באר שבע/סוטה/לט/א
כיון שנפתח ספר תורה כו'. נ"ל שאין ר"ל מעת שנפתח ממש אלא מעת שיתחיל הקורא לקרות בתורה דהכי מוכח מקרא דיליף ליה מיניה ובפתחו עמדו כל העם ופרש"י ובפתחו כשהתחיל. וכי תימא לרש"י גופיה מנין דילמא ובפתחו פירושו כפשוטו מעת שנפתח ממש. י"ל דסברא הוא כיון שרבה בר רב הונא מפרש עמדו שתקו ואין צורך בשתיקה מעת שנפתח הספר ממש אלא מעת שהתחיל הקורא לקרות בתורה כיון שכל עצמה של השתיקה אינה אלא מטעם שיהו הכל שומעין ומשיאין לבם למה שהוא קורא ותדע מדקאמר אח"כ רבי זירא אמר מהכא ואזני כל העם אל ספר התורה והתם ודאי מעת שיתחיל הקורא לקרות בתורה קאמר וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל כיון שהתחיל הקורא לקרות בתורה אסור לספר כו' וכתב רבינו יונה ז"ל בפ"ק דברכות דאע"ג דמותר לצאת בין גברא לגברא מ"מ לדבר בינתים אסור ודקדק כן מדאמר הכא כיון שנפתח ס"ת אסור לספר ואע"פ שסוגרים הס"ת בינתים אפ"ה אסור שלא אמרו כל זמן שפתוח אלא כיון שנפתח דמשמע דמשעה שנפתח הפעם הראשונה אסור לספר כלל עד שיסיימו כל הפרשה ע"כ. ואין זה מוכרח דכשם דאין אסור לספר מעת שנפתח ממש בפעם הראשונה כמו שהוכחתי ולא חיישינן שמא ימשוך הדבור אף בשעה שקורין ה"נ בין גברא לגברא ודוחק לחלק ולומר דשאני בין גברא לגברא שכבר התחיל האיסור לספר ומיהו נכון לחוש לדברי רבינו יונה ז"ל וכן אני נוהג אע"פ שמדינא נ"ל מה שכתבתי:
אסור לספר אפילו בדבר הלכה. הקשו התוס' דהא אמרינן בפ"ק דברכות רב ששת הוה מהדר אפיה וגריס אמר אנן בדידן ואינהו בדידהו ומצינן למימר דמהדר אפיה שאני כו' הרא"ש בפ"ק דברכות סותר תירוץ זה דא"כ ה"ל לאתויי מילתא דרב ששת הכא לאשמועינן דבכי האי גוונא שרי והוא תירץ בענין אחר הא דקאמר הכא אסור לספר היינו דוקא בקול רם לפי שהוא מעכב את אחרים מלשמוע אבל בלחש שפיר דמי והא דמהדר אפיה ה"ה אי לא הוה מהדר אפיה מצי למגרס בלחש אלא רבותא נקט דאפילו במהדר אפיה שנראה כמניח ס"ת שרי והוא היה מהפך פניו כדי שיכוין לבו בגרסתו. ותמיה אני על הרא"ש ז"ל הלא גם על תירוצו ועל כל התירוצים הנאמרים בענין זה נופלת זאת הקושיא דה"ל לאתויי מלתא דרב ששת הכא לאשמועינן דבכי האי גוונא שרי. ובעל הלכות גדולות תירץ בענין אחר דהא דאמר הכא אסור לספר הני מילי בדליכא עשרה דצייתי לס"ת אבל אי איכא עשרה דצייתי לס"ת שפיר דמי. ורבנו יונה ז"ל תירץ בענין אחר שאם קודם שנפתח ס"ת חוזר פניו ומראה עצמו שאינו רוצה לשמוע ס"ת אלא לגרוס ומתחיל לגרוס מותר אפילו לכל אדם דכיון שכבר התחיל במצוה מתחלה כו' ולהכי רב ששת הוה מהדר אפיה וגריס ולמה היה צריך להודיענו שהיה חוזר פניו אלא ודאי ר"ל שקודם שהתחילו לקרות בס"ת היה מראה עצמו שלא היה רוצה לשמוע ס"ת כו' ואפשר דלזה נתכוונו התוספות דהכא שכתבו דמהדר אפיה שאני והדבר פשוט שכל מיני התרות אלו שכתבו הפוסקים להקל בשמיעת קריאת התורה אינם ענין לפרשת זכור ופרשת פרה שהם בעשרה מדאורייתא שצריך לכוין ולשמעה מפי הקורא:
כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו כו'. פרש"י אמר לי רבי אם נטל ידיו שחרית כו' עד דמייתי לה התם אברכת המזון כך כתבו התוספות. וקשה לי טובא על דבריהם חדא היאך אפשר לומר דמייתי לה התם אברכת המזון שהרי איתא התם אחר סיום הך מימרא שלש תפיסות הן כו' א"ר יוסי ברבי בון כל מי שהוא תוכף לנטילת ידים ברכה אין השטן מקטרג באותה סעודה ואי הוה מייתי לה התם אברכת המזון א"כ כבר סעד ומאי דהוה הוה אלא בעל כרחך צריך לומר דתכף לנטילת ידים ברכה דיליף לה התם מקרא שאו ידיכם וברכו אברכת המוציא קאי ובנטילת ידים שלפני הסעודה קאמר וכך כתב בהדיא הטור א"ח והגהות מיימון וה"נ מסתברא דבנטילה שלפני הסעודה