ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/מבוא/ה
ה.
ע"ד השרשים או הגדרים שע"פ התפקדו המצות
במספרן המוגבל תרי"ג.
הדבר מבואר שאם נבוא למנות במנין המצות כל מה שבא בתורה בלשון ציווי בלא שום גדר וגבול כלל אז ירבה מנין המצות ויעלה למספר רב מאוד. ובמקום מספר תרי"ג המקובל לנו יעלה מספרם כמה פעמים תרי"ג. אשר לזאת אין ספק שמספר תרי"ג נוסד על פי גדרים או שרשים ידועים קבועים בל ימוטו אשר בהם נגדרה כל מצוה ומצוה הנכנסת בכלל מספר זה. האומנם כי נראה שכבר טרחו רבותינו ז"ל לעמוד על מספר המצומצם של כל הציווים כולם כמו שהם בלא שום גדר והגבלה כלל כמתבאר ממאמרם במ"ר (ויקרא פרשה כ"ד) ובפסיקתא רבתי (פט"ו) ובפסיקתא דר"כ (פסקא ה') אמר ר"י משום רשב"י שלש פרשיות כתב לנו משה בתורה וכל אחת ואחת יש בה מששים ששים מצות. ואלו הן פרשת פסחים ופרשת נזיקין ופרשת קדושים תהיו. רבי לוי בשם רבי שילא דכפר תמרתא אמר משבעים שבעים מצות א"ר תנחומא ולא פליגי מאן דעבד פרשת פסחים שבעים כולל עמה פרשת תפילין. מאן דעבד פרשת נזיקין שבעים כולל עמה פרשת שמיטה. מאן דעבד פרשת קדושים שבעים כולל עמה פרשת עריות עיי"ש. וכבר נדחקו כל המפרשים ובראשם הר"ב יפ"ת בהבנת דברים אלו ולא עלתה בידם. והר"ש יפה שם ביפ"ת כתב שלא יכול להלמו דהרי בפרשת פסחים לא מצינו יותר מעשרים מצות. ובפרשת משפטים אפי' כשנמנה כל סדר משפטים לא נמצא יותר מחמשים ושלש מצות. וגם בפרשת קדושים אפי' נמנה כל הפרשה כולה מתחילתה לסופה לא נמצא יותר מחמשים ואחת ולכן הניחה בצ"ע עיי"ש. וקצתם רצו לפרש דמצות אלו שאמרו שם היינו פסוקים שפסוקי פרשיות הללו עולים ששים או שבעים לכל חד כדאית לי'. ואע"פ שכבר הרגישו הם עצמם דאין מספרם מכוון. דפסוקי פרשיות הללו אינם עולים למספרים אלו. מ"מ לא נמנעו להעמיד דבריהם אלו ולמצא מזור לשבר זה על נקלה. באמרם שנשתנו פיסוקי המקראות הללו אצלנו הרבה מכפי מה שהיו לפני רז"ל. אבל אפי' נאבה לקבל דבריהם אלו. מ"מ עיקר דבריהם לא יתכנו כלל בלא"ה. משום שלא מצינו כלל בשום מקום בדברי רז"ל שיקראו לפסוקים בלשון מצות. וגם אין שום טעם כלל לקרותם כן. וראיתי ג"כ למהר"ם חאגיז ז"ל בתשובותיו שטרח הרבה לפרש הדברים בשני אופנים. אבל שניהם מוזרים ורחוקים מאוד ופורחים באויר כמבואר לכל המעיין בדבריו. ואין כדאי להאריך בדבריו כלל. וגם ראיתי מי שהתחכם לפרש הדברים באופן שהמציא בכל אחת מהפרשיות הללו בצמצום ששים או שבעים מצות ממש ממנין המצות להרמב"ם ז"ל. וא"כ לפי דבריו כביר מצא ידו להכריע את הכף בענין זה לצד הרמב"ם ז"ל נגד כל שאר הראשונים ז"ל במנין המצות. ולהראות שרק מנין שלו הוא המנין המקובל ומסור לרז"ל. ולדחות באמת הבנין שבידו מנין המצות של הגאונים וכל שאר ראשונים ז"ל שקדמו להרמב"ם ז"ל שכולם לא שמיע להו ולא ס"ל מנין המצות שלו ולא שרשיו שעל פיהם יסד מנין שלו. וממילא מובן שלא הבינו כלל דברי רז"ל בפסיקתות ומדרש הנ"ל. וגם עיקר פירושו אינו נכון כלל ואין להאריך בזה:
אבל כל המהומה והמבוכה גרם לכל המפרשים אלו רק משום שעלה על דעתם שלא קראו רז"ל בלשון מצוה אלא המצות שנמנו במספר תרי"ג מצות בלבד. אבל עיקר יסודם זה יסוד נופל הוא. דכבר אשכחן בהרבה מקומות לשון מצוה גם במאי דלכל הדעות אין ראוי להכניסו במנין תרי"ג כמצוה בפ"ע. כמו בההיא דפרק לולב הגזול (סוכה ל"ז ע"ב) דאמרי' לולב בימין ואתרוג בשמאל משום דהני תלתא מצות והאי חדא מצוה עיי"ש. וליכא למ"ד דארבעה מינים שבלולב כל אחד מצוה בפני עצמו הוא לחשבון תרי"ג. ולכולי עלמא בכל חד מינייהו בפ"ע ליכא שום מצוה. ואין המצוה אלא בכולם יחד שהם מצוה אחת. וכן אשכחן בתוספתא ובירושלמי סוף ברכות דקרי למאה ברכות של כל יום ויום מאה מצות עיי"ש. אע"ג דאפי' להבה"ג וסייעתו ז"ל שמנאום במנין תרי"ג מצות לא מנאום כולם אלא במצוה אחת. וכן הרמב"ם וסייעתו ז"ל שמנו מ"ע דתפלה שהיא מכלל מאה ברכות אלו. לא מנאוה אלא במצוה אחת. ואילו בתוספתא ובירושלמי שם מנו תפלה בשמונה עשר מצות. כל ברכה וברכה מתפלת י"ח מצוה בפ"ע. ומשאר הברכות שבכלל מאה ברכות לא מנו כלום אע"ג דהתם מני להו במאה מצות חוץ מברכת המזון דמדאורייתא שמנו כל מוני המצות. ועדיפא מינה אשכחן בפרק התכלת (מנחות מ"ד ע"א) דאמרינן כל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה. וכל שאין לו ציצית בבגדו עובר בחמש עשה. וכל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלש עשה. כל שאין לו מזוזה בפתחו עובר בשתי עשה עיי"ש. אע"ג דלכ"ע לענין מנין תרי"ג לא ימנו תפילין יותר משתי מצות ולקצת מוני המצות אין נמנין יותר מבמצוה אחת. וציצית לכ"ע אין נמנין אלא במ"ע אחת. והדבר מבואר דאפי' לרבי ישמעאל דאמר בסו"פ הקומץ רבה (מנחות כ"ח ע"א) דארבע ציצית ארבע מצות הן. מ"מ לענין מנין תרי"ג מצות ודאי גם לדידי' רק מצוה אחת היא כמו שביאר הרמב"ם ז"ל בשורש תשיעי והרמב"ן ז"ל שם עיי"ש. והתם במנחות לא בחשבון המצות מיירי אלא לענין דינא כמבואר שם עיי"ש. וכן בכהן לדוכן לכ"ע אין בו במנין המצות אלא מצוה אחת. וגם במזוזה מצוה אחת היא שנמנית אליבא דכ"ע במנין המצות. וכיו"ב מצינו עוד בכמה דוכתי כמ"ש בפנים (עשין ה' ו') עיי"ש ובמש"כ עוד בזה לקמן (עשין ע"ו) עייש"ה. ועל דרך זו מתפרש ג"כ מה שאמרו בפרק גיד הנשה (חולין צ"ב ע"א) וישקלו את שכרי שלשים כסף אמר עולא אלו שלשים מצות שקבלו עליהם בני נח וכו' עיי"ש. והרמ"ע ז"ל בעשרה מאמרות (מאמר חקור דין ח"ג פכ"א) נדחק בקצתן ורצה לומר דמאי דלדידן אינו נמנה אלא במצוה אחת לדידהו נמנה בשתים עיי"ש. הוא תמוה דמלבד דאין לזה יסוד ולא שורש וענף כלל אדרבה איפכא מוכרח. וכמו שביאר לנכון הרמב"ן ז"ל בסה"מ (סוף שורש י"ד) ובפירושו עה"ת (סדר וישלח) עיי"ש. ומההיא דפרק גיד הנשה שם גופא ע"כ מוכרח כן. דהרי בברייתא דפרק ארבע מיתות לא קתני בבני נח אלא שבע מצות. והתם קאמר עולא שקבלו עליהם שלשים מצות. ועכצ"ל דהיא היא. דלדידהו הנך שלשים אינם אלא שבע וכדברי הרמב"ן ז"ל שם. דלדידהו נאמרו כללות לא בפרטות עיי"ש. דאיפכא ע"כ ליכא למימר. כמבואר בדברי הרמב"ן ז"ל שם עיי"ש. אבל אין צורך לדחוקיו כלל דחלקי מצוה נמי מצוה איקרו בדברי רז"ל בהרבה מקומות וכדכתיבנא. וגם מצוה שכפולה ומשולשת בקרא קראו לפעמים כל חדא מצות עשה בפ"ע כבההיא דמנחות שם אע"ג דבחשבון תרי"ג לכ"ע לא נמנית אלא באחת. ועל פי זה דברי הפסיקתות והמ"ר מתבארים בפשיטות בלא שום דוחק כלל. כמבואר לכל מעיין בפרשיות אלו. שאם נמנה כל המצות שבהן בלא שום גדר והגבלה נמצא החשבון מכוון אליבא דכ"ע. וכבר מצאתי להרש"ך ז"ל בהקדמתו לס' נתיב מצותיך שהקדימני בזה ולכן לא נאריך בזה יותר עיי"ש בדבריו. והוא אמת ויציב ונכון וישר בלא פקפוק:
ונמצא שכבר טרחו רז"ל לעמוד על חשבון המצות שבתורה גם כמו שהם. דהיינו כל לשון ציווי בלא שום גדר והגבלה כלל. אלא דמ"מ ממה שלא הזכירו מספרם הכללי בשום מקום מדברי רז"ל. מבואר שלא ירדו לחשבון זה אלא לצורך דרש ואגדה בלבד. והעיקר בזה אינו אלא מנין תרי"ג מצות שנמנו ע"פ חוקים קבועים וגדרים ידועים. מצות שלימות שכל אחת כוללת כל חלקיה פרטיה ודקדוקיה. וכבר אמרו (שמות רבה פל"ב) בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע אמר הקב"ה אדם הראשון צויתי אותו מצוה אחת וכו' אלו שהם עושים ומקיימין תרי"ג מצות חוץ מן הכללים ומן הפרטים ומן הדקדוקים אינו דין שיהיו חיים וכו' עיי"ש. מבואר בהדיא מדבריהם אלו דחשבון תרי"ג מצות היינו מצות כלליות שנכללו בכל אחת מהן כללים ופרטים ודקדוקים. ואולי יתכן לומר דכללים היינו מצות שכוללות כל התורה. ומצוה כזאת אינה נמנית בחשבון תרי"ג. כמו שביאר הראב"ע ז"ל (יסוד מורא שער שני). ואחריו הרמב"ם ז"ל בשרשיו (שורש רביעי) עיי"ש. והפרטים לשיטת הבה"ג והרמב"ם ז"ל וסייעתם אפשר לומר בפשיטות דהיינו אותן הפרטים שפרטן הכתוב בכלל מצוה אחרת כאחת. שלשיטתן אין הפרטים נמנים בפ"ע. וכל הפרטים כולן אין עולין אלא בחשבון מצוה אחת. ולשיטת רבינו הגאון והרמב"ן ז"ל והסמ"ג שכל פרט ופרט נמנה בפ"ע במנין תרי"ג איכא למימר דפרטים היינו חלקי מצוה כארבעה מינים שבלולב שאע"פ שכל מין ומין מארבעה אלו כתוב בקרא בפ"ע מ"מ מצוה אחת הם. וכן ארבע פרשיות של תפילין ושתים שבמזוזה וארבע ציצית וכל כיו"ב. שאינן נמנין אלא אחת אחת. והדקדוקים הם דקדוקי ודיני ותנאי כל מצוה ומצוה שבתורה כדרך שביאר הרמב"ם ז"ל (בשורש שביעי) עיי"ש ובמה שנבאר בזה לקמן. ועכ"פ הדבר מבואר נגלה ואין צריך שום ראי' לזה דמנין תרי"ג מצות שבתורה לא יתכן כלל בלא צמצום ע"פ חוקים קבועים וגדרים והגבלות ידועים. אשר רק על פיהם מתברר איזו מצוה נכנסת בחשבון תרי"ג ועל איזה ענין חשובה מצוה שלמה ומיוחדת בפ"ע עד שלא יעלה מספר כל המצות שבתורה אלא מצומצם בחשבון תרי"ג לא פחות ולא יותר. אבל רז"ל כדרכם לשנות לתלמידיהם בדרך קצרה לא מסרו לנו הגדרים הללו אשר אצל המעתיק סה"מ להרמב"ם ז"ל נקראו שרשים. והכוונה נראה לומר שהחוקים והגדרים שנתבארו בשרשים אלו באו לברר שורש כל מצוה ומצוה שבתורה. משום דרק שורש של כל מצוה הוא שנמנה בחשבון תרי"ג. ולא הנספחים ונטפלים לה חלקיה ודקדוקיה ופרטיה. אבל לדעתי אין מושג זה מספיק כלל לענין זה. ובפרט לשיטת הרמב"ם ז"ל עצמו דכל הנפרטים כאחת באזהרה אחת. כמו אתנן זונה ומחיר כלב. הקטרת שאור ודבש. מצרי ואדומי עמוני ומואבי בקהל וכל כיו"ב. אין נמנין במנין תרי"ג אלא אחת אחת. רק משום שבאזהרה אחת כתובים בקרא. אע"פ שע"פ שרשיהם ראוי למנותם כל אחד בפ"ע במנין תרי"ג. ולעומת זה יש כמה מצות אשר משורש ועיקר אחד הן ואעפ"כ לשיטת הרמב"ם וסייעתו ז"ל נמנות כל אחת ואחת בפ"ע. כמו יבום וחליצה. פדיון ועריפת פטר חמור. יעוד אמה העברי' ופדיונה וכיו"ב דלהרמב"ם וסייעתו ז"ל נמנין שתים שתים. ועוד יותר מכל זה גם כל עשה ול"ת שבמצוה אחת שאע"פ שאין להן אלא שורש אחד ממש מ"מ נמנין שתים לדעת הרמב"ם גופי' כמו לדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל. וכן יש ג"כ כמה מצות אשר אע"פ שיש להן שורש ועיקר מיוחד לעצמן. מ"מ אינן נכנסות במנין תרי"ג. כמו מצות שאינן נוהגות לדורות עולם. דאע"פ שנהגו הרבה דורות אחר זמן מתן תורה. מ"מ אינן נמנות בחשבון תרי"ג כמו שהשריש הרמב"ם ז"ל (שורש שלשי) עיי"ש. וא"כ אין הוראת שורש מספיק לכלול בשם זה כל הענינים שבשרשי הרמב"ם ז"ל. ויותר היה נכון לכנותם בשם גדרים:
ועכ"פ בדברי רז"ל לא מצינו שום גדר מבואר למצות שנמנו במנין תרי"ג. ובעקבותיהם הלכו גם כן רבותינו הגאונים ז"ל. שהם התחילו לפרוט בפרטות כל המצות שנכנסו בכלל המספר המצומצם תרי"ג. ולא ראו צורך בדבר לבאר לנו הגדרים אשר על פיהם בררו אלו המצות המנויות אצלם במנין תרי"ג והניחו מצות אחרות הרבה שלא מנו אותן. שלפי רוב גדולתם בכל מקצועות התורה היו הגדרים הללו אצלם כדבר ידוע ומובן מאיליו לכל חכם ומתבונן. וכמושכלות ראשונות שאין נחוץ לדבר בם. ולזאת לא הטריחו עצמם אלא במספר ובסדור המצות עצמן בפרטן. ולא חששו להודיע טעמם מדוע מנו רק את אלו והשמיטו הרבה מצות אחרות זולתן. אשר לפי הנראה לנו לכאורה גם הן ראויות להמנות בכלל מספר תרי"ג. אבל ברבות הימים נולד מסיבה זו ערבוב ובלבול רב. כי לפי שהיו הדברים סתומים כהילכתא בלא טעמא נקל היה לפול טעיות בדברים כאלו אשר יד רבים היתה ממשמשת בהן. והרבה מגדולי הראשונים ז"ל עסקו במספר המצות. וכל אחד מנאן לפי דעתו ושיטתו. ואח"כ באו הסופרים המעתיקים וערבבו מזה לתוך זה. שהיה נראה להם כתקון. ומעומק המושג וקוצר המשיג לא ירדו לסוף דעת המחבר ולא הבינו כי בתקונם זה הם מביאים רק בלבול וערבוב בדברים אשר לפניהם. כי בכך הם הורסים וסותרים שיטת המחבר. כאשר ידוע כי בענין זה הדברים קשורים ואחוזים זה בזה. ומזה נולדו הדברים הסותרים זא"ז שבמנין המצות להבה"ג. וכמו שביארנו בזה בפנים במנין העונשין ובפתיחת הפרשיות עיי"ש. ובשאר מקומות: