ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/קלה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג לא תעשה קלה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

זר לא יאכל קדש. כתיב (בפרשת אמור) וכל זר לא יאכל קדש וגו' והוא אזהרה לזר שלא יאכל תרומה. וכל הנקרא תרומה בכלל. כביכורים וחלה ותרומת מעשר. והבה"ג והר"י אלברגלוני והר"א הזקן ז"ל לא מנו לאו זה. אלא שמנו במספר העונשין בחייבי מיתה בידי שמים זר האוכל תרומה עיי"ש. וזה מסייע למה שהבין הרמב"ן ז"ל בדעת הבה"ג במספר העונשין. דאין כוונתו אלא למנות הלאוין שעליהם באו עונשין אלו. אבל הר"ש בן גבירול ז"ל אע"פ שמנה ג"כ במנין העונשין זר בתרומה. מנה ג"כ אזהרתו במנין הלאוין עיי"ש. וכבר כתבתי בכמה דוכתי שיש בזה מבוכה בדברי הבה"ג וסייעתו ז"ל. אבל רבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל. דבכל הנך שמנה במספר העונשין שלו מונה ג"כ הלאוין שבכל אחד מן מחייבי העונשין במנין הלאוין:

והנה הרמב"ם וסייעתו ז"ל מנו בזה עוד לאו דכתיב תושב כהן ושכיר לא יאכל קודש. כמש"כ בסה"מ (לאוין קל"ד). והוא סיפא דהך קרא דוכל זר לא יאכל קדש. ורבינו הגאון ז"ל לא מנה לאו זה. וגם באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות לא מנאו. וגם הבה"ג וסייעתו ז"ל לא מנו לאו זה. והדבר תמוה טובא לכאורה מה ראו על ככה. ואמנם ראיתי להרא"ם ז"ל ביראים (סי' קע"ה) שמנה לאו דתושב כהן ושכיר עיי"ש. והוא מההולכים בעקבות הבה"ג. ועיקר דבריו נוסדו על מנין המצות של הבה"ג. כמבואר בכמה דוכתי ביראים. ועכצ"ל שכן הי' גם בה"ג שלפניו. וגם באזהרות הר"ש בן גבירול ז"ל אע"פ שגם הוא מסייעתו של הבה"ג מנה לאו זה. ועי' מש"כ שם על זה הרשב"ץ ז"ל (בזה"ר לאוין סי' ק"י) עיי"ש. ומ"מ לרבינו הגאון ז"ל וסייעתו קשה טובא לכאורה אמאי לא מנאוהו. ויותר יש להקשות לכאורה לפי שיטת רבינו הגאון ז"ל בכל הנפרטים בלאו אחד למנות כל פרט ופרט בפ"ע. וא"כ הו"ל למנות מהך קרא שני לאוין. לאו דתושב ולאו דשכיר. איברא דקושיא זו קשה גם להסמ"ג והרמב"ן ז"ל שגם הם מונים כל פרט בפ"ע. וכאן מנאום בלאו אחד. וכבר ראיתי לקצת אחרונים שעמדו בזה. מיהו נראה דלק"מ לפי המבואר בספרא (פרשת אמור) ובר"פ הערל וריש פ"ק דקידושין דלא כתיב שכיר אלא לגלויי על תושב דהוא הקנוי לעולם. דאל"כ ה"א דתושב זה קנוי קנין שנים עיי"ש. וא"כ הו"ל כאילו אין כאן אלא תושב לחוד בקרא. דהרי בכלל תושב ישנו גם שכיר. דקנוי קנין שנים בכלל קנוי קנין עולם. דיש בכלל מאתים מנה. ולא נכתב שכיר אלא לגלויי אתושב דלא נימא דזהו קנין שנים:

ולפי שיטת רבינו הגאון ז"ל כ"ש דאתי שפיר טפי. דהרי עכ"פ כיון דתושב זה קנוי קנין עולם ושכיר זה קנוי קנין שנים. א"כ לאו דתושב הוא כולל גם השכיר דיש בכלל הקנוי עד היובל גם הקנוי לשש בלבד דבכלל מאתים מנה. וא"כ אפי' אם לא הוה כתיב לאו דשכיר אלא ללמד על עצמו להוסיף בו לאו ולעבור עליו בשני לאוין. מ"מ אינו בא במנין בפ"ע לשיטתו. דבכל שני לאוין שבאיסור אחד אם האחד הוא כללי והשני לא בא אלא על אחד מהפרטים שבכללי. אינו מונה אלא הלאו הכללי בלבד. איברא דמסוגיא דפ"ק דקידושין (ד' ע"א) ובזבחים (סו"פ כל הזבחים שנתערבו פ"ב ע"ב) מתבאר לכאורה דשכיר לא אתי מתושב אלא בקל וחומר. אבל אינו זה בכלל זה כמנה בכלל מאתים. דאמרינן התם א"ל אביי מי דמי התם תרי גופי נינהו. דכי נמי כתב רחמנא נרצע לא יאכל והדר כתב אידך. הוה לי' שכיר מילתא דאתיא בק"ו. ומילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. אלא הכא חד גופא היא וכו' עיי"ש. ופירש"י וז"ל דכי נמי כתב רחמנא כו'. כלומר ואפי' פי' הכתוב נרצע לא יאכל וחזר ופי' על שאינו נרצע. ואע"פ שלא הוצרך לכתבו הייתי יכול לתרץ ולומר אע"ג דהוי שכיר מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. לפיכך כשכתבו סתם י"ל בא זה ולמד על זה ואין לנו להקשות ליכתוב נרצע בפירוש ולא יכתוב שכיר וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דשכיר לא הוי בכלל הנרצע אלא אתי מיני' במדת ק"ו ושייך לומר בי' מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. וא"כ ודאי אפי' לשיטת רבינו הגאון ז"ל הו"ל למנות שניהם. כמו שביארנו בכמה דוכתי דאפי' לשיטת רבינו הגאון ז"ל. דוקא כשהלאו הפרטי הוא בכלל הלאו הכללי לפום פשטי' דקרא. אבל היכא דלא אתי מיני' אלא במדת ק"ו. או באחת משאר המדות שהתורה נדרשת בהן גם לשיטתו נמנה גם הלאו הפרטי במנין הלאוין בפ"ע. מיהו נראה דעד כאן לא קאמר אביי הכי. אלא אי הוה כתיב בקרא נרצע בפירוש. דבזה ודאי אין השכיר שאינו נרצע בכלל נרצע. ולא אתי מיני' אלא במדת ק"ו. אבל השתא לקושטא דמילתא דכתיב תושב סתם. כיון דידעינן השתא דתושב היינו הקנוי קנין עולם. ודאי שכיר שאינו אלא קנוי קנין שש בכלל תושב שהוא הקנוי קנין עולם. דהיינו עד היובל. כמנה בכלל מאתים לענין שלא יאכל בתרומה. דכיון שהקנוי עד היובל אינו אוכל. ממילא ודאי דהקנוי רק לשש שנים הוא בכלל האזהרה שלא יאכל. דגם הקנוי קנין שנים שפיר ישנו בכלל תושב. דהא אי לאו דכתיב שכיר הוה מפרשינן דתושב זה הוא קנוי קנין שנים וכמבואר בברייתא שם. משא"כ אי הוה כתיב בפירוש נרצע. ודאי שאינו נרצע אינו בכלל הנרצע. וליכא למיגמרי' מיני' אלא בק"ו:

וראיתי בתוס' הרא"ש ז"ל ביבמות (ריש פרק הערל) ובקידושין (שם) שכתב עלה דתניא בברייתא שם יאמר תושב ואל יאמר שכיר ואני אומר קנוי קנין עולם אינו אוכל קנוי קנין שנים לא כ"ש וכו'. וז"ל הקשה ריב"א אמאי לא פריך מה לנרצע שכן אינו עובד לא את הבן ולא את הבת. ותירץ רבינו מאיר דודאי אי הוה כתיב בהדיא נרצע לא יאכל לא הוה מצינן למיגמר שכיר מיני' דאיכא למפרך כדפרכינן. אבל השתא דכתיב תושב ולא ידעינן במאי איירי. יש לנו להעמידו במאי דמסתבר טפי שהוא תושב נרצע אצל כהן. ומסתמא נרצע הוי טפי משכיר. וכיון דאפקי' בלשון תושב ולא כתב נרצע בהדיא אלמא שבא להשמיענו ליתן טעם לדבריו שאע"פ שהוא מיושב אצלו לזמן ארוך ואין לו זמן קבוע ליציאתו. אפה"כ אינו חשוב כקנוי לו שיאכל בתרומה. וכ"ש שכיר. והשתא ליכא למיפרך מידי עכ"ל עיי"ש. ודבריו ז"ל תמוהים אצלי טובא. דאכתי מה יענה למאי דקאמר אביי דכי נמי כתב רחמנא נרצע לא יאכל והדר כתב אידך הו"ל שכיר מילתא דאתיא בק"ו ומילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא וכו'. וכן הוא בסוגיא דזבחים שם. והשתא הרי כיון דקיימינן השתא דהוה