משתעי קרא שהיא בנשיאת ידים לאפוקי נטילה שלאחר הסעודה היא להפך בירידת ידים למטה כדאיתא לעיל בפ"ק א"ר חייא בר אשי אמר רב מים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה מים אחרונים צריך שישפיל ידיו למטה גם מה שדקדקו תיפוק ליה משום דברי תורה שצריך ליטול ידיו כדאמרינן בפ"ק דברכות כו' יש לדחות ולומר דאפשר דנפקא מינה להיכא דנטל ידיו שחרית והסיח דעתו דלר"ת אינו צריך ליטול ואפילו לק"ש כיון שאינו יודע להם שום טומאה אוקמינהו אחזקתייהו א"נ נפקא מינה להיכא דלא משתכחי מיא דלק"ש ולתפלה מקנח ידיו בכל מידי דמנקי כדאיתא בפ"ב דברכות ואלו לנשיאת כפים אי לא אשכח מיא ליטול ידיו אינו נושא את כפיו וגם מ"ש ושעור תכיפה איכא למשמע מתכיפת סמיכה לשחיטה דאמרינן בפרק כל הפסולין כל הסמיכות שהיו שם כו' קשה לי מאי הוצרכו ללמוד שיעור תכיפה לנטילת ברכה מתכיפת סמיכה לשחיטה שהרי שיעור תכיפת נטילה לברכה מבואר באר היטב בריש פרק שלשה שאכלו שהוא כדי נטילת ארבעה אנשים ואם שהה יותר מקרי הפסק והא ודאי שאין אלו שני שעורי הפסקה מכוונים על זמן אחד דאיתא התם מים אחרונים בזמן שהם חמשה מתחילין מן הגדול ובזמן שהם מאה מתחילין מן הקטן עד שמגיעין אצל חמשה וחוזרין ומתחילין מן הגדול ולמקום שמים אחרונים חוזרים לשם ברכה חוזרת וכו' ע"כ. וכתבו גדולי הפוסקים ובכללם הרשב"א בחדושיו וז"ל בזמן שהם חמשה מתחילין מן הגדול וכו' כל עצמה של הקדמת נטילת ידים אינה מחמת כבוד הגדול דהא קיימא לן בסמוך אין מכבדין בידים מזוהמות אלא מחמת כבוד הברכה כדי שיעיין בברכה בעוד שהאחרים נוטלים ידיהם וכדאמר רב חייא לרב עיין בברכת מזונא קאמר לך ושיערו חכמים שבנטילת ידים הארבעה יש לעיין בד' ברכות של מזון וכן נמי בשעור זה ליכא הפסק בין נטילה לברכה ושמעינן מינה דהא דאמרינן תיכף לנטילת ידים ברכה לאו דוקא תכף ממש אלא בכדי שיעור זה ומיהו אפשר למיפסק ממש בכדי לא מפסיק אלא תיכף לנטילת ברכה עכ"ל. ואפילו אם תימצי לומר שלא כתבו כן התוספות אלא דוקא לענין תכיפת נ"י לברכה של כהנים מ"מ אכתי קשה שהרי לא ידעינן שצריך להיות תיכף לנטילת כהנים ברכה אלא מן תיכף לנטילה ברכה הנזכר גבי ברכת המזון כמו שכתבו התוספות עצמם א"כ טפי ה"ל למילף שיעור תכיפת נטילת כהנים לברכה מן שיעור תכיפה המפורש גבי תכף לנטילת ברכת המזון. ושמא י"ל דהתוספות ס"ל כדעת הרמב"ם שפסק בפ"ז מהלכות ברכות כל שמברך ברכת המזון הוא נוטל ידיו תחלה אפילו הם מאה כדי שלא ישב הגדול וידיו מזוהמות עד שיטלו האחרים ולא פסק כההיא ברייתא דלעיל דבפ' ג' שאכלו משום דס"ל דמתניא דוקא בימיהם כיון שנטל זה את ידיו מיד מסלקין השלחן מלפניו וכדפרש"י אבל השתא שאין מסלקין השלחן מלפני אותו שנטל ידיו אפילו אם הם מאה גדול נוטל ידיו תחלה כדי שלא ישב הגדול וידיו מזוהמות ולהכי לא למדו התוס' שיעור תכיפת נטילת כהנים לברכה מההיא ברייתא דלעיל דבפרק שלשה שאכלו וצריך לי עיון:
לברך את ישראל באהבה. וא"ת באהבה היכא כתיבא או רמיזא בתורה. וי"ל דכתיב אמור להם מלא ואמרו במדרש תנחומא ובמדרש רבה דלהכי כתיב אמור מלא אמר להם הקב"ה לכהנים לא מפני שאמרתי לכם שתהיו מברכים את ישראל תהיו מברכין אותם באנגריא ובבהלות אלא תהיו מברכין בכוונת הלב כדי שתשלוט הברכה בהם כו' והיינו באהבה כלומר בכל לב כן נ"ל:
כי מהדר אפיה מציבורא מאי אמר כו'. כתבו התוספות בשאלתות פרשת ויקח קרח כתוב כהן שהמיר לא ישא את כפיו דגרע מהורג את הנפש ורגמ"ה השיב בתשובותיו שישא כפיו כו'. טענות שתי סברות אלו כתובים באורך בתוספות בפרק בתרא דמנחות ובפרק בתרא דתענית ובמרדכי בפרק הקורא עומד ואין כאן מקום להאריך:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |