ביאור רבי חיים קניבסקי לירושלמי/שביעית/ט/ה

ביאור רבי חיים קניבסקי לירושלמי שביעית ט ה

הלכה ה מתני' המלקט עשבים לחים עד שיבש המתוק והמגבב ביבש עד שתרד רביעה שנייה עלי קנים ועלי גפנים עד שישרו מאביהן והמגבב יבש עד שתרד רביעה שנייה ור"ע אומר בכולן עד שתרד רביעה שנייה כיוצא בו המשכיר בית לחבירו עד הגשמים עד שתרד רביעה שנייה המודר הנייה מחבירו עד הגשמים עד שתרד רביעה שנייה עד אימתי נכנסים עניים לפרדיסות עד שתרד רביעה שנייה עד אימתי נהנים ושורפים בקש ובתבן של שביעית עד שתרד רביעה שנייה:

גמ' ר' אבין בשם רבי יוחנן לית כאן עלי קנים אלא עלי גפנים עלי קנים אין להם ביעור ותני כן עלי קנים ועלי האוג ועלי חרובים אין להן ביעור מפני שאין מינן כלה ר"ז בעי אמר עד הגשם עד שירד גשם אחד תמן תנינן האומר הרי עלי עצים לא יפחות משני גזירין אמר רבי יוסי ב"ר בון ר' בא בר ממל בעי אמר הרי עלי עץ מביא גיזר אחד אמר רבי ליעזר מתני' אמרה כן שזה קרבן בפני עצמו וזה קרבן בפ"ע דתנינן שנים בידן שני גזירי עצים תני רבי יוסי אומר כל דבר שהוא תלוי ברביעה עד שתרד רביעה שנייה ושאינה תלוי ברביעה עד שיגיע זמנה של רביעה תני רשב"ג אומר שבעת ימים שירדו בהן גשמים ולא פסקו יש בהן כדי רביעה שנייה תני רבי חנינא בשם רשב"ג ולמה נקרא שמה רביעה שהיא רובעת את הארץ אמר רבי חנינא מכיון שתסרח מה שבשדה הותר מה שבבית תני ר' הושעיה אפילו לאחר ג' שנים אסור עד שיסרח תבן של שביעית אין שורין אותו בטיט שריין בטיט בטל והוא שגבלו תבן של שביעית אין נותנין אותו בכר נתנו בכר בטל והוא שישן עליו תבן של שביעית מה שיהא אסור משום ספיחים רבי לוי שאל לרבי בא בר זבדי ושרי אמר רבי זעירא ואנא דלא סמכית עלי אשתאלת לאילין דבית ברסנא ואמרין נהגין הוינא כנישין תבן מן ערובת שמיטתא וכד מחסרין מייתי מן שורייא אמר רבי ירמיה מתני' אמרה שהוא מותר דתני הצבועין והפטמון לוקחין מורסן מ"מ ואינו חושש סבר רבי ירמיה מימר אפילו מן החשוד א"ל רבי יוסי לא אמרו אלא בשאינו יודע אם חשוד הוא אם אינו חשוד הא דבר ברי שהוא חשוד אסור אמר רבי שמאי מתני' אמרה שהוא אסור דתנינן תמן ובשביעית ובכלאי הכרם והקדש אם יש בזרע ובעץ כדי ליתן טעם °לא נמצא מאבד אוכלי בהמה תפתר באוכלי בהמה לאדם (אמר רבי מנא תיפתר בקדושת שביעית בביעור ולית את שמע מינה כלום):

---

ביאור

---

מתני'. המלקט עשבים לחים. נותנן לפני בהמתו: עד שיבש המתוק. עד שתיבש האדמה, שמשעה זו יבשו גם העשבים וכבר כלו מן השדה עשבים לחים והלכך יבער הוא מן הבית: והמגבב ביבש. מלקט עשבים יבשים וראוי נמי לבהמה: עד שתרד רביעה שני'. של גשמים, שהעשבים שבשדה מתעפשין ונרקבין וכלו מן השדה: עד שישורו מאביהן. עד שינשרו העלין מן העץ דשוב אינן מתקיימין כבר: ור"ע אומר בכולן. בין בקנים וגפנים ובין בעשבין לחין: המשכיר וכו'. דמשתרד רביעה שני' כבר באו הגשמים: עד אימתי נכנסין עניים לפרדיסות. ללקט לקט שכחה ופאה: עד שתרד רביעה שני'. שכבר מתחילין הגדולין להצמיח וכשהעניים נכנסין רומסין אותן ברגליהן, ולכן מאותה שעה אין להם רשות ליכנס אלא מוציא הבעה"ב את הלקט לעניים מחוץ לשדה: מאימתי נהנין ושורפין בתבן וקש של שביעית. מאימתי נהנין כגון לשרותו בתוך הטיט ולתתו לתוך הכר, ושורפין, להסיק בו את התנור, דהתבן של שביעית כיון שראוי למאכל בהמה אסור להפסידו וליהנות ממנו הנאה של איבוד ולכך אסור נמי לשורפו ומאימתי נהנין: משתרד רביעה שני'. והתבן שבשדה שוב אינו ראוי למאכל בהמה שנתקלקל מפני הגשמים וכבר נפקע ממנו קדו"ש ומותר ליהנות ממנו ולשורפו:

גמ'. לית כאן עלי קנים. לא תגרוס במתני' עלי קנים אלא עלי גפנים בלבד דעלי קנים אין להם ביעור: מפני שאין מינם כלה. שאע"פ שנושרין מאביהן אינן נרקבין אלא מתייבשים ומתקיימים לעולם: אמר עד הגשם עד שירד גשם אחד. השכיר בית לחבירו ואמר עד הגשם עד אימתי מושכר לו עד שתרד רביעה שני' כדתנן במתני' או דלמא במתני' היינו טעמא משום דאמר עד הגשמים דמשמע גשמים הרבה אבל באמר עד הגשם לגשם אחד נתכוין: הרי עלי עצים. למזבח שהיו מביאין כל יום שני גזרי עצים לקיים מה שנאמר ובער עלי' הכהן עצים בבקר בבקר: לא יפחות משני גזירין. כיון דאמר עצים לשון רבים : הרי עלי עץ מביא גיזר אחד. דעץ משמע אחד או דלמא כיון דמביאין בכל יום שני גזרי עצים וחדא מילתא הוא כשאמר עץ נמי לזה איכוין ולא יפחות מב' גזרין שלא מצינו הקרבה בפחות מכאן: מתני' אמרה כן שזה קרבן בפ"ע וכו'. פי' ב' גזרי עצים לאו קרבן אחד הוא שבא בב' גזרין אלא כל עץ קרבן בפ"ע וכיון שכן פשיטא שאם אמר עץ לשון יחיד אינו מביא אלא גיזר א' והיכי שמעי' שזה קרבן בפ"ע דתנינן וכו': שנים בידן שני גזרי עצים. שני כהנים בידן שני גזרי עצים לבער על המזבח ומדבעי שני כהנים אלמא כל גיזר קרבן בפ"ע הוא: כל דבר שהוא תלוי ברביעה. כל אלו שמנאן במתני' זמנן עד שתרד רביעה שני' אין זמניהם שוין אלא כללו של דבר כל שתלוי בביאת הגשמים כגון המגבב ביבש ועלי קנים שע"י הגשם מתעפש וכלה וכן עניים נכנסין שזה תלוי בגשם ממש זמנן משבאו הגשמים ועד שירדו כדי רביעה שני': ושאינה תלוי ברביעה. כגון המשכיר בית לחבירו והנודר עד הגשמים וכיו"ב שאין הגשמים גורמים אלא לסימן בעלמא אמר כן: עד שיגיע זמנה של רביעה שני'. ואפי' שלא באו גשמים: יש בהן כדי רביעה שני'. נמצא בז' ימים יש בהן כדי ב' רביעיות: מכיון שנסרח מה שבשדה הותר מה שבבית. אתבן וקש קאי דשמעי' במתני' דמשבאו גשמים ונסרח ואינו ראוי יותר למאכל בהמה פקע קדו"ש מינייהו ומותרין ליהנות מהן ואמר ר"ח דהותר אפי' מה שבבית שאף שלא באו עליהם גשמים וראויין עוד למאכ"ב כבר נתבטל הקדושה מהן וטעמא מפ' לקמן בגמ': אפי' לאחר ג' שנים. ברייתא דר' הושעיא פליגא אמתני' דמשמע דמשבא רביעה שני' ודאי נסרח כל מה שבשדה ושורף כל מה שמוצא ואינו מקפיד עליהן לבדוק אם נסרח ופליגא ר' הושעיא דאפי' עד ג' שנים כל שעדיין לא נסרח אסור ולדידי' פשיטא אסור אף מה שבבית: אין שורין אותן כטיט. שנמצא מפסיד פ"ש שראוי התבן לבהמה: שריין בטיט בטל. נתבטל כבר ממאכל בהמה ופקע ממנו קדו"ש: והוא שגבלו. דאי לאו עדיין יכול להוציאו וליתנו לבהמה: והוא שישן עליו. דכיון שכבר ישן עליו נתבטל כבר לכר וכבר אינו מאכל לבהמה: תבן של שביעית מהו שיהא אסור משום ספיחין. מיבעיא לי' בתבן שהוא מאכ"ב וכן כל כיו"ב אי גזרו עליהם משום ספיחין דשמא לא גזרו אלא במאכל אדם אבל באוכ"ב ליתן לבהמתו שפיר דמי דלא נחשדו עוברי עבירה על מאכל בהמה: נהגין הוינא כנישין תבן מן ערובת שמיטתא. נוהגים היינו לכנוס תבן לאוצר מע"ש כדי ליתן לבהמה: וכד מחסרין מייתי מן שורייא. ואם הי' חסר קצת משבאת שמיטה היינו מביאין מן החומה שהיתה בנוי' מטיט ותבן ומשל קודם שביעית הי' וכדי שלא ליהנות מהתבן של שביעית אלמא גזרו ספיחין אף על התבן: והפטמין. של בשמים: לוקחין מורסן. הוא מאכ"ב: סבר מימר אפי' מן החשוד. ליתן מורסן של שביעית דהא קתני לוקחין מ"מ ואינו חושש דקאמר שמותר ליתנו בתוך הצבע, ולגזירת ספיחין לא חייש אלמא לא גזרו על הספיחין אצל אוכ"ב: אלא כשאינו יודע אם חשוד הוא אם לאו. ואינו חושש דקאמר היינו דתולה דמשל שישית הן: הא דבר ברי שהוא חשוד אסור. ומשום גזירת ספיחין ומעתה לית את שמע מינה כלום: ובשביעית ובכלאי הכרם ובהקדש. תלתן של שביעית או של כלאי הכרם וכו' שנתנן לתוך התבשיל: אם יש בזרע ובעץ כדי ליתן טעם. בתבשיל אסור ולא דמי לתלתן של תרומה דאמר התם דאם יש בזרע עצמו כדי ליתן טעם הוא שנאסר התבשיל ואין העץ מצטרף עמו לאסור דהעץ אין בו תרומה, אבל שביעית חיילא גם על העץ כיון שהוא ראוי לאוכ"ב וכן כלאי הכרם נאסר גם העץ וה"ה שיש בו משום הקדש, וקס"ד דשביעית דקתני שאוסר את התבשיל בנותן טעם היינו משום גזירת ספיחין ושמעינן מינה שאף העץ אסור באיסור ספיחין דהא מצטרף עם הזרע לאסור ואף שאינו ראוי אלא למאכ"ב הא למדת שגזרו על הספיחין אצל אוכ"ב: תיפתר בקדו"ש בביעור. לעולם אימא לך דלא גזרו על הספיחין אצל העץ ושביעית דקתני שאוסר את התבשיל בנותן טעם היינו שינהוג בתבשיל מנהג שביעית שיהא אסור באכילה משיגיע זמן הביעור ואף דהזרע עצמו אסור באיסור ספיחין מ"מ אין בו כדי ליתן טעם בתבשיל והעץ אינו מצטרף עמו אלא כדי לאסור את התבשיל בביעור וכדפרישית: ופריך לא נמצא מאבד אוכלי בהמה. אר"ח דאמר לעיל שמשתרד רביעה שני' הותר תבן שבבית מתמה ואמאי והא ראוי הוא לאוכ"ב שחייל עלייהו קדו"ש וכשנהנה ממנו או שורפו מאבד אוכ"ב: תיפתר באוכ"ב לאדם. נהנין ושורפין דקתני אצל תבן היינו דוקא לצורך אדם שזה מעיקר הדין שרי בשל שביעית אפי' קודם שנסרח כשם ששרי מאוכ"ב לעשות מלוגמא לאדם ואסרו לשרותו לתוך הטיט או לשורפו משום דנראה כמפסיד ומאבד אוכ"ב אבל משכבר נסרח מה שבשדה שהתבן המצוי אינו ראוי לבהמה יותר התירו לעשות לצורך אדם:

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף

ספרי רבנו הגר"ח קניבסקי זללה"ה מונגשים לציבור בהורמנא דמרן זללה"ה (הזכויות שמורות)