כתיב נרצע בפירוש. שוב ליכא ק"ו כלל לדברי הרא"ש בשם הר"מ ז"ל. והיכי קאמר דהוה מילתא דאתיא בק"ו ומילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. והא אי הוה כתיב בקרא בהדיא נרצע. ודאי הוה מיצטריך שכיר לגופי'. דבלאו קרא לא מצינן למיגמרי' מנרצע בק"ו. משום דק"ו פריכא הוא. דאיכא למיפרך כמש"כ הר"מ ז"ל. גם מש"כ דתושב הוא מיושב אצלו לזמן ארוך ואין לו זמן קבוע ליציאתו. הוא מגומגם טובא. שכתב שמיושב אצלו לזמן ארוך. וא"כ מבואר שיש לו מיהת זמן קבוע אלא שהוא זמן ארוך. ושוב כתב שאין לו זמן קבוע ליציאתו והדברים נראים כסותרים זא"ז. וגם תמוה דהא ודאי יש לו זמן קבוע אפי' לנרצע. שהרי יוצא ביובל. מיהו נראה דכוונתו בזה ע"פ מאי דקיי"ל (בפ"ק דר"ה ח' ע"ב) דשלשתן מעכבין ביובל. ואם לא תקעו ב"ד בשופר ביוה"כ של יובל או לא החזירו שדות לא חייל יובל ואין עבדים נפטרין עיי"ש. ועי' בט"א שם שכתב דלהכי מר"ה ועד יוה"כ לא היו עבדים נפטרים לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהם וכו' כדקתני התם בברייתא. משום דהדבר תלוי אם יתקעו בשופר ויחזרו שדות לבעליהן. יהיו עבדים נפטרים לבתיהם. ואם לא יתקעו בשופר ולא תהי' חזרת שדות. יתבטל היובל ולא יהיו העבדים נפטרים. ולכן מר"ה עד יוה"כ הם תלוים ועומדים בספק. וביוה"כ כשתקעו בשופר וחזרו שדות איגלאי מילתא למפרע דמר"ה חייל יובל עיי"ש וברמב"ם (פ"י הי"ג מהלכות שמיטה ויובל). וא"כ זהו שכתב דתרתי אית בי'. שהזמן ארוך אפי' אם יהי' יובל. וגם אין לו זמן קבוע. משום שהיובל תלוי במעשה. ואפשר שלא יהי' יובל בשנת החמשים ולא יצא ביובל הבא. כן נראה בכוונתו. ומ"מ עיקר דבריו תמוהים ונגד סוגיא דגמרא בדוכתה בקידושין ובזבחים שם. וראיתי בפי' הר"ש משאנץ ז"ל לספרא (פרשת אמור סוף פ"ד) שגם הוא הקשה קושית ריב"א ולא תי' כלום עיי"ש:

וביותר תמיהני דהרי ודאי על עיקר הברייתא אין מקום לקושית הריב"א ז"ל. דאפשר לומר דהא דקתני תושב זה קנוי קנין עולם. לא בנרצע דוקא מיירי. דאטו נרצע כתיב בקרא. הרי סתם תושב כתיב דמשמע כל שקנינו קנין עולם. והרי לפי מאי דקיי"ל כרבנן דס"ל דמוכר עצמו נמכר לשש ויותר על שש. כדתניא בקידושין שם לקמן (י"ד ע"ב) שפיר משכחת לה קנוי קנין עולם אפי' בשאינו נרצע. כגון שמכר את עצמו עד היובל. ואדרבה מוכר עצמו לעולם חשיב יותר קנוי קנין עולם מנרצע. משום דמוכר עצמו אינו יוצא במיתת האדון ועובד את הבן. משא"כ בנרצע דאינו עובד את הבן ויוצא במיתת האדון אפי' קודם היובל. וא"כ ודאי מאי דקתני בברייתא תושב זה קנוי קנין עולם. היינו אפי' מוכר עצמו לעולם. והשתא שפיר קתני דמתושב שמעינן בק"ו לשכיר וליכא למיפרך מידי. דהא גם מוכר עצמו התושב אינו עובד לא את הבן ולא את הבת. וא"כ ע"כ עיקר קושית הריב"א ז"ל אין לה מקום אלא לדברי אביי דאמר דכי נמי כתיב נרצע לא יאכל הו"ל שכיר מילתא דאתיא בק"ו. ועל זה ודאי תקשה קושית הריב"א ז"ל וכמבואר. וא"כ הדבר תמוה ביותר. דבזה שוב אין שום מקום לתירוצו כלל. דהא השתא קיימינן דכתב רחמנא בהדיא תושב נרצע. ולכן דבריו ז"ל צ"ע אצלי. ואכמ"ל בזה. ומ"מ מתבאר דמה שלא מנאן בתרי לאוי לא תקשה. אלא דעכ"פ ודאי הדבר צ"ע טובא מה שלא מנה לאו זה כלל.

ואמנם נראה עפמש"כ הר"ב מל"מ (בדרך מצותיך ח"ג) דמה שלא מנה הרמב"ם ז"ל (בפי"ט מהלכות סנהדרין) בכלל הלוקין גם תושב ושכיר שיש בהן לאו מיוחד. היינו משום דתושב ושכיר הם במיתה. לפי שהכתוב הזהיר את הזר על התרומה וחייבו מיתה. והתיר לקנין כספו דהיינו נשיו ועבדיו של כהן הכנענים שיאכלו בתרומה. כי אהדר קרא לתושב ושכיר ולמדנו דלא חשיבי קנין כספו ואסורים בתרומה. אמרינן דלאיסורא קמא אהדרינהו. והו"ל בכלל לאו דוכל זר לא יאכל קדש. וכן נראה מדברי הרמב"ם (בפ"ו מהלכות תרומות ה"ה) שכתב הזר אסור לאכול תרומה כו' אפי' הי' תושב כהן או שכירו. משמע מדבריו דתושב ושכיר דינם כזר ממש. ואם אכלו תרומה חייבין מיתה. ומשום דאמרינן דאהדרינהו קרא לאיסורא קמא דזר. וכדאמרינן (בפ"ב דבכורות) דהגוזז והעובד בפסולי המוקדשין לוקה. אע"ג דלא נפק"ל אלא מדכתיב תזבח ולא גיזה ואכלת בשר ולא חלב ואין בזה אלא לאו הבמכ"ע. מ"מ אמרינן דאהדרי' קרא לאיסורא קמא דלא תעבוד ולא תגוז. והכא נמי אהדרי' קרא לאיסור זרות ויש בו מיתה. והו"ל בכלל זר. ולכך לא מנאן הרמב"ם בפ"ע בכלל הלוקין. משום דהו"ל בכלל זר שכבר מנה. עיי"ש בדבריו. ולענ"ד נראה דעיקר דינא ודאי מוכרח מסוגיא ערוכה (דריש פרק הערל) דפרכינן האי תושב ושכיר דכתב רחמנא בפסח אי נימא תושב ושכיר ממש. משום דהו"ל תושב ושכיר איפטר לי' מפסח. והא קיי"ל גבי תרומה דלא אכיל. אלמא לא קני לי' רבי' הכא נמי לא קני לי' רבי' וכו' עיי"ש. והשתא אם איתא דתושב ושכיר אע"ג דזרים נינהו. מ"מ לית בהו אלא אזהרת לאו שמפורש בהן. אבל לענין להתחייב מיתה על התרומה אין דינם כזר. אלמא דמהני להו מיהת מה שהם קנין כספו של כהן לפטרן ממיתה. א"כ מאי ראי' מייתי מהתם לענין פסח דאכיל אפי' בהמנאת אחרים. כמש"כ בתוס' שם (סוד"ה אלמא) עיי"ש. אדרבה אית לן למימר דכי היכי דקיי"ל דחשיב קנין כספו דאדון לענין לפטרו ממיתה על אכילת תרומה. הכי נמי לענין פסח מהני מה שהוא קנין כספו דאדון לעכב עליו שלא להמנות עם אחרים על פסחם. ולא יאכל פסח אלא בהמנאת רבו. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דתושב ושכיר לענין תרומה הו"ל ממש כזר גמור לכל דבר. ושפיר גמר מינה לענין פסח נמי דלא קני לי' רבי' ואינו תלוי כלל ברבו. איברא דמש"כ הר"ב מל"מ טעמא דמילתא משום דאמרינן אהדרי' לאיסורא קמא. כמו דאמרינן בגוזז ועובד בפסהמו"ק. אינו ענין לכאן. דלפמש"כ התוס' (בפ"ק דביצה י"ב ע"א) דכל היכא דהותר מכללו בהדיא תו לא אמרינן אהדרי' לאיסורא קמא עיי"ש. והביאם הר"ב מל"מ גופי' בד"מ שם לקמן עיי"ש. א"כ כאן נמי כיון שהתירה תורה קנין כספו באכילת תרומה. וגם תושב ושכיר אי לאו דגלי קרא דלא אכלי ה"א דהו"ל בכלל קנין כספו. וכמבואר בר"פ הערל שם. וכן פירש"י (בפרשת אמור) שלמדך כאן שאינו קנוי לרבו לאכול בתרומתו עיי"ש. הילכך השתא נמי דגלי קרא דלא אכלי לית לן למימר דאהדרינהו לאיסורא קמא. ואין לנו אלא הלאו המפורש בהן. וכן לפמש"כ בש"מ (לבכורות ט"ו ע"א) בשם תוס' חיצוניות והרא"ש ז"ל דכל היכא דכתיב בקרא לאו בפ"ע לא אמרינן אהדרי' לאיסורא קמא. ואין לנו אלא הלאו בלחוד האמור בו עיי"ש. וזו היא ג"כ כוונת התוס' שם (בד"ה ואהני קרא וכו'.) שכתבו וצריך לחלק עיי"ש. א"כ כאן נמי דבתושב ושכיר כתיב לאו מיוחד בפ"ע. אין לנו לומר בהו אהדרינהו לאיסורא קמא:

אלא דאפשר לומר דהיינו טעמא דאמרינן הכא אהדרי' לאיסורא קמא. משום דדרשינן בספרא (פרשת אמור פרשתא ה') יכול אפי' קנה עבד עברי יאכל בתרומה ת"ל כסף. יצא עבד עברי שאינו כסף עיי"ש. והוא תמוה לכאורה דהרי כבר אסר קרא תושב ושכיר בתרומה. ותושב היינו קנוי קנין עולם דהיינו נרצע. ושכיר הוא קנוי קנין שנים שיוצא בשש א"כ למה לי תו קרא למעוטי עבד עברי. וכבר עמדו בזה מהר"י קורקוס והכ"מ (בפ"ו מהלכות תרומות הלכה ה'). ומש"כ מהר"י קורקוס ז"ל לתרץ דתושב ושכיר לאו עבדים נינהו אלא שכירים ופועלים בעלמא עיי"ש. הוא תמוה ונגד סוגיא דפ"ק דקידושין וסוגיא דזבחים שהבאתי לעיל. וגם הרדב"ז ז"ל ביקר תפארת שם דעתו כדעת מהר"י קורקוס ז"ל עיי"ש וזה תימא. וכבר הרגיש מהר"י קורקוס ז"ל גופי' שם במה שזה סותר סוגיא דפ"ק דקידושין ודזבחים שם עיי"ש. וגם כבר דחה מרן בכ"מ שם תי' זה מה"ט עיי"ש. אבל מה שתי' הוא ז"ל דתושב ושכיר היינו במכרוהו ב"ד. ומאי דאיצטריך למעוטי עבד עברי היינו במוכר עצמו עיי"ש. ג"כ תמוה לדעתי דא"כ כי היכי דבמכרוהו ב"ד איצטריך קרא לאשמעינן קנוי קנין עולם וקנוי קנין שנים. ואי לא הוה כתיב אלא תושב לחוד ה"א דתושב היינו קנין שנים. אבל קנוי קנין עולם אוכל. כדאמרינן בברייתא התם. א"כ במוכר עצמו נמי דליכא אלא חד קרא למעוטי. אית לן למימר דלא אימעיט מוכר עצמו אלא הקנוי קנין שנים. אבל הקנוי קנין עולם חשיב קנין כספו ואוכל בתרומה. ואין לומר דממשמעות קרא דקנין כספו אימעיטו כל מיני עבדים עברים מטעם שפי' הר"ש משאנץ ז"ל שם שאינו כסף משום שאינו יכול למכרו עיי"ש. וכל עבדים עברים ליתנייהו במכירה ע"י האדון. ודברי הכ"מ שכ' שם להיפוך תמוהים אצלי וגם סותר דברי עצמו (בפ"ב הי"ב מהל' עבדים) עיי"ש. ועי' ג"כ מה שכתבתי בזה לעיל (לאוין צ"א) עיי"ש היטב. או מטעם שפי' בק"א שם עיי"ש. דא"כ גם מכרוהו ב"ד למה לי קרא. ותיפוק לי' מהכא. ואין לומר דאיצטריך קרא ללאו. דא"כ מוכר עצמו לית בי' לאו באכילת תרומה אלא איסורא בעלמא. והרי לפי דברי הכ"מ גופי' שם גם מוכר עצמו דינו כמכרוהו ב"ד לענין אכילת תרומה. כמו שביאר שם בכוונת הרמב"ם שם עיי"ש. ובודאי כן הדבר פשוט דלא אשכחן בשום דוכתא שום רמז לחלק בזה. אלא ודאי הדבר ברור דכיון דתושב ושכיר סתם כתיב בקרא אין לנו לחלק בזה בין מכרוהו ב"ד למוכר עצמו ותרוייהו בכלל אזהרה זו. וא"כ הדק"ל למה לי הך מיעוטא תו לעבד עברי. ולכן הי' נראה לומר בזה דאיצטריך הך קרא לגלויי. דלא תימא דתושב ושכיר לית בהו אלא הלאו האמור בהן בהדיא אבל מיתה לא מיחייבי אתרומה. משום דלית לן למימר בהו דאהדרינהו לאיסורא קמא כמו שנתבאר. לזה אשמעינן הך מיעוטא דהו"ל כזרים ממש לכל דבר. ואי לא הוה כתיב אלא הך מיעוטא לחוד ה"א דלית בהו אלא לאו הבמכ"ע ואפי' לאו גמור לית בהו. כיון דלא אמרינן אהדרי' לאיסורא קמא. אבל השתא דכתיבי תרוייהו. נפקא לן שפיר דלגמרי אשוינהו קרא לזר ולאיסורא קמא אהדרינהו. וכדברי הר"ב מל"מ ולא מטעמי':

איברא דודאי מדברי הרמב"ם ז"ל שם לא נראה כן. דמדכתב ועבד עברי הרי הוא כתושב ושכיר ודאי מבואר דס"ל דתושב ושכיר לא עבדים נינהו. וכן מתבאר להדיא ממש"כ הרמב"ם. תושב זה שכיר עולם שכיר זה שכיר שנים. ושינה מלשון הברייתא דקתני תושב זה קנוי קנין עולם שכיר זה קנוי קנין שנים. וכמש"כ מהר"י קורקוס ז"ל שם. והביא שם ראי' נכונה להרמב"ם מדכתיב (בפרשת בהר) גבי עבד עברי כשכיר כתושב יהי' עמך. משמע מזה דשכיר ותושב לאו היינו עבד. ובודאי דבריו ז"ל מוכרחים בכוונת הרמב"ם ז"ל. וכבר הזכיר שם ג"כ כפי' הכ"מ בכוונת הרמב"ם. וכתב דמדברי הרמב"ם לא משמע כן אלא כמש"כ עיי"ש בדבריו. אלא שכתב דמסוגיא דפ"ק דקידושין ובפרק התערובות משמע כפירש"י דתושב היינו נרצע. ואמנם לדידי נראה דאפשר לומר דאע"ג דודאי קושטא הוא דתושב אינו אלא שכיר עולם ולא עבד מ"מ אביי קאמר התם מי דמי התם תרי גופי נינהו דכי נמי כתב רחמנא נרצע לא יאכל וכו'. להפליג הדבר. ולרבותא נקט הכי. לומר דאפי' אי הוה כתב רחמנא נרצע לא יאכל שהוא היותר קנוי לרבו. אפי' הכי שייך למיכתב בתרי' נמי שכיר משום דמילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. אבל ודאי לקושטא דמילתא תושב לאו עבד הוא כלל. אלא שכיר עולם למלאכתו כפועל בעלמא. וגם יש לומר דנקט נרצע משום דדמי קצת לנערה ובוגרת דמיירי בהו התם. ולאלומי קושייתו נקט. דאפי' אי הוה כתיב בקרא נרצע שייך למיכתב נמי בתרי' שכיר. אע"ג דהו"ל בחד גופא נרצע ושכיר. דאי אפשר לנרצע קודם שיהי' שכיר שנים. אבל לקושטא דמילתא אין תושב עבד כלל. ובלא"ה עכצ"ל דאביי רק לאלומי קושייתו נקט הכי מטעמא אחרינא כמש"כ בתי' לא נודע שמו שם עיי"ש. ונראה שכבר הרגיש מהר"י קורקוס ז"ל שאין הכרת כ"כ משם נגד דעת הרמב"ם. ולכן לא כתב אלא דהתם משמע כפירש"י. ולא במש"כ הכ"מ דהתם קאמר בהדיא דקנוי קנין עולם אינו נרצע. דבאמת אינו מוכרת וכדכתיבנא. ואכמ"ל בזה. וא"כ לדעת הרמב"ם ז"ל ניתא שפיר מה דאיצטריך בספרא למעוטי עבד עברי מקרא אחרינא. ומעתה א"כ ליכא הכרח מזה לומר דאהדרינהו קרא לתושב ושכיר לאיסורא קמא. מיהו נראה דאפי' לדעת הרמב"ם ז"ל בלא"ה ע"כ מוכרח מצד עצמו דאהדרי' קרא לאיסורא קמא. דכיון דודאי תושב ושכיר ועבד עברי זרים נינהו. ופשיטא דהו"ל בכלל אזהרה דוכל זר לא יאכל. אלא משום שהתירה תורה לקנין כספו של כהן לאכול בתרומה אע"ג שהוא זר. הי' מקום לומר דגם תושב ושכיר ועבד עברי בכלל קנין כספו של כהן נינהו. אע"פ שאין לו בהן קנין גמור כבעבדו ושפחתו הכנענים ואוכלין בשביל שמזונותיהן מוטל על הכהן. ולזה אתי קרא דתושב ושכיר לא יאכל קדש וכן מיעוטא דמיעט עבד עברי ואשמעינן דהני אינם בכלל קנין כספו. וא"כ ממילא שמעינן שדינם כזר. דמאחר שאין להם היתר מצד קנין כספו הרי ודאי ממילא קרינן בהו וכל זר לא יאכל קדש. דהא מעולם לא הוה ס"ד לומר דלאו זרים נינהו. אלא משום דהוה ס"ד דמותרים משום קנין כספו. וכיון דגלי קרא דלא הוו בכלל קנין כספו. ע"כ אי אפשר שלא יתחייבו משום זרות:

אמנם לפ"ז יש לתמוה על הרמב"ם וסייעתו ז"ל שמנו לאו זה דתושב ושכיר לא יאכל קודש בפ"ע במנין הלאוין. שהרי לא בא לאו זה אלא להשלים דיני המצוה דוכל זר לא יאכל. לומר דגם תושב ושכיר לא נפיק מכלל אזהרת הזר. ואין דינו כקנין כספו של כהן שיהא מותר בתרומה מצד קנין כספו. וכל כיו"ב אינו בא במנין בפ"ע. כמבואר בשורש תשיעי וברמב"ן ורשב"ץ ז"ל שם עיי"ש. תדע לך דאל"כ הי' ראוי לומר דתושב ושכיר ילקו על תרומה שתים. אחת משום לאו דזר ואחת משום לאו דתושב ושכיר. אלא ודאי אין בזה לאו נוסף. ולא בא אלא להשלים דיני המצוה ולהחזירם לכללן ללאו דזרות. וכיו"ב ביאר הרמב"ם ז"ל גופי' באריכות (בסה"מ לאוין ק"ע) עיי"ש בדבריו ז"ל דהו"ל ממש כנידון דהכא. ולכן דברי הרמב"ם ז"ל וסייעתו צ"ע אצלי כעת. ומעתה נראה דזו היא טעמן של רבינו הגאון ז"ל וסייעתו שלא מנו לאו זה דתושב ושכיר. משום שלא בא הכתוב אלא כדי שלא להוציאן מכלל לאו דזרות משום קנין כספו. וא"כ הו"ל בכלל לאו דוכל זר לא יאכל קדש שכבר נמנה במנין הלאוין. ואין בזה לאו מיוחד שיהי' נמנה בפ"ע:

והנה הרמב"ם וסייעתו מנו במנין הלאוין אזהרה לזר האוכל קדשי קדשים אחר זריקת דמים בעזרה. מדכתיב (בפ' תצוה) וזר לא יאכל כי קדש הם. כמש"כ הרמב"ם (בסה"מ לאוין קמ"ח) ובחבורו הגדול (הלכות מעה"ק פי"א ה"ח) ובסמ"ג (לאוין שכ"ו) עיי"ש. אבל רבינו הגאון ז"ל לא מנה לאו זה. וכן הבה"ג וכל סייעתו ז"ל לא מנאוהו. וגם החינוך לא מנה לאו זה אע"פ שנמשך תמיד אחרי הרמב"ם ז"ל. וכבר תמה עליו הר"ב מל"מ בהגהותיו על החינוך (מצוה תפ"ז) עיי"ש שהניח בתימא מה ראה להשמיט לאו זה שמנאוהו כל מוני המצות. ואע"ג דמש"כ שכל מוני המצות מנאוהו. ודאי ליתא. שהרי כל מוני המצות שלפני הרמב"ם ז"ל לא מנאוהו. מ"מ ודאי הדבר תמוה מצד עצמו אמאי לא מנאוהו. ואמנם נראה בזה בדעת רבינו הגאון ז"ל ע"פ מאי דאמרינן (בפרק בתרא דמכות י"ח ע"א) אמר רבא זר שאכל מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה לר"ש לוקה חמש. ופרכינן ולילקי נמי משם וזר לא יאכל כי קדש הם. ומשני ה"מ היכא דלכהנים חזי וכו' עיי"ש. ומבואר שם בפירש"י ובתוס' דבגירסא הישנה הוה גרסינן התם ולילקי משום זר לא יאכל קדש. אלא דרש"י ז"ל מחק גירסא זו. משום דקרא דזר לא יאכל קדש בתרומה הוא דכתיב. ולכן הגיה דצ"ל וזר לא יאכל כי קדש הם עיי"ש. וכן מבואר בשאר ראשונים שם עיי"ש. וגם במנחות (ע"ד ע"א) בתוס' ד"ה לאו דזרות וכו'. ובילקוט (פ' אמור) גרסי כגירסא הישנה עיי"ש. אלא דגם שם מחקו התוס' גירסא זו עיי"ש. ולענ"ד דברי רש"י וסייעתו ז"ל תמוהים אצלי דמה בכך דההוא קרא בתרומה כתיב. מ"מ כיון דקדש סתמא כתיב. אית לן למימר דכל קודש בכלל כל כמה דליכא מיעוטא למעט קדשי מזבח. דכהאי גוונא אשכחן בלאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם. דאע"ג דהך קרא בעיר הנדתת הוא דכתיב. מ"מ מבואר דגם ע"ז בכלל כמבואר בפ' בתרא דמכות (כ"ב ע"א) ובפרק כל הצלמים (ע"ז מ"ת ע"ב)ובשאר דוכתי. והיינו משום דאע"ג דממון עיר הנדחת אין איסורו משום איסור ע"ז. דאפי' ממון צדיקים שבתוכה בכלל אזהרה זו. מ"מ כיון דאפקי' קרא בלשון חרם גם ע"ז שנקרא חרם בכלל זה. ועי' מש"כ בזה לעיל (לאוין ה') ולקמן (לאוין קל"ט) וא"כ הכא נמי אע"ג דבתרומה כתיב. מ"מ כיון דכתיב בה קדש. כל דמיקרי קודש בכלל וכיו"ב ממש פירש"י בפרשת תצוה אקרא דוזר לא יאכל כי קדש הם ע"ש:

איברא דכיו"ב מבואר במכות שם לעיל (י"ד ע"ב) דאמרינן טמא שנגע בקודש ר"ל אומר לוקה בכל קודש לא תגע. ר"י אומר אינו לוקה ההיא אזהרה לתרומה הוא דאתי עיי"ש. הרי בהדיא דאע"ג דבקרא קודש סתמא כתיב. מ"מ כיון דקרא בתרומה מיירי לא אמרינן דגם קדשי מזבח בכלל. אלא שכבר עמדו בזה בתוס' שם לתמוה ביתר שאת. וז"ל שם תימא דהיכן מצינו חומר בתרומה מבקדשים דבכל קדש לא תגע מוקי לה ר"י לנגיעת תרומה דלקי ובנגיעה דקדש לא לקי. ותירץ הר"ש מדרוייש נ"ע דה"ק ההוא לנגיעת תרומה הוא דאתי לאשמעינן דפוסל תרומה עד מלאת ימי טהרה וכו'. ולא קאמר דאיכא מלקות בנגיעת תרומה וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דאם הוה מיתוקים קרא למלקות. אע"ג דודאי קרא בתרומה הוא דמיירי. כמו שהכריחו התוס' שם לקמן עיי"ש. מ"מ ודאי אי אפשר לאפוקי קדשי מזבח מן הכלל. דהו"ל קודש טפי מתרומה ובקרא קודש כתיב. ובודאי שכן מוכרח מאזהרת לא ידבק בידך וגו'. ודברי רש"י ושאר ראשונים ז"ל בזה צ"ע אצלי כעת. ומעתה נראה דזו היא ג"כ גירסת רבינו הגאון ז"ל בסוגיא דמכות שם. וא"כ מבואר מההיא דהתם דאזהרה לאכילת חטאת ואשם בעזרה לאחר זריקת דמים נפק"ל מקרא דכל זר לא יאכל קדש דכתיב אצל תרומה. מדכתיב בה קדש וגם קדשי מזבח בכלל. אלא דבעינן דוקא דומיא דתרומה דחזיא לכהנים. אבל לפני זריקת דמים וכ"ש בעולה דלא חזיא נמי לכהנים אין בכלל אזהרה זו. והשתא א"כ מבואר דרבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל שאחר שמנה לאו וכל זר לא יאכל קדש דגבי תרומה שוב אין למנות לאו זה דוזר לא יאכל כי קדש הם. דלאו דבתרומה אזהרה כללית היא שכוללת כל קודש. והילכך אע"ג דבקדשי מזבח באה אזהרה פרטית בפ"ע שוב אין למנותה וכשיטתו בכל כיו"ב:

אמנם זה לא יתכן אלא לדעת רבינו הגאון ז"ל. אבל אליבא דהבה"ג וסייעתו ז"ל לא יתכן לומר כן. דמלבד דאין זו שיטת הבה"ג. הרי הבה"ג לא מנה גם לאו דוכל זר לא יאכל קודש. אלא שמנה במנין העונשין בין מחייבי מיתה בידי שמים גם זר שאכל תרומה. ולפי מה שהבין הרמב"ן ז"ל (בשורש י"ד) בכוונת הבה"ג במנותו העונשין למנות רק האזהרות שבאו עליהן עונשין אלו עיי"ש. א"כ כוונתו גם בזה רק למנות אזהרה דוכל זר לא יאכל קדש. אלא דלפ"ז מתבאר שלא מנה אזהרה זו אלא לענין תרומה וחלה ובכורים שהם במיתה ולא לענין אכילת קדשי קדשים שאינן במיתה. דאל"ב מלבד מה שמנאה במנין העונשין באותן שבמיתה בידי שמים. הו"ל למנותה גם במנין הלאוין משום אכילת קדשי קדשים בעזרה אחר זריקת דמים שאינה במיתה אלא בלאו גרידא. וכמו שמנה לאו דשבת במנין הלאוין משום איסורי שבת שאינם במיתה. אע"פ שכבר מנה במנין העונשין מלאכת שבת בין מחייבי סקילה. וכמו שביאר הרמב"ן ז"ל שם עיי"ש. ובפרט דהכא איכא באכילת קדשי קדשים לאו מיוחד בפ"ע מדכתיב וזר לא יאכל כי קדש הם. וכ"ש שלא יתכן לומר כן אליבא דהחינוך. דבהדיא כתב (במצוה ר"פ) דאין בכלל אזהרה דוכל זר לא יאכל קודש אלא תרומה וכל מה שנקרא תרומה בלבד. ולא שום קדשים אחרים עיי"ש בדבריו. וא"כ ודאי דברי הבה"ג וסייעתו ז"ל והחינוך תמוהים בזה. וצ"ע טובא:

עוד נראה דלרבינו הגאון ז"ל בלא"ה אתי שפיר מה שלא מנה לאו זה. משום דכיון דליכא אזהרה זו אלא דוקא באכילה שבעזרה. וכמו שביאר הרמב"ם ז"ל (בסה"מ שם ובהלכות מעה"ק שם) עיי"ש. וא"כ בלא"ה איכא מיהת איסור עשה באכילה זו אפי' בקדשים קלים המותרים לזרים. שהרי פשיטא דמשום עשה דמורא מקדש איכא איסורא לזרים שלא לאכול בעזרה. דדוקא לכהנים התיר הכתוב משום דמצותן בכך. אבל לזרים ודאי אפי' אכילה דהיתירא אסורה. דאפי' לעשות קפנדריא אסור אפי' בהר הבית משום מורא מקדש. כדתנן (ר"פ בתרא דברכות). וכ"ש אכילה ושתייה דאפי' בבתי כנסיות אמרינן (בפרק בתרא דמגילה כ"ח ע"א) דאסור ומשום דהו"ל מקדש מעט עיי"ש. וכ"ש במקדש גופי'. וא"כ ליכא נפק"מ בלאו דוזר לא יאכל וגו' אלא כדי לעבור עלה נמי בלאו ולמלקות. וא"ב רבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל דבכל כיו"ב אחר שמנה העשה דמורא מקדש (לעיל עשין י"ג) שוב אין הלאו נמנה. כמו שביארנו בשרש ששי ותשיעי ובשאר דוכתי. אלא דגם זה לא יתכן אלא לשיטת רבינו הגאון ז"ל אבל אין זו שיטת הבה"ג וסייעתו והחינוך.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.