ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/מבוא/ד
ד.
סדרן של פרטי חלקי המצות אצל כל מוני המצות בכלל.
ואצל רבינו הגאון ז"ל בפרט.
אם אמנם בחלוקת המצות לפרטי מיניהם השוו הגאונים ז"ל ושאר הראשונים ז"ל ההולכים בעקבותיהם. מ"מ רחוקים הם זמ"ז מרחק רב בסדורן זה אחר זה. וההבדל היותר גדול בזה הוא בין סדרו של הבה"ג וסייעתו ז"ל לסדורו של רבינו הגאון ז"ל. ובהשקפה ראשונה אפשר לשפוט כי רק במקרה ושלא בכוונה מיוחדת נפל חילוק זה ביניהם. אבל באמת זאת לא זאת. אבל כן מוכרח מעיקרי שיטותיהם המתחלפות בעיקר מנין המצות שלהם וכמו שיתבאר. והנה הבה"ג נמשך בזה אחר סדרו של תנא דמתניתין מן פרק ארבע מיתות ואילך דנקט החמור חמור קודם והקל הקל באחרונה עיי"ש. וכן גם הבה"ג במנין המצות שלו נקט בתחלה מנין ע"א העונשין שבמיתת ב"ד וכרת ומיתה בידי שמים. וסידר בהן תחלה העונשין שבסקילה. כדקיי"ל דסקילה היא החמורה יותר מכל שאר מיתות ב"ד. ואחריהן מנה העונשין שבשריפה. דבתר סקילה שריפה חמורה. ואחריהן מנה העונשין שבסייף. ואחריהן שבחנק. כדקיי"ל דהרג חמור מחנק. ואח"כ מנה חייבי כריתות דקילי ממיתת ב"ד ואחריהן חייבי מיתה בידי שמים דקילא מכרת. כמבואר בפ"ב דשבת (כ"ה ע"ב) ובפ"ב דפסחים (ל"ב ע"ב) ובשאר דוכתי. ואחריהן מנה שאר כל חייבי לאוין שאין בהן יותר מעונש מלקות. ואחריהן מנה חייבי עשה. דקילי מחייבי לאוין. וכמבואר בפ"ק דיבמות (ז' ע"א) ובפרק בתרא דיומא (פ"ה ע"ב) עיי"ש. ובאחרונה מנה הששים וחמש פרשיות הבאות להשלים מ"ח עשין למנין רמ"ח וי"ז לאוין למנין שס"ה כמשכ"ל. ועיקר גדרן הוא שהן חקים ומשפטים המסורים לצבור ולכן לא שמר בהן את סדרו למנות הלאוין תחלה ואחריהן העשין. וגם לא עשה בהן שום סדר. אלא כתב הלאוין והעשין בערבוביא. וברובן שמר את סדרן כמו שכתובות בתורה. הראשון ראשון בתורה קודם. ואחרון אחרון שבתורה באחרונה. וקצתן שלא כתבן כסדרן בתורה הוא לכוונה מיוחדת כמו שיתבאר לפנינו כאן (סי' ז' שורש חמשי) עיי"ש:
וכן באזהרות הר"א הזקן והר"י אלברגלוני ז"ל ההולכים בעקבי הבה"ג אחזו ג"כ בדרך זו. אלא שהם ז"ל סידרו העשין בראשונה קודם לכל שאר המצות. וטעמם משום שעיקר עבודת השם היא במצות עשה. כמש"כ הראב"ע ז"ל (יסוד מורא שער ב') דקרא דועבדתם את ה' אלקיכם כולל כל מצות עשה שהם בלב ובפה ובמעשה שהם עיקרים. וקרא דליראה את ה' כולל כל מצות ל"ת עיי"ש ובמש"כ עוד שם (שער שביעי) עיי"ש. כ"כ הראב"ע ז"ל עוד בפי' התורה (פרשת יתרו) שהשכר הוא על מצות עשה והעונש על מצות ל"ת עיי"ש. והדבר מבואר ביותר בדברי הרמב"ן ז"ל (שם) שכתב וז"ל ואמת הוא כי מדת זכור רמזו במצות