ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/קלו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג לא תעשה קלו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לא תתעשת בנגע למראה עינים. אין ספק דכוונתו ללאו דקוצץ בהרת ואזהרתו מדכתיב (בפרשת תצא) השמר בנגע הצרעת לשמור מאוד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתים תשמרו לעשות. וכמבואר שם בספרי (פיסקא רע"ד) עיי"ש. ותנן נמי במתניתין (פ"ז מ"ד דנגעים) התולש סימני טומאה והכווה את המחיה עובר בל"ת עיי"ש. וכן הוא בספרא (פרשת תזריע פ"א) ובגמרא (פרק ר"א דמילה קל"ב ע"ב) ובפ"ג דמכות (כ"ב ע"א) ושבועות (ד') עיי"ש. ואמנם לשון רבינו הגאון ז"ל צריך ביאור שלא כתב לא לשון קציצה או תלישה כלשון המשנה והתלמוד והתוספתא ולשון הספרא (תזריע פ"ט). ולא לשון שמירה כלישנא דקרא. אלא כתב לא תתעשת. ומבואר שהוא מלשון הכתוב אולי יתעשת השם לנו (יונה א'). אבל אינו מובן לכאורה מאי עניינו לכאן. גם תמוה לכאורה מאי ענין למראה עינים שכתב בלשון האזהרה. הן אמת דבנגעים כתיב לכל מראה עיני הכהן. אלא דהיינו רק לענין טהרת הנגע. אבל מאי ענין לשון זה ללאו דקוצץ בהרתו. ולכאורה נראה דכוונתו לומר לא תחשוב בנגע למראה עיניך. וכמו שפירשו רש"י ורד"ק ז"ל שם דיתעשת הוא מלשון עשתונות ומחשבה עיי"ש. וא"כ ענין האזהרה הוא לדעת רבינו הגאון ז"ל שלא למראה עיניו ישפוט בנגע לטהרו או לטמאו. אלא יראנו אל הכהן והוא יטהרנו או יטמאנו. וזהו כמש"כ הרמב"ן ז"ל (בפרשת תצא) וז"ל השמר בנגע הצרעת. יוסיף לאו בקוצץ בהרתו. או גם בנמנע מהראות נגעו לכהן וכו' עכ"ל עיי"ש. מבואר דס"ל דלאו זה אין אזהרתו דוקא לקוצץ בהרתו או לתולש סימני טומאתו. אלא גם הנמנע מלהראות נגעו אל הכהן עובר בלאו זה. ולפ"ז נראה דגם התולש סימני טומאה והקוצץ בהרתו עיקר איסורו משום שבכך הוא מעלים את נגעו מן הכהן. ומאי דנקט בכל דוכתי תולש סימני טומאה וקיצץ בהרתו. היינו רק משום דבכך עביד מעשה וחייב מלקות. אבל במניעתו להראותו לכהן הו"ל לאו שאין בו מעשה ולא לקי. וכן נראה מלשון הר"י אלברגלוני ז"ל באזהרותיו שכתב וז"ל. דין כהנים לשמור בנגע הצרעת פן יקוץ בהרת בקרץ עכ"ל עיי"ש. מבואר דמפרש ענין האזהרה לשמור דין הכהנים בנגע הצרעת. ולא יקוץ את בהרתו כדי להעלימה מעיני הכהן. וא"כ מבואר דס"ל ג"ב דעיקר ענין האזהרה הוא שלא להמנע מלהראות נגעו אל הכהן. וכדעת הרמב"ן ז"ל:

וביותר ביאור כתב כן הרשב"א ז"ל (בשבת פרא"ד קל"ג ע"א) דאמרינן התם בשר ואע"פ שיש שם בהרת ימול דברי רבי יאשי'. ופרכינן הא למה לי קרא דבר שאינו מתכוין הוא ודבר שאינו מתכוין מותר וכו'. וכתב עלה הרשב"א וז"ל תמיהא לי אמאי קרי לי' דבר שאינו מתכוין הא מתכוין לקציצה אלא שאינו מתכוין לטהר אלא למול. ואין זה קרוי דבר שא"מ אלא מלאכה שאינה צריכה לגופא וכו'. וי"ל דאי כתב רחמנא בפירוש השמר בנגע הצרעת שלא תקוץ הכי נמי. אלא השמר בנגע הצרעת כתב רחמנא. כלומר שלא יטהרנו אלא בהוראת כהן. ואנן הוא דאמרינן דכיון שכן אסור לקוץ בהרת שמטהר הוא בקציצתו. והילכך כשזה קוצץ מילה הו"ל דבר שאינו מתכוון אצל טהרה עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו ג"כ דעיקר האזהרה אינו על קציצת הבהרת ותלישת סימני הטומאה אלא שלא יטהרנו אלא ע"פ הכהן. מיהו כפי הנראה לכאורה יש חילוק בין הרמב"ן והר"י אלברגלוני ז"ל להרשב"א ז"ל. דלדידהו אפי' כשטימא הוא את נגעו שלא ע"פ כהן הרי זה עובר בלאו. אבל להרשב"א ז"ל לא עבר בלאו אלא כשטיהרו. אבל יותר נראה דגם להרשב"א ז"ל אין חילוק בזה בין לטהרו או לטמאו. דבכל ענין עובר בלאו. דהרי בקרא לעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים כתיב. ומשמע ודאי בין לטהר בין לטמא. ובשלמא אי הוה משמעות בקרא דקאי על קציצת בהרת. ודאי לא הוה קאי אזהרה זו אלא על הטהרה דוקא. אבל כיון דענין האזהרה אינו אלא שלא לטהר נגעו בלא כהן. א"כ ודאי כי היכי דבכלל האזהרה שלא לטהרו. הכי נמי שלא לטמאו בכלל. שאין לו לעשות רק ככל אשר יורו הכהנים. ומש"כ הרשב"א שלא לטהר. לאו דוקא הוא. ומ"מ מש"כ הרמב"ן ז"ל דבמניעה מהראות נגעו אל הכהן לחוד נמי עובר בלאו. לא משמע הכי מדברי הרשב"א אלא דוקא מטהר או מטמא עובר בלאו. ומלשון רבינו הגאון ז"ל לפי מה שביארנו משמע דס"ל כדעת הרשב"א ז"ל. דאל"כ מאי לא תתעשת שכתב. הרי במניעה בעלמא אין צריך מחשבה. אלא ודאי משמע דס"ל דאין האזהרה אלא על ההוראה שצריך מחשבה לטהר או לטמא:

איברא דקשה לכאורה לפ"ז דהרי מבואר בספרי שם דאפי' משנזקק לטומאה ולאחר הפטור עובר בלאו. ובתוספתא (רפ"ג דנגעים) מבואר דתולש סימני טומאה מתוך הפטור לוקה עיי"ש. והרי לאחר הפטור אין כאן מניעה להראותו אל הכהן. שהרי כבר הראה את הנגע אל הכהן ופטרו וטיהרו. וגם אין כאן הוראה לטהרו או לטמאו. דהא כבר טהרו הכהן. ואפי' הכי לוקה. איברא דהתוספתא ע"כ מיירי בשחזרו ונולדו סימני טומאה לאחר הפטור. דהא התולש סימני טומאה קתני התם וא"כ היו לו סימני טומאה. והרי כשפטרו ודאי לא היו לו סימני טומאה. דא"כ היכי פטרו. וע"כ שנולדו בו לאחר שפטרו. ולהכי ודאי לוקה. שהרי משנולדו בו סימני טומאה מתחייב להראותו אל הכהן כדי שיחזור ויטמאנו. אלא דמהספרי דאיצטריך לרבות לאחר הפטור מיתורא דקרא דכתיב לשמור מאד עיי"ש. ואף דבספרי שלפנינו ליתא הכי. אבל כן הוא הגירסא בילקוט ובפסיקתא זוטרתא. וכן הביאה הר"ש (סופ"ז דנגעים) עיי"ש. וא"כ ע"כ מיירי בשלא נולדו בו סימני טומאה עדיין. דא"כ פשיטא שעובר בלאו ולמה לי קרא. וכמו שהכריח הר"ב מל"מ (ריש פ"י מהלכות טומאת צרעת) עיי"ש. וא"כ ודאי קשה אם איתא דעיקר האזהרה אינו אלא שלא למנוע מהראות אל הכהן. או שלא לטמאו או לטהרו בלא כהן. א"כ לאחר הפטור מאי איכא למימר. איברא דעיקר דברי המל"מ אינם מוכרחים. דכיון דחזינן דבתוספתא איצטריך לאשמעינן דלוקה כשנולדו לו סימני טומאה לאחר הפטור ותלשן. ע"כ שיש בדבר איזה רבותא. וא"כ איכא למימר דגם בספרי מה"ט גופא איצטריך לריבויי מייתורא דקרא. ובאמת דלהרמב"ן ז"ל ודאי טובא אשמעינן. דהוה סד"א דכיון דעיקר האזהרה הוא שלא למנוע מהראותו אל הכהן. א"כ לאחר הפטור שכבר קיים המצוה להראותו אל הכהן ופטרו. שוב לא עבר בלאו אם לא חזר והראה אל הכהן. להכי איצטריך קרא לריבויי דגם בזה הוא מוזהר שלא למנוע מהראותו לכהן. וגם להרשב"א ז"ל דהאזהרה היא שלא לטהרו בלא כהן. יש מקום לומר דאחר שכבר טיהרו הכהן פעם אחד. שוב ליתא לאזהרה אם חזרו ונולדו בו סימני טומאה לאחר הפטור. אי לאו דגלי קרא בהדיא לחיובא. אבל כשלא חזרו ונולדו בו סימני טומאה לעולם אימא לך דלאחר הפטור תו ליכא אזהרה זו מטעם שנתבאר:

מיהו מסוגיא דשבת (פראד"מ שם) מבואר דגם בזה איכא אזהרה זו. דאמרינן התם ויקוץ בהרתו ויעבוד. ומשני מחוסר טבילה הוא. ופריך תינח נגעים טמאים נגעים טהורים מאי איכא למימר עיי"ש. הרי דאפי' בנגעים טהורים איכא לאו דקוצץ בהרתו. ולא מיבעיא לפירש"י שם שפירש דנגעים טהורים היינו בוהק ופרחה בכולו. דכולהו איתרבו לאיסור קציצה עיי"ש. דלפ"ז ודאי קשה טובא היכי שייכא בהו אזהרה זו. ואע"ג דשפיר שייכא בהו האזהרה לענין שלא לטהרן בלא כהן ושלא להמנע מהראותן אל הכהן. מ"מ אכתי כשכבר הראה אותם אל הכהן וטיהרם הול"ל דשרי לקצצן ולעבוד העבודה. והרי התם אמרינן דאסור ועובר בלאו ומעכבין את העבודה. משום דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה דעבודה עיי"ש. ואמאי. אטו במקדש ליכא כהנים להראות את נגעו. יראהו לכהן אחר ויקצצנו ויעבוד. אלא ודאי גם זהו בכלל האזהרה. אלא אפי' לפי מה שהוכיחו התוס' (ברפ"ק דשבועות ד' ע"א) דליכא לאו אלא בארבע מראות נגעים. ונגעים טהורים היינו כגון שעמד בעיניו בזה ובזה או כהה. וקרי להו טהורים לפי שאין מוחלטין עיי"ש. וכן כתבו הריטב"א ז"ל שם ובתוס' רי"ד בסוגיא דשבת שם עיי"ש. מ"מ הרי גם לפ"ז בנגעים שטהרם הכהן. דהיינו לאחר הפטור ולא נולדו בהן סימני טומאה. עדיין איכא לאו דקוצץ בהרת. והשתא להר"י אלברגלוני והרמב"ן והרשב"א ז"ל הרי לאחר הפטור לא שייכא אזהרה זו כלל לכאורה וכמו שנתבאר. מיהו נראה דאע"ג דודאי לפירש"י וכן דעת הרב המאירי ז"ל (בשבת שם). ודאי עכצ"ל דקציצת בהרת איסור מחמת עצמו הוא. ולא כדעת הר"י אלברגלוני והרמב"ן והרשב"א ז"ל. מ"מ לפי דעת שאר ראשונים ז"ל דנגעים טהורים היינו לאחר הפטור. אפשר לומר דכיון דכשיולדו בו סימני טומאה הרי הוא מוחלט מיד. כמבואר ברמב"ם (פ"ד מהלכות טמאת צרעת) עיי"ש. הילכך כשקוצצו שייכא בו שפיר אזהרה זו. משום דמעלים הנגע מן הכהן שלא יוכל לטמאו ולהחליטו כשיולדו בו סימני טומאה. וגם חשיב כמטהרו בלא כהן כיון דאי אפשר מעכשיו להחליטו עוד. וכ"כ בתוס' רי"ד שם. וז"ל והילכך כיון שראוי להיות טמא אסור לקצצו עכ"ל עיי"ש. והיינו משום דאיתרבי מקרא כדאי' בספרי:

וראיתי להריטב"א ז"ל (בשבועות שם) שכתב וז"ל וי"ל דהתם מיירי במראות נגעים טמאים אלא שעמד בעיניו בשתי הסגרות. דטהור הוא ולוקה על קציצתו עד שיטהרנו הכהן. משום דאם נולד בו סי' טומאה לאחר הפטור הכהן מחליטו מיד. והכי איתא בתוספתא דנגעים עכ"ל עיי"ש. ומדכתב שליקה על קציצתו עד שיטהרנו הכהן. מבואר דס"ל דדוקא קודם שטהרו הכהן הוא דלוקה על קציצתו. אבל משטהרו הכהן תו אינו לוקה. וזה יתכן לפי דעת הר"י אלברגלוני והרמב"ן והרשב"א ז"ל. משום דלאחר שטהרו הכהן איכא למימר דתו לא שייכא בו אזהרה זו. כיון שלא נמנע מהראותו אל הכהן. וגם לא טהרו אלא ע"פ הכהן וכמו שביארנו לעיל. אבל הדבר תמוה מסוגיא דשבת שם. דא"כ הדק"ל יראה אל הכהן ויטהרנו ואח"כ יקוץ נגעו ויעבוד. דהרי בזה תו ליכא אזהרה דהשמר בנגע הצרעת. וכדאקשינן לעיל. ולכן דברי הריטב"א ז"ל אלו צ"ע אצלי כעת. ומ"מ מתבאר מזה דגם הריטב"א ז"ל קאי בשיטת הר"י אלברגלוני והרמב"ן והרשב"א רבותיו ז"ל. דעיקר לאו זה אינו אלא שלא למנוע מהראות נגעו אל הכהן. או שלא לטהרו או לטמאו שלא ע"פ כהן. וכן דעת הרא"ם ז"ל (ביראים סי' ש"ה) שכתב וז"ל את השם אלקיך תירא צוה שלא יטהר אדם נגעו אלא ע"פ כהן דכתיב (בפרשת תצא) השמר בנגע הצרעת וגו' ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים וכו'. ותניא בספרי השמר זה ל"ת וכו'. ובכל ענין שהוא מטהרו עובר וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר דדבריו הם ממש כדברי הרשב"א ז"ל דקוצץ בהרתו לית בי' איסורא מצד עצמו. ואין עיקר האיסור אלא שלא לטהר נגעו אלא ע"פ כהן. וכל שאינו מטהרו אינו עובר בקציצה. ולפ"ז משמע דס"ל כדעת הריטב"א ז"ל דנגעים טהורים דאמרינן בשבת שם דעובר על קציצתן. היינו דוקא קודם שטיהרו הכהן. אבל זה תמוה כדכתיבנא. ובלא"ה תמוה דקודם שטיהרו הכהן נמצא דמחוסר טבילה. והו"ל כנגעים טמאים. ומאי פריך נגעים טהורים מאי איכא למימר והא כבר משני לי' מחוסר טבילה. והכא נמי אפי' יטהרם הכהן אכתי לא חזו לעבודה היום משום דמחוסרין טבילה. ועכצ"ל דמיירי בשכבר טיהרו הכהן וכבר טבל. וכמש"כ התוס' שם עיי"ש. וא"כ ע"כ מוכרח דגם אחר שטיהרו הכהן עובר בלאו על קציצתן. ואולי אפשר לומר דמש"כ הריטב"א ז"ל ולוקה על קציצתן עד שיטהרנו הכהן. היינו דוקא לענין מלקות. אבל ודאי עובר בלאו גם אחר שטיהרו הכהן. וכמו שצידד במל"מ שם עייש"ה. וא"כ סוגיא דשבת שם מיתוקמא לאחר שטיהרו הכהן וכבר טבל. ומ"מ נדחית העבודה משום דנהי דמלקות ליכא מ"מ עבירת לאו מיהת איכא. אלא דמדברי הריטב"א ז"ל גופי' שם מבואר דס"ל דסוגיא דשבת שם בחיוב מלקות מיירי. וכמש"כ ג"כ בתוס' בשבועות שם עייש"ה. ולכן דבריו צ"ע אצלי:

עכ"פ מבואר דדעת רבינו הגאון ז"ל כדעת הרא"ם והרשב"א והר"י אלברגלוני דעיקר האזהרה אינה אלא שלא לטהר הנגע בלא כהן. אבל הקציצה מצד עצמה לא אסרה תורה. אלא דלשון רבינו הגאון ז"ל דחוק קצת לפ"ז. דלמראה עינים שכתב משמע לשום מראה עינים לא תתעשת. מדלא כתב למראה עיניך. והרי בכהן דוקא מראה עינים בעינן כדכתיב לכל מראה עיני הכהן. ולא שייך למיכתב כאן אלא למראה עיניך. אם היתה כוונתו כדכתיבנא. ולכן נראה יותר דכוונתו. לא תתעשת בנגע שהוא למראה עינים. כלומר שנראה כולו לעינים ואינו בבית הסתרים. וכדתניא בספרא (תזריע פ"ד) לכל מראה עיני הכהן פרט לבית הסתרים עיי"ש. וכדתנן (בפ"ב דנגעים מ"ד) עיי"ש. וס"ל לרבינו הגאון ז"ל דכיון דבית הסתרים אין מטמאין בנגעים לית בהו נמי אזהרת לאו דהשמר בנגע הצרעת. והוא מוכרח לפי דברי הרמב"ן והרשב"א והרא"ם ז"ל והר"י אלברגלוני ז"ל. דכיון דאין עיקר אזהרה זו אלא שלא להעלים הנגע מהראותו אל הכהן כדברי הרמב"ן ז"ל. או שלא לטהרו בלא כהן. א"כ נגע בבית הסתרים שאין הכהן רואה אותו ולא מטהרו ולא מטמאו. דאימעיט מלכל מראה עיני הכהן. ודאי לא שייכא כלל אזהרה זו. ונגעים טהורים דהיינו לאחר הפטור כמו שפירשו התוס' ושאר ראשונים ז"ל. אע"פ שכבר טהרו ע"י כהן ואיתרבו בכלל אזהרה זו. היינו משום שעדיין ראוין להיות טמאים כמו שכתבתי לעיל בשם התוס' רי"ד והריטב"א ז"ל. וא"כ הו"ל כקודם שנזקק לטומאה דעדיין אית לי' לכהן זכיי' בגווי' ואיתרבי מקרא כדאי' בספרי שם. אבל נגע שבבית הסתרים לעולם לא יהא זקוק לכהן. והילכך לית בי' איסור קציצה כלל. ואינו בכלל אזהרה זו. וזה נכון בכוונת רבינו הגאון ז"ל.

והנה הרמב"ם ז"ל (בסה"מ לאוין ש"ז) מנה בזה עוד לאו דואת הנתק לא יגלח. ומביא דברי הספרא דתניא מנין לתולש סימני טומאה שעובר בל"ת ת"ל ואת הנתק לא יגלח עיי"ש. וכבר השיג הרמב"ן ז"ל שם על דבריו. וכתב וז"ל ולא ידעתי למה מנאן שתים. שאלה השני לאוין מניעה מלקוץ סימני הטומאה. ולא אמרו בתולש סימני טומאה מתוך נתקו שיהא עובר בשני לאוין וילקה שתים. אבל הראשון הוא פרט בסימני טומאת הנתק בשער וה"ה לשאר כל סימני טומאת הנגעים. והשני בא וכלל נגעי הצרעת כולם וכו'. וזה תשלום ענין ולא ימנה מצוה בפ"ע. וכמו שביאר הרב במצות רבות עכ"ל עיי"ש. וגם הרשב"ץ ז"ל (בזה"ר לאוין סי' ס"ה) הסכים עמו שלא למנותן אלא מצוה אחת. ואמנם אני תמה על הרמב"ן ז"ל דלפי דעתו דעיקר לאו דהשמר בנגע הצרעת אינו אלא שלא למנוע מהראות נגעו אל הכהן. וא"כ לדבריו ז"ל אפי' כשאינו קוצץ נגעו אלא שנמנע מהראותו לכהן עובר בלאו זה. וע"כ היינו דוקא בלאו דהשמר בנגע הצרעת. שלא נזכר בהך קרא לשון תולש או קוצץ. אבל בנתק דכתיב בהדיא את הנתק לא יגלח. ודאי אינו עובר בלאו זה אלא בגלוח או תלישה. ועדיפא מינה ס"ל להרמב"ם ז"ל (בפ"י מהלכות טומאת צרעת ה"א) דאינו חייב עד שיגלח כל הנתק בתער עיי"ש. ואפי' אם תמצא לומר דס"ל להרמב"ן ז"ל בזה כדעת הראב"ד ז"ל (בהשגות שם) דלאו דוקא בתער אלא ה"ה בכל דבר עיי"ש. מ"מ ודאי תלישה או קציצה ממש בעינן כמפורש בקרא. וא"כ שני לאוין אלו אין להם ענין זה לזה כלל להרמב"ן ז"ל גופי'. וא"כ ודאי יש למנותן שתים. וכן לסברת הרשב"א ז"ל שני לאוין אלו אינם ענין זה לזה. דלאו דהשמר בנגע הצרעת אין עיקר אזהרתו אלא שלא לטהרו או לטמאו אלא ע"פ כהן. משא"כ לאו דואת הנתק לא יגלח אינו אלא בגלוח וכיו"ב דוקא. ועכ"פ דברי הרמב"ן ז"ל סותרים זא"ז. וגם דברי רבינו הגאון ז"ל צ"ע טובא לכאורה. דלפי מה שנתבאר דעתו כדעת הרשב"א ז"ל. וא"כ אמאי לא מנה ג"כ לאו דואת הנתק לא יגלח. דאין זה ענין ללאו דהשמר בנגע הצרעת שמנה כאן. וכן יש לתמוה על הר"י אלברגלוני ז"ל שלא מנה אלא לאו דהשמר בנגע הצרעת בלבד. אף דדעתו כדעת הרשב"א ז"ל כמשכ"ל. וא"כ הי' לו למנות גם לאו דוהנתק לא יגלח. וכן קשה על הרא"ם ז"ל ביראים. דגם כן לא מנה אלא לאו דהשמר בנגע הצרעת בלבד. אף דנראה דדעתו כדעת הרשב"א כמו שנתבאר. וביותר תמוה על הבה"ג שלא מנה אף לאו אחד משני לאוין אלו. ונמשך אחריו בזה גם הר"ש בן גבירול באזהרותיו. מיהו בה"ג כת"י רומי נמנה לאו דהשמר בנגע הצרעת במנין הלאוין עיי"ש. וכן באזהרות הר"א הזקן ז"ל נמנה לאו זה עיי"ש. אבל לאו דואת הנתק לא יגלח כולם לא מנאוהו:

אמנם ליישב דברי רבינו הגאון ז"ל נראה עפמש"כ הראב"ד ז"ל בהשגה שם על דברי הרמב"ם ז"ל שכתב דאינו חייב עד שיגלח כל הנתק בתער. וז"ל טעה בזה שהרי אמרו והתגלת בכל דבר. ועל זה אמר ואת הנתק לא יגלח. ועוד שהוא כתולש סימני טומאה. שאין הפישיון ניכר בו עכ"ל עיי"ש. ובכ"מ שם השיב על זה וז"ל ומה שטען הראב"ד עוד שהוא כתולש סימני טומאה. י"ל שאינו חייב אלא בתולש סימני טומאה ממש. לא הגורם שלא יהי' פשיון ניכר בו. ועוד שאפשר שלא יפשה עכ"ל עיי"ש. ולענ"ד אין דבריו מספיקים כלל. שהרי לאחר הפטור. והיינו נגעים טהורים לדעת הראשונים ז"ל דעכשיו טהור הוא שכבר טיהרו הכהן. ואפי' הכי איתרבי מקרא שעובר בלאו. וע"כ היינו רק משום שהי' ראוי להיות טמא. שאפשר שיולדו לו סימני טומאה. וכמשכ"ל בשם התוס' רי"ד וריטב"א ז"ל. וכ"ש כאן דכל עיקר מה שציותה תורה דסמוך לנתק לא יגלח היינו רק כדי שיהא ניכר אם פשה. כמבואר במתניתין (דפ"י דנגעים מ"ה) ובספרא בהדיא עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם ז"ל שם (לעיל פ"ח ה"ג) עיי"ש. וא"כ כשמגלחן ודאי אית לן למימר דהו"ל כתולש סימני טומאה. דבכך אי אפשר לטמאו עוד. וא"כ ודאי קושית הראב"ד אלימתא. דאפי' את"ל כדעת הרמב"ם ז"ל דלא מיחייב משום לאו דאת הנתק לא יגלח אלא בגלוח בתער. מ"מ תיפוק לי' דחייב מיהת משום לאו דהשמר בנגע הצרעת. הן אמת שדברי הראב"ד ז"ל סותרין למש"כ הוא ז"ל גופי' בפירושו לספרא (תזריע פ"ט) דתניא ומנין לתולש סימני טומאה מתוך נגעו שעובר בלא תעשה ת"ל ואת הנתק לא יגלח. וכתב שם הראב"ד ז"ל בפירושו וז"ל פי' כל מה שבנתק. ואי קשה לך למה לי מהאי קרא תיפוק לי' מהשמר בנגע הצרעת ודרשינן לי' בספרי לתולש סימני טומאה מתוך נגעו. ואיכא למימר מדכתיב נגע הצרעת. ונתקים הא אמרינן דלאו נגע הצרעת נינהו כלל אלא נתקי השער בלבד. משום הכי לא מייתי מההוא קרא עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר להדיא דס"ל להראב"ד ז"ל גופי' דנתקים אינן בכלל אזהרה דהשמר בנגע הצרעת. משום דנתקים לאו נגע צרעת נינהו. וא"כ אין מקום להשגתו כאן על הרמב"ם ז"ל כלל. ואולי אפשר לומר דכוונת השגתו כאן הוא להרמב"ם ז"ל לטעמו שכתב שם לקמן (בפט"ז ה"י) וז"ל הצרעת הוא שם האמור בשותפות כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה. שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת ונפילת קצת שער הראש או הזקן קרוי צרעת וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דס"ל דגם הנתקים בכלל נגע צרעת. וא"כ שפיר הו"ל ג"כ בכלל אזהרה דהשמר בנגע צרעת לדידי'. וא"כ שפיר השיג הראב"ד ז"ל בזה על הרמב"ם לטעמי'. אף דלהראב"ד ז"ל גופי' אין בזה קושיא וכן כתבו הר"ש והרא"ש ז"ל (בפ"ז דנגעים מ"ד) דגם הנתקים הם בכלל לאו דהשמר בנגע הצרעת עיי"ש. וכ"כ הרע"ב ז"ל שם עיי"ש. והשתא א"כ אפשר לומר דזו הוא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל. ולהכי אע"ג דבנתקים לא עבר בלאו דוהנתק לא יגלח אלא בגלוח. מ"מ כיון דמלבד לאו זה. איתי' נמי בכלל לאו דהשמר בנגע הצרעת. וכשנמנע מהראות את נתקו אל הכהן להרמב"ן ז"ל. או כשטהרו שלא ע"פ כהן. אע"ג דבלאו דאת הנתק לא יגלח לא עבר. מ"מ עבר בלאו דהשמר בנגע הצרעת. וכן אם גלחו דעבר בלאו דלא יגלח עובר נמי בלאו דהשמר בנגע הצרעת. משום דע"י גלוח זה שוב לא יהא אפשר להכהן לטמאו שהרי אין הפשיון ניכר בו. כמש"כ הראב"ד בהשגה ונמצא דלאו זה דהשמר בנגע הצרעת כולל יותר הרבה מלאו דנתקים. ואם כן רבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל דבכל כיו"ב אינו מונה אלא את הלאו הכללי בלבד. כמו שביארנו בכמה דוכתי כיו"ב. ולכן גם כאן לא מנה אלא לאו דהשמר בנגע הצרעת בלבד. ולא מנה לאו דואת הנתק לא יגלח. מיהו זה לא יתכן אלא לשיטת רבינו הגאון ז"ל. אבל להבה"ג וסייעתו ז"ל לא מיתרצא בהכי. שהרי הם מונים הרבה לאוין כאלה. וגם דברי הרמב"ן ז"ל בסה"מ שם אין מספיקין לדרכו של הבה"ג כמבואר ואין להאריך. ועכ"פ לדעת רבינו הגאון ז"ל ניחא כמו שנתבאר:

והנה לפי המבואר בפרא"ד שם איכא נמי עשה בקציצת בהרת. ורבינו הגאון ז"ל לא מנה עשה זו. אלא דגם שאר מוני המצות כולם לא מנאוה. ועי' מש"כ הר"ב מל"מ (בפ"י מהלכות טומאת צרעת הלכה ה') לדעת הרמב"ם ז"ל שם דנראה דס"ל דלית בה עשה עיי"ש. והדברים דחוקים טובא. וקושייתו כבר תירצו התוס' (שם קל"ב ע"ב) בד"ה האי עשה וכו' עיי"ש ובדברי הרש"ל שם. וא"כ אין שום הכרע לומר דאיכא מאן דפליג לומר דלית בה עשה. וא"כ לשיטת מוני המצות בכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה למנות שניהם. ראוי הי' למנות עשה זו. אבל לרבינו הגאון ז"ל לק"מ דלשיטתו אזיל דבכל כיו"ב כיון שמנה הלאו שוב אינו מונה העשה. כמו שנתבאר במבוא (שורש ו'):

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.