ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/ריא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג לא תעשה ריא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ומבן נכר לא יאתיו. כתיב בפרשת אמור ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה וגו'. ולדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו הוא בא להזהיר שלא לקבל קרבנות בע"מ מן הנכרים להקריבן על המזבח כמבואר בדברי הרמב"ם בסה"מ (לאוין צ"ו) ובחבורו הגדול (בפ"א מהלכות איסורי מזבח ה"ו) עיי"ש. וכן מבואר בפ"ק דתמורה (ז' ע"א). והיינו משום דסד"א כיון דבני נח מותרין להקריב בע"מ בבמה דילהון. ולא נצטוו אלא על מחוסר אבר. אנן נמי נקבל מינהון קמ"ל עיי"ש. אבל כבר ביארנו (לעיל עשין כ') דאין דעת רבינו הגאון ז"ל כן. אלא ס"ל דלאו זה לא בא אלא להזהיר שלא לקבל שקלים מהנכרים לצורך קרבנות צבור. כמו שדרשו בספרא (פרשת אמור). וכן דעת הרא"ם ז"ל (ביראים סי' שע"ט) עיי"ש. וכן מתבאר מדברי הר"ש בן גבירול באזהרותיו שכתב וז"ל ומיד בן נכר לא תקריב אשכר עיי"ש. משמע בהדיא שדעתו דאזהרה זו כוללת אפי' תמימים. והיינו בקרבנות צבור. או אפי' קרבנות יחיד חוץ מעולה. למאי דקיי"ל (בפ"ז דמנחות ע"ג ע"ב) כר"ע דאין מקבלין מהן אלא עולות עיי"ש. וברמב"ם (פ"ג מהלכות מעה"ק ה"ב) ובמש"כ בלח"מ שם עייש"ה. ואע"ג דהרשב"ץ ז"ל (בזה"ר לאוין סי' נ"א) נדחק לפרש דברי הרשב"ג ז"ל דקאי על בע"מ עיי"ש. לא משמע הכי כלל. אם לא שנגיה בדבריו דצ"ל לא תקריבם אשכר. ועפ"ז הי' אפשר לומר דקאי אדלעיל מיני' בבע"מ דמיירי שם עיי"ש. וכמש"כ הרשב"ץ ז"ל. אבל לפי לשונו שכתוב לפנינו לא יתכן אלא לומר דס"ל כדעת רבינו הגאון והרא"ם ז"ל כמש"כ. וכבר ביארנו שם טעמם שדחו סוגיא דפ"ק דתמורה שם מקמי ברייתא דספרא שם עיי"ש:

והנראה עוד בזה ע"פ מאי שיש לתמוה טובא בעיקר סוגיא דהתם לפירש"י ושאר ראשונים. דהיכי תיסק אדעתין כלל למילף מזבח דידן מבמת יחיד דידהו לומר דכיון דגלי קרא בבמה דידהו דלא נצטוו אלא על מחוסר אבר אנן נמי נקבל מינייהו בע"מ להקריבן במזבח דידן. והרי טובא איכא בין מזבח דידן לבמה דידהו. דבהרבה דברים הקילה תורה בבמה קטנה להתיר מה שאסרה במזבח דידן. כמבואר ריש פ"ב דזבחים (ט"ז ע"א) ובמתני' דריש פרק בתרא (שם קי"ג ע"א) ובשילהי ההיא פירקא דהתם. ובתוספתא (פרק בתרא דזבחים) ובשאר דוכתי. וא"כ היכי תיסק אדעתין למילף להקל במזבח דידן מבמת יחיד דידהו. והרי אין דנין מן הקל על החמור להקל עליו. ועוד תמיהא לי מההיא סוגיא גופא דפ"ק דתמורה שם דאמרינן התם דבין לרבנן ובין לר"י ב"ר יהודה איצטריך לא תקריבו דמעוך לאיסור בע"מ בבמת יחיד לדידן עיי"ש. ומבואר מזה דאי לאו דגלי קרא הוה לן למימר דאפי' לדידן שרי להקריב בע"מ בבמת יחיד אע"פ שאנו מוזהרין על בע"מ במזבח. והיינו ע"כ משום דבמת יחיד קילא. וכיו"ב אמרינן נמי בפ"ב דבכורות (י"ד ע"ב) אמר ר"א מנין לזובח בהמה בע"מ בבמת יחיד בשעת היתר הבמות שהוא עובר בל"ת שנאמר לא תזבח להשם אלקיך שור ושה וגו'. אם אינו ענין לבמה גדולה דכתיב עורת או שבור וגו' תניהו ענין לבמת יחיד עיי"ש. ומבואר דאי לאו קרא יתירא הו"ל לומר דאע"ג דבבמה גדולה הזהירה תורה על בע"מ מ"מ בבמה קטנה לא הוה ילפינן מינה לאיסורא. איברא דראיתי לרש"י ז"ל (בפרק בתרא דזבחים ק"כ ע"א) בד"ה מומין וכו' שכתב דאיסור בע"מ בבמה קטנה לא נפק"ל אלא משום דלא אשכחן דשרינהו קרא עיי"ש. מבואר דס"ל דלא צריך קרא לאיסורא. וכל כמה דלא אשכחן בהדיא בקרא להתירא אית לן למימר דאסור בבמה קטנה כבבמה גדולה. אבל זה תמוה טובא. והוא נגד סוגיא דפ"ק דתמורה וסוגיא דבכורות שם דמבואר בהדיא דאיכא אזהרה מיוחדת להקרבת בע"מ בבמה קטנה. ואי לא דגלי קרא הוה סד"א דשרי. ואין לנו להשוות דין במת יחיד למזבח להחמיר בבמת יחיד חומרת מזבח. ושוב ראיתי שכבר הרגישו בזה קצת אחרונים ז"ל. עכ"פ מבואר דאי לאו דגלי קרא הי' ראוי לומר דאע"ג דהזהירה תורה במזבח דידן בהרבה לאוין על איסור בע"מ. מ"מ בבמת יחיד אפי' דישראל אית לן למימר דשרי כל כמה דלא רביי' קרא לאיסורא:

והשתא א"כ הדבר תמוה היכי תיסק אדעתין להתיר בע"מ לבני נח במזבח דידן משום דבבמת יחיד דידהו לא נצטוו אלא על מחוסר אבר. ומאי ענין זה לזה. גם יש לתמוה לפמש"כ התוס' ושאר ראשונים ז"ל (בפ"ק דחולין) ובשאר דוכתי. לתרץ מאי דקשיא להו למה לי קרא דאיש איש לרבות נכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל. תיפוק לי' מדכתיב בבע"מ ומיד בן נכר לא תקריבו וגו' מכלל דתמימין שרי. ותירצו דאיצטריך קרא דאי מהתם ה"א לעולם תמימין נמי לא. ואתיא קרא בבע"מ לעבור עליהן בלאו ועשה עיי"ש. והשתא לפום סוגיא דפ"ק דתמורה הדרא קושיא לדוכתה למה לי קרא דאיש איש. דליכא למימר בע"מ בלאו ועשה הא תמימין איסורא בעלמא. דא"כ כולי' קרא לא איצטריך. דליכא למימר דהוה סד"א הואיל ובני נח לא נצטוו בבמת יחיד דידהו אלא על מחוסר אבר וכו'. דהא איכא למימר תמימין יוכיחו דבבמת יחיד מותרין לכתחילה ואילו במזבח דידן אית בהו מיהת איסורא דאורייתא. וגם בשאר תירוצי התוס' לקושיא זו יש לפקפק טובא ואכמ"ל בזה:

ולכן לולא דברי הראשונים ז"ל הי' נראה לענ"ד לומר דמאי דאמרינן בסוגיא דתמורה שם בלישנא בתרא דסד"א הואיל וב"נ אין מצווין אלא על מחוסר אבר בבמה דילהון אנן נמי נקבל מינהון. אין הכוונה לומר דנקבל מינהון ונקריבם על המזבח דידן. דודאי לא תיסק אדעתין כלל למימר הכי. משום דודאי מזבח דידן מבמה דידהו ליכא למילף לקולא כדכתיבנא. אלא לומר דנקבל מינהון להקריבן בבמה דילהון קאמר. משום דהוה סד"א דהא דילפינן מבל תקריבו דמעוך לאיסורא דבע"מ בבמת יחיד. היינו דוקא לישראל בקרבנותיו. וכן נמי בההיא דפ"ב דבכורות שם דוקא לענין קרבנות ישראל קאמר. אבל קרבנות דבני נח אכתי הי' אפשר לומר דכי היכי דאינהו גופייהו שרו להקריב בע"מ בבמה דידהו. הכי נמי ליכא איסורא לישראל לקבלן מינייהו להקריבן בשבילן בבמה דילהון. קמ"ל קרא דמיד בן נכר לא תקריבו וגו'. דדוקא לדידהו גופייהו הוא דשרי להו קרא. אבל לישראל הזהיר הכתוב שלא להקריב בע"מ אפי' בשבילן בבמה דילהון. ואע"ג דודאי ללישנא קמא דהתם דקאמרינן סד"א הואיל ולא נצטוו ב"נ אלא על מחוסר אבר לא שנא במזבח דידהו ול"ש במזבח דידן קמ"ל. ע"כ ליכא לפרושי הכי. מ"מ בלישנא בתרא שפיר יתכן לפרש כדפירשית. ואפשר לומר דהיינו מה שבא לתקן בלישנא בתרא. משום דללישנא קמא קשיא טובא כדאקשינן. וכבר ידוע דבסדר קדשים ברוב המקומות. לישנא בתרא אינו אלא שינוי בגירסא ונוסחא אחרינא בלישנא דתלמודא בההיא ענינא. ואינו מעיקר התלמוד. וכיו"ב מבואר בפירש"י בתמורה שם לעיל (ו' ע"ב) בד"ה הכי גרסינן וכו' עיי"ש. ובכמה דוכתי אחריני. ואף כאן לישנא אחרינא אינו אלא גירסא אחרינא בשינויא דתלמודא. ולפמש"כ מבואר דע"כ גירסא זו השניי' עיקר. ועפ"ז ניחא שפיר כל מאי דאקשינן. וגם קושית התוס' ושאר ראשונים אתי שפיר כמבואר:

איברא דלפ"ז עכצ"ל דהך שינויא לא אזלא אלא אליבא דר"ש דאמר במתניתין (דפ"ד דזבחים מ"ה ע"א) דקדשי נכרים השוחטן בחוץ פטור. דאילו לרבי יוסי דאמר התם דהשוחטן בחוץ חייב. תקשה דמדאיצטריך קרא לאיסורא לישראל להקריב להם בע"מ בבמה שלהם מכלל דתמימים כיו"ב שרי. דאל"כ תיפוק לי' דאפי' תמימין אסור לישראל להקריב בבמה דילהון משום אזהרה דשחוטי חוץ. ואמנם לכאורה אין זה מוכרח. דאיכא למימר דודאי לתמימין לא צריך קרא לרבי יוסי משום דבלא"ה אסור משום איסור כרת דשחיטה והעלאה בחוץ. אלא דמ"מ בבע"מ איצטריך קרא לאשמעינן משום דסד"א כיון דקיי"ל דכל שאינו מתקבל בפנים אין חייבין עליו בחוץ. כמבואר במתניתין (דר"פ בתרא דזבחים). ובע"מ שאינו מתקבל בפנים אין חייבין עליו בחוץ. והוה סד"א דנקבלי' מבני נח להקריבן להם בבמה דילהון לזה איצטריך שפיר לאשמעינן דאסור. ואע"ג דבע"מ שקדם הקדשן למומן חייבין עליהן בחוץ. כדתנן בחולין (ר"פ הזרוע והלחיים) ובפ"ב דבכורות (י"ד ע"א) עיי"ש. מ"מ איכא למימר דאכתי נפק"מ מיהת לענין קדם מומן להקדשן דאינן בכלל אזהרת שחוטי חוץ. ואיצטריך שפיר קרא דמיד בן נכר לא תקריבו אפי' אליבא דרבי יוסי לאשמעינן דלא נקבלינהו מינהון להקריבן בשבילן בבמה דילהון. ובהכי הוה אתי שפיר נמי הא דאמרינן התם בתר הכי מתקיף לה ר"ל שמא לא שנינו אלא בתם ונעשה בע"מ. דאי בע"מ מעיקרא וכו'. ואינו מובן לכאורה מאי ענין אתקפתא זו לכאן. וכבר נדחק רש"י ז"ל שם וכתב דאדלעיל קא מהדר עיי"ש. אבל קשה דלא משמע הכי מפשטא דסוגיא. וגם לישנא דמתקיף לה קשה לפירש"י דהרי אין זו אתקפתא כבעלמא. אלא ספוקי הוא דמספקא לי' לדינא. והו"ל למימר איבעיא לי' לר"ל וכיו"ב. אבל לשון מתקיף לה משמע ודאי שבא להקשות איזה קושיא אדלעיל מיני' בסמוך. אבל לפי דברינו אלה ניחא שפיר. עפמש"כ התוס' שם (בד"ה אלא וכו') דריש לקיש אתי לאפלוגי בין קדם הקדישן למומן לקדם מומן להקדישן עיי"ש. וא"כ אפשר לומר דאתי ריש לקיש בהך אתקפתא דידי' לאקשויי על מאי דקמשני לעיל מיני' בסמוך סד"א הואיל וב"נ וכו'. אנן נמי נקבל מינהון קמ"ל. והשתא לפי מאי דקיי"ל כר"י דקדשי נכרים חייבין עליהן משום שחוטי חוץ. הרי עכצ"ל דהיינו בקדם מומן להקדישן. דאל"כ לא איצטריך קרא להכי. משום דבלא"ה תיפוק לי' לאיסורא משום שחוטי חוץ כמשכ"ל. והיינו דמתקיף ריש לקיש שמא לא שנינו אלא בתם ונעשה בע"מ. דהיינו שהקדישן בתמותן ואח"כ נעשו בע"מ. אבל בע"מ מעיקרא קודם שהוקדשו אפי' ישראל במזבח דידן לא הוזהרו עליהן. וכ"ש דליכא שום איסורא בקדשי נכרים במזבח דילהון. וא"כ לא אפשר לאוקמי בהכי קרא דומיד בן נכר לא תקריבו וגו'. והשתא קיימא שפיר אתקפתא דריש לקיש אדסמיך לי'. ואע"ג דמאי דתנן התם דבקדם הקדישן למומן חייבין עליהן משום שחוטי חוץ מוקמינן התם דוקא בדוקין שבעין וכר"ע דאמר אם עלו לא ירדו עיי"ש. וא"כ אכתי איכא לאוקמי קרא בשקדם הקדישן למומן ובשאר מומין שאינן בכלל אזהרת שחוטי חוץ אפי' בשקדם הקדישן למומן. מ"מ הרי כבר כתבו התוס' (בפ"ג דזבחים ל"ה ע"ב) בד"ה אלא בדוקין כו' דלאו דוקא בדוקין שבעין. דה"ה לשאר מומין חוץ ממחוסר אבר עיי"ש. ובמחוסר אבר הרי אי אפשר לאוקמי. דהא בני נח נמי מצווין אמחוסר אבר בבמה דילהון. ולזה לא איצטריך קרא למיסר לישראל כמבואר שם:

ועכ"פ מתבאר לפ"ז דהך דרשא מיתוקמא שפיר אפי' לרבי יוסי דמחייב על קדשי נכרים משום שחוטי חוץ ובשקדם מומן להקדישן. דשפיר איצטריך קרא למיסר משום מומין. אבל נראה דהא ליתא. משום דעד כאן לא מחלקינן בין קדם הקדישן למומן לבע"מ מעיקרא אלא דוקא בקדשים דידן דקיימי למזבח ומשום דבע"מ מעיקרא כיון דאפי' אם עלה יורד הו"ל לכ"ע אינו מתקבל בפנים. והילכך אינו מוזהר עליו בחוץ. משא"כ בשקדם הקדישן למומן. כיון דאם עלה אינו יורד כל שאינו מחוסר אבר. הו"ל מתקבל בפנים ומוזהרין עליו בחוץ. אבל בקדשי נכרים בבמה דילהון כיון שאין מוזהרין אלא על מחוסר אבר וכל שאר בע"מ כשרים להם. אין מקום לחלק בהו בין קדם הקדישן למומן לבע"מ מעיקרא. דהא אידי ואידי חזו להו להקרבה ומתקבלין במזבח דידהו. וכי היכי דמחייב בהו רבי יוסי משום שחוטי חוץ בהנך שקדם הקדישן למומן הכי נמי אית לן למימר דמחייב בהנך שקדם מומן להקדישן והשתא ממילא מבואר דע"כ הך דרשא לא אזלא אלא אליבא דר"ש דס"ל דקדשי נכרים אין חייבין עליהן משום שחוטי חוץ. אבל לרבי יוסי דמחייב עליהן משום שחוטי חוץ לא איצטריך קרא. דהרי בלא"ה אסור לישראל להקריבן בבמה דילהון משום אזהרת שחוטי חוץ:

אלא דאכתי לכאורה אפשר לחלק בזה ולומר דעד כאן לא קאמר רבי יוסי דקדשי נכרים חייבין עליהן משום שחוטי חוץ אלא בשהקדישום על דעת להקריבן בפנים במזבח דידן. אבל בשהקדישם מעיקרא על דעת להקריבן בבמה דילהון. ולא קיימי להביאן אל פתח אהל מועד. אפשר דאפי' ר"י מודה דאין מוזהרין עליהן משום שחוטי חוץ. וא"כ מיתוקמא שפיר הך דרשא אפי' לרבי יוסי. אבל זה ליתא. כמבואר בפרק בתרא דזבחים (קט"ז ע"ב) דאמרינן התם אמר מר ונכרים בזה"ז מותרין לעשות כן (להקריב בבמה דידהו כל מה שירצו. בהמה חיה ועוף תמימין ובע"מ). מנא ה"מ דת"ר דבר אל בני ישראל וגו' בני ישראל מצווין על שחוטי חוץ ואין הנכרים מצווין על שחוטי חוץ. לפיכך כל אחד ואחד בונה במה לעצמו ומקריב עלי' כל מה שירצה. אמר ריב"א א"ר אסי אסור לסייען ולעשות שליחותן וכו' עיי"ש. ומתבאר מזה דהא דנכרים רשאין בזה"ז להקריב בבמה לא שמעינן אלא מדמיעטן הכתוב מאזהרת שחוטי חוץ. אבל אם היו מוזהרין על איסור שחוטי חוץ היו אסורים ג"כ להקריב בזה"ז בבמה. והשתא מאי ענין זה לזה. הרי אפי' אם חייבין על שחוטי חוץ היינו דוקא בקדשי המקדש שהקדישום על דעת להקריבן במזבח שבמקדש. אבל אותן שהוקדשו על דעת להקריבן בבמה דידהו לעולם אימא לך דרשאין להקריבן בבמת יחיד דידהו. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דאין לחלק בזה. וכל הנך שישנם בכלל אזהרת שחוטי חוץ אפי' קדשי נכרים שהוקדשו להקריבן בבמה קטנה חייבין עליהן משום שחוטי חוץ. ואין לומר דלא איצטריך ראי' זו אלא כדי להתיר להקריב בבמת יחיד אפי' אותן קדשים שהוקדשו כדי להקריבן במקדש. דליתא דודאי משמע דעל עיקר היתירא דנכרים להקריב בבמתן הוא דאיצטריך לראי' זו. מדקאמר ונכרים בזה"ז מותרין לעשות כן מנה"מ וכו'. לפיכך כל אחד בונה לו במה לעצמו ומקריב עלי' וכו'. ועוד דמלישנא דבזה"ז דקתני בברייתא משמע דמיירי בזמן שאין בהמ"ק קיים דליכא הקרבת קדשים במקדש:

ועוד דגמרא ערוכה היא (סו"פ בתרא דמנחות ק"ט ע"א) דאמרינן התם הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו והקריבה בארץ ישראל יצא וענוש כרת עיי"ש. הרי דמתחייב כרת משום שחוטי חוץ אע"פ שלא הקדישה אלא ע"מ להקריבה בבמה. ומינה דה"ה לקדשי נכרים אליבא דרבי יוסי. דמאי שנא. דהרי גם בזה איכא למימר דלא הוי קדשי המקדש מדאינו חייב להביאן פתח אהל מועד והו"ל כאומר ע"מ שאהרגנה וע"מ שלא אתחייב באחריותה ואפי' הכי חייב עלי' כרת משום שחוטי חוץ. משום דמ"מ חל עלי' שם עולה כדאמרינן התם עייש"ה. וא"כ הכי נמי בקדשי נכרים לרבי יוסי כיון דאיתרבו לאזהרת שחוטי חוץ וכן מבואר בזבחים שם (בתוס' ד"ה אסור לסייען וכו') שכתבו וז"ל תימא לר"י דאמר (בפרק ב"ש) דקדשי נכרים השוחטן בחוץ חייב לא הו"ל למיתני הכא אסור. כדמוכח בר"פ בתרא דיומא דחייב כרת לית לי' למיתני אסור. וי"ל וכו' עכ"ל עיי"ש. והשתא אם איתא דלא קאמר ר"י דחייב אלא בשהקדישן על דעת להקריבן במקדש אין כאן מקום קושיא כלל. דהרי אסור לסייען בזה"ז קאמרינן דליכא מקדש. ומעיקרא להקריבן בבמת יחיד הוא דהוקדשו דלכ"ע ליכא כרת. אלא ודאי הא ליתא. וכן מתבאר מדברי הרמב"ם ז"ל (סוף הלכות מעה"ק) עיי"ש היטב. והשתא א"כ ע"כ מוכרח דההיא דרשא לא אזלא אלא אליבא דר"ש דפטר על קדשי נכרים בחוץ. והיינו משום דלריב"י לא מיתוקים הך קרא אלא לאזהרת בע"מ. להכי ניחא לי' לתלמודא לפרושי הכי גם אליבא דת"ק דידי'. משום דלא בעי לאפושי בפלוגתייהו בכדי כל כמה דאין הכרח לזה. אבל למאי דקיי"ל כרבי יוסי ע"כ אין לנו אלא כדרשת הספרא. ולכן נקטו רבינו הגאון ז"ל וסייעתו כההיא דרשא:

ונראה ראי' לזה מדדרשינן (בפרק בתרא דסוטה מ"ו ע"א) ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלקיכם מכל אלה. אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהן עבודה עיי"ש. והשתא בשלמא לדרשת הספרא שפיר איכא למימר דקרא דמכל אלה הוא מיותר. משום דס"ל לתלמודא דכל קרבנות הצבור מיהת בכלל לחם אלקיכם נינהו. כדאשכחן בכמה קראי. כמו (בפרשת אמור) דכתיב אשר יהי' בו מום לא יקרב להקריב לחם אלקיו. וכל הקרבנות בכלל אזהרה זו. וכן כתוב עוד שם מום בו את לחם אלקיו לא יגש להקריב ואפי' קדשים הנאכלין לחם מיקרו. דכתיב שם לחם אלקיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל. וכן (בפרשת ויקרא) שלמי כשב ועז קרא הכתוב לחם. ומאי דקתני בספרא שם אין לי אלא תמידין שהן קרויין לחם וכו'. ע"כ בקרבנות צבור הוא דקאמר. דלא אשכחן בהדיא שקרויין לחם אלא תמידין. אבל תלמודין איכא למימר דס"ל דרק לרווחא דמילתא הוא דקאמר הכי. ואסמכתא בעלמא הוא. והעיקר דכל הקרבנות קרויין לחם ובכלל לחם אלקיכם נינהו ואייתר מכל אלה להך דרשא. (ומזה יש מקום עיון על דברי הסמ"ג והתוס' והרמב"ן ז"ל שהבאתי לעיל (עשין כ') עיי"ש ואכמ"ל בזה). אבל לדרשת תלמודין דהכא ע"כ איצטריך מכל אלה לגופי' להורות דהאזהרה קאי על בע"מ שנזכרו לעיל בפרשה. וא"כ מנ"ל למידרש מיני' לרבות קדשים שנעבדה בהן עבודה שכשרים להקריבן. אלא ודאי עכצ"ל כדכתיבנא דההיא דרשא דתלמודין ליתא למאי דקיי"ל כרבי יוסי. והעיקר כדרשת הספרא. וכדעת רבינו הגאון וסייעתו ז"ל:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.