עשה. והוא היוצא ממדת האהבה והוא למידת הרחמים. כי העושה מצות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו. ומדת שמור במצות ל"ת והוא למידת הדין ויוצא ממידת היראה. כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו. ולכן מצות עשה גדולה ממצות ל"ת כמו שהאהבה גדולה מהיראה. כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו ולכן אמרו דאתי עשה ודחי ל"ת. ומפני זה יהי' העונש במצות ל"ת גדול ועושין בו דין מלקות ומיתה. ואין עושין בו דין במ"ע כלל אלא במורדין וכו' עכ"ל עיי"ש. וכוונתו דאע"ג דעבירת ל"ת ודאי חמורה יותר וענשו גדול יותר מבעבירת עשה. מ"מ קיום מצות עשה גדול וחשוב יותר הרבה משמירת מצות ל"ת כמו שהאהבה גדולה יותר מהיראה. וזהו ג"כ טעמם של המקדימים העשין בראשונה. ואח"כ סדרו העונשין והלאוין כדרך הבה"ג ז"ל שהחמור חמור קודם. אלא שבאזהרות הר"א הזקן ז"ל הוסיף ג"כ לסדר מנין העונשין גם אליבא דר"ש דס"ל דשריפה חמורה מסקילה וחנק חמור מסייף וכמו שביארנו בסוף פתיחתנו למנין העונשין עיי"ש:
אמנם רבינו הגאון ז"ל יש לו בזה סדר אחר לגמרי. שלא השגיח כלל על מדרגת חומר וקל של המצות. אלא שבזה דבריו שוין לדברי הר"א הזקן והר"י אלברגלוני ז"ל באזהרותיהם שגם הוא ז"ל כמוהם סידר העשין בראשונה. ובזה השוו כל מוני המצות כולם חוץ מהבה"ג. וגם הסמ"ג שנמשך בפרט זה אחר הבה"ג מ"מ בקצור סמ"ג חזר בו מזה וסידר גם הוא העשין תחלה והלאוין באחרונה עיי"ש. ובאמת דגם בדברי רז"ל נזכרו במנין תרי"ג מצות העשין תחלה ואחריהן הלאוין. כמו בתנחומא (ריש פרשת תצא). ובפסיקתא רבתי (פכ"א) ובפסיקתא דר"כ (פסקא י"ב). ובמדרש קהלת על הכתוב עיר קטנה וגו' ומצא בה איש מסכן וגו'. ובמדרש משלי (פל"א) עיי"ש. ואף דבגמרא (סוף מכות) בגירסא שלפנינו בדברי רבי שמלאי נזכרו הלאוין קודם לעשין. מ"מ מפי' הריב"ן ז"ל שם מתבאר דגם שם בגירסא שלפניו נזכרו העשין תחלה ואח"כ הלאוין עיי"ש. ומלשון הבה"ג בהקדמתו משמע שלא נזכרו בגירסא שלפניו בדברי רבי שמלאי לא לאוין ולא עשין ולא שס"ה ולא רמ"ח. אלא מספר הכללי תרי"ג מצות בלבד עייש"ה. וגם בגירסת רוב שאר הראשונים ז"ל אע"פ שנזכרו שם מספר שס"ה ורמ"ח מ"מ לא נזכרו שם בפירוש לא לאוין ולא עשין. וזו היא ג"כ גירסת הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסה"מ והרמב"ן ז"ל בריש השגותיו שם והרשב"ץ ז"ל בזה"ר שם ושאר ראשונים ז"ל. ויתכן א"כ לגירסא זו לומר דמשום שלא הזכיר בפירוש לאוין ועשין אלא סתם שס"ה ורמ"ח לכן לא דקדק להזכיר העשין תחלה. אלא דבסמ"ג סוף מנין העשין מבואר דהיתה גירסתו בגמרא שם כבגירסא שלפנינו עיי"ש. ואפשר דמהאי טעמא סידר בחבורו הגדול הלאוין תחלה ואחריהן העשין כלישנא דרבי שמלאי לפי גירסתו:
ועכ"פ בפרט זה שוין דברי רבינו הגאון ז"ל לדברי כל שאר הראשונים ז"ל שאחר הבה"ג למנות העשין בראשונה. אלא שלפי שיטתו אין אנו צריכין לשום טעם אחר לקדימת העשין ללאוין כמשכ"ל אליבא דשאר הראשונים ז"ל. משום דבלא"ה הוכרח לזה ע"פ עיקר שיטתו במנין המצות. וכמו שיתבאר לפנינו. דמהאי טעמא נמי מנה הלאוין מיד אחר העשין ואחריהן מנה ע"א העונשין שבמיתה. ולכאורה טעמו בזה משום דלשיטתו אזיל שהוא ז"ל מנה במנין הלאוין גם כל האזהרות של כל העונשין שבמיתה שמנאן במנין העונשין. משום דלדידי' העונשין מצד עצמן נמנין כמצות במנין שאר המצות משום המצוה שיש בהן על הב"ד. וכמו שביאר הוא ז"ל בהדיא בדבריו שם. ואע"ג דהמצוה המוטלת על הב"ד בעונשין אלו היא בקום ועשה. מ"מ ס"ל דתורת לאו עליהן מטעם שביארנו בפתיחתנו למנין העונשין עיי"ש. וממילא מבואר לפ"ז דבכל המצות שנמנו במנין העונשין אין שום חומר כלל יותר מאותן שנמנו במנין הלאוין. דמלבד דכיון שבמנין הלאוין נמנו גם כן הלאוין שהם אזהרות לכל אותן העונשין שנמנו במנין העונשין א"כ כל החומר של העונשין נכלל ג"כ במנין שאר הלאוין. בלא"ה הרי אדרבה אפי' שאר הלאוין שאין בהן אלא עונש מלקות חמירי טפי מכולהו הנך מצות שנמנו במנין העונשין לשיטתו זו. דכיון דלשיטתו לא נמנו העונשין בפ"ע אלא משום המצוה שבהן המוטלת על הב"ד והרי לגבי הב"ד ליכא בהו אלא מצוה בעלמא. ואם עברו ב"ד ולא הענישו את העוברים המתחייבים באחד מן העונשין הללו לא מיחייבי בשום עונש בידי אדם כלל על כך. וא"כ ע"כ לא חמירא מצוה זו שעליהם טפי מחייבי לאוין שאין לוקין עליהם כלאו שאין בו מעשה ולאו שבכללות וכיו"ב. ובודאי הנך לאוין שנמנו במנין שאר הלאוין חמירי טפי שהרבה מהן יש בעבירתן מיתת ב"ד וכרת ומיתה בידי שמים ורובן במלקות ארבעים. ולכן גם לפי דרכן של הבה"ג וסייעתו ז"ל ראוי למנותן קודם למנין העונשין ע"פ שיטת רבינו הגאון ז"ל. וממילא מתבאר נמי לפ"ז מה שסידר גם מנין העונשין עצמו בלא שום סדר לכאורה כלל. שמנה בראשונה העונשין שבכרת. ואחריהם אותן שבסקילה. ואחריהם אותן העונשין שבשריפה. ואחריהם חייבי מיתה בידי שמים. ואחריהם חייבי חנק. ואחריהם אותן שמיתתן ע"י קנאים שפוגעין בהם. ואחריהם העונשין שבמיתת ב"ד בסייף. וכל זה כערבוב רב וכאילו אין שום סדר למשנתו. שהרי סקילה ושריפה חמירי טובא אפי' משאר מיתות ב"ד וכ"ש מכרת. וכן חנק וסייף חמירי טובא טפי אפי' מכרת וכ"ש ממיתה בידי שמים. ואפי' מיתת פגיעת קנאים עכ"פ ודאי חמירא טפי אפי' מכרת וכ"ש ממיתה בידי שמים. וגם מיתת סייף