ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/מבוא/ג
ג.
ביאור כל חלק וחלק מחלקי מנין המצות לפי התחלפות שיטות הראשונים ז"ל בזה.
מלבד מה שנחלקו הראשונים ז"ל בעיקר פרטי חלוקת המצות. גם בגדר של כל חלק וחלק בפרט לא השוו כולם לדעת אחת. כי לשיטת הבה"ג וסייעתו ז"ל אין נמנין רק עשין ולאוין גמורים. דהיינו עשין ולאוין המפורשים בכתוב או שנלמדים באחת משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן או מריבוי הכתוב וכיו"ב. אבל לאוין הבאין מכלל עשין. דקיי"ל לאו הבא מכלל עשה עשה. אינן נמנין לשיטתם לא במנין העשין ולא במנין הלאוין כגון לאו הבא מכלל עשה דמצרי ואדומי בדור ראשון ושני. דנפק"ל מדכתיב בהן בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל. ולמדנו מזה דדור ראשון ושני לא יבאו בקהל. ולאו הבא מכלל עשה עשה. וכן בעולה לכה"ג דמדכתיב כ"א בתולה מעמיו יקח אשה. נפק"ל איסור הבעולה ולאו הבא מכלל עשה עשה. וכן כל כיו"ב. דאע"ג דודאי מדאורייתא ממש נינהו ומיקרו בכל דוכתי חייבי עשה. כמו בפרק החולץ (יבמות מ"ט ע"א) ובפרק הבע"י (שם נ"ה ע"א) ובכמה דוכתי. מ"מ אין נמנין לשיטתם במנין המצות. וזו היא ג"כ שיטת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל. ואע"פ שהם מנו קצת מן הלאוין הבאין מכלל עשין במנין העשין שלהם. מ"מ מאחר שלא מנו כל שאר לאוין הבאין מכלל עשין שבתורה ע"כ מתבאר מזה דאותן שמנו מהן. חשיבי לדעתם עשין גמורים. ואינם בכלל לאו הבא מכלל עשה. וכמו שביארו בזה האחרונים ז"ל (בשורש ששי) עיי"ש. ובפרט הרב הספרדי ז"ל בד"א בקונטרס הלאוין עיי"ש בדבריו. וכן מוכרח בלא"ה ע"כ בדעת הרמב"ם ז"ל ממה ששתק לו הרמב"ם בזה להבה"ג. ולא השיג עליו בזה בשרשיו כדרכו ז"ל. ואין ספק שאם היתה דעתו בענין זה שלא כשיטת הבה"ג לא היה עובר על זה בשתיקה. והיה משריש כן בשרשיו דלאו הבא מכלל עשה לא גרע משאר מצות שבתורה ויש למנותן בכלל מנין מצות. ולא כהבה"ג שהשמיטן כולן. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דדעתו מסכמת בזה לדעת הבה"ג. ודברי הרמב"ן ז"ל בענין זה נבוכים מאוד. כי בסוף שורש ראשון ובשורש ששי בתחלת דבריו מתבאר דס"ל דגם לאו הבמכ"ע יש למנות במנין העשין אם לא שכתוב בענין גם לאו גמור שכבר נמנה במנין הלאוין. דאז שוב אין למנות הלאו הבמכ"ע שעמו. אבל מסוף דבריו שם מתבאר דס"ל דבשום ענין אין למנות לאוין הבאין מכלל עשין במנין המצות. ונתן טעם לזה ע"פ דברי התנחומא (פרשת תצא) דרמ"ח עשין הן כנגד רמ"ח אברים שבאדם כאילו כל אבר ואבר שבו אומר לו עשה בי מצוה. וא"כ אין בכללן אלא מצות שקיומן הוא בקום ועשה עיי"ש. וכוונתו דגם בכלל לאוין אין למנותן. מטעם שלא נאמר בהן לשון לאו דמה"ט קיי"ל לאו הבמכ"ע עשה. אבל לא זו היא דעתו בלאוין המחודשים שלו (מצוה ששית) דשם כתב שאי אפשר שלא למנות במנין המצות לאוין הבאין מכלל עשין שהרי עכ"פ ודאי קרינן בהו תורה צוה לנו משה וגו' עיי"ש בדבריו. ובכל דבריו נראה בזה כפוסח על שני הסעיפים. וגם במנין המצות שלו לא מנה כל הלאוין הבאין מכלל עשין אף שמנה מהן יותר מהרמב"ם ז"ל. ומ"מ כיון שלא מנה אלא קצתן והניח הרבה מהן שלא מנאן עכצ"ל שאותן שמנה לא חשבן ללאוין הבמכ"ע אלא עשין גמורים וכמו שביאר הרב הספרדי ז"ל שם בקונטרסו עיי"ש. ועי' מש"כ הרשב"ץ ז"ל (בזה"ר עשין סי' פ"ב) בזה על דברי הרמב"ן ז"ל. והוא ז"ל נטה מדרך הרמב"ם והרמב"ן ז"ל בענין זה והחליט למנות במנין המצות כל הלאוין הבאים מכלל עשין במנין העשין. ובאמת מנה הרבה מהן במנין העשין שלו. אבל בכל זאת גם הוא ז"ל לא מנה כולן. ואין לו שום התנצלות בזה לפום שיטתו ודבריו צ"ע טובא. וכבר העיר גם בזה הרב הספרדי ז"ל שם עיי"ש בדבריו:
ובעיקר הדבר תמוה מאוד ואין לזה שום טעם כלל מדוע לא ימנה לאו הבא מכלל עשה במנין המצות שבתורה עכ"פ. ובאיזה צד נגרע ערך מצות אלו משאר כל המצות שבתורה לענין שלא להמנות בכלל המצות שבתורה. הלא אין ספק שגם הן בכלל תורה צוה לנו משה מורשה. וכמש"כ הרמב"ן ז"ל גופי' שהבאתי לעיל. ודברי התנחומא שם אינם מעלים ארוכה ואינם מספיקים כלל לענין זה. דאכתי הא גופא תימא מנ"ל רמז זה של רמ"ח. כיון דבאמת איכא הרבה יותר מרמ"ח עשין. לפי מאי דס"ל דלאו הבמכ"ע עשה ממש היא. ומהיכא תיתי לן להוציא משום רמז זה כל הלאוין הבאין מכלל עשין מכלל שאר המצות שבתורה. אטו רמז זה הוא מפורש בתורה. ואפי' אם היה רמז מפורש בתורה עדיין לא סר התמהון והפליאה נשגבה כיון דגם הלאוין הבאין מכלל עשין נצטוינו בהן על פי השם ב"ה ביד משה. מאיזה טעם נדחו מכלל שאר המצות שבתורה שלא להמנות עמהם. וגם שלא לפקדם במנין כלל. אמנם שיטת רבינו הגאון ז"ל בזה ברורה מאוד ומחוורת בכל צד. שהוא מונה כל הלאוין הבאין מכלל עשין הראויין למנותן ע"פ שיטתו ולא בכלל מנין העשין הוא מונה אותן. אלא במנין הלאוין. וכבר ביארנו שיטתו בארוכה בפנים (לאוין רס"ד רס"ה) דס"ל דלאו הבמכ"ע תורת לאו עליו לכל דבר אלא שאין לוקין עליו משום דלא דמי ללאו דחסימה. ורק לענין זה הוא שאמרו לאו הבמכ"ע עשה. ושם תקענו בה מסמורת מכמה ראיות מכריחות. ועי' ג"כ מש"כ בזה בפנים לעיל מיני' (לאו קכ"ח) שכן יש להוכיח ממקרא מלא עיי"ש ובשאר דוכתי ואכמ"ל בזה. ועפ"ז מבוארים היטב גם דברי התנחומא הנ"ל. וכן הוא גם במדרש משלי (פרשה ל"א כ"ט). דאין שום משמעות משם דלאוין הבאין מכלל עשין אינם מנין תרי"ג מצות כמש"כ הרמב"ן ז"ל שם. משום דבמה שאמרו שם דשס"ה לאוין כנגד ימות החמה וכל יום ויום אומר לו אל תעשה בי עבירה. כולל ג"כ הלאוין הבאין מכלל עשין. שגם בהן שייך שפיר לומר אל תעשה עבירה. שהרי עבירתן ג"כ היא במעשה בפועל כבכל הלאוין. ועי' בכל מש"כ בזה בפנים שם עיי"ש היטב:
ולענין חלוקת העונשין לפי דרכם של הגאונים ז"ל ג"כ לא השוו כולם לדעת אחת. דלדעת הבה"ג כפי מה שהבין בכוונתו הרמב"ם ז"ל (שורש י"ד) שבעים ואחד העונשין שבמיתה נמנין מצד עצמן במנין הלאוין כשאר הלאוין. ולזה הרבה התלונה על הבה"ג בזה וצווח ככרוכיא וז"ל שם. ואני תמה על איש שמנה מחוייבי כריתות ומחוייבי מיתה מכלל מצות ל"ת. אחרי כן מנה הדברים המוזהר מהם אשר תתחייב עליהם המיתה (כלומר הלאוין של העונשין) גם כן בכלל מצות ל"ת. כמו שמנה בה"ג המחלל שבת בכלל מחוייבי סקילה. אחרי כן מנה לא תעשה כל מלאכה. הנה לא נשאר אלא שהם יחשבו בלא ספק שהעונשין מצות ל"ת תחלה. ואיך ימנה בהן העונש והדבר שיתחייב עליו העונש ההוא (כלומר אזהרתו שעליה בא העונש ההוא) וכו' עכ"ל עיי"ש בדבריו והרמב"ן ז"ל שם לא הבין כן בכוונת הבה"ג בזה. והשיב על הרמב"ם ז"ל בזה בתלונה עזה. וכתב וז"ל ואני תמה על הרב הפלא ופלא שיאשים לבה"ג ויתפוש עליו. למה לא יסתכל בדבריו ולא יביט בהם כלל. ואם היה משיב על אחד מהתלמידים ראוי הרב לחכמתו ולכבוד מוסרו להסתכל במאמר התלמוד ההוא ולהתבונן בו. וכ"ש בהשיבו על גדול הגאונים ויאשים אותו ויחשבהו מן מבולבלי השכל חס ושלום. אבל כוונת בעל הלכות מבוארת בדבריו. שמנה מחלל שבת בכלל מחוייבי סקילה ואח"כ כתב בכלל חייבי לאוין שאין בהן עונש מיתה כלשון הזה. לא תעשה מלאכה דלאו מאבות מלאכות שבת כי לפי שכבר מנה לאו של האבות מלאכות במחלל שבת שבסקילה (כלומר במנין העונשין) נזהר ומנה לאו אחר לא תעשה מלאכה שאינה מן האבות ואינו מתחייב בה סקילה וכו'. והלאו הזה בשבת הוא לאו דמחמר. דכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך וגו'. ודרשו בו מחמר אחר בהמתו וכו' וכבר נזהר (הבה"ג) בעריות ובזולתם מכל חייבי מיתה וכרת שלא החזיר הלאוין שבהם. כמו שחשדו הרב (הרמב"ם) ז"ל עכ"ל עיי"ש בדבריו ובאמת הוא דבר מפליא מאוד לכאורה על הרמב"ם ז"ל איך לא השגיח על דברי הבה"ג עצמן שבא להשיג עליהם שבדבריו מבואר להדיא ההיפך ממה שהבין הרמב"ם ז"ל בכוונתו. אבל באמת חלילה לחשוד את הרמב"ם ז"ל בהעלמת עין כזו. וברירא דמילתא היא כי הרמב"ם והרמב"ן ז"ל שניהם צדקו יחדיו. כי אחר שזכינו לבה"ג כת"י רומי הדבר מבואר שכל אחד מהם כתב דבריו ע"פ נוסחת הבה"ג שהיתה לפניו. כי בנוסחת הבה"ג שלפנינו איתא באמת כאותו הלשון ממש שהביא הרמב"ן ז"ל מדברי הבה"ג במנין הלאוין עיי"ש. וגם בלשון הלאו עצמו איתא בנוסחת הבה"ג שלפנינו לא תעשה מלאכה כמו שהביא הרמב"ן ז"ל מלשון הבה"ג. ובלתי ספק נוסחא זו היתה ביד הרמב"ן ז"ל. וע"פ נוסחא זו שבידו יפה תמה בזה על הרמב"ם ז"ל. אבל בנוסחת הבה"ג כת"י רומי ליתא כלשון זה שהביא הרמב"ן ז"ל אלא ממש כלשון הבה"ג שהביא הרמב"ם ז"ל בהשגתו על הבה"ג לא חסר ולא יתר אפי' אות אחת. וגם בלשון הלאו עצמו איתא שם לא תעשה כל מלאכה. כמו שהביא הרמב"ם ז"ל מדברי הבה"ג שבידו. והדבר ברור שזו היא הנוסחא שהיתה ביד הרמב"ם ז"ל. וע"פ נוסחא זו יפה כתב מה שכתב בזה ונקי הוא מאותו חשד שחשדו הרמב"ן ז"ל שתפש על הבה"ג מבלי הסתכלות בדבריו. וגם מה שהכריח הרמב"ן ז"ל שכן הוא כוונת הבה"ג ממה שלא מנה הבה"ג הלאוין שבכל העריות. וגם בזולתם מכל מחוייבי מיתה וכרת לא חזר ומנה הלאוין שבהם במנין הלאוין. לענ"ד גם את זה ראתה עינו של הרמב"ם ז"ל. וזאת היא כוונתו במש"כ שם על הבה"ג וז"ל ואמנם טעו כולם זאת הטעות בהיותם מונים העונשים כמצות. והם נבוכים בהם פעם מונים אותם (ר"ל העונשים) לבדם. ופעם מונים העונשים והדבר אשר יענש עליו (כלומר אזהרותיהם) וישימו זה כולו במצות ל"ת עכ"ל עיי"ש. הרי שהרמב"ם ז"ל גופי' כבר הרגיש וראה היטב שלפעמים מונה הבה"ג וכן ההולכים בעקבותיו העונשים לבדם במנין העונשין ושוב לא חזרו למנות אזהרותיהם במנין הלאוין ומזה נראה כאלו אין כוונתם למנות העונשין כמצות מצד עצמן. אלא כוונתם רק למנות האזהרות שעל עבירתן באו עונשים אלו. אלא שלפעמים ראינו גם כן בקצת ממספר העונשין שמלבד שמנו העונשין חזרו ומנו גם אזהרותיהם במנין הלאוין. וזה יורה ע"כ שהעונשים מצד עצמן נמנין לדעתם כמצות בפ"ע מלבד אזהרותיהם. וא"כ דבריהם נבוכים מאוד בענין זה. ובודאי זה אמת וברור שיש בזה מבוכה רבה בדברי הבה"ג וסייעתו ז"ל. וכמו שנתבאר אצלנו בארוכה בפתיחתנו למנין העונשים עיי"ש. ודברי רבינו הרמב"ן ז"ל בזה אינם מספיקים כלל ליישר את המעוות בדברי הבה"ג בענין זה. ולהסיר המבוכה הזאת לדעתי הוא יוצא מגדר האפשר. והנסבה האמתית למבוכה זו לדעתנו כבר ביארנו שם ובמקומות אחרים ואין להכפיל הדברים כאן:
אמנם כל זה אינו אלא להבה"ג וסייעתו ז"ל. אבל לשיטת רבינו מנין העונשין נמנה כמצות מצד עצמן מלבד אזהרותיהן שנמנות בפ"ע במנין הלאוין שלו כל האזהרות של כל העונשין כולן. ותמיהת הרמב"ם ז"ל שם על דרך זו כבר סילקה רבינו הגאון ז"ל גופי' בראש מנין העונשין שלו בביאור מספיק. וגם חזר ושנה טעמו ונימוקו בזה בתחלת כל מין ממיני העונשין שלו. וכמו שביארנו במקומו עיי"ש ואכמ"ל בזה. וגם בעיקר מיני העונשין יש חילוק גדול בין שיטת הבה"ג וסייעתו ז"ל לשיטת רבינו הגאון ז"ל. דלהבה"ג וסייעתו שבעה מיני העונשין הם עם עונש מלקות בכלל אבל העונשין שבמיתת ב"ד ודיני שמים אינם אלא ששה. אבל לרבינו הגאון ז"ל שבעה מיני עונשין שבמיתה הם ואין עונש מלקות בכללם. משום שהוא ז"ל מנה ג"כ עונש מיתה של פגיעת קנאים במנין העונשין שלו. ועיקרי הדברים כפי שיטת כל אחד מהם מתבארים בפתיחתנו להעונשין ביאור מספיק. ולכן לא נאריך כאן בזה:
וכי גם לענין חלוקת הפרשיות שיטות הגאונים ז"ל מתחלפות בעיקר גדרן של הפרשיות. דלשיטת רבינו הגאון ז"ל הפרשיות כוללות רק המצות שמסורות לצבור דוקא. אם מצד עיקר חיובן. דמעיקר דינא לא נתחייבו בהן אלא הצבור בלבד. ולא שייכא מצותן כלל ביחידים. כמו התמידין והמוספין ושאר קרבנות צבור ובנין בית הבחירה וכל כיו"ב. או מצד שעשייתן מסורה רק לצבור מטעם שלפי מנהגן ודרכן של בני אדם אין נעשין אלא בכפייה ובע"כ של הנדון. ואין לזה יכולת אלא בידי הצבור והב"ד העומדין בראש העם וידם תקיפה לרדות בחזקה להוציא הדין לאור. כמו דיני עבד ואמה העברים עם האדון. ופרשיות של שומרים ושל נזיקין וחבלות וכיו"ב. וכמו שיתבאר לפנינו בפנים במקומן עיי"ש. אבל אין זה גדרן של המצות הנכללות בכלל הפרשיות לדעת הבה"ג וסייעתו. דאע"פ שגם הבה"ג כתב בראש מנין הפרשיות שהם חקים ומשפטים המסורים לצבור. מ"מ הרי אנו רואין שהרבה מן המצות שמנו הבה"ג וסייעתו ז"ל במנין הפרשיות הן מצות היחיד ממש. ובאזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל מנה גם מצות עינוי יוה"כ במנין הפרשיות. ואין לך מצוה של יחיד יותר מזו. ונראה דע"כ אנו צריכין לומר בשיטת הבה"ג וסייעתו ז"ל כמתבאר מהקדמת הבה"ג כת"י רומי שהבאתי בפנים בפתיחת הפרשיות. דמבואר שם דהפרשיות כוללות מצות שעיקרן מדברי תורה ופירושן מדברי סופרים. ופרשיות הוא מלשון פירוש וביאור לדברי תורה. ומש"כ הבה"ג שהם חקים ומשפטים המסורים לצבור. היינו לומר שהם מסורים לסנהדרין. שהם במקום כל ישראל. לדקדק בהן ולפרשן ע"פ המדות שהתורה נדרשת בהן. אלא שאינן מפורשות בהדיא בקרא. ואע"פ שיש בהקדמה זו כמה דברים תמוהים מאוד. וגם בעיקר גדר זה מצינו כמה תיוהי במנין המצות של הבה"ג גופי'. אשר משום זה עלה על דעתי להסתפק בדבר אם הקדמה זו מהבה"ג עצמו ז"ל. עי' מש"כ בזה בפתיחתנו למנין הפרשיות עייש"ה. מ"מ עכ"פ ודאי הוא שאי אפשר להחליט כן בברור. משום שאני רואה שע"פ גדר זה מתבארים הרבה דברים סתומים בדברי הבה"ג וההולכים בעקבותיו במנין הפרשיות שלהם אשר נבוכו בהם הראשונים והאחרונים ז"ל. ואין להם פתר אם לא ע"פ דרך זו. ובפרט כי גם בלא"ה יש דברים הסותרים זא"ז במנין המצות של הבה"ג. והנסבה לזה כבר ביארנו שם ובפתיחתנו למנין העונשין ובשאר מקומות. וא"כ אין ממקומות הסותרים לזה הכרע לדחות עיקר דברים אלו ולהחליט שאינם מהבה"ג ז"ל. וגם כאן מש"כ הבה"ג שהפרשיות הם חקים ומשפטים המסורים לצבור אי אפשר להתפרש אלא ע"פ גדר זה וכמש"כ. וא"כ שיטת הבה"ג ושיטת רבינו הגאון ז"ל רחוקות זו מזו מרחק רב גם בענין זה. ולא ראי זו כראי זו:
וקצת נראה רגלים לשיטה זו של הבה"ג ומזה ג"כ רמז וסמך לעיקר חלוקת פרטי המצות שלו ממה שאמרו בספרי (דברים פיסקא ב') דבר משה אל כל ישראל וכי לא נתנבא משה אלא עשר דברות. מנין לכל הדברות שבתורה הקלות והחמורות הזדונות והשגגות והכללות והפרטות הגופים והדקדוקים ת"ל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם עיי"ש. וכבר נדחקו כל המפרשים לפרש פרטי החלוקות הללו שחשב ומנה בברייתא זו. וקצתם רצו לשבש ולהגיה ולא עלתה בידם. ולא יתכן שהרי כן הוא הגירסא בכל הספרים ובילקוט שם. ובלא"ה אשתמיטתייהו שכן איתא ג"כ בדרשא אחריתא בספרי זוטא הובא בילקוט (פרשת נשא). דאמרינן התם דבר אל אהרן וגו' יכול הדבר הזה שנאמר לאהרן וכו'. אמרת אלה החוקים והמשפטים וגו' הא כל המצות הקלות והחמורות הזדונות והשגגות הכללים והפרטים הגופים והדקדוקים נאמרו למשה מסיני. ומה ת"ל לאהרן וכו' עיי"ש. אבל יתכן לומר שנרמזו כאן פרטי חלוקת כל המצות לפי חלוקת הגאונים ז"ל וע"פ שיטת הבה"ג ז"ל. ולפ"ז הקלות והחמורות היינו העשין שיש מהן קלות שהן רוב העשין שבתורה שלא נאמר בהן בקרא שום עונש פרטי בפירוש. וקצתן חמורות כפסח ומילה שבכרת וקידוש ידים ורגלים במקדש שבמיתה בידי שמים. והזדונות והשגגות היינו חלוקת העונשין שברובן יש בהן עונש מיתת ב"ד או כרת במזיד וקרבן חטאת בשוגג. וא"כ נאמר בהן עונש בשוגג כבמזיד ולכך קראן הזדונות והשגגות. והכללות והפרטות היינו שאר הלאוין שבתורה שאין בהן עונש אחר אלא מלקות. וידוע שיש בהן כמה חילוקים על כמה דרכים באיזה ענין חשוב לאו כללי או לאו פרטי ועל איזה לאו כללי אינו לוקה כלל ואיזה שלוקה עליו אחת ויש שלוקה על כל אחד ואחד שנכללו בו ויש שאין לו דין לאו כללי אע"פ שכולל ענינים רבים כאחד. וכמבואר בפ"ב דפסחים ובפרק בתרא דמכות ובשאר דוכתי ונתבארו בראשונים ובפרט בדברי הרמב"ם והרמב"ן ז"ל (בסה"מ שורש תשיעי). ובתוס' רי"ד (סופ"ב דפסחים) מהדורא תליתאה. ובראב"ן (סי' ל"ד) עיי"ש ובשאר ראשונים והדברים עתיקין. ולזה קראן בספרי ובספרי זוטא כללים ופרטים. והגופים והדקדוקים היינו חמשה וששים פרשיות חקים ומשפטים המסורים לצבור שמנאן הבה"ג וביאר בהקדמתו שם שהם גופה של תורה ודקדוקיהן ופירושיהן מדברי סופרים שפירשום חכמי ישראל. ואע"ג דבפ"ק דשבועות (י"ב ע"ב) ובפרק בתרא דיומא (פ"ה ע"ב) נקראו קלות עשה ול"ת. וחמורות חייבי כריתות ומיתות ב"ד עיי"ש. מ"מ כבר ידוע דבכמה דוכתי אשכחן כיו"ב לשונות שוין שפירושן מתחלף כמש"כ הרז"ה ז"ל בספר הצבא (מדה ב') והר"ש מקינון ז"ל בס' כריתות (לשון למודים שער ב' סי' ח') ועוד שם לקמן (שער ג' סי' קי"ז) עיי"ש. ובכל שאר ראשונים ז"ל בהרבה מקומות. וכ"ש כאן בספרי ובספרי זוטא שלפי שבאו לפרוט כל המצות שבתורה ע"פ פרטי כל חלקיהן הוכרחו ע"כ לקרא כל חלק וחלק בשם מיוחד בפ"ע בענין אחר ממה שנקראו קצתן בשאר מקומות. כן נראה קצת סמך וסעד לדרכן של הבה"ג וסייעתו ז"ל. ואע"פ שאין מזה ראי' לדבר זכר לדבר: