ביאור הלכה/אורח חיים/תפט
| הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה | |||
| נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה | |||
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
סעיף א[עריכה]
* אחר תפלת ערבית. כתב בספר מור וקציעה בטעם דסופרין אחר התפלה משום דבדורות הראשונים היה המנהג להתפלל ערבית קודם הלילה, ובסיום המעריב התחילה הלילה ואז היו סופרים בדין בתחלת הלילה. אכן בחק יעקב (ס"ק ט"ז) כתב דמדינא צריך להקדים ק"ש ותפלה שהוא תדיר:
* לספור העומר. הנה דעת הרמב"ם והחינוך שהוא נוהג מן התורה גם עתה, אכן דעת הטור ושו"ע וכמה פוסקים שאינה בזמן הזה אלא זכר למקדש שהקריבו עומר וכן הוא סוגית הפסוקים בסימן זה. אכן באמת הרמב"ם ג"כ לאו יחידאה הוא בדעתו שגם דעת רבינו ישעיה כן הוא עיין בשב"ל ריש סימן רל"ד וכן הוא ג"כ דעת ר' בנימין שם עיי"ש בסוף הסימן, וכן הוא ג"כ דעת ראבי"ה הוא באור זרוע סימן שכ"ט ומשמע שם דגם האור זרוע מודה ליה בדינו ע"ש. וכן מדברי רב יהודאי ורב עמרם ורי"ץ גיאות שהסכים לדבריהם והובא בעיטור שאם לא מנה מבערב שהפסיד דמקפידין אנו על תמימות משמע לכאורה שהוא מן התורה ולא לזכר בעלמא מדדחי העיטור לדבריהם מטעם דספירת העומר לדידן ליתא מדאורייתא דהשתא ליכא לא הבאה ולא קרבן וליכא לדקדוקי בתמימות משמע דלדידהו הוי דאורייתא [אמנם י"ל קצת דס"ל דאף שהוא רק זכר למקדש עשאוהו רבנן כעין דאורייתא דדוקא תמימות]. ולפי זה יש סעד גדול למנהגנו שאנו זהירים שלא לספור עד צאת הכוכבים, אחרי דלדעת כמה רבוותא הוא דאורייתא. אח"כ מצאתי כעין זה גם כן באליה רבה אלא שלא זכר כל הני גדולים שכתבנו:
* ומצוה על כל אחד וכו'. עיין משנה ברורה שכתבתי מחלוקת האחרונים אם אמרינן בזה שומע כעונה. והוא מחלוקת הלבוש וח"י עם הפרי חדש, דלבוש וח"י כמו דלענין לולב דרשינן ולקחתם לכם לכל אחד ואחד, כמו כן הכא צריך כל אחד ואחד בעצמו לספור. ופרי חדש מיקל בזה וכן נוטה דעת הברכי יוסף [ולענ"ד ד"ז פלוגתא בין הראשונים, דרש"י פירש שם במנחות ס"ה ע"ב על מה דקאמר שם בגמרא לכל אחד ואחד שכל אחד חייב לספור, וביאר בחידושי הרשב"א דבריו דאי כונת התורה לצבור לבד ולא לכל יחיד ויחיד הו"ל למימר וספרתם לבד ולשתוק ומדקאמר לכם משמע דבא לומר לכל אחד ע"ש. הרי דהמצוה שייך על כל יחיד ויחיד בפני עצמו. ולעומת זה מלשון הקדמון הרי"ץ גיאות משמע שאחד יכול להוציא את חיבור בזה, דז"ל שם בהלכות ספירה ואנו כך קבלנו מרבותינו אסמכתא לספירת העומר בעמידה מדכתיב מהחל חרמש בקמה שאין ת"ל בקמה ללמדך שבקומה ובעמידה. ובמוצאי שבת שאומרים לאחר תפלת ערבית ויהי נועם וקדושה דסידרא כשהן יושבין, נהגו ראשונים לברך ש"ץ מעומד וכל הקהל עונין אמן בכונה שלא להטריח הצבור לחזור ולעמוד עכ"ל, וכ"כ בעל אורחות חיים בשם ר"ה גאון עיי"ש. ומשמע מזה דיוצאין בספירתו, דאם כוונתם הוא שאין יוצאין רק בברכה גרידא ואם כן על כל פנים צריכין לעמוד בשביל הספירה גופא שצריכה להיות מעומד וכנ"ל [ולענ"ד יש לעיין אפילו לפירש"י הנ"ל היכא שאינו בקי לספור בעצמו אפשר שחבירו יכול להוציאו ולא גרע ממה דקיימא לן לענין ברכת המזון שאין אחד יכול להוציא את חבירו לכולי עלמא אלא אם כן אכל בעצמו משום דכתיב ואכלת ושבעת מי שאכל הוא יברך ואפילול הכי קיימא לן דסופר מברך ובור יוצא ואפשר הוא הדין הכא וצ"ע]. הרי ביררנו דד"ז פלוגתא דרבוותא הוא וע"כ לכתחילה בודאי צריך כל אחד לספור בעצמו, אכן בדיעבד אם שמע מחבירו וכוון לצאת יחזור ויספור בלי ברכה, וכן כתב הפרי מגדים:
* מונה והולך. עיין באחרונים שנחלקו באם מנה בראשי תיבות כגון שאמר היום ב' ימים וכדומה אם יצא, וכתב הח"י כיון דלרוב הפוסקים עיקר ספירה בזמן הזה אינו אלא דרבנן אין להחמיר מספיקא ויחזור לספור בלי ברכה. ודע דעל כל פנים אם בירך בלב בודאי לא יצא כלל דהרהור לאו כדבור דמי, וכן כתב פרי חדש להדיא בס"ז ועיין לעיל סימן ס"ב ס"ד במשנה ברורה וביאור הלכה שם ודוק:
סעיף ב[עריכה]
* וכן ראוי לעשות. עיין במשנה ברורה דאם סיפר בבין השמשות יצא כ"כ מ"א וש"א ודבר זה מוזכר בתוספות מנחות דף ס"ו ד"ה זכר ומתי נקרא בין השמשות עיין סימן רס"א דדעת השו"ע שם דבין השמשות הוא ג' ריבעי מיל קודם צאת הכוכבים והוא קרוב לרבע שעה בערך ומקודם הוי ודאי יום וע"ש בביאור הלכה ד"ה ושיעור בסוה"ד שם דאפילו להסוברים דבין השמשות מתחיל מיד אחר שקיעה היינו לענין שבת דנקטינן לחומרא כר' יהודה אבל להקל אף במילי דרבנן צ"ע אם נוכל להקל ולומר תרתי קולי אחד דהוא בין השמשות כר' יהודה וגם דספיקא דרבנן לקולא כיון דלר' יוסי הוי ודאי יום כל הזמן שמן שקיעה עד סמוך לצאת הכוכבים וכדאמרינן בגמרא שבת ל"ד כד שלים בין השמשות דר' יהודה מתחיל בין השמשות דר' יוסי וצ"ע:
סעיף ג[עריכה]
* מבעוד יום. עיין משנה ברורה ומשמע מהם דמפלג המנחה לכו"ע אינו יכול למנות ודע דיש הרבה אחרונים [הלבוש והא"ר והח"י ומאמ"ר ונה"ש] דמפרשי מבעוד יום היינו מפלג המנחה ולמעלה ומאי דקאמר מונה עמהם היינו משום דאע"ג דמעיקר הדין כ"ז שאינו לילה אינו זמן ספירה וכדלעיל בסעיף הקודם מ"מ יש מקומות שנהגו להקל בזה משום שהיו רגילין להתפלל מעריב קודם חשיכה וחששו שאם לא יספרו אז בצבור וילכו כל אחד לביתו ישכחו מחמת טרדא ולא יספרו ותתבטל עיקר תורת ספירה וע"כ סמכו במקום הדחק איש מי שאומר דבספירה בזמן הזה שהוא רק זכר למקדש לרוב הפוסקים אין להחמיר בה יותר מבק"ש ותפלה וכין דחשבי זו להתחלת לילה וקורין שמע ומתפללין מעריב כמו כן יש לנו לחשוב ללילה לענין ספירה וקאמר דאף מי שהוא ת"ח אם לבו נוקפו שמא יטרד וישכח לספור ביחידות יכול לספר עם הצבור אך לא יברך אז עכ"פ דמעיקר הדין אין זמן ספירה אז אלא שלא מחינן במנהג אותן המקומות וכדי שלא יתבטלו לגמרי ממצוה זו וכשיגיע הזמן בלילה יברך ויספור ואינו ברכה לבטלה דספירה קמייתא לאו כלום הוא מעיקר דינא וכנ"ל:
* ואפילו ענה אמן וכו'. ר"ל דהיה מנהגם שהש"ץ היה מברך ומוציא כל הקהל בברכתו והספירה היו מונין כל אחד לעצמו וסד"א דכיון שענה אמן יחד עם הצבור ודאי כוון לצאת בהברכה על הספירה שמנה וממילא מוכח דכוון לצאת בהספירה ידי המצוה קמ"ל דלא אמרינן הכי כיון שכוון בהדיא שלא לצאת:
* ויברך ויספור בלילה. עיין משנה ברורה כתב פרי מגדים בערב שבת בציבור המאחרים יותר טוב ולא כאותן המקדימין ואומרים כבר לילה ורגע מקודם אומרים יום גדול לקבל שבת וקורא אני עליהם שמים חשך לאור ואותו האור במעט רגע לחושך ע"כ ראוי למנוע זה וכו' עיי"ש:
·