חמירא טפי אפי' ממיתת חנק למאי דקיי"ל כרבנן דר"ש (ריש פרק ארבע מיתות) וכ"ש ממיתה דפגיעת קנאים. אבל לפי המתבאר הדבר נכון דרבינו הגאון ז"ל גם בזה לשיטתו אזיל דעיקר מנין העונשין אינו נמנה אלא משום המצוה שבהן על הב"ד. והרי לגבי הב"ד כולן שוין לגמרי וליכא שום חומר וקל בזה יותר מבזה. דהמצוה המוטלת על הב"ד לסקול המחוייבין סקילה ודאי לא חמירא לגבייהו יותר מהמצוה המוטלת עליהם להלקות את המחוייבים מלקות. וא"כ מצות כל העונשין הנמנין במנין העונשין שקולין זו כזו ממש. ולזה ראה לסדרן רק ע"פ מספרן הרב או המעט. שהמרובה במספר קודם להמועט. כההיא דאמרינן ברפ"ק דנדרים הלין משום דאוושו להו מפרש להו ברישא עיי"ש. ולזה חייבי לאוין שמרובה מספרן יותר שהם רע"ז נקט להו קודם לחייבי כריתות שאינם יותר מעשרים ושלשה. ואחר חייבי כריתות מנה חייבי סקילה שאינם יותר מן י"ח. ועונשין שבשריפה אחריהם שאינם אלא עשרה. וחייבי חנק אחרי העונשין שבמיתה בידי שמים משום שאינם אלא ששה במספרן וחייבי מיתה בידי שמים הם עשרה. ועונשין שבסייף באחרונה משום שאינם אלא שנים. ומה שסידרן אחר חייבי מיתה ע"י פגיעת קנאים אע"פ שגם הם אין מספרן יותר משנים היינו משום דאותן שבפגיעת קנאים מנאן רבינו הגאון ז"ל תחת שנים מהעונשין שבחנק שהשמיט רבינו הגאון ז"ל ממנין חייבי חנק של הבה"ג מטעם שביארנו בפנים בפתיחתנו למנין העונשין. והוא מבואר בדברי רבינו הגאון ז"ל עצמו שם עיי"ש. ולזה כתבן בתשלום מנין העונשין שבחנק. ואחריהן נתן מקום להעונשין שבסייף:
אבל העיקר בזה בטעמו של רבינו הגאון ז"ל דלשיטתו אזיל מצד אחר. משום שכבר ביארנו בהרבה מקומות בפנים. ויתבאר עוד לפנינו בזה כאן בסמוך דאחד מעיקרי היסודות והשרשים שעליהם נוסד מנין המצות שלו היינו דמנין תרי"ג מצות אינו אלא במצות בודדות חלוקות כל אחת בפ"ע. שכל אחת מהן מלמדת על עצמה. ואין אחת מהן בכלל חברתה בשום צד. אפי' למצוה קצת בעלמא או לאיסורא בעלמא גרידא. אבל כל שכבר נשמע עיקר המצוה מכלל אחת משאר המצות שכבר נמנו אע"פ שמשם לא שמענו אלא איסור קל בעלמא וזו באה להוסיף בה איסור חמור הרבה יותר. ואפי' כשלא שמענו משם אלא איסור עשה וזו באה לחדש בדבר אזהרת לאו ועונש חמור. שוב אינה נמנית בפ"ע במנין המצות. אם לא שבאה לחדש ענין חדש פרטי שאינו בכלל האחרת. וע"פ יסוד זה השמיט הרבה מן המצות שמנו שאר כל מוני המצות בחשבון תרי"ג מצות. כמו שביארנו בהרבה מקומות בפנים. וטעמו מבואר משום דאין לנו במנין המצות אלא המעשים אשר נצטוינו לעשותם או אשר נמנענו מלעשותם. אבל החומר והקל אינו נוגע אלא לעונש בדיני אדם או בדיני שמים. ואין זה ענין למנין המצות עצמן כלל. ולכן כל שכבר ידענו ממצוה אחרת שכבר נמנית דמעשה זו נצטוינו בעשייתה או שנמנענו ממנה. שוב אין למנות ציווי אחר שלא נאמר אלא להחמיר בעונש העובר עלי'. או להגדיל שכר המקיימה. שאין בזה מצוה נוספת שתבא בחשבון המצות בפ"ע. ואכמ"ל בזה יותר. וממילא מבואר עפ"ז דאדרבה לפי שהעשין הן היותר קלים לענין העונש משאר המצות לכך הקדימן תחלה. והודיענו בזה עיקר יסוד שיטתו במנין המצות שלו. שאין לנו במנין המצות רק המצוה מצד עצמה בלבד. וא"כ העשין שהן הקלין שבכל שאר המצות הן היסוד במנין המצות. דכל שכבר ידענו מאחת מן המצות המנויות אפי' רק איסור עשה בדבר. שוב חשובה כמצוה שכבר נמנית ואין לחזור ולמנות עוד מה שחזרה ונשנית רק משום להגדיל חומר עונשה או לסיבה אחרת. וממילא מתבאר ג"כ עפ"ז דבלא"ה אין לנו במנין העונשין שום צד חומר וקל. משום דבחשבון המצות אין לנו יסוד אחר זולת עיקר המצוה מצד עצמה בלבד. והקלים ביותר והחמורים ביותר שוין הם בחשבון זה. ולזה סידר אותן רק ע"פ מספרן ברב או במעט כמו שביארנו לעיל. וגם הלאוין שהקדים להעונשין שבמיתה היינו ע"פ מספרן. המרובה כמשכ"ל. ומיהו בזה איכא למימר דבלא"ה כיון דהעונשין הם תולדות הלאוין. שאין עונש מאלו העונשין אלא על עבירת הלאוין או העשין שבכרת ומיתה בי"ש. לכן מקומן להמנות אחרי העשין והלאוין. אלא שאין צורך לזה לפום שיטת רבינו הגאון ז"ל. והששים וחמש הפרשיות מנה באחרונה כהבה"ג מטעם שכבר ביארנו אליבא דהבה"ג:
אבל באזהרות הר"א הזקן והר"י אלברגלוני ז"ל מנו הפרשיות בין העשין להעונשין. והיינו משום שנכללו בפרשיות מ"ח עשין וי"ז לאוין כמו שנתבאר. ולטעמייהו אזלי דהעונשין הם אצלם תחלת מנין הלאוין. כמו אצל הבה"ג. לכן סידרו הם הפרשיות בינתים להעשין והעונשין משום שיש בהן תשלום מנין העשין ומנין הלאוין כאחד. וכדי לרמז בזה על עיקר הדבר שהפרשיות הן המשלימות חשבון העשין והלאוין כאחד. ולא נעשה להן מדור בפ"ע. אלא משום גדרן שהן חקים ומשפטים המוטלים על הצבור. ואפשר שגם בנוסחת הבה"ג שלפניהם היו מסודרים כן. ובאזהרות הר"ש בן גבירול ז"ל הפריד במנין הפרשיות בין העשין והלאוין. ומנה העשין שבמנין הפרשיות בפ"ע בסוף מנין העשין והלאוין שבהן בסוף מנין שאר הלאוין. וזולת זה דבריו מטין לשיטת רבינו הגאון ז"ל קצת. כי אין סדר חמור וקל אצלו. ומנין העונשין אצלו הוא מסודר אחר העשין והלאוין. כדרכו של רבינו הגאון ז"ל. וגם בעיקר מנין העונשין אחז בדרכו למנות גם חייבי מיתת פגיעת קנאים במנין העונשין. כמש"כ בפתיחתנו למנין העונשין עיי"ש. וזה לקוח בלא ספק מדברי רבינו הגאון ז"ל. שלא מצינו לו חבר בזה בכל שאר הראשונים ז"ל: