ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/רלא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג לא תעשה רלא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ויקדישו בכור תם. כתיב (בפרשת בחוקותי) אך בכור אשר יבכר לשם בבהמה לא יקדיש איש אותו. ומבואר (סוף פ"ח דערכין כ"ט ע"א) דהך קרא הוא אזכרת לאו שלא להקדיש אותו הקדש מזבח לשם קרבן אחר. והנה הבה"ג וסייעתו ז"ל לא מנו לאו זה. ולפנינו יתבאר טעמם בזה. וכן רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות לא מנה לאו זה. ונמשך בזה אחר הבה"ג. אבל כאן חזר בו ומנאו. והנה הרמב"ם ז"ל וכל הבאים אחריו מנו אזהרה זו בכל הקדשים כולן. כמבואר בסה"מ (לאוין ק"ז. ובפ"ד מהלכות תמורה הלכה י"א) עיי"ש. וכן מבואר בספרא (סו"פ בחוקותי) דאיתרבו כל הקדשים בכלל לאו זה. והובא בסה"מ שם עיי"ש. וא"כ צ"ע לכאורה מה שדקדק רבינו הגאון ז"ל ונקט אזהרה זו בבכור בלבד. והנה מקור הדבר הוא בספרא שם. והכי גרסינן התם אילו נאמר בכור לא יקדיש יכול לא יקדיש אדם בכור הקדשות ת"ל אותו. אותו אין אתה מקדיש אבל מקדיש אדם בכור הקדשות. עדיין אני אומר הוא לא יקדיש אבל יקדישוהו אחרים. ת"ל בבהמה בבהמה עסקתי וכו'. רבי ישמעאל אומר מנין לא יקדיש אדם בכור ת"ל בכור לא יקדיש איש אותו וכו' אין לי אלא בכור מנין לכל הקדשים שאין משנים אותן מקדושה לקדושה ת"ל בבהמה לא יקדיש איש אותו וכו'. רע"א מנין שלא יקדיש אדם בכור ת"ל בכור לא יקדיש איש אותו וכו'. אין לי אלא בכור מנין לכל הקדשים שאין משנים אותן מקדושה לקדושה ת"ל לא יקדיש אם שור אם שה עיי"ש. מתבאר להדיא לפום פשטא דברייתא דפליגי בהכי ת"ק ור"י ור"ע. דלת"ק דוקא בבכור הוא דכתיב לאו דלא יקדיש איש אותו להזהיר שלא לשנותו לקדושה אחרת. ולא בשאר קדשים. ולהכי לא קתני הך דינא אלא בבכור בלבד. וקרא דבבהמה דמרבה מיני' רבי ישמעאל גם שאר כל הקדשים לאזהרה זו. דריש לי' ת"ק דאיצטריך לגופי'. למעוטי דלא נימא דדוקא בכור אדם הוא דמוזהר שלא להקדיש בכור בהמה לקרבן אחר. אבל אדם פשוט רשאי לשנות קדושת הבכור לקדושה אחרת. לכך איצטריך קרא דבבהמה. לומר בבהמה עסקתי. דלא מיירי קרא בבכור אדם כלל. ואין שום חילוק בזה בין אדם בכור לאדם פשוט. אלא איסור זה הוא לאו השוה בכל אדם שלא לשנות בכור בהמה לקדושה אחרת. אבל בשאר קדשים אע"ג דודאי לאו כל כמיני' לשנות שום קרבן מקדושתו לקדושה אחרת. ולכ"ע לאו כלום קעביד. ולא איצטריך שום קרא להכי. דקדושת הגוף דחייל עלה לא פקע בדבורי' כדי שיוכל לשנותו לקרבן אחר שהוא רוצה. מ"מ אזהרת לאו דלא יקדיש איש אותו. שאמרה תורה דבדבורי' עובר בלאו. אע"ג דבלא"ה לא מהני מעשיו. ס"ל לת"ק דאין לך בו אלא חידושו דוקא בבכור ולא בשאר קדשים. ור"י מרבה גם שאר קדשים מייתורא דקרא דבבהמה. דס"ל דאייתר להך דרשא. דלענין שלא לחלק בזה בין אדם בכור לפשוט ס"ל דלא איצטריך קרא. ור"ע נמי ס"ל לדינא כרבי ישמעאל דגם שאר כל הקדשים בכלל אזהרה זו. אלא דדריש לה מקרא דאם שור אם שה. אבל קרא דבבהמה אפשר דלא אייתר לי'. דבזכי ס"ל כת"ק דאיצטריך למעוטי שלא נחלק בזה בין אדם בכור לפשוט. או לדרשא אחריתא. ולפ"ז בודאי קיי"ל כת"ק דאין לאו זה אלא דוקא בבכור ואין שאר כל הקדשים בכלל אזהרה זו:

ובהכי ניחא הא דתנן (בפרק בתרא דתמורה) אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדה"ב אין משנין אותן מקדושה לקדושה וכו' עיי"ש. ומשמע דלא אתי תנא דמתניתין לאשמעינן אלא דלאו כל כמיני' לשנותן. וזה ודאי פשיטא. ועכצ"ל דלא נקטי' אלא איידי דבעי למיתני סיפא ומקדישין אותן הקדש עילוי ומחרימין אותן עיי"ש. ואמאי לא נקט רבותא טפי דעובר נמי בלאו על דבורי'. ובפרט לפי דעת הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהלכות תמורה הי"א) דגם קדשי בדה"ב בכלל אזהרה זו עיי"ש. אבל לפמש"כ איכא למימר דמתניתין כת"ק דס"ל דליכא לאו אלא בבכור דוקא. ועי' בסה"מ להרמב"ם (שורש שמיני) עיי"ש היטב. ונראה להביא ראי' לזה מסוגיא דריש פרק בתרא דבכורות (נ"ג ע"ב) דתנן התם מעשר בהמה נוהג בחולין אבל לא במוקדשין. ופרכינן עלה מוקדשין פשיטא לאו דידי' נינהו. ומשני בקדשים קלים ואליבא דריה"ג דאמר קדשים קלים ממון בעלים הן וכו'. סד"א ליעשרו קמ"ל. ופרכינן ואימא הכי נמי. ומשני יהי' קודש אמר רחמנא ולא שכבר קדוש. ופרכינן תו טעמא דכתב רחמנא יהי' קודש הא לאו הכי הוה אמינא חיילא קדושת מעשר עילוייה. השתא קדושה חמורה אקדושה קלה לא חיילא קדושה קלה אקדושה קלה מיבעיא. מאי היא דתנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדה"ב אין משנין מקדושה לקדושה. אבל מקדישין אותן הקדש עילוי ומחרימין אותן. מהו דתימא התם דכל בהמה לאו לעולה קיימא. אבל הכא דכל בהמה למעשר קיימא. אע"ג דאקדשה לא פקע איסורא דמעשר מינה. למאי נפק"מ למיקם עלה בלא ימכר ולא יגאל קמ"ל עיי"ש. והדבר קשה לכאורה טובא דכיון דבכל הקדשים איכא לאו שלא לשנותן מקדושה לקדושה. א"כ מאי קאמר דסד"א ליעשרו וגם מאי פריך ואימא הכי נמי ואיצטריך למידרשי' מדכתיב יהי' קודש. ותיפוק לי' משום דאית בה אזהרת לאו דלא יקדיש איש אותו שלא לשנוח כל הקדשים מקדושתן לקדושה אחרת. ואם מתפיס קרבן אחר בקדושת מעשר עובר בלאו דלא יקדיש איש אותו. אלא ודאי מוכרח מזה דר"י ור"ע הוא דס"ל הכי. אבל אנן לא קיי"ל כוותייהו אלא כת"ק דלא ס"ל הכי. ולדידי' ליכא לאו אלא בבכור בלבד. והך סוגיא אזלא אליבא דת"ק. והכי נמי מוכח מפ"ק דמציעא (ז' ע"א) דפריך אהא דקתני הספיקות נכנסין לדיר להתעשר. וקאמר מאי ספיקות אילימא ספק בכורות יהי' קודש אמר רחמנא ולא שכבר קדוש עיי"ש. והשתא למה לי' להך קרא דיהי' קודש. ותיפוק לי' משום לאו דלא יקדיש איש אותו. ועכצ"ל דנקט קרא דיהי' קודש כי היכי דלא נוקמי בספיקי דשאר קדשים דלית בהו לאו דלא יקדיש. דאי הוה נקט לאו דלא יקדיש אכתי הוה אפשר לאוקמי בספיקות דשאר כל הקדשים. והשתא אם איתא דגם בשאר כל הקדשים איכא לכ"ע לאו שלא לשנותן הקושיא במקומה עומדת דעדיפא הו"ל למיפרך מאזהרת לאו דלא יקדיש איש אותו. אלא ודאי לת"ק דקיי"ל כוותי' ליכא לאו אלא בבכור בלבד:

וכן נראה מסוגיא דפ"ב דבכורות (ט"ו ע"ב) דאמרינן התם לענין וולדות פסולי המוקדשין שלאחר פדיונן אמר ד"ה כונסן לכיפה והן מתין. דהיכי ליעביד. ליקרבינהו מכח קדושה דחויה קאתו. ליפרקינהו לא אלימי למיתפס פדיונן. אמרי במערבא משמי' דר"ח סמוך לפדיונן מתפיסן לשם אותו זבח וכו'. בעא מיני' רבינא מר"ש מהו שמתפיסן לכל זבח שירצה. א"ל אין מתפיסן. מאי טעמא. א"ל גמר בשעריך בשעריך מבכור. מה בכור אין מתפיסו לכל זבח שירצה דכתיב אך בכור וגו' לא יקדיש איש אותו. אף הני אין מתפיסן לכל זבח שירצה עיי"ש. והשתא למה לי הך גז"ש דבשעריך מבכור. ותיפוק לי' דכיון דמיהת הנך וולדות קצת מקדושה הראשונה יש בהן. א"כ איסור מצד עצמן יש בהן שלא לשנותן לקדושה אחריתא. דהרי כל הקדשים הם בכלל אזהרה דלא יקדיש איש אותו. ואדרבה טפי איכא למיסרינהו לשנותן מקדשים גמורים. משום דקדשים גמורים לאו כל כמיני' להתפיסן בקדושה אחרת ודיבורא בעלמא הוא דאיכא. ואפי' הכי הזהיר הכתוב עלה באזהרת לאו. וכ"ש כאן דמשום קדושה קלה שבהן אם עבר והתפיסן בקדושה אחרת הקדושה נתפסת ובדבורי' עביד מעשה. דאיכא למיסר טפי. אלא ודאי מוכרח מזה דודאי בשאר כל הקדשים ליכא בהכי אזהרת לאו. והילכך מצד עצמן לית בהו איסורא כלל. אלא דיליף לה בגז"ש דבשעריך בשעריך מבכור לומר דהכא כיון דבדיבורי' עביד מעשה אפי' בשאר קדשים אסור להתפיסן לזבח אחר אלא לקדושתן הראשונה. וכן משמע מתוספתא (פ"ק דתמורה) דקתני התם אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים אין רשאין להמיר בין בחול בין בשבת. אין משנין אותן מקדושתן אפי' מקדושה קלה לקדושה חמורה. ואין צריך לומר מקדושה חמורה לקדושה קלה עיי"ש. הרי שדקדק תנא למינקט גבי תמורה אין רשאין וגבי שינוי מקדושה לקדושה נקט אין משנין. ולא קתני אין רשאין. וע"כ היינו משום דגבי תמורה איכא אזהרת לאו שלא להמיר. משא"כ בשינוי מקדושה לקדושה דליכא לאו אלא לגבי בכור בלבד ולא בשאר קדשים. ולכן לא קתני אלא דאין משנין. כלומר אין יכולין לשנותן אבל איסורא ליכא. ומהאי טעמא נמי קתני התם בסיפא. אמר על הבכור על השלמים הרי אלו עולה לא אמר כלום וכו' עיי"ש. ולפרושי רישא קאתי. דמאי דקתני אין משנין היינו לומר שאין יכולין לשנות. ואע"ג דבבכור דנקט איסורא נמי איכא. דהא עובר בלאו. מ"מ משום שלמים נקט נמי הך לישנא בבכור. ועיקרו לא אתי אלא לפרושי רישא דמיירי בשאר כל הקדשים. ולא נקט בכור אלא אגב גררא. והשתא לפ"ז נראה דזו היא דעת רבינו הגאון ז"ל כאן. ומהאי טעמא שפיר דקדק למינקט אזהרה זו בבכור דוקא. משום דס"ל דלדידן דקיי"ל כת"ק ליכא אזהרת לאו אלא בבכור דוקא ולא בשאר כל הקדשים כולן. ודלא ככל שאר ראשונים ז"ל:

ואמנם בעיקר אזהרה זו יש לי מקום עיון. דהרי לא אשכחן בשום דוכתא בהדיא דקרא דלא יקדיש איש אותו הוא אזהרת לאו אלא בסוגיא דסוף פ"ח דערכין כמשכ"ל. ומההיא סוגיא לכאורה נראה מוכרח דאין בזה אזהרת לאו כלל לדינא. דהתם תנן רבי ישמעאל אומר כתוב אחד אומר תקדיש. וכתוב אחד אומר לא יקדיש. אי אפשר לומר תקדיש. שהרי כבר נאמר לא יקדיש. אי אפשר לימר לא יקדיש. שהרי כבר נאמר תקדיש. הא כיצד מקדישו אתה הקדש עילוי ואי אתה מקדישו הקדש מזבח. ואמרינן עלה בגמרא ורבנן אל תקדיש מיבעי לי' ללאו. תקדיש מיבעי' לי' לכדתניא מנין לנולד בכור בעדרו שמצוה להקדישו שנאמר הזכר תקדיש. ורבי ישמעאל אי לא מקדיש לי' לא קדוש. קדושתו מרחם הוה. וכיון דכי לא מקדיש לי' קדוש לא צריך לאקדושי' עיי"ש. ופירש"י וז"ל ורבנן דנפק"ל הך דרשא מכל חרם קדש קדשים. אל תקדיש מיבעי לי' ללאו שאם התפיסו לזבח אחר עובר בלאו עכ"ל עיי"ש. ומתבאר לכאורה מזה דרק רבנן לחוד הוא דדרשי הך קרא דלא יקדיש ללאו. אבל רבי ישמעאל לא ס"ל דהך קרא ללאו אתי. אלא לגופי' הוא דאיצטריך שאינו יכול להקדישו הקדש מזבח. אע"פ שיכול להקדישו הקדש עילוי לבדה"ב או לחרמי כהנים. והנה הנך רבנן דפליגי עלי' דרבי ישמעאל היינו רבנן דרבי יהודה בן בתירא. דתנן התם לעיל מיני' (כ"ח ע"ב) ריב"ב אומר סתם חרמים לבדק הבית שנאמר כל חרם קדש קדשים לשם. וחכמים אומרים סתם חרמים לכהנים שנאמר כשדה החרם לכהן תהי' אחוזתו א"כ למה נאמר כל חרם קדש קדשים לשם. שחל על קדשי קדשים ועל קדשים קלים עיי"ש. ומבואר דרבי ישמעאל ס"ל כריב"ב דסתם חרמים לבדה"ב מקרא דכל חרם קדש קדשים הוא לשם. ולא נפק"ל דמקדישים קדשים הקדש עילוי. אלא מקרא דכתיב הזכר תקדיש לשם אלקיך. ולהכי איצטריך לי' קרא דלא יקדיש איש אותו לומר דדוקא הקדש עילוי. דהיינו לבדה"ב או לחרמי כהנים. הוא דיכול להקדישו. אבל אינו יכול להקדישו הקדש מזבח. ואין כאן אזהרת לאו. אבל רבנן דריב"ב דס"ל דסתם חרמים לכהנים. ומוקמי קרא דכל חרם קודש קדשים הוא לשם. לומר שמחרים את קדשיו. וכיון דקרא בחרמים הוא דכתיב. אין לנו בו אלא חידושו. דוקא חרמים דלאו קדשי מזבח אבל לקדשי מזבח אית לן למימר דלאו כל כמיני' לשנות מקדושה לקדושה. ולא איצטריך קרא למעוטי. ולהכי אייתר להו קרא דלא יקדיש איש אותו דכתיב בבכור ללאו. כן מתבאר ע"כ מסוגיא דהתם:

והנה לענין הלכה אם סתם חרמים לבדה"ב או לכהנים מבואר בסוגיא שם לעיל בסמוך. דאמרינן התם אמר רב הלכה כריב"ב. ואמרינן נמי התם ההוא גברא דאחרימנהו לנכסי' בפומבדיתא אתא לקמי' דרב יהודה. א"ל שקול ארבעה זוזי ואחיל עלייהו ושדינהו בנהרא ולישתרו לך. אלמא קסבר סתם חרמים לבדה"ב עיי"ש. הרי דבהדיא פסק רב הלכה כריב"ב. ורב יהודה עביד בה עובדא. ומעשה רב. וא"כ קיי"ל כרבי ישמעאל. ובהדיא אמרינן התם דריב"ב כרבי ישמעאל ס"ל. וא"כ לפום מאי דקיי"ל כריב"ב ורבי ישמעאל. קרא דלא יקדיש איש אותו אינו אזהרת לאו כלל. ואינו אלא כאחד משאר לאוי השלילה. ואפי' בבכור לית לן אזהרת לאו. ובהכי ניחא מה שלא מנה הבה"ג לאו זה. משום דאיפסיקא הילכתא כריב"ב ורבי ישמעאל. וכן מתבאר בהדיא בדברי הבה"ג (בהלכות בכורות) שכתב וז"ל הבכורה כד הוה מתיליד לי' צבר ישראל בכור בהמה טהורה ואפי' לכהן וללוי. הוה מקרבין מיני' דמו וחלבו. דכתיב אך בכור שור וגו'. ובשרי' אכלין לי' כהני בירושלים וכו'. וה"מ בכור תם אבל בע"מ וכו' הוה יהיב לי' לכהן ואכיל לי' כל היכא דבעי וכו' עכ"ל עיי"ש. ומדלא כתב דחייב להקדישו בפיו. ש"מ דס"ל דקיי"ל כרבי ישמעאל דאמר דאינו צריך להקדישו:

הן אמת שראיתי להבה"ג (שם לקמן) שכתב וז"ל בר ישראל דמיתיליד לי' בוכרא בעאני' כי לית בי' מום מיחייב לאקדושי' קמי שמיא. ואי אית בי' מומא מחוי לי' לחכם ושרי לי' ויהיב לי' לכהן עכ"ל עיי"ש. ומשמע לכאורה מזה דס"ל דמצוה להקדישו. וכרבנן דרבי ישמעאל. אבל ז"א דמש"כ שם דמיתייב לאקדושי' קמי שמיא. לא בקדושת פה מיירי. דא"כ אמאי לא כתב כן אלא בתם. דפשיטא דלמ"ד דמצוה להקדישו ל"ש תם ול"ש בע"מ בכלל מצוה זו. אלא רצה לומר דתם בזה"ז הוא קודש לשמים ואסור אפי' לכהן וחייבין לנהוג בו קדושה כבהקדש. ואדרבה מדלא כתב גם שם שחייב להקדישו בפיו ולומר הרי זה בכור. ע"כ ס"ל דליכא מצוה להקדישו בקדושת בכור. דמאיליו קדוש. וא"כ הבה"ג לטעמי' אזיל דפסק כרבי ישמעאל. וא"כ אין כאן לאו אפי' בבכור. ולכן לא מנו הבה"ג וסייעתו ז"ל לאו זה במנין הלאוין. ובהכי ניחא נמי מה שפירש"י ז"ל (בפרשת בחוקותי) על קרא דלא יקדיש איש אותו. וז"ל לא יקדיש אותו לשם קרבן אחר לפי שאינו שלו עכ"ל עיי"ש. הרי שפירש שאינו אלא שלילה שאינו יכול להקדישו. ולא פירש שהוא אזהרת לאו שאינו רשאי להקדישו. והיינו משום דרש"י לטעמי' אזיל דמבואר (בפרק בתרא דביצה ל"ו ע"ב) דס"ל דקיי"ל סתם חרמים לבדה"ב עיי"ש. וא"כ קיי"ל כר"י דלא צריך לאקדושי'. ולכן ממילא מבואר דלא יקדיש אינו אלא שלילה ולא אזהרת לאו. וכן בפרשת ראה אע"פ שמתחילה פירש קרא דתקדיש כרבנן. חזר ופירוש אח"כ קרא אליבא דרבי ישמעאל עיי"ש. והיינו משום דהכי הילכתא לדידי':

איברא דדברי הבה"ג צ"ע דממש"כ שם (בהלכות בכורות) וז"ל שדה תרמים דכד הוה אמר גברא הא ארעא תהוי חרם. לא הוה אית לי' רשותא לא לזבונה ולא למיפרקה. דכתיב אך כל חרם אשר יחרם וגו'. והוה שקלי לה כהני וכו' עכ"ל עיי"ש. נראה דס"ל דסתם חרמים לכהנים. וא"כ קיי"ל דלא כרבי ישמעאל אלא כרבנן דפליגי עלי' דריב"ב. וזהו כדעת הרמב"ם ז"ל (בפ"ו מהלכות ערכין ה"א) שפסק דסתם חרמים לכהנים עיי"ש. וכבר תמה עליו בכ"מ שם. וגם הרש"ל ביש"ש (פ"ה דב"ק סי' ל"ה) תמה בזה עיי"ש. ומש"כ בלח"מ שם ליישב אין דבריו מספיקין כלל עיי"ש היטב. והרמב"ם ז"ל לטעמי' אזיל. דכיון שפסק דסתם חרמים לכהנים. וגם פסק (בפ"א מהלכות בכורות) כרבנן דמצוה להקדישו בפה עיי"ש. א"כ קרא דלא יקדיש מיבעי לי' ללאו. ולזה שפיר מנה אותו במנין הלאוין. וכן הסמ"ג שפסק דסתם חרמים לכהנים (בעשין קל"ב). וגם החינוך (מצוה שנ"ז) פסק כן וגם פסק (במצוה י"ח) דמצוה להקדיש הבכור עיי"ש. וכן פסק הסמ"ג (עשין רי"א) עיי"ש. ולכן לטעמייהו אזלי ומנו ג"כ לאו זה במנין הלאוין. ולפ"ז נתבאר ג"כ טעמו של רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות שלא מנה לאו זה והיינו. משום דהוה ס"ל ג"כ כדעת הסוברין דקיי"ל כריב"ב דסתם חרמים לבדק הבית. וכרבי ישמעאל דליכא מצוה להקדיש הבכור. וא"כ קיי"ל דלא יקדיש לא אתי לאזהרת לאו. ואינו בא במנין הלאוין. אלא דלפ"ז מתבאר דאחר שחזר בו ומנה לא זה כאן. ע"כ ס"ל כדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל בזה דסתם חרמים קיי"ל כחכמים שהם לכהנים. וא"כ גם דבריו ז"ל מוקשים מסוגיא דערכין שם. כמו שהקשו כולם על הרמב"ם וסייעתו ז"ל. וביותר תמוה דאחר שבאזהרותיו שע"פ עשרת הדברות שם לא מנה לאו זה. והוה ס"ל דקיי"ל כריב"ב. שהוא הנכון ע"פ הסוגיא דערכין שם. חזר בו מזה כאן ופסק דלא כריב"ב. איברא דמדברי הרא"ם ז"ל (ביראים סי' שנ"ח) והסמ"ג (עשין קל"ב) מבואר שהי' להם גירסא אחרת בסוגיא דערכין שם. דרב פסק הילכתא דסתם חרמים לכהנים. וכבר ראיתי בברה"ז ובצ"ק בערכין שם שרצו ליישב דברי הסמ"ג גם לפי גירסתנו עיי"ש בדבריהם. ואין דבריהם מספיקים כלל ואין להאריך. וגם בתשו' חיים שאל (ח"ב סי' ל"א אות א') האריך ליישב דברי היראים והסמ"ג גם לפי גירסתנו עיי"ש בדבריו דהוא גופי' כתב דדוחק הוא. ולכן אין לטפל בזה. ואין ספק דודאי גירסא אחרת היתה לפניהם בסוגיא שם. ואפשר דגירסא זו היתה ג"כ לפני הרמב"ם ז"ל. ולכן פסק כחכמים דסתם חרמים לכהנים. וכבר הכריח הר"ב מל"מ (בפ"ו מהלכות ערכין) שם מסוגיא דפרק בתרא דתמורה (ל"ב ע"א) דקיי"ל דסתם חרמים לכהנים עיי"ש בדבריו. וא"כ עפ"ז יש לצדד ג"כ בדעת רבינו הגאון ז"ל כאן במה שחזר בו ופסק דסתם חרמים לכהנים. וכבר הבאתי שכן ג"כ דעת הבה"ג. ועי' במחזיק ברכה (או"ח סי' של"ט ס"ק י"ג) שהביא מתשו' הגאונים כת"י בשם רבינו יהודה בר ברזילי ז"ל אלברגלוני שכתב בשם הבה"ג דקיי"ל סתם חרמים לבדה"ב כריב"ב והוא הקשה ע"ז מדברי הבה"ג (בהלכות בכורות) שם דמבואר דס"ל דסתם חרמים לכהנים. וכתב שם דכיון דהבה"ג סיים שם אלו פירושי דפריש מר רב חנינאי ריש מתיבתא בשאילתא דכלה. א"כ אפשר דהבה"ג גופי' לא ס"ל הכי. אלא שגמגם שם בעיקר דברי הר"י אלברגלוני ז"ל בשם הבה"ג. שהרי לא מצינו להבה"ג בשום מקום אחר שידבר בזה עיי"ש. ואמנם כבר ביארנו לעיל דודאי מוכרח דדעת הבה"ג דקיי"ל כחכמים דסתם חרמים לבה"ב. ובהכי ניחא נמי מה שלא מנה לאו דלא יקדיש איש אותו כמשכ"ל. וא"כ דברי הר"י בר ברזילי אלברגלוני ז"ל נכונים היטב. ומ"מ מיהת חזינן דמר רב חנינאי ריש מתיבתא ז"ל ס"ל ג"כ דקיי"ל דסתם חרמים לכהנים. כדעת רבינו הגאון ז"ל כאן:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.