. אבל בחולין לא שייך דין ולד חטאת כלל וזה פשוט. וא"כ כאן כיון שהולד חולין אע"פ שאמו חטאת אין לו דין ולד חטאת. אלא דבלא"ה עיקר דקדוק זה ליתא. דודאי שלמים לאו דוקא נקט אביי בין באיבעיא קמייתא בין בבתרייתא. ומ"מ ודאי פירושו של רבינו הגאון ז"ל הוא הנכון. ובהכי ממילא מסתלק מה שהקשה הרשב"ש ז"ל לפי' רבינו הגאון ז"ל שיגיד עליו רעו דהאיבעיא שנייה ע"כ לא מיירי אלא בשעדיין לא נולד העובר. וא"כ גם בהאיבעיא קמייתא ודאי בכהאי גוונא מיירי. אבל לפי מה שביארנו אין מזה מקום קושיא כלל. דודאי אין הכי נמי דגם בהאיבעיא קמייתא אפילו לפי' רבינו הגאון ז"ל מיירי בשעדיין לא נולד. אלא דהיינו רק באידך גוונא דמיבעיא ליה אליבא דמ"ד ולדי קדשים בהוייתן הן קדושים. אבל בגוונא קמא סתמא כמפורש דמי דמיירי נמי בשנולד העובר ושחטי' לעובר גופי' מטעם שביארנו. ועכ"פ מתבאר דדברי רבינו הגאון ז"ל נכונים. אבל דברי הרשב"ש ז"ל מתחילתן עד סופן תמוהים ונפלאים מאוד. ובקושטא קאמינא ולא מסתאפינא. גברא רבה חזינא. ותיובתא לא קא חזינא:

לפרשה מ"ט (דף קצ"ה ע"ד) ד"ה איברא שראיתי. שוב ראיתי שיש להביא ראיה דהכהן במנחת חינוכו אינו צריך לעבוד עבודתה בידיו. ע"פ מה שפירש"י במו"ק (פרק ואלו מגלחין ט"ו ע"ב) בההיא דאמרינן התם מצורע מהו שישלח קרבנותיו. תא שמע דתניא ואחר טהרתו. אחר פרישתו מן המת. שבעת ימים יספרו לו. אלו שבעת ימי ספירו. וביום באו אל הקודש אל החצר הפנימית לשרת בקודש יקריב חטאתו. זו עשירית האיפה שלו דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר בבאו יקריב. בזמן שראוי לביאה יקריב. בזמן שאינו ראוי לביאה אינו ראוי להקרבה עיי"ש. ופירש"י ז"ל שאין כהן הדיוט מצורע או טמא מת יכול להקריב עשירית האיפה שלו למנחת חינוכו כשמתחנך לעבודה תחילה עד שיטהר מטומאתו. ומזה קפשיט שאין המצורע משלח קרבנותיו עיי"ש. והשתא אם איתא דמנחת חינוך עבודתה בידי הכהן המתחנך עצמו. מאי ראיה היא מהתם שאין המצורע משלח קרבנותיו. דילמא לעולם כל שאר קרבנותיו יכול לשלוח. ושאני מנחת חינוך שאפילו בימי טהרתו אינו יכול לשלוח. משום שצריך לעבוד עבודתה בידו. וכ"ש בימי טומאתו שאי אפשר לו להקריבה בעצמו. גם תמוה לפ"ז למה לי קרא דבזמן שאינו ראוי לביאה אינו ראוי להקרבה. ותיפק ליה דבעינן שיקריבנה הוא עצמו בידו. ובימי טומאתו לא חזי להכי. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דלרש"י ז"ל לא גרסינן בברייתא ועובדה בידו. אלא ועבודה בידו גרסינן. וכגירסת הרא"ם ז"ל וסייעתו. ומפרש לה לענין שעבודתו שלו. כפי' הרא"ם ז"ל בנוסחת היראים שלפנינו שהבאתי בפנים שם. אבל אינו צריך להקריבה הוא עצמו בידו:

ומיהו לפי נוסחא אחרת שבפירש"י (שם במו"ק) שפירש דמיירי התס בעשירית האיפה של כהן גדול עיי"ש. וכן דעת הריטב"א ז"ל שם. ופירש שם דמיירי התם גם בעשירית האיפה של מנחת חביתין שמקריב כהן גדול בכל יום ויום בבוקר ובין הערבים משנתמנה לכה"ג עיי"ש. וכן פי' הרד"ק ז"ל (יחזקאל מ"ד כ"ז) עיי"ש. ומה שתמה הרד"ק ז"ל שם דברישא דהך קרא משמע דבכהן הדיוט הוא דמיירי עיי"ש. לק"מ לדעתי. דאיכא למימר אין הכי נמי. רישא דקרא בכהן הדיוט וסיפא בכהן גדול. ואשכחן כיו"ב בקידושין (פרק בתרא ע"ח ע"ב) דאמרינן האי קרא רישא בכהן גדול סיפא בכהן הדיוט עיי"ש. והובא בתוס' כאן (ד"ה אחרי) עיי"ש. ולפ"ז איכא למימר דעיקר קרא איצטריך למנחת חביתין של כל יום ויום שאין הכהן גדול צריך להקריבה הוא בעצמו. וכמש"כ שם בפנים עיי"ש. ומינה הוא דקפשיט דאינו משלח קרבנותיו. ולדברי התוס' שם שכתבו במסקנתם דקרא מילי מילי קאמר. ורבי יהודה ורבי שמעון בהכי פליגי. דלר"י דמיירי קרא בעשירית האיפה. היא גופא אשמעינן. דכהן הדיוט כשמתחנך בתחילה לעבודה. מביא עשירית האיפה לחינוכו. ומשום שאין זה מפורש בהדיא בתורה. איצטריך יחזקאל לאשמעינן בהדיא. ולדידי' לא מיירי קרא דיחזקאל כלל בדין הבאתה בימי טומאתו. ור"ש פליג עלי' ומוקי הך קרא למצורע שאינו מביא קרבנותיו אלא לאחר טהרתו. ולדידי' לא מיירי הך קרא כלל בעשירית האיפה של כהן עיי"ש היטב בדבריהם. ולפ"ז לא מוכח מהתם מידי לענין זה כמבואר. אבל לפירש"י לפום ההיא נוסחא שמפרש דמיירי בעשירית האיפה של כהן הדיוט. וזו היא ג"כ הנוסחא שהיתה לפני התוס' שם בפירש"י עיי"ש בדבריהם. וכן כתוב בפירש"י ביחזקאל שם עיי"ש. ודאי עכצ"ל דס"ל שאין הכהן צריך לעבוד עבודתה בידו. וגירסתו בברייתא שם כגירסת הרא"ם ז"ל ביראים שלפנינו ומפרש כפירושו שם. דאם לא כן מלבד מאי דקשה דמנחת חינוך ליתא בשליחות. כיון שעבודתה בידי המתחנך גופי' דוקא. ולא איצטריך קרא למעוטי. תמוה ג"כ היכי קא פשיט מהתם שאינו משלח קרבנותיו. ואולי יש מקום לומר דלא קא פשיט מהתם אלא לאידך גיסא. דכיון דודאי לעשירית האיפה של חינוך ע"כ לא צריך קרא למעוטי. ממילא מתבאר דודאי לגופי' לא איצטריך קרא. אלא מיתוקם למעוטי לעלמא. לומר דדוקא עשירית האיפה לחינוכו הוא שאינו משלח. אבל שאר כל קרבנותיו שאינו צריך להקריבן בידו משלח. ולקולא הוא דקפשיט. דמצורע ושאר כל הטמאים משלחים קרבניהם. ועי' בזבחים (ע"ה ע"א) בתוס' (סוף ד"ה והא) ובמנחות (ס"ב ע"ב) בתוס' (ד"ה וכן) עיי"ש היטב. ובזה מתורצת קושית התוס' שם במו"ק לפירש"י שם עיי"ש בדבריהם. אלא דמפירש"י (שם ט"ז ע"א) סוף ד"ה זו עשירית האיפה וכו'. מבואר דס"ל דלחומרא הוא דמיפשיטא האיבעיא עיי"ש בדבריו. וא"כ ודאי עכצ"ל. לפום הך פירושא דרש"י ז"ל. דאינו צריך לעובדה בידו. וכבר ראיתי להר"ב ושה"כ (בחי' לזבחים ט"ו ע"ב) מש"כ בארוכה על דברי רש"י שם. ולפי דבריו גם מפירש"י שם אין הכרח לזה. ואדרבה ע"פ דבריו שם גם מפירש"י שם מוכרח שהכהן צריך לעובדה בידו דוקא. אלא שדבריו שם רחוקים מאוד מן האמת ונאותים רק לחידודא בעלמא. ויש לי בדבריו כמה תיוהי. ואין כדאי להאריך בזה. והעיקר כדכתיבנא:

לפרשה נ"ז בהערה. (דף ר"ו ע"ב). כדי לבאר הדבר מעט יותר הנני אומר. כי מיד בהשקפה ראשונה יראה כל מעיין כי החידושים הללו אינם על התלמוד. כאשר דמו המו"ל והרבנים המסכימים. רק על הלכות פסחים להרי"ף ז"ל. וגם מסגנון לשון המחבר ודרכו. נקל להכיר על נכון מי הוא המחבר. ולא היה שום ספק אצלי בדבר כי הוא רבינו יוסף חביבא ז"ל הר"ב נמוקי יוסף. ולספר זה היתה כוונת הרב רחיד"א ז"ל בשם הגדולים (ח"ב אות נ' סי' ל"א. דפוס ווילנא) במש"כ שם וז"ל ואני ראיתי נמק"י כת"י על פסחים עכ"ל. ושוב מצאתי בפירוש כי כן הוא. שכן מבואר ממש"כ בברכי יוסף (או"ח סי' רצ"ו סוף סק"ז) וז"ל ואחר זמן רב נזדמן לידי נמקי פסחים כת"י. וראיתי שכתב פרק מקום שנהגו משם הריטב"א וזה לשונו וכו' עיי"ש. וכל לשון זה נמצא בספר הזה (דף י"ט ריש עמוד ג') עיי"ש. מלבד איזה ט"ס שיש לתקן משם לכאן. ולהיפוך. וכן מש"כ שם עוד (בסי' תל"ב ס"ק ג') וז"ל ומצאתי בנמקי פסחים כת"י משם הריטב"א דיש מקומות שאומרים זמן ואין לבטל מנהגם עכ"ל. הן הן הדברים הנאמרים בספר הזה (דף ג' ריש עמוד ג') עיי"ש. וגם בספרו מחזיק ברכה (או"ח סי' תל"ב ס"ק א') הביא דברים אלו. וכתב שם וז"ל זה חזיתי בספר הרב נמקי יוסף מפסחים כ"י. אשר כמו רגע היה בידי כד קאימנא חד כרעא אארעא באחת הערים. ואחזה אנכי שכתב משם הריטב"א דיש מקומות וכו' עיי"ש. וכן מש"כ עוד בברכ"י (או"ח סי' תרכ"ד ס"ק ב'). וז"ל מצאתי בנמקי פסחים כ"י שכתב שדעת הראב"ד שחייב לחזר אחר אור ששבת במוצאי יה"כ ודעת הריטב"א ורבותינו דאינו חייב עכ"ל. הן הן הדברים הנאמרים בספר זה (דף י"ט ע"ב) סוף ד"ה ועוד כתב הרי"ט עיי"ש. אלא שבמחזיק ברכה יש ט"ס. שבמקום ורבותינו צ"ל ורבותיו. ויש אתי עוד דברים בזה. אבל במה שכתבתי יש בו די: -

נשמט לעיל (ריש סי' ו' שורה ט) אחר המלות הראשונים ז"ל.

הן אמת דלדעת ר"ת ז"ל הך דרשא אסמכתא בעלמא היא ולאו דאורייתא היא. כמש"כ הרא"ש ז"ל (פרק כיסוי הדם סי' ח') ובתוס' שם (פ"ז ע"א ד"ה וחייבו). ובטיו"ד (סוף סי' כ"ח) עיי"ש. מ"מ כבר תמה על זה במג"א (סי' ר"א ס"ק ד') והניחו בתמיהא עיי"ש בדבריו. ואע"פ שכבר קדמו בזה בב"ח (ביו"ד שם). ותירצה עיי"ש. מ"מ אין דבריו מספיקים כלל ואכמ"ל בזה. ולכן אינו נראה לומר כן בדעת רבינו הגאון ז"ל